נח      קרבן  

(ראה גם: בן נח)

 

ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. (בראשית ח כ)

זהר:

ראה נח-כללי בראשית ב תלז.

אמר רבי חייא העולם היה בעניות מיום שאדם עבר על מצות הקב"ה, עד שבא נח והקריב קרבן, ונתיישב העולם אמר רבי יוסי לא יתיישב העולם, והארץ לא יצאה מזוהמת הנחש עד שעמדו ישראל על הר סיני, ונתאחזו בעץ החיים, אז נתיישב העולם. (נח פח)

פתח ואמר, ויבן נח מזבח לה', ויקח וגו', ויבן נח מזבח, זהו המזבח שהקריב עליו אדם הראשון, נח מפני מה הקריב עולה, הרי עולה אינו בא אלא בשביל (לכפר) על הרהורי הלב, ונח במה חטא, אלא נח הרהר ואמר, הנה הקב"ה גזר דין על העולם שיחרב, אולי בשכר שהציל אותי בזה יצאה כל זכותי, ולא נשאר לי עוד זכות בעולם, מיד ויבן נח מזבח לה', מזבח זה הוא שהקריב עליו אדם הראשון, אם כן מהו ויבן, אלא משום שרשעי העולם גרמו שלא היה עומד במקומו, (דהיינו במקום ההשפעה לקדושה), כיון שבא נח (להקריב עליו), כתב בו ויבן, כי החזירו למקום ההשפעה אל הקדושה.

ויעל עולות, כתוב עלת (בלי ו', שהוא סימן הרבים, כי הקריב רק עולה) אחת, כתוב עולה הוא אשה וגו', הרי עולה הוא זכר ולא נקבה, שכתוב זכר תמים יקריבנו, (ואם כן למה) כתוב אשה (עם ה' סופית, שהיא לשון נקבה), הרי אש, (בלי ה' סופית היה צריך להמצא שמה, שהוא לשון זכר). אלא אף על פי שעולה נקרב זכר, ולמקומו נקרב, לז"א, (שהוא זכר, מכל מקום) אין הנוקבא צריכה (משום זה) להפרד (מז"א), אלא בהנוקבא הוא נקרב, כדי לחבר (ז"א ונוקביה) זה בזה, (כי על ידי קרבן) עולה הנוקבא לז"א להתחבר ביחד... נח היה צריך להקריב עולה, משום שהקב"ה התקין אותו במקום זכר, שיתחבר ויכנס בהתבה (שהיא סוד נוקבא), ועל כן הקריב עולה, (ובזה תירץ למה הקריב דוקא עולה ולא קרבן אחר, כיון שבאמת לא חטא, אלא משום שחשב שתמה לו כל זכות כנ"ל)... (שם רכח, ועיין שם עוד)

אמר אותו התינוק, שמעתי, משום שכתוב ארורה האדמה בעבורך, כי באותה שעה שנתקללה האדמה בחטאו של אדם הראשון, נתן רשות לאותו נחש הרע, לשלוט עליה, שהוא המחבל של העולם, (שבה נגלה הרע לאט לאט עד שהביא את המבול), וכילה את כל בני העולם, (שאז נגלה הרע כל צרכו, והיה אפשר להפרידו). מיום ההוא שנח הקריב הקרבן, והריח אותו הקב"ה (שבזה הפריד הרע מהטוב), ניתן רשות להארץ לצאת מתחת שליטת הנחש, ולצאת מהטומאה, (כי נפרד הרע ממנה). ועל כן מקריבים ישראל קרבנות להקב"ה, כדי להאיר פני הארץ, (שהיא המלכות, כלומר נח עוד לא גמר תיקון הזה, ועל כן צריכים עוד ישראל להקריב קרבנות)... (שם רמד, ועיין שם עוד)

ואחר כך בא נח, וראה שהגוף נבנה ממקום יצר הרע, הקריב קרבן כמו שהקריב אדם, מה כתוב וירח ה' את ריח הניחוח וגו', כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אמר הקב"ה מכאן ואילך הואיל והגוף כבר נבלע מאותו יצר הרע, יתענג הגוף כמה שירצה, ויאכל בשר, כירק עשב נתתי לכם את כל... (לך שא)

רבי פתח, וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כשיצא נח מן התיבה, פתח עיניו, וראה את כל העולם כולו חרב, התחיל בוכה על העולם, אמר, רבונו של עולם, אם בשביל חטאת האדם או בשביל השוטים תאבד עולמך, למה בראתם, או האי או האי אית לך למעבד, או דלא תברי אינש, או דלא תיבד עלמא. העלה עולות, וקם והתפלל לפניו, ואותו הריח עלה לפני הקב"ה וערב לו. אמר רבי, ג' ריחות עלו לפניו, ריח עולתו, וריח תפלתו, וריח מעשיו, ולא היה ריח בעולם דניחא קמיה כאותו הריח, ולפיכך צוה ואמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו, כלומר ריח שהקריב נח לפני תשמרו להקריב לי, ריח עולה ותפלה וכשרון מעשים. (זהר חדש נח ק)

השיבו הקב"ה, רועה שוטה, עתה תאמר זה, ולא בזמן שאמרתי לך בלשון רכה, שכתוב עשה לך תיבת עצי גופר... כי אותך ראיתי צדיק לפני, כל כך נתעכבתי עמך, ואמרתי לך כדי שתבקש רחמים על העולם, ומאז ששמעת שאתה תנצל בתיבה לא נכנס בלבך צער העולם, ועתה שנאבד העולם פתחת פיך לדבר לפני בקשות ותחנונים... כיון שראה נח כך הקריב עולות וקרבנות, דכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. (שם קיד, וראה עוד נח-כללי, שם שם פו)

תלמוד בבלי:

אמר מר הכל כשרין להקריב, מנא הני מילי, אמר רב הונא דאמר קרא ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, בהמה כמשמעו, חיה בכלל בהמה, זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין, דאמר מר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות, ואיתקש בהמה לעוף תמימין ובעלי מומין, לאפוקי מחוסר אבר דלא, אמר רבי אלעזר מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח, תלמוד לומר ומכל החי מכל בשר, אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברין שלה, ודילמא למעוטי טריפה, ההוא מלחיות זרע נפקא, הניחא למאן דאמר טריפה אינה יולדת, אלא למאן דאמר טריפה יולדת מאי איכא למימר, האמר קרא אתך, בדומין לך, ודילמא נח גופיה טריפה הוה, תמים כתיב ביה, ודילמא תמים בדרכיו... טהורין אבל לא טמאין, ומי הוו טמאין וטהורין בההיא שעתא, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאותן שלא נעבדה בהן עבירה, מנא הוו ידעי, כדרב חסדא, דאמר רב חסדא העבירן לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתן בידוע שהוא טהור, אין התיבה קולטתן בידוע שהן טמאין, רבי אבהו אמר, אמר קרא והבאים זכר ונקבה, הבאין מאליהן. עולות אין שלמים לא... (זבחים קטו ב)

פרקי דרבי אליעזר:

ישב נח ודרש בלבו, ואמר, הקב"ה הצילני ממי המבול, והוציאני מן המסגר ההוא ואיני חייב להקריב לפניו קרבן ועולות, מיד הביא נח ממין בהמה טהורה שור וכבש ועז וממין עוף טהור תורים ובני יונה, ובנה את המזבח הראשון שהקריב עליו עולות קין והבל, והקריב עולות ארבע, שנאמר (בראשית ח' כ'), ויבן נח מזבח לה' ויקח אין כתיב, אלא ויעל עולות במזבח, ועלה ריח ניחוח לפני הקב"ה, ויעל עולות במזבח וערב לו, שנאמר (שם) וירח ה' את ריח הניחוח, ומה עשה הקב"ה, פשט יד ימינו ונשבע לו שלא להביא המבול עוד על הארץ... (פרק כג)

מדרש רבה:

ויבן נח מזבח לה', ויבן כתיב, נתבונן, אמר מפני מה צווני הקב"ה וריבה בטהורים יותר מן הטמאים, אלא להקריב מהן קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו', רבי אליעזר בן יעקב אומר על מזבח הגדול שבירושלם ששם הקריב אדם הראשון, שנאמר (תהלים ס"ט), ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס. (בראשית לד ח)

וירח ה' את ריח הניחוח, הרי ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריח של חנניה מישאל ועזריה עולה מכבשן האש, משל לאוהבו של מלך שכיבדו, ושלח לו דורון נאה דסקוס נאה, ועמד בנו ולא כיבדו, עמד בן בן בנו וכיבדו, אמר לו מה דמי דורון דידך לדורון דסבך. וירח ה', הרי ריח דורו של שמד, רב שלום בשם רבי מנחמא בר זעירא אמר משל למלך שהיה מבקש לבנות לו פלטין על הים, ולא היה יודע היכן לבנותה, ומצא צלוחית של אפולסמון והלך והריחה, ובנה אותה עליה, הדא הוא דכתיב (תהלים כ"ד) כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, באיזה זכות, בזכות זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה. (שם שם י)

אחרי מות שני בני אהרן, רבי שמעון פתח, הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע, לצדיק זה נח, שנאמר בו איש צדיק, אמר רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, נח כשיצא מן התיבה הכישו הארי ושברו, ולא היה כשר להקריב, והקריב שם בנו תחתיו. (ויקרא כ א)

ראה עוד נח-כללי, בראשית כו א, ולג ב)

מדרש הגדול:

ויבן נח מזבח, אל תקרא ויבן אלא וי בן, שהבין מדעתו, ישב ודן בלבו ואמר, הקב"ה הצילני מן המבול והוציאני מן המסגר הזה, ואיני חייב להקריב לפניו קרבן, לכך לקח מכל הבהמה הטהורה שור וכשב, ומכל העוף הטהור, תור ובן יונה, ועמד ובנה מזבח, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, והקריב עליו ארבע עולות, שנאמר ויעל עולות, עולה לא נאמר אלא עולות, ועלה ריח ניחוח לפני הקב"ה, שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח, וכרת ברית לעולמו. (בראשית ח כ)

ילקוט ראובני:

ויבן נח מזבח, ובאדם ובניו לא נכתב בנין מזבח, אם היה מזבח אחד להם היה כתוב ויבן אחד לכולם, אבל קין אחד ולהבל אחד, שאם מזבח אחד היה להם למה לא הקריבו הבל וקין ביחד, ולא הביאו שניהם כאחד... ועוד לא נאמר באדם ויבן, כי מתחילה היה בגן עדן ולא אכל אלא פירות וזרע עשב ופרי עץ וכו', ויש אומרים שמועות בהר המוריה נברא ושם הקריב קרבנו, דבר אחר היו מקריבים על שן סלע כמו מנוח, והוא המקום שהקריבו אדם הראשון וקין והבל ובניו, ושם בנה נח את המזבח לעולה... (נח, ועיין שם עוד)

הא דכתיב ריח ניחוח תקריבו לה', מפרש, כי לא היה ריח שהיה עולה לרצון לפני ה' כעולתו ותפילתו של נח, דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח, וזהו ניחוח תשמרו של נח תשמרו לעשות כן, וג' ריחות היה, ריח עולתו, וריח תפלתו וריח מעשיו. (ויקרא)

תרגום יונתן:

ובנא נח מדבחא קדם ה', הוא מדבחא דבנא אדם בעידן דאיטריד מן גנתא דעדן ואקריב עליו קרבנא ועלוי אקריבו קין והבל ית קרבנהון, וכד נחתו מוי דטובענא איתצד (חרב), ובנייה נח, ונסב מכל בעירא דכיא ומן כל עוף דיכי ואסיק ארבע על ההוא מדבחא... (בראשית ח כ)

אבן עזרא:

הבהמה הטהורה - ...והנה המזבח בנהו באחד מהרי אררט. (שם)

רמב"ן:

ראה נח-כללי בראשית ז א.

רד"ק:

וירח ה' - כלשון בני אדם, שקבלו ברצון והוריד אש משמים, כי רצה ושמח בנותרים מהמבול. (בראשית ח כא)

חזקוני:

ויעל עולות - כדרך יורדי הים באניות, וכן הוא שעמד בצער גדול ונמלט. (שם שם כ)

רבינו בחיי:

שבעה שבעה - היה מספיק שיקח שנים שנים לקיום המין, אבל צוהו שיקח מהם שבעה לצורך קרבן, והנה החשבון הזה מוכרח בסוד הקרבנות, וכבר ידעת מחכמתו של בלעם שאמרו רז"ל "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", בישראל לא קם אבל באומות קם, ומנו בלעם, צוה לבלק ואמר (במדבר כ"ג) "והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים", ואמר עוד "את שבעת המזבחות ערכתי". והנה ה' אב הרחמן לא רצה לגזור שיבאו מעצמם לצורך הקרבן להיותן נשחטין, אבל אמר תקח לך שבעה, שישתדל אחריהם ויטרח במצוה, אבל באותם שהיו לחיות זרע, היו שנים שנים, והיה גזור שיבאו מעצמם, זהו שכתוב יבואו אליך להחיות... (שם ז א)

ספר העקרים:

...וכאשר נמחו כולם ונשאר אך נח ואשר אתו בתיבה, רצה השי"ת לשרש זה הדעת ולעקור אותו מן העולם, וכשיצא נח מן התיבה הקריב קרבן לה' מן בעלי החיים, מדעתו כי האדם יש לו יתרון כח שכלי להכיר ולעבוד בוראו יותר מהם, ולהודות לשם על זה, על כן נתקבל קרבנו ברצון, כמו שכתוב (בראשית ח') וירח ה' את ריח הניחוח, ולפי שחשש שזה הדעת אם לא יתוקן אפשר שיטו לדעת הבל, ויחשבו בני נח שמה שקבל השי"ת קרבן אביהם היה כמו שקבל קרבן הבל, ויחזרו לקלקולם הראשון, על כן אחר הקרבן מיד מיהר להתיר להם אכילת הבעלי חיים והריגתם... (מאמר ג פרק טו, וראה עוד הבל-קרבן)

ספורנו:

...וכן בנח באמרו וירח ה' את ריח הניחוח, אמר שקבל אותו החלק מקרבנותיו שהיה ראוי לריח נחוח, בהיותו מן המין הראוי להקרבה, אבל לא קבל כל קרבנות שהיה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור... (ויקרא א ב)

אלשיך:

שבעה - ברוב רחמיו חשב בטרם ידחו מלפניו בל ידחו שנית, ואין תקנה רק להשבע א-ל עולם מלהביא עוד מי מבול, ולא היה מקום למצא חן לזה, כי אם על ידי קרבן, כמו שכתבנו, ולכן צריך מהטהורים יותר מב', ולכן כתב כאן ה' מדת הרחמים, ויצוהו לטרח בכך בעצמו. (שם ז ב)

רש"ר הירש:

ויבן נח - פסוק זה, המזכיר לראשונה מזבח ועולות, מוכיח בעליל את מעלת הקרבנות, ויש בו כדי להוציא מלב דוברי שקר, המסלפים את מדות הקרבנות ועונים בהם סרה. שנה שלמה הקדיש נח את כל כחו להצלת בעלי החיים, ועתה, ברגע הראשון של הגאולה, הוא מקריב אותם לקרבן, ולקרבן זה יש חשיבות הסטורית-עולמית, שכן הפסוקים הבאים מעידים, שכל התפתחות הארץ והאנושות עד היום היא תוצאה של הקרבנות האלה, כביכול, תשובה ותגובה להם, "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו" וגו'... ובכן בשעה שנח בנה מזבח לה', בארץ שניתנה לו שנית, הוא הקדיש את כל הארץ ועשאה למקדש, מעשה האדם ישים שם אבן אל אבן עד תהיה כל הארץ הראל מקודש... הוראת זבח, הריגה לצורך אכילה, ולא לשם השמדה, ואכן גם הקרבן נידון כ"סעודה", הוא קרוי לחם אשה לה', והוא מפרנס את אש הקודש עלי אדמות, המקריב מוסר את נפשו כדי להעלות את אור ה' עלי אדמות... (שם ח כ)

שם משמואל:

במדרש רבה (כ"ה) נח על שם קרבנו נקרא, הענין דהנה כתיב לא אוסיף וגו', ולא יהיה עוד מבול וגו', וצריך להבין, הלא המבול היה למען טהרת הארץ, וכמו שכתוב יחזקאל כ"ב "ארץ לא מטוהרה" וגו' הרי שהמבול היה לטהר את הארץ, ואם כן אם חס ושלום יתקלקל עוד במה יטהר את הארץ. אך כוונתו יתברך היתה, שלא יתן לארץ שתתקלקל כל כך עד שתצטרך למבול, וזאת היתה פעולתו של נח בקרבן, דקרבן הוא מלשון קירוב, שקירב את הארץ לשמים, ואיתא בזוהר הקדוש דנח נקרא צדיק דאחיד בשמיא וארעא, היינו שקירב הארעא לשמים, דעל ידי שהם קרובים להשי"ת אינם יכולים להתקלקל כל כך, ואם מתקלקלים במה, הקב"ה מקדים ומייסר אותם טרם הגיעו לתכלית הרוע... (נח תרע"א, וראה עוד נח-כללי נח תרע"ה)

פרי צדיק:

ראה נח-כללי, נח ד.