(ראה גם: קרבן-נזיר, שמשון)
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'. מיין ושכר יזיר, חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל... כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו, עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא... (במדבר ו ב)
...כי הנך הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן, והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים... (שופטים יג ה)
ויגד לה את כל לבו, ויאמר לה מורה לא עלה על ראשי כי נזיר אלקים אני מבטן אמי, אם גולחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי ככל האדם. (שם טז יז)
ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, האף אין זאת בני ישראל נאם ה'. ותשקו את הנזירים יין, ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו. (עמוס ב יא)
תא חזי, איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, היינו שהקדים בעולם הזה להתקדש בקדושת אדונו, מיין ושכר יזיר חומץ יין וגו', כאן יש להסתכל, כיון שאסור לו יין, ענבים אינו למה (אסורים לו), שהרי בכהן כתוב, יין ושכר אל תשת וגו' יכול גם ענבים, אינו כן, אלא ענבים מותרים לו, וכאן בנזיר מהו הטעם שאסורים לו ענבים. אלא מעשה זה ודבר זה הוא סוד עליון, (שהנזיר בא) להתפרד מן הדין לגמרי, (ועוד יותר מכהן), והרי ידוע, שאותו האילן שחטא בו אדם הראשון היה ענבים, וזה הוא סוד הדבר, כי יין ושכר וענבים בצד אחד נאחזים, (דהיינו בקו שמאל), כיין למעלה, והעמידוהו, שכר הוא לשמאל (דז"א), כי שכר יוצא מיין, (כן קו שמאל דז"א נמשך מקו שמאל דבינה), ענבים מקבצים אצלם את כולם, (שהם מלכות, המקבלת מכל העליונים), וזה הוא האילן שחטא בו אדם הראשון, משום זה הכל נאחז בצד אחד, (שהוא שמאל של הבינה ושל ז"א ושל המלכות), ואם תאמר שנזיר זה עזב האמונה העליונה, (דהיינו שלא לקבל מבינה וז"א ומלכות העליונים), אינו כן, אלא אינו ראוי לו לעשות מעשה מצד השמאל כלום.
תא חזי, כי כך למדתי מספרו של רב המנונא סבא, וכך הוא, כתוב גדל פרע שער ראשו, שצריך שיגדל שער ראשו וזקנו, ויפרוש מיין ושכר וענבים, משום שכולם הם צד שמאל, ושערות אינן תלויות (בהם). יין הוא אמא עלאה, שכר, הוא צד שמאל שלוים אחוזים בהם, ויוצאים מיין העליון, (דהיינו מאמא עלאה), ושערות אינן תלויות בהם, משום זה, כשעולים לוים למקום הזה, (לשמאל), צריכים להעביר כל השער שלהם, כמו שאמר והעבירו תער על כל בשרם...
ענבים הם אם התחתונה (שהיא מלכות), שמאספת יין ושכר אליה, (דהיינו הארת החכמה מקו שמאל של הבינה ומלכות כנ"ל), ועל כן (הנזיר) נפרש מכל צד השמאל, (מיין ושכר וענבים), שלא להראות מעשה מהם אצלו, ענבים אלו (שהם מלכות), אין שערות וזקן תלויות בהן, שהרי הנוקבא, (שהיא המלכות), צריכים לגזוז שערה, (היינו שער הגוף), כשהיא באה להזדווג עם דכר, (שהוא ז"א), וזקן לא נמצא בה, משום זה (הנזיר שהוא מימין ששם שורש השערות כנ"ל הוא בהיפך), שערות הראש וזקן תלויות בו, (ואסור לגלחם), וסוד הדבר נזיר אלקים נקרא, (דהיינו שהוא מופרש משם אלקים שהוא שמאל), ולא נזיר הוי"ה, (הוא ימין, כי הוא) נפרש מן הדין לגמרי, (נזיר פירושו נפרש).
תא חזי, על זה כתוב, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וגו', על נפשו לא כתוב, אלא על הנפש סתם, ומי היא, זו היא ענבים, (דהיינו מלכות), שנקראים נפש, ועל זה כתוב חטא, (דהיינו שחטא למלכות), משום שהצד שלו הוא יין ושכר, (כי המלכות נבנית בעיקר מן השמאל, והנזיר) גרע ממנה מקום הדין, (דהיינו הארת השמאל). חטא, למה חטא (בזה). ומשיב), אלא שגרע הדין מן הנפש... אם כן, (שנזיר מתדבק כל כך בימין, למה כתוב בו אחר כך) וכפר עליו, הוא משום שבא עתה (אחר שהשלים ימי נזרו) להתחבר עמהם, (עם ג' הבחינות דקו שמאל, ולהתירו ביין ושכר וענבים), אלו המקומות אין מקבלים אותו, עד שיתיעץ עם כהן, ויכפר עליו. כי משום שמתחילה השליך אותם לחוץ, (כי התנזר מהם), כיון שעתה בא אליהם צריך להתחבר עם תקונים של כפרה, ויקבלו אותו, וזה הוא סוד הדבר.
ואם תאמר שמשון שהיה נזיר אלקים למה נענש, אלא יפה היה הדבר, משום שבעל בת אל נכר, (דהיינו דלילה), והיה לו להתחבר בשלו, במה שראוי לו, ושהוא שהיה קדוש ערב קדושה ההיא בבת אל נכר, ועזב מקומו הראוי לקדושה ההיא, ועל כן נענש. ויש מי שאומר שאין לו חלק לעולם ההוא, מהו הטעם, משום שאמר תמות נפשי עם פלשתים, ומסר חלקו עם חלק הפלשתים שימות נפשו עמהם בעולם ההוא, כך היו מכריזים על הנזיר, לך לך אומרים לנזיר, סבב סבב, אל הכרם לא תקרב, וכבר העמידוהו החברים.
לוים מה כתוב בהם, וכה תעשה להם לטהרם, הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם, כיון שהעבירו השער ועשו כל כך, אז נקראים הלוים טהור, ולא קדוש, אבל הנזיר הזה כיון שנפרש מצד הזה (דשמאל), נקרא קדוש ולא טהור, משום זה כתוב, כל ימי נדר נזרו וגו', אשר יזיר לה' קדוש יהיה וגו'. גדל פרע שער ראשו, הוא משום שכתוב, ושער ראשה כעמר נקי, שבזה הוא דומה לאופן של מעלה, (שהשערות שלו מושכים חסדים כמו למעלה, ואין בהם דין, להיותו כולו ימין, אמר רבי יהודה בר רב, בשערות ממש ניכר שהוא קדוש, שכתוב (על הקב"ה), קוצותיו תלתלים... (נשא קכד והלאה, ועיין שם עוד)
...תלמוד לומר דבר אל בני ישראל, שאם נדר יום אחד או שעה אחת אסור שלשים יום, ואסור לשתות יין ולטמא למתים, ואסור בתגלחת, לכך נאמר פרשה זו... אם כן למה נאמר כי יפליא, להביא את מי שיודע להפלות, מכאן אמרו, בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין, בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימים. כי יפליא - לרצונו ולא אנוס, או אפילו אנוס, הרי אתה דן, נאמר כאן הפלאה, ונאמר להלן הפלאה, מה הפלאה האמורה להלן בנדר ובנדבה, אף הפלאה האמורה כאן בנדר ובנדבה.
כי יפליא לנדור נדר או אפילו נדר בקרבן יהיה נזיר, תלמוד לומר לנדור נדר נזיר, עד שידור בנדרו של נזיר, יכול אפילו יזיר את אחרים, תלמוד לומר נזיר, את עצמו מזיר ואינו מזיר את אחרים, אם כן למה נאמר נדר נזיר להזיר, לעשות כנוי נזירות כנזירות...
מיין ושכר יזיר, לעשות יין מצוה כיין רשות, שהרי הדין, הואיל ואונן אסור בשתיית יין, אם למדתי לאונן שלא עשה בו יין מצוה כיין רשות, אף נזיר לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות, לא, מה לאונן שעשה בו אכילת מצוה כיין מצוה, לפיכך לא עשה בו יין מצוה כיין רשות... תלמוד לומר מיין ושכר יזיר, לעשות יין מצוה כיין רשות. יזיר, אין נזירה בכל מקום אלא פרישה... יזיר, שומע אני מסחורתו ומרפואתו, תלמוד לומר לא ישתה, בשתיה הוא אסור, מותר הוא בסחורתו וברפואתו...
תער לא יעבור על ראשו, אין לי אלא תער, תלש וספסף וסיפר מנין שהוא לוקה את הארבעים, תלמוד לומר קדוש יהיה מכל מקום, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר בתער הכתוב מדבר, הא אם תלש וספסף וסיפר אינו לוקה את הארבעים.
עד מלאת הימים, מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר סתם שמגלח יום שלשים ואחד, ואם גלח יום שלושים יצא, תלמוד לומר עד מלאת הימים אשר יזיר לה', וכבר מלאו ימי נזירותו... קדוש יהיה, זו קדושת שער, אתה אומר זו קדושת שער או אינו אלא קדושת הגוף, כשהוא אומר קדוש הוא לה', הרי קדושת הגוף, הא מה תלמוד לומר קודש יהיה, זו קדושת שער... גדל פרע שער ראשו, למה נאמר, לפי שהוא אומר עד מלאת הימים שאם אמר הרי נזיר סתם, קורא אני עליו עד מלאת הימים, שומע אני מיעוט ימים שנים, תלמוד לומר גדל פרע שער ראשו, כמה הוא גידול פרע, אין פחות משלשים יום, אבל מחודש ולמעלה אי חודש ויום אחד, אי חודש ושני ימים... (נשא כב-כו)
כי נזר אלקיו על ראשו, בין שיש לו שער בין שאין לו שער, דברי רבי יונתן, כל ימי נזרו קדוש הוא לה', למה נאמר, לפי שהוא אומר עד מלאת הימים, אין לי אלא שיש לו הפסק לנזירותו, נזיר עולם מנין, תלמוד לומר כל ימי נזרו, להביא נזיר עולם. קדוש הוא לה', זו קדושת הגוף, אתה אומר זו קדושת הגוף, או אינו אלא קדושת שער, כשהוא אומר קדוש יהיה הרי קדושת שער אמורה, הא מה תלמוד לומר קדוש הוא לה', זו קדושת הגוף. (שם כז)
וגלח את ראשו, ראשו הוא מגלח, ואינו מגלח כל שערו. שהיה בדין הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן, ונזיר מגלח ומביא קרבן, אם למדת למצורע שמגלח כל שערו, אף נזיר יגלח כל שערו, לא אם אמרת במצורע שמגלח תגלחת שניה, לפיכך יגלח כל שערו, תאמר בנזיר שאינו מגלח תגלחת שניה, לפיכך לא יגלח כל שערו, לוים יוכיחו, שאין מגלחין תגלחת שניה, ומגלחין כל שערן... תלמוד לומר וגלח ראשו, ראשו הוא מגלח, ואינו מגלח כל שערו... (שם כח)
...כי טמא נזרו, הטומאה סותרת את הכל, ואין תגלחת סותר את הכל, שהיה בדין, הואיל ואסור בטומאה ואסור בתגלחת, אם למדתי לטומאה שסותרת את הכל, אף התגלחת תסתור את הכל, ועוד קל וחומר... תלמוד לומר כי טמא נזרו, הטומאה סותרת הכל, ואין התגלחת סותרת הכל, אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולים לו מן המנין, ימי חליטה מנין... (שם כט)
...נאמר כאן נזיר ונאמר להלן נזיר, מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך הנזירות, עד הבאת קרבן, אף נזיר האמור כאן עשה בו ימים שלאחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן (לענין תגלחת). (שם כט)
זאת תורת, אין לי אלא לשעה, לדורות מנין, תלמוד לומר זאת תורת, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אמר כחותם הדברים... (שם לח, וראה שם עוד)
תניא רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. (ברכות סג א)
...משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. (שבת יג א)
ואמר רבי שמלאי משום רבי יצחק מגדלאה, מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין, דכתיב ולקדקד נזיר אחיו... (שם קלט א)
מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, בית הלל אומרים מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה... (עירובין ל א)
תא שמע הריני נזיר ביום שבן דוד בא, מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים, ואסור לשתות יין כל ימות החול... (שם מג א)
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר, שהרי אמרה תורה משרת... (פסחים מג ב)
...מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף, נטמא טומאת התהום הציץ מרצה... (שם פ ב)
דתנן רבי ישמעאל אומר, נזיר לא יחוף באדמה מפני שמשיר את השער... (ביצה לה ב)
...דתניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר, מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזו נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער את עצמו אלא מן היין נקרא חוטא... רבי אלעזר אומר נקרא קדוש... (תענית יא א)
וידות היכי כתיב, איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. ותניא נזיר להזיר, לעשות כינויי נזירות כנזירות, וידות נזירות כנזירות, אין לי אלא בנזירות, בנדרים מנין, תלמוד לומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', מקיש נזירות לנדרים ונדרים לנזירות... ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר, אף נזירות עובר בבל יחל ובבל תאחר, ומה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו, אף נזירות האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו... (נדרים ג א)
כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה... כנדבותם (של צדיקים) נדר בנזיר ובקרבן... דתניא אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו, בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה, אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו, רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו, בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. מתקיף לה רבי מני, מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל, דאתי על חטא, כל אשמות נמי לא ליכול, דעל חטא אתו, אמר ליה רבי יונה היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין, וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה, אי הכי אפילו נזיר טהור נמי, נזיר טהור לא, דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור... (שם ט א וב)
דתניא רבי יהודה אומר, חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם, מה היו עושין, עומדין ומתנדבין נזירות למקום, כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום... אמר אביי שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא... (שם י א)
אמר רב הונא לא שנו אלא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, דמיגו דקא מיתוסף יומא יתרה חיילא נזירות על נזירות, אבל אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, אין חלה נזירות על נזירות, ושמואל אמר, אפילו אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום חלה נזירות עליה... (שם יז א)
...מתיב רב הונא, נזיר להזיר, מכאן שהנזירות חלה על הנזירות... לא הכא במאי עסקינן כגון שקבל עליו שתי נזירות בבת אחת... (שם יח א)
דאילו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל, על ספיקו לא מצי מגלח. אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא, אמר הריני נזיר עולם, מאי, אמר ליה נזיר עולם נמי ספיקו חמור מודאו, דאילו ודאי הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות, ואילו ספיקו לא. אמר הריני נזיר שמשון מאי, אמר ליה נזיר שמשון לא תניא... (שם יט ב, וראה שם עוד)
כל כינויי נזירות כנזירות, האומר אהא הרי זה נזיר... (נזיר ב א)
דאפילו לרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא, הני מילי גבי נזיר טמא, דאיידי דבעי מיסתר דאמר רחמנא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו, התם הוא דלמא אתי למיעבר על נזירותיה, אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ביה. (שם ג א)
מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון, נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער, ומביא שלש בהמות, ואם נטמא מביא קרבן טומאה. נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל, ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה... (שם ד א)
ושמשון לאו נזיר הוה, והכתיב כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן, התם מלאך הוא דקאמר, ומנלן דאיטמי למתים, אילימא מדכתיב בלחי החמור הכיתי אלף איש, דילמא גרויי גרי בהו ולא נגע בהו, אלא מהכא, ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם... אלא גמרא גמירי לה. ונזיר עולם היכא כתיב, דתניא רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה, שנאמר ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. (שם שם ב)
סתם נזירות שלשים יום, מנהני מילי, אמר רב מתנא אמר קרא קדוש יהיה, יהיה בגמטריא תלתין הוו. בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו האמורים בתורה ל' חסר אחת... (שם ה א, וראה שם עוד)
מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו, הרי זה נזיר, מעשה באשה אחת שהיתה שיכורה ומזגו לה את הכוס, ואמרה הריני נזירה ממנו, אמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לומר הרי הוא עלי קרבן... הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן. יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, הרי זה אסור, ורבי שמעון מתיר. יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי, מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר את המתים הרי זה מותר, ורבי שמעון אוסר... (שם יא א, וראה שם עוד)
מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירותו ואחר כך בא לארץ, בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום, ובית הלל אומרים נזיר בתחלה. מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה אם יבוא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים, ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות, ובסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה, אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה... (שם יט ב)
האיש מגלח על נזירות אביו, ואין האשה מגלחת על נזירות אביה, כיצד, מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו ומת, ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא, אמר רבי יוסי הרי אלו יפלו לנדבה, אין זה מגלח על נזירות אביו, איזהו שמגלח על נזירות אביו, מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ומת, זה הוא שמגלח על נזירות אביו, מאי טעמא, אמר רבי יוחנן הלכה היא בנזיר... (שם ל א)
שלשה מינין אסורין בנזיר, הטומאה, והתגלחת והיוצא מן הגפן. וכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה, ואין חייב עד שיאכל מן הענבים כזית... (שם לד א, וראה שם עוד)
...לכדתניא, משרת, ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר, כלאי הכרם שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנייה, ואין היתר לאיסורן, אינו דין שיעשה בו טעם כעיקר... (שם לז א וב, וראה שם עוד)
נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי, שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו, נאמר בשמשון מורה, ונאמר בשמואל ומורה, מה מורה האמורה בשמשון נזיר, אף מורה האמורה בשמואל נזיר... (שם סו א)
...אביי אמר, ידעה בו באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה, כיון דאמר נזיר אלקים אני, אמרה השתא ודאי קושטא קאמר... ואל תאכלי כל טמא, מאי כל טמא, אמר רבי יצחק דבי רבי אמי, דברים האסורים בנזיר. (סוטה ט ב)
..בשער הנזיר מנלן, שאמר קרא קדש יהיה גדל פרע שער ראשו, גידולו יהיה קודש, אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר תופס את דמיו ויוצא לחולין, מי קרינן קודש, קדוש קרינן. (קידושין נז ב)
ואמר רבא הרי אמרו נזיר שגילח ושייר שתי שערות לא עשה ולא כלום, בעי רבא, גילח אחת ונשרה אחת מהו... (בבא קמא קה א, וראה שם עוד)
אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא... ושער נזיר... (ע"ז עד א)
הריני נזיר יגלח במקדש, ואם גלח בבית חוניו לא יצא, הריני נזיר שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש, ואם גלח בבית חוניו יצא, רבי שמעון אומר אין זה נזיר... אלא אמר רבא... נזיר נמי האי גברא לצעורי נפשיה קא מיכוין, אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאצטעורי. (מנחות קט א)
ואלו הן מחוסרי כפרה... רבי אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם, נזיר ליינו ותגלחתו וטומאתו... (כריתות ח ב)
ואלו הן הנקברין... ושער נזיר... רמי ליה טבי לרב נחמן תנן שער הנזיר יקבר, ורמינהו האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד, משער הנזיר ופטר חמור בשק ידלק השק, אמר ליה כאן בנזיר טמא, כאן בנזיר טהור... (תמורה לג ב)
ענקוקלות והחרצינים והזגין והתמד שלהן, קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין אסורין בערלה ובאשירה ובנזיר... (ערלה ז ב, וראה שם עוד)
רבי אבהו בשם רבי יוחנן, כל נותני טעמים אין עליהן חוץ מנותני טעם של נזיר, אמר רבי זעירא כל נותן טעם אין לוקין עליהן עד שיטעום טעם ממשו של איסור, ובנזיר אפילו לא טעם טעם ממשו של איסור, אמר רבי בא בר ממל כל נותני טעמים אין איסור והיתר מצטרפין, ובנזיר איסור והיתר מצטרפין... (שם יד ב, וראה שם עוד)
כתיב איש כי ידור, מה תלמוד לומר נדר, אלא מיכן שכינוי נדרים כנדרים... נדר נזיר, מה תלמוד לומר להזיר, אלא מיכן שכינוי נזירות כנזירות... (נדרים א א)
רבי שמעון ומר חוטאים היו שהיו נודרים בנזיר, שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, חט זה על נפשו שמנע עצמו מן היין, ואתייא דשמעון הצדיק כרבי שמעון, דתני אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד, פעם אחת עלה אלי אדם אחד מדרום, וראיתיו אדמוני עם יפה עינים טוב רואי וקוצותיו מסודרות תילי תילים, ואמרתי לו בני, מה ראיתה להשחית את השיער הנאה הזה, ונם לי, רבי, רועה הייתי בעירי, והלכתי למלאות את השאוב מים, וראיתי את הבובייה שלי בתוך המים ,ופחז יצרי עלי וביקש לאבדיני מן העולם, אמרתי לו, רשע, אתה מפחז בדבר שאינו שלך, עלי להקדישך לשמים, והרכנתיו בראשי ואמרתי לו בני, כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל, עליך הכתוב אומר איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'... (שם ג א)
כשם שכינוי נזירות כנזירות, כך כינוי שמשון כשמשון, היידין אינון כינוי שמשון, אמר רבי אבינא שמשוך, שמשור, שמשוץ. מן הכא, הכביד שערו רבי דמר רבי ירמיה משום רבי אימי דברי רבי נזיר עולם מגלח אחד לשנים עשר חדש, דברי חכמים פעמים שהוא מגלח אחת לשלשים יום, פעמים שהוא מגלח אחת לי"ב חודש... (נזיר ג א, וראה שם עוד)
נזר והוא בבית הקברות, רבי יוחנן אמר מתרין בו על היין ועל התגלחת, רבי שמעון בן לקיש אומר מאחר שאין מתרין בו על הטומאה, אין מתרין בו על היין ועל התגלחת... (שם יג ב, וראה שם עוד)
בית שמאי אומרים אין האיש מדיר את בנו בנזיר, ובית הלל אומרים מדיר בנו בנזיר, תני בניזרי מרחם (נזיר שסדר החכם מרחם), אית דבעי מימר עד שיבא לעונת נדרים, הכל מודין שאם יבא לעונת נדרים שאינו מזירו. גילח או שגילחוהו קרובים, מיחה או שמיחוהו קרובים בכל לשונות כמי שמיחה. ישב לו לפני הספר כמי שלא מיחה... מעשה בי רבי חנינה בן חנינה שהדירו אביו, והיה רבן שמעון בן גמליאל בודקו אם הביא שתי שערות, אמר לו, מפני מה אתה בודקני, אם נזירות אבא עלי הריני נזיר, ואם לאו הריני נזיר מכבר, עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, ואמר לו בטוח אני שאי את יוצא מן הזקנה עד שתורה הוראות בישראל. (שם יט ב)
תני שלש מאות נזירין עלו בימי שמעון בן שטח, מאה וחמשים מצאו להם פתח, ומאה וחמשים לא מצאו להם, אתא גבי ינאי מלכא, אמר ליה אית הכא תלת מאוון נזירין בעיי תשע מאוון קרבנין, הב את לפלגא מן דידך, ואנא פלגא מן דידי, שלח ליה ארבע מאה וחמשין, אזל לישנא בישא אמר ליה לא יהיב מדידיה כלום, שמע ינאי מלכא וכעס, שמע שמעון בן שטח וערק. לבתר יומין סלקין בני נש רברבי ממלכותא דפרס, אמרו ליה נהירין הוינן דהוה גברא חד סב והוה אמר קומינון מילין דחכמה, תני לון עובדא, אמרו לו שלח אייתיתיה, שלח יהב ליה מילה ואיתיתיה, אתא יתב ליה בין מלכא למלכתא, אמר ליה למה אפליתה בי, אמר ליה אנא לא אפליתי בך, את מממונך ואנא מן אורייתי, דכתיב כי בצל החכמה בצל הכסף... (שם כג ב)
משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין, דהוון דרשין שכר, מה שכר שנאמר להלן רביעית, אף כאן רביעית, חזרו לומר לא יאכל לא ישתה, מה אכילה כזית, אף שתיה כזית, רבי עקיבה אומר אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב, אמר רבי חנניה והוא דשרייה בכזית יין... (שם כז א, וראה שם עוד)
...נזיר שלשים ונזיר מאה, יטמא נזיר שלשים, נזיר מאה ונזיר עולם, יטמא נזיר מאה, נזיר עולם ונזיר נזירות, אית תניי תני יטמא נזיר עולם, ואית תניי תני יטמא נזיר נזירות, מאן דאמר יטמא נזיר עולם, הא נזיר נזירות לא מפי שתגלחתו מרובה, מאן דאמר יטמא נזיר נזירות ונזיר עולם לא, מפני שקרבנותיו מרובין... (שם לד ב)
בני ישראל נודרין בנזיר, ואין העכו"ם נודרין בנזיר, כמה דאת אמר איש, מה תלמוד לומר איש, להביא העכו"ם שנודרין נדרים ונדבות כישראל, אמרו אף הכא כן שנייא היא דכתוב וכפר עליו, את שיש לו כפרה, יצאו עכו"ם שאין להם כפרה... (שם מב א)
ולקדקד נזיר אחיו, שרחקו אותו אחיו ועשו אותו נזיר... רבי לוי אמר נזיר ממש היה, דאמר רבי לוי כל כ"ב שנה שלא ראה אחיו לא טעם טעם יין, ואף הם לא טעמו יין עד שראו אותו... (בראשית צח כה)
אתה מוצא שתי פרשיות סמוכות, פרשת נזיר ופרשת סוטה, הנזיר נודר שלא לשתות יין, אמר לו הקב"ה נדרת שלא לשתות יין כדי להרחיק עצמך מן העבירה, אל תאמר הריני אוכל ענבים ואין לי עוון, אמר הקב"ה הואיל ונדרת מן היין הריני מלמדך שלא תחטא לפני, אמר למשה למד לישראל הלכות נזירות, שנאמר (במדבר ו') איש כי יפליא לנדור, מיין ושכר יזיר, מכל אשר יעשה מגפן היין, וכיון שיעשה כך, הרי הוא כמלאך, כל ימי נזרו קדוש הוא לה'... אמר הקב"ה, כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין אסור לו לאכול ענבים לחים ויבישים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, וכיון שיעשה כך הרי הוא כמלאך, כל ימי נזרו קדוש הוא לה'... אמר הקב"ה כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין אסור לו לאכול ענבים לחים ויבישים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר... לכך סמך הקב"ה פרשת נזיר לפרשת סוטה, שהן דומות זו לזו... (שמות טז ב)
רבי אבון אמר תרתי, משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים, מהם נזירים ומהם שכורים, לעת ערב בא ליתן שכרם, נתן לשכורים שני חלקים ולנזירים חלק אחד, אמרו לו, אדונינו המלך לא כולנו שמרנו כאחד, מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק אחד, אמר להם המלך אלו שכורים הן ודרכן לשתות יין, ולפיכך אני נותן לאלו ב' חלקים ולכם חלק אחד. כך העליונים לפי שאין יצר הרע מצוי בהם קדושה אחת... (ויקרא כד ח)
ודכוותיה פרשת נזיר נדרשת לפניה ולאחריה, כיצד לאחריה, זאת תורת הנזיר וגו', מה כתיב אחריו, (במדבר ו') כה תברכו את בני ישראל וגו', וכי מה ענין זה לזה, אלא כך צוה הקב"ה, כשם שאין הנזיר טועם יין, אף אתם לא תטעמו יין כשתהיו מברכים את ישראל, לכך כתיב כה תברכו בענין נזיר... כיצד נדרשת לפניה, איש או אשה כי יפליא וגו', מה כתיב למעלה, זאת תורת הקנאות, וכי מה ענין זה לזה, אלא כשהם משקים את הסוטה היו אומרים לה, הרבה יין עושה, וכל ישראל עומדים שם אנשים ונשים, ואם היתה טמאה וצבתה בטנה וגו'... והיו ישראל האנשים והנשים שהיו רואים באים לתוך בתיהם ואומרים אוי לו לפלוני ולפלונית ששתו יין ונשתכרו ועברו עבירות ומתו, נשבע אני שאיני שותה יין לעולם שלא יהא לי כמותו, וכן הנשים אומרות, לכך נסמכו זו לזו. אמר הקב"ה אם נזר אדם מן היין כך תורתו, איש או אשה כי יפליא וגו'. דבר אחר כשם שהנזיר מובדל מיין, כך אני מבדיל את הסוטה משאר הנשים לרעה. (במדבר י ד)
דבר אל בני ישראל, אלו הנודרים בנזיר, ואמרת אליהם, להזהיר בית דין על כך, שלא יניחו לנזיר לעבור על נזירותו, שאם יראו שירצה לבטל נזירותו יכופו אותו כדי לקיים דברים, ללמדך שהגדולים מוזהרין על ידי הקטנים, והם נענשים על ידיהם אם לא יוכיחו אותם... (שם שם י)
ועתה השמרי, הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר, וכל משרת ענבים, שאלו אינם אלא משמרת ליין, כדי שלא יבא הנזיר לשתות יין הנזיר, לכך אסרו עליו הכתוב... כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן, גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון יהיה הולך אחר עיניו, לפיכך הזהירו בנזיר, שלא יהיה שותה יין, לפי שהיין מביא לידי זמה, ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר עיניו, אילו היה שותה לא היה לו תקנה לעולם, מרוב שהיה רודף אחר זמה. (שם שם טז)
דבר אל בני ישראל, תני דבר אל בני ישראל, ישראל נודרים נזירות ואין הגוים נודרים נזירות, ואמרת אליהם לרבות את העבדים. איש ולא קטן, או אשה, לרבות הנשים כאנשים, וזו היא ששנינו הגוים אין להם נזירות, נשים ועבדים יש להם נזירות... (שם שם יט)
כי יפליא, מי שיודע להפלות, מכאן אמרו, מופלא הסמוך לאיש נדריו קיימין, דבר אחר כי יפליא כשיפריש, לנדור פרט למהרהר בלב, לנדור נדר נזיר, למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר איש כי ידור נדר לה' או השבע וגו', שאם נדר יום אחד אסור יום א', ב' אסור ב', מאותו המין שנדר, מאותו המין אסור, שומע אני אף בנזירות כן, לכך נאמרה פרשה זו, שאם נדר יום אחד או שעה אחת אוסרו ל' יום... (שם שם כ, וראה שם עוד)
מיין ושכר יזיר, אפילו לא אמר אלא הריני נזיר מן היין הרי הוא נזיר שלם, לפי שמצינו ג' דברים אסורים בנזיר, לשתות יין ולגלח שערו וליטמא למתים, יכול לא יהא נזיר עד שיזיר מכולם, תלמוד לומר מיין ושכר יזיר, אפילו מא' משלשתן הרי זה נזיר. אמרו, האומר הריני נזיר מן החרצנים מן הזגים מן התגלחת מן הטומאה הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו... יזיר, אין נזירות בכל מקום אלא פרישות, וכן הוא אומר, וינזרו מקדשי בני ישראל, ואומר ענבי נזירך... הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישות. יזיר, שומע אני מסחורתו ומרפואתו, תלמוד לומר לא ישתה, בשתיה הוא אסור ומותר ברפואתו ובסחורתו. (שם שם כג)
כל ימי נדר נזרו תער וגו', למה צוה הקב"ה לנזיר שלא יגלח ראשו, לפי שהגילוח מתארו ומיפהו, כשם שאמרו ביוסף ויגלח ויחלף שמלותיו (בראשית מ"א), וגידול שער הוא לשון צער ואבל, לכך אמר הקב"ה אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזמה, יגדל שערו שיתנבל ויצטער כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו. עד מלאת הימים וגו' קדש יהיה, יאסרו עליו כקדש, שלא יגע בו, לפי שהוא הקדישו לשם שמים. כל ימי נדר נזרו נדרו תלויה בנזירותו, ולא נזירותו תלויה בנדרו. תער לא יעבור, אין לי אלא תער, תלש מירט וסיפסף כל שהוא מנין, תלמוד לומר לא יעבור, לרבות כל המעבירים... (שם שם כו)
עד מלאת הימים, מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר סתם מגלח יום ל"א, ואם גילח יום ל' לא יצא, תלמוד לומר עד מלאת הימים אשר יזיר לה', ועדיין לא מלאו ימי נזירותו. קדוש יהיה זו קדושת שאר, קדוש יהיה, אין לי אלא המגלח כמצותו ששערו אסור, גילחוהו אחרים קודם זמנו ושלא כמצותו מנין, תלמוד לומר קדוש יהיה מכל מקום... (שם שם כז, וראה שם עוד)
כל ימי הזירו לה' וגו', בא וראה, שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, זה לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו, כדי לשמור עצמו מן העבירה, אמר הקב"ה הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול, מה כהן אסור ליטמא לכל המתים, אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים... (שם שם כח)
כל ימי הזירו וגו', נזיר שכלו ימיו אסור לשתות ולגלח וליטמא למתים, ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים סופג את הארבעים... (שם שם כט, וראה שם עוד)
כל ימי נזרו קדוש הוא לה', למה נאמר, לפי שהוא אומר עד מלאת הימים, אין לי אלא מי שיש לו פסק לנזירותו, נזיר עולם מנין, תלמוד לומר כל ימי נזרו, להביא נזיר עולם, קדוש הוא לה', זו קדושת הגוף, וכי ימות מת עליו במחוורת עליו הטומאה, להוציא את הספק, זו טומאת התהום, אי זו טומאת התהום, כל שאין מכירה אחד בסוף העולם, היה מכירה בסוף העולם אין זו טומאת התהום... (שם שם לא)
והזיר לה' את ימי נזרו, מנין שהוא אסור ליטמא למתים בימים של אחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תלמוד לומר ואחר ישתה הנזיר יין... (שם שם לד)
...היין עולה חשבונו ע', והסוד ע', הוא נזר עצמו מן היין העולה מנינו ע', זוכה לסוד החכמה שהוא עולה ע', נכנס יין יצא סוד, יצא יין נכנס סוד, הוא שאמר (משלי ג') ואת ישרים סודו. (שם יא ב)
הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה, מפני שנקבר, הטמא שבמקדש משלח תחת הדוד של חטאת ואשם, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר הטמא כאן וכאן משלח תחת הדוד, הטהור כאן וכאן אינו משלח תחת הדוד, וחכמים אומרים הטמא כאן וכאן והטהור בגבולין אין משלחין תחת הדוד, אין לך שמשלח תחת הדוד אלא נזיר שגילח בטהרה ופתח אהל מועד, שנאמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד, רבי שמעון שזורי אומר האיש משלח תחת הדוד, ואין האשה משלחת תחת הדוד, מפני פרחי כהונה, כיצד משלחו, נותן עליו רוטב משלח תחת הדוד של שלמים אם שלחו תחת הדוד של חטאת ושל אשם יצא. (נזירות פרק ד)
וכאבשלום לא היה איש יפה וגו' ובגלחו את ראשו וגו', אמר רבי יודן נזיר שנים היה, שנאמר והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח וגו', נאמר כאן ימים ונאמר להלן ימים תהיה גאולתו, מה להלן י"ב חדשים, אף כאן י"ב חדשים, רבי נהוראי אומר מגלח אחד לשלשים יום כדרך שהכהנים מגלחים, שנאמר ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם, רבי יוסי אומר בכל ערב שבת היה מגלח שערו, שכן דרך בני המלכים להיות מגלחין מערב שבת לערב שבת... (פרשה כז)
ונוה צדיקים יבורך זה נזיר ונזירה, שאם נזרו מן היין להשמר מן העבירה זוכים לברכה, לכך סמך אחר פרשת נזיר פרשת ברכת כהנים, שהוא זוכה לקבל הברכות של ברכת כהנים... (משלי פרק ג, תתקלה)
וגלח הנזיר פתח אהל מועד - יכול אף במדינה, אמר וגלח, יגלח אף במדינה, ואחד המגלח במדינה ואחד המגלח פתח אהל מועד, שולחין את השיער תחת הדוד, וגלח הנזיר, רבי שמעון השיזורי אומר לא הנזירה, ורבי אלעזר בירבי שמעון גלח וגלח אף הנזירה, רבי יוחנן הסנדלר אומר נזיר פתח אהל מועד, אין הנזירה פתח אהל מועד, אמרו לו למה, אמר להן שלא תרגיל פרחי כהונה לעבירה, אמרו לו והלא סוטה תוכיח, אמר להן לא דומה סוטה לנזירה, שסוטה לא גודלת ולא כוחלת ולא פוקסת, והנזירה מותרת בכל אלו... פתח אהל מועד, והיכן היה מגלח, בעזרת הנשים, בלשכת הנזירים שהיתה שם בקרן מזרחית דרומית, ושם הנזירים מבשלים את שלמיהן ומשליכין שערן לאש.
וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו, יכול בזמן שלא נטמא, ומנין אף בזמן שנטמא, תלמוד לומר שער ראש נזרו, ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים, לוקח מן הרוטב שלזבח השלמים ונותן על השיער, ואחר כך משליכו תחת דוד השלמים. (במדבר ו יח)
נזיר אחיו - פרישא דאחוהי. (בראשית מט כו)
וינזרו - אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומר (יחזקאל י"ד) וינזרו מאחרי... (ויקרא כב ב)
כי יפליא - יפריש, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף. נדר נזיר - אין נזיר בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין, להזיר לה' - להבדיל עצמו מן היין לשם שמים. (במדבר ו ב)
לנזירים - כתרגום יונתן פרושים מדרכי עמי הארצות ועוסקים בתורה. (עמוס ב יא)
דלת ראשך - קליעת שערות נזיריך נאה במצות. (שיר השירים ז ו)
זכו נזיריה - שריה, כמו נזר וכתר, או נזיריה ממש, מגודלי שער ונאים. (איכה ד ז)
נזיר אחיו - מגזרת נזר, והוא סמוך כמו נדיב לב. (בראשית מט כו)
והזרתם - יש מפרשים בו והזהרתם, בחסרון הה"א, וזה לא יתכן, כי הה"א איננו מאותיות המשך, כי לא יהיה נח נעלם כי אם בסוף המלה, רק פירושו כמו וינזרו מקדשי בני ישראל, כעין והרחקתם, וממנו נזיר, שהרחיק נפשו מתאוות העולם... (ויקרא טו לא)
וינזרו - כמו והזרתם, והוא מבנין נפעל, והטעם ירחקו ויבדלו מגזרת נזיר. (שם כב ב)
...יש אומרים שטעם הסמך פרשת נזיר לפרשת סוטה, שיהיה לה בן נזיר אם לא נטמאה, ולפי דעתי כי נסמכה בעבור נזירות האשה, שהיא היפך המועלת, כי רובי העבירות סבתם היין, ואשה שלא תתקן שער ראשה איננה מבקשת להבעל. (במדבר ה לא)
נדר נזיר - פירוש נדר להיות נזיר, כי נזיר הוא תאר השם, וינזרו מגזרתו שירחק מהתאוות, ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם. (שם ו ב)
מלבד אשר תשיג ידו - חיוב שיתן כפי ממונו גם כפי ימי הנדר אם רבים אם מעטים, ונסמכה פרשת ברכת הכהנים לפרשת נזיר כאשר השלים תורת הנזיר שהוא קודש הזכיר תורת כהנים שהם קדושים... (שם שם כא)
וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו נתפרש, ועל דרך הפשט כי האיש הזה הוא חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם, ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלקיו, כענין שנאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לה', והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם. (שם שם יד)
ויך מהם - קבלו רז"ל שהיה מטמא למתים כי לא נדר נזיר לעצמו, ולפיכך הכה בפלשתים והפשיטם, ולולא הקבלה היינו אומרים שהרגם באבן וכדומה, ולפני מיתתם הפשיטם, או ציוה לפלשתי להפשיטם, או שנטמא רק במלחמת מצוה נגד פלשתים, וקבלו רז"ל שנזיר מטמא למת מצוה. (שופטים יד יט)
אמר הכוזרי, כבר העירות החבר ודמית, והטבת להעיר ולדמות, אבל היה צריך שנראה בכם מהפרושים והעובדים יותר ממה שהם בזולתכם.
אמר החבר, כמה קשה עלי שכחתך מה שהקדמתי לך מן השרשים והודית אתה בהם, הלא הסכמנו כי לא יתכן להתקרב אל האלקים, כי אם במעשים מצווים מאת האלקים, התחשוב כי הקורבה היא השפלות והכניעה והדומה להן... ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השוה, ולתת לכל כח מכחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי רבוי... והיתה שמירת השבת היא בעצמה ההודאה באלקות, אבל כאילו היא הוראה בדבור מעשי, כי מי שמקבל מצות שבת בעבור שבה היתה כלות מעשה בראשית, כבר הודה בחדוש מבלי ספק, ומי שהוא בחדוש הודה במחדש... אם כן שמירת השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות... (מאמר ב מה והלאה)
...ואלה היחידים אין תקוה להגיע למדרגתם עתה, אבל בהמצא השכינה בארץ הקדושה, בעם המוכן לנבואה, היו אנשים נפרדים ושוכנים במדברות מתחברים עם מי שדומה להם, לא היו מתבודדים לגמרי, אבל היו נעזרים על חכמת התורה ומעשיה המקרבים אל המדרגה ההיא בקדושה ובטהרה, והם בני הנביאים. ואך בזמן הזה, ובמקום הזה והעם הזה, ואין חזון נפרץ עם מיעוט החכמה הקנויה והעדר החכמה ההיא הטבעית, מי שהכניס עצמו להנזר בפרישות כבר הכניס נפשו ביסורים וחולי נפשי וגשמי, ותראה עליו דלות החליים... (מאמר ג א, וראה שם עוד)
...וכללו של דבר, שישמור מהענינים האלקיים מה שיוכל, להיות נאמן כאמרו "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי", מלבד הנדרים והנדבות והשלמים, ומה שהוא מקבל על עצמו מהנזירות... (שם יא)
...וכל שכן מי שהיה שוכן בעיר השכינה, ואיננו פוגע כי אם כתות על מדרגות הקדושה, מכהנים, ולוים, ונזירים, וחברים, ונביאים, וחכמים ושופטים... (שם כא)
...כינוי לרוח הקודש הלובשת הנביא בעת הנבואה, והנזיר, והמשיח כשנמשח לכהונה או למלוכה... (מאמר ד טו)
הנזירות היא נדר מכלל נדרי איסר, שנאמר "כי ידור נדר נזיר" וגו', ומצות עשה שיגדל שער ראשו, שנאמר "גדל פרע שער ראשו", ואם גילח בימי נזרו עובר בלא תעשה, שנאמר "תער לא יעבור על ראשו", וכן אסור להטמא למתים או לאכול דברים שאסרן הכתוב עליו מגפן היין כל ימי נזרו. עבר וגלח או נטמא או אכל מגפן היין הרי זה לוקה שתים, אחת משום לא יחל דברו, שכולל כל הנדרים, ואחת משום דבר שעבר עליו מדברים שאסורין איסור מיוחד על הנזיר.
נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו, הרי זה עושה שלש מצות עשה, האחת "ככל היוצא מפיו יעשה", והרי עשה. והשניה "גדל פרע שער ראשו", והרי גדל, והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו, שנאמר "וגלח הנזיר פתח אהל מועד" וגו'.
אין אומרים בנזיר עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו, אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שענינם שיהיה נזיר, אף על פי שהן ענינות רחוקות, ואף על פי שאין במשמען לשון נזירות, הרי הוא נזיר...
האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד, או מן הזגים בלבד, או הריני נזיר מן התגלחת או הריני נזיר מן הטומאה בלבד, הרי זה נזיר גמור וכל דקדוקי נזירות עליו, ואף על פי שלא היה בלבו להזיר אלא מדבר זה בלבד, הואיל ודבר שנזר ממנו אסור על הנזירים, הרי זה נזיר גמור.
מזגו לו כוס יין ונתנו לו לשתות, ואמר הריני נזיר ממנו, הרי זה נזיר גמור, ואם היה מר נפש או כועס או מתאבל, והיו מבקשין ממנו שישתה כדי לשכח עמלו, ואמר הרי זה נזיר ממנו הרי זה אסור באותו הכוס בלבד, ואינו נזיר, שלא נתכוון זה אלא שלא ישתה כוס זה...
האומר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין או מטמא למתים או מגלח שערי, הרי זה נזיר ואסור בכולם, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על הכתוב בתורה תנאו בטל. נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומאה או בתגלחת, ואילו הייתי יודע כן לא הייתי נודר, הרי זה נזיר וחייב בכולם, שהרי הוא היה יודע שאסר עצמו באחד משלשה מינין, וכבר בארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהם אסור בכולן. אמר יודע הייתי שהנזיר אסור בכל אלו אבל היה בדעתי שמותר לי לשתות אני היין מפני שאיני יכול לחיות בלא יין, או מפני שאני קובר את המתים, הרי זה אינו נזיר, מפני שאלו בכלל נדרי שגגות שאינם צריכין שאלת לחכם.
האומר הרי ידי נזירה, הרי רגלי נזירה, לא אמר כלום, הרי ראשי נזיר, כבדי נזירה הרי זה נזיר, זה הכלל, כל אבר שאם ינטל מן החי ימות, אם אמר הרי הוא נזיר, הרי זה נזיר. (נזירות פרק א א, וראה שם עוד)
הנודר בנזיר בשוגג או באונס, או שנדר לזרז חבירו או דרך הבאי, הרי זה פטור בשאר נדרים, ומי שנדר בנזיר ונחם על נדרו הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו נזירות כדרך שמתירין שאר נדרים... (שם פרק ב א, וראה שם עוד)
קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר, הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו, ואף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות, כשאר הנדרים, והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר, אף על פי שלא בא לעונת נדרים, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא, ואינו נוהג בשאר נדרים, כיצד, האב שאמר לבנו הקטן, הרי אתה נזיר, או שאמר בני פלוני נזיר, או הרי זה נזיר ושתק הבן, הרי זה נזיר וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות, ואם נטמא מביא קרבן טומאה, וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה כשאר הנזירים הגדולים. לא רצה הבן ומיחה בדבר זה או שמיחו קרוביו, או שגלח שערו או שגלחוהו קרוביו, שהרי נעשה מעשה שגלה דעתו שלא רצה הוא או קרוביו בנזירות זו, הרי זה אינו נזיר, ועד מתי יש לו להדירו, עד שיגדיל ויעשה איש.
העכו"ם אין להם נזירות, שנאמר דבר אל בני ישראל. נשים ועבדים יש להן נזירות, והאב או הבעל מפר נזירות האשה אם רצה, כשאר הנדרים, אבל העבד יש לרבו לכוף אותו לשתות יין ולהטמא למתים, ואם לא כפה אותו נוהג נזירות...
נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה, הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו, אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל, ומי שנזר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נזיר בארץ ישראל כמנין הימים שנזר, לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש, ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. וכל זמן שהוא בחוצה לארץ הרי זה אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח, וכל דקדוקי נזירות עליו, ואף על פי שאין ימים אלו עולין לו, אם עבר ושתה או גלח או נגע במתו וכיוצא בנגיעה לוקה. (שם יג והלאה, וראה שם עוד)
סתם נזירות שלשים יום, כיצד, מי שאמר הריני נזיר, אין פחות משלשים יום, ואפילו אמר הריני נזיר נזירות גדולה עד מאד הרבה, הרי זה נזיר שלשים יום, שהרי לא פירש זמן. פירש זמן פחות משלשים, כגון שאמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים... הרי זה נזיר שלשים יום, שאין נזירות פחותה משלשים יום, ודבר זה הלכה מפי הקבלה. פירש זמן יותר משלשים יום, הרי זה נזיר כזמן שפירש לא פחות ולא יותר... (שם פרק ד א, וראה שם עוד)
מי שאמר הריני נזיר לעולם, או הריני נזיר כל ימי חיי, הרי זה נזיר לעולם, ואם אמר הריני נזיר אלף שנה, הרי זה נזיר לזמן קצוב, ואף על פי שאי אפשר שיחיה האדם אלף שנה.
ומה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב, שהנזיר לזמן אסור לגלח עד סוף ימי נזירו, שנאמר "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים", ונזיר עולם אם הכביד שערו מקל בתער משנים עשר חדש עד שנים עשר חדש, ומביא קרבנו שלש בהמות כשיגלח, שנאמר "ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו", ואבשלום נזיר עולם היה, ודבר זה הלכה היא מפי הקבלה. ונזיר עולם שנטמא הרי זה מביא קרבן טומאה ומגלח תגלחת טומאה כמו נזיר לזמן קצוב.
שמשון לא היה נזיר גמור, שהרי לא נדר בנזיר, אלא המלאך הפרישו מן הטומאה, וכיצד היה דינו, היה אסור ביין ואסור בתגלחת, ומותר להטמא למתים, ודבר זה הלכה מפי הקבלה. לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון, הרי זה נזיר מן התגלחת ומן היין לעולם, ואינו מגלח כל שנים עשר חדש כשאר נזירי עולם, ומותר להטמא למתים, ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון, אינו נזיר, ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו, שנזירות שמשון לעולם היתה...
שמואל הרמתי נזיר עולם היה, לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי, כבן חנה... וכיוצא באלו הרי זה נזיר עולם, ואין אומרין שמא לאיש אחר שמעשיו כאלה נתכוון.
האומר הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה, בודקין אותו, אם אמר לא היה בדעתי שאהיה נזיר כל ימי, ולא נתכוונתי אלא להאריך זמן הנזירות זמן מרובה, הרי זה נזיר שלשים יום בלבד, ואם אמר סתם נדרתי, רואים את הקופה כאילו היא מלאה חרדל, ויהיה נזיר כל ימיו, ויש לו לגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש, ויביא קרבנותיו כשאר נזירי עולם. (שם יג והלאה, וראה שם עוד)
האומר הריני נזיר, הרי זה מגלח תגלחת טהרה יום אחד ושלשים, ואם גלח ביום שלשים יצא, אמר הריני נזיר שלשים יום אינו מגלח אלא יום אחד ושלשים... (שם ד א, וראה שם עו)
נזיר ששלמו ימי נזירותו ולא גלח תגלחת טהרה, הרי זה אסור לגלח ולשתות יין ולהטמא למתים כשהיה מקודם וכל דקדוקי נזירות עליו, ואם גלח או שתה יין או נטמא לוקה. מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר, והיה נוהג היתר בנדרו ושתה יין, ולאחר זמן שאל לחכם והורהו שהוא נדר ושהוא חייב בנזירות, הרי זה מונה משעה שנדר, ומדברי סופרים שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר... במה דברים אמורים בנזירות מועטת, אבל בנזירות מרובה, דיו שינהוג שלשים יום בנזירות, אף על פי שעבר על נזירותו המרובה כל ימיו, ואם לא נהג איסור בעצמו אין נזקקין לו כלל.
כל בית דין שנזקקין לזה וכיוצא בו ומודיעין לאלו שמזלזלין בנדרים שאין חייבין מן התורה, או שיורו להן להקל או שיפתחו להן פתח, מנדין אותו בית דין ההדיוט. (שם שם יב, וראה שם עוד)
שלשה מינין אסורין לנזיר, הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן, בין פרי בין פסולת פרי, אבל השכר של תמרים או של גרוגרות וכיוצא בהן מותר לנזיר, ושכר זה שנאסר עליו בתורה הוא השכר של תערובת היין.
היוצא מן הגפן כיצד, נזיר שאכל כזית מן הפרי שהוא ענבים לחים או יבשים או בוסר, או שאכל כזית מפסולת פרי שהיא הזגין, והם הקליפה החיצונה, או החרצנים והם הזגין הפנימים שזורעים אותן, הרי זה לוקה, וכן אם שתה רביעית יין או אכל כזית מיין קרוש, שהוא הפרי, או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי, הרי זה לוקה, אבל העלין והלולבים ומי גפנים והסמדר הרי אלו מותרין לנזיר, שאינן לא פרי ולא פסולת פרי, אלא מן העץ הן נחשבין.
כל איסורי גפן מצטרפין זה עם זה... וכן אם שתה רביעית תערובת יין וחומץ לוקה. דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר, כיצד, יין שנתערב בדבש, אף על פי שטעם הכל טעם יין, ושתה מן התערובת... אינו לוקה עד שיהיה מדבר האסור בתערובת כזית בכדי שלש ביצים ואכל כשלש ביצים, כשאר האיסורין השוים בכל אדם... נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צמוקים ושתה רביעית יין, ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית, הרי זה לוקה חמש מלקיות, שכל אחד מהן בלאו אחד הוא, ולוקה מלקות ששית משום לא יחל דברו... נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו, אף על פי שהוא חייב לשמים על כל רביעית ורביעית, אינו לוקה אלא אחת משום יין, ואחת דלא יחל דברו כמו שבארנו, ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית, ואמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה, חייב כל על אחד ואחד. מדברי סופרים שאסור לנזירים לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה, שהרי מכשול לפניו, אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב.
נזיר שגלח שערה אחת לוקה, בין בתער בין בזוג, והוא שקצצה מעיקרה כעין תער, וכן אם תלשה בידו לוקה, אחד המגלח ואחד המתגלח, שנאמר תער לא יעבור על ראשו, ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה, שאין זה כעין תער...
נזיר שנטמא למת טומאת שבעה, בין בטומאות שהוא מגלח עליה, כמו שיתבאר, בין בטומאות שאינו מתגלח עליהן, הרי זה לוקה, נטמא למת פעמים הרבה אף על פי שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמים, ואין בית דין מלקין אותו אלא אחת, ואם התרו בו על כל פעם ופעם והוא מטמא, לוקה על כל אחת ואחת...
נזיר טהור שטמא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו, שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה, וכן אם נדר בבית הקברות לוקה אף משום לא תאחר, הא למדת שהנזיר שטמא עצמו לוקה ארבע מלקיות, משום לא יטמא, ומשום לא יחל דברו, ומשום לא תאחר לשלמו, ומשום לא יבא, אם היתה ביאה וטומאה כאחת כמו שבארנו. (שם פרק ה א והלאה, וראה שם עוד)
נזיר ששתה יין ואכל יוצא מן הגפן אפילו ימים רבים איננו סותר מימי נזירותו אפילו יום אחד, וכן אם גלח מיעוט שער ראשו, בין בשוגג בין במזיד. נתגלח רוב ראשו בין בתער בין כעין תער, ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן בין בזדון בין בשגגה, אפילו גלחוהו ליסטים באונס, הרי זה סותר שלשים יום, עד שיהיה לו פרע ואחר כך מתחיל למנות...
נזיר שנטמא בין בזדון בין בשגגה, ואפילו טמאוהו עכו"ם באונס סתר הכל, ומגלח תגלחת טומאה, ומביא קרבנות טומאה, ומתחיל למנות ימי נזירות, שנאמר "והימים הראשונים יפלו" ואפילו נטמא ביום מלאת ימי נזרו בסוף היום סתר הכל. נטמא אחר יום מלאת, שהוא יום הבאת קרבנות טהרה אילו לא נטמא, סותר שלשים בלבד, וכיצד יעשה, מביא קרבנות טומאה כשיטהר, ומגלח תגלחת טומאה, ומתחיל למנות נזירות שלשים יום, ומגלח תגלחת טהרה, ומביא קרבנות טהרה, ואם נטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים אינו סותר כלום, אלא יביא שאר קרבנות טהרה שלו כשיטהר... (שם ו א והלאה, וראה שם עוד)
כשמגלח נזיר תגלחת טומאה אינו צריך לגלח על פתח המקדש, ולא להשליך שערו על האש, ובין שגלח במדינה או במקדש שערו אסור בהנאה וטעון קבורה, ואפרו אסור כאפר כל הנקברים, והמגלח במקדש אם השליכן תחת דוד האשם יצא... (שם שם יד)
יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין, ואף על פי שנטמא בהן טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש, אלא "וכי ימות מת עליו", עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת, ואחר כך יביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה ויפלו כל הימים הראשונים. ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן... (שם ז א, וראה שם עוד)
הנזיר מותר בטומאת מת מצוה ובתגלחת מצוה, ואסור ביין המצוה כיין הרשות, כיצד, מי שנשבע שישתה היום יין, שהרי מצוה עליו לשתות, ואחר כך נדר בנזיר, חלה נזירות על השבועה, ואסור ביין, ואין צריך לומר שהוא אסור בין ביין קדוש והבדלה, שאינו אלא מדברי סופרים. כיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה, היה מהלך בדרך ופגע במת שאין שם מי שיקברנו, הרי זה מטמא לו וקוברו, ודברים אלו דברי קבלה הן... (שם שם יא, וראה שם עוד)
האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך, או אם לא אעשה וכיוצא בזה, הרי זה רשע, ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא, אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח, ועל זה נאמר "נזר אלקיו על ראשו", "קדש הוא לה'" ושקלו הכתוב כנביא, שנאמר "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים". (שם י יד)
אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים, וקצת אנשים מהם גם כן, מנטות אחר הקצה האחר בצום וקימה בלילות, והנחת אכילת בשר ושתית יין, והרחקת הנשים, ולבוש הצמר והשער, ושכונה בהרים והתבודד במדבריות, לא עשו דבר מזה אלא דרך רפואות, כמו שזכרנו, ולהפסד אנשי המדינה גם כן, כשיראו שהם נפסדים בחברתם ורעות פעולותיהם, עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם, על כן ברחו להם למדברות ולמקום שאין שם אדם רע, כמאמר ירמיה הנביא עליו השלום, (ירמיה ט') "מי יתנני במדבר מלון אורחים, ואעזבה את עמי ואלכה מאתם, כי כלם מנאפים עצרת בוגדים". וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עשו אלו הפעולות ולא ידעו כונתן, חשבו שהן טובות וכונו אליהן, בחשבם שיהיו כמותם, ויענו את גופתם בכל מיני ענוי, ויחשבו שהם הקנו לעצמם מעלה ומדה טובה, ושעשו טובה ושבזה יתקרב האדם לשם, שאילו השם יתברך שונא הגוף ורוצה לאבדו, והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות, ושבהן תגיע פחיתות מפחיתות הנפש, ואין להמשילם אלא לאיש שאינו יודע במלאכת הרפואות, כשיראה בקיאים מהרופאים שהשקו חולים נוטים למות סמים הנקראים בעברי... ופסקו מהם המזון ונרפאו מחולים, ונמלטו מן המות הצלה גמורה, ואמר הסכל ההוא אחר שאלו הדברים מרפאים מן החולי, כל שכן שיעמיד הבריא על בריאותו, או יוסיפו בה, והתחיל לקחת אותם תמיד, ולהתנהג בהנהגות החולים שהוא יחלה בלי ספק... וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו לא זכרה דבר מזה, והאמנם כונתה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעית, יאכל מה שיש לו לאכול בשווי... ולא שיענה את גופו, והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה ואמר (במדבר ו') "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", ואמרו רז"ל (תענית י"א ועוד), וכי על איזה נפש חטא זה, אלא שמנע עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר, ומה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה... (פרק ד)
...כמו שבאר גם כן שהנחת שתיית היין קדושה, כאמרו בנזיר "קדוש יהיה"... (חלק ג פרק לג)
נזיר אחיו - שר. (בראשית מט כו)
...שלא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד דרך רעה ומוציא את האדם מן העולם, אתרחק מהן ביותר לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין... ולא ילבש מלבושים נאים, כי אם השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום, גם זהו דרך רעה היא ואסור ללכת בה, וחייב אדם להתרחק ממנה, והמהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, ואמרו חכמים נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, וצריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מן הדברים שמנעה תורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בשבועות ובנדרים על דברים המותרים... ובכלל זה אותם המתענין תמיד אינם בדרך טובה, וכן אמרו המסגף עצמו בתענית נקרא חוטא, שמא יצטרך לבריות, אבל אדם שיצרו מתגבר עליו מותר לסגף עצמו ולהכניע את יצרו, והסופרים והמלמדים והפועלים אסורים לסגף עצמן, כדי שלא ימעטו ממלאכתן... (נב)
...ויהיה לבו נכנע בעבודת השי"ת בהיותו מנוול בשערו, ויהיה נזהר מהמותרות המנוולים אותו, כי כן השער מותר הטבע באדם מהעשנים הנופלים בגוף, וזהו לשון יפליא, יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכין אחר תאותם, וזה פורש מהתאוות... להזיר לה' - כי כוונתו בנזירות לה' הוא לפי שהיין מפסיד השכל, ואי אפשר שתהיה עבודת האדם שלמה. (במדבר ו ב)
ועל דרך הקבלה, איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, כבר בארתי לך בסדר אמור, כהן גדול דוגמת מי הוא, הנה הנזיר למעלה ממנו, כי הוא למעלה מן המדות, דבק בעצם הרחמים העליונים, ולפי שהוא מוכתר במעלת הנזירות נקרא נזיר מלשון כתר, וזהו כי נזר אלקיו על ראשו, תער לא יעבור על ראשו, גדל פרע שער ראשו, וקדש את ראשו, וזהו כי יפליא מלשון פלאות חכמה, ולנדור נדר מקום הבינה, והוא מוזהר מג' דברים, מן היין, ומן התגלחת, ומטומאת מת, ועשה הכתוב בזה שלשה חלקים, הזכיר בהם שלשה פעמים "כל ימי", חלק ראשון כל ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו', חלק שני, כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו, חלק שלישי, כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא, הוזהר מן היין ומטומאת המת כדי להתרחק מן השמאל, והוזהר בתגלחת לפי ששערותיו של אדם הם כחו, וכן בשמשון (שופטים ט"ז) "אם גולחתי וסר ממני כחי", ואין להם סוף, והם גדלים כל ימי חיי האדם, גם אחר מותו אם יעמד במקום לח, וכל זה ירמוז לענפי השם ונטיעותיו וכחותיו, שהם יותר דקות ופנימיות, והן עשויות כעין חוטי שלהביות המתפשטות לכל צד, ואין להם סוף ותכלית ואין להם קץ, ועל כן נצטוה לגדלם, הוא שאמר גדל פרע שער ראשו, והוזהר שלא יכרות אותם, כי נזר אלקיו על ראשו, ואם יכרות שער ראשו, שהוא דוגמת הנטיעות יהיה כמקצץ ומפריד השם מענפיו... וצותה התורה בנזיר כשיגלח ראשו שיתן שערותיו על האש אשר תחת זבח השלמים, מפני שהם קדש ודוגמא לקדש, והחמיר בו הכתוב יותר מכהן גדול, שלא יטמא לאביו ולאמו, והבן כל זה, כי הנזיר בשערותיו הוא דוגמא... (שם שם ג)
ביום מלאת ימי נזרו - טעם הקרבן הזה בנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה כלה קרבן כי אם על עון שקדם לשעבר, וזה שקדם וזכה לעשות מצוה, והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם, ועתה ביום מלאת ימי נזרו תחייבנו תורה להביא קרבן, הנה זה ענין נפלא ומחודש... והזכרתי בנזירותו כבר, כי הוא למעלה מהמדות ודבק בעצם הרחמים העליונים, והוא רוצה עתה לצאת מקדושתו, נראה כמתרחק ורוצה לסלק עצמו חס ושלום מאותה מעלה שכבר דבק בה, ולכך הצריכתו תורה קרבן ביום מלאת ולא לכפרה, כי לא תמצא בו לשון כפרה או סליחה, אך הכונה בקרבנו לקרב הכחות וליחד ולהמשיך להם שפע מן המקור, ויסתפקו המדות ואחר כך יחזור להנאותיו כבתחלה, ועל כן היה הקרבן שנצטוה בו עולה ושלמים וחטאת, כבש לעולה, איל לשלמים, כבשה לחטאת, ובסוף אמר "ואחר ישתה הנזיר יין", כלומר ואחר שישלים חיובו לכל צד ויסתפקו המדות ישתה הנזיר יין, ויחזור להנאותיו כמנהג בני אדם בעולם הגופות. (שם שם יג, וראה עוד קרבן-נזיר)
על נפש מת לא יבא - לומר לך שאם תשרה עליו שכינה מחמת נזרו, שלא יאמרו שהוא דורש אל המתים. (שם שם ו)
שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר, שעיקר עירובו יהיה יין, שהוא מיחל הענבים, דאילו מיחל שאר פרות אף על פי שנקרא שכר, לא נאסר על הנזיר, אלא בתערובת היוצא מן הגפן... והפליג במניעה, ואמר שאפילו נתחמץ היין או השכר שנתערב היין עמו אסור לשתותו, ועל זה אמר הכתוב חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה... (נשא מצוה שסח)
שלא יאכל הנזיר ענבים לחים, שנאמר וענבים לחים לא יאכל... ואמרו ז"ל להביא את הבוסר... שלא יאכל הנזיר צמוקים, שנאמר וענבים לחים ויבשים לא יאכל, שלא תאמר הואיל ונשתנה שמם, שנקראין צמוקים ולא ענבים הותרו... שלא יאכל הנזיר זרע הענבים, שנאמר מחרצנים לא יאכל... (שם מצוה שסט, שע, שעא)
שלא יאכל הנזיר קלפת הענבים, שנאמר ועד זג לא יאכל... ונתרבו האזהרות בהרחקת היין ובכל היוצא מן הגפן, לפי הדומה, מפני שיש בכל היוצא ממנה כח רב להגדיל היצר, וזה ידוע לחכמי הטבע. וכתב הרב משה בן מימון ז"ל, והראיה על היות אלו החמשה, כלומר היין והענבים והצמוקים והחרצן והזג, כל אחד ואחד מצוה בפני עצמה, שהרי מתחייב אדם מלקות אחת על כל אחד ואחד. ..וממה שראוי שתדעהו שאלה אסורי נזיר מצטרפין כלן לכזית, ולוקין על כזית. (שם מצוה שעב)
שלא יגלח הנזיר שערו כל ימי נזירותו, שנאמר תער לא יעבר על ראשו... מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שאחד המגלח בתער או במספרים כעין תער, או שתלש השער בידו כל זמן שקצצה מעיקרה לוקה, אבל כל זמן שהניח ממנו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה, שאין זה כעין תער. העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את שערו, אינו לוקה, אלא ביטל מצות עשה, נזיר שגלח כל ראשו אינו לוקח משום התגלחת אלא אחת, ואם התרו בו על כל שער ושער לוקה על כל אחת ואחת... (שם מצוה תעג)
שנצטוה הנזיר, הוא האדם שהפריש עצמו מן היין, לגדל שער ראשו כל ימי הזירו לשם, שנאמר גדל פרע שער ראשו, ולשון מכילתא: גדל פרע מצות עשה, ומנין בלא תעשה, תלמוד לומר תער לא יעבור על ראשו,
משרשי המצוה: כבר כתבתי בפתיחת הספר, כי בהיות בעולמו של הקב"ה בריה משותפת מחומר ושכל, וזהו האדם, היה דבר ראוי ומחוייב כדי להיות קילוסו ב"ה עולה יפה מבריותיו, שעם בריה זו לא יחסר מעולמו כל האפשרות שיש בדעתנו להשיג וכו', כמו שכתבתי שם. ואין ספק כי לולא מן הטעם הזה שנתחייב שכלנו לשכן בתוך חומרה, בעל התאוות והחטאים, ראוי היה שכלנו לעמד לשרת לפני בוראו ולהכיר כבודו כאחד מבני אלקים הנצבים עליו. ואמנם מפני החיוב הזה נשתעבד לשכן בתי חומר, ואחר שנשתעבד לזה, מוכרח על כל פנים לנטות מעבודת בוראו לפעמים, ולהשתדל בצרכי הבית אשר ידור שם, כי לא יתקיים בנין הבית עציו ואבניו ויסודותיו מבלתי שישגיח האדם עליו, ואם כן אחרי היות כונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו בכל עת שיוכל שכלו למעט בעבודת החומר, וישים מגמתו לעבודת קונו, אז טוב לו, ובלבד שלא יטש מלאכת הבית לגמרי, ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עוון, אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו. וכדאמר רבי יוסי במסכת תענית (כ"ב ב') שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, ופירש רב יהודה בשם רב טעמיה דרבי יוסי, משום דכתיב "ויהי האדם לנפש חיה", אמרה תורה נשמה שנתתי בך החיה... וזו היא קדושת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החומר וישבר תאוותיו במה שאינו חורבן גמור על הבית, כגון מניעת שתית היין וגדול השער, כי בזה יכנע היצר ולא ידלף הבית בעבורו ולא יהרסו פנותיו, אבל תתחזק בו עבודת השכל, ויאורו מהלכיו וכבוד השם תשכן עליו, ויתקיים באיש הזה כוונת הבריאה מבלי התמעט עבודת שכלו אל בוראו, מפני שתוף החומר שבו.
והראיה שענין גידול שער הוא כמו כן מפני הכנעת היצר כמו שאמרנו, מה שאמרו ז"ל בנזיר ריש פרק קמא ד', אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא... ועל כן להכניע היצר גם כן נצטוה לגלח כל שערו במלאת ימי נזרו, ולא הורשה לתקן אותם ולטול מהם קצת כדי שלא ישוב יצרו עליו כאשר בתחילה, אבל נתחייב לגלחם מכל וכל, כי אין ספק שהשער הגדול ביותר או הגלוח הגמור יפסיד תואר האדם.
ואל תתפשני בטעם זה שכתבתי ממה שאמרו ז"ל יביא כפרה על עצמו שצער עצמו מן היין, כי גם זה יתכן על טעמנו, כי אחר שאמרתי שאין רשות נתונה לאדם להשחית ביתו ולקלקל דבר בבנין אשר בנה הבונה הראשון, ראוי לו להביא כפרה על נפשו, כי אולי נטה מן הגדר המחויב עליו בענין גופו ונשמתו, כי שמא טבעו ובנינו נכון על צד שהנזירות עינוי יותר מדי על נפשו... (שם מצוה שעד)
שלא יכנס הנזיר לאהל המת, שנאמר על נפש מת לא יבא... שלא יטמא הנזיר במת, שנאמר לאביו ולאמו וגו'... עוד אגיד העולה על רוחי בטעם החומר הגדול שבנזיר, שנצטוה שלא יטמא גם לאביו ולאמו, ואין צריך לומר בשאר קרובים, והרי הכהן ההדיוט שגם הוא קדוש מטמא בהן. והענין הוא לפי הדומה, כי קדושת הכהן חלה עליו ממילא לא הסכים הוא עליה, ומדעתו לא נהיתה, כי אם מלידה ומבטן נתקדש בכח שבטו שכולו קודש, והנהגתו עם קרוביו ככל שאר בני העולם, כי אין חילוק בין האיש הכהן לשאר העם, זולתי כי לעתים יעבד בית אלקיו, ואמנם לעתים גם כן ישכן בהיכלו ויגל עם אוהביו ולשמחה ולמשתה יקרא רעיו וקרוביו, על כן יחם לבבו עליהם וגם הם עליו, ומפני זה הרשה להטמא להם, כי כל דרכי התורה נועם וכל נתיבותיה שלום.
אכן האיש הנזיר לשם כל ימי נדר נזרו, קדוש הוא לשם, וכמו שהעיד עליו הכתוב, כי נזר אלקיו על ראשו, לא יטמא בתאות העולם, ולא ימצא בבית משתאות ובסעודת רעים, כי הפרשתו מן היין מוכחת עליו שנתן לבו להבין ולהתענות לפני השם, ולתקן דרכי נפשו ולהניח תענוגי הגוף החשוך, ואחרי שומו כל לבו וכל מחשבותיו אחר נפשו היקרה, וצרכי עצמו ובשרו נטש, מה חפצו בקרבת רעיו ואוהביו, עוד זולתי למצוה, אין ספק, כי בהתעלות הנפש יקל מאד בעיניה הנאת הגוף וכל ענינו, כל שכן שלא תפנה אחר חברת גופים אחרים, ואם קרובים המה או רחוקים, ולא תמצא תענוג בכל דבר מהדברים זולתי בעבודה הקדושה אשר נתקשרה בה, ועיניה אליה תמיד, ועל כן לרוב קדושתו ומעלתו ופרישתו מאחיו תמנענו מהטמא להן... ואולי תחשוב להשיב עלי, כי הנזיר לזמן בהשלים זמנו ישוב לימי עלומיו וירדוף תאוותיו, ואם כן למה יהיה חמור יותר מכהן הדיוט, התשובה, כי האדם אחר הזירו לשם פעם אחת, תקוה יש בו לקדש עצמו ולהוסיף יום יום בטובו, ומן השמים מסכימין על ידו, כענין שאמרו ז"ל (שבת ק"ד), בא ליטהר מסייעין אותו, ואחר שהזיר אפילו יום אחד יסתייע וישלים כל ימיו בטהרה... (שם מצוה שעו)
שיגלח הנזיר שערו ויביא קרבנות כשישלים נזירותו, וכן כשיטמא, שנאמר וביום מלאת ימי נזרו, וכן וכי ימות מת עליו וגו', ואמרו בספרא, שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, הנזיר והמצורע והלוים, ואולם שלשה אלה אינם שווים לכל דבריהם, שגלוח הלוים היה לשעה, ובשנים האחרים מצוה נוהגת לדורות. וכתב הרב משה בן מימון ז"ל ששני גלוחים אלו של נזיר, שהן גלוח טומאה וגלוח טהרה, אין ראוי למנותן כי אם מצוה אחת, לפי שענין גלוח הטומאה אינו מצוה בפני עצמה כלל, אלא דין מדיני מצות הנזירות הוא... (שם מצוה שעז)
...ובזה הצד היו הנדרים והנזירות טובים, אף על פי שהם נטיה אל הקצה, מצד היותם על צד רפואת הנפש, והוא על דעת אבי העזרי, אמרו בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, רוצה שזה הנזירות בהיותו על זאת הכונה, רוצה לומר הכנעת יצרו, מפני שהוא רואה עצמו נמשך ומשוקע במדות המגונות, הוא יכפר ממה שחטא כבר על נפשו, ואמנם על דעת ז"ל שקראו חוטא על עת נזירותו, רוצים בו, שיכפר על מה שנשקע כל כך בתאוות עד שהוצרך לחטא בסגוף נפשו, כמו שנודע, שאין הכונה רק במצוע הדרכים... וגדול שערו והעברתו ישכיל דבר, ואין זה מקום ביאורו, ואל זאת הכוונה רמזו באמרם "ולענוים יתן חן", אלו נזירים שמכניעים יצרם ומזירים עצמם כדי להשמר מן העברה... (משיב נפש מאמר ב פרק א)
מכל מקום לענין דרישה וחקירה נשכיל עוד בד' דברים אלו, שהבדילה התורה בד' פסוקים רצופים שתחלתם כל ימי וגו', וכונת התורה בהם להרחיקנו מהדרכים הרעים שידחו אותנו משלמותנו, כי היין והשכר הם משל בתורה, שבוש המעשה ובלבול הדעות, שהם בד' פנים, א' העדר ההגבלה במעשים, שאינו מבחין בין מותר ואסור, ועל זה אמר "מיין ושכר יזיר", ויתרחק מאד. ב', שהוא מלומד בהגבלה, אבל היא משובשת, כרוב הנמוסים בדתות האנושיות, וכמו חטא סדום, ועל זה אמר "חומץ יין לא ישתה". ג', שבוש הדעות בלמוד התורה על ידי שתוף ענינים אחרים, וככת צדוק ובייתוס, ועל זה אמר "וכל משרת ענבים לא ישתה", רוצה לומר מה שישתף עם היין מזולתו. ד', המסוכן מכולם, שבוש המחשבה והפסד האמונה על ידי צד מינות כהאפיקורסים, ועל זה אמר "וענבים לחים ויבשים לא יאכל", לחים על המחשבה הקרובה לצאת לפועל כמשקה הענבים, והן דעות בלתי שלמות ומבושלות. וד', אלו באים בעיקר בד' ימי האדם, "מחרצנים עד זג", להרחיק מרוח השטות והבלבול הרגיל לבא בימי הנעורים, שמשכרות הטבע ורתיחתו, ומזהיר בזה על הנסתר והגלוי, גדל פרע - יגביל וירחיק הענינים המדומים, על נפש מת לא יבא - בבואו השער לה' להשכיל בתורה לא ישתף עניני הנפש עם הגוף, ובסוף אמר קדוש הוא - על שלמות הדעת ואמיתות האמונה, שהם עיקר הכל ושלמות האדם. (במדבר ו ג, שער עג)
מצות הנזיר דומות לכהנים, כי הוא נכנס בגדר החסד, ועל כן נקרא קדוש, בכהנים כתיב יין ושכר אל תשת, וכן בנזיר, וסוד ענבים לחים ויבשים, הלחים רומזים למ"ה הקשה, שנאמר ודם ענב תשתה חמר, והיבישים למ"ה רפה, היבשה לפעמים משפע העליון. בכהנים כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא, ובנזיר כתיב על נפש מת לא יבא, בכהנים כתיב וראשם לא יגלחו, ובנזיר תער לא יעבור על ראשו. והנה הוא מעין דוגמא של מעלה, ועל כן כתיב קדוש יהיה. וטעם תער לא יעבור על ראשו הוא הפך והעבירו תער על כל בשרם, כי הנזיר כחותיו הם ממדת החסד ושערותיו רומזים לצינורות עליונות ולכחות אלקיות הנאצלות ממדת החסד, ולפיכך אסור להשחיתן, הלא תראה כי בהשחתתן חוזרין וצומחין, רמז שהשם יתעלה מאציל אצילותו ונותן מהודו ואינו חסר, והבן כי שמשון בהתגלחו אבד כחו בעבור היותו נזיר, כי ה' יתעלה סר מעליו שנפסקו ממנו צינורות השכינה שמשם ניזונין עליונים ותחתונים, אמנם בלוים באה המצוה בהפך, כדי לכלות הקוצים מן הכרם, כי צריך לבער כחות הטומאה שלא ישלטו.
...ומן הטעם הזה אין לגוים נזירות, כי הוא הפך מדתם, אף כי הגוים נודרים נדרים ונדבות כישראל, וקרבנות הנזיר כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים וסל מצות וכו', והנה הזכר לעולה למדת החסד, והנקבה לחטאת למדת הדין, והשלמים לתפארת ישראל המשים שלום בעולם, והמנחות והנסכים ביארנו טעמם במקומם. וטעם "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים", כי אין ראוי לנהוג מנהג בזיון בכחות החסד רק לבערם עם אש הקרבן. ויש מן המקובלים האחרונים שאמרו, כי טעם גלוח הנזיר הוא לרמוז כי אחר כלות ימי נזרו, שהרמז לאלף השביעי שיפסקו הצנורות של מעלה המריקים ברכות למטה הרמוזים בשער ונשגב ה' לבדו כמו שנבאר בסוד שמיטין ויובלות, בג"ה, זהו סוד ביום השביעי יגלחנו, יומו של הקב"ה אלף שנים, זהו הנראה לי בטעם הנזיר בכח הפסוקים... (נשא, ועיין שם עוד)
צוה לעשות מדרגה בתוך העם הגבוהה מן הלוים ומהכהנים. מגפן היין - כל אלו משום שמירה שהיא מביאה לידי טהרה וקדושה, ויתרחק מהיין שלא יקח דעתו ולבו, ויהיה תמיד דבק באלקים. תער לא יעבור - להראות שכל הדעת שנתן אלקים על ראשו לא יפסידהו על ידי היין או מלאכות, ובמדרש, שלא יתייפה ולא יגיס לבו. לא יטמא - שלא יחליש דעתו, והוא חי העולמים חלקו, ולא המתים. (במדבר ו ב)
נזיר אחיו - מועטר בנזר שליט בין אחיו, העידו מעשיו שראוי לכך, וזרעו קרוב במעלה לשבט המלכות, וממנו השופט הראשון, והמלך הראשון אחר שנחלקה המלכות. (בראשית מט כו)
כי יפליא - יפריש עצמו מהבלי ותענוגות בני אדם, נזיר - להיות נזיר ופרוש מהתענוגות המורגלים. לה' - להפריש עצמו מכל אלה, למען יהיה כולו לה', להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו. (במדבר ו ב)
מיין ושכר - לא יסגף עצמו בצום, שממעט במלאכת שמים, ולא יצער גופו במכות פרושים, אלא יפרוש מהיין, שבזה ממעט התאוה ויכניע יצרו ולא יתיש כחו בזה כלל. (שם שם ג)
על נפש מת - לא יחלל עסקי קדושתו להתעסק בכבוד המתים, כהענין בכהן גדול. קדוש הוא - יזכה לאור באור החיים ולהיות מוכן להבין ולהורות, כראוי לקדושי הדור, ולזה נראה שכוון אלקנה באמרו, "אך יקם ה' דברו", רוצה לומר שיהיה קדוש לה'. (שם שם ו)
יביא אותו - ...אמנם בנזיר שיחודש בו גלוח, ובו יהפך לאיש אחר, אין נכבד ממנו שיביאנו, אבל הוא יביא את עצמו. (שם שם יג)
כי יפליא - בא להורות את בני ישראל, שאין הקדושה תלויה במולידים, כי אם בבחירה, וביד כל איש לקדש את עצמו עד שקדוש יאמר לו, וככהן גדול יחשב, והורה כי חיוב מוטל על גדול הדור לפרוש ולקדש עצמו גם במותר, עד שיהיו קדושים לאלקיהם. ואם הדור ראוי לא יחוש לזרוק מרה, כמשה סמוך למיתתו, אך אם יראה שיבעטו, ידבר בלשון רכה חבה ומוסר השכל, ואם לא יסכן לו יבקש יחידים להזהירם, ונגד ב' אלו אמר דבר אל בני ישראל ואמרת איש או אשה, והדרך של הבא לקדש עצמו לפרש מהמביא לעבירה קו לקו, ויפרוש מן היין, אמנם לא יקשה לפניו השותה יין שלא דרך שכרות, ועוד אם שותה לפקח לבו לתורה, אך מדבר מהירא מיצרו ורוצה להתבודד מעניני העולם, ולהתקדש להתקרב לה', ולא הנודר מתוך כעס או בחינה אחרת, כי אם להזיר לה', ולכן כתב בו לשון הפלאה, וכפי שיתבאר, יקנה על ידי הפרישות נזר קדושה הנשאר גם אחר מלאת ימי נזרו כשישתה יין שוב. איש או אשה - כל אחד ראוי לכך, ולא רק אנשי החכמה, מיין ושכר יזיר, ראשונה יפרש מדבר המחטיאו, חומץ יין, ויתרחק גם מדבר המחטיא אף על פי שכבר סר כחו, וכן אמרו הרחק מדבר שכעת הוא טוב, אך אפשר להמשך ממנו דבר מכוער. מחרצנים - ואפילו מדבר שהיה בשכנות הרע. גדל פרע - שאם יתגאה ויתיפה יתגבר יצרו עליו, ובל יאמר שהמיצוע הוא טוב ולא ימאס בעיני הכל, ואמר קדוש יהיה - יום יום תהיה בו קדושה מחודשת ולא יהיה מתנוול, ואפילו מותר הגוף והפרע המנוון עושהו נזר קדושה. כל ימי הזירו - נוסף על הקדושה שתורק עליו יש עוד קדושה קנינית כבכהן, ועל כן יזהר להטמא. מאשר חטא - אמרו חז"ל שקרוי חוטא על שציער עצמו מהיין, קל וחומר לשרוי בתענית, מדבר רק על נזיר שנטמא, כי הקב"ה ברא פירות וכו' ליהנות בני אדם וליישב נפש, וגם היין משמח אלקים ואנשים, אמנם לכפרת עוון יתענה איש לשוב בתשובה, וכן הנזיר מענה נפשו מהיין, בערך מה שמקדש עצמו, אך זה רק במשמר נזירותו, ולא במי שנטמא, שאז יפלו הימים הראשונים, רוצה לומר חבל על שהצטער בהם, ומביא חטאת לשגגת טומאתו, ועולה כי אלו היה הרהורו נקי ולא היה מסיח דעתו, לא אירע לו, כי השי"ת היה מרחיקו מהחטא, ולכן יפלו הימים הראשונים לגמרי ממדרגתם, וגם אינם עולים... (שם שם ב והלאה)
דע כי ענין שמשון ומדרגתו שהיה נזיר מבטן אמו, והנזיר כתיב אצלו (במדבר ו') קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, נמצא כי הראש הוא כלי ששם ההכנה לקבל קדושת הנזיר, ולכך כתיב כי נזר אלקיו על ראשו, ועוד כתיב וקדש את ראשו ביום ההוא וגו', והוא כמו הכתר, והמלך שיש לו הכתר הוא נבדל מכל העם, ולפיכך אצל הנזיר כתיב כי נזר אלקיו על ראשו, כי הקדוש הוא נבדל בקדושתו משאר הדברים שאינם קדושים, ויותר מזה הנזיר שהוא פרוש מתאוות הגופניות, שכל בני אדם הם בעלי גוף, וזה נבדל מן העולם פרוש מן היין שהוא תאוה לעינים ונחמד למראה, לכך כתיב כי נזר אלקיו על ראשו, רוצה לומר כי הוא קדוש ונבדל מהכל, כמו המלך שהוא נבדל מהכל. אמנם מה שתולה הדבר בראש, מפני כי הראש שם כחות הבלתי גופניות, שראוי להם הקדושה, שכאשר הוא נבדל מן הגוף, הכחות הבלתי גופניות מקבלים קדושת אלקים, וזהו קדושת הראש, ונאסר שער ראשו להשחית אותם, מפני שכל דבר קדוש אינו בעל הפסד, ולכך אוסר להשחית אותם, ושמשון היה מוכן למעלה זאת ביותר מכל אדם לקבל קדושה זאת, וזה היה כח שמשון וגבורתו, כי הדבר שהוא גוף חלש ותש והוא מתפעל, אבל הדבר שהוא בלתי גוף אינו מתפעל, ומה שהיה בשמשון קדושה אלקית, שהיה נזיר, והיה מקבל כח אלקי, זהו כחו וגבורתו של שמשון... (חידושי אגדות סוטה י א)
איש או אשה - הרואה סוטה בקלקולה וכו' וזה שייך יותר בנשים, כי מסתמא הנשים יזירו מהיין שמזיק יותר לנשים, שהן תשושי כח, ואם אשה תזיר עצמה מהיין אינו פלא, כי בנקל לה לבא למכשול ערוה, אבל איש ודאי מפליא בהזירו, לכן לא כתב כי יפליאו. דבר אחר הוא לשון הבדלה, שעל ידי היין אינו יכול להבדיל בין קדש לחול וחוקות התורה, לאפוקי נשים שאינן בני תלמוד תורה, או לשון הפרשה מתענוגי העולם, שהיין ראש לכולם, ואמר יפליא, שגם נדר האשה תלוי באישה, שהוא נדר לענות נפש, והכוונה בנזירות שירגיל עצמו במעט מעט להנזר מיין, שכל ההתחלות קשות, ובל' יום הוי חזקה שלא יהיה להוט אחריו, או שמבדיל עצמו לאסור על עצמו דבר שהכל נוהגים בו היתר, ובונה במה לעצמו, וזה אינו מצוי בנשים. (במדבר ו ב)
מאשר חטא - ...נראה שר' אלעזר הקפר מודה שכל המשך נזירותו נקרא קדוש, ורק אם נטמא ואיגלאי מילתא שהימים הראשונים לא היו בכלל בנזירות, וכאילו ציער עצמו בחנם, נקרא חוטא עליהם, או אילו היה תם וישר, לא היה צריך לנדר ולהזיר כי מי יעכב בעדו להתנהג בפרישות, ומדאצטריך להתקשר בנזירות יורה שאין מעצור לרוחו בלי שבועה, ובזה גרם לעצמו צער, שכל דבר הנדור יצרו תוקפו ביותר, ולכך נקרא חוטא, שמגרה יצר הרע בעצמו, דדי מה שאסרה תורה, שבתורה בכתב ובתורה שבעל פה עומדים נגד יצר הרע, ואולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כחה לו, וזה שאמר "וכי ימות", שכל זה מעשה שטן שהקרה לטמא ראש נזרו, והוצרך לכפרה, כי על ידי צער זה גרם ליצר הרע שנתגרה בו, ומסבב סבות לטמאו, והוצרך לכפרה על שציער עצמו, ועל שלא עבד ה' בשמחה, כי אם בצער, שאילו היה שמח, היה נזהר בשמירה יתרה מהטומאה, אלא שלא היה לו שמחה בנזירות, שהשמחה מורה על שלמות המעשה, ובזה מצא לו היצר הרע מקום. (שם שם יא)
דבר ואמרת - יכוון לב' מיני נזירות, דבר נגד שאר נזירות, ואמרת נגד נזירות משובחת כמעשה דשמעון הצדיק בנדרים, ולכן אמר "להזיר לה'". (שם שם ב)
להזיר - להיות פרוש מהתענוגים המורגלים, להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו. מיין - ולא יסגף עצמו בצום ובמכות פרושים, שממעט כחו, אלא יזיר מיין להכניע יצרו אם ירא שידיחנו, שאין ה' חפץ בנודר מתוך כעס. (שם שם ב וג)
והזרתם - כבר ביארתי בפירוש ישעיה שיש הבדל בין נזר ובין נסג, שהנוזר פורש מן הדבר מפני פרישות וקדושה שיש בדבר, אם באמת אם לפי דמיונו, כמו נזיר להזיר לה', הוא מפני פרישות, כמו שכתב נזורו אחור, וינזרו מאחרי הוא לפי דמיונו, שחושב שיש קדושה באליל ופורש אליו לשם פרישות וזה עון גדול יותר... (ויקרא טו לא)
דבר אל בני ישראל - הנזירות היא נדר מכל נדרי איסור, והיה ראוי לכלול פרשה זו בפרשת נדרים, וכדי שנדע שכל הנאמר בפרשת נדרים נוהג גם בנזירות, שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ושהאב והבעל מפר נזירות בתו ואשתו, ופירשו חז"ל מפני שנדר הנזירות משונה משאר נדרים, שאינו נאסר רק בזמן שנדר ובמין שנדר, ובנזירות אפילו נדר רק יום אחד ורק ממין אחד, כמו מן היין לבד, אסור בכולם שלשים יום, ובצד זה משונה מדיני נדרים, ולכן נאמרה בפרשה מיוחדת...
לנדור נדר נזיר להזיר - אם יכתבו נדר לבד, נפרש כל נדר שיהיה, אף אם נדר קרבן חל עליו נזירות, לכן אמר נדר נזיר, שפשט שנודר נדר של נזירות... ומשיב שמה שכתב להזיר מלמד שכנוי נזירות כנזירות, כי השם מציין השם העצמי, ומורה רק אם הזכיר שם ההוא שקבל להיות נזיר, אבל הפעל להזיר מוסיף שבכל אופן שגלה דעתו שרוצה לפרוש מעניני העולם אל הנזירות והקדושה, וכולל כל לשון שהזכיר, אם הכונה הוא אל הנזירות...
חומץ יין וחומץ שכר - היה לו לומר מיין ושכר וחומץ יין וחומץ שכר יזיר, רק שאז הייתי אומר שיזיר מלסחור ולהתרפאות במינים אלו, כי פעל נזר שפירושו הפרשה אינו פורט הפרישות מן האכילה ושתיה דוקא... (במדבר ו ג)
כל ימי נדר נזרו - מתחיל שנית, מפני שדין תגלחת משונה מדין היין, שהותר מכללו בתגלחת מצוה, ושסותר שלשים יום, ולכן מתחיל ענין בפני עצמו, וכן אצל טומאה. (שם שם ה)
כל ימי הזירו לה' - מה שפתח שנית ענין חדש, מפני שדיני טומאה משונים מדיני יין ותגלחת. מדיני יין שמותר במת מצוה וסותר נזירותו, ומדיני תגלחת שגם המצורע אסור להתטמאות במת, וסותר כל הקודמים, ותגלחת אינו סותר רק שלשים, ותגלחת חייב המגלח כמתגלח, לא כן בטומאה... (שם שם ו)
כי טמא נזרו - מיותר, שכבר אמר וטמא ראש נזרו, ופירוש שבא ללמד שרק מחמת טומאה יפלו הימים הראשונים, לא מחת תגלחת. ואין תגלחת סותר רק שלשים, שלא יש פרע, וגם למדו שימי חלוטו של מצורע וימי ספרו הגם שאין עולה מן המנין, בכל זאת אין הימים הראשונים נופלים... (שם שם י)
נזיר אחיו - כנראה אינו רוצה לומר המוכתר של אחיו, שכן הוראת נזיר אינה בשום מקום המוכתר, האציל במעמד חברתי, אלא תמיד האציל בדרגה מוסרית, ואם כי מצאנו גם נזר במשמעות כתר, הרי זה נובע ממושג היסוד של נזר, הפרש, הגבל, סמל המפריש את המוכתר מהאחרים... נזיר השולט בעצמו ומתרחק מכל מדה מגונה, ואכן זו היתה מידתו של יוסף, והוא עמד בה כל ימיו בצורה מזהירה. (בראשית מט כו)
וינזרו - אין נזירה אלא פרישה, והוראת היסוד של נזר להיות מוצא מכלל חוג כלפי מטה או כלפי מעלה, מחמת שאין האדם ראוי לו, או מתוך שהוא נעלה מעליו, ובנפעל שולטת הוראת הפרישה כלפי מטה, "נזורו אחור"... (ויקרא כב ב)
ענבי נזירך - נזיר דבר המיועד למטרה נעלה, ושאר דברים מופרשים ממנו, מכאן נזר, כתר שהוא אות למעמד נבדל ונעלה. נזיר אחיו - מי שזכה לכתר בתוך אחיו, ומכאן גם הנזיר... (ויקרא כה ה)
כי יפליא - אין הנזיר רק המתנזר מתענוג היין, שאין היין סותר את הנזירות אם שתה ממנו, וגם האיסור של טומאה ותגלחת אינם ממצים את מהותו, והם סימנים חיצוניים להודיע את נזירותו. נזיר הוא זה שעל האחרים להתרחק ממנו, כמו "ענבי נזיריך", וכמו הנזיר המציין שעל האחרים להתרחק בכבוד מנושאו, הנזיר לוקח על עצמו תפקיד המרימו מסביבתו, ותפקידו להיות בכל ישותו ורצונו קדוש לה', מסביבו נזר, בו ימצא רק ה', אבל לא התנזרות מקומית במדברות, כי אם יחוד הרוח והרגש בתוככי הישוב. מיין ושכר - עליו לשמור על טהרת השכל והרגש, תער לא יעבור - כפי שבארנו התגלחת מסמלת התמסרות לכלל, גדול השער בהיפך, מציין התנזרות, השתקעות בעבודה עצמית, לכן הוא קדוש, ככל דבר המקרבנו לשלמות רוחנית ומוסרית... (במדבר ו ב והלאה)
כי יפליא - בארנו שעושה דבר למצוה ואינו לרצון ה', אם לא בדרך פלא שהשעה או הענין נחוץ לכך. לנדור נדר נזיר להזיר - אריכות לשון היא, ולפי הפשט שני אופני נדרים המה, או נדר נזיר, או נדר להזיר, והאי לה' קאי על שני אופני הנדר, וביאור שני האופנים היינו סתם נדר נזיר הוא מקובל לחז"ל סתם נזיר ל' יום, ואם יותר מזה צריך לפרש, על זה כתוב להזיר, שמפרש כמה תהיה נזירותו. (שם שם ב)
מיין ושכר יזיר - האי יזיר מיותר, ומכאן למדו רז"ל, סחור סחור לכרמא לא תקרב, יהא מובדל לגמרי, ודבר זה אינו בשאר נדרים מאיזה דבר מאכל. (שם שם ג)
כל ימי נדר נזרו וגו' עד מלאת הימים - אריכות דברים הללו מלמדנו, שיש הבדל בין נדר נזרו, היינו שאומר סתם הריני נזיר, בין אשר יזיר, שהוא אומר הריני נזיר נ' יום או לעולם, היינו דל' יום חמורים, שנסתרים גם כן, מה שאינו כן אשר יזיר לה', אינם נסתרים אלא ל' יום שיעור פרע... (שם שם ה)
כל ימי נזרו קדוש הוא - הפסיק באמצע דיני טומאה בזה המקרא... למדנו מזה שיש אופן נזירות שאינו מוזהר על טומאת מת, והיינו נזירות שמשון, שבא בקבלה, ואופן הדיוק הוא כך, דיש לדעת תכלית הנזירות בא לשני אופנים, א' כדי להתקדש ולהשיג רוח הקודש, וכלשון הנביא, (עמוס ב') "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים", הרי דענין אחד הוא, ועל זה כתיב להזיר לה', שהוא מופרש לגבוה, והב', כדי להבדל מניאוף, כדאיתא ריש מסכת סוטה, הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, וזה התכלית פעמים בא על מקרה שקפץ עליו איזה הרהור כעובדא שבא לפני שמעון הצדיק, ונודר בנזירות סתם ל' יום, ופעמים בא בשביל שעלול להכשל בעריות מפני טבעו, על כן מזיר עצמו לעולם, והוא נזירות שמשון. והנה לתכלית הראשון מבואר טעם שלש אזהרות שבפרשה, דיין ותגלחת בא להפרישו מתאוות העולם הזה, וטומאת מת בא להפרישו מעצבות, שמונע גם כן מרוח הקודש, שאינו בא אלא מתוך שמחה של מצוה, אבל לתכלית השני אין טעם להפרישו ממת, ואדרבה, יטמא במת ויזכור יום המיתה ויפרוש מעבירה, משום הכי בא זה המקרא כל ימי נזרו, בכל אופנים שהוא נזיר סתם, בין שנדר בשביל רוח הקודש, בין בשביל להפריש מעבירה, מכל מקום קדוש הוא לה', צריך להתקדש, וממילא יהי פרוש ממת ומעצבות... אבל יש עוד אופן הזירו שהוא נזיר לעולם, בנזירות שמשון, אין צריך להתקדש ואינו מוזהר על טומאת מת. (שם שם ח)
מאשר חטא על הנפש - ...ואם לא אירעה לו זו הסבה, לא היה נקרא חוטא על הנפש, שהרי כדאי הוא להזיר עצמו מן התענוג הגשמי, כדי להשיג תענוג רוחני של דביקות בה', אבל אחר שאירע לו באונס זו הסבה, אות הוא שאינו ראוי לכך, ואם כן בחנם ציער עצמו מן היין, וביקש דבר שגבוה מערכו. (שם שם יא)
יביא אותו - זה הלשון מונח על נושא ונשוא, ולא על הבא בעצמו, וכאן הפירוש שתכלית הנזירות להגביה צורת הנפש כמו שכתבנו, ואחר ל' יום שהרגיל עצמו בפרישות, השיג מעלה זו להכיר סגולת אהבת ה', לכן יביא את נפשו בצורה זו לפני אהל מועד, שיהא ראוי להקריב קרבן עולה, שאינו ראוי באמת להביא נדבה אלא משכיל על דבר ה'... (שם שם יג)
וסל מצות - שבא כמו תודה לה', שמביאים לחם להודות ולהלל על הנס, כך בא כאן להודות לה' על שעזרו לכך להיות קדוש לה'... אלא שבתודה מביאים גם לחם חמץ, מה שאינו כן כאן, אין מקום לחמץ שאינו עולה על המזבח, משום שמעורב בו תחבולות אנוש... (שם שם טו)
הזרוע בשלה - ...והנה ענין הצווי בזה ללמדנו שהנזיר השיג מעלת הכהונה בקדושה, זולת שאינו יכול לעבוד בבית המקדש, ועל כן מה שעל פי הדין מותר בדיעבד בכל האיסורין, שרי כאן לכתחלה, שיתבטל קדושת שומן הזרוע, חלק הכהן בבשר האיל, והנזיר יאכלנו... (שם שם יט)
מלבד אשר תשיג ידו - שאם ידו משגת להרבות בקרבנות, מצוה להרבות, אפילו לא נדר לגלח על יותר מהחיוב. (שם שם כא)
ולקדקד נזיר אחיו - על מה שמגיע לו גם רצון שוכני סנה, היינו מינים המכחישים את הגוף, בשביל שגם יוסף התנהג בנזירות בשעה שפירש מאחיו. וכתיב בלשון קדקד, משום שמי שהוא נזיר ופרוש מן התבל עוסק בדבקות ומשוקע בדעת שהוא באחורי הראש. (דברים לג טז)
כל ימי הזירו - מעצמו, ולא כשהוא על ידי מלאך, כנזירות שמשון, שאז מותר להטמא למתים. (במדבר ו ו)
קדוש הוא - בעצמותו, ולא במעשיו, ולכן חייב קרבן אם אירעה לו טומאה, וזהו אשר חטא על הנפש למת, וכמו ההוא דאכליה אריה ברחוק ג' פרסי מיניה דרבי יהושע בן לוי, ולא אישתעי אליהו בהדי. (שם שם ח)
יביא אותו - ישקיף על עצמו בעיני זולתו, ולפי זה ידין כמה נזירות הוא צריך עד מלאת ימי נזרו לגדר כחות יצרו. (שם שם יג)
לחטאת - ענין החטאת בנזיר, כי בטל ממנו כמה מצות, כגון טומאה לקרובים, וקדוש והבדלה על היין, ואם פעלו אצלו בפרישות טוב, אך צריך כפרה, וכמו שהביא ר"ת שתלמיד חכם צריך למיתב תענית לתעניתו. ונראה דאין נזיר בחוצה לארץ, ולכן בקשו משמואל "ויצא לפנינו ונלחם ככל הגוים" וגו' כי שמואל לא יצא לחוצה לארץ להלחם, אלא המתין עד שבאו בתוך הגבול, ולפי זה אתי שפיר דעת הרמב"ם, דגם בזמן הזה שאין שררה כופין הנזיר לעלות לארץ. (שם שם יד)
כי יפליא - פירוש נזיר להיות נבדל מעניני העולם הזה, אף כי גם הוא עושה דברי העולם, אבל בכח האדם להתדבק עצמו בכח השורש של כל דבר שהוא חיות הפנימיות, ונקרא פלא, כדכתיב עושה נפלאות, שהשי"ת נותן בחינת פלא גם בעשיה גשמית... אך מעשה עולם הזה מרחיקים ומסתירין כח הפנימיות, ועל ידי חכמה שהוא הביטול אליו יתברך, על ידי שמבין בחכמתו שאין להשיג כח גבורתו יתברך, נופל ממילא פחד ויראה על כל מעשה האדם, שכל חפצו ורצונו בטל בהשגה לה' יתברך ולרצונו, ובינה הוא שממשיך החכמה להיות נדבק בגוף האדם, שעל ידי זה סר מרע בטבע, שכל אבר נבדל ומרוחק מחטא על ידי שמכניס היראה בעומק חיותו ורצונו, ודעת הוא המשכת החכמה ובינה לכל מעשה ומדה בפרט... (במדבר נשא תרל"א)
בפרשת נזירות, כל ימי נזרו קדוש הוא, אם כן לעולם נגנז הקדושה בלב איש ישראל, רק שכפי הפרישות מן הגשמיות מוציא הארת הקדושה מכח אל הפועל, דכתיב וייצר שתי יצירות, ויש ציור הנשמה ומתלבש בציור הגוף, רק שצריך האדם לראות למצא התגלות ציור הפנימי, וזה שאמר איש כי יפליא, דאיתא במדרש בראשית בפסוק גדול אתה ועושה נפלאות, עיין שם, שדורש על רוח האדם שבקרבו... שהקב"ה קשר הנשמה שהיא רוחנית בגוף הגשמי, וזה עצמו פירוש בראשית ברא, שיהיה התקשרות להבריאה בהראשית, וזהו עושה נפלאות אתה אלקים לבדך, וקודם החטא היה מתגלה זה הכח באדם להיות כלול מרוחני וגשמי בלי השתנות, וזה שאמר אני אמרתי אלקים אתם וכו', ואחר החטא צריכין לפרוש מהגוף לזכות להתגלות ציור הנפלא, ומכל מקום יש זמנים ומצות שיכול להתגלות הציור הנ"ל, כמו שבשבת, שהוא יומא דנשמתין... שעל ידי זה יכול להתגלות כח הנשמה, כמו בנזיר על ידי הפרישה. וסמכו לפרשת סוטה, כמו שאמרו ז"ל הרואה סוטה יזיר עצמו מהיין, והענין הוא, דכתיב אשר חטא על הנפש, דרשו חז"ל על שציער עצמו מהיין, והיינו כי מכוון האמת היה, שיהיה האדם כדכתיב "עשה האלקים וכו' האדם ישר", כולל הנשמה והגוף כאחד, ולא יצטרך לפרוש מכל זה, אך כשרואין התגברות היצר הרע בעל כרחו צריכין להשליך הגשמיות והגוף כדי לזכות להארת הנשמה. (שם שם תרמ"ז)
במדרש, איש כי יפליא... פירוש כי השי"ת אדון הכל, ובמה נוכל לעבוד אותו, רק על ידי שנמצא יצר הרע והבלי עולם, בזאת נוכל למצא מקום לעשות לו נחת רוח. ולכן הנזיר שפורש עצמו מתאות העולם זוכה לקדושה יותר מכהן גדול, ואמרו חז"ל במקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, והוא כלל לכל אדם, כפי מה שעושה לעצמו גדר ערוה, כך זוכה לקדושה, וזה שאמרו בנזיר ששבחו שמעון הצדיק, שפחז עליו יצרו, וגבר עליו על ידי קבלת נזירות, לכן זכה לקדושה עליונה, שזה היה עיקר רצונו יתברך בעולם. (שם שם תרמ"ט)
...והנה הנזיר פירש עצמו מכל התערובות, ונזר אלקיו על ראשו, ואסור ביין, ולכן נקרא חוטא על הנפש, כי אחר החטא אי אפשר לתקן הנפש רק בדעת, כמו שכתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב", רמז גם, שאף על פי שמתדבק בעץ החיים, מכל מקום הנפש לא מיתקן רק בבירור הטוב מרע, ומכל מקום התורה מלמדת לנו דרך, שהגם שהדעת נצרוך עתה, אבל צריכין לעתות מזומנים לקבל עליו נזירות ופרישות, ויועיל לאחר כך כשיחזור להתנהג בדרך הדעת, כמו שכתוב בספרים שהל' יום של הנזיר מביאין לו הארה על כל הזמנים שאחר כך, כנ"ל. (שם שם תרנ"א)
במדרש יקרה היא מפנינים... ואחר כך פרשת נזיר, שיכול כל איש ישראל להמשיך עליו הקדושה כמו קדושת כהן גדול, דכתיב נזר אלקיו על ראשו, והוא בכח התורה, כמו שכתוב כי יפליא, בכח הדיבור בפה, שהוא כח התורה בישראל, ועל זה איתא פירוש הכתוב "הביאני המלך חדריו", אף על פי כן נגילה ונשמחה בך ביותר, ב"ך הוא כ"ב אתווין דאורייתא, וקב"ה וישראל כולהו חד. (שם שם תרנ"ה)
ובזה נבין ענין הנזיר, שמעלתו גדולה עד מאד, ונאמר בו "כי יפליא", שמגיע לפלא עליון, ומדת פלא עליון ידוע, וקדושתו חמורה שאינו מטמא למתים ככהן גדול, ומפורש בכתוב (עמוס ב') "ואקח מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים", הרי שגדלה מעלתם של נזירים ממעלת נביאים, ולכן נאמר מבחוריכם, ממובחרים שבכם. אך לבא לזו המעלה אי אפשר כי אם בסור מן הדבר שהוא היפוך לו, כי הנה יין שרשו בינה, רק כשיורד למטה מטה מתגשם ומשחית הדעת, ומגלה את הנסתרות שבלב, ועל כן כשפורש את עצמו מן היין בא לעומתו בקדושה לשורש היין שהוא בינה. והמצוה השניה שבנזיר היא תגלחת, כמו שכתוב תער לא יעבור על ראשו, ובש"ס נדרים ט' רועה הייתי לאבא בעירי וכו'... הרי שנזיר הוא שפורש את עצמו מגאות, ועל כן בא לעומתו בקדושה, שהיא ענוה למעלה מבחינת חכמה... וזה שמסיים הש"ס שם, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא וגו', ועל כן נקדשו אצלו השערות שעל הגולגולת המקיף על המוח, והבן. המצוה השלישית של נזיר היא לפרוש מטומאת מת, והנה כתיב (איוב ד') "ימותו ולא בחכמה", וההיפוך (קהלת ז') "החכמה תחיה בעליה", ועל כן במה שפורש את עצמו מטומאת המת, שממנה באים לאדם עצלות ומרה שחורה ומטמטום הלב, בא לעומתו בקדושה בבחינת חכמה, שממנה בא אל החיות בעבודת השי"ת, כדכתיב החכמה תחיה בעליה, והבן.
ענין שלשת הדברים שנצטוה הנזיר, יין תגלחת וטומאה, הם נגד שלשת חלקי האדם, מחשבה דיבור ומעשה. תגלחת שער הגולגולת שעל המוח, ששם היא המחשבה שבאדם, יין חלק הדיבור, שנאמר (זכריה ט') "ותירוש ינובב בתולות", ואמרו ז"ל (עירובין ס"ה) נכנס יין יצא סוד, טומאה היא נגד חלק המעשה, וזהו ענין ג' הקרבנות, חטאת עולה ושלמים, להשאר מקושר בקדושה, עולה מתיחסת לחלק המחשבה, דעולה באה על הרהור הלב, וחטאת מתיחסת לחלק המעשה, ושלמים הם נגד חלק הדיבור, דדיבור הוא כלול מתרין, מחשבה ומעשה, נפש וגוף, שבלעדי מחשבה אין בו כח הדבור, וגם עקימת שפתיו הוי מעשה, ושלמים זוכין בהם כולם, מזבח, כהנים ובעלים, ועל כן לא מצינו שלמים באברהם ויצחק רק ביעקב... (במדבר נשא תע"ר)
והנה בענין נזיר יש להתבונן, שהרי לפי פשטות הדברים איננו כל כך דבר גדול שיפרוש מן היין והתגלחת והטומאה רק שלשים יום, ומה עינוי הוא זה כל כך עד שנקרא קדוש... אבל ענין הוא על פי מה שכבר אמרנו, ששלשה הדברים האלה נוגעים לדברים עליונים מאד, שערות הם על מוח הראש למעלה מן הכל, טומאה היא טמטום הלב היפוך החכמה, יין הוא התגלות הנעלם, כמו שאמרו ז"ל (עירובין ס"ה) משנכנס יין יצא סוד, וכשהוא פורש מדברים אלו שורים עליו לעומתם ענינים בקדושה, וזהו הרואה סוטה בקלקולה מה שאירע לה בשביל שפרחה ממנו הקדושה, באו לעומתה כחות רעים שהם משחיתים אותה, מזה יקח מוסר להיפוך, לפרוש משלשה דברים אלו, אף שנראה זה קטן בעינו, מכל מקום יבא לעומתם בקדושה עליונה. (שם תרע"ב)
שמואל שקול נגד משה ואהרן... אך נראה דהנה אמרו ז"ל (נזיר ס"ו) שמואל נזיר עולם היה, ובנזיר ג' מצוות, יין, ותגלחת וטומאה, וכבר אמרנו שהם נגד מחשבה דיבור ומעשה, מצד קדושת המחשבה נעשים שערות הראש קדושות, ומצד קדושת הדיבור נאסר ביין המביא לידי מותרות הדיבור, כאמרם ז"ל (עירובין ס"ה) משנכנס יין יצא סוד, וכן כתיב (זכריה ט') "ותירוש ינובב בתולות", ומצד קדושת המעשה נאסר בטומאת מת, כי קדושת המעשה היא שיהיה המעשה קשור בשכל, שהוא החיות שבאדם, ובכלל שיהיה הגוף נצמד לשכל, ויהיו לאחדים, והמת ההוא ההיפוך מזה. והנה משה ואהרן משה הוא המוח של ישראל, ואהרן הוא הלב, ושניהם המשיכו קדושת המוח והלב בישראל, כי משה עבודתו במוח, ואהרן בעובדא, והדיבור היה כלול בשניהם, במשה מצינו שדבר עם ישראל כל התורה, ואהרן ברכת כהנים, והנה המשיכו בישראל קדושת מחשבה דבור ומעשה. והנה שמואל היה נזיר עולם, והיתה בו קדושת מחשבה דיבור ומעשה כנ"ל, והיה לוי, וכבר אמרנו במקום אחר, שעבודת הלוים היא להעלות את ישראל ולקשרם בהשי"ת... ובאשר שמואל בנזירותו היו בו מחשבה דיבור ומעשה, כשחיבר את ישראל באביהן שבשמים היה נמי בג' בחינות אלה, ועל כן שקול כנגד משה ואהרן, והיינו בענין ההמשכה לישראל קדושת מחשבה דיבור ומעשה... (שם תרע"ג)
ולפי האמור יש לפרש מאמרם ז"ל, כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, הגם שבפשיטות ניחא שהיין מביא לידי ניאוף, ויין עמוני של שטים לעד, מכל מקום הלא יש ויש כמה עוברי עבירה, שאינם שותים יין כלל. אך יש לומר, כי שלשת הדברים שבנזיר, יין ותגלחת וטומאה אינם דברים שכל כך קשים לאדם, ואין היצר הרע כל כך מחמדתן, ואין רבותא ושבח כל כך לאדם הנזהר מהם, ומהו הרעש הגדול שנקרא קדוש, והוא במעלה עוד יותר מנביא... אך כלפי שנאמר בענין סוטה הנקראת בשם זה בגלל הנטיה מדרכי הצניעות, משום שכל הרע שנעשה אחר כך נמשך מן הנטיה הראשונה כנ"ל, שבאשר שורה עליה דבר ההיפוך, שהוא כח ערוה, והוא התוקף אותה בכח עד שהפילה לבאר שחת, כן נמי נאמר להיפוך, וכל שכן הוא שמדה טובה מרובה, והאיש שנטה מדרכי המון בשביל כבוד ה' אף שאיננו כל כך רבותא, מכל מקום שורה עליו דבר שהוא להיפוך מג' דברים הנ"ל, וכמו שהגדנו כבר שלעומת שפורש מן היין, שמשבש כונת הלב, זוכה ללב מבין וזוכה לבינה, ולעומת שפורש מטומאת מת, שהוא ענין טמטום והעדר החכמה, כמו שכתוב (איוב ד') "ימותו ולא בחכמה", זוכה לחכמה, ולעומת שפורש מתגלחת שהוא ענין להתנאות ולהתגאה... זוכה לעומתו לענוה, שהיא מדה גבוהה מהכל... כי הענין האלקי ששורה עליו לעומת פרישתו מג' הדברים אלו, הם מושכים אותו ממצוה למצוה עד שיזכה למעלות הרמות הנ"ל, והוא ממש היפוך ענין סוטה, על כן הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין...
שמואל שקול כנגד משה ואהרן, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי נזיר עבודתו בהצנע, וכתיב (במדבר ו') כי יפליא, וכן כתיב (שופטים י"ג) והוא פלאי, שפירושו נעלם, ועל כן נאסר ביין, שהוא לארמא קלא, שהיא מדת הלוים, אבל כהנים עבודתם בחשאי, ועל כן שמואל שהיה נזיר עולם והיה לוי, היו בו שתי המדות יחדיו, וזה שקול כמשה שהיה לוי והיה משורר כבש"ס ערכין י', וכאהרן מחמת שהיה נזיר, עד כאן דבריו...
כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר הטעם שנזיר אסור בטומאת קרובים וכהן מותר, משום שכהן קדושתו מצד התולדה, אבל נזיר שקדושתו מצד עצמו, אין לו צירוף אל קרובים, לפי זה מובן הא דכהן גדול נמי אסור לטמאות לקרובים, משום שמעלתו זו שנעשה כהן גדול היא מחמת מעלת עצמו, ולולא מעלת עצמו היה כהן הדיוט... (שם תרע"ד)
בטעם איסור יין לנזיר, כתבו המפרשים מפני שהיין משחית הדעת, ויש להבין, למה נאסרו ענבים, שהרי אינם משחיתים את הדעת. ויש לומר על פי דברי הקדוש ר"ש מאסטרופאלי ז"ל בפסוק "והימים ימי בכורי ענבים", היינו שאז היתה שליטת אותיות שקודם אותיות ענבים, קודם הע' הוא ס' וקודם הנ' הוא מ', וקדם הב' הוא א', וקודם המ' הוא ל', כי אז ירחין דעשו, והוא עולם התוהו קודם עולם התיקון... ועל כן נזיר, שנזר אלקיו על ראשו, וידועין דברי האבן עזרא, שכל העולם הם עבדי התאוות, ועל כן הנזיר שפירש מהתאוות הוא שיש עליו כתר מלכות באמת, על כן אסור בענבים, שהם לפני מלך מלך לבני ישראל, והבן. (שם תרע"ה)
...טומאת המת היא טומאה שמשכנה בגוף ריק היא לעומת כח המעשה המתיחס לגוף, ולמען ישאר בקדושת המחשבה דיבור ומעשה, אף אחר כלות ימי נזירותו, הצריכו הכתוב שלשה קרבנות. וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק "ואחר ישתה הנזיר יין", היינו שאף כשישתה אחר כך יין, ישאר שם נזיר עליו, ולפי דרכנו הוא שישאר מקודש במחשבה דיבור ומעשה, ולזה באו שלשת הקרבנות, חטאת מכפרת על שוגגין, שהוא מעשה, מביאה על הנזיר קדושת המעשה, ועולה שמכפרת על הרהור בלב מביא עליו קדושת המחשבה, ושלמים הם קרבן שיש בו שלום למזבח ולכהנים ולבעלים הוא המשלים את הכל, הוא לעומת כח הדיבור שהוא הרכבת גוף ונפש ושלמות וחותם האדם... (שם תרע"ו)
...דהנה יין יש בו שורש גבוה חמרא דמנטרא, וכל הקדושות נאמרות על היין, אך באשר יכול להביא גם לדברים שאינם ראויים, ומשחית הדעת, כאמרם ז"ל (ברכות נ"ז) יין יש שותהו וטוב לו, ויש שותהו ורע לו, תלמיד חכם שותהו וטוב לו, ועל כן נאסר לנזיר לגמרי, אבל אחר שהיה פרוש שלשים יום, שוב לא יביאהו היין לדברים שאינם ראויים, כיון שהורגל בקדושה שלשים יום... (פסח תרע"ג)
וענין הנזירות הוא הפרישות מתאוות, ועל זה הוא גידול השער שהוא ניוול הגוף, שהרי איתה בסנהדרין (כ"ב ב') מלך מגלח בכל יום משום מלך ביפיו, דהוא צריך לייפות את עצמו, וזהו כבודן של ישראל, וכן כהן גדול וכהנים משום כבוד שמים ונוי המקדש להיות משמשים נאים בגוף... וכן איתא בפרק אלו מגלחין שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. והנזיר הוא שמרגיש בעצמו חשק לתאוות גופניות, כאותו שפחז עליו להאבידו מן העולם, ועל זה העצה בקבלת נזירות לניוול גופו ולהיות קדוש לה' בפרישות מתאוות. והלכה היא בנזיר שהאב יכול להדיר את בנו לפי שחסרון זה נמשך בתולדה כמ"ש הן בעוון חוללתי, דאפילו חסיד וכו', וכשרואה בו בילדות החשק לתאוות זה מורה על החסרון שבתולדה מצד האב, על כן עליו לתקנו בהדרה בנזיר. ויש עוד חסרון שמשרשו בעולם העליון, כנודע בסוד שליטת האדם בליעל, ועל זה נאמר "ואשר הרעותי", דהשי"ת הוא הגורם לזה בבריאת היצר רע... (חלק א פוקד עקרים עמוד כג, וראה עוד ערך שמשון)
ואחר זה נזכר פרשת נזיר, שיש עצה להיות נשמר מקודם לבל יהיה נפתה לג' פגמים הנ"ל, לקנאה תאוה וכבוד, על ידי ג' הדברים שצריך הנזיר להזיר עצמו, כי גידול פרע הוא תיקון הקנאה וכעס כידוע, דשערות מורין לדין, כי עשו איש שעיר, והיוצא מן הגפן להיות נזהר מתאוה, כמו שאמרו ז"ל, הרבה היין עושה. וטומאת מת הוא מפגם הכבוד כנ"ל, והיינו על ידי שהיה לו אתערותא לקדש עצמו במותר לו, ולא על ידי עצבות לסגף את עצמו, כי על זה נקרא חוטא, כי דייך מה שאסרה תורה, רק כענין נזיר של שמעון הצדיק במסכת נזיר, ועל ידי שעושה בתורת גדר לעצמו כדי להיות נשמר מיצר הרע, גם אם מסגף עצמו מעט, על ידי זה נקרא קדוש, וכדברי רמב"ן ז"ל על פרשת קדושים תהיו, שחשב זאת למצות עשה לקדש עצמו במותר לו, כל אחד לפי מה שמרגיש בנפשו את נגעי לבבו, לבל יהיה נבל ברשות התורה... עוד שם אחר כך, כל המזיר עצמו לשם שמים זוכה לכל הברכות האמורות בברכת כהנים, וזהו לשם שמים, כדי לישמר מן העבירה, שצריך לגדור עצמו בהיתר כדי שלא יבא לאיסור... (פרי צדיק נשא ג)
...וביחוד בימי הבחרות, כמו שנאמר ואקים מבחוריכם לנזירים, שדייקא אז נצרך לעשות גדרים לעצמו, ויש בענין זה עומק גדול, ועל זה נאמר איש כי יפליא, כי לפעמים אין רשאי ונקרא חוטא, כמו שאמרו (נדרים י') שנזיר חוטא הוא, שציער עצמו מן היין, וכאמרם לא דייך במה שאסרה תורה וגו', אמנם מי שמרגיש בעצמו שהוא צריך לזה, כענין הנזיר של שמעון הצדיק, שאמר עליו כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, ועליו אמר הכתוב איש כי יפליא. ותיבת פלא יש בה שתי משמעויות, א' מלשון נפלא ונעלם, וגם משמעות התגלות ומפורש כענין לא נתנה נזירות אלא להפלאה, וקטן היודע להפלות, ויובן זה על דרך אמרם ז"ל על הפסוק הנני יוסף להפליא וגו'... הוי בהפלאה של תורה מדבר... וכאן נרמז בתיבת כי יפליא שתי המשמעיות הנ"ל, היינו שיהיה נגלה ומפורש לפניו הפלא והעומק של כח חכמת התורה, כי בזמן שהאדם מרגיש בנפשו שנצרך ליתן גדר בנפשו באיזה ענין הוא בא על עומק דברי תורה באותו דבר, ועל זה מרומז בהמלאך שבא על נזירות שמשון, נאמר שם ומפליא לעשות, שעשה בזה דבר פליאה, ובזה יובן הדין המובא בשולחן ערוך, שאם האדם מקבל עליו איזה דבר שיהיה עליו כאיסור של תורה, אין מועיל לו התרה... אמנם תוכן הענין כמו שיש כח בסנהדרין וחכמי הדורות לעשות גדר וסייג על כלל ישראל, שלא יועיל על זה שום התרה, שזהו עיקר כח תורה שבעל פה... כמו כן האדם בעת שרואה בנפשו שהוא צריך לגדר זה יש לו כח כמו איסור של תורה, וממילא כשהוא אומר כן, בודאי הוא מכוון שצריך לדבר זה, וממילא אין לו התרה, ועל זה מרמז בתיבת איש כי יפליא, היינו בעת שרואה בעצמו שצריך לזה, אז בא על פליאת חכמה של דברי תורה זו. וענין פרשת נזיר מרמז על כח תורה שבעל פה, כדברנו. (שם ו)
...והנה בתורה הקדושה נאמרה פרשת נזיר אחר פרשת סוטה, ובתורה שבעל פה נסדרה מסכת נזיר קודם מסכת סוטה, דהנה להבין הענין מה זה שצריך להזיר עת עצמו, מפני שרואה אחר שקלקל, ויש לומר שהוא כענין אמרם ז"ל מחוי במחוג קמי מלכא, שלפני המלך הדרך לרמוז ברמיזות, ותורה שבכתב נקרא קמי מלכא, והרמיזות הוא הבת קול שיוצאת בכל יום, שמזה בא ההרהורי תשובה בלב כידוע... ולכן בתורה שבכתב סוטה קודם לנזיר, שמזה שנזדמן לראות זאת צריך להבין, שבטח צריך להזיר עצמו מן היין. ובתורה שבעל פה בגמרא נסדר נזיר קודם סוטה, והוא כענין אמרם ז"ל באבות איזהו דרך טוב וכו', הרואה את הנולד, היינו מצד חכמתו רואה מקודם שמזדמן לפניו מה שיוכל להולד מזה, ומזיר עצמו מן היין, וכן בכל ענינים, ויש לומר שזהו מה שאיתא בזוהר הקדוש חכימי עדיפי מנביאי... (שם יג)
כי יפליא וגו', הלשון כי יפליא יש לומר מפני שענין הנזירות בעצם הוא דבר פלא למעלה מן השכל והדעת, כי עיקר הנזירות שהוא פרישות מטומאה ותגלחת והיוצא מן הגפן, עם כל זה גם אם ישמור אדם את עצמו ויסגף עצמו בג' דברים הללו, אם לא יקבל על עצמו לשם נזירות לא יהיה נקרא קדוש על ידי זה, רק על ידי דבור אחד שיוציא מפיו הריני נזיר, אז נקרא על ידי זה קדוש, כמו שנאמר "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'", והוא באמת פלא גדול, שעל ידי דבור אחד נעשה קדוש בעצם, ועוד יש בכח דיבור הזה להתקדש לעולם, באומר הריני נזיר עולם כנזירות שמשון... ועוד נמצא על פי הלכה למשה מסיני דבר יותר עמוק ופלא, שגם האב מדיר את בנו בנזיר... וכמו כן הוא פלא ענין גוף הנזירות, שהיה עד עתה אדם פשוט, וברגע אחד על ידי הדבור בכונה רצויה נעשה קדוש לה'... (שם יד)
ראה כי לא יקרא נזיר, המגדיר עצמו מדבור וכדומה, רק מיין הרי זה נזיר, למה, שהיין מאבד הדעת, ויהיה שוגה ופתי בכל, הרי כי העיון גדול מכולם, ואם כי בודאי המגדיר עצמו מכל דבר הרי זה קדוש, ואולי שכרו מרובה לפום צערא, אבל נזיר לא נקרא בכל הלכותיה, כמדובר במעלות הנזיר במאמר "מה בין ראשונים" וכו', והוא להורות, כי כל המעלות תלויות בדעת... (חלק א קג)
ביארנו מעשה נזיר, הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, דברנו, כי כמו שבתורה יש חדושי תורה, ומה הם, מה שמוציא בשכלו להבין דבר מתוך דבר, כן הדבר במעשה, שאף שאין נביא רשאי לחדש שום מצוה, אבל עם כל זה כל איש ואיש יכול לחדש לו מצות, והם מצוות ממנין המצות, והיינו כי באה מצוה כללית של קדושים תהיו (ויקרא י"ט), וכתב הרמב"ן ז"ל, כי אין ליתן גדר בזה, על כי אין אנשים דומים זה לזה בפרישות, כי יש מי שיכול לפרוש עצמו הרבה לפי בריאותו, ויש מעט, וכדומה, אבל אמרה תורה בדרך כלל, כי כדאי לאדם לעשות גדרים וסיגים לקדושה, ופרישות מתאוות העולם הזה. והנה האדם הרואה עצמו מוכן לקבל פרישות זהו ציווי השי"ת עליו להפריש ולהנזיר עצמו. ונמצא כי מסרה התורה דיני והלכות פרישות והשולחן ערוך מזה להאדם הפרטי לפי מה שהוא. ונמצא המזיר ומפריש עצמו מדבר שמתיירא פן יסיר דעתו ממנו ויפול ברשת השטות, ומכל שכן המכין עצמו להרבות דעתו ולהגדיל חכמתו למען ילך לאור השכל, אין לך נזירות החביבה להשי"ת יותר ממנה.
אך נתנו בזה תנאי, והוא, כי לכאורה מי שאינו נותן צדקה כלל, אין אנו מבקשים ממנו מאומה, והנותן חמישים רובל, אנו מבקשים ממנו עוד חמשים? ולכאורה זה נגד השכל כי נזיר על שאסר על עצמו יין, באה התורה ואסרה עליו מחרצנים עד זג... אבל הענין כי ישנן ב' עבודות, עבודת האדם לבעל הבית, ועבודת המלך. עבודת המלך משפט אהב, בדיוק כחוט השערה, כי כל חוט השערה יכול להביא לידי חסרונות רבים... ורק גילתה התורה החדשה שהאדם מקבל עליו, ושנעשה תורה שלו כמנין המצות, היינו בדיוק נמרץ, מחרצנים ועד זג לא יאכל, אם נטמא פעם אחת, כל ימי נזירותו יפלו כידוע... (חלק ב ער)
בנדרים י' גבי נזיר, רבי אלעזר הקפר ברבי אומר, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזו נפש חטא, אלא שציער עצמו מן היין וכו', מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא.
ולכאורה נפלא מאמר זה, דבר קדוש ונעלה כזה, נזירות, שקדוש יקרא הנזיר, היאך זה יקרא חטא? ואמנם התוספות בתענית י"א הקשה על זה, מהא דאמרינן בפרק החובל, החובל בעצמו אינו רשאי וכו', ומפרש התם אמר שמואל ביושב בתענית... ותירצו, דהמצוה שהוא עושה גדולה יותר מן העבירה וכו', ומכל מקום יש קצת חטא, מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת, דקורעין גזר דינו, ונפרעין ממנו תענית של שבת... והאיך אפשר, שבקיום מצות התורה ומה גם מצוה כזו שעל ידי זה קדוש יקרא, יהיה גם חטא, והרי אמרו חז"ל, (סוטה ב') למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לאמר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, וסוטה בקלקולה אין זה דוקא מעשה סוטה, כי אם כל העולם בהבליו ותעתועיו, ולמען לא יעשה עליו רושם, צריך הוא להתרומם למדרגה יותר גבוהה ולמעלה יותר מעולה, לקבל על עצמו נזירות, ואם עושה כן איזה חטא יש כאן...
אבל ביאור ענין זה הוא, כי מאז אחרי החטא של עץ הדעת שנעשה הטוב מעורב ברע, אין דבר, ואפילו הטוב ביותר, שלא יתערב בו גם הרע, וגורם בזה מגרעת וחסרון, וכל דבר שיעשה האדם, אם גם בכונה ורצון טוב, מתעורר כל האדם כלו עם כל מדותיו וכחותיו הרעים מנעוריו, וכל מדה כח וכח דורש מזה את טרפו ומזונו... וידרשו גם הם את תפקידם להשתמש בזה להנאתם וטובתם הם. וזהו ענין הנזיר, אמת הוא כי בראות האדם את התבל ותשוקותיה בכל חלאתה וזוהמתה, מתעורר בו החפץ לברוח מכל זה, ונדרש הוא על ידי דרישה נפשית פנימית להפריש ולהזיר את עצמו מכל תענוגי העולם הזה, אבל באותו הרגע מתעורר בו מיד רגש אחר המונעו מלהיות גדור בגדר מיוחד ולא לשתות יין, כי הלא יין לחיך ינעם, אבל אז רגש אחר מתעורר בו, לסייע את הרצון הטוב להזיר עצמו מתענוגי התבל, והוא רגש של קצף, באמרו אל לבו, בלאו הכי איני מפסיד כלום, כי בין כך ובין כך אין לי הנאה מתענוגי העולם, וזהו הרגש הוא המכריע לקבל את הנזירות... אבל על הכח שהכריע אותו לקבל את הנזירות, שהוא התמרמרותו על מה שיחסר לו, ואשר נדמה לו כי אין לו כלום בעולם, ומפני זה יש בו רצון להביע את הרגש הזה על ידי הנזרו מכל תענוגי העולם, זהו הקצת חטא. וזה החטא גילה רחמנא שהוא מתלוה בכל נזירות, ולרוב הוא מכריע את קבלתו, ורק נזיר אחד היה שאכל שמעון הצדיק מאשם נזירותו, שקבלתו היתה זכה וישרה, ונזירותו היתה לשמים...
ובאמת כמעט מוכרח הדבר, שרגש אי הסתפקות יתערב בכל נזירות, כי מה שדרוש לו לקבל נזירות, הלא הוא מפני שמרגיש כי עוד חיה בו תשוקה גדולה להנאות העולם הזה, ומתירא שימשך אחריהן, שאם לא כן הרי אין לו צורך להבדל מהנאות העולם, ואם כן ודאי יש בו המניעה שלא להנזר מן העולם וליהנות ממנו, וממילא מוכרח שלהפך רגש אי ההסתפקות יסייע לו לקבל נזירות, וזה חטאו, ועל זה צריך להביא כפרה. ומבארים בזה דברי רש"י ז"ל אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמי מי סני להו, כי באמת אין דרוש לצדיק נזירות, וראוי ליהנות גם מעולם הזה, ורק מה שמרגיש במתאוה ליותר ומשתוקק לזה, מצריכו להנזר, ולכן אי אפשר שלא יתערב בזה חטא...
ואף על גב שלא מצינו חיוב להביא כפרה על שאר דברים שמעורב בהם חטא, זהו מפני כי נזיר שבא לידי מדרגה גבוהה כזאת על ידי התעוררותו להפריש את עצמו מהנאות העולם הזה ולקבל עליו את הנזירות עד שקודש יקרא, חסה עליו התורה ביותר שישאר בקדושתו ולא תפגום בה קצת החטא, ולכן הצריכתו להביא כפרה... (חלק ב עמוד קמז)