נדר  

(ראה גם: נדבה, קרבן)

וידר יעקב נדר לאמר, אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלקים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, וכל אשר תתן עשר אעשרנו לך. (בראשית כח כ)

וידר ישראל נדר לה' ויאמר, אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. (במדבר כא ב)

איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה. ואשה כי תדור נדר לה', ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה. ושמע אביה את נדרה ואסרה אשר אסרה על נפשה והחריש לה אביה, וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום. ואם הניא אביה אותה ביום שמעו, כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה. ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה... ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה, וה' יסלח לה... (שם ל ג, וראה שם עוד)

כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו, כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והיה בך חטא. וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא. מוצא שפתיך תשמור ועשית, כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך. (דברים כג כב)

וידר יפתח נדר לה' ויאמר, אם נתון תתן את בני עמון בידי. והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה... ויבא יפתח המצפה אל ביתו, והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות, ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת. ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו, ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתיני ואת היית בעוכרי, ואני פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב. ותאמר אליו אבי פצית את פיך אל ה' עשה לי כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך מבני עמון... ויהי מקץ שנים חדשים ותשב אל אביה ויעש לה את נדרו אשר נדר, והיא לא ידעה איש ותהי חק בישראל... (שופטים יא ל והלאה)

ויהי מקץ ארבעים שנה, ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר, אם ישיב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה'. (שמואל ב טו ז)

שיר המעלות זכור ה' לדוד את כל ענותו. אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב. אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב... (תהלים קלב א)

כאשר תדור נדר לאלקים אל תאחר לשלמו, כי אין חפץ בכסילים, את אשר תדור שלם. טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה יקצף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך. (קהלת ה ג)

זהר:

אמר רבי יהודה, תא חזי, שני נדרים נדר הקב"ה ליעקב, אחד שירד עמו לגור עמו בגלות, ואחד שיעלה אותו מקברו לראות השמחה של המחנה הקדושה... (שמות רפ)

בודאי שהשבועה אינה חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש, וכבר העמידוהו במתניתין, ולא עוד אלא יותר מזה אמרו שנדרים עולים על שבועות, שכל שנשבע נשבע במלך עצמו, (דהיינו במלכות), וכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך, (שהיא בינה, שמשם נמשך החיים, שהם המוחין אל המלכות)... (משפטים תב, ועיין שם עוד)

...ומשום שהשבועה היא בנין של עולם הזה, (מלכות), אין לו קיום בלי יסוד, שהוא דבר שיש בו ממש, (שהוא הנושא למסך, שעליו יוצא זיווג החסדים כנ"ל, נדר שהוא עולם הבא, (בינה) עולה על שבועה, והוא חל על דבר שאין בו ממש, (שהבינה) אינה צריכה יסוד להתקיים עליו, שהוא ברית, שבו תשמיש המטה... ומשום זה ביום הכפורים, שהוא עולם הבא (בינה), שבו תקנו כל נדרים, (משום שהנדר הוא מבינה), אסור בתשמיש המטה, (שאין זיווג דיסודות נוהג בבינה כנ"ל). (שם תט ועיין שם עוד, ופנחס תתיא)

ספרא:

...יכול באיזה רגל שירצה, תלמוד לומר ובאת שמה והבאתם שמה, אם להתיר כבר התיר, אם לקבע כבר קבוע, אם כן למה נאמר ובאת שמה והבאתם שמה, אלא שזה רגל ראשון שפגעתה בו. יכול אם עבר רגל ולא הביא יהיה עובר עליו משום בל תאחר, תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם, אינו עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה, רבי שמעון אומר שלשה רגלים בסידרן, וחג המצות ראשון... (אמור פרק טו, וראה שם עוד)

ספרי:

ומה תלמוד לומר אל ראשי המטות, מגיד שאין היתר נדרים אלא מפי המומחים... דבר אחר זה הדבר אשר צוה ה', הבעל מפר ואין חכם מפר, חכם מתיר ואין בעל מתיר...איש, להוציא את הקטן, משמע מוציא את הקטן ואת בן שלשה עשרה ויום אחד, הרי אתה דן, נאמר כאן נדר, ונאמר להלן נדר, מה נדר האמור להלן נדר ונדבה עמו, אף נדר האמור כאן נדר ונדבה עמו, מיכן אמרו בן שלשה עשרה יום אחד דבריו קיימים...

מה הפרש בין נדרים לשבועה, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועה כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך אם אעזבך...

דבר אחר לאסור איסר על נפשו למה נאמר, לפי שהוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה, אין לי אלא שהוציא בפיו, קבל עליו בנדר ובשבועה מנין, תלמוד לומר לאסור אסר על נפשו, יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות ושקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור. לא יחל דברו, לא יעשה דברו חולין, הרי שהיה חכם לא יפר לו לעצמו, והדין נותן...

ואשה, שומע אני משתבגור, תלמוד לומר בנעוריה בית אביה, אי בנעוריה שומע אני אפילו קטנה, תלמוד לומר אשה, הא כיצד, יצתה מכלל קטנה ולכלל בגרות לא באת, מיכן אמרו חכמים בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימים, את שתסמוך דבריה לדבר שאיפשר לה להנדר הרי זה נדר, ואם לאו אינו נדר... (מטות קנג, וראה שם עוד)

כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש, למה נאמר, לפי שהוא אומר והפר את נדרה אשר עליה, שומע אני בין שיש בהן ענוי נפש בין שאין בהם עינוי נפש, תלמוד לומר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש, לא אמרתי אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש. נדרים שהם בינו לבינה מניין, תלמוד לומר אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו... על כורחך אתה מקיש את האב לבעל, מה הבעל אין מפר אלא נדר שיש בהם עינוי נפש, אף האב יכול... (שם קנה, וראה שם עוד)

כי תדור נדר, נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר, מה נדר האמור להלן נדר ונדבה, אף נדר האמור כאן נדר ונדבה, ומה נדר האמור כאן לא תאחר לשלמו, אף נדר האמור להלן לא תאחר לשלמו... (תצא רסד, וראה שם עוד)

וכי תחדל לנדור, רבי מאיר אומר טוב אשר לא תדור, טוב מזה ומזה שלא תדור כל עיקר, רבי יהודה אומר טוב אשר לא תדור, טוב מזה ומזה שנודר ומשלם. מוצא שפתיך זו מצות עשה, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית, זו אזהרה לבית דין שיעשוך, כאשר נדרת, זה נדר, לה' אלקיך, אילו ערכים וחרמים והקדישות, נדבה זו נדבה, כאשר דברת זה בדק הבית, בפיך זו צדקה. (שם רסה)

תלמוד בבלי:

ויחל משה את פני ה', אמר רבי אלעזר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שהחלהו, ורבא אמר עד שהפר לו נדרו, כתיב הכא ויחל, וכתיב התם לא יחל דברו, ואמר מר הוא אינו מיחל, אבל אחרים מחלין לו. (ברכות לב א)

תניא רבי נתן אומר, בעון נדרים מתה אשה של אדם, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם. תנו רבנן בעון נדרים בנים מתים, דברי רבי אליעזר. (שבת לב ב)

מתיב רמי רב חמא מפירין נדרים בשבת, ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת, ואמאי, לימא מי יימר דמיזקק לה בעל, התם כדרב פנחס משמיה דרבא, דאמר רב פנחס משמיה דרבא, כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת... (שם מו ב)

...תא שמע דתני זוטי דבי רב פפא מפירין נדרים בשבת לצורך השבת, לצורך השבת אין שלא לצורך השבת לא... ונשאלים לנדרים, איבעיא להו, כשלא היה לו פנאי, או דלמא אפילו היה לו פנאי, תא שמע דאזדקיקו ליה רבנן לרב זוטרא בריה דרב זירא ושרו ליה נידריה, ואף על גב דהוה ליה פנאי. (שם קנז א)

הנודר במזון מותר במלח ובמים... (עירובין כו ב)

אמר רב שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה, ככר זו עלי, אין מערבין לו בה... (שם ל א, וראה שם עוד)

...ולמדנו, שאין מפירין נדרים לא רכוב ולא מהלך ולא עומד אלא יושב... תנאי היא, דאיכא למאן דאמר פותחין בחרטה, ואיכא למאן דאמר אין פותחין בחרטה. דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא גברא, יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא, כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב, אלא שלשון חכמים מרפא. (שם סד ב)

אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביום טוב... (ביצה יט ב, וראה שם עוד)

ולרגלים... אמר רב חסדא רגל שבו ראש השנה לרגלים, נפקא מינה לנודר למיקם עליה בבל תאחר, ורבי שמעון היא, דתניא אחד הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך, כיון שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר, רבי שמעון אומר ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחילה, וכן היה רבי שמעון בן יוחי אומר, רגלים פעמים ג', פעמים ד', פעמים חמשה, כיצד, נדר לפני הפסח ג'... (ראש השנה ד א, וראה שם עוד)

דתניא בן עזאי אומר, אותו מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא תאחר לשלמו, שומע אני אף מאחר נדרו בבל ירצה, תלמוד לומר אותו, אותו בבל ירצה, ואין מאחר נדרו בלא ירצה, אלא בך חטא ולא באשתך חטא, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי יוחנן, ואיתימא רבי אלעזר אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה, קא משמע לן. תנו רבנן מוצא שפתיך זו מצות עשה, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך... ותנן אי זהו נדר, האומר הרי עלי עולה, ואי זו היא נדבה האומר הרי זו עולה, ומה בין נדר לנדבה, נדר מת או נגנב חייב באחריותו, נדבה מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה, אמר רב משכחת לה כגון דאמר הרי עלי עולה על מנת שאיני חייב באחריותה. בפיך זו צדקה, אמר רבא וצדקה חייב עלה לאלתר, מאי טעמא דהא קיימי עניים... אמר רבא כיון שעברו עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר... בעי רבי זירא יורש מהו בבל תאחר, כי תדור נדר אמר רחמנא והא לא נדר, או דלמא ובאת שמה והבאתם שמה, והא מיחייב. תא שמע, דתני רבי חייא, מעמך, פרט ליורש... בעי רבי זירא, אשה מה היא בבל תאחר, מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיה, או דלמא הא איתה בשמחה... (שם ו א, וראה שם עוד)

ולנדרים וכו', תנו רבנן המודר הנאה מחבירו לשנה, מונה שנים עשר חודש מיום ליום ואם אמר לשנה זו, אפילו לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול, כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה, אפילו למאן דאמר יום אחד בשנה אינו חשוב שנה, לצעוריה נפשיה קביל עליה והא אצטער ליה. (שם יב ב)

אין בין נדרים ונדבות, אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן, הא לענין בל תאחר זה וזה שוין, תנן התם, אי זהו נדר... מנהני מילי דתנו רבנן ונרצה לו לכפר עליו, רבי שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו, ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו, מאי משמע, אמר רבי יצחק בר אבדימי, כיון שאמר עלי, כמאן דטעין אכתפיה דמי. (מגילה ח א)

רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי... (מועד קטן ט א)

היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו... תניא רבי אליעזר אומר יש להם על מה שיסמכו, שנאמר כי יפליא כי יפליא ב' פעמים, אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר, רבי יהושע אומר יש להם על מה שיסמוכו, שנאמר אשר נשבעתי באפי, באפי נשבעתי וחזרתי בי, רבי יצחק אומר יש להם על מה שיסמוכו, שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם אמרי להו דידי עדיפא מדידכו, שנאמר לא יחל דברו, הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו... (חגיגה י א)

והתני בר קפרא, לעולם... ידבק בשלשה דברים, בחליצה, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים... כר' נתן, דתניא רבי נתן אומר, הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן... (יבמות קט א)

הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה, ואם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה... (שם קיא ב)

המדיר את אשתו מליהנות לו, עד ל' יום יעמיד פרנס, יתר מיכן יוציא ויתן כתובה, רבי יהודה אומר בישראל חודש אחד יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה, בכהן שנים יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה... (כתובות ע א, וראה שם עוד)

והתניא האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה, רבי מאיר ורבי יהודה אומרים היא נתנה אצבע בין שניה, לפיכך אם רצה הבעל להפר יפר, ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה, רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים הוא נותן אצבע בין שיניה, לפיכך אם רצה הבעל להפר יפר, ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה... המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה, בזמן שהוא עמה בעיר חודש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה, ואם היה טוען משום דבר אחר רשאי, אמר לה על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך, או שתהא ממלאה ומערה לאשפה, יוציא ויתן כתובה... (שם עא א וב)

אמר רב כהנא המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור יוציא ויתן כתובה שמשיאה שם רע בשכינותיה... ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה... ונודרת ואינה מקיימת... דאמר מר בעון נדרים בנים מתים... תניא היה רבי מאיר אומר כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידירנה, ידירנה, במאי מתקן לה, אלא יחזור ויקניטנה, כדי שתדור בפניו ויפר לה, אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה. (שם עב א)

המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים, אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה... אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק באלו נדרים אמרו, שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונים... (שם שם ב)

...מה בין חכם לרופא, חכם עוקר את הנדר מעקרו, ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא, והתניא, אצל חכם והתירה אצל רופא וריפא אותה, אינה מקודשת, אמר רבא לא קשיא, הא רבי מאיר הוא רבי אלעזר... (שם עד ב, וראה שם עוד)

ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלקי ישראל... רבינא הוה ליה נדרא לדביתהא, אתא לקמיה דרב אשי, אמר לו בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו, אמר ליה אי מכנפין אין, אי לא לא (תלתא מומחין), שמע מינה תלת, שמע מינה בעל נעשה שליח לחרטת אשתו, ושמע מינה לא שרי למישרי נדרא באתרא דרביה, ושמע מינה כי מכנפין שפיר דמי. (נדרים ח א וב)

כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, כנדרי כשרים לא אמר כלום, כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן... דתניא טוב אשר לא תדור וגו' טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם... כי קאמר רבי מאיר בנדר, בנדבה לא קאמר.. מאי שנא נודר דלא, דלמא אתי בה לידי תקלה, נדבה נמי לא דלמא אתי בה לידי תקלה, כהלל הזקן, דתניא אמרו על הלל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו, מביא כשהיא חולין לעזרה ומקדישה, וסומך עליה ושוחטה... (שם ט א, וראה שם עוד)

...חומר בנדרים, שהנדרים חלין על המצוה כברשות, מה שאין כן בשבועות, וחומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים. (שם יג ב)

תנא, לעולם אל תהי רגיל בנדרים, שסופך למעול בשבועות. (שם כ א)

ארבעה נדרים התירו חכמים, נדרי זרוזין, ונדרי הבאי, ונדרי שגגות ונדרי אונסין. נדרי זירוזין כיצד, היה מוכר חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע, והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל, שניהם רוצים בשלשה דינרין... (שם כ ב, וראה שם עוד)

ההוא דאתא לקמיה דרב הונא, אמר ליה לבך עלך, (עומד אתה על דעתך הראשונה), אמר ליה לא, והתירו. תניא רבי יהודה אומר, אומרים לו לאדם לב זה עליך, אם אמר לאו, מתירין אותו. רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו, אומרים לו לאדם אילו היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת, אם אמר לאו, מתירין אותו... ההיא איתתא דאדרתה לברתה, אתאי לקמיה דרבי יוחנן, אמר לה, אילו הוה ידעת דאמרן מגירתיך (השכנות) עלה דברתך, אילא לא חמאת בה אימה מילין דעזיבה, (אילו לא ראתה בה דברים שיפה להניחן, זימה), בכדי לא אדרתה, מי אדרתה, אמריה ליה לא, ושרייה. בר ברתיה דרבי ינאי סבא אתא לקמיה דרבי ינאי סבא, אמר ליה אילו הוה ידעת דפתחין פניקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת, אמר ליה לא, ושרייה. אמר רבי אבא מאי קראה, ואחר נדרים לבקר (משלי כ'). ואף על גב דפתח רבי ינאי ליה, אנן לא פתחינן ליה בהא.

ולא פתחינן בהדא אחרנייתא, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא, יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא, כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב, אלא לשון חכמים מרפא. ולא פתחינן בהדא אחרנייתא, דתניא רבי נתן אומר הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן, ברישא פתחינן, בסיפא, אביי אמר פתחינן, רבא אמר לא פתחינן... והלכתא לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא. ולא פתחינן נמי בהא דשמואל, דאמר שמואל אף על פי שמקיימו נקרא רשע, אמר רבי אבהו מאי קרא, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, ויליף חדלה חדלה, כתיב הכא כי תחדל לנדור, וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז... (שם כא ב)

אמר רבי אסי אין נזקקין לאלקי ישראל, חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני, ונודע שלא גנבה ושלא הכתו, (שאמרה תורה ימחה שמי על המים לעשות שלום בין איש לאשתו). ההיא דאתאי לקמיה דרב אסי, אמר לה במאי נדרת, באלקי ישראל, אמר לה אי נדרת במוהי, שהיא כינוי בעלמא, מזקיקנא לך, השתא דלא נדרת במוהי אלא באלקי ישראל לא מזדקיקנא לך... אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה, ונזקקין לאלקי ישראל. משתבח ליה רב לרב נחמן ברב סחורה דאדם גדול הוא, אמר לו כשיבא לידך הביאהו לידי. הוה ליה נדרא למישרא, אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה נדרת אדעתא דהכי, אמר ליה אין, אדעתא דהכי אין, כמה זימני, איקפד רב נחמן, אמר ליה זיל לקילעך (לביתך), נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה, רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, והשתא דאיקפד רב נחמן אדעתא דהכי לא נדרי, ושרא לנפשיה. (שם כב ב, וראה שם עוד)

רבי אליעזר בן יעקב אומר, אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו, כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר... חיסורא מיחסרא והכי קתני... נדרי זירוזין הוא, והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר, כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר, אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה, אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר... רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא, אמר ליה רבא תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, ואת דרשת ליה בפירקא... (שם כג א)

נדרי הבאי, אמר קונם אם ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד... (שם כד ב)

נדרי שגגות אם אכלתי ואם שתיתי, ונזכר שאכל ושתה... ראה אותן אוכלים תאנים ואמר הרי עליכם קרבן,ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהם אחרים, בית שמאי אומרים הן מותרים ומה שעמהם אסורים, ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרין. (שם כה ב, וראה שם עוד)

נדרי אונסין, הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר, הרי אלו נדרי אונסין... (שם כז א)

נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין, שהיא תרומה אף על פי שאינה תרומה, שהן של בית המלך, אף על פי שאינן של בית המלך, בית שמאי אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה, ובית הלל אומרים אף בשבועה, בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר, ובית הלל אומרים אף יפתח לו, בית שמאי אומרים במה שהוא מדירו, ובית הלל אומרים אף במה שאינו מדירו, כיצד, אמר לו אמור קונם אשתי נהנית לי, ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי, בית שמאי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורין, ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרין... היכי נדר, אמר רבי עמרם אמר רב באומר יאסרו פירות העולם עלי אם אינן של בית המלך, כיון דאמר יאסרו איתסרו עליה פירי עלמא, באומר היום, אי דאמר היום לא מקבל מיניה מוכס, באומר בלבו היום, ומוציא בשפתיו סתם, ואף על גב דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים, לגבי אונסין שאני. (שם כז ב)

...אלא משמע הכי ומשמע הכי, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. (שם ל ב)

אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש. המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור, אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים... מאן תנא, אמר רב אדא בא אהבה רבי אליעזר היא, דתניא רבי אליעזר אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. (שם לב ב, וראה שם עוד)

הריני עליך חרם, המודר אסור, הרי את עלי חרם, הנודר אסור, הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין, ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורים בדבר של אותה העיר... המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה... (שם מז ב, וראה שם עוד)

רבי אליעזר אומר פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו, וחכמים אוסרין, אמר רבי צדוק, עד שפותחין לו בכבוד אביו ואמו יפתחו לו בכבוד המקום, אם כן אין נדרים, מודים חכמים לרבי אליעזר בדבר שבינו לבין אביו ואמו שפותחין לו בכבוד אביו ואמו. ועוד אמר רבי אליעזר פותחין בנולד, וחכמים אוסרין, כיצד, אמר קונם שאני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר או שהיה משיא את בנו, ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר או שהיה משיא את בנו בקרוב לא הייתי נודר... רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין... מאי טעמא דרבי אליעזר, אמר רב חסדא דאמר קרא כי מתו כל האנשים, והא מיתה דנולד הוא, מכאן שפותחין בנולד. ורבנן מאי טעמייהו, קסברי הנהו מי מייתי, והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם, אלא אמר ריש לקיש שירדו מנכסיהן. תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, מנא הני מילי, אמר רב נחמן דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים, אמר לו במדין נדרת, לך והתר נדרך במדין...

רבי מאיר אומר, יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד, ואין חכמים מודים לו, כיצד, אמר קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע, אמרו לו מת או שעשה תשובה... ועוד אמר רבי מאיר פותחין לו מן הכתוב שבתורה, ואומרים לו, אילו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ועל לא תטור, ועל לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שהוא עני ואין אתה יכול לפרנסו, אמר אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר, הרי זה מותר. (שם סד א, וראה שם עוד)

פותחין בימים טובים ובשבתות, בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין, עד שבא רבי עקיבא ולימד שהנדר שהותר מכללו הותר כולו, כיצד אמר קונם שאיני נהנה לכולכם, הותר אחד מהן הותרו כולן, שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין... קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים, אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים, הותר במיושן, ולא במיושן בלבד הותר, אלא בכל היין... פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו, אומרים לו, אילו היית יודע שלמחר אומרין עליך כך היא ווסתו של פלוני מגרש את נשיו, ועל בנותיך יהו אומרין בנות גרושות הן, מה ראתה אמן של אלו להתגרש, ואמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר, הרי זה מותר... (שם סו א, וראה שם עוד)

נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה, הפר האב ולא הפר הבעל, הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר, ואין צריך לומר שקיים אחד מהן... (שם סו ב)

דרך תלמידי חכמים, עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו אומר לה, כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין, וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו ואומר לה כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי הרי הן מופרין, שמשתכנס לרשותו אינו יכול להפר, (שאין הבעל מפר בקודמין)... (שם עב ב, וראה שם עוד)

סבר רב יוסף למימר, נשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה אין בשלשה הדיוטות לא, משום דמתחזי כדינא, אמר ליה אביי כיון דסבירא לן אפילו מעומד, אפילו בקרובים, אפילו בלילה, לא מתחזי כדינא. אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב הלכה מפירין נדרים בלילה... והתניא ירד רבן גמליאל מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו נדרו, רבן גמליאל סבר פותחין בחרטה, מיעקר נדרא בעינן, ובעי עיוני, אהכי ישב, ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה, ואפילו מעומד...

דתני רב דימי אחוה דרב ספרא כל הנודר אף על פי שהוא מקיימו נקרא חוטא, אמר רב זביד מאי קרא, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא לא חדלת איכא חטא... לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול, אלא אומר לה טלי ואכלי, טלי ושתי, והנדר בטל מאליו. אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו. תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו, בחול מוציא בשפתיו, ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו. אמר רבי יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום, דתניא, זה הדבר, החכם מתיר ואין בעל מתיר, שיכול ומה חכם שאין מפר מתיר, בעל שמפר אינו דין שמתיר, תלמוד לומר זה הדבר, חכם מתיר ואין בעל מתיר. (שם עז א)

ואלו נדרים שהוא מפר, דברים שיש בהן ענוי נפש, אם ארחץ ואם לא ארחץ, אם אתקשט ואם לא אתקשט, אמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש, ואלו הן נדרי ענוי נפש, אמרה קונם פירות העולם עלי, הרי זה יכול להפר... (שם עט א, וראה שם עוד)

איבעיא להו, בעל מיעקר עקר או דלמא מיגז גייז, למאי נפקא מינה, לאשה שנדרה בנזיר, ושמעה חברתה ואמרה ואני, ושמע בעלה של ראשונה והפר לה, אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אישתראי, ואי אמרת מיגז גייז, איהי אישתראי חברתא אסירא... שמע מינה בעל מיגז גייז... (נזיר כא ב)

...והתניא גבי נדרים, איש, מה תלמוד לומר איש איש, לרבות את העובדי כוכבים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל, איש כי יפליא בערכין למה לי, אלא האי איש מיבעי ליה לאיתויי מופלא סמוך לאיש, הניחא למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא, אלא למאן דאמר דרבנן איש כי יפליא למה לי, לאיתויי מופלא סמוך לאיש דעובד כוכבים... (שם סב א)

התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת וכו', אמר רב הונא לא שנו אלא בשלא ניסת, אבל ניסת אין מדירין אותה, ניסת מאי טעמא, דמיפר לה בעל, כי לא ניסת נמי לכי מנסבא מיפר לה בעל, אין הבעל מיפר בקודמין, וניחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה, קסבר צריך לפרט את הנדר. רב נחמן אמר אפילו ניסת, ניסת ודאי מיפר לה בעל, דמדרינן לה ברבים... תנאי היא, דאיכא למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ואיכא למאן דאמר אין לו הפרה... דאמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, על דעת רבים אין לו הפרה, והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יש לו הפרה, כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא על דעת רבים דהוה פשע בינוקי, (חובטן יותר מדאי), ואהדריה רבינא, דלא אישתכח דדייק כוותיה. (גיטין לה ב, וראה שם עוד)

המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר, רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים יחזיר, רבי מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר, ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר... איכא דאמרי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן צריך שיאמר לה הוי יודעת שמשום שם רע אני מוציאך, ומשום נדר אני מוציאך, קסבר טעמא מאי, כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים, הלכך צריך למימר לה הכי... (שם מה ב)

המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. (קידושין נ א)

...וכן מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו ליקח מיד, עד שימצא את ההוגנת לו. (בבא קמא פ א)

...עמד רבי יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר. (סנהדרין סח א)

רבי עקיבא אומר... נדרים סייג לפרישות. (אבות ג יג)

רבי שמעון אומר... ולא תשאל לו בשעת נדרו... (שם ד יח)

...אמאי, נדר ופתחו עמו הוא, אמר חזקיה הא מני בית שמאי היא, דאמרי תפוס לשון הראשון, דתנן הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה, בית שמאי אומרים נזיר ובית הלל אומרים אינו נזיר, רבי יוחנן אמר אפילו תימא בית הלל, באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך, ומאי כופין, דקא בעי הדר ביה... (מנחות פא ב)

הרי עלי עולה יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא, הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו יצא... הא מקטל קטלה, אמר רב המוניא נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה... אלא אמר רבא אדם זה לדורון נתכוין, אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאיצטעורי... אמר להם לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה אלבוש אונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי... (שם קט א וב)

...אמר לו כמדומה שאתה שמודר הנאה מישראל אני, ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב אל תלחם לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו... (חולין ז ב)

הכל מעריכין ונערכין, נודרין ונידרין, כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים... (ערכין ב א, וראה שם עוד)

תנו רבנן, המעריך פחות מבן חודש, רבי מאיר אומר נותן דמיו, וחכמים אומרים לא אמר כלום, במאי קמיפלגי, רבי מאיר סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, יודע שאין ערכין לפחות מבן חודש וגמר ואמר לשם דמים, ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה... (שם ה א)

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה, סבור מינה לעצמו אין לאחר לא... תניא כוותיה דרבה, נדר צדקה ואין הקדש צדקה, מאי קאמר, לא נדר ולא הקדש צדקה, אלא לאו הכי קאמר, צדקה הרי היא בבל תאחר ואינה כהקדש, דאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה, ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה... אנן הכי מתנינן לה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב, האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר, בין אמר עלי בין אמר הרי זו. תנו רבנן סלע זו לצדקה, עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי אסור לשנותה... תנו רבנן ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, אסור לשנותה, סבר רבי חייא בר אבא למימר לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצוה, אמר ליה רב אמי הכי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, מדאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה... דעובד כוכבים הוא דפעי (צועק), אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי... (שם ו א)

האומר משקלי עלי נותן משקלו, אם כסף כסף ואם זהב זהב... הא קאמשמע לן, טעמא דפירש, הא לא פירש פטר נפשיה בכל דהו... (שם יט א, וראה שם עוד)

בת אחת עשרה ויום א' נדריה נבדקין, בת שתים עשרה שנה ויום א' נדריה קיימין, ובודקים כל שתים עשרה, בן שתים עשרה שנה ויום א' נדריו נבדקין, בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין, ובודקין כל שלש עשרה, קודם לזמן הזה אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש, לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו, נדרן נדר והקדשן הקדש... (נדה מה ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

...איכן הותר נדרו של טל, אמר רבי תנחומא אדרעיה (שם מקומו) סברין מימר נדר שהותר מכללו הותר כולו, אית דבעי מימר בבנה של צרפית... כך אמר לו הקב"ה לאליהו, לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיים אלא בטללים, ואני מחיה בנה של צרפית. (ברכות לח א)

המקבל עליו להיות חבר... רבי יהודה אומר... ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק... (דמאי ט ב)

רבי אליעזר בשם רבי אבון כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור, נשאל וכן מתירין לו, וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר והוא נוהג בו באיסור נשאל אין מתירין לו. (פסחים כה ב)

...אשר תתנו לה', אלו עופות ומנחות, לרבות את כולם שיהו קריבין ברגל, יכול רשות, תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם, אלה קבען חובה, שיהו כולן קרבין ברגל, יכול באיזה רגל שירצה, תלמוד לומר ובאת שמה והבאתם שמה, אם להתיר כבר התיר, אם לקבע כבר קבע, אם כן למה נאמר ובאת שמה והבאתם שמה, אלא זה רגל הראשון שפגעת בו. יכול אם עובר אחד מהן ולא הביא יהא עובר עליו משום בל תאחר, תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם, אינו עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה. רבי שמעון אומר שלשה רגלים כסדרן... בעון קומי רבי אילא עד כדון בעשה, בלא תעשה מניין, תלמוד לומר ובאת שמה והבאתם שמה, מה אנן קיימין, אם בעשה הרי כבר אמרו, אלא אם אינו ענין בעשה, תניהו ענין בלא תעשה. פסחים בזמנן מהו שיעבור, אשכחת תני פסחים בזמנן עובר... בעון קומי רבי זירא בין רגל לרגל מהו שיעבור, התיב רבי בא והתני חגיגה שלא קרבה בראשון תיקרב בשני, ומתירין לו לעבור, ועוד מן הדא, ועשית, בעשה, תשמר, בלא תעשה, כלום הוא עובר על עשה ועל לא תעשה לא עד שיעברו עליו ג' רגלים... (ראש השנה ב ב, וראה שם עוד)

רבי חמא חברין דרבנן בעי, אמר הרי עלי וחזר הרי זה, רבי חיננא בעי לא מסתברא דידה אמר הרי זה וחזר ואמר הרי עלי, איסור חמור על איסור קל, (איסור חמור דחייב באחריותו), אין איסור קל חל על איסור חמור. (מגילה ח ב)

תמן תנינן ארבעה נדרים התירו חכמים, וכל הנדרים לא חכמים הם שהן מתירין, כתיב וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל, תלה הפרשה בראשי המטות שיהו מתירין להן את נדריהן... רבי יהודה ירמיה בר אבא בשם שמואל, שלשה שהן יודעין לפתח מתירין כזקן, סברין מימר במקום שאין זקן, רבנן דקיסרין אמרין אפילו במקום שיש זקן... (חגיגה ו ב)

רבי אבון בר חייא בעי נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו, נישמעיניה מן הדא, אמר הככר הזה הקדש, אכלו בין הוא בין אחר מעל, לפיכך יש לו פדיון, אם אמר הרי זה עלי, אכלו מעל בו בטובת הנאה, דברי רבי מאיר, אחרים לא מעלו לפיכך אין לו פדיון, לא אמר אלא אכלו, הא לחמם בו את ידיו מותר... (כתובות סט א, וראה שם עוד)

כתיב איש כי ידור, מה תלמוד לומר נדר, אלא מיכן שכינוי נדרים כנדרים... עד כדון כרבי עקיבא דאמר לשונות ריבויין הן, כרבי ישמעאל דאמר לשונות כפולין הן, והתורה דיברה כדרכה... מה תלמוד לומר ככל היוצא מפיו יעשה, אלא מיכן שכינויי נדרים כנדרים... מה מקיים רבי עקיבא ככל היוצא מפיו יעשה, מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו... (נדרים א א, וראה שם עוד)

לה', אין אדם אוסר עליו דבר אלא שהוא לה', (כגון קרבן), תני דבית רב פליג, מניין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים ובני אדם נוהגין בהן באיסור שלא תהא נודר ומבטל, תלמוד לומר לא יחל דברו, שלא יעשה שדבריו חולין. הוון בעון מימר כגון הקרבן בשבועה, הא בשאר כל הדברים לא, אתא מימר לך אפילו בשאר כל הדברים. לאסור איסר על נפשו, אית תניי תני על נפשו לא על אחרים, אית תניי תני אפילו על אחרים, הוון בעי למימר מאן דמר על נפשו לא על אחרים שלא לוסר נכסיו לאחרים, ומאן דמר אפילו על אחרים לוסר נכסיו על אחרים, הא ניכסי אחרים עליו לא... (שם ה א)

...הכל מודין בכבוד רבו שאינו מעמיד, דתנינן ומורא רבך כמורא שמים, אם כן אין נדרים, לא יהו נדרים, והכתיב וידבר משה אל ראשי המטות, תלה הפרשה בראשי המטות, שיהו מתירין את נדריהן, אם אומר את כן נמצאת עוקר פרשת נדרים מן התורה... רבי שמעון בן לקיש פתח, אילו היית יודע שהנודר כאילו נותן קולר על צוארו, נודר היית, לקטורייה שהיתה עוברת וראה קולר פנוי והכניסה את ראשה לתוכו, לאסור אסר על נפשו, כמו דאת אמר והוא אסור בזיקים. רבי יונתן פתח, אילו היית יודע שהנודר כבונה במה והמקיימו כמקריב עליו נודר היית... רבי יצחק פתח, אילו היית יודע שנודר כאילו נוטל חרב ודוקר בלבו נודר היית, יש בוטה כמדקרות חרב... לאחד שנודר מן הככר, ווי דייכול ויי דלא ייכול, אין אכיל עבר על נדריה, אין לא אכיל חטי על נפשיה, כיצד הוא עושה הולך אצל חכם והוא מתיר, ולשון חכמים מרפא. רב דמי בשם רבי יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים... אמר רבי הילא התהות מצויה, כהדא רבי שמעון לא מצא פתח לדברו, עד שבא אחד מזקני גליל, אית דאמרין רבי שמעון בן אלעזר הוה נסיב ליה מכא ומוקים ליה הכא, נסיב ליה מכא ומוקים ליה הכא, עד דאוקימי גו שמשא מפלי מנוהי, אמרין ליה אילו היית יודע דההן סבא עבד לך כן נודר היית, אמר לון לא, ושרא ליה... רבי ירמיה שרי נדרא ומקיים ליה (בכל זאת), אין משום דהוא חשש להוא דשרי ליה לא ידעין, אין משום שאין היצר תאב אלא דבר שאסור לו (ולא בא להתירו אלא כדי שלא יעבור עליו, שאין היצר הרע מתאוה אלא בדבר האסור)... (שם כט א)

...אמר רבי יוחנן ראשונים היו נשאלין, מהו שישאל אדם על הקמתו, היך עבידא, נדרה אשה ושמע בעלה ולא היפר לה, פשיטא שאינו מיפר לה, לענין הבעל מהו שיפר לה לענין הזקן, (אם הבעל תלמיד חכם יכול להתיר אחרי יום שמעו כמו החכם או לא)... מהו להתיר בנדרים בלילה, ומה אם נדר הבעל שכתוב בהן ביום הרי הוא מיפר בלילה, נדרי זקן שאין כתוב בהן ביום לא כל שכן, מהו להתיר על ידי התורגמן, נישמעיניה מן הדא, רבי בא בר זוטרא איתעביד תורגמן דרבי יוחנן בחדאי איתתא דלא הוות חכמה מישמע סוריבטיה, תני אין נשאלין נדרים אלא עטופים ויושבים, והנשאל יושב, והשואל צריך להיות עומד... (שם לה א, וראה שם עוד)

בני ישראל נודרין בנזיר, ואין העכו"ם נודרין בנזיר, כמה דאת אמר איש, מה תלמוד לומר איש, להביא העכו"ם שנודרין נדרים ונדבות כישראל... (נזיר מב א)

תוספתא:

רבי יהושע אומר משום בן פטורי, הרי הוא אומר חי א-ל הסיר משפטי וגו', מלמד שאין אדם נודר בחיי המלאך אלא אם כן אוהב את המלך... (סוטה פרק ו)

הנודר מן התורה הרי זה מותר, מן הכתוב בתורה הרי זה אסור, בתורה ובכתוב בה, אסור, איזה הוא איסור הכתוב בתורה, האומר הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כיום שראיתי את ירושלים שהיא חריבה, כיום כנהרג בו פלוני, אסור... (נדרים פרק א)

הבן והבת אף על פי שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהם נדרין, הקדישן הקדש, מעשה ברבי חנניה בן חנניה שהדירו אביו בנזיר, והביאו אביו לפני רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל בודקו שמא בא לכלל סימנין, רבי יוסי ברבי יהודה אמר שמא בא לעונות נדרים, אמר לו למה אתה מצטער, אם ברשות אבא אני, הרי רשות אבא עלי והריני נזיר, ואם ברשות עצמי אני, הריני נזיר מעכשיו, עמד ונשקו על ראשו, אמר מובטח אני בזה שאינו נפטר מן העולם עד שמורה הוראות, ולא נפטר מן העולם עד שהורה הוראות בישראל. מעשה בתינוק אחד שהקדיש קרדום לשמים, והביא אביו לפני רבי עקיבא, והיה רבי עקיבא בודקו, אמר לו בני למי הקדשת, שמא לחמה ולבנה ולכוכבים שהן יפין, אמר לא הקדשתיו אלא למי שהברזל שלו ברוך הוא, אמר רבי עקיבא בדוק זה ומתוקן... (נדה פרק ה)

אבות דרבי נתן:

רבי עקיבא אומר... סייג לנדרים פרישות... (פרק כו א)

מסכת דרך ארץ זוטא:

תחלת נדרים פתח לאוולת... (פרק ג)

מדרש רבה:

רבי יצחק ורבי יוחנן ורבי יודן גיורי הלכו לשמע תורה מרבי שמעון בן יוחאי, איכא דאמרי פרשת נדרים, ואיכא דאמרי פרשת נסכים... (בראשית לה ד)

ד' הן שתבעו שלא כהוגן, לג' ניתן כהוגן ולאחד ניתן שלא כהוגן, ואלו הן, אליעזר עבד אברהם, כלב, שאול. אליעזר אמר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, הא אילו יצאה אמה אחת והשקתו היה משיאה לבן אדונו, אתמהא, וזימן לו הקב"ה כהוגן, והנה רבקה יוצאת... יפתח (שופטים י"א) והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום וגו' והיה לה' והעליתיהו עולה, הא אילו יצא חמור או כלב אחד או חתול אחת היה מעלהו עולה, וזימן לו הקב"ה שלא כהוגן... (שם ס ג)

...אמר רבי יצחק הבבלי, ודבר פי בצר לי (תהלים ס"ו), שנדר מצוה בעת צרתו, מהו לאמר, לאמר לדורות כדי שיהיו נודרים בעת צרתן, יעקב פתח בנדר תחלה, לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהיה תולה את הנדר אלא בו, אמר רבי אבהו כתיב (תהלים קל"ב) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, לאביר אברהם ולאביר יצחק אין כתיב כאן, אלא נדר לאביר יעקב, תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה... (שם ע א)

ד' הן שנדרו, ב' נדרו והפסידו, ב' נדרו ונשתכרו, יעקב נדר והפסיד, ויפתח נדר והפסיד, חנה נדרה ונשתכרה, ישראל נדרו ונשתכרו, שנאמר וידר ישראל נדר וגו'. (שם שם ב)

...ואחר נדרים לבקר, אמר רבי יינאי איחר אדם את נדרו נתבקרה פנקסו. (שם פא א)

...קרא עליו המקרא הזה, (משלי ל') אם נבלת בהתנשא (ואם זמות יד לפה), אמר רבי אבא בר כהנא, אם חשבת בלבך דבר מצוה לעשות ולא עשית, נוח לך ליתן זמם על פיך ולא לפסוק, אמר רבי יודן מה יד לך סמוכה לפיך, כך יהיה נדרך סמוך לפיך. רבנן אמרי מה ידך קודם לפיך, כך יהיה נדרך קודם לפיך, תדע לך שכן, שהרי יעקב אבינו על ידי שאיחר נדרו נתבקרה פנקסו, שנאמר (בראשית ל"ה) ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח. אמר רבי אבא בר כהנא בשעת עקתא נדרא, בשעת רווחא שיטפא, אמר רבי לוי מהולך חרשה, (הנפה שלך נתחרשה, נסתמה), אקיש עלה. אמר לו הקב"ה, יעקב, שכחת נדרך, קום עלה בית אל לבית של א-ל... ואם אין אתה עושה כן הרי אתה כעשו, מה עשו נודר ואינו מקיים, אף אתה נודר ואינך מקיים. (שם שם ב)

אמר רבי יאשיה הלכו בנדרים אחר שיחת בני אדם, בר עיבור לחם כמשמעו... (שם צד ב)

...בנו של רבי חייא הגדול אמר, לא הלך אצל פרעה עד שהתיר לו יתרו את נדרו. (שמות ד ד)

דבר אחר, ויחל משה מהו כן, אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם רבי יצחק, שהתיר נדרו של יוצרו, כיצד, אלא בשעה שעשו ישראל העגל, עמד משה מפייס האלקים שימחול להם, אמר האלקים, משה כבר נשבעתי (שמות כ"ב) זובח לאלהים יחרם, ודבר שבועה שיצאת מפי איני מחזירה, אמר משה רבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים ואמרת (במדבר ל') איש כי ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל חכם מוחל את נדרו בעת שישאל עליו, וכל זקן שמורה הוראה, אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו צריך הוא לקיימה תחלה, ואתה צויתני על הפרת נדרים, דין הוא שתתיר את נדרך, כאשר צויתני להתיר לאחרים, מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקב"ה עומד כשואל נדרו, וכן הוא אומר, (דברים ט') ואשב בהר... (שם מג ה, וראה שם עוד)

איש כי יפליא נדר וגו', הדא הוא דכתיב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, רבי מאיר ורבי יהודה, רבי מאיר אומר טוב אשר לא תדור, וטוב הנודר ומשלם, ראיה לרבי מאיר שנאמר נדרו ושלמו לה' אלקיכם. רבי יהודה אומר טוב אשר לא תדור וטוב משניהם מי שאינו נודר כל עיקר, אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה. וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, אמר רב הונא מעשה באחד שנדר ולא שלם את נדרו, והלך לפרוש בים הגדול, ושקעה ספינתו בים, אמר רבי שמואל בר נחמן כל מי שנודר ומשהה את נדרו, סוף שבא לידי ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע, ממי אתה למד, כלהון מיעקב, על ידי שנדר ושהה את נדרו באו לידי כולן. ע"ז מנין, (בראשית ל"ה) ויאמר יעקב אל ביתו וגו' הסירו את אלהי הנכר. גלוי עריות מנין, מדינה, שנאמר (שם ל"ד) ותצא דינה. שפיכות דמים מנין, שנאמר (שם) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וגו'. לשון הרע מנין, שנאמר וישמע את דברי בני לבן (שם ל"א). ורבנן אמרי כל מי שנודר ומשהא נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב (שם מ"ז) ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל. אמר רבי שמואל בר יצחק כל מי שנודר ומשלם יש לו שכר על הנדר ועל השילום, שנאמר נדרו ושלמו לה' אלקיכם, ומי שנודר ומשהא נדרו גורם מיתה לעצמו, דכתיב כי דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעמך, ממך נפרעין ולא ממונך... אמר רבי שמעון בן יוחאי כשם שבנדרים בל יחל ובל תאחר, כך בערכין בל יחל ובל תאחר... (ויקרא לז א)

דבר אחר כי פועל אדם ישלם לו זה משה, דכתיב ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, מה ראה, ראה משוי איש על אשה, ומשוי גדול על קטן, ומשוי בחור על זקן, וישב ויישב להם סבלותם, בין איש לאשה, בין גדול לקטן, בין בחור לזקן, אמר לו הקב"ה אתה יישבת לבני סבלותם, חייך שאת עתיד ליישב ולפרש לבני נדריהם, בין איש לאשה, בין גדול לקטן, בין בחור לזקן, הדא הוא דכתיב וידבר ה' אל משה וגו' איש כי יפליא לנדור נדר וגו'. (שם שם ב)

...וממנו למדנו שלשה דברים, שאין מפירין נדרים לא שתויי יין ולא רוכבין ולא עומדים אלא יושבין עטופין. במה פתח לו, אמר רבי יוחנן בלשון הזה פתח לו, יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא, בדין הוא כל מי שמבטא לנדרים שידקר בחרב, ומהו רפואתו, ולשון חכמים מרפא, הולך אצל חכמים והם מפירים את נדרו, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר להם איש כי יפליא נדר. (שם שם ג)

...יפתח היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס, אמר אני מלך ואלך אצל פנחס, ופנחס אמר אני כהן גדול ובן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ זה, בין דין לדין ספת ההיא עלובתא, ושניהם נתחייבו בדמיה... ריש לקיש אמר דמים היה חייב ליתן וליקרב על גבי המזבח, רבי יוחנן אמר דמים לא היה חייב, דתנינן דבר שראוי ליקרב על גבי המזבח יקרב, שאינו ראוי ליקרב על גבי המזבח לא יקרב על גבי המזבח, ולא עוד אלא כל מי שנודר ומשלם נדרו זוכה ומשלם נדרו בירושלים, הדא הוא דכתיב נדרי לה' אשלם, היכן בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה. (שם שם ד)

...ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות היו נודרות ואומרות יהיה לנו בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי יהיה לי בן זריז ומלומד בתורה והגון לנביאות. (במדבר י ח)

כי יפלא, מי שיודע להפלות, מכאן אמרו מופלא הסמוך לאיש נדריו קיימין, דבר אחר כי יפליא כשיפריש, לנדור, פרט למהרהר בלב, לנדור נדר נזיר, למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר איש כי ידור נדר לה' או השבע וגו', שאם נדר יום אחד אסור יום אחד, ב' אסור ב', מאותו המין שנדר, מאותו המין אסור, שומע אני אף בנזירות כן, לכך נאמרה פרשה זו, שאם נדר יום אחד או שעה אחת אסור ל' יום... (שם י א, וראה עוד ערך נזיר.

אמר רבי אלעזר אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיהו... אמר להם (נבוכדנצר) דרשו לי את התורה, מיד היו קורין פרשה ופרשה ומתרגמין אותה לפניו, וכיון שהגיעו לפרשת נדרים איש כי ידור נדר (במדבר ל'), אמר להם אי בעי למהדר ביה יכיל או לאו, אמרו לו ילך אצל חכם ומתיר לו את נדרו, אמר להם דומה אני שאתם התרתם לצדקיה השבועה שנשבע לי, מיד גזר והורידן לארץ... (איכה ב יח)

אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, רבי יהושע בן לוי פתר קרייא בפוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים... ורבנן פתרין קרא בנודר, לפני המלאך זה חכם, כי שגגה היא, אנא לא נדרית, למה יקצוף האלקים שפתחת בנדר, וחבל את מעשה ידיך, אפילו מעט ממון שביד אותו איש, הקב"ה מכניס בו מארה ומאבדו ממנו. (קהלת ה ג)

מדרש תנחומא:

ילמדנו רבינו, בכמה מקומות פנקסו של אדם נפתחת, כך שנו רבותינו, בשלשה מקומות פנקסו של אדם נפתחת... והנודר ואינו משלם... מנין דכתיב כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו וגו' (דברים כ"ג), וכתיב מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר (משלי כ'), פנקסו מתבקרת, ומלאכים מלמדין עליו חובה ומזכירין עונותיו. אמר רב שמואל בר נחמן כל הנודר ואינו משלם גורם לאשתו שתמות, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, הוא שמשה מזהיר את ישראל, דכתיב, כי תדר נדר וגו' כי דרש ידרשנו, שני פעמים למה, אלא ללמדך דורשו ודורש אחרים עמו, וכן הוא אומר ואחר נדרים לבקר. ואמר רבי ינאי הנודר ואינו משלם פנקסו מתבקרת לפני הקב"ה, ואומר היכן פלוני בן פלוני שנדר נדר ביום פלוני.

בא וראה, כשהלך יעקב לארם נהרים מה כתיב, וידר יעקב נדר לאמר וגו' (בראשית כ"ח), השיבו על כל דבר ודבר, הלך ונתעשר ובא וישב לו ולא שלם את נדרו, הביא עליו עשו ובקש להרגו, נטל ממנו כל אותו דורון, עזים מאתים וגו'ולא הרגיש, הביא עליו המלאך ורפש עמו ולא הרגו... ונעשה צולע, וכיון שלא הרגיש באת עליו צרת דינה, שנאמר ותצא דינה, כיון שלא הרגיש באה עליו צרת רחל, שנאמר ותמת רחל ותקבר... אמר הקב"ה עד מתי יהא צדיק הזה לוקה ואינו מרגיש, באיזה חטא לוקה, הריני מודיעו, שנאמר ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם... אמר רבי אבא בר כהנא אמר לו הקב"ה ליעקב, בשעת עקתא נדרא, בשעת רווחא שמטי, כשהיית בצרה נדרת, וכשאתה בריוח שכחת... אמר בן סירא בטרם תדור הכן נדריך, בל תהיה כמתעה, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, רבי אחא פתר קרא בנודר, אל תתן רשות לפיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, זה חזן, שלא תאמר ליה אנא לא נדרית כלום, למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידך, אלו מעט מצות ומעשים טובים שבידך. (וישלח ח)

...פרי עץ חיים ולוקח נפשות חכם (משלי י"א) שאם ידור לערוך נפשות הוא למד מן התורה היאך עושה, ואם אין בידו תורה אין בידו כלום, כן אתה מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה אבד את בתו... כיון שבקש לקרבה היתה בוכה לפניו, אמרה לו אבי יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי, שמא כתב הקב"ה בתורה שיהו ישראל מקריבין לפני הקב"ה נפשות אדם... אמר לה בתי נדרתי והיה היוצא אשר יצא והעליתיהו עולה, שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם נדרו, אמרה ליה והרי יעקב אבינו שנדר כל אשר תתן לי וגו' (בראשית כ"ח) ונתן לו הקב"ה שנים עשר בנים, שמא הקריב להקב"ה אחד מהם, ולא עוד אלא חנה שאמרה ותדר נדר ותאמר ה' צב-אות וגו' (שמואל א' א'), שמא הקריבה את בנה לפני הקב"ה. כל הדברים האלה אמרה לו ולא שמע לה. כיון שראתה שלא שמע לה, אמרה לו הניחני וארד אצל בית דין שמא ימצאו פתח לנדרך, שנאמר (שופטים י"א) הרפה ממני שנים חדשים ואלכה וירדתי על ההרים וגו'... הלכה אצלם ולא מצאו פתח ליפתח ולהתיר לו את נדרו, בעון אותן ששחט משבט אפרים... שהעלים הקב"ה מהם את ההלכה, שלא ימצאו פתח להתיר לו את נדרו... (בחקותי)

...אמר להם הקב"ה לישראל, הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, שכל הפורץ בהם סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות כופר בו בהקב"ה ואין לו מחילה בעולם, שנאמר (שמות כ' כי לא ינקה ה'... (מטות א)

מדרש שמואל:

אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים (תהלים פ"א), רבי חגי בשם רבי יצחק אמר אין שואלין עניות במקום עשירות, שמתוך כן קפצה חנה לנדרים, ותדר נדר ותאמר וגו'... כתיב וידר יעקב נדר לאמר (בראשית כ"ח), אמר רבי יצחק הבבלי כל מאן דנדר עבד מצוה, מהו לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן... (פרשה ב)

מדרש משלי:

...ומה בר נדרי, את בן שנדרתי אותך לקדש. (פרשה לא)

ילקוט שמעוני:

וידבר משה אל ראשי המטות, לפי שנאמר נדר לרגלים יכול כולן נאמרו בענין אחד, אמרת, זה הפסיק הענין, יכול אין לי שקדמו נשיאים לישראל לשמע אלא בענין נדרים, כשאומר וידבר ריבה, אבל אומר אני מה אלו שהן נדרים אף אומר אני כל סדרי נדר האמורים בתורה שקדמו נשיאים לישראל לשמוע... רבי יוסי בן יהודה אומר, מנין אתה אומר שנמסרו גדולים להיתר נדרים, אמרת, וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר... (במדבר פרק ל, תשפג)

...אמר להם הקב"ה לישראל הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, שכל הפורץ בנדרים סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות כופר בי ואין לו מחילה לעולם, שנאמר כי לא ינקה ה'... הוו זהירין אם נדרתם להיות משלמים נדריכם, דעו מיונה שבשביל שנדר ולא שלם מה הגיע לו, ירד במצולות ים, כיון שהושלך לים נזכר לו שנדר והתפלל לפני הקב"ה, אמר רבונו של עולם, יודע אני שנדרתי ולא שלמתי, אלא אם אנצל מן הצרה הזאת אני משלם מה שנדרתי לפניך, שנאמר ויאמר קראתי מצרה לי וגו', ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה... (שם שם תשפד)

דבר אחר איש האלקים, תלמיד שנדר, רבו מתיר לו נדרו, אבל מי שאמר והיה העולם לא עשה כן, אלא כביכול נדר במעשה העגל, שנאמר הרף ממני ואשמידם, ובא משה והתיר לו נדרו, שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדברך. (דברים פרק לג, תתקנא)

יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן, להעלות בתו על גבי המזבח, נתקבצו עליו אנשי אפרים לעשות עמו במריבה גדולה, היה לפנחס שיאמר להם להתיר את נדרו, לא באתם אלא לעשות מריבה באתם, אלא הוא לא מיחה בבני אפרים, והוא לא התיר את נדרו ליפתח... ומי הרג אותם, פנחס שהיה ספק בידו למחות ולא מיחה ולהתיר לו נדרו ליפתח ולא התיר, וכל מי שספק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל דמים שנשפכין בישראל נשפכין על ידיו... (שופטים פרק יא, סח)

...רבי סימון אמר, אמר הקב"ה לנתן הנביא האיש שאני משלחך אצלו נדרן הוא, קודם עד שלא ידור לך ואמור לו לא אתה תבנה בית, עד שלא יהיה לו בושה מסנהדרין. (שמואל ב פרק ז, קמג)

מדרש הגדול:

דבר אחר, יש בוטה כמדקרות חרב, הכתוב מדבר בשבועות ובנדרים, שמבטא אדם בשפתיו שהוא דומה כמי שנוטל חרב ודוקרה בגופו, שאין בוטה אלא שבועה, שנאמר או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, הא כיצד, שאם נשבע או נדר ולא קיים דבריו, גורם רעה לעצמו, שנאמר כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו, כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והיה בך חטא (דברים כ"ג כ"ב), ונקרא כסיל, שנאמר אין חפץ בכסילים, את אשר תדור שלם (קהלת ה' ג'), לפיכך דוד מזהיר ואומר נדרו ושלמו לה' אלקיכם כל סביביו (תהלים ע"ו י"ב). ומנין שכל המקיים נדרו כאלו הקריב דורון לפני המקום ונתרצה ממנו, שנאמר יובילו שי למורא (שם). ולשון חכמים מרפא, שכיון שאדם נודר ואינו יודע היאך נדר, יבא אצל החכמים שהכינו רפואה לנשבעים ולנודרים, ויפרש נדרו לפניהן והן מרפאין אותו, לכך נמסרה פרשה נדרים לראשים... (במדבר ל ב)

כי דרוש ידרשנו, שתי דרישות, דורשו ודורש עונות אחרים עמו... (דברים כג כב)

והיה בך חטא, שלא תאמר בממון חטאתי וממון מכפר לי, תלמוד לומר והיה בך חטא, ממך נפרעין, אין נפרעין מממונך, בשלשה דברים נפרעין מן האדם מגופו ואבל לא מממונו, ואלו הן, הכובש שכר שכיר, והנודר ואינו מקיים, והמעלים עיניו מן הצדקה... וכתיב כי תדר נדר, וכתיב ביה והיה בך חטא ולא בממונך. (שם שם טו)

לקח טוב:

...והלכה כרבי יהודה, שהרי אמרה תורה כי תדור נדר לה' אלקיך, מלמד שמצוה לנדר ולשלם, וכן מצאנו בחסידים הראשונים, שנודרין ומשלמין, וכן דוד אמר נדרי לה' אשלם, וכן יונה אמר (יונה ב') אשר נדרתי אשלמה, ולא עוד אלא בתהלים אומר (תהלים ע"ו) נדרו ושלמו לה' אלקיכם. (דברים כי תצא)

ילקוט ראובני:

הפוגם בשבועה בשעה שיוצאה מפיו עונשו גדול, שהיא עצמה שקר, ולא שייך בה היתר כלל, שאין לה תקנה אלא בתשובה ויסורין, אבל הנודר אין להם אחיזה שם, כי הוא למעלה בבינה, ואמרו כי סוד הנודר או נשבע ואינו מקיימו גורם שהמלאך הממונה על מאמר פיו אותה מצוה שמחייב לעשות נשאר גרוע ממנה, עד אשר ישלים חיובו בפועל, וכל אשר עליה קאי בבל תאחר, ועד שלא יצא ידי חובתו, הנה המלאך שראוי להיות טוב הוא שליח המצוה שבא אצלו כמזיקים שנבראו בין השמשות, ולא הושלמו יצירתם לטוב... (במדבר מטות)

ואשה כי תדור וגו', העובר על נדרו במזיד ולא עשה תשובה צריך להתגלגל באשה נדרנית, וזה שאמר הכתוב ואיש כי ידור נדר וסמיך ליה ואשה כי תדור נדר, וזה שאמרו רז"ל אי אפשי באשה נדרנית, כי כבר היתה זכר ונחלף לנקבה, ועל זה אמרו בעון נדרים אשתו של אדם מתה, ואם הוא חטא אשתו מה חטאת, ועוד שאשתו אפשר היתה זכר והיה נדרן ולא קיים, ועכשיו נזדווג עם נדרן ואינו בדין שיתקיימו שניהם, ידחה הראשון מפני השני. (שם)

תרגום יונתן:

איש - גבר בר תליסר שנין ארום ידר נדרא קדם ה', או יקיים למיסר איסר ממדעם דהתירה על נפשיה, לא יפיס פתגמיה, ברם ביה דינא שרן ליה אין לא שרו ליה ככל מה דיפוק מפומיה יעביד. (במדבר ל ג)

וישמע בעלה וישתוק לה ולא בטיל יתיה ומית עד דלא בגרת, יתקיימון כל נדרהא וכל איסרי דאסרת על נפשה יתקיימון, לית אביהא זכי בה תוב לבטלנותהון. (שם שם יב)

רש"י:

לבד מנדריכם - אם באתם לידור קרבנות ברגל מצוה היא בידכם, או נדרים או נדבות שנדרתם כל השנה הקריבום ברגל, שמא יקשה לו לחזור ולעלות לירושלים ולהקריב נדריו, ונמצא עובר על בל תאחר. (במדבר כט לט)

נדר - האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסר איסר, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור. (שם ל ג)

מיום אל יום - שלא תאמר מעת לעת, לכך נאמר מיום אל יום, ללמדך שאין מפר אלא עד שתחשך. (שם שם טו)

אין חפץ בכסילים - אין לה חפץ ברשעים שנודרים ולא משלמים. (קהלת ה ג)

אבן עזרא:

ואם נדר - שבטא בשפתיו בצר לו. ונדבה - שנדבה רוחו אותו להביא זבח לשם לא לנדר ולא לתודה. (ויקרא ז טז)

לה' - שהזכיר השם, והנדר אם יהיה כן אתן לשם כך וכך או אתענה. (במדבר ל ג)

ואם בית אישה נדרה - האלמנה בימים קדמונים, והניא אותה, לא תקיים נדרה בימי אלמנותה, וזה על דבר העתיד שנדרה ומת הבעל קודם הגעת הזמן. (שם שם יא)

מוצא שפתיך תשמור - בכל דבר שיש בו זכר לשם. נדבה - כי כל נדר נדבה, ואין כל נדבה נדר, וזה הדבר ברור. אשר דברת - אחר שיצא הדבור לא תוכל להשיבו. (דברים כג כד)

כאשר תדור - כמו שהזהרתיך שתשמור בדברך בבית אלקים, כן תשמור בכל עת ומקום שתזכיר שמו או תדור לו נדר. (קהלת ה ג)

רמב"ן:

...ויתכן שנתקן בישוב לשון המקרא, כי בעבור שרוב הנדבות לבדק הבית, כמו שאמר במשכן, "כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'", וכן במקדש, "אני ביושר לבי התנדבתי"... והטעם כי אין בענין בדק הבית חיוב, רק נדבת הנפש, ומנהג הנותנים לבדק הבית כי בנדבה יביאו, הרי זו לבנין, לפיכך כל מקום שיזכיר נדבה סתם הוא לבדק הבית, אך שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים כמו שהזכיר למעלה, והנדר יאמר סתם לקדשי בדק הבית, עד שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים כמו שהזכיר למעלה, והנדר יאמר סתם לקדשי המזבח, "לך אזבח זבח תודה", "נדרי לה' אשלם", "אבא ביתך בעולות אשלם לך נדרי"... והנותנים במזבח בנדרים יביאו אם יצליחני אלקים אבא לפניו בעולה, ולפיכך יאמר הכתוב בכאן, "ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו", לכל אשר ידבנו לבו, ולנדר לא ירצה... (ויקרא כב כג)

אל ראשי המטות - כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט. וירמוז עוד למדרש רבותינו, כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם, שיחיד מומחה מתיר הנדר. והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה, אבל הוא הלכה למשה מסיני, ותלאו הכתוב בחוט השערה, כמו שאמרו היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו, אלא שרמז לו הכתוב לא יחל דברו, כלומר שלא אמר לא יעבור על דברו, אבל ציוה שלא יחלל דברו, שלא יעשה בנדר חלול, כי בבואו לבית דין וימצאו לו פתח ונחם עליו, והם ימחלו לו, איננו מחלל אותו, והטעם בזה כאשר אמרתי שעשה היתר הנדר והשבועה בסתרי התורה, שלא יאמרו אלא לראוים להם ויכתבו ברמיזה. ובאה הפרשה הזאת בכאן, מפני שהזכיר נדרי גבוה לבד מנדריכם וגו', אמר עוד מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט, וכל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו, ובכולן לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו. (במדבר ל ב)

איש כי ידור - רש"י, ולשון ספרי אינו כן... הזכירו הדבר הזה בשבועות, והרב החליפו לנדרים, ולפי דעתי שלא נזהר, שהרי אמרו בנדרים דהוא אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש, כגון נדר עלי שלא אדבר עמך, או שלא אלך, או שלא אישן, וכיוצא בהם, וכיון שהדבר כן נראין הדברים, שאפילו בדבר הרשות, אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל דבר זה, אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל, אלא עליו שיעשה. ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל, ואף על פי שמצינו בנדרי גבוה, הרי עלי עולה, הרי עלי שלמים, שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט, או שהוא חומר נוהג בנדרי הקדש, מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש, ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו, אבל בנדרי בטוי אין לנו, לפי שאין שם חפץ כלל, לא בתחלה ולא בסוף, 

וכן לאסור את המותר ולא להתיר את האסור אין ראוי להזכירו בנדרים, לפי שהן חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, והאומר בנדר סוכה שאיני עושה וכו', אסור, ואף על פי שעובר על מצות עשה, וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור, אף על פי שמבטל מצות לא תעשה, וכן הן חלים בקיום לא תעשה, כגון שנדר שלא לאכול נבלה, ממה ששנינו יש נדר בתוך נדר וכו', נמצא שהנדר חל לאסור את האסור, להתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לו לעבור עליו, אלא שאינם חלין לעובר בידים על לא תעשה, אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר, אינן נוהגות בדבר מצוה כלל, לא בבטול מצות עשה ולא בקיומו, ולא בבטול מצות לא תעשה, כגון שבועה שלא אעשה סוכה וכו' ואפילו בקיום מצות עשה אין חלים, שאילו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה, ולא מלקות ולא קרבן, אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה, דכתיב "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך", ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו.

וטעם ידור נדר לה' - איננו כמו אשר נשבע לה' כי הוא כמו וישבע לו, שנשבע אליו לצרכו, אבל בשבועה יאמר "ובשמו תשבע", "ואשביעך בה'", "כאשר נשבעתי לך בה' אלקי ישראל" וגו'. אבל בנדר לא יאמר ידור בה', לא לה', וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי, אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות, דבנדרים הנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך" והסוד, כי השבועה מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים, ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל נדר לה', וכל הנשבע בו. (שם שם ג)

...ולא ראו רבותינו לפרש שיפר הבעל לאשתו הנשואה הנדרים שהביאה מבית אביה אל ביתו, כנגלה מן הכתוב, שאם כן מה צורך שיחזור ויאמר "ואם בית אישה נדרה", בקודמין הוא מפר, בנדרים שבביתו לא כל שכן, והקבלה תכריע. (שם שם ז)

וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא - בעבור שהמקריבים עולה וזבחים לאלקים יש להם שכר טוב, כענין שכתוב, "כי עולות מחים אעלה לך עם קטורת אלים אעשה בקר עם עתודים סלה, אבא ביתך בעולות". ואף בקרבנות הבאים בנדבה כתיב "ונרצה לו לכפר עליו", ואומר "ריח ניחוח לה'", ואם כן הרי הנדרים זרוז במצוה, וכתיב "נדרי לה' אשלם, נגדה נא לכל עמו", לפיכך יאמר הכתוב השמר בנדריך, כי אף על פי שהם זרוז בקרבנות השם, אשר הם לך לרצון, אם תדור תבא לידי חטא אם לא תשלם, או שתאחר לשלמו, ואם לא תדור לא תמצא חטא בענין כלל, כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא, אם כן תשמור מוצא שפתיך כאשר תוציא הדבר מפיך, ועשית אחרי כן כאשר דברת להשלים כל אשר נדבה רוחך להוציא מפיך... יאמר שאין חפץ בכסילים החושבים לעשות מצוה כאשר ידרו נדרים רבים להיות להם זרוז למצוה שחשבו לעשות, ולא יחשבו בלבם לא דעת ולא תבונה לאמר, אולי לא תמצא ידי להשלים כל אלה, אבל יחשוב, כי הרצון אשר היה לו בעת נדרו יחשב לו לטובה, ולפיכך יזהיר עוד "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ולא תאמר לפני המלאך כי שגגה היא"... (דברים כג כד)

רד"ק:

...ויש אומרים כי נדר ושבועה שנעשה ברבים אין לו התרה, ולכן לא הרגום, וכן הפסוקים "ולא יהיה עלינו קצף על השבועה", והגבעונים חשבו שכתבי יהושע ששלח אולי היו בערמה שישלימו ולא ישמרו מהם... (יהושע ט ז)

משנה תורה:

הנדר נחלק לשתי מחלוקות, החלק הראשון הוא, שיאסור על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורין עלי כל שלשים יום, או לעולם, או מין פלוני מפירות העולם, או פירות אלו אסורין עלי בכל לשון שיאסור, הרי זה נאסר בהן, ואף על פי שאין שם שבועה כלל, ולא הזכרת שם ולא כנוי, ועל זה נאמר בתורה "לאסור אסר על נפשו", שיאסור על עצמו דברים המותרים, וכן אם אמר הרי הן עלי איסר הרי אלו אסורין, וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי איסר.

והחלק השני הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר הרי עלי להביא עולה... והאומר הרי עלי הוא הנקרא נדר, והאומר הרי זה הוא הנקרא נדבה, והנדבה והנדר ממין אחד, אלא שהנדרים חייבין באחריותן, ונדבות אין חייבין באחריותן, ועל זה נאמר בתורה "ונדריך אשר תדור ונדבותיך" וגו', וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי הקדש. ודיני חלק הראשון וענינו הם שאנו מבארים בהלכות אלו, אבל דיני נדרי הקדש ומשפטיהם כלם יתבארו במקומותם בהלכות מעשה הקרבנות.

מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו בין שהיה מנדרי איסר, בין שהיה מנדרי הקדש, שנאמר "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת", ונאמר "ככל היוצא מפיו יעשה". 

האוסר על עצמו מין ממיני מאכל, כגון שאמר תאנים אסורין עלי... ואכל מהן כל שהוא, לוקה מן התורה, שנאמר לא יחל דברו, שאין לנדרים שיעור, שכל הנודר מדבר הרי זה כמפרש כל שהוא. אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורין עלי... אינו לוקה עד שיאכל כזית.

אסר על עצמו אכילה מן התאנים ואכילה מן הענבים, בין בנדר אחד בין בשני נדרים, הרי אלו מצטרפין לכזית, וכן כל כיוצא בזה (וראה בראב"ד).

האומר פירות אלו עלי קרבן, או שאמר הרי הם כקרבן, או שאמר לחבירו כל מה שאוכל עמך עלי קרבן או כקרבן... הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שידור אדם קרבן, ויעשה בהמה שהיתה חול קרבן, ותאסר. אבל האומר פירות אלו עלי, או מין פלוני עלי, או מה שאוכל עם פלוני עלי כבשר חזיר, או כעכו"ם, או כנבלות וטרפות וכיוצא באלו, הרי אלו מותרין ואין כאן נדר, שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר. זה הכלל, כל המשים דברים המותרים כדברים האסורים, ואם אותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר, הרי אלו מותרין... נדרים א א והלאה, וראה שם עוד)

יש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר, הולכין שם אחר הכנוי, כיצד, כל כנויי קרבן כקרבן, האומר הרי הן עלי קונם, קונח, קונז הרי אלו כנויין לקרבן... וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן. וכשם שאוסר עצמו בכנויין, כך אם הקדיש בכנויין הרי זה הקדש, וכנויי הכנויין מותרין, בין בנדרי איסר בין בנדרי הקדש.

האומר לחבירו מה שאוכל עמך לא יהא חולין, או לא יהא כשר, או לא יהא דכי, או לא יהא טהור, הרי זה כמי שאמר לו כל מה שאוכל עמך יהא קרבן, שהוא אסור... אבל האומר הקרבן לא אוכל לך, או כקרבן לא אוכל לך, או לקרבן לא אוכל לך, או קרבן לא אוכל לך, או לא קרבן לא אוכל לך, כל אלו מותרים, שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן שלא יאכל זה, והנשבע בקרבן אינו כלום, או שנדר שלא יאכל לו קרבן...

האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק, עליו להשכים ולקרות, שזה כמו נדר הוא, ואף על פי שלא הוציאו בלשון נדר.

האומר לאשתו הרי את עלי כאמי או כאחותי, או כערלה, או ככלאי הכרם, הרי זה כאומר על הפירות הרי אלו כבשר חזיר, כשם שהוא מותר לאוכלן כמו שביארנו, כך מותר באשתו, אבל אם אמר לה הריני מודר ממך הניה, או הנאת תשמישך אסורה עלי, הרי זו אסורה עליו, כמו שיתבאר. (שם שם טז והלאה, וראה שם עוד)

אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן, או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים.

ואין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו, ויהיה פיו ולבו שוין, כמו שביארנו בשבועות, אבל המתכוין לנדור בנזיר ונדר בקרבן... או שנתכוון לומר תאנים ואמר ענבים, הרי זה מותר בשניהם ואין כאן נדר.

הנודר על דעת אחרים הרי זה כנשבע על דעת אחרים, וכן הנודר וחזר בו בתוך כדי דבור, או שמיחו בו בתוך כדי דיבור וקבל, הרי זה מותר.

מי שהתנה קודם שידור, ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד שנים עשר שנים הריני חוזר בהן, או הרי הן בטלים, וכיוצא בדברים אלו, ואחר כך נדר, אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר הרי נדרו קיים, שהרי בטל התנאי בנדר זה, ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר, אף על פי שקבל התנאי בלבו וקיימו, הרי הנדר בטל, ואף על פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם. ויש שמורה להחמיר ואומר, והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור...

יש מהגאונים שאומרים, אין כל אלו הדברים נוהגין אלא בנדרים בלבד לא בשבועות, ויש מי שמורה שדין הנדרים והשבועות בעניינות אלו אחד הם, וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים. 

סתם נדרים להחמיר ופירושן יש בו להקל ולהחמיר, כיצד, האומר הרי הפירות האלו עלי כבשר מליח וכיין נסך, אומרים לו ומה היה בלבך, אם פירש ואמר כבשר מליח של קרבן, וכיין שנתנסך על המזבח היה בלבי, הרי זה אסור, ואם אמר לא היה בלבי אלא תקרובת עכו"ם ויין שנתנסך לה, הרי זה מותר, ואם נדר סתם הרי זה אסור...

במה דברים אמורים, במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני ענינות, אבל מקום שדרכן שאין קוראים חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד, ואמר שם הרי הן עלי חרם, הרי זה אסור... הנודר בחרם ואמר לא היה בלבי אלא חרמו של ים... הרי עצמי קרבן, ואמר לא היה בלבי אלא לאסור בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו דרך שחוק... וכן כל כיוצא באלו הדברים שמשמען לכל העם איסור, והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך, אם היה הנודר תלמיד חכם הרי זה מותר, ואין צריך שאלה לחכם, ואם היה עם הארץ מראין בעיניו שזה נדר, ושהוא אסור, ופותחים לו פתח ממקום אחר ומתירין לו. ובין שהיה תלמיד חכם או עם הארץ, גוערין בהן ומלמדין אותן שלא ינהגו מנהג זה בנדרים, ולא יהיו נודרין דרך שחוק והתול. 

ההפקר אף על פי שאינו נדר, הרי הוא כמו נדר, שאסור לו לחזור בו, ומה הוא ההפקר? שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל, בין במטלטלין בין בקרקעות... (שם פרק ב א והלאה, וראה שם עוד)

ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועת ביטוי, ששבועת ביטוי אין שבועה חלה על שבועה, ובנדרים יחול נדר על נדר, והמתפיס בשבועה פטור ובנדרים חייב, אין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות, ונדרים חלות על דברי מצוה כדברי הרשות, שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש, ונדרים אינן חלין אלא עד דבר שיש בו ממש. כיצד יחול נדר על נדר, האומר הרי עלי קרבן אם אכלתי ככר זו, הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה, חייב על כל אחת ואחת, וכן כל היוצא בזה. כיצד המתפיס בדברים חייב, שמע חבירו שנדר, ואמר ואני כמותך בתוך כדי דבור, הרי זה אסור במה שנאסר בו חבירו... וכן האומר הבשר הזה עלי אסור, וחזר ואמר אפילו אחר כמה ימים, והפת הזאת כבשר הזה, הרי הפת נתפשה ואסורה ונאסרה... 

כיצד חלים הנדרים על דבר מצוה כדברי הרשות, האומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עלי... הרי אלו אסורין עליו, ואם אכל... לוקה, וכן כל כיוצא בזה, ואין צריך לומר במי שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח, שהוא חייב בקרבן, וכן כל כיוצא בזה. 

ומפני מה נדרים חלים על דברי מצוה, ושבועות אינן חלות על דברי מצוה, שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו, נמצא הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו, וכבר עצמו מושבע מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה, והאוסר דבר זה בנדר זה הדבר הוא שנאסר, ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני. כשאתה מתבונן בכתוב תמצא שהדברים מראין כן כמו שקבלו חכמים מפי השמועה, שהרי אומר בשבועת ביטוי להרע או להיטיב, בדברי הרשות, כמו שבארנו, ושיאכל וישתה היום, או שיצום וכיוצא בהן, ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה, ולא חלק בין דברי מצוה לדברי הרשות...

הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום, שהנדרים חלים על דברי מצוה כמו שבארנו... פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו, הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים, הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים.

כיצד אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש, האומר דבורי עליך קרבן אינו אסור מלדבר עמו, שהאסור אין בו ממש, וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך אין זה כאומר פירותי אסורין עליך, או פירותי קרבן עליך, שהן אסורין עליו, לפיכך האומר לחבירו קרבן שאיני מדבר עמך או שאיני עושה עמך, או שאיני מהלך, או שאמר קרבן שאיני ישן... אין הנדר חל בכל אלו, והרי זה כאומר דבורי והלוכי ועשייתי ושמושי קרבן, שהן דברים שאין בהן ממש, אבל האומר יאסר פי לדבורו, וידי למעשיהן... הרי הנדר חל עליהן...

הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן, אף על פי שאין הנדר חל עליהם, אלא פותחין לו פתח ממקום אחר, ומתירין לו נדרו אף על פי שלא נאסר, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. (שם ג א והלאה, וראה שם עוד)

נדרי אונסין ונדרי שגגות ונדרי הבאי הרי אלו מותרים, כדרך שבארנו בשבועות, הרי שהדירוהו האנסין והמוכסין ואמרו לו נדור לנו שהבשר אסור עליך, אם יש עמך דבר שחייב במכס, ונדר ואמר הרי הפת והבשר והיין אסורין עלי, הרי זה מותר בכל, ואף על פי שהוסיף על מה שבקשו ממנו... ובכל הנדרים האלו צריך שיתכוין בלבו לדבר המותר, כגון שישים בלבו שיהיו אסורין עליו אותו היום בלבד, או אותה שעה וכן כיוצא בזה, וסומך על דברים שבלבו, הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו, ונמצא בשעה שידור להן אין פיו ולבו שוין כמו שבארנו בשבועות.

וכן נדרי זרוזין מותרים, כיצד, כגון שהדיר את חבירו שיאכל אצלו, ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו, בין אכל בין לא אכל שניהן פטורין, וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע, והלוקח נדר שלא יקחנו אלא בשקל, ורצו בשלשה דינרין, שניהן פטורין, לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו, ולא נדר אלא כדי לזרז את חבירו, ולא גמר בלבו.

ומנין שאפילו ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרים, שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן, תלמוד לומר "לא יחל דברו", לא יעשה דבריו חולין.

מי שנדר וניחם על נדרו הרי זה נשאל לחכם ומתירו, ודין היתר נדרים כדין היתר שבועות, שאין מתיר אלא חכם מובהק, או שלשה הדיוטות במקום שאין חכם, ובלשון שמתירין השבועה מתירין הנדר... ואין מתירין הנדר עד שתחול, כשבועה, וכשם שנשאלים על נדרי האיסר ומתירין אותו, כך נשאלים על נדרי הקדש ומתירין אותו, בין נדרי קדשי בדק הבית, בין קדשי המזבח, ואין נשאלין על התמורה...

הנשבע או הנודר שאיני נהנה לכולכם, ונשאל על נדרו או על שבועתו על אחד מהם, והתירו הותרו כולם, שהנדר שהותר מכללו הותר כולו, אמר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה, הותר הראשון הותרו כולם, הותר אחרון, האחרון מותר וכולן אסורין, שאיני נהנה לזה לזה לזה, צריכין פתח לכל אחד ואחד, וכן כל כיוצא בזה. (שם פרק ד א והלאה, וראה שם עוד)

ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם, או הרי אתה אסור בהנייתו, נאסר על שמעון שיהנה בראובן, ואם עבר ונהנה אינו לוקה, שהרי לא אמר שמעון כלום, ומותר לראובן ליהנות בשמעון, שהרי לא אסר עצמו בהנייתו. אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם או הריני אוסר בהנייתך, הרי נאסר ראובן מליהנות בשמעון, ואם נהנה לוקה שהרי חלל דברו, ושמעון מותר בהניית ראובן. אמר לו הריני עליך חרם ואתה עלי, או הריני אסור בהנייתך ואתה אסור בהנייתי, שניהם אסורים זה בזה, וכן כל כיוצא בזה...

ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורין עליך או הרי אתה אסור בהניית פלוני, אין זה כלום, שאין אדם אוסר חבירו בדבר שאינו שלו, אלא אם כן ענה שמעון אמן, כמו שבארנו... (שם פרק ה א, וראה שם עוד)

מי שנאסר עליו מין ממיני מאכל בין בנדר בין בשבועה ונתבשל עם מינים אחרים, או נתערב עמהן, הרי זה מותר במינים המותרים, אף על פי שיש בהן טעם המין האסור, ואם נאסר בפירות אלו ונתערבו באחרים, אם יש בהן טעם דבר האסור אסורין ואם לאו מותרין. כיצד, נאסר בבשר או ביין, הרי זה מותר לאכול מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר ועם היין, אף על פי שיש בהן טעם הבשר או טעם היין, ואינו אסור אלא באכילת בשר בפני עצמו או לשתות יין בפני עצמו. נאסר בבשר זה או ביין זה ונתבשל עם הירק, אם יש בירקות טעם בשר או טעם היין אסורין ואם לאו מותרין, שזה הבשר וזה היין נעשה כמו בשר נבלות ושקצים וכיוצא בהן... (שם שם ט, וראה שם עוד)

מי שנדר או נשבע ופירש בשעת נדרו דבר שנדר או נשבע בגללו, הרי זה כמי שתלה נדרו או שבועתו באותו דבר, ואם לא נתקיים אותו דבר שנשבע בגללו, הרי זה מותר. כיצד נדר או נשבע שאיני נושא אשה פלונית שאביה רע, שאיני נכנס לבית זה שכלב רע בתוכו, מתו או שעשה האב תשובה הרי זה מותר, שזה כמי שנדר או נשבע ואמר שלא אשא לפלונית ולא אכנס לבית זה אלא אם נסתלק ההיזק וכן כל כיוצא בזה.

אבל הנודר או הנשבע שאיני נושא פלונית הכעורה ונמצאת נאה... קונם שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני, ונודע שלא גנבה ושלא הכתה, הרי זה מותר מפני שהוא נדר טעות, והוא בכלל נדרי שגגות שהן מותרין, ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר, שהרי הסבה שבגללה נדר לא היתה מצויה, וטעות היה...

מי שנדר או נשבע ונולד לו דבר שלא היה בלבו בשעת השבועה או הנדר, הרי זה אסור עד שישאל לחכם ויתיר את נדרו, כיצד, אסר את עצמו בהניית פלוני, או שלא יכנס למקום פלוני, ונעשה אותו האיש סופר ואותו מקום בית הכנסת, אף על פי שהוא אומר אילו הייתי יודע שזה נעשה סופר ובמקום זה בית הכנסת לא הייתי נודר או נשבע, הרי זה אסור ליהנות ולהכנס עד שיתיר נדרו, כמו שבארנו.

כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו, והוא הדין בשבועה, כיצד, ראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו, ואמר הרי הן עליכם קרבן, וכשהגיע אליהם והנה הם אביו ואנשים זרים, הואיל ואביו מותר, כולן מותרין, ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר, הרי כולן מותרין. אבל אם אומר כשהגיע עליהן אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי, הרי כולן אסורין חוץ מאביו, שהרי גלה דעתו שלא התיר מקצת הנדר, אלא כמו שנדר היה נדור ומתנה על אביו. וכן האומר היין קרבן עלי מפני שהיין רע לבני מעיים, ואמרו לו הרי המיושן יפה לבני מעיים, אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר, ואפילו אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר, מותר בישן ובחדש, אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורין עלי חוץ מן המיושן, הרי זה מותר במיושן בלבד, וכן כל כיוצא בזה.

כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולמדין מהן לאי זה נתכוון, והולכין אחר הענין, לא אחר כל משמע הדבור. כיצד, היה טעון משא של צמר או של פשתים, והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם, הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים וכסותן, ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו...

מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית או שיצא בשיירא או יפרוש בים, אין מחייבין אותו לישא אשה או לקנות או לצאת מיד, אלא עד שימצא דבר ההגון לו... המדיר את חבירו או שנשבע ואמר לו שתבוא ותטול לבניך כור אחד חטים או שתי חביות של יין, הרי זה יכול להתיר נדרו בלא שאלה לחכם, ויאמר לו כלום נתכוונת אלא לכבדני, כבודי שלא אטול, וכבר הגיע אלי כבוד שנדרת בשבילי... (שם ח א והלאה, וראה שם עוד)

בנדרים הלך אחר לשון בני אדם באותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן שנדר או נשבע בו. כיצד, נדר או נשבע מן המבושל, אם דרך אותו מקום באותו לשון באותו זמן שקוראין מבושל אפילו לצלי ולשלוק, הרי זה אסור בכל, ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין, הרי זה מותר בצלי ובשלוק... (שם ט א, וראה שם עוד)

קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד, שנשבעו או נדרו בין נדרי איסר בין נדרי הקדש, בודקין אותן ושואלין אותן אם יודעין לשם מי נדרו, ולשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש, ואם לא ידעו אין בנדריהם ובדבריהם כלום. וצריכין בדיקה כל השנה כולה שהוא שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן... קודם הזמן הזה, אף על פי שאמור יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש, ואחר הזמן הזה, שנמצא הבן בן י"ג שנה ויום אחד, והבת בת י"ב שנה ויום אחד, אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו, דבריהן קיימין, והקדשן הקדש ונדריהן נדרים. ואף על פי שלא הביא שתי שערות, וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום, הואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהן קיימין, אף על פי שלא הביאו סימנים ועדיין לא נעשו גדולים לכל דבר, ודבר זה מדברי תורה, שהמופלא הסמוך לאיש הקדשו ונדרו נדר, אף על פי שנדריהן קיימין, אם חללו נדרן או נשבעו והחליפו אינן לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות...

במה דברים אמורים שבת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין, בשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל, אבל אם היתה ברשות האב אפילו הגדילה והרי היא נערה, אביה מפר כל נדריה וכל שבועות שתשבע ביום שמעו, שנאמר "כל נדריה ואסריה וגו' כי הניא אביה אותה" וגו'... ומאימתי מפר הבעל נדרי אשתו ושבועותיה, משתכנס לחופה, והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה. היתה מגורשת מספק לא יפר לה, נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר בימים שבינתיים, וכן מי ששמעה שמת בעלה ונשאת והרי בעלה קיים וכיוצא בה, אין הבעל הראשון ולא האחרון מפירין נדריה... (פרק יא א והלאה, וראה שם עוד)

כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו, שנאמר כל נדריה ואסריה, אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש או דברים שבינו לבינה, כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול או שלא תתקשט, שנאמר "בין איש לאשתו". ומה בין נדרים שיש בהן עינוי נפש לדברים שבינו לבנה, שהנדרים שיש בהן עינוי נפש מפר אל עצמו ואל אחרים, ושבינו לבינה לעצמו מפר ולאחרים אינו מפר...

יש לבעל ולאב להפר הנדרים שעדיין לא חלו ולא נאסרה בהן, כיצד, כגון שאמרה היין אסור עלי אם אלך למקום פלוני, הרי זה מפר אף על פי שעדיין לא הלכה ולא נאסר, וכן כל כיוצא בזה.

האב או הבעל שאין שומעין אינם מפירין, אף על פי שהבעל מפר נדרים שלא שמעון, הראוי לשמע אין השמיעה מעכבת בו. השוטה אינו מפר בין אב בין בעל, הקטן אין לו אישות, לפיכך אינו מפר, והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת, וכן האב מפר נדרי שתי בנותיו כאחת. הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת, כיצד נדרה בתחלת ליל שני הרי מפר כל הלילה וכל יום שני, נדרה ביום שני בתחלת היום, מפר כל אותו היום, נדרה בסוף היום עם חשכה, אם הפר לה עד שלא תחשך מופר, ואם לא הפר לה עד שחשיכה אינו יכול להפר... 

נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אביה או בעלה, אף על פי ששמע בו ביום והפר לה, הרי זו חייבת על דבר שעברה בו, אם מלקות מלקות, ואם קרבן קרבן.

שמע נדרה ושתק מפני שלא היה יודע שיש לאב או לבעל להפר, או שידע שיש להם להפר אבל לא ידע שנדר זה צריך הפרה, ולאחר זמן ידע, הרי זה יפר, ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או שעת שמועתו, ויפר כל היום... (שם פרק יב א, וראה שם עוד)

מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד, כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שונה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן עבודה לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. ואף על פי שהן עבודה לשם לא ירבה אדם בנדרי איסור, ולא ירגיל עצמו בהן, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר.

אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו, כדי שלא יהא מכשול לפניו. במה דברים אמורים, בנדרי איסר, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן, ולא ישאל עליהן אלא מדוחק, שנאמר נדרי לה' אשלם. (שם פרק יג כג)

האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה, הרי זה רשע, ונזירות כזו מנזירות רשעים היא, אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח, ועל זה נאמר "נזר אלקיו על ראשו קדש הוא לה'", ושקלו הכתוב כנביא, שנאמר "ואקים מבניכם לנביאים ובחוריכם לנזירים". (נזירות י יד)

הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש, שנאמר "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'", לפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו, ולא תאחר לשלמו, ומשום ככל היוצא מפיו יעשה. (ערכין פרק א א, וראה שם עוד)

אף על פי שההקדשות וחרמין והערכין מצות, וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו, כדי לכוף את יצרו, ולא יהיה כילי ויקיים מה שצוו נביאים "כבד את ה' מהונך", אף על פי כן אם לא הקדיש ולא העריך ולא החרים מעולם אין בכך כלום, הרי התורה העידה ואמרה, "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא".

לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר "מכל אשר לו", ולא כל אשר לו, כמו שביארו חכמים ואין זה חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו, ויצטרך לבריות ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש... (שם פרק ח יב)

מורה נבוכים:

ועם מה שצותנו התורה מאיסור המאכלים האסורים צותנו גם כן בנדרי איסר, והוא כי כשיאמר אדם זה הלחם אסור עלי, או זה הבשר אסור עלי, נאסר עליו לאכול כל זה, להרגיל לקנות מדת ההסתפקות ולחסום תאות המאכל והמשתה ואמרו נדרים סייג לפרישות, ומפני שהנשים ממהרות לכעוס מקלות דעת הפעלותם וחולשת נפשם, אלו היה ענין שבועותיהן ברשותן היה בזה צער גדול בבית ומחלוקת והפסד סדר, בהיות זה המין מן המזון מותר לאיש ואסור לאשה, וזה אסור על הבת ומותר לאם, ומפני זה סמך הענין לבעל הבית בכל מה שיש לו בו נזק או תועלת, הלא תראה שמי שהיא ברשות עצמה ואינה נמשכת אחר בעל הבית להנהיגה דינה כדין האנשים בנדרים, רצוני לומר מי שאין לה בעל ומי שאין לה אב או מי שבגרה... (חלק ג פרק מח)

ספר חסידים:

מי ששרוי בצער אל יהמר ואל יקפץ בנדר, אלא יחשוב תחילה שמא יתחרט, לכך יחשבו תחילה איזה נדר יקבל שלא יתחרט, וכשיוכל לקיימו ילך לחכם ויאמר מה שטוב בעיניך אקבל עלי, והחכם יתן לו עצה הגונה שידור נדר שיוכל לקיים. ונדר הגון לפני הצרה, דכתיב (קהלת ה') "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם", ואם נודר בעת צרה לא ידור כדרכי האמורי, אם חולי מעיים שלא יאכל בני מעיים... אין זה בטחון, אלא יבטח בהקב"ה ויעשה דרך חפצי שמים, כדרך שעשה יעקב אבינו, "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כ"ח), ומעין הצרה יחשבו, כי שמא לכך הובא בצרה, שיחשוב נדר מדה במדה. (תג)

אדם אחד נדר ללמוד במקום אחר, ולא היה לו לב ושכח מה שלמד, אמר לחכם הנה לא יועיל לי למודי, מה אעשה, אמר לו החכם מתחרט אתה עליו, אמר לו אם הייתי יודע שום אדם שיהא חריף מבין וירא שמים הייתי נותן לו כפלים כאן מאשר הייתי מוציא אם הייתי שם, כי אני מתחרט והייתי שואל על נדרי להתירו, ואף על פי כן אשלח אחר תחתי, אמר לו החכם, אם היית לומד והיה מועיל לא הייתי מתירו לך, אף על פי שהיית שולח אחר תחתיך, שהרי אמרו הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבא אחריך וכו', אלא כיון שלא יועיל לך אתיר לך, ותן לי תחלה המעות שתתן לאיש חכם וירא השם שילמדו שם. וכן איש ואשה שנדרו ואמרו דעתי למצוה רבה, לתת כסף לספר תורה, לפי שהוא יחשוב אין מצוה כזה, יאמר לו כיון שלבך למצוה ושיהיה מעין תדיר בספר תורה שאתה חפץ אינה כל כך מעלה, שהרי יש לקהל הרבה ספרי תורה, אלא תן לצורך ספרים להשאיל שילמדו, וצדקתם תעמוד לעד. (שם תד)

ומעשה באשה שרחצה שני בניה והטביע אחד את חבירו, ונדרה אמו שלא לרחוץ ביום ההוא, פעם אחת היתה בעלת ברית ורחצה ומתה, ומצינו באשה אחת שנדרה שלא לשתות מי מעין אחד, פעם אחת שתתה, והוליכוה לבית ומתה... (תז)

אדם שגמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, ואם אדם שדובר אמת בלבו חושב וגומר בלבו יכתוב שלא ישכח מחשבותיו ולא יחל דברו, ואם אינו יכול לעמוד בו ילך אצל חכם ויתיר למחשבותיו אף על פי שלא הוציאם בשפתיו אלא שגמר בלבו, לפיכך על כל מחשבותיו יהרהר שלא יהא במחשבותיו כלום, כל זמן שלא הוציאם בפיו... לא ישבע בזמן הזה ולא ידור לעשות מצוה, שמא לא יקיים, וכתיב (קהלת ה') טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. (תתרנח)

אף על פי שאמרו החכם מתיר את הנדר מעקרו, אף על פי כן אותו שנדר נענש עליו, זה דומה לאדם שמשליך עצמו בצואה ואחר כך רוחצים אותו, כך הנודר ומתירים לו, מכל מקום אם ירא שלא יכול לקיימו מצוה להתירו. (תתרצה)

רבינו יונה:

כי תדור נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו, הנה יש עונש באיחור הנדרים והצדקות, אף על פי שמשלם אותם אחרי כן, ואם נדר אדם לתת צדקה לעניים, חייב לשלם אותה מיד, ואם מדרך השכחה יארע לו אחור הנדרים, אף גם זאת ענוש יענש, כי אחרי שהוא יודע שהשכחה מצויה באדם, היה לו לזכור נדריו ולהעלותם על לבו תמיד לבלתי ישכחם, כענין שנאמר (משלי כ') "מוקש אדם ילע קדש, ואחר נדרים לבקר", על כן ענשו חמור על פשיעתו, שנאמר "אל תתן את פיך לחטיא את בשריך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה יקצוף האלקים וחבל את מעשה ידיך", פירוש אל תתן את פיך לחטא, למה תדור אם אינך זהיר בנדרך ותביא עליך אשם... והנה נצטוינו שלא לנדור נדרים, שנאמר "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא", ורבותינו דרשו מזה, (נדרים ע"ז) שאם תדרו יהיה בך חטא, כי הנדר מכשול לפני הנודר פן יחל לדברו או יאחר לשלם, אבל צדיק חונן ונותן מבלתי שידור, זולתי כאשר יקרא מן המצר, כי אז ידור, כענין שכתוב "וידר יעקב נדר לאמר", וכן בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ידרו נדרים לחזק ידים רפות. (שערי תשובה ג עד)

...על כן נתנו עצה למי שאינו יכול למשול ברוחו ונמשך אחר ההנאות, לנדור נדר לימים לאמר עד זמן פלוני לא אוכל ולא אשתה כי אם שיעור כזה, או לאסור עצמו בדבר המותר, וההרגל ישלוט עליו, שמתוך שהוא מקיים נדרו נמצא מנהיג את עצמו לכבוש את יצרו, ובזה תעלה בידו הפרישות, כדאמר ליה לרבי פנחס, אם לא יכלת למיכל לחמך בטהרה כולה שתא אכול שבעה יומי (ירושלמי שבת פ"א ה"ג)... אבל אין ראוי להנהיג עצמו בנדרים אלא אם כן יצרו מתגבר עליו, שיכול לידור על דרך רפואה, אך המושל ברוחו ויכול להשיג אל מדת הפרישות בלא נדר, אין לדור, כדאמרינן (ירושלמי נדרים פ"ט א') לא דייך במה שאסרה תורה עליך, אלא שאתה אוסר את המותר, אבל ודאי אם ראה אדם שיצרו מתגבר עליו צריך להרבות בסייג מרבה לפי מה שצריך לכבוש את יצרו, וכיון שנכבש יצרו חוזר למדה הבינונית... ועל זה אמרו נדרים סייג לפרישות, ולא אמרו שבועות סייג לפרישות, מפני שהשבועה היא פוסקת מיד, שהוא נשבע שלא יאכל דבר זה עד יום פלוני, ואין זה סייג כי מיד נפסק, שאינו יכול לעבור עליו. אבל נדר הוא שאומר אם אוכל יותר מזה השיעור עד יום פלוני יאסרו כל פירות שבעולם עלי עד זמן אחד שיקצוב, וזה נקרא סייג, שהוא דבר שיוכל לעבור עליו, ומותר לעשות במכוין לבו לשמים, ואם איננו שלטון בעצמו לעשות הסייג בלא נדר. (אבות פרק ג יז)

רבינו בחיי:

...ומכאן תבין סוד השבועה והנדר, כי לשון שבועה נגזר מן שבע ושבע ספירות, שהרי הנדר למעלה מהשבועה, ומפני שאין עסק התורה אלא בשבע הנזכרים, והתורה יצאה משם לבד אין השבועה חלה לבטל המצוה, שאין אפשר לשעור לעלות למעלה משעורו, ואיך תתבטל המצוה מפני השבועה, ואין עיקר המצוה אלא מעיקר השבועה, אבל הנדר שהוא למעלה מן השבועה, הרי הוא חל לבטל את המצוה, מפני שעיקרו של נדר עולה על עיקר השבועה, ועל כן יש לו כח לבטל המצוה, שהיא מן השבועה, שהיא למטה ממנו, ולשון נדר ושבועה שמם יוכיח עליהם ויורה על ענינם, כי הנדר אין לו קצבה, ולשונו הרי הוא עלי מורה דבר שאין לו קצבה, וזכר לדבר (תהלים נ"ו) "עלי אלקים נדריך"... אבל השבועה יש לה קצבה, שהרי חשבון ז' דבר קצוב הוא... (שמות כ א)

איש כי יפליא נדר, לא אמר ידר נדר, אלא יפליא, מלשון פלאות חכמה, כי הנדר משוך מהחכמה, והחכמה למעלה מהנדר, ואמרו רז"ל בסדר המעלות חכם קודם למלך, וכן הנדר למעלה מהשבועה, שהרי הנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, ועל כן הזכיר בנדר לשון יפליא... (ויקרא כז ב)

כי ידור נדר לה' - על דרך הפשט הזכיר נדר לה', לא שהנדר והשבועה צריך הזכרת השם, שהרי האומר נודר אני נשבע אני שאעשה כך או שלא אעשה כך, הרי זו שבועה גמורה, וחייב עליה בלא הזכרת השם, ועל זה אמר או השבע שבועה לה', ומה שהסמיך השם לנדר, ואמר נדר לה', ללמדך שהנדר חל אפילו על דברים שהם לה', כגון מי שנדר לבטל את המצוה, שאסור לו לעשותה אלא אם כן יתחרט ויתירו לו, וכן אמרו רז"ל נדר לה', מלמד שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות... וקבלת רז"ל שטעם הדבר, שהיה הנדר חל על דבר מצוה, משום דנדר אסר חפצא אנפשיה, שהרי הוא אוסר על עצמו הדבר הנדור, והרי אותו דבר הוא שנאסר, ואותו דבר אינו מושבע מהר סיני, אבל שבועה הוא אסר נפשיה אחפצא, כי הנשבע אוסר עצמו מלעשות דבר שכבר נשבע בו שיעשנו, ועצמו מושבע מהר סיני הוא, ואין שבועה חלה על שבועה.

ועל ההפרש הזה שבין נדר לשבועה, מצינו לשון הכתובים מוכיחין עליו, שהרי מצינו בשבועה, "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב", להרע לעצמו או להיטיב לעצמו, כגון שיתענה היום, או שיאכל וישתה היום, שהם דברי הרשות, ובלשון הנדר מצינו "ככל היוצא מפיו יעשה", כלומר בין שיהיה דבר מצוה בין שיהיה דבר הרשות... אבל אם הוציא נדר בלשון שבועה, שנודר שלא יעשה כך וכך, ושבועה שעשאה בלשון נדר, שיאמר כן בשבועה עלי שלא אעשה כך, שהוא מחלוקת בירושלמי, וחוששים לנדר ולשבועה להחמיר. במה דברים אמורים, בנודר או נשבע מעשות מה שנצטוה עליו לעשותו, אבל אם נדר או נשבע לעשות שום דבר שנמנע מלעשותו, או לאכול שום דבר אסור הוה ליה כנשבע לבטל את המצוה בידים, והלכתא לוקה ואינו עושה ואינו אוכל, ואפילו באיסורי חכמים כגון לשתות סתם יינן...

ועל דרך הקבלה איש כי ידור נדר, נדר מלשון דירה לה', הוא דירתו של עולם, אלקים שבבראשית שברא העולם והשבעה נאצלים משם, והמקיים נדר דעתו שהוא מאמין באותה דירה, כשתשוב נשמתו שם, והעובר על הנדר הנה הוא מוסר מאותה דירה, וזהו לשון נדר, שמשמע דבר והפכו, קביעות דירה והסרת דירה, וכן לשון נשבע, כי המקיים שבועתו נכנס בתוך השבעה ועובר עליה מוסר מהם. ויש לך להתעורר בלשון משה, שאמר "זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה'", כי מטעם זה הוצרך להזכיר לה', ולא אמר כי ידור נדר אליו, וזהו כח הנדר שהוא למעלה מן השבועה, שהוא לשון נגזר משבעה, ולכך ראוי הנדר שיחול על המצות, כי המצוות מתוך השבעה נתנו, והם שבעה קולות שבמתן תורה... ולפיכך באה השבועה בכל התורה כלה בלשון בי"ת, כענין "אשר נשבעת להם בך" (שמות ל"ב)... והנדר הוא בלמ"ד (תהלים קל"ב) "נדר לאביר יעקב", וכן בכאן "כי ידור נדר לה'"... שההמשכה תפסק מן העליונים והשפלים וישוב הכל ליסודו הראשון, ומכאן תבין בשאר מאמר חכמי האמת, שאמרו שהשבועה היא כנשבע במלך עצמו, והנדר הוא שנשבע בחיי המלך, כי חיי המלך עיקרו של מלך, וזה מבואר.

לא יחל דברו - ...כלומר שאם מתחרט על נדרו שנשבע ונדר מעיקרו, ואמר אילו ידעתי שכן הוא והיתה לי באותה שעה דעת של עכשיו, לא הייתי עושה, מתירין לו, דהוה ליה כמו טעה. ואין אדם רשאי להתיר שבועת עצמו ונדרו, ואף לא נדרי אשתו בנדרים שאין הבעל מפר באשתו, לפי שאשתו כגופו, במה דברים אמורים שיהיה במקום מומחה, אבל אפשר שיהיה מכלל ג' הדיוטות, ומחלוקת היא בין המפרשים, ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה ולא במקום רבו, אלא מדעת רבו...

אמרו רז"ל היתר נדרים פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמכו, כלומר שדברי קבלה הן, ואין להן עיקר בתורה שבכתב, וכך קבלו רז"ל, שהנדר או השבועה אפשר שיהיה להם היתר על ידי חכם או על ידי שלשה הדיוטות, ובלבד שיתחרט, ורצתה תורה לתקן עוותתו של אדם, שלפעמים מתגבר עליו כעסו ואין לו מעצור כלל, וקופץ ונשבע בשם שיעשה כך או שלא יעשה כך, ועוד מוסיף ומרבה בשבועתו בשעת כעסו, ואומר בלא שום צד היתר וחרטה בעולם, ולאחר שיתישב ונהפך והיה לאיש אחר יתחרט מעיקרו, ותשתנה דעתו לדעת אחרת... (במדבר ל ג)

בין איש לאשתו - עשו רז"ל בספרי מן הכתוב הזה היקשא, מה הבעל אינו מפר אלא דברים שבינו לבינה, ודברים שיש בהן עינוי נפש, אף האב אינו מפר אלא דברים שבינו לבינה ודברים שיש בהם עינוי נפש... וכן הוא מפורש בירושלמי... עד כאן בבעל, באב מנין, מה הבעל אינו מפר אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש... וכן דעת הרמב"ן, אבל הרמב"ם ז"ל לא סמך בזה, והורה שהאב מפר לבתו נערה כל נדריה ואסריה כפשט הכתוב, שאין לומר בה דברים שבינו לבינה, אלא בבעל, כך אין אומרים בה נדרי ענוי נפש, ואמרו כי חכמי לוניל תפשוהו בחייו... (שם שם יז)

בעון השבועה העולם חרב, והישוב מתמוטט, והפירות לוקין, שכן אמר ישעיה ע"ה "על כל אלה אבלה הארץ" וגו'... והנה בכלל זהירות בשבועה להזהר בהקדשות וכל עניני נדרים ונדבות, כי כשאדם נהנה מן ההקדשות ומועל בהם, הרי זה עון פלילי, והוא סבת מכשולות רבים, על זה אמר שלמה ע"ה "מוקש אדם ילע קודש". וענין נדרים מצות עשה שבתורה, שנאמר "מוצא שפתיך תשמור ועשית", וכן אמר דוד ע"ה "אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי", כי מי שמתנדב על חתונתו או על חליו, או על מקרה שאירע לו ואינו משלם, הלא זה מכשול ועון פלילי, והאומר אשנה פרק זה או מסכת זו הרי זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל, והוא הדין בכל דבר מצוה, שהדבור בעלמא בדבר מצוה הוא נדר גמור, כל שכן כשהוא מתנדב דבר מצוה בתוך קהל שהוא צריך להשלים, שאם לא כן הרי זה מתת שקר, וכתיב "נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר" (משלי כ"ה), ועוד שהוא גזל בידו, ונמצא גוזל את ההקדש, ואם הוא מאמת דבריו ומשלים נדבתו מביא גשמים לעולם, שכן דרשו רז"ל בפסוק "אהי-ה אשר אהי-ה" אמר הקב"ה כמו שאתה הוה עמי, אני הוה עמך, אם אתה פותח את ידך ונותן צדקה, אף אני אפתח את ידי... (כד הקמח שבועה)

ספר החינוך:

...כי פירוש נשבע הוא לפי דעתי, שגומר אדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו, ולא ישתנה לעדי עד. וזהו שלשון שבועה יבא לעולם בלשון נפעל, כלומר שנפעל בדבריו להיותו קיים במה שאמר בקיומו ברוך הוא, ובענין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור, וכאלו יאמר דבר פלוני שהוא מותר יהא אסור עליו כקרבן, שאסר השי"ת, ואמרו ז"ל דדוקא כשהוא נודר בדבר הנידר יהא חל הנדר, ולא בענין אחר, שאם יאמר הרי דבר פלוני אסור עלי כקרבן, כמו שאמרנו בזה יחול הנדר, אבל אם יאמר כבשר חזיר אין זה נדר, שהתורה אמרה כי ידור נדר, כלומר כי ידור בדבר הנידר. וכן מי שיאסור דבר לחברו או על עצמו כמו הדברים של קרבן שאסר לנו השי"ת, כענין זה הוא, שהוא כאילו אומר דבר פלוני יהא אסור עליו או על חברו, כמו הדברים של קרבן, שאסר לנו השי"ת, וזה הענין שיש בנו כח לאסר המותר, לפי שהתורה למדתנו בכך, מדכתיב כי יאסר איסר שלא יחל דברו, וענין זה הוא דומה להקדש, שמצאנו בתורה שיש כח באדם להקדיש את שלו בדברי פיו, והיה אסור מיד לו ולכל העולם, וכמו כן יש לו כח על עצמו לאסור דברים על גופו. וזהו אמרם ז"ל לעולם בלשון הנדרים, הרי עלי, או פי לדבור, כלומר שהוא מרחיק אותו דבר ממנו, וכח יש לו לקשר עצמו באסור אותו דבר, כמו שיש לו כח בנכסיו לאסרם. וזה הדין והטעם בעצמו, שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל שאין בו ממש, כי על גוף האדם תפול השבועה, כלומר שגופו נתקיים לעשות אותו דבר, והרי הגוף יש לו ממש, אבל הנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש, לפי שהוא כמכניס דבר בגדר איסור שאר דברים, כלומר דבר פלוני יהא אסור עליו כגדר קרבן, שהוא אסור עליו, ואם אין ממש במה שהוא מכניס תוך הגדר, לא עשה ולא כלום. וכן מן הטעם הזה אין שבועה חלה על שבועה ונדר חל על נדר, שהרי בשבועה כיון שנכנס האדם בעצמו במחיצת הקיום כמו שאמרנו, אפילו יכפול הדבור אלף פעמים שהוא נכנס שם, כניסת גופו במקום אחר בפעם אחת היא נעשית, ואין זה אחר מכן אלא ככופל דברים לבטלה. אבל הנדר שהוא מקבל על עצמו להיות לו דבר המותר, כאילו נאסר בכל עת שהוא ושונה בקבלתו, מוסיף על עצמו איסור אם יבטל קבלותיו, ולפיכך הוא חייב על כל אחת ואחת, וזהו הענין בעצמו שהשבועה אינה חלה על דבר מצוה, והנדר חל אפילו על דבר מצוה, שהנשבע מדבר על גופו, וגופו כבר נתקיים באותו ענין מהר סיני, אבל בנדר אינו מדבר אלא על הדבר שרוצה להכניס בגדר האסור, ועל אותו דבר ממש לא נתקיים הוא מעולם, ולפיכך חל עליו האיסור, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, וזהו שאמרו ז"ל שהנשבע אסר נפשו על החפץ, והנודר אסר החפץ על נפשו...

ומן הטעם הזה שאמרנו, שעם השבועה גופו נפעל, אמרו, המתפיס בשבועה פטור, ובנדרים חייב, כיצד, שמע שנדר חברו ואמר אף אני כמוך, בתוך כדי דבור, הרי זה אסור, לפי שכוונתו של זה לומר, כמו שאתה אסור בזה הדבר, כן אהיה אני אסור בו, ובכך יספיק עליו, אבל בשבועה, שאנו מדמים הראשון כאלו הפעיל גופו בדבריו, כמו שאמרנו, לא שהרחיק דבר אחר מגופו, לא ראו ז"ל שיהיה זה האחרון בכלל הפעלות זה, עד שיוציא מפיו ממש לשון הפעלות על עצמו, כגון שיאמר אף אני כמוך נשבע, או שישמע מפי אחר שיפעילהו לאותו דבר והוא יקיים ויודה שחפץ באותו הפעלות...

או אפשר לומר, כי מחומר הנדר שהוא חמור מן השבועה, שהרי דמו אותו לחיי המלך, החמירו בו להיות נתפש במהרה יותר מן השבועה, ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה, שענינה הוא שאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלקי, היה לנו ללמד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי הא-ל אלינו, בדעתו חולשת בנין גופנו ומיעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו, לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה, בהתחדש עלינו הרצון בכל עת שאפשר לנו לטעון בענין השבועה טענת אונס או שגגה כמו שמפורש במקומו... על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה, כי אם בסבת שום חדוש לנשבע, כגון שיאמר אילו הייתי יודע דבר פלוני לא הייתי נשבע מעולם, שזה כעין אונס הוא, אבל אם יאמר התירוני משבועתי בלא טענה, אין כח באדם להתירו. ומכח זה הענין אמרו ז"ל (נדרים ס"ד) שאין פותחין בנולד שאינו מצוי... (יתרו מצוה ל)

מצות דין הפרת נדרים, שנצטוינו במצות הפרת נדרים, כלומר, שנדון במי שנדר כאשר צותה התורה, שנאמר איש כי ידור נדר וגו'. וכתב הרמב"ם ז"ל במצוה זו, וזה לשונו, ואין הענין שנתחייב להפר על כל פנים, וזה הענין בעצמו הבן ממני, כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין, שאין זו מצוה בפעולה מהפעולות בהכרח, ואולם המצוה היא בהיותנו מצווין שנתן בדין זה בדבר זה. אולם היות הבעל והאב מפירים כבר באר הכתוב זה ודקדק בו, ובאתנו הקבלה, שהחכם יתיר הנדר לכל, וכמו כן השבועה, וההערה על זה מאמרו "לא יחל דברו"... והכלל שאין ראיה על זה מן הכתוב, והם עליהם השלום כבר אמרו (חגיגה) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו, אלא הקבלה האמיתית לבדה. עד כאן.

והעולה מכל זה לדעתו, לפי הדומה, כי בהתיר החכם המומחה את הנדר במצות התורה, או שלשה הדיוטות ויעשו הענין ככל אשר תצוה התורה עליו כהוגן וכיושר, אז קיימו עשה, ואם התירו הנדר שלא כמצות התורה, כגון שני הדיוטות או יחיד שאינו מומחה, אף על פי שהתירם אינו היתר, יש עליהם עונש בטול עשה זה...

וכן מה שאמרו ז"ל שארבעה נדרים הן שהן מותרין, כלומר מותרין לגמרי, שאין צריכין שאלה לחכם, וכדעת שמואל בפרק ארבעה נדרים (נדרים כ') דהלכתא כוותיה, ואלו הן, נדרי זרוזין, נדרי הבאי, נדררי שגגות נדרי אנסין... וגרסינן בירושלמי דנדרים (ריש פרק ג'), הדא דתימר בשאין מעמידין, אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם, כלומר אם היו מעמידין דבריהם, כלומר שלא נדר אותו נדר לזרז אלא בדוקא נדרו אותו, צריכין שאלה לחכם... החכם מתירן כל זמן שימצא פתח להתיר, כלומר שימצא שום ענין שיאמר עליו הנדור אילו הייתי יודע בשעת הנדר דבר זה, לא הייתי נודר, ואפילו בנולד (אחר הנדר) פותחין להיתר, ובלבד שיהא הנולד מצוי, אבל לא בנולד שאינו מצוי, וכן נמי פותחין בחרטה... ונזקקין להתיר אפילו למי שנשבע באלקי ישראל, שהיא שבועה חמורה, ודוקא בחרטה דמעיקרא, כגון לב זה עליך, כלומר, שמתוך הכעס נדר אותו הנדר, ואחר שנתיישבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי ואינו רוצה בו כלל, אבל אם נתחרט עכשו מחמת ענין שנתחדש לאחר שנדר, וחפץ הוא בנדרו עד עכשיו, זו אינה חרטה מעליתא, ואין פותחין בה כלל, שהרי כל הבא לשאל על נדרו ודאי מתחרט הוא עכשיו, ואם כן לא היינו צריכין בגמרא לחזר למצא פתח היתר בנדר, ומצינו בגמרא שהיו מחזרין למצא פתח לנודרים... ויש מגדולי המפרשים שכתבו, דאף על גב דפסקינן הלכה כרבא אמר רב נחמן דפותחין בחרטה, ונזקקין למי שנשבע באלקי ישראל, עכשיו נהגו להחמיר, ולא כהלכה, ואין אנו נזקקין למי שנשבע באלקי ישראל אלא במה שהוא כעין ארבעה נדרים השנויין במשנה. ועוד דלא מזקקינן לשבועות אלא במלתא דאית ביה מצוה... (מטות מצוה תו)

שלא נחל דברינו בנדרים, שנמנענו שלא לשנות מה שנחייב בנפשותינו בדבור, ואף על פי שהוא בלא שבועה, ואלה הם הנדרים, כגון שיאמר האדם פירות העולם... אסורין עליו, שחייב לקיים עליו, ועל זה נאמר לא יחל דברו, ופרשו ז"ל לא יעשה דבריו חולין, כלומר שיחייב על נפשו דבר ולא יקיימהו... ולשון גמרא שבועות כ', אמרו ז"ל קונמות עובר משום לא יחל דברו, וכן בכל מה שידור האדם לקרבן או לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בהן, עובר עליהן משום לא יחל, אבל בענינים אחרים, כגון הנודר לחברו דבר, או האומר דבר פלוני אעשה או לא אעשה, שלא בלשון נדר ואיסר וקונמות, אף על פי שהוא מכוער, ולא יעשו כן רק פחותי הנפש בבני אדם, אינו עובר בלא יחל, אלא בענין שכתבנו. ואמנם על הכל נאמר בתורה "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג ז'). והרמב"ן כתב ששתי מצות חלוקות הן, נדרי גבוה ונדרי בטוי, וכמו שנכתוב בפרשת כי תצא. (שם מצוה תז)

שיביא כל נדריו ברגל ראשון, שכל מי שנדר או התנדב שום קרבן למזבח או שום דבר לבדק הבית בתוך השנה, שיביא אותו ברגל שפגע בו ראשון אחר נדרו, שנאמר "ובאת שמה והבאתם שמה" וגו'... משרשי המצוה, לפי שאין ראוי לו לאדם שיתעצל במה שנדר לעשות מצוה, כידוע בין בני אדם, שהזהירם הרבה במה שיש להם לעשות במצות מלכי ארץ, כל שכן מצות המלך מלכי המלכים הקב"ה, ומכל מקום לא תטריחנו התורה לעלות מיד, פן ימנעו בני אדם מנדרים ונדבות... ושם אמרו, אינו עובר עליו בבל תאחר, עד שיעברו עליו שלשה רגלים... (ראה מצוה תלח)

שלא לאחר נדריו יותר משלשה רגלים, שלא נאחר הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות שהם חובה עלינו, ועל זה נאמר "כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו", ובאה הקבלה שאין עוברין על זה הלאו עד שיעברו שלשה רגלים אחר שנדר (ראש השנה ד' ב')... (תצא מצוה תקעד)

לקיים מוצא שפתיו כמו שנדר, שנצטוינו לקיים כל מה שנחייב עצמנו בדבור משבועה ונדרים וזולת זה, ועל כל זה נאמר מוצא שפתיך תשמור וגו' וכתב הרמב"ם ז"ל וכבר הפרישו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין, ואולם המגיע מכל מה שזכרתי לך הוא, שמצות עשה הוא שיקיים האדם כל מה שידבר בו מחיוב עצמו בדבר מהדברים... והרמב"ן תפש עליו ואמר כי הוא כלל שתי מצות בכאן שהן חלוקות בדיניהן ועניניהן, ועשאן אחת, כי הכתוב הזה של מוצא שפתיך וגו' נאמר בענין מה שאדם מחייב נפשו לשם יתברך, בין שיהיה דבר מקרבנות או מצדקות, והוא שנאמר כי דרש ידרשנו מעמך... אבל בכל מה שיחייב האדם עצמו מדברי הרשות, שקראו חכמים ביטוי, והוא שנדר או נשבע אוכל או לא אוכל... כל כיוצא בזה זה אינו נכנס בכלל מצות הכתוב הזה. וזהו שהצריך הכתוב להבטיח "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא", שאילו בנדרי בטוי ידבר באמת, לא היה צריך לומר שלא יהיה בנו חטא אם נחדל מנדרי ביטוי, ואמנם בנדרי בטוי מצוה אחרת נתיסדה בו, והיא פרשת נדרים בסדר ראשי המטות, ששם כתוב... ככל היוצא מפיו יעשה... וההפרש עוד שבין נדרי בטוי לנדרי גבוה, שבנדרי גבוה אין צריך להזכיר בנדר, אלא שיאמר בהמה זו קרבן... או לעניים, ובזה בלבד הוא מחוייב לקיים דברי פיו בעשה ולא תעשה הנזכר בזה הכתוב, שאם עברו שלשה רגלים ולא קיים נדריו, עובר משום בל תאחר, אבל משום בל יחל דברו אינו עובר עד שיעבר על הנדר בענין שאי אפשר לו לקיימו עוד. אבל בדברי הרשות, צריך להזכיר בהן נדר או דבר המורה עליו, כגון מה שיקראו ידות הנדרים או בטויים, אבל אמר בדבור בלבד אוכל ככר זה... איננו מתחייב בעשה כלל, אבל ראוי לכל מי שחננו הא-ל בדעת לקיים כל דבריו, ונאמר כן בנדרי בטוי, איננו עובר בבל תאחר, ואפילו לאחר כמה רגלים... (שם מצוה תקעו)

המאירי:

וענין הוצאת ספר תורה אצלם הוא, שהם מכונים להתיר נדריהם, ואומרים נוסח שכבר קבעוה קצת גאונים בהיתר נדרים וכנויי נדרים, והוא נוסח כל נדרי ואסרי וקונמי וכו', שלשונות אלו כולן נקראין כנויי נדרים, ואומר נוסח ואחר כך מברך זמן, ויש מקומות שנוהגין לחזור נוסח זה שלשה פעמים, אלא שעקר מנהג זה, רצוני לומר היתר נדרים, כבר עלתה בלבן של אחרונים, והחזיקו במנהג טעות, ושאין נדרים בטלים בכך כלל, ומפני זה ביטלו ענינו שלא לאמרו כלל, שלא יהיו עמי הארץ טועים בכך לומר שנדריהם בטלים, ויבא הדבר לידי זלזול חרמות ונדרים... ורבינו סעדיה ז"ל התירו לאמר, אלא שלא כלל בהיתר זה נדרי יחיד, אלא הסכמת צבור שנדרו או שהחרימו שהם רשאין להתיר בלא חרטה ושאלה לחכם... ורוב הגאונים נוטים לומר שאף נדרי קהל וחרמותיהן וחרמות שלהם לא נותר התרתן אלא על ידי שאלה... (משיב נפש מאמר ב פרק יב וראה שם עוד)

מוקש - המדות שהם למכשול לו ישחיתו הקודש, רוצה לומר השכל, ותקנתו שיאסר עצמו בשבועה ונדר, ואמרו חז"ל נדרים סייג לפרישות... (משלי כ כה)

בעל הטורים:

סמך ראשי המטות לנדרים ונדבות... לומר לך שראשי המטות כופין להביא הנדרים והנדבות כדאמרינן (ראש השנה ו' א'), אזהרה לבית דין שיעשוך, וכן כשישראל בצרה ראשיהן נודרין, כמו ביפתח (שופטים י"א), וכן בשרי האלפים, "ונקרב את קרבן ה'" (במדבר ל"א נ'). נדרים בגימטריא רוצח, שנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם, דבעוון נדרים הבנים מתים. (במדבר ל ב)

נקם נקמת - סמך זה לפרשת נדרים לומר לך שנודרים בעת צרה ומלחמה, ועוד אמרו המחריש לבתו ולאשתו ולא הפר להן הוא נכנס תחתיהן, מדינים שהחטיאו את ישראל לא כל שכן שיענשו. (שם לא ב)

דרשות הר"ן:

וקרוב אני לומר, שזה רמז הכתוב באמרו כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו, כי דרש וגו' רצה לומר לא תאחר לשלמו מחמדתך הממון שתחשוב להשתמש בו בינתים, או שתחשוב שגזברי הקדש יעלימו עיניהם מהנדר ההוא ושישאר הממון אצלך, כי גם אם שהם יעלימו עיניהם לא ישאר הממון אצלך, כי דרוש ידרשנו השי"ת מעמך ולא ישאר לך אלא החטא בלבד, וכל שכן שלא יצליח עשוק וגזול... (דרוש י')

עקדה:

ומאד מאד צריך להזהר בדבור נגד פני עליון, ומזה ענין גדול בנדרים שימנע מהם, כי נודר בדבר מצוה מורה שאינו מושבע עליו ועומד, וזה שאמר בגיטין מ"ו, כאילו בנה במה, ופירש רש"י בשעת איסור במות, וחייב לישאל על נדרו, כדי שישוב לחפשיותו, וכל שכן אם נדר ולא שילם שהוא חטא עצום, ואמרו בויקרא רבה ל"ז הנודר ומשהה נדרו בא לידי עבודת אלילים, גלוי עריות ושפיכות דמים, ולמדוהו מיעקב שאירע לו מעשה שכם ודינה... וגם הנודר בדברי רשות המחלל מפסיד, והמקיימו אינו נשכר, כי מה לו יתברך אם יעשה הדבר או לא יעשה, ומעשה יפתח יוכיח, ומה שלא התירו חרם יבש גלעד וחרם בנימין הוא, כי היה במעל גדול שקבלו כל ישראל עליהם, או לפי שקבלו החרם במעמד כולם, והיו צריכים מנין אחר להתירו, ובינתים נפלו רבים, ולא היה מלך או נשיא שיתיר על דעת כולם... (ויקרא כז א)

והנה המבקש הערב יבזה הטוב והמועיל, ולהיפך, וצריך פשרה ביניהם, וכך תשוקת כל חלקי האדם שוה, ויושלם בידו, על כן חכמה מעולה בתורה לנדור ולנדב, כדי לזרז האדם למעשה הטוב מכל כחותיו, ולתת שוחד למקטרגים... (במדבר יג ב)

כי תדור נדר - גם זה נהוג בעיקר בשעת מלחמה שנודרים, נדר בא על מניעת מעשה, ונדבה על קבלת מעשה. (דברים כג כב)

ספורנו:

כי תדור - הנה ראוי שיאמן דברך עם הכל, אמנם מי שנודר לה' אלקיך לא בלבד אתה חייב לשלם, אבל עם זה צריך שיהיה התשלום בלא איחור. כי דרוש - שאם תאחר לשלם הוא יגבה ממך בעל כרחך, והיה בך חטא - ועם מה שתשלם באופן זה יהיה עליך עונש האיחור. (דברים כג כב)

אין חפץ בכסילים - אין נדר כשוחד שיקימנו רק אם ימלאו משאלותיו, כי הנדר לא-ל על צד ההכנעה, ולכן שלם מהרה, גם שאולי לא תשיג חפצך. (קהלת ח ג)

אל תתן את פיך - גם כשיהיה עם לבבך לשלם אל תדור פן יקרה חטא מעילה, אלא היה פועל הטוב בנדבה, ואל תאמר לפני המלאך - לפני החכם כשתבא להתיר הנדר שהיה בשגגה, פן יקצוף האלקים - בבואך להתל בו, לנדור בלי כוונה. (שם שם ה)

מדרש שמואל:

ואמר אמור מעט ועשה הרבה, שיעשה צדקה פעמים הרבה, בלי שום נדר קודם אל המעשה, ולא ידור אלא פעם ביובל, כי טוב שלא תדור, וזה שאמר "אמור מעט"... וכשם שהיית נודר הרבה, כן עשה הרבה, מבלי שום נדר, שהרי מה שאתה נודר בפיך הוא מה שנדר לבך, וזה שאמר "נדבה אשר דברת בפיך", וכיון שהיא נדבת לבך לאהבת ה' כן תעשה בלא נדר הרבה, כאלו היית נודר. (אבות א טו)

...וכן נדרים סייג לפרישות, הכוונה כי אפילו אם השכל האנושי יגזור שכשאדם מושבע על שום עבירה שלא יעשנה אז יצרו תוקפו לעבור עליה, ולפעמים יצרו מתגבר עליו ועובר על אותה העבירה, מה שלא היה עושה אם לא היה נשבע, על כן אמר שאין הדבר כן, רק נדרים הם סייג לפרישות, כלומר להיות פרוש מכל עבירות שבעולם, וכמו שנשבעו ליצרם אותם ששנינו בגמרא, שיותר נקל הוא ליצר הרע לפתות לאדם כשאינו מושבע, מכשהוא מושבע ועומד... (שם ג יז)

אלשיך:

...כי רוב העם ידרו מתוך כעס וכיוצא בזה, ולכן לא אכל שמעון הצדיק מקרבן נזיר. ואמר לראשי המטות להזהיר העם שאינו טוב להרבות בנדרים, אלא להכניע יצרו, כמעשה דשמעון הצדיק, והוא לה' - או להכניע יצרו כיוסף ובועז, וזהו לאסור איסר, דבר שכבר אסור, ועם כל זה טוב שלא ידור. (במדבר ל ב)

מהר"ל:

ולכל נדבותם - שאומר הרי זו, כי נדבה משמע שעושה דבר מפני נדיבות לב שבו, וכשאומר הרי זו, מראה שהוא נדיב ומפרישו, אבל האומר הרי עלי, אינו מראה שהוא נדיב לב, שהרי אינו מפריש דבר, אלא מקבל עליו. (גור אריה ויקרא כב יח)

בעון נדרים בנים מתים, יראה לי שהדבור שנדר ואסר על נפשו, ואם אין האיסור שאסר על נפשו מקוים אין מקוימים גם כן הבנים שלו, שהבנים גם כן נחשבים שהם אסורים וקשורים בו, כי אין דבר יותר קשור ומחובר אליו כמו בניו, ולפיכך אמר בעון נדרים, שאין מקוים הדבר שקשר על נפשו, דהיינו הנדר, אם אין זה הדבר מקוים גם כן בלתי מקוימים בניו...

ויש לפרש כי אלו שני דברים, דהיינו מה שאמר בניו של אדם מתים הוא טעם בפני עצמו, וזה כי הדיבור הוא שיוצא מן האדם, והאדם מוליד את הדבור ממנו, וענין אחד לדבור שיוצא מן האדם, והוא נקרא גם כן תולדת האדם, ולפיכך נקרא ניב שפתים, שהוא לשון פרי... וכאשר אין קיום לתולדות האדם הוא הדבור, אין קיום גם לתולדות שלו, וזה פירוש הכתוב למה יקצוף ה' על קולך וחבל מעשה ידיך... ואצל האשה כאשר אין משלם החוב שהוא מחויב לעשות שנדר, לוקח השי"ת בשבילו קנינו אשר הוא שייך לאדם, כי כל חוב המוטל על האדם יהיה החוב מה שיהיה, ראוי שיהיה נפרע החוב ממה שיש לאדם, כי החוב מוטל על האדם... (חדושי אגדות שבת לב ב)

האומר אשנה פרק זה וכו', פירוש כי האומר לעשות דבר מצוה, אמירתו בלבד נעשה נדר, שלא צריך לנדר רק דברי הרשות, אבל דבר שהוא מצוה, אמירתו בלבד הוא קבלה ונדר, דמאי טעמא צריך נדר, כדי לקבל עליו דבר שאין צריך לעשות, ודבר מצוה אין צריך קבלה בנדר, כי דבר מצוה בלא זה ראוי שיהיה נעשה, רק שלא קבל המקבל, וצריך קבלה... (שם נדרים ח א)

הנודר כאלו בנה במה וכו', פירוש כי הבונה במה הוא פורש עצמו מן הכלל לעשות אליו במה מיוחדת, וכך הנודר על דבר הוא פורש עצמו מן הכלל, שאם אוסר עליו היין הרי לכל העולם היין מותר ואליו היין אסור, והרי הוא פורש עצמו מן הכלל, ולכך נחשב כאלו בונה במה, והמקיימו כאלו הקריב עליו, כי הנדר הוא התחלת הפרישה מן הכלל, וכאשר מקיים הנדר הרי כאלו הקריב עליו קרבן בשעת איסור הבמות, שזה לגמרי פרישה מן הכלל... אף על פי שמקיימו נקרא רשע, כי אין הרשע רק היציאה מן היושר, שזהו ענין הרשע, והנודר אף שמקיימו הוא יוצא מן היושר, לאסור על נפשו דבר שהוא מותר מצד עצמו, כי התורה היא היושר בעצמו, וזה שאוסר לאסור על נפשו דבר מצד עצמו, מה שלא אסרה התורה, וכל דבר זה הוא יציאה מן היושר, ולכך נקרא רשע. (שם שם כב א)

ומזה תבין ענין הפרת הנדר, שכאשר נשבע או נודר הוא יוצא מן שאר הכלל בדבר שהוא נודר, והוא יחיד בנדר הזה, שעושה לו דבר מיוחד, הוא אמרם ז"ל (נדרים כ"ב א') הנודר כאילו בנה במה, כי הבונה במה לעצמו מוציא עצמו מן הכלל בבנין מה שהוא בונה לעצמו, וכן הנודר מוציא עצמו מכלל ועושה עצמו יחיד, שיהיה לו איסור מיוחד, מה שאין הכלל... הרי לך שכל ענין הנדר שהוא פרטי נבדל מן הכלל, וכאשר נזקק החכם או שלשה הדיוטות אליו, מפני שכל ענין החכם שהוא כללי יותר, ולפיכך כאשר מזדקקים להתיר לו את הנדר אשר נדר על עצמו, אז הגזירה בטלה, ודבר זה ברור, כי הוא סוד הנדר והתרתו, וגם מזה תבין כי נדר שהודר על דעת רבים שאין לו התרה, כי אין זה נחשב דבר פרטי, שאין התרה רק לגזירה פרטית... ולפיכך אמר מי מפר לי הנדר על הר סיני, שהוא מיוחד שמצטרפים עליונים ותחתונים יחד... (שם בבא בתרא עד א)

הגר"א:

נדר - שמחה גדולה מבנדבה, כי חייב באחריותו, וצריך לאכל שלא יבא לידי נותר, אם כן צריך להזהר מאד בשמחות מצות שלא תהא שם אחיזת יצר הרע. (משלי ז יד)

כלי יקר:

איש - שידור בדעתו שהוא איש, ולא מכעסו, ולרז"ל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה, רמז באמרו כאן ובשחוטי חוץ "זה הדבר" וגו', שאם אוסר על עצמו מה שמותר לאחרים מסתמא רום לבבו השיאו, וכן בלשון רז"ל, שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו, דרך גאוה וגסות רוחו, שרוצה להראות חסידותו, ואיך נבדיל בין נודר מגאוה ומכעס, זה שאמר והמקיימו, שאם מתוך כעס נדר יתחרט, ואינו כבונה במה... וכל ג' יכולים להתיר הנדר למנעו מהחטא, שהנודר נקרא חוטא. (במדבר ל ב)

לא תאחר - לפי שיצרו של אדם תוקפו בדבר הנדור דוקא, וכל זמן שנדרו עליו אז היצר הרע מתגרה בו ביותר, אומרים לו לא דייך במה שאסרה תורה, והבו דלא לוסיף ליה, להרבות הגירוי של היצר הרע בך, לכך נאמר "לא תאחר לשלמו", שלא תעמד ימים רבים במצודתו, לכך נאמר לא יהיה בך חטא - היינו היצר הרע המחטיאך, אבל אם אם תאחר לשלמו, אז דרוש ידרשנו ה' מעמך, וכל מה שהקב"ה דורש מעמך היצר הרע מסיתך... ולומר אין זה חיוב גמור, וכי בעבור דבור כל דהו יהיה חוב עליך לעשותו, ואחר כך יבא להדיחו גם מעל שאר המצוות. כי דרש ידרשנו - ממקום אחר, ויפסידך כל כך ממון כפי ערך הנדר, והיה בך חטא - רושם החטא וגם הממון לא תרויח. (דברים כג כב)

אור החיים:

ראשי המטות - ...ומסר היתר נדרים לגדולי ישראל בלבד, שלא יזלזל ההמון בנדרים, ואם כן הכתוב אל ראשי המטות - אמר המצוה בשלימות, ולבני ישראל אמר זה הדבר - רק מסר הכללים ולא הפורח באויר. או הגם שיזהר שלא לנדר, יש נדרים ושבועות אשר צוה ה' לאמר - לחשש עריות לתגבורת ניגוד התאוה. (במדבר ל ב)

ידור נדר - טעם הכפל, שיש ב' מיני נדרים ושבועות בענינים הנוגעים לנפש לעשות מעשה טוב, או להרחיק התיעוב, להגדיר עצמו, ובעניני הגוף במעשה שאין בו איסור או מצוה, לאכול או שלא לאכול, על אחד אמר כי ידור סתם, ועל הב' אמר נדר לה' לאסור אסר - לאסור דבר חול או דברים אסורים, כבועז שנשבע ליצרו, ועל דברים של חול, ושבועה של מניעת דברים כשל בועז אמר לא יחל, אבל אחרים מתירים לו, ועל נדרי הקדשות ושמים ושבועות לצורך מצוה אמר, ככל היוצא מפיו יעשה, שאין להם התרה... (שם שם ג)

והיה בך חטא - על דרך אומרם ז"ל בעון נדרים מתים אשתו ובניו של אדם, ועל כן אמר והיה בך חטא, לשון חסרון, שיחסר ממנו אשתו שהיא כגופו, או זרעו שהוא גם כן חלק ממנו. לא יהיה בך חטא - כאומרם אם רואה אדם שנכסיו מצומצמים יעשה מהם צדקה, ועוד מלח ממון חסר, והנה לפי שחביב על האדם ממונו, אין כח להוציאו, ולזה תבא הסברא לאדם להתחכם לנדור נדר, שבזה יהיה נוח הרצון לתת מנכסיו, לזה בא דבר המלך והודיעו, היוצא מחשש בטול הנדר, והיוצא מחשש מניעת נתינת צדקה אמר כי תחדל לנדור, הגם שאתה בא לידי מניעת נתינת צדקה, זה יסובב חסרון בממון, אבל בך בודאי שלא יהיה חטא. ואמר מוצא שפתיך תשמור - שתמתין מלהוציא הנדר מפיך עד שתוכל לעשות, פירוש לקיים הנדר אזי תדור, ותקיים הנדר סמוך לנדרך... (דברים כג כג וכד)

מלבי"ם:

לא יחל - אם היה פירושו שלא יעבור על נדרו, היה לו לומר לא יעבור על דברו וכדומה, ולשון יחל מציין שמוציא דברו מקדושתו לחולין, וזה על ידי הפרה, ואי אפשר לומר שלא יוציאם לחולין גם על ידי התרת חכם, שאם כן הוה ליה לומר לא ייחל היו"ד בציר"י, מבנין נפעל, אבל יחל מבנין הפעיל, מורה שהוא לא יפר לעצמו, וכבר נודע דעת המבי"ט (ח"א סימן צ"ח) והמהרי"ט (יו"ד סימן כ"ו), שעל ידי פתח יכול להתיר לעצמו, וכן מפרשים דעת רש"י נדרים ס"ה ד"ה במדין, אך גם לדעתם אינו מפני שמוציא דבריו לחולין, רק שאם יש לו פתח הוה הנדר טעות, ונעקר ממילא. (במדבר ל ג)

ואם הניא - אצל האב תפס לשון הנאה, ואצל הארוס באו ב' לשונות, הנאה והפרה, וכן אצל הבעל... הניא מונע דבר על ידי הכרח, והמפר אינו מכריח את הבחירה, רק מבטל הדבר... והרמב"ם (פרק י"ג מנדרים) כתב, שיש הפרה ובטול, הפרה שאומר לה מופר לך, והבטול הוא שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו, אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה, אם רצתה עושה ואם לא רצתה אינה עושה, המפר צריך להוציא בשפתיו, והמבטל אינו צריך... (שם שם ו)

כי תדור נדר - פרשת נדרים נאמרה בפרשת מטות, אולם שם מדבר מנדרים שהוא בשב ואל תעשה, כמו שכתוב לאסור איסר וגו', ולא מצינו בדברי הרשות שיהיה מוסד של נדר על קום ועשה... וכאן מדבר מנדרים שהם בדבר מצוה, ורק בקום ועשה, כמו שכתוב ועשית וגו', היינו שאמר הרי עלי להביא קרבן וכו'... (דברים כג כג)

רש"ר הירש:

נדר - קרוב לנתר, קפץ, אך לא למעלה, אלא ממקום למקום, ונמצאת הוראתו לעבור למקום אחר, מתוך דילוג על הרווח שבינתים, נדר קרוב גם לנטר, המורה לא רק על שמירה והטמנה, שכן נגזר ממנו שם העצם מטרה, שהיא המקום אשר נוטרים אותו בלב ומשקיפים אליו מרחוק, כן כל נודר משים את עצמו בנקודת זמן שטרם באה, והרי הוא קובע מה ייעשה בה, והשוה את המליצות בלשון חז"ל: קפץ ונדר, קפץ ונשבע... ודוקא משום כך משום שהוא מקדים את העתיד נקרא הנודר חוטא, הן קשה הדבר למדי לסקור ולהעריך יפה את הרגע שבהווה, ולמלא את חובותיו באמונה... נדרים מיותרים איפוא בין להרע בין להיטיב, נשארים רק דברים חסרי ערך, אך יהיה זה יותר מסכלות, להעלות דבר חסר ערך לדרגת חובה רצינית על ידי הנדר, ועוד נוסף על כך בעתיד הנעלם. רק במקרים יוצאים מהכלל, כמו כאן בשעת צרה, אין מקדימים את העתיד, אלא היפוכו של דבר, הרגע בהווה כה גדול, עד שהוא נעשה יסוד ובסיס לחיי העתיד, רק אז הנדר מותר, וגם למצוה יחשב. (בראשית כח כ)

...הפסוק שלנו המכשיר ופוסל בעלי מומים להקדש, מעמיד נדבה מול נדר. בנדבה מתקדש רק החפץ על פי ערכו, משום כך בהמה בעלת מום כשרה לנדבה, אמנם המום גורע מערכה, אך מעיקרה לא נועדה להתקדש, אלא במידה שיש לה ערך, וערך זה מיוצג על ידי החפץ במלואו. כנגד זה הנדר הוא הקבלה שבלב המקריב, והבהמה היא ביטוי לאדם ולאישיותו, בתמימות הוויתו ורצונו, משם כך לנדר לא ירצה, בהמה בעלת מום שאיננה תמימה, איננה יכולה להיות ביטוי להחלטה רצונית תמימה. (ויקרא כב כג)

...כפרק סיום נוסף כאן הפרק על מתנות נדבה למקדש, אדם רואה צורך או הוגה משאלה לתת למקדש חפץ או ערכו, ועל ידי כך הוא מבקש לבטא את ענינו המיוחד במקדש, או רצונו לבטא את היחס המיוחד, הקיים לפי תפסיתו בין החפץ למקדש. אותן נדבות מקדש קרויות כאן הפלאת נדר, אין הן דרושות על פי דין, ואין הן נובעות מדרישות הדין, אלא הן נובעות מרחשי לב סובייקטיביים בהחלט. ואופייני הדבר, שפרק זה הדן בנדבות המקדש נראה על פי מקומו רק כפרק סיום נספח... ודבר גדול למדנו כאן, תורת כהנים איננה מייחסת ערך מיוחד לנדבות המקדש, אין היא רואה בהן חסידות יתירה, הרצויה בעיני ה' בייחוד, קל וחומר שאין היא מייחסת להן כוח לכפר על חיים של חטא... (שם כז א)

העמק דבר:

ותען רחל - הקדימה, שנתרגשה יותר מהזכרת הנדר, בהיותה עקר אשתו, ובאמת מפני איחור הנדר נתבקרה פנקסו של יעקב אבינו ע"ה... (בראשית לא יד)

כי יפליא - כדפירשנו, שהוא פלא לעשות מצוה שאין רצון ה' בכך. (ויקרא כז ב)

לפלא נדר - בין שעשה בהפלאה, היינו שלא כדין, שנדר שלא בעת צרה ואסור לנדור, בין בנדבה שהוא מן המובחר. (במדבר טו ג)

ראשי המטות - שבנדרים מצוה להעשות בעל כרחם, וייחד זאת בנדרים מבשאר מצוות, שנודר בעת צרה, ואחר כך תהות מצויה ומיקל לעצמו. (שם ל ב)

כל נדריה - כתב כאן בהקמה ובהפרה, ובבעל כתב כן רק בהקמה, שבעל אינו מיפר אלא מה שבינו לבינה, או נדרי עינוי נפש, והאב מפר הכל כמו שכתב הרמב"ם, ובאמת הכל הוא בינו לבינה, שאין זה כבוד לאב. ומה שתניא בספרי, מה הבעל אינו מפר אלא בנדרים שבינו לבינה, אף האב וכו', הוא בארוסה, אבל בבעל שנוגע לדברים שבינו לבינה או לשלום בית, רשאי. (שם שם יא)

תורה תמימה:

מתה עלי - מדייקים מכאן שבעוון נדרים אשתו מתה, דכתיב עלי, והוא לשון נדרים, ומזהירו בזה שלא יעבר על שבועתו. (בראשית מח ז)

זה הדבר - החכם מתיר הנדר, ובעל מפר, פירוש שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, לכן גם שאר לשונות ביטול כשרים בו, אבל האב והבעל מפירים מכאן ולהבא, על כן לשון אחר לא זכתה להם התורה. (במדבר ל ב)

מוהר"ן:

ולהקים אמונה הנפולה היא על ידי בחינת יעקב, היינו על ידי נדר שידור איזהו נדר (רוצה לומר ויקיים מיד). ועל ידי הנדר ישוב לאמונת חכמים, כי כשאין לו אמונת חכמים זה בחינת הסתלקות החכמים בחינת פלא, בבחינות (ישעיה כ"ט) "הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו", ודרשו חז"ל (מ"ר איכה א') שזה נאמר על סלוקן של חכמים, ותקונו של הפלאה הזאת, היינו של סלוקן של חכמים, תיקונו הפלאה של נדר, בבחינת (במדבר ו') "כי יפליא לנדור", כי על ידי הנדר הוא עולה לשורש שהחכמים מושרשים שם, היינו בחינת פליאות חכמה, ויודע ומכיר מעלות החכמים ועל ידי זה הוא שב ומאמין בהם, וזהו בחינת (ישעיה כ"ה) "אודה שמך כי עשית פלא", ועל ידי זה "עצות מרחוק אמונה אומר", היינו על ידי בחינת נדר, שהוא בחינות פלא, נתתקן אמונת חכמים שעצתם מרחוק... (נז ב)

כבר אמרנו כמה פעמים כי אין הקדושה בכל מקום ואין כולם קדושים, ולכן נאסרו הבמות דהקדושה רק בבית המקדש, וזהו הנודר ומבקש תוספת קדושה בנדרים וסייגים כאלו בנה במה ממש, והמקיימו שהוא גמר הפעולה דדיו מה שאסרה תורה. וזהו דדרשו זה הדבר דנדרים מזה הדבר דשחוטי חוץ דהכל אחד. וזהו שהסמיך לנדרים אז סמוכים למיתת משה וישובו לטעותו קרח דכל העדה קדושים, או בבואם לארץ ישראל ויראו הבמות מותרים אז קודם בנין בית המקדש יחשבו דכולם קדושים. (חלק ג קומץ המנחה צה עמוד טז)

שפת אמת:

וידר יעקב נדר... ופירש נדר מלשון דירה, כשהנדר באמת בכל הנפש יש לו דביקות בה' אלקים אמת, וזה הוציא יעקב מכח אל הפועל, כמו שכתוב וידר וגו' לאמר, וכתיב אשר נדרת לי שם נדר, שלא היה בכח אנושי להוציא אל הפועל בחינת נדר, רק יעקב, ואיתא במדרש כל מקום שנאמר "לי" קיים לעולם ולעולמי עולמים, משום שבזה הנדר נתדבק בבחינת אמת והתורה כנ"ל. (בראשית ויצא תרנ"ז)

במדרש ונשבעת חי ה' וגו'... ועל ידי הקבלת מלכות שמים בכל יום בפה מלא מסייעים אלה הדבורים להיות נמשך המעשה כפי הקבלה, כמו שכתוב נשבעתי ואקיימה, ונודרין לקיים את המצוות, והנדר מסייע, כמו שכתוב ככל היוצא מפיו יעשה, והוא הבטחה גם כן כי יוכל האדם לקיים אחר כך במעשה כפי הקבלה בפה, ולכן כתיב ככל, ולא כל, כי באמת המעשה רחוק מאד מהרצון והקבלה, רק שעל ידי הקבלה יכולין להדמות המעשה אל הקבלה כנ"ל, אכן כפי תיקון הנפש כך יכולין לעורר בפה, כי יש בחינת דומם צומח חי מדבר, ואדם כולל הכל, ואחרי תיקון דומם צומח חי יכולין לבא אחר כך לבחינת הדבור, שהוא למעלה מהכל... (במדבר מטות תרל"ט)

וידבר משה וגו', ובמדרש, אפילו באמת אי אתה רשאי לישבע אלא אם יש בך מדות הללו וכו', לכן נמסר הנדרים אל ראשי המטות, דהנה נדר הוא מלשון דירה, להיות חל שם שמים על דבר הנדור, שעד עתה היה דבר הרשות, ועל ידי הנדר חל עליו מצות הנדר, ידור נדר לה', ומצינו נדר הראשון ביעקב אבינו, והאבן הזאת וגו' יהיה בית אלקים, וכן בדוד המלך ע"ה אשר וגו' נדר לאביר יעקב, אמרו במדרש שתלה הנדר ביעקב, שהוא היה הראשון, וגם שם הנדר היה למצא מקום לה'. וכן איתא בגמרא הנודר כאלו בנה במה, ופירש רש"י בזמן איסור במות, אבל אלה אנשים הגדולים בנו בנין קבוע, שזהו עיקר החילוק בין בית עולמים לבמת אקראי, אבל אותן שיש בהם מדות הללו, הסכמתם דבר של קיימא לעולם, וזכו לבנין בית עולמים, רמז לדבר, נאמר כאן זה הדבר, ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר, והעיקר שידור נדר לה' כמו שכתוב אם ה' לא יבנה בית שוא וגו', וזה היה מסירת הנדרים ושבועות שמסר להם משה רבינו ע"ה בסוף ימיו, שיוציאו בנין בית המקדש מכח אל הפועל. (שם שם תר"ס)

לא יחל דברו, אמרו חז"ל הוא אינו מיחל ואחרים מוחלין לו. הענין כי האדם נקרא מדבר, וזה היתרון שיש לו על כל הברואים, וצריך להיות הדבור מנהיג לכל האדם, להיות נמשך אחר הדיבור... ונעשה בנין מדבור האדם. ובגמרא, הנודר כאלו בנה במה וכו', פירש רש"י בשעת איסור הבמות, ומכל מקום נראה כמו שבמות היה להם זמן היתר וזמן איסור, כמו כן יש בנפשות שהנדר ושבועה מותר להם, דהיינו צדיקים, כדאיתא במדרש אם יש בך מדות הללו וכו', ולהם ניתן זה הבנין, כמו שכתוב ותגזר אומר ויקם, ושבועה נקראה קיימא, שנעשה מזה קומה ובנין. והנה לכל אדם יש עולם ושיעור קומה בפני עצמו, ולכן הבנין שנבנה בדיבורו לא יחל, אבל החכם עוקר נדר מעיקרו, כי כח החכם למעלה בעולם וקומה שלמעלה מזה הנודר, ולכן אחרים מוחלין לו, כי עיקר הכוונה שהאדם לא יחל דיבורו, להיות הדיבור שליט עליו, שהוא המנהיג וכח השורש שלו כנ"ל. (שם שם תרנ"ד)

בפסוק מוצא שפתיך תשמור, ודרשו חז"ל, מוצא שפתיך מצות עשה, תשמור מצות לא תעשה וכו'. כי הנדר והקבלה של מצוה היא מסייעת הרבה אל האדם, לכן איתא שנשבעין לקיים המצוה, שנאמר נשבעתי ואקיימה. וכן מקבלין בני ישראל ב' פעמים בכל יום עול מלכותו יתברך, וקבלה זו מסייעת אל האדם, אך זה תליא כפי שמירת הפה מדברי הבלי עולם הזה, כן יש כח בפה לקבל ושיעשה דבורו רושם, לכן צריכין לשמור הפה ומקפידין מאד על לשון הרע... וכפי השמירה מלא תעשה, כן מסייע הפה לקיים המצוות עשה, ולכן צריכים לקיים הנדר, ואז מקבלין שכר על הקבלה בפני עצמה ועל הקיום בפני עצמו. ולעומת זה כתוב גם כן דרוש ידרשנו, דרישה על הנדר, כיון שלא קיים היה הקבלה עבירה, ודרישה על שלא קיים הנדר. והאמת כי אם היתה הקבלה כראוי, וודאי היה מקיים, והרי זה סימן שלא קיבל עליו בלב שלם, וכתוב בקהלת, כאשר תדור וגו' כי אין חפץ בכסילים וגו', פירוש כי אם שהרצון והקבלה שנקרא חפץ הוא חשוב מאד בשמים, אבל לא בכסילים שאין מקיימים, וגם אינו כלל רצון אמת, וזה אין חפץ בכסילים, מכלל שהמקיים גם הקבלה חביב לפניו יתברך. (דברים תצא תרמ"ב)

שם משמואל:

...ובזה יש ליתן טעם מדוע לא נדר את הנדר עד אחר החלום, ולכאורה איפכא מבעיא ליה, דבמראה כבר נתחזק לבו, ולא היה כל כך בצרה גדולה כמו קודם המראה, וקודם המראה שהיה בצרה גדולה היה לו לנדור. והאמנם שאיכא מאן דאמר במדרש שמסורסת היא הפרשה, והנדר היה קודם לכן, אך לאינך מאן דאמר דעל הסדר נאמר, מאי איכא למימר. אך להנ"ל יובן על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דבאשר היה יעקב מפחד מעשו ומלבן אחז בלמעלה מן הטבע, כי נדר הוא לשון נ' דר שער הנ', עד כאן דבריו. והנה יעקב פתח בנדרים, שלא מצינו קודם לזה לשון נדר... והיינו משום דמעולם לא זכה אדם לאחוז בשער הנ' כמו יעקב, ועל כן קודם מראה זה שנתאחו האבנים כנ"ל, היינו שראה בעיניו שבא למעלה משבעת ימי הבנין, לא הרהיב עוז בנפשו לאחוז בנדרים, אלא אחר שראה בעיניו שהגיעה זכותו לזה פתח בנדרים, ולשון פתח, היינו מלשון פתח, שפתח פתח לכל, ומכל מקום כל הנודרים מגיעים לזה באמצעות יעקב... (בראשית ויצא תרע"ג)

ומעתה יש לומר שזו היתה עצת יעקב שקפץ לנדרים, דהנה ידוע שענין נדרים הוא מלשון נ' דר, שהוא נאחז בשער החמשים, וידוע דשער החמשים הוא בלי שינוי, וכל השינוי הוא רק בעולם הטבע, ושער החמשים הוא למעלה משבע פעמים שבע, שהם במספר שבעת ימי הבנין... ועל כן נדרים מסוגלים לכך, שלא יהיה האדם כל כך בעל שינוי, ועל ידי זה שוב אין חשש שמא יגרום החטא.

ובזה יובן הלשון, מכאן שנודרים בעת צרה, כי כ"ח עתים מפורשים בספר קהלת, שהם תחת השינוי, על כן "בעת" צרה, שמורה שהוא תחת הענין השינוי, אז העצה לקפוץ לנדרים, וזה לימוד גדול להאדם, שיתאמץ שכל עבודתו ותורתו יהיו בכח עצום למעלה מן הטבע, ואז כפי המדה שיוצא מהיקש הטבע בה במדה יש לו קיום ביותר, ואיננו כל כך תחת השינוי. ונראה שזה גם כן מכחו של יעקב אבינו ע"ה, שפתח פתח שיהיה ביכולת האדם לאחוז בכח עצום למעלה מהיקש הטבע... (שם שם תרפ"א, וראה שם עוד)

בילקוט בשם ספרי זוטא, בישראל בבל יחל, ואין אומות העולם בבל יחל. להבין הטעם יש לומר על פי מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם הנדרים, שיהיה בכחו של אדם לעשות בדיבורו את הדבר קודש, שתעשה הויה וצורה חדשה בדבר, על פי דברי רבינו יונה, דמי ששומר פיו נעשה פיו כלי שרת, על כן כמו שכלי שרת מקדש את המנחה הניתנת לתוכו, כן הדבור היוצא מפיו הוא קדוש, ובכן יכול לקדש הדבר. עד כאן דבריו... וצריך להבין, מדוע דוקא כשמקדש פיו נעשה כלי שרת, למה לא שאר אברים, למשל כשיקדש ידיו או רגליו. אך יובן על פי מאמר הכתוב (ישעיה מ"ג) "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", הרי כי כל בריאת האדם היתה בשביל זה שיספרו תהלות השי"ת, ודוקא ישראל, כמו שכתוב "עם זו" וגו', ועל כן אומות העולם שאינם נעשים כלי שרת ודיבורם אינו נעשה קודש, על כן לא שייך בהו לומר שלא יעשו דבריהם חולין, על כן אינם בבל יחל...

ועוד יש להבין טעם הדבר, דהנה יש להבין כל ענין נדרים שעושה את הדבר כהקדש, ומכל מקום איננו הקדש, והיאך יתכן שלגבי עצמו יהיה הקדש, ולאחרים לא. אך יש לומר כי כל איש מישראל הוא העולם קטן... ויש חילוק בין אנשים כמו שיש חילוק בין עולמות, ואם כן אין תימה שלגבי זה העולם הוא הקדש, ולגבי זה העולם אינו הקדש, אבל אומות העולם שההשגחה דבוקה בהם מצד המין, לא מצד הפרט, כמבואר בספרים, על כן בלתי אפשר שיהיה לאחד הקדש ולאחרים לא, היינו לגבי עצמו יהיה הקדש ולאחרים לא, וכל זה בנדרי עצמו, אבל בנדרי הקדש שפיר נודרים נדרים ונדבות כישראל. (במדבר מטות תע"ר)

...וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק, הלא אין עיקר נדר תלוי בראשי המטות, אלא עקירת הנדר, וכשהתחיל בראשי המטות, משמע שעיקר הנדר תלוי בראשי המטות, אמר הוא ז"ל דבר נחמד, שלכאורה איך נתנה התורה רשות לאדם לאסור את המותר לו, לחייב את עצמו בדבר שאינו חייב, שהוא כאילו מוסיף על דברי תורה, והכתוב אמר לא תוסיפו, אך באמת אין זה נחשב הוספה על המצוות, שהרי אינן בסגנון אחד, שמצוות התורה הן נצחיות בלי שינוי, וזה ישנו בשאלה, ולפי זה מה שהחכם יכול להתיר הנדר, זה עצמו הוא סיבה שיכול לנדור, אם כן עיקר מציאות הנדר תלויה בראשי המטות... (שם שם תרע"ג)

פרי צדיק:

...ואיתא בשמעון הצדיק (נדרים ט') מימי לא אכלתי אשם נזיר וכו', אמרתי לו, בני כמותך ירבו נוזרי נזירות בישראל. והיינו שראה רבי שמעון שהתכוין רק לשם שמים, והיה רצון השי"ת שיגדור עצמו בנזירות, ובלאו הכי, כשאין מבורר שמתכוין לשם שמים, הנדרים אסורין, כמו שכתוב בירושלמי פרק ט' דנדרים, לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ולכך הוזכר כאן הלשון זה הדבר אשר צוה ה', היינו מי שזוכה שיהיה הדבר היוצא מפיו דבר ה'... וזה שהוזכר כאן בריש פרשה זו "אל ראשי המטות"... ולהם נמסר ענין נדרים, שהם מבינים ומרגישים הזמן והמקום המוכשר לעשות סייג ונדר, ואז יוכל להיות דבר ה' ממש, זה הדבר אשר צוה ה', ועל זה נאמר "לא יחל דברו"... (במדבר מטות א)

...וכמו כן איזה פרט מישראל, שמרגיש בעצמו באיזה ענין שנצרך שמירה יתירה בנפשו והוא עושה הרחקה לקדש את עצמו במותר לו, נדר כזה יש עליו הכח כאיסור של תורה ממש, ועל זה מרמז משה "אל ראשי המטות", היינו הסנהדרין ועיני העדה, שיש להם הכח הזה להוסיף על דברי תורה, לעשות מהיתר איסור ממש לצורך העת, וככח הזה ניתן לבני ישראל גם לפרטי נפשות בעת שירגיש בנפשו הצורך לזה... (שם שם ב)

חכמה ומוסר:

...ומעתה, אם נדרים מה שאדם אוסר על עצמו, ולא התורה אוסרתו, רק אמרה לא יחל דברו, וגם כי יש רופאים הרבה היודעים ויכולים לרפאות המחלה, כי הרבה תלמידי חכמים בעם ישורון, ובאין חכם הלא גם ג' הדיוטים מתירין הנדר, ועם קלות הרפואה למחלה הלזו, עם כל זה אמרו ז"ל (שבת ל"ב) בעון נדרים בנים מתים, והרבה מקרים רחמנא ליצלן יבאו בגלל עון נדרים, וראה כמה טצדקי (עצות) אנו עושים להנצל מהמחלה הלזו, ערב ראש השנה מתירין הנדרין ועושין מסירת מודעה על להבא, ולא די זאת, אלא בכל תפוצות ישראל אמרינן כל נדרי בפחד גדול, והכל להנצל מעון נדרים, אם כן איפה מה יהיה עם איסור אשר התורה אוסרתו, אשר אם יתאספו גם כל חכמי ישראל אין בכחם להתירו... (חלק ב רפג)

רבינו ירוחם:

...וכשנתבונן בענין נדרים, נשתומם ונבהל, איך שאדם יכול לעשות על עצמו איסורים, היינו מהיתר נעשה איסור, כמו בכל אסורים שבתורה, ואם כן הרי יכול האדם לברא דיני תורה כתורה עצמה, אין זאת אלא מפני שסוד התורה בעצמה היא גם כן חלק האדם, והתורה היא עצמיות האדם, ואם התורה לא היתה עצמיותו וחלקו לא היה יכול לקיים ולשמור אותה, כי איך יכול האדם לקיים בכל כחותיו דבר שאינו מכוחותיו ועצמיותו... (דעת חכמה ומוסר חלק ג קכה)

מכתב מאליהו:

וכן אמרו חז"ל (שבת ל"ב) בעוון נדרים מתה אשה של אדם, ובנים מתים כשהם קטנים, גם כאן הביאור הוא, שאשתו מתה בעוונה, ובניו באו לעולם מלכתחילה לזמן קצר, אולם חז"ל ביארו כאן משום מה פוגע העונש בבעל ובאביהם, על כך אמרו בעוון נדרים שאינו מקיימם. הקשר הפנימי בין חטא זה לעונש החמור הוא, כי הרגיל לנדור ואינו מקיים הרי זה לאות שנדרו אינו בא אלא לדחות התעוררות פנימית על ידי שמבטיח הבטחות שוא, כדי להשקיט את התעוררות מצפונו. נמצא שעיקר נדרו אינו אמת, אלא אדרבא, בהבטחת שוא הוא רוצה לכסות על האמת שהכיר ולדחותו. לכן בשמים אין נותנים אמון באיש זה שיוכל לחנך את בניו לפנימיות ואמת, ועל כן אין כדאי בכל זכיותיו להגן עליהם. גם את אשתו נוטלים ממנו, משום שאין תכלית טובה בפריה ורביה שלו ובקיום ביתו, מאחר שלא יוכל לנהל את ביתו ולחנך את בניו לעבודת ה'.

הרמח"ל זצ"ל בספר מגלת סתרים (פרשת ויחי) מבאר בדרך חכמת האמת מאמר רז"ל, שבשביל שיעקב איחר לשלם את נדרו שנדר בבית אל מתה רחל. וביאור דבריו העמוקים הוא: כשאדם נודר נדר טוב ורצוי הוא מביא את פנימיותו לידי גילוי, וכשמאחר לשלמו הוא חוזר ומעלים הארה זו, כך שאינה מאירה עוד לאלה הצריכים לקבל השפעתו. דבר זה מונע החדרת הפנימיות אל אותם שהם כליו לעבודת ה', ובזה הוא מרוקנם מתכליתם, ועל כן גורם למיתת אשתו, שהיא העזר כנגדו בעבודת ה' שלו, כי אין המיתה אלא הסתלקות הנשמה מהגוף, דהיינו הסתלקות הפנימיות מן החיצוניות... (חלק ג' עמוד רנג)

במשנה (נדרים ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, כנדרי כשרים לא אמר כלום וכו'. ומסיק שם בגמרא אליבא דרבי מאיר, שההפרש העיקרי בין נדר הרשע לנדבת הצדיק הוא בכוונת הלב, שמביא שם דוגמא לנדבה מאותו נזיר שבא מן הדרום אל שמעון הצדיק, שנזירותו היתה כולה לשם שמים. ביאור הדברים, שנדבות, היינו הנדרים הרצוים, הם הנעשים בהחלטה גמורה ואמיתית, שמשתמש האדם בנדר כדי לקבע במעשה את הכרתו הנוכחית הממשית, ואולם יש בני אדם הבורחים מההוה ומפייסים את מצפונם במה שמבטיחים שיעשו בעתיד, ואז ברור שלא יקיימו לעולם, והיינו כנדרי רשעים. (שם עמוד רצה)