(ראה גם: אדם-מדות, גמילות חסדים, משכן-נדבת, נדבה, עין טובה, צדקה)
שלח ליה רבי ינאי למר עוקבא לישדר לן מר מהנך קילורין דמר שמואל, שלח ליה, שדורי משדרנא לך, דלא תימא צר עין אנא... (שבת קח ב)
אמר רבי אבא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופיא של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין. (שקלים ב ב)
דרש רבא, מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם... (סוטה מט ב)
ואמר רבי יהושע בן לוי אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר טוב עין הוא יבורך, אל תיקרי יבורך אלא יברך. ואמר רבי יהושע בן לוי מנין שאפילו עופות מכירין בצרי העין, שנאמר כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף, ואמר רבי יהושע בן לוי כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו, שנאמר אל תלחם את לחם רע עין וגו', כי כמו שער בנפשו כן הוא, אכול ושתה יאמר לך וגו'. רב נחמן בר יצחק אומר עובר בשני לאוין, אל תלחם ואל תתאו. ואמר רבי יהושע בן לוי אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין, שנאמר וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה, וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה... (סוטה לח ב)
...ותניא נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן... (סנהדרין מג א)
רב הונא בשם רב אידי אמר, כתיב (דברי הימים א' כ"ט) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה', וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה, ולפי שהיו עסוקים במצות נדבה ועלה בידם, לפיכך שמחו, לפיכך מה אומר (שם ו'), ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל וגו', אלקי אברהם יצחק וישראל אינו אומר כאן, אלא אלקי ישראל אבינו, תלה את הנדר במי שפתח בו... (בראשית ע א)
...מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (משלי י"ח), מהו מתן אדם ירחיב לו, מעשה ברבי אליעזר וברבי יהושע שיצאו לגבות לעסק מצות רבותינו, הלכו לחילתא של אנטוכיא והיה שם אדם אחד והיה נקרא אבא יודן, והיה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה, נעשה אותו אבא יודן עני, ראה רבי אליעזר ורבי יהושע שהלכו לגבות שם, והטמין עצמו מפניהם ועלה לביתו ועשה יום ושנים ולא ירד לשוק, אמרה לו אשתו מפני מה לא ירדת לשוק הרי שני ימים, אמר לה רבותינו באו לגבות לעסק מצות עמלי תורה, ואין סיפק בידי ליתן להם, ואני מתבייש לירד לשוק, אשתו שהיתה אוהבת את המצות אמרה לו, לא נשתייר לנו שדה אחת, מכור חציה ותן אותה להן, הלך ועשה כן, מכר אותה חצי שדה בה' זהובים ונתן אותן לרבותינו, ואמר להן התפללו עלי, התפללו עליו ואמרו לו, המקום ימלא חסרונך, הלכו להן רבותינו לגבות במקום אחר, אותו אבא יודן חרש בחצי שדה ומצא שם סימא (אוצר) גדולה, ונעשה עשיר יותר ממה שהיה קודם, עד שרבותינו חוזרין עברו באותו מקום, אמרו לאחד חייך העמידנו עם אבא יודן, אמר להם אותו האיש ומי יכול לעמוד עם המלך ולא עמו, אמרו לו אין אנו מבקשין אלא שלא ידע שעברנו כאן ולא שאלנו את שלומו, ידע אבא יודן ובא אצלם ונתן להם אלף זהובים, אמר להם עשתה תפלתכם פירות, אמרו לו אף אנו היינו יודעים במעשיך הטובים, ועשינו אותך ראש פרק, קראו עליו רבותינו, מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.
דבר אחר מעשה בר' חייא שעשה נדבה בבית המדרש הגדול שבטבריא, ופסק אדם אחד ליטרא של זהב, נטלו רבי חייא והושיבו אצלו, וקרא עליו מתן אדם ירחיב לו. דבר אחר מעשה בריש לקיש שהלך לבצרה, והיה שם אדם אחד נקרא אבין רמאה, ולא שהיה רמאי חס ושלום, אלא שהיה מרמה במצות, שהיה הקהל פוסק, ואחר כך פוסק כנגד כל הקהל, עשה שם ריש לקיש פסקא, ונתן כנגד כל הקהל כולו, נטלו ריש לקיש והושיבו אצלו, וקרא עליו מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. (דברים ד ח)
לחם לפי הטף, שהטף מבזבז יתר ממה שהוא אוכל, לכך נאמר לחם לפי הטף, שנתן להם בעין טובה, ומפני זה נקרא ירא ה', דכתיב את האלקים אני ירא (בראשית מ"ב י"ח), כדתניא, ארבעה נקראו יראי ה', אברהם, דכתיב כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (שם כ"ב), יוסף, דכתיב את האלקים אני ירא (שם מ"ב), איוב, דכתיב ירא אלקים וסר מרע (איוב א'), עובדיה, דכתיב ועבדך ירא את ה' מנעורי (מ"א י"ח). וכי כל הצדיקים לא היו כולן יראי ה', והא כתיב הנה עין ה' אל יראיו (תהלים ל"ג), אלא מלמד שהיתה יראתן שלאלו בטובת עין ונדבות לב, אברהם דכתיב ויטע אשל בבאר שבע (בראשית כ"א), שאל מה שתשאל, אכילה שתייה לויה, ביוסף כתיב ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף, שלא היתה בו צרת עין, באיוב כתיב בחוץ לא ילין גר, דלתי לאורח אפתח (איוב ל"א), שהיה ביתו פתוח לכל רוח ומאכיל ומשקה לכל עוברי דרכים, בעובדיה כתיב ויכלכלם לחם ומים (מ"א י"ח) מלמד שהמים היו קשים עליו יתר מן הלחם, לכך נאמר לחם ומים. (בראשית מז יב)
...וכן שתי המדות הנדיבות והכילות, ומקום הנדיבות לשום לכל דבר במקומו, ולתת לכל בעל מדה חמודה מן הממון והחכמה כפי מה שראוי לו, כמו שכתוב אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות. ואמר (משלי ה') יפוצו מעינותיך חוצה. ומקום הכילות על האכזרים והפתאים, ומי שאינם מכירים את עצמם, ולא ערך הטובה עליהם... (שער ג' עבודת האלקים פרק י')
אל תבטחו בנדיבים - ברברביא. (תהלים קמו ג)
נדיבתי - רבנותי. (איוב ל טו)
לנבל נדיב - לרשיעיא צדיקיא. (ישעיה לב ה)
כילי - הפך שוע ונדיב, שידיו פתוחות, ומגזרת שוע אל ההר, וכילי אומר לי לי. (שם)
...זהו שאמר רבי אליעזר עין טובה, רוצה לומר מדת ענין הנדיבות, שהיא מדה נאה ומשובחת, ואחר היותו בתכלית הנדיבות על כל פנים ישיג אל המעלות האחרות, כי מחמת רוחב לבו ועינו היפה היא אליו המדה הזאת, ואדם כזה ראוי לכל מדה טובה, וזהו שכתב (משלי י"ד) מחונן ענוים אשריו, רוצה לומר, שהענוים הן לחן בעיניו, שנותן להם בעין יפה, מלשון ואת עפרה יחוננו (תהלים ק"ב)... (אבות פרק ב יב)
מרוה - שהנדיב נותן לכל אחד כראוי לו, קרוב או רחוק, אח או נכרי... (משלי יא כה)
וכבר נשאל באיזה ענין נכיר מעלת הנדיב שנקבעה בלבו מעלת הנדיבות מזולתו, והוא המתלמד להיות מעולה, והשיב בשמחת פניו, כי המעולה ישמח בקנין המעלה אשר קנתה נפשו... (תהלים לג א, וראה שם עוד)
ארחות צדיקים:
הנדיבות היא המדה אשר יגיע בה האדם למעלות גדולות, וכשהנדיבות על דרך טובה, אז היא משובחת מאד, ובה יגיע אל מעלות רבות בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שנאמר ""מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (משלי י"ח ט"ז) כי עבור מתנותיו יאהבוהו מלכים ושרים וכל אדם. ואין דבר בעולם המביא את האדם לידי אהבת העולם כמו הנדיבות, וגם בעולם הבא יגיע לו גמול טוב עבור מתנתו.
ויש שלשה מיני נדיבות, האחד נדיבות בממון, השני נדיבות בגוף, ושלישי נדיבות בחכמה, ואלו השלשה היו באברהם אבינו, היה נדיב בממונו, דכתיב "ויטע אשל" (בראשית כ"א), ראשי תיבות אכילה שתיה לויה, נדיב בגופו, שהציל לוט בן אחיו ונלחם עבורו, נדיב בחכמתו כי למד כל העולם דרך הישר עד שנתגיירו, דכתיב (בראשית י"ב) "ואת הנפש אשר עשו בחרן".
וזאת המדה משובחת מאד, מפני שבה האדם מתכבד, כדכתיב "רבים יחלו פני נדיב" (משלי י"ט), ודבריו נשמעים כשהוא מוכיח בני האדם לשוב לעבודת הבורא יתברך, ואם הוא צריך לעזרה הכל יעזרוהו, והכל בשלום עמו...
ועוד אמרו חכמים ז"ל מדת הנדיבות תלויה בהרגל, כי אינו נקרא נדיב עד שיהא רגיל בכל עת ובכל שעה להתנדב כפי יכלתו, כי אדם שנותן, ולמי שראוי ליתן, אלף זהובים בפעם אחת, אינו נדיב כמי שנותן אלף זהובים באלף פעמים... כי אותו שנתן אלף זהובים בפעם אחת, נתעוררה דעתו התעוררות גדולה להתנדב ואחר כך פסקה ממנו... ועל כל אלה אמרו חכמים הכל לפי רוב המעשה, ולא אמרו לפי גודל המעשה... ועוד יהיה נדיב בממונו לקנות המצוות, כגון רבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז (סוכה מ"א ב'), ויהיה נדיב בממונו להדר במצוות... ויהיה נדיב בממונו לכתב ולקנות ספרים ולהשאילם למי שאין לו... וכל כלי ביתו יהיה נדיב להשאיל לשכניו ומיודעיו, ויהיה נדיב להלוות לעני את כספו, ואם יספיק בידו ילוה גם לעשירים, ויהיה נדיב במשאו ובמתנו עם כל העולם, ואל ידקדק עם חברו בדבר מועט... ויהי נדיב בגופו לטרוח עבור כל אדם, לסבל עולם ומשאם ולהצטער בצרתם, ולהתפלל בעדם ולשמח בשמחתם, ולבקר חולים ולעשות חחסד עם המתים, וביותר צריך להיות נדיב בחכמת תורתו, ללמד כל אדם דעת ולהמשיך את לבם לשמים, וזוהי הנדיבות הגדולה שבכל מיני הנדיבות...
אף על פי שמדת הנדיבות היא טובה, צריך ליזהר שלא יהא פזרן להשיג תאוות לבו במיני מאכל ומשתה, ולתת הון רב לקנות ולעשות בגדים יקרים ולפזר ממונו במיני תחבולות שאינם מביאות אותו ליראת שמים... (שער הנדיבות)
בספר משלי, רבים יחלו פני נדיב, וכל הרע לאיש מתן. שלמה המלך ע"ה בא לומר על מדת הנדיבות, כי מדת הנדיבות מדה בפני עצמה, זולת מדת גמילות חסד, כי האדם שהוא טוב הוא עושה טוב וגומל חסד, ומכל שכן מדת הצדקה, שהוא מרחם על העני, אבל הנדיבות כאשר האדם וותרן בממונו, לוותר כנגד חבירו, ואינו מקפיד עמו, וזהו מדת וותרנות והיא מדה גדולה זולת השנים הראשונים. ואמר רבים יחלו פני נדיב, כי הנדיב אשר הוא וותרן, דהיינו שאינו מדקדק על הממון, רבים יחלו פניו, כי מבקשים אהבתו, וכל הריע לאיש מתן, וזה יותר מנדיב, כי הנדיב הוא שאינו מקפיד על פרוטה, אבל הנותן מתנות הכל מתחברים אליו וריעים אליו, ולא מצד שהם מבקשים שיתן להם, רק כי מפני שהוא מתחבר אל הבריות שהוא נותן להם, גם הבריות מתחברים לו ואוהבים אותו כמו שיתבאר.
ובפרק קמא דבתרא מוכח שנקרא וותרן כאשר אינו מדקדק על פחות משוה פרוטה, רק מוותר משלו, אמר רבי אבא ברבי שמעון, איוב וותרן בממונו היה, מנהגו של עולם אדם נותן חצי פרוטה לחנוני, ואיוב וותרה משלו, הרי שנקרא נדיב, כאשר מוותר אף חצי פרוטה. ומה שאמר איוב וותרן בממונו היה, ומנין דבר זה, ונראה מה שאמר הכתוב "איש תם וישר" וגו', ובודאי כאשר היו בו אלו מדות בודאי הוא סר מרע, ולמה אמר סר מרע בפני עצמו, ולכך פירושו שהיה מרחיק את עצמו מן הרע, כי כל מי שאינו מוותר הוא מפני שאינו טוב, ולכך הוויתור הוא הרחקה מן הרע, כאשר אינו מדקדק והוא מוותר ממון...
המדה הזאת כאשר יש בו הרחבת יד הוא מדה של כבוד מאד, ולפיכך יקראו הקצינים נדיבים, ומדה זאת אמרו עליה בפרק בני העיר, שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים, אמר להם... וותרן הייתי בממוני... דאמר מר איוב וותרן בממונו היה, שהיה מניח פרוטה לחנוני מממוניה... אבל נראה כי דוקא אלו ראויים לאריכות ימים, וזה... כאשר מוותר ומוחל לו ולא היה מדקדק עם חבירו, גם השי"ת היה מוותר לו, ולא היה מדקדק עמו בחיים שנתן לו, וכך אמרו במסכתא יומא, אמר רבי אליעזר כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע, הרי מבואר כי המעביר ומוחל כפי מדתו אשר נוהג, נוהגין עמו גם כן, ולכך אף אם נגזר עליו מיתה בשביל מה, גם כן מבטלין הגזירה שנגזרה עליו, ולכך מאריך חיים.
ועוד אמר וותרן הייתי בממוני, שלא הייתי מקפיד, והיה עושה דרך וויתור, לכך היו נוהגין עמו גם כן לתת לו שפע חיים בוויתור כפי מדתו, שאינו מקפיד, והכל דרך וויתור... אמנם עם כל זה אינו ראוי שיהיה וותרן יותר מדאי, אפילו אם רוצה לוותר לעניים, שהרי אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות...
התבארה לך מדת הנדיבות, והמדה הזאת היא קדושה לאדם, שהרי אמרו בן נח מקפיד אפילו על פחות משוה פרוטה, ולכך אצלו נחשב פחות מפרוטה גזל ונהרג עליו, אבל ישראל אף שאסור לגזול אף פחות משוה פרוטה, אין לו דין לכל הדברים לענין שבועה וכו', ודבר זה, כי מי שיש לו נפש קצרה הוא מקפיד על פחות משוה פרוטה, אבל ישראל יש להם נפש קדושה נבדלת, ולא נפש צרה, ולכך אין להם מדה זאת. (נתיב הנדיבות פרק א)
במסכת מגילה, שאל את רבי נחוניא הגדול, במה הארכת ימים, אמר לו... וותרן בממוני הייתי, ואין הכונה לוותר ולבזבז, דהא אדרבה אמרו רז"ל, תלמיד חכם מדקדק אפילו בפחות משוה פרוטה, אלא הענין יהיה נדיב במקום שראוי להתנדב, וישקול דבר זה במאזנים של תורה, וילמד מיעקב אבינו שהיה ציקני, שנאמר ויותר יעקב לבדו, ואמרו רז"ל ששכח פכין קטנים, מלמד שהצדיקים חביב עליהם ממונם, והכל בשביל שאין פושטין ידיהם בגזל, ומצינו במקום אחר שהיה ותרן אין כמוהו, כמו שדרשו רז"ל "בקברי אשר כריתי", מלמד שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן, ועשה כרי, ואמר לעשו טול כרי זה בשביל חלקך במערה, לכן ממנו ילמוד האדם שלא יפזר לריק ושלא לצורך ובמקום מצוה, כגון בצדקה ובשאר מצוות התלויות במעות, כגון לקנות רב וחבר וספרים, יהיה וותרן גדול... (שער האותיות אות ו)
כי פתוח תפתח - פירשו חז"ל שהוא הבטחה, אם לא יקפוץ ידו ויפתח פעם אחת, אז תלבשהו רוח נדיבה ויפתח תמיד... (דברים טו ח)
נדיב - נותן כראוי, בזמן הראוי, ולאיש הראוי. (משלי יט ו)
נדיבים - אדון להחלטותיו, בנגוד לאביון, התלוי בדעת אחרים. (תהלים קז מ)
נדיבים - העושים מתוך דחיפה פנימית. (שם קיח ט)
בנדיבים - אדם היכול לעזר בכח עמדתו ונדיבות לבו. (שם קמו ג)
ברם האם לפחות כספנו כן מוכן בכל עידן ואתר לצורך מטרות המקדש, כמדה זו הנדרשת מאתנו בפרשת שקלים? לצורך בניית המקדש אמנם כן, בנין המקדש כי יינזק או יהא צר מהכיל באי שעריו, או שחזותו מיושנת מדי וראוי להחליפו בסגנון בעל טעם מודרני, מיד כספנו מוכן ומזומן לכסות את ההוצאות, מעטות התקופות כבימינו בה מצטיינים רבים מאתנו בנדיבות לב להקים בתי כנסת מפוארים, ובה אף הוקמו מקדשי מעט במספר רב. אך למטרות מקדש א-ל, הוה אומר למען יהגו ילדינו אף הם בתורה זו ובמשפטיה אלו, אשר למענם הקימונו היכלי פאר כה מרהיבים ביפים... כמה ממון דרוש בשביל שיעשה לפחות מעט מזעיר למענה בתקופתנו, וכמה הננו רחוקים אפילו מלהרגיש בצורך עילאי זה על חין ערכו ושגיאותו?... מה לומדים הצעירים? מה יודעים המבוגרים? בואו אל הערים פנימה, מה יודעים המורים? מה הם מלמדים את חניכיהם?... (במעגלי שנה חלק ב עמוד קלה)
ממה שאמרו חז"ל לקרא פרשת שקלים עתה אף שאין קרבן, נראה כי הנדיבות מתקבלת כמו אז, כי כל הקרבנות נתקבלו לרצון, רק על ידי כח הנדיבות של ישראל, שמזה היו כל הקרבנות, וזה הנדיבות יש גם עתה, ואפשר יותר, על ידי שמשתוקקין לנדב להשי"ת כבראשונה, וכן היה כל בריאת האדם להשתוקק אליו ית' מתוך החושך. ונראה שזה הכנה לגאולה אשר בניסן זמן גאולה... (שקלים תרל"ג)
ויקחו לי תרומה... וכמו כן בנדבת בני ישראל יש בהם פנימיות שורש הנדיבות שבכלל ישראל, שנקראת בת נדיב, וכל מעשה פרטי הוא מעורר זה השורש, והוא מדת טובן של ישראל, וזה שאמר ויקחו אליך ולא ויתנו, כל אחד צריך ליקח מנדיבות הזה שיש בכלל ישראל, ועל ידי נדיבות פרטי שלו יוכל להתחבר לשורש הנדיבות כנ"ל... (שם תרל"ו)
נתקשה משה רבינו ע"ה... לפי זה פירוש הענין, שנתקשה משה רבינו ע"ה על מה שכתוב הדל לא ימעיט, שצריך להיות נדיבות זאת נמצאת בכל איש ישראל, והראהו הקב"ה כי נמצאת נקודה אחת מצורה הנ"ל בכל איש ישראל מכוחו של יעקב אבינו, רק שזה הוא בכללות ישראל, לכן העשיר לא ירבה, ועל ידי זה והדל לא ימעיט, שגם העשיר צריך להיות מוסר חלקו לצבור, להיות רצון כל פרט להשלים רצונו ית' לתת כל אחד מחצית השקל. והנה החוטא נותן חלקו לצדיק... ובכח הצדיקים להחזיר לכל אחד חלקו, וממילא יהיה נמצא נדיבות הנ"ל בכל נפש ישראל, כי היא מוטבעת בכל נפשות בני ישראל כנ"ל, וכענין שהחזיר משה רבינו ע"ה, בעין טובה שלו לכל בני ישראל הכתרים של נעשה ונשמע בשבת קודש. (שם תרל"ט)
זה יתנו... ובאמת נדיבות זו נמצאת בלב איש ישראל לעולם, כמו שאמר מו"ז ז"ל שהוא בכח אברהם אבינו ע"ה, כמו שאמרו ז"ל בת נדיב, והקב"ה מגין על נקודה זו של הנדיבות שנמצא תמיד בנפשות בני ישראל, ועל ידי התעוררות נקודה זו יכולין לברר הכל, כמו שכתוב שכל העובר על הפקודים וגו' לכפר וגו', מכלל שאפילו קודם הבירור והתיקון על ידי זאת הנדיבות יכולין לברר התערובות, כמו שאמרו רז"ל משמיעין על השקלים ועל הכלאים, שעל ידי השקלים זוכין אל הבירור, וזה שאמר זה יתנו, כזה שיזכו להיות ברי לבב על ידי נדבה זו. (שם תרמ"ז)
ויקחו לי תרומה... ופירש רש"י ז"ל יפרישו לי מממונם נדבה, ונראה שזה הבחינה שפורש אדם דבר משלו ומבדילו להשי"ת חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה, כי לי הכסף וכו', ואותו הנדיבות בשעת מעשה האדם להניח חפציו בעבור השי"ת הוא הלקיחה, שעל ידי הלקיחה מתרומם הדבר להשי"ת, ונקרא תרומה, כי מי עלה שמים, רק שעל ידי נדיבות האדם מתרומם הנדיבות עד השי"ת, ואיתא תרומה נטלת במחשבה, שעל ידי מחשבה ורצון טוב ניטלת ומתרוממת עד לשמים... כי כשיש משהו רצון להשי"ת שלא יהיה פחות מס' שיתבטל ברצונות החיצוניים, רק א' מס' נשמר להניח מקום לחול עליו שם שמים, על ידי זה מתרומם המעשה כלו, מאת כל איש אשר ידבנו וגו', פירוש מכל מיני נדיבות ורצונות שנמצאים בלב האדם יפרישו תרומה. (תרומה תרל"ד)
ועשו לי מקדש וכו', כי קודם החטא היו בני ישראל מוכנים להיות למעלה מהטבע כמלאכים, ואחר כך עשה השי"ת אתנו חסד שיהיה נשאר הארה מהתורה בהתלבשות העשיה, ועל ידי נדיבות שנמצא בלב איש ישראל יכולים להמשיך הארות התורה גם בהעשיה, וזה שאמר ככל אשר אני מראה אותך... (שם תרמ"ב)
במדרש לקח טוב נתתי וגו', דכתיב אשר ידבנו לבו, פירש רש"י נדבה לשון רצון טוב, ומהיכן נמצא זה הרצון הטוב באיש ישראל, בכח התורה, שנקראה לקח טוב, כמו שכתוב תורת ה' תמימה משיבת נפש, כי הנפש יש בה השתוקקות נפלאה אל מי שבראה, אבל הרצונות הגשמיים מכסים זה הרצון הפנימי של הנפש, ובני ישראל בכח התורה זוכין למצא זה הרצון האמת הגנוז בנפש, ולכן נקראה בת נדיב... (שם תרס"ב)
ויקחו לי וגו', איתא במדרש כל מקום שנאמר לי קיים לעולם, אם כן זה הנדיבות נמצא לעולם בישראל, ויכולין תמיד להרים זאת התרומה, שזה הרצון והתשוקה בלבות בני ישראל שנטע הקב"ה בנו בקבלת התורה, ונקרא מטבע של אש... שנטע ביעקב להיות אהבת ה' קבועה בלבם, כמו שנאמר אוהבם נדבה, נדבה הרי זו, שנטע בהם האהבה שאינה משתנית לעולם... (שם תרס"ג)
מצות תרומת הדשן... וכן הוא סדר אלה הפרשיות, שקלים הנדיבות שנמצא בבני ישראל ענין צדיקים גמורים, שנמצא בבני ישראל נקודה התלהבות להבורא יתברך, אך אחר כך באה התנגדות מצד יצר הרע, והוא זכור, מלחמת עמלק... (פרה תרל"ח)
בפסוק מרבים העם להביא וגו'... ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשטה ההתנדבות יותר מהראוי, וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמים, כי הכל הולך אחר הרצון לשם שמים. ואיתא שיש בכל דבר בחינת רצוא ושוב, פירוש על פי מה שאמרו בשם הבעש"ט, לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה... ומשה רבינו ע"ה והחכמים שמרו מעשי בני ישראל, שלא להתערב בו פניות כנ"ל... (ויקהל תרל"ה)
במדרש ארפא משובתם וכו'... שעל ידי נדבת המשכן נתקנו בני ישראל מחטא העגל, והטעם שעל ידי הנדבה נתדבקו במקור נפשם הטובה, שנקראה בת נדיב, שהנדיבות נמצאת בשורש נפשות בני ישראל בירושה מאבות, אבל אומות העולם אם יתן וגו' הון ביתו אינו באמיתות הלב, וחסד לאומים חטאת, רק בני ישראל נקראו נדיבים במקור נפשותיהם כנ"ל. (שם תרל"ח)
ברש"י, עדות הוא לישראל, שוויתר להם על חטא העגל... שבודאי החטא עושה רושם במעשה האדם, אבל בני ישראל אשר עיקר שורש חיותם נדבק בבורא יתברך, לכן אין החטא יכול לנתק שורש אהבתם להשי"ת, כמו שכתוב מים רבים לא יוכלו לכבות וגו', והנדבה היתה אות לחביבות בני ישראל שנקראו בת נדיב, בתו של אברהם אבינו ע"ה, שנקרא נדיב, וזה הנדיבות לא יכול להתקלקל בלב איש ישראל, ולכן משפט ה' אמת לוותר נגדם, כמו שכתוב אוהבם נדבה, ואפשר לפרש בזה גם כן ענין משכן שנתמשכן בעונותיהם של ישראל, פירוש שנקודת הנדיבות לא יכול להנתק מהם, על כן כשנופלין ממדרגתם ניטלת מהם הנדיבות לזמן, כמו שכתוב בספרי קודש, שמי שנשמתו ממקום גבוה מסתלקת ממנו קודם החטא, כי החטא אינו יכול ליגע שם, לכן איתא שהמשכן נגנז ולא נאבד חס ושלום... (פקודי תרל"ח)