(ראה גם: אדם-חברו-מדות, לקח)
כאשר ברא אלקים את האדם עשהו לנותן ונוטל, כח הנתינה הוא כח עליון ממדות יוצר הכל ב"ה, שהוא מרחם ומטיב ונותן, מבלי קבל דבר בתמורה... אבל כח הנטילה הוא אשר יתאוה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, כי זה הוא אשר יקראוהו בני האדם אהבת עצמו, והוא שורש כל הרעות.
יש אשר יקח ולא ישלם מאומה, הוא הנקרא גזלן, אם בכח יגזול, או גנב, אם בבלי דעת הבעלים יקח, או רמאי כשיגנוב דעת בני האדם ויפתם לתת לו מדעתם. המפסידים האלה הנם כלליים ופרטיים. הכלליים - עושי המלחמות, רוצחי העמים, ואין שופט למו באדם, זולת הא-ל לבדו. והפרטיים - אשר מיחידים יגזולו, המה אשר שמו להם בני האדם שופטים להענישם, למען הנצל מרשעתם... אבל שורש הרע, שהוא כח הנטילה, עודנו במקומו עומד, ועל כן אל תאמין באדם ובציביליזציה שלו, כי תחת מעטה זה ירמה ויגנוב ויגזל וירצח. הן כבר גילו חז"ל את תרמיתו, באמרם, אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג' ב').
ויש אשר אין עול בידם כלל נגד רעיהם, במה שיקחו, אלא שאוהבים ליטול מבלי שלם בתמורה, כגון אוהבי המתנות והירושות ונטילת הצדקה ואוהבי הבצע והרווחים הגדולים, גם כל אלה בנוטלים יתחשבו, ועליהם אמר החכם מכל אדם, ושונא מתנות יחיה.
שני הכחות האלה, הנתינה והנטילה, הם שרשי כל המדות וכל המעשים. ויש לך לדעת שאין דרך ממוצע בזה, כי נפש האדם לעולם תשאף לאחד משני הצדדים, ובתשוקת הלב הפנימית אין פשרות...
והנה ישאלונו הסוחרים, אתם אומרים שאך הנתינה היא טובה, וכל נטילה היא מדה רעה, הלא בזה תפריעו את סדר כל העולם, הן כל הברואים בראם ה' להיות נותנים ונוטלים כאחת וככה סידר את עולמו, האם אין האדם כאחד מהם, ולמה לא יטול וגם יתן?
אבל האמת תורה דרכה, כי גם באלה שני מינים המה. יש אשר יטלו הרבה, ואך מעט יתנו, הלא המה הסוחרים אשר ישתמשו בכל מקרה להרויח בו, בלי התחשב אם טרחם ועבודתם אשר עבדו בה שוים המה באמת די הריוח אשר ישיגו בתמורתם. גם יתאמצו ליהנות בכשלון רעיהם וחסרון ידיעתם, האם אין זו גניבת הדעת ורמאות מבלי הפרש? וכל שכן אלה אשר סחרם וקנינם הרבה ירבה, ועמל אחרים יאכלו בנשך ובמרבית, או אלה אשר במחיר קל יעבידו את פועליהם ושכיריהם לעבוד עבורם עבודת פרך. וכן המשעבדים בעמים ורודים בם בחוזק יד, אף שיועילו לאומתם, הן כל אלה ודומיהם נטילתם מרובה ונתינתם מועטת.
זאת ועוד אחרת, גם המעט אשר יתנו, אין שרשו בטוב, בכח הנתינה, אך ממקור רע יביע, מכח הנטילה, הלא כל שאיפתם ומחשבותיהם בנטילה ידבקו, ואת אשר יתנו הוא על מנת שיטלו שבעתים נגדו.
ויש עוד רעה גדולה בכאלה, כי מאשר ישאפו אל הנטילה, יתחרו זה בזה, וכל אחד יתאמץ למשוך אל עצמו את כל אשר יוכל, אמנם אין עול בזה במשפט בני האדם, אבל האם אין ההתחרות מביאה לידי צער ויסורין הרבה, וגם לפעמים לידי חלאים רעים ומיתה קדומה?
אבל אלה המה דרכי הצדיקים שבבני האדם, נתינתם רבה ונטילתם מועטת, וגם המעט אשר יקחו מוכרחים המה בו, למען אפשר להם את הנתינה וההטבה משאת נפשם, נמצאת אומר כי גם נטילתם ממקור קדוש יאתה, מחפץ הנתינה, ולא יגעו ברעה - כח הנטילה - לעולמים...
הנהנה מיגיע כפיו, הוא האדם המעולה, אשר יחפוץ ויתאוה שתהיה נתינתו יתירה על נטילתו, האיש הזה בהשתמרו שלא יכשל, לא יתפרנס מפרי מעלות שכלו ונפשו בחכמה או באומנות, שבכל אלה אפשר שיקבל יותר על ערך שויון נתינתו, ויבחר לעבוד ביגיע כפיו ובזיעת אפיו, המלאכה הפשוטה, המשתלמת בקוטן התשלומין...
אין אדם בעולם שאין בו ניצוץ כח הנתינה. זה ייראה בשמחתו, שאיננה שלמה בהיותו יחידי וכן בגעגועין אל החברה אשר מעמקי הנפש יבואו... ומה המה הגעגועין הללו? ניצוץ כח הנתינה... כאן שאלה יפה עומדת לפנינו, הן האהבה והנתינה באות כאחת, האם הנתינה היא תולדת האהבה, או להיפך, האהבה באה מן הנתינה?
אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא, אם בן יהיה אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם מן הדומם הנהו דבוק למעשה ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם...
כללו של דבר, זה אשר יתן האדם לזולתו לא יאבד ממנו, אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר גם חלק לו בחבירו, זה אשר נתן לו. זו היא הדבקות שבין אדם לזולתו, אשר נקרא לה בשם אהבה.
התבאר בפרק הקודם, כי לכל אדם שיש ניצוץ כח הנתינה, וזה כי לא ניתנה רשות לכח הנטילה לבטל גם את הניצוץ הזה, שאלמלא כן היה העולם חרב, לא היו נושאין נשים ולא היו מגדלים בנים...
והנה יתבאר לנו עוד דבר נפלא, למה ברוב הפעמים לא יארכו ימי האהבה הזאת, (אהבת המין). אך פשוט הוא, כי בני האדם בכללם נוטלים המה ולא נותנים, וכאשר יחזק עליהם חוק הטבע להעמיד תולדות, היו לנותנים ואוהבים, אבל חיש מהר, אך תקל מהם יד הטבע, ושבים המה להיות נוטלים כשהיו, גם לא ירגישו בעצמם את השעה אשר החליפו בה את עמדתם, תחת אשר התקשרו תחילה להיות נותנים, מעתה היו לנוטלים, וכל אחד ידרוש מרעהו אשר ימלא את חובותיו אשר התחייב לו. האם אפשרית האהבה במצב כזה?
...וישנם בני אדם אשר לא יחפצו בנישואין הוא מאשר לא יוכלו להפרד מכח הנטילה אשר יחזק עליהם, וגם יד הטבע לא תוכל לעשותם נותנים, אפילו לפי שעה.
וכן אלה אשר יחפצו במיעוט בנים, תופעה תדירית בדורנו, המה מגדולי הנוטלים, לא יחפצו ליתן אפילו לבנים...
בני אדם מעריצים את האדם השואף וכן שמים לב לחנך את בניהם להיותם בעלי שאיפה ומרץ. גם כבר כתב אחד החושבים כי השאיפה חיים. אבל האם נכון הדבר? הן השאיפה היא רעבון, כאשר ישאף הרעב לאכול, ככה כל אשר ישאף אליו האדם רעב הוא לאותו דבר... ככה גם שאר השאיפות מיני רעבון הנה, שלוחי יצרי לבבנו, אם לטובה ואם לרעה, נתבונן בבעלי חיים, ונמצא כי כל הרעבים יאכלו וישבעו, ולא יוסיפו לאכול עדי ירעבו עוד, זולת החזיר, יאכל מבלי הרף, כי לא ישבע לעולם. ככה גם באדם, אוהב כסף לא ישבע, ורעב לעולמים. זה הוא חולי רע, ולא רעבון הכסף לבדו ישלוט תדיר ולעולם, אלא כל השאיפות החמריות כמוהו, כי כפי אשר ישביעם האדם כה יוסיפו לרעב יותר ויותר... ורעה מזה, שאיננו רעב מחסרונו של אותה שעה בלבד, אלא ירעב גם בחשש מחסור, אשר אפשר שיגיענו להבא, ויכפיל את הרעבון הגדול הזה, על ידי החשש של כל הזמנים, גם זמנים כאלה, אשר ספק גדול הוא, אם יהיה אז בין החיים...
עתה בהתבונני לרעבון השואף לחומריות, עלתה בזכרוני המעשיה הזאת (של זאבים שרבו על נבלה קטנה, ונשכו זה את זה עד זוב דם), כי תהיה משל לבני האדם, הן גם המנצח בהתחרות פצוע הוא, חולה, עייף ויגע, וגם כי נצחונו אשר נצח איננו שוה מאומה, כי רעבונו לא ישבע לעולמים, אלא יוכפל וירבה, כאמור, אבל אם כה הוא גורל המנצח, מה יהיה חלק המנוצח?
ורוב העולם מנוצחים בתחרותם, הרי למדנו, כי השואף הרעב הוא האומלל שבכל הברואים כולם.
אמנם ידעתי את אשר תשאלני, ואיך הוא השואף אל הטוב? אבל כבר הגענו בזה אל ההפרש שבין הנותן והנוטל, בין השאיפות של נתינה ונטילה.
וכי תשאל, למה הוא זה, אשר לא ישבע השואף באשר ישיג ויגיע אליו?
יש בזה דבר עמוק ונפלא, הלא השאיפה היא כוח המושך, אשר ימשוך אליו את אשר מחוצה לו, כלומר שאינו דומה לרעבון הטבעי, שהוא רק הרגשת ההכרח למלא את בטנו, שזה דבר שיש לו קצבה ושיעור. אבל מי שנופל ביד השאיפה לכסף וכדומה, הוא אינו מבקש דבר ידוע וקצוב, אלא שמושלת עליו תאוה מחודשת, מלאכותית, להרחיב את תחומו, לקחת לעצמו דבר שהוא חוצה לו, מפני שהוא חוצה לו, נמצא כי לא מפני חשיבות עצם הענינים ישאף השואף אליהם, אלא אך ורק בהרגישו כי המה חוצה לו. וממילא, וזה לך האות כי כך הוא, בהשיגו הענינים אשר שאף אליהם, שוב לא ישוו בעיניו מאומה, ולא ישביעו את תאוותו, ויהי בראותו כי לא שבע, וידמה לשבור רעבונו במה שממנו והלאה, וישאף אליו.
...וביאור הענין כנ"ל, כי בעל התאוה לא ידע שדחיפת תאוותו באה דוקה מזה, שמבוקשו נמנע ממנו לפי שעה, ואם אך ישיגנו, ללא קשיים ובהיתר, כבר יפוג טעמו ויקטן תענוגו. הוא מדמה שכל אשרו תלוי בהשגת מבוקש זה דוקא, ואם רק ישיגנו מאושר יהיה לעולם, אילו ידע באמת כמה מן הדמיון יש בזה, כבר לא היה רודף אחריו...
הרעבון הוא אות לחסרון, כי המחסור במזון הנדרש לגוף האדם, הוא אשר ירעיבנו, וכן הוא בכל השאיפות, השואף חסר את אשר ישאף אליו... וכאמרו השאיפות תולדת כח הנטילה, אין להם שובע, כי חסרונם לא ימלא לעולם.
ואיך הוא כח הנתינה? איננו כח המושך, כי יבא משלמות ולא מחסרון, ונאמר איש כזה, אשר דבר חומרי איננו שוה בעיניו להתענין בו, ושמח במה שיש לו, ובכל אשר ימצא לו ישבע, זו היא ברכת הא-ל ב"ה, ואכלת ושבעת...
כי הנתינה איננה שורה אלא על השמח, לא רק מסתפק בחלקו, הוא, ורק הוא, הנהו כנהר אשר מימיו ירביון, ויעבור על גדותיו, הלא ראית כי השמח, כל אשר תגדל שמחתו, ירחב לבבו, ויבקש את אוהביו ליהנות עמו בשמחת לבו.
ככה הוא הנותן, הוא אשר ברוחניות יסודו, ובכל עניני עולמו עיניו נשואות למעלה, הוא יראה בכל דבר גדול וגם קטן את חסדי ה' כי לא תמנו, ואת טובותיו אשר אין קץ להן, ויהיה בראותו כי כן, הלא ישמח במתנות האלה שמחה רבה, והיו חייו מאושרים תמיד, מן השמחה והאושר האלה יביעו הנתינה והאהבה, ולא תבא השאיפה אל הטוב מן החסרון, כאשר באה השאיפה הרעה, אלא מן הדביקות...
איך ינצל האדם משאיפה הרעה?
זו היא שאלה חמורה. הן השאיפה הזאת מתולדת היצר הרע היא, ואם גם נלחם כנגדו וננצחנו, הלא אין זה אלא במעשה, אבל מי יוכל לכבוש את לבו שלא יתאוה?
אבל חז"ל הקדושים גילו לנו את זה, באמרם (סנהדרין ק"ז) משביעהו רעב, מרעיבו שבע, לאמור כי התרופה הבדוקה והאמיתית לחולי השאיפה הרעה, תאות כח הנטילה, היא לרפאות את הרעבון ברעבון עצמו. הרעב את יצרך ויבדל ממך.
ותקל תרופת הרעבון הזאת לצדיק, בזכרו כי לא יתאחדו הנתינה והנטילה, וכל זמן אשר לא יפרד האדם מכח הנטילה לגמרי, לא יהיה לנותן, ולא ידבק במדת בוראו. וגם מי שלא הגיע אל מדרגת הצדיק, ישים אל לבו, כי בחלותו את חולי הנטילה חייו אינם חיים, וכי טוב לו לסבול רעב מועט, מאשר יהרס את כל אושר חייו, אז תקל הרפואה, ושב ורפא לו.
על כן יזהרו הצדיקים מאד שלא יבואו לידי נטילה, ולא יהנו ממנה כלל, למען לא ילכדו ברשתה, ואמר החכם מכל אדם, שונא מתנות יחיה.
מה הנה הכרת הטוב וההודאה, ומאין תבא כפיית הטובה?
גם בזה תכיר את הנותן והנוטל, הנותן ירגיש בלבבו אשר לא יחפוץ במתנות חינם, כי שאיפתו רק ליתן, ולא למשוך אליו את הדברים שהם חוץ ממנו, על כן כאשר יגיע אליו דבר מאת רעהו יתעורר בו הרצון לשלם עבורו, ואם לא יוכל לעשות זאת, לבו ירגיש בחובת התשלומין, וזו היא אשר נקרא לה בשם הודאה.
אבל הנוטל ישאוף תדיר למשוך אליו את כל אשר יכול, הן בגזילה הן בתרמית והן במתנה, ובקרב לבו יחשוב כי הכל שלו הוא ובשבילו, על כן בהגיעו דבר טוב, אשר הטיב עמו חבירו, לא ירגיש בחיוב תשלומין כלל...
אילו לא נברא אדם חברתי, לא היה בוחר בין נטילה לנתינה, אלא הנטילה היתה נשללת ממנו בכח בטבע, אבל חפץ ה' בבריאת האדם היה, שיבחין בין טוב לרע ויחבר בטוב, על כן ניתנו בו שני הכחות גם יחד, ויושם עליו לבחור בכח הנתינה ולרחק את כח הנטילה, וזו הצלחתו בעולם הזה ובעולם הבא. ושנית, כי אילו לא היו בני האדם חברתיים, ולא היו צריכים זה לזה, הלא לא היתה אפשרות גם לכח הנתינה, כי למי יתן האדם אם לא יהיה מי שיקבל ממנו.
ויחזור אחד החברים וישאלני, אם כן הוא, שאין מציאות לנותן בלתי אם יהיה גם אשר יקבל ממנו, הלא יש גם רעה רבה במעשה הנותן, כי יעשה את חבירו לנוטל, וגם כי אי אפשר שיהיה העולם מתוקן כולו, שאם יהיו כל בני האדם לנותנים, מי הוא זה אשר יקבל מהם? הפרש גדול יש בין "המקבל" ובין "הנוטל", וכן בין הנותן לאשר יקחו ממנו. יש אדם אשר יקח וגם יקחו ממנו, הוא בעל כח הנטילה, אשר לקיחתו באה משורש אהבת עצמו, ויקח ולא יתן מאומה, וכי יקחו ממנו הוא מאשר אין בידו למונעו.
ויש אשר יתן וגם יקבל, הוא בעל כח הנתינה, אשר נתינתו נובעת ממקור הטוב שבלבו, ובעד אשר יקבל יתמלא לבו בתשלומי הכרת טובה.
באור הדבר, כי שניהם, בעל כח הנתינה, וכמו כן בעל כח הנטילה, שניהם משלמים עבור מה שיגיע אליהם ברוב הפעמים, אמנם הנותן לא יחפוץ לקבל בלי תשלומין, ולכל הפחות ישלם בהכרת הטוב, והנוטל לא יחפוץ לשלם מאומה, ורק כאשר לא ינתן לו בלי תשלומין, אזי בעל כרחו ישלם...
וזה דבר העולם המקולקל, ירבו בו הנוטלים אשר יקחו ויחטפו איש מרעהו, סדר חברתי כזה הוא אשר ירבה את הקנאה והתחרות ויביא לידי מלחמות ורציחות, גזלות ורעות כאמור. אבל העולם המתוקן, כל אדם נותן ומטיב ולבבו יביע הכרת טובה על אשר יקבל מרעהו, חברת בני אדם, בהיותה ככה, היא החברה המתוקנת והמאושרת, רבת השלום והאהבה, והיא אשר יחפוץ ה' בה...
נמצינו למדים כללו של דבר, הנוטלים מריעים זה לזה, כי הנוטל עושה גם את זה שנטל ממנו לנוטל, כי ילך וידרוש ממנו את אשר נתחייב לו בנטילתו, אבל הנותנים משלימים זה את זה, כי הנותן יעשה גם את המקבל לנותן, בהכרתו את טובתו אשר קיבל.
עבודת הא-ל בנויה על יסוד הכרת הטוב, הלא כה מפורש הוא בכל ספרי הקודש... הן יוכל האדם לעבוד את בוראו גם מיראת העונש, שיירא ויפחד שלא יושב לו כרעתו, זו היא תחילת המדריגות בעבודת השי"ת, אבל עבודת הלב, עבודה שיש בה מן השלימות, תהיה רק בהרגשת ההודאה. ואמרו חז"ל כל הכופר בטובתו של חבירו לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה... הרי התבאר בזה שורש אהבת הא-ל ב"ה, שהוא כח הנתינה. (חלק א עמוד לו והלאה, קונטרס החסד)
כח הפרטיות הוא, שמושך האדם כל דבר אל עצמו, להביא אותו אל תוך שטח שליטתו, והוא כח הנטילה. הכח הזה ידוע לנו כמחריב את העולם, שורש כל המחלוקות והמלחמות. אבל האם אין בו תועלת כלל? הלא אמרו חכמים, שאין מדות טובות או רעות גרידא, אלא שהדבר תלוי בתכלית, בדרך ובנסיבות השמוש בהן...
בירור הענין הוא, כי כח הפרטיות יסייע לאדם בעל מעלה לשאוף לתיקון עצמו. בראותו את גדולת התורה, ובהרגישו את חסרונו הגדול בה, לא יסתפק במועט, אלא ישתדל בכל עוז להבנות ממנה, ולקלוט אותה ככל מה שיוכל. הכח הזה הוא גם שורש ליראת שמים, שחושש לעתיד עצמו. כח זה הוא הכח הנקרא בספרים הקדושים גבורה, ושורשו בקדושה. אלא אם משתמש בו האדם לעניני עולם הזה, נמצא שמחריב הוא את העולם. כידוע הגבורה היא בחינת צד שמאל, צד מיעוט האור ומניעת ההשפעה, אך אם האדם משתמש בה לעניני רוחניות, לעליית עצמו, כמבואר לעיל, הופכת היא לצד הקדושה שבשמאל, והרע שבה ממותק בשרשו, בשמשו לתכלית הטוב...
והנה לא תתכן עשיית החסד והשלמת חברו, אלא בדבר שמכיר האדם שחברו חסר בו. על כן אדם שמדרגתו גשמית, שהגשמיות היא העיקר בהנהגתו, דרך תיקונו היא, שיגיע לחסד ולאהבת הבריות בדרגתו הוא, שיגמול שפע של גשמיות לזולתו... (חלק ג עמוד לג)
ר' צדוק:
ראה אדם-וחברו חלק ב פוקד עקרים עמוד ט.