(ראה גם: דור המדבר-מסע, דרך, הלך)
אין מפרישין לים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת, בית שמאי אוסרים אפילו ברביעי, ובית הלל מתירין, אם היה דבר של סכנה, כגון מצור לצידון מותר. (שבת יג א)
אמר רבי לוי בג' מקומות השטן מצוי לקטרג, המהלך בדרך בעצמו, והישן בבית אפל לעצמו, והמפרש בים הגדול. אמר רבי יצחק בר מריון אילולי דכתיב כה אמר ה' הנותן בים דרך, כיון שהיה אדם יורד לתוכו היה מת, ורבנן אמרין הנותן בים דרך, מן העצרת ועד החג, ובמים עזים נתיבה, מן החג ועד חנוכה... (שם יט ב, וראה שם עוד)
אבל הסכנה בים וביבשה אינה נכנסת באמרו "לא תנסו את ה' אלקיכם", אך סכנה שהוא מסוכן, כמו מי שתהיה לו סחורה מקוה שירויח בה... (מאמר ה כג)
נוסעים אנחנו - לשון הליכה נופל על תנועת הרגלים בלבד, אף שדעתו קשורה עדיין במקום שהלך משם, וכן באברהם אמר בתחלה לך לך בלבד, אבל לשון נסיעה כולל העתק גופו ומחשבתו, וכן באברהם אמר אחר כך "הלוך ונסע"... (במדבר י כט)
פעל נסע שבא אחריו יציאה או הליכה מציין נסע עקירת העצם או המחנה ממקומו לצאת וללכת הלאה, כמו "נסע יצא ממקומו" (ירמיה ד' ז')... ויש נסיעה ממה שממנו, ויש נסיעה אל מה שאליו, ממה שממנו הוא כמו הנוסע לארץ אחרת לפי שעה, שבארצו יש רעב או דבר וכדומה, ואל מה שאליו הוא כמו הנוסע מארצו לארץ אחרת להתישב בה בקביעות... (הכרמל)
נסע קרוב לנסח, ההוראה העיקרית היא לקום מן המקום שאדם נח בו עד כה, ומכאן גם לעקור מהמקום, להתחיל לנוע... (במדבר י יב)
...ובשעת מסע האדם בדרך הוא בטרדא וצער ואינו בנייחא, ועיין ברכות י"א ממעטינן מ"בלכתך בדרך" טרדא דמצוה, ועל כן היה סימן המסע בתרועה, והקהלה היה בעת החניה, שהיו בנייחא ושמחה הסימן לתקיעה... (במדבר בהעלותך א)