(ראה גם: נשמה, רוח)
כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר. (ויקרא יז יא)
סתר הסתרים לחכמי לב נמסר, שלשה מדרגות הן הנאחזות זו בזו, ואלו הן, נפש, רוח נשמה, נפש היא בחינת הגוף, כח שהגוף נבנה ממנו, כי כשהאדם מתעורר בעולם הזה להזדווג בנוקביה, כל האברים מוסכמים ומתתקנים להנות מזה, והנפש והרצון של האדם נכנס אז בהסכמה באותה הפעולה, ומושך את הנפש ומכניסה בהזרע שהוציא, ומתוך הרצון ועם המשכת הנפש שהמשיך שמה נמשך שם כח אחר, מאלו המדרגות המלאכים הנקראים אישים, והכל נכנס בהמשכה של הזרע והגוף נבנה מהם, זה הוא כח הראשון התחתון מאלו שלשה מדרגות הנ"ל, שהוא הנפש. (והמשכה הראשונה היא אור הנפש, ומבאר כאן, שהיא כח שהגוף נבנה ממנו והוא נמשך בכח אור הנפש של המולידים, כי בכח גודל תשוקת המולידים, שהיא בחינת הסכמה חזקה שלה, הם ממשיכים מעולם העשיה הרוחני את אור הנפש של הולד, והוא מתלבש בהזרע שלהם שמוציאים, ומאור הזה הרוחני הולך ונבנה גופו של הולד. אמנם לא יצויר כלל מציאות של הארת אור הנפש, בלי הארה מאור הרוח, כי אין לך דבר שלא יהיה בו בחינת זכר ונקבה, והרוח הוא זכר, והנפש היא נקבה, כנודע, ועל כן יחד עם אור הנפש נמשך לו אור הרוח מעולם המלאכים, שהוא עולם היצירה, אבל בתחלת התהוותו של הולד אינו נמשך לו אז רוח ממש, אלא בחינת מלכות דרוח, דהיינו מהמלכות של עולם המלאכים, כי גם הם נחלקים לעשר ספירות... הרי שמדרגה אחרונה שלהם הוא אישים, דהיינו בחינת מלכות של המלאכים, שערכו הוא כמו נפש דרוח, והוא מתלבש באור הנפש של הולד, ונבחן בזה שיש לו ב' אורות, רוח ונפש שבנפש, אשר נפש דנפש הוא מעולם העשיה, ורוח שבנפש הוא מעולם המלאכים, מבחינת הנפש שבהם, שנקראים אישים.
ומשום שנפש הזה מקרבת קרבן בדביקות יחד עם יסוד הגוף, שהוא נקרב כדי לכפר על הנשמה, ניתן חלק ממנו לאלו המדרגות דבחינת אישים, משום שחלק מהנפש שהוא הרוח שבנפש כנ"ל נמשך מהם. והיינו שכתב את קרבני לחמי לאשי, שפירושו לאישים הנ"ל, כי משום שהוא כפרה הבאה בכח הנפש, לוקחים גם הם חלקים, דהיינו לפי שיעור מדת חלקם המלובש בנפש ההיא המקרבת את הקרבן.
וכאשר האדם נפטר מעולם הזה, אותה הנפש לא תסור מן הקבר לעולם, ובכח הזה (של הנפש הנשארת בקבר), יודעים המתים, ומדברים זה עם זה... (לך צו, ועיין שם עוד)
רוח הוא המקיים את הנפש בעולם הזה, (שהוא ממשיך שפע החיים ומשפיע להנפש, והוא מדרגה האמצעית מג' מדרגות הנ"ל), והוא המשכה הבאה בהתעוררות הנוקבא דאצילות להדכר דאצילות בשעה שהם בתשוקה אחת, (דהיינו בעת הזווג), כי אז מתעוררת להדכר מחמת תשוקתה לקבל ממנו אור הרוח, כעין הנוקבא דעולם הזה, המזרעת זרע בכח תשוקתה לקבל מזכר, וזה סוד והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, דהיינו ששב אל הנוקבא הנקראת בשם אלקים, ואף על פי שהרוח נמשך מז"א שנקרא הוי"ה, מכל מקום כיון שבא עם התעוררות הנוקבא היא נחשבת לו לשורש, שלאחר הפטירה מהגוף הוא שב אליה.
רוח הזה, (לאחר פטירת האדם), יוצא מעולם הזה, ונפרד מהנפש, (הנשארת חופפת על הקבר), והוא נכנס לגן עדן שבעולם הזה, ומתלבש שם בהאויר של גן עדן, כמו מלאכים העליונים היורדים לעולם הזה, כאשר יורדים לעולם הזה, משום שהם נתהוו מאותו הרוח, שכתוב, עושה מלאכיו רוחות וגו'.
ובאמצע הגן יש עמוד אחד מרוקם בכל הצבעים, ורוח ההוא כשרוצה לעלות (לעולם אצילות), מתפשט שם מאותו הלבוש (דאוירא דגן עדן), ונכנס תוך העמוד, ועולה למעלה אל המקום שיצא משם, (דהיינו אל הנוקבא דאצילות), כמו שכתוב והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. ואז מיכאל כהן הגדול לוקח אותו, ומקריב אותו קרבן ריח ניחוח לפני הקב"ה, (היינו ז"א), והוא יושב שם (בז"א דאצילות), ומתעדן באותו צרור החיים, (אשר עליו רומז הכתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך. ואחר כך, חוזר ויורד משם לגן עדן הארץ, ומתעדן בכל עדנים, ומתלבש שוב באותו הלבוש, (דאוירא דגן עדן), וישוב שם עתה בעטרה הגדולה בכפלים ממה שהיה לו מטרם עליתו לזו"ן דאצילות.
נשמה היא כח עליון על כל אלו, (היינו על הנפש ועל הרוח), והוא מכח הזכר, שהוא עץ החיים, כלומר שז"א הנקרא עץ החיים מושך אותה מבינה דאצילות, ומשום שז"א מושך אותה הוא נבחן לשורשה, מכוח הרוח, שהנוקבא נחשבת לשורשו, משום שממשכת אותו מז"א. אמנם אור ז"א נקרא רוח, ואור הבינה נקרא נשמה). והנשמה אחר פטירתו של אדם היא עולה למעלה מיד...
וכל שלש מדריגות הללו, (שהן נפש רוח נשמה), מתקשרות זו בזו, וכאשר נפרדים (מהגוף), כולם עולים וחוזרים אל המקום שיצאו משם... (שם צט, ועיין שם עוד)
רבי שמעון היה הולך בדרך, והיה עמו רבי אלעזר בנו, ורבי אבא, ורבי יהודה, בעוד שהיו הולכים, אמר רבי שמעון, תמיהני, איך בני העולם אינם מסתכלים להבין דברי תורה ולדעת על מה הם עומדים בעולם. פתח ואמר, נפשי אויתיך בלילה וגו', מקרא זה בארוהו, וגם אנו בארנו אותו, אבל בא וראה, נפש האדם בעת שעולה לישן על מטתו, יוצאת ממנו ועולה למעלה, ואם תאמר שכולם עולים, (דהיינו שגם שאר המדרגות רוח ונשמה עולים עמה למעלה, אינו כך), כי לאו כל אחד ואחד רואה פני המלך, אלא הנפש עולה אל המלך, ולא נשאר אז עם הגוף רק רשימה אחת, שהיא מדת החיים של הלב. והנפש הולכת מן הגוף, ומבקשת לעלות, וכמה מדרגות על מדרגות הם לעלות, היא משוטטת ופוגשת בקליפות של אורות הטומאה, אם היא טהורה שלא נטמאת עם הגוף ביום, היא עולית למעלה, ואם אינה טהורה, היא נטמאת בין הקליפות הללו ומתדבקת בהן, ולא תעלה עוד.
בין הקליפות מודיעים לה דברים מאלו דברים העתידים לבא בזמן קרוב, ונפש מתדבקת בה. ולפעמים שמצחקים בה, ומודיעים לה דברי שקר, וכך הולכת באותו אופן כל הלילה עד שיעור האדם משנתו, ואז חוזרת הנפש למקומה להגוף...
תא חזי, אלו שלא נטמאו ביום, כשעולים למיטתם לישן, עולה הנפש ונכנסת מתחילה בין כל אלו מדרגות הקליפות הנ"ל, ועולה מהן, ואינה מתדבקת בהן, ואחר כך הולכת ומשוטטת ועולה למעלה לפי מדרגתה. אותה הנפש שזכתה לעלות, היא מתראית אל פני המלך ומתדבקת בהרצון להראות בתשוקה עליונה, לראות בנועם המלך ולבקר בהיכלו, וזה הוא אדם שיש לו חלק תמיד בעולם הבא.
וזו היא נפש אשר בעת השתוקקות שלה עולה היא להקב"ה, ואינה מתדבקת במיני אורות אחרים, והיא הולכת אחר מינה הקדוש, במקום שיצאה משם, (שהוא סוד הנוקבא, שהוא יוצאת ונמשכת ממנה), ומשום זה כתוב, נפשי איויתיך בלילה, כדי לרדוף אחריך, ולא להתפתות אחר מין אל זר.
תא חזי, נפשי זו היא השולטת בלילה, ולרדוף אחר המדרגה שלה, (שהיא הנוקבא דז"א, להדבק בה), רוח שולט ביום, שכתוב נפשי איויתיך בלילה, זו היא הנפש השולטת בלילה, דהיינו כנ"ל, שאז עולית ומתראית אל פני המלך וכו', אף רוחי בקרבי אשחרך, זה הוא רוח השולט ביום...
ואם תאמר שנפש ורוח הם ב' מדרגות נפרדות זו מזו, אינו כך, כי מדרגה אחת הם, והם שנים בחיבור יחד, ואחת עליונה השולטת עליהם, ומתדבקת בהם, והם בה, ונקראת נשמה. וכל המדרגות עולות בסוד החכמה, כי כשהמדרגות מסתכלות זו בזו, מסתכל אז האדם בחכמה העליונה, ונשמה הזו נכנסת בהם, (בהנפש ורוח), והם מתדבקים בה, וכאשר זו שולטת (הנשמה), נקרא אז האדם קדוש שלם מכל, והוא ברצון אחד אל הקב"ה.
נפש היא התעוררות תחתונה, (כלומר היא התחתונה מהאורות נר"ן, וזו סמוכה להגוף, ומזינה אותו, והגוף אוחז בה, והיא נאחזת בהגוף, לאחר כך, הנפש מתתקנת על ידי מעשים טובים שעושה האדם ונעשית כסא, שישרה עליה הרוח, בכח התעוררות של הנפש הנאחזת בגוף, כמו שכתוב עד יערה עלינו רוח ממרום.
לאחר שכבר נתקנו שניהם, (הנפש והרוח), הם עתידים לקבל נשמה, כי הרוח נעשה כסא אל הנשמה שתשרה עליו, ונשמה זו היא עליונה על כולם וסתומה, בלתי מושגת, נסתרת מכל נסתר. נמצא שיש כסא לכסא, (כי הנפש היא כסא להרוח, שהוא גם כן כסא), וכסא אל העליון עליהם, כי הרוח הוא כסא אל הנשמה שהיא עליונה עליהם. וכשתסתכל בהמדרגות תמצא בדבר זה סוד החכמה, (כלומר, איך אור החכמה נמשך על ידי נפש רוח נשמה הללו), והכל הוא חכמה להשיג בדרך הזה דברים סתומים.
תא חזי, נפש היא התעוררות תחתונה הנדבקת בהגוף כעין אור הנר, שאור התחתון שבו, שהוא שחור, מתדבק בפתילה, ואינו נפרד ממנו, ואינו מתתקן אלא בו, וכשאור השחור מתתקן ונאחז בפתילה, הוא נעשה כסא לאור הלבן העליון שעליו, כי הוא שורה על אור השחור, ואור הלבן הזה הוא כנגד אור הרוח... ואז הוא אור שלם, באופן שיש באור הנר ג' אורות זה על זה, א' אור שחור הדבק בפתילה, שהוא למטה מכולם, ב' אור הלבן השורה על אור השחור, ג' אור סתום לא נודע, השורה על אור הלבן. וכן הוא האדם השלם בכל, שיש לו גם כן ג' אורות זה על זה, כנ"ל באור הנר, שהם נפש רוח נשמה, ואז נקרא האדם בשם קדוש, כמו שאתה אומר לקדושים אשר בארץ המה וגו'. (שם קמו, ועיין שם עוד)
ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, היינו דתנן, כל שבעת הימים נפשו של אדם פוקדת לגופו ומתאבלת עליו, הדא הוא דכתיב, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, כהאי גוונא, ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, ויבא אברהם זו היא הנשמה, לספוד לשרה זה הגוף... (חיי שרה מח, וראה עוד נשמה)
תא חזי, הכל הם, מדרגות על מדרגות, ונפש רוח ונשמה הם מדרגות על מדרגות, זו למעלה מזו, נפש מתחילה, והיא מדרגה התחתונה, כמו שאמרנו, ואחר כך רוח, השורה על הנפש ועומד עליה, נשמה היא מדרגה העולה על הכל, ובארוה.
נפש זה היא נפש דוד, (שהיא הנוקבא), והיא עומדת לקבל הנפש מהנהר ההוא הנמשך ויוצא, (שהוא ז"א), רוח זהו רוח העומד על הנפש, ואין קיום לנפש אלא ברוח, וזה הוא רוח השורה בין אש ומים... (ויגש יט, וראה עוד רוח)
תא חזי, אדם כשנולד, נותנים לו נפש מצד הבהמה מצד הטהרה, מצד אלו שנקראו אופני הקודש, (דהיינו מעולם העשיה). זכה יותר נותנים לו רוח מצד חיות הקודש, (דהיינו מעולם היצירה), זכה יותר נותנים לו נשמה מצד הכסא), דהיינו מעולם הבריאה). ושלשה אלו, הם אמה עבד ושפחה של הבת מלך. דהיינו נשמה רוח ונפש מהתפשטות המלכות בבי"ע, אמה היא נשמה שבבריאה, עבד, הוא רוח שביצירה, שפחה היא נפש שבעשיה). זכה יותר נותנים לו נפש בדרך אצילות, מצד הבת יחידה שנקראת בת מלך, (דהיינו המלכות דאצילות). זכה יותר נותים לו רוח דאצילות מצד עמוד האמצעי, (שהוא ז"א), ונקרא בו אל הקב"ה, זה שאמר בנים אתם לה' אלקיכם. זכה יותר נותנים לו נשמה מצד או"א, (שהם בינה), זה שאמר ויפח באפיו נשמת חיים. מהו חיים, אלה הם י"ה (שהוא או"א), שעליהם נאמר, כל הנשמה תהלל י-ה, ונשלם בהם השם הוי"ה, (כי רוח ונפש דאצילות הם ו"ה, ונשמה דאצילות היא י"ה, שביחד הם הוי"ה).
זכה יתר נותנים לו הוי"ה במילוי האותיות, (כזה, יוד הא ואו הא), שהוא סוד אדם, (שהם בגימטריא מ"ה), ונקרא בצורת אדונו, ועליו נאמר ורדו בדגת הים וגו', וזה הוא ששליטתו בכל הרקיעים ובכל האופנים והשרפים וחיות ובכל צבאות וכחות של מעלה ומטה, ומשום זה כשהאדם זכה בנפש מצד הבת יחידה, נאמר בו לא תצא כצאת העבדים. (משפטים יא)
משום שכל אלו השלשה הן קשר אחד, כעין של מעלה, בסוד נפש רוח נשמה, (שהם מלכות ז"א ובינה דאצילות), שכולם אחד וקשר אחד, נפש, (שהיא המלכות), אין לה אור מעצמה כלום, וזו היא שמשתתפת בסוד גוף אחד, (שהוא ג' עולמות בי"ע, שהמלכות מתלבשת בהם כנשמה בגוף), לענג אותו ולזון אותו בכל מה שצריך, כמו שאמר ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, ביתה זה הוא הגוף, שהיא מזינה אותו, ונערותיה אלו הן האברים של גוף ההוא, (דהיינו הספירות דבי"ע).
רוח זה הוא הרוכב על הנפש ההיא ושולט עליה, ומאיר לה בכל מה שהיא צריכה, (דהיינו ז"א), והנפש היא כסא לרוח הזה, נשמה היא שהוציאה והאצילה לרוח הזה ושולטת עליו, ומאירה לו באור החיים, (דהיינו בינה), ורוח ההוא תלוי בנשמה הזו, והוא מאיר ממנה באור ההוא שמאירה לו. נפש ההיא תלויה ברוח הזה, ומאירה ממנו וניזונת ממנו, וכולם קשר אחד... (תרומה רפט, ועיין שם עוד וערך נשמה ורוח)
ביום ראש השנה, שהעולם נידון וכסא הדין עומד, א-ל מלך העליון לדון העולם, כל נפש ונפש משוטטת ומבקשת רחמים על החיים, בליל מוצאי יום הדין, הן הולכות ומשוטטות לשמע ולדעת מה הוא הדין שנידון העולם, ולפעמים הן מודיעות בחזיון אל החיים, כמו שאמר, בחלום בחזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים וגו', אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום, מהו מוסרם, זו היא הנפש, שהיא עומדת וקובעת דברים לבני אדם שיקבלו מוסר... (שם רצה)
אמר לו, ודאי שהלב והנפש הם שנים ומתיחדים לאחד, שהרי לב ונפש וכסף, כולם מתאחדים זה בזה, והלב הוא עיקר ויסוד הכל... ובכל נפשך, היה צריך לומר ובנפשך, מהו ובכל נפשך, בכל זה למה נאמר, אלא שבא לכלול נפש רוח נשמה, שזה הוא בכל נפשך, בכל מה שאוחז נפש הזו... (שם תרסח)
כתיב וינפש, והעמידוהו, אוי שאבדה הנפש. והוא יפה, אבל אם כן, אוי לגוף היה צריך לו לומר, שממנו אבדה הנפש, (ובוינפש לא נזכרה רק הנפש, ומשיב) אבל סוד הדבר, באדם יש נפש, שמקבלת ומושכת אליה לרוח הזה מערב שבת, ורוח הזה שורה בתוך נפש ההיא ושוכן בה כל יום השבת, ואז נפש ההיא בגדלות ותועלת יתירה ממה שהיתה. ועל כן למדנו, כל נפשות ישראל מתעטרות ביום השבת, והעטרה שלה היא רוח הזה, השוכן בתוכם, כיון שיצא השבת, ורוח ההוא עולה למעלה, אז אוי לנפש, שאבדה מה שאבדה, דהיינו עטרה העליונה ההיא, וכח הקדוש ההוא שהיה בה, וזה הוא וינפש, אוי לנפש שאבדה מה שאבדה. (ויקהל קצב)
תא חזי, כתוב תוצא הארץ נפש חיה, והעמדנו, נפש חיה סתם, ומחלק ההוא ירש דוד המלך ונקשר בקשר העליון, וירש המלכות, כמו שלמדנו, ומשום זה, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, והעמדנו שהנפש נקשרת ברוח, והרוח בנשמה, והנשמה בהקב"ה, (שעל כן נקראים צרור החיים), אשרי חלקו, מי שיורש ירושה עליונה זו. אוי לאלו הרשעים שנפשותיהם אינן זוכות בעולם הזה, כל שכן בעולם הבא, עליהם כתוב, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, שהולכות ומשוטטות בעולם, ואינן מוצאות מקום לנוח להתקשר בו ונטמאות בצד הטמא... והם מזיקי עולם, (דהיינו נפשות הרשעים), משום שמתדבקים (בסטרא אחרא) ונטמאות.
רבי יצחק אמר, הרי העמדנו, נפש, כשמתעטרת כנסת ישראל (שהיא המלכות), מתעטרת במלך הקדוש, (שהוא ז"א), ונקראת (המלכות) צרור החיים, משום שבה נקשר הכל, (הנפש נקשרת בה מלמטה, וז"א מלמעלה)... (ויקרא תכד, ועיין שם עוד)
ואמר רבי שמעון, הרי למדנו, יש מי שזכה בנשמה, ויש מי שזכה בהתעוררות רוח, ויש מי שלא זכה אלא בנפש. זה מי שלא זכה אלא בנפש, ואינו עולה יותר (לזכות לרוח ונשמה), הרי מתדבק בצד הטמא ההוא, וכשהוא ישן, אלו צדדים רעים באים ומתדבקים בו, ומודיעים לו בחלום מדברי העולם, מהם שקרים ומהם אמת...
אותה מדרגה של אלו התלוים באויר, שהם יותר עליונים, הנה אותו שלא זכה אלא בנפש, ונפש ההיא רוצה להתתקן לקבל רוח, ומטרם שזכה (ברוח, הנה בלילה בעת השינה), יוצא מה שיוצא מאותו הנפש, ומתפשט בעולם, (כלומר, שלא כל הנפש יוצאת מן האדם בשעת שנתו, אבל חלק ממנה, כי נשאר ממנה סוד קיסטא דחיותא), רוצה ואינה רוצה לעלות (למעלה בין המלאכים), עד שהיא פוגשת באלו (הקליפות) שהם באויר, והם מודיעים אותה דברים מהם (שיבואו בזמן) קרוב, ומהם (שיבואו בזמן) יותר רחוק. ובמדרגה ההיא (של התלוים באויר), הולך ומתקשר בחלומו, עד שקונה רוח... (שם תל, ועיין שם עוד וערך נשמה ורוח)
מי שמתלהט ביצר הרע, בלי רצון וכוונת הלב להקב"ה, הרי מצד היצר הרע נמשכת עליו נפש שאינה טובה, זה שאמר, גם בלא דעת נפש לא טוב, ואץ ברגלים חוטא... (תזריע קמב)
בזמן ההוא כשמגיעה השעה שתהיה נפרדת (הנפש מן הגוף), אין הנפש יוצאת מן הגוף, עד שתתגלה עליו השכינה, והנפש, מתוך שמחה וחביבות השכינה, יוצאת כנגדה מן הגוף, אם צדיק הוא, הוא נקשר בה ומתדבק בה, ואם לא, השכינה הולכת, והנפש נשארת והולכת ומתאבלת על פרידת הגוף... אחר כך נדונו שניהם על ידי המלאך דומה, הגוף נדון בקבר עד שחוזר לעפר, והנפש באש הגיהנם בכמה דינים, עד הזמן שנגזר עליה לקבל עונש, אחר שקבלה עונשה, והגיע הזמן שתטהר, אז היא עולה מגיהנם והיא מתלהבת מחטאיה כברזל המתלבן באש, (ומלאכים) עולים עמה, עד שנכנסת לגן עדן התחתון, ומתרחצת שם במים, ומתרחצת בבשמים אשר שם. כמו שאמר מקטרת מור ולבונה, ועומדת שם עד הזמן שנגזר עליה להתרחק ממקום שיושבים שם הצדיקים (בגן עדן העליון).
וכשהגיע הזמן שתעלה (לגן עדן העליון), אז עולה עמה מדרגה אחר מדרגה, עד שמתקרבת כקרבן על המזבח, זה שאמר זאת תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, כאן העליון למעלה, (שהוא מלאך מיכאל), זו היא נפש שלא נטמאה כל כך בעולם הזה, יש לה תקנה כעין זה שאמרנו, ואם לא, (הרי זה) מעוות לא יכול לתקון וגו'. (מצורע י, ועיין שם עוד)
אמר רבי יצחק, אשריהם הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא, אשר כולם קדושים, הגוף שלהם קדוש, הנפש שלהם קדושה, הרוח שלהם קדוש, הנשמה שלהם קדש קדשים, ג' מדרגות הן, (נפש רוח ונשמה), כעין של מעלה, (דהיינו כנגד מלכות, ת"ת ובינה של מעלה), שלמדנו אמר רבי יהודה כתוב, תוצא הארץ נפש חיה, זו היא הנשמה של אדם הראשון, תא חזי, ג' מדרגות הן ומתדבקות יחד, נפש, רוח, ונשמה, והעליונה מהן היא נשמה.
שאמר רבי יוסי, בכל אדם יש נפש, (דהיינו נפש בהמית), ויש נפש עליונה מנפש, (דהיינו נפש הרוחנית), זכה אדם בנפש ההיא, מריקים עליו עטרה אחת שנקראת רוח, זה שאמר עד יערה עלינו רוח ממרום, אז מתעורר האדם בהתעורות אחרת עליונה להסתכל בדרכי המלך הקדוש. זכה אדם ברוח ההוא מעטרים אותו בספירה קדושה עליונה, הכוללת הכל, שנקראת נשמה, שנקראת נשמת א-לוה...
ושם (בספרו של שלמה המלך) כתוב, ג' מדורים עשה הקב"ה לצדיקים, (לנר"ן שלהם אחר פטירתם), אחד לנפשות הצדיקים שלא הסתלקו מעולם הזה, ונמצאות בעולם הזה, (כי נפש הנפטר אינה מסתלקת מעולם הזה), וכשהעולם צריך רחמים, ואלו החיים יושבים בצער, הן מתפללות תפלה עליהם, והולכות ומודיעות הדבר לישני חברון, והן מתעוררות ועולות לגן עדן הארץ, ששם רוחות הצדיקים מתלבשים בעטרות של אור ומתיעצות בהם, וגוזרות גזרה, והקב"ה עושה רצונו ומרחם על העולם. ואלו נפשות הצדיקים נמצאות בעולם הזה, להגן על החיים, וזו נקראת נפש. וזו אינה מסתלקת מעולם הזה, ונמצאת בעולם הזה להסתכל ולדעת ולהגן על הדור, וזהו שאמרו החברים, שהמתים יודעים בצער העולם, ועונשם של הרשעים בארץ הוא (בנפש) הזאת, שכתוב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה.
מדור השני הוא גן עדן שבארץ, בו עשה הקב"ה מדורים עליונים יקרים... ובמקום ההוא שורה אותו הנקרא רוח של אלו הצדיקים... מדור השלישי הוא מדור העליון הקדוש, הנקרא צרור החיים, (שהוא גן עדן העליון), ששם מתעדנת אותה המדרגה עליונה הנקראת נשמה, שזו מתדבקת להתענג בעדן העליון...
ולמדנו, בשעה שהעולם צריך לרחמים, אלו הצדיקים הזכאים, נפש שלהם שנמצאת בעולם להגן על העולם, עולה והולכת ומשוטטת בעולם ומודיעה לרוח, והרוח עולה ומתעטר ומודיע לנשמה, והנשמה להקב"ה, ואז מרחם הקב"ה על העולם, ואז יורד ממעלה למטה, הנשמה מודיעה לרוח, והרוח מודיע לנפש.
ובכל שבת ושבת, וראש חודש, כולם (הנפש והרוח והנשמה) מתחברים ומעטרים ביחד, עד שמתחברים לבא להשתחוות למלך העליון, ואחר כך חוזרים למקומם, זה שאמר והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר וגו'.
ובשעה שהעולם צריך רחמים, והחיים הולכים ומודיעים לנפשות הצדיקים, ובוכים על קבריהם, והם ראוים להודיע להם, מה הטעם, ששמים הרצון שלהם להתדבק נפש בנפש, אז מתעוררות נפשות הצדיקים ומתאספות והולכות ומשוטטות לישני חברון, ומודיעות להם צער העולם, וכולן עולות לפתח גן העדן, ומודיעות לרוח, ואלו הרוחות המתעטרים בגן עדן מלאכים עליונים הולכים ביניהם, וכולם מודיעים לנשמה, והנשמה מודיעה להקב"ה, וכולם מבקשים רחמים על החיים, והקב"ה מרחם בשבילם על העולם, ועל זה אמר שלמה, ושבח אני את המתים שכבר מתו... (אחרי מות רנו)
אלא ודאי על צורה זו של אות ה' העמידו, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, (כי שבת היא המלכות, בשעה שהיא עולה לבינה), וכשזו (המלכות שהיא סוד שבת) שורה על ישראל, אין להם יגיעה ולא שעבוד, ובה נפש העמלה והיגיעה שבת וינפש. כי נפש אחרת ישנה על ראשו של אדם, (שאינה ממלכות, שנקראת עבד, (כי נמשכת ממטטרו"ן, שנקרא עבד), והיא הצורה שעל האדם (במקום המלכות), והיא עבד מלך המניע כל אבריו של אדם ללכת בדרכים טובים ולקיים בהם רמ"ח מצוות, שתשרה עליהם ה' דבהבראם... (נשא לה, ועיין שם עוד)
ואמנם כי הא-ל יתברך ברא את האדם שהוא נקרא עולם התחתון, כנגד עולם העליון הגדול, ונתן בו קיום הנפש, המניע לגוף כולו, ועל כן הבדילו מכל הנבראים, אשר למטה עמו, ובמה האדם מובדל מיתר הנבראים מפני זאת הנפש, ואיזה היא, נפש המדברת.
שאל רבי יהודה לרבי דוסתאי, הנפש אשר באדם הנקראת שכלית, איזהו נפש היא, ואיזהו מקומה. אמר לו, הלא ידעת כי האדם ברא אותו המקום יתברך בשמו, וכאשר הוא גדל ורואה עניני העולם, ומביט בלבו, הוא מעצמו מריח הנפש הזאת, כי הואיל והוא מביט ורואה נפלאות הבורא, וחידוש העולם, וזרוח המאורות ערב ובקר, וכי כל העולם כלו תלוי בכחו יתברך, הוא משתדל בעצמו לחקור ולהשיג השגה קדושה וברה, ואז יש לו נפש השכלית, מפני שהוא משכיל לדעת לחקור בחכמה.
רבי עזריה אומר, הנפש מקומה בלב, והיא מניעה לכל הגוף, והיא מונחת באמצע הגוף, ומאירה לכל הגוף, כאשר נתן השמש בחצי השמים, והגוף מתקיים בנפש, והנפש באויר, והאויר בבורא, והבורא יתברך סובל כל העולמות בכחו, שנאמר אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול. (זהר חדש בראשית שטו)
...שרבי כרוספדאי למד, השגת המלאכים היא השגה גדולה... השגה שניה היא השגת השמים... השגת המדרגה התחתונה אשר מעפר יסודה, והיא השגת בני אדם, מה שאין משיגים שאר הנבראים (בעולם הזה). וכנגד ג' מעלות אלו, יש באדם שלש צורות נפשיות, צורה הראשונה היא נפש השכלית, (שהיא כנגד אור האצילות). השניה היא נפש המדברת, שהיא כנגד (השגת השמים), השלישית היא הנפש הבהמית, המתאוה תאוה, (שהיא כנגד השגת בני אדם), והיא הנפש אשר תמעול מעל.
ויש אומרים כך, הנפש הראשונה היא נפש הבהמית כנגד המדרגה התחתונה, שאמרנו, (שהיא השגת בני אדם), נפש המדברת (כנגד השגת השמים), היא מעלה יתירה על הראשונה, נפש השכלית, היא כנגד מדרגת המלאכים, שהיא המעלה העליונה על כל אלה. (שם שם שס)
אמר רבי יודא, אם כן שאר העמים, מאיזה מקום הן נשמותיהם, נזדמן לו רבי אליעזר, אמר תא חזי, שכתוב, ויפח באפיו נשמת חיים, זו היא נשמה הקדושה שנחצבה מכסא הכבוד של המלך העליון, מה כתוב בו, ויהי האדם לנפש חיה, אמר רבי אלעזר זו היא הכח, שניתן לבהמות וחיות ודגים שנבראה מן האדמה, שכתוב תוצא הארץ נפש חיה למינה, (והיא נפש שאר האומות).
אמר רבי יצחק, התורה צועקת מרה על האדם ואומרת, הקב"ה ברא את האדם, ונתן בו נשמה קדושה, שיהיו לו חיים לעולם הבא, והוא בעונותיו הוחזר לאותה נפש חיה, שנחצבה מן הארץ בשביל הבהמות והחיות, (דהיינו שחזר לבחינת נפש הבהמית).
אמר רבי יהודה זה משמע, כי כתוב ויהי האדם לנפש חיה, ויעשהו (לנפש חיה) לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש חיה, מלמד שהוא בעצמו גרם, שיחזור לאותה הנפש החצובה מן האדמה.
אמר רבי יוחנן, אמר הקב"ה, אדם, אני בראתיך עליון על כל בריותי, ונפחתי בך נשמת חיים הנחצבת מכסאי, הנותנת חיים לבעליה, ואתה חזרת לאותה נפש חיה, שבראתי מן האדמה, בשביל הבהמות, חייך, מכאן ואילך כל העוסק בתורתי וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה, וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש שבחרו, למען שיהיו כלים עמה.
אמר רבי יצחק תא חזי, מה שכתבו, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. רוח בני האדם העולה היא למעלה, זו היא הנשמה הקדושה של הצדיקים, ורוח הבהמה זו היא נפש חיה, שנחצבה מן הארץ בשביל הבהמות, שתכלה ותרד ולהאבד מן העולם.
אמר רבי חייא, אם כן אין להם נשמה לגוים, אלא אותה הנפש החיה, אמר רבי יוחנן כן הוא, אמר רבי אלעזר ולישראל מי נותן, נתפלא רבי חייא, אמר רבי אלעזר, בא וראה, שלמדנו הבא להטהר עוזרים אותו, איזו עזרה נותנים לו, אלא שנותנים לו נשמה הקדושה הזו, שתהיה לו תומכת (לעבודת הקב"ה), שנותנים לו אותה, כדי לעזור לו בעולם הזה ובעולם הבא.
אמר רבי אלעזר, עד י"ג שנים העסק של האדם הוא באותה נפש חיה (הבהמית), מי"ג שנה ולמעלה, אם רוצה להיות צדיק, נותנים לו נשמה הקדושה ההיא העליונה, שנחצבה מכסא הכבוד של המלך. (שם שם תט)
אמר רבי יצחק, הנשמה היא עומדת בקיום לעולם, מה הקב"ה קיים, אף היא קיימת, (שאין מיתה נוהגת בה), אבל על נפש חיה הזו (הבהמית), אמר הכתוב הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה.
אמר רבי יוסי, מה ראה אונקלוס שאמר, ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם לרוח ממללא, (דהיינו נפש המדברת), ואם נפש חיה היא נפש הבהמות, אם כן למה אינן מדברות. אמר רבי יצחק, (על כרחך אינן מדברות), משום שנילושו ונעשו מעוביות העפר המרובה יותר מבני אדם, ומשום שאינן זוקפות את ראשיהן, ואינן מסתכלות ברקיע כבני אדם...
אמר רבי כרוספדאי, הגוים ועמי הארץ שאינם מאמינים בהקב"ה ואינם עוסקים בתורה, אין להם חוץ מאותה נפש חיה שיצאה מארץ, ועל כן אין להם אמונה, אבל ישראל המאמינים בהקב"ה ועוסקים בתורה, ושומרים מצותיו, אמר הקב"ה לא כאלה חלק יעקב, שלא תהיה להם נפש חיה, אבל מה יהיה להם, כי יוצר הכל הוא, הכל, הוא השכינה, והנשמה הקדושה נחצבה ממנה, להיות חלקו של יעקב... (שם שם תכב)
שאל רבי כרוספדאי את רבי אליעזר, אמר לו, אותה נפש חיה מה נעשה ממנה לעולם הבא, אמר לו אל תאמר כן, אלא אמור מה נעשה ממנה תמיד. תא שמע, אמר רבי בא, מה שכתוב, הכרת תכרת הנפש ההיא, היינו כהבל היוצא מפי האדם, שאינו יכול להעלותו למעלה, אפילו כמלא עיניו, ומיד יכלה, כך היא אותה הנפש החיה, כאותו ההבל שנכרת מהרה מן הפה ותכלה, ואינה נראית בעולם והיתה כלא היתה, (שזה סוד מיתת כרת שנאמרה על הנפש).
אמר רבי יוסי, והרי למדנו, נפשותיהם של רשעים הן הם המזיקים בעולם, אמר לו רבי יהודה יפה אתה אומר, שהן המזיקות לבעליהם ומונעות כח הנשמה מעבודת בוראם, שאין מזיק לאדם אלא אותה הנפש, על שנכרתה וכלתה עם הגוף, ואמר רבי אחא הרי לא למדנו כך, אלא נפשותיהם של רשעים כשיוצאות מן הגוף הן הם המזיקים שבעולם.
אמר רבי יוסי, וכך וכך יפה, (כי הנזק הן עושות בעודן בגוף כנ"ל), אלא כשיוצאות מן הגוף נמצא הנזק, ונראה איך אותה הנפש הזיקה לגוף, והכל תמהים עליהן, איך אותן הנפשות הן המזיקות שבעולם, על שהן דבקות בבני אדם (ומחטיאות אותן)...
אמר רבי יהודה, הרשעים משום שאינם מולידים רק לשם זנות, בעזות ובחציפות, אין להם אלא אותה נפש החיה הנתונה לבהמות, שענינם אינם אלא כבהמה. אבל הצדיקים היודעים לקדש עצמם כתוב בהם, ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת, מהו אמת, אמר רבי אחא כל שאינו מהמרה באשה אחרת, ויש לו אמת עם אשתו.
רב הונא אמר, שיכוון ויקדש עצמו לשם שמים, שנאמר אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, כלומר, אם אין הכוונה לשם שמים, דהיינו לבנות הבית ולהוליד בנים, שוא עמלו בוניו בו, שמכניס באותו הולד עמל של שוא, ואיזהו עמל של שוא, זו היא נפש חיה שתכלה ותכרת כהבל היוצא מן הפה, שהוא שוא, ומשום שהוא מכניסו באותו הילד, הרי עמלו לשוא. (שם תלב, ועיין שם עוד)
אמר לי, ידעת נפש חיה, דאמר קרא, שהיתה מן הארץ, והרי משמע שהיא נפש חיה, ולמה (היא מן הארץ), אמרתי, אמור בני, אמר, כך אמר לי רבי, שהיא נפש שהוציאה הארץ, ומן הארץ נחצבה, אבל היא חיה, שתוכל להתנענע לכאן ולכאן, כמו שעושים הבהמות והשרצים והכל, אבל אין בה תבונה וחכמה בעבודת הקב"ה, כי לא נבראה אלא לבהמות וחיות להתנענע בה, בלי תבונה, ולהיות כלה כשתצא מן הגוף, כמו שיוצא ההבל מן הפה. (שם שם תנח)
אמר רבי יעקב בר אידי, חכם היה אדם הראשון, שהיה מכיר ויודע לכל מי שהיתה בו נפש חיה, ומי שהיתה בו נשמה, כשבאו אצלו הכיר את כולם, זה שאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, היינו למי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו, ואינו עוסק בתורה, יש לו נפש חיה, ולא נשמה.
אמר רבי יהודה, אף על פי שנפש חיה זו ישנה בבהמות ובחיות למיניהם, והתירם לבני אדם, חס הקב"ה עליהם במיתתם, שלא יצערו לנפש החיה הזו, ואין לך אדם שלא תהיה בו נפש חיה כדי שישוב לעבוד בוראו להבדיל עצמו משאר כל אדם כדי לעסוק בתורה ובמצוות, שבזה מרויח הנשמה הקדושה... (שם שם תסה, וראה שם עוד)
רבי שמעון אומר, הנפש, שהיא מן שפע היסוד העליון, כשהיא חוטאת, שולטת עליה אש של מעלה, שהיא מין במינו, ובגוף שולטת אש של מטה, ושלום על ישראל... ועוד אלו הרשעים (שאחר פטירתם מן העולם), הם משוטטים באויר, עד שנשלם ענשם, ואחר כך נכנסים פעם שניה בגוף (בעולם הזה), כדי לזכך אותו, ואם יצדק שוב אינו נכנס פעם אחרת (לגוף), ואם לא יצדק נכנס פעם שלישית, שנאמר הן כל אלה יפעל א-ל פעמים שלש עם גבר, ואם חס ושלום לא יצדק באלו ג' פעמים, שוב אין לו תקנה, וזהו הכרת תכרת (הנפש וגו'). ועל כן צריך האדם להזהר בנפשו אולי יבא פעם אחרת לעולם... (שם תצא יג, וראה עוד נשמה-גלגול)
פתח ואמר, נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך, נפשי איויתיך, היינו ב' צורות טובות נתן הקב"ה באדם, לשמש בעולם הזה, והם נפש ורוח, הנפש היא לקיום הגוף, במצות שתעוררנה ממנה, הרוח הוא להתעורר בתורה, ולהנהיגו בעולם הזה. ואם הנפש זוכה במצות ורוח זוכה לעסוק בתורה, אז יורדת עליו גדלות יתרה מלמעלה, (דהיינו נשמה חיה יחידה), כפי דרכיו. ובשנים אלו (נפש ורוח), הולך האדם בעולם הזה ומשמש בהם, כי אותה הנפש אינה מתקיימת בגוף אלא בהתעוררות הרוח השורה עליה. כשהאדם בא לשמש ולעבוד אדונו בב' אלו, בנפש ורוח, מתעוררת עליו מלמעלה התעוררות קדושה, ושורה על האדם, ומסבבתו מכל הצדדים, ומתעוררת בו בחכמה עליונה, לזכותו להיות בהיכל המלך. ואותה התעוררות השורה עליו, היא ממקום עליו, (מבינה), ומה היא שמה, נשמה, וממנה מתעורר לאדם לעשות תשובה ומעשים טובים, והיא כח עליון כח התשובה, (שהיא בינה הנקראת תשובה), שהיא אם לרוח, (הנמשך מז"א), והרוח הוא הבן שלה... (שם רות שמט, ועיין שם עוד וערך נשמה)
אמר רבי אלכסנדרי, בשעה שהאדם נפטר מן העולם, הנשמה והנפש הולכות יחד, שנאמר ותלכנה שתיהם עד באנה בית לחם, (שנעמי היא נשמה, ורות היא נפש). (שם שם שסח, וראה עוד ערך נשמה)
רבי פרחיא אמר, כל זמן שהגוף לא נח במקומו (בקבר), גם הנפש שלו כך, (שאין לה מנוחה), והוא (רבי פרחיא) היה משתדל תמיד לדעת בעולם הנשמות. יום אחד היה הולך בשדה ומצא גוף אחד מת תחת אילן חרובים, הסתכל בו, ומצא שהוא יהודי... השתדל לקברו, והלך לעיר והתקין לו תכריכים וקבר, והועיד בני אדם ובכה עליו והשתדל, והוציא עליו כל מה שהיה בידו. כיון שאותו הגוף נגנז ונקבר, עלתה הנפש שלו לישיבה העליונה, אמרו לה, אין לך עתה רשות לכנוס כאן במקום הסלע העליון, (שהוא המלכות), לכי ושלמי בעד החסד למי שהשלים אותך... מצאו מערה אחת, אמר אותו האיש, רבי נכנס כאן, שאני יודע ואני מכיר המקום כאן, נכנסו, ירדו במדרגות עד שהגיעו לפרדס אחד, וראו שם אילנות משונים... שמעו קול מחנות רבים שהיו אומרים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו. נתפלא רבי פרחיא, אמר, מה זה, אמר לו שתוק, אמר רבי פרחיא, האלקים, כשהגעתי עמו לאמצע הפרדס ראיתי שני דרכים, ומחנות מצד זה ומצד זה, ואמרתי לו מה זה, אמר לי, כאן פרשת הדרכים של הנפשות אלה ההולכות לגן עדן, ואלה ההולכות לגיהנם, מי שהולכת לגן עדן (מחנות המלאכים) האלו הולכים עמה, ומשלימים אותה בשלום, ומי שהולכת גיהנם לוקחים אותה (המחנות) לדון אותה בגיהנם)... (שם שם תרצב, ועיין שם עוד)
נטית ימינך תבלעמו ארץ, מגיד שכל הנפשות בידי הקב"ה, שנאמר אשר בידו נפש כל, ואומר בידך אפקיד רוחי. (בשלח שירה פרשה ט)
יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר, מגיד הכתוב שכל הרוחות אין יוצאות אלא מלפניו, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר סימן זה יהיה בידך, שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונה, שנאמר אשר בידו נפש כל חי, מת נתונה באוצר, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, שומע אני בין צדיקים בין רשעים, תלמוד לומר ואת נפש אויביך יקלענה בכף הקלע. (פנחס קלט)
...היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים וגשרים ונפשות שיש בהן בית דירה, מוציאין את המדה כנגדן ועושין אותה כמין טבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות... תא שמע אלו שמעברין עמה (עם העיר), נפש שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות... והקבר שיש בהן בית דירה... (עירובין נג א, ונה ב)
מותר המת, (מה שגבו בשבילו ונותר) ליורשיו, רבי מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו, רבי נתן אומר, מותר המת בונין לו נפש על קברו. (שקלים ז א)
...והנפש דומה ליוצרה, כביכול, מה הקב"ה רואה ואינו נראה, כך הנפש רואה ואינה נראית, מה הקב"ה לפניו אין שינה, כך הנפש אינה ישינה, מה הקב"ה סובל את עולמו, הנפש סובלת את הגוף, וכל הנפשות משלו הן, שנאמר (יחזקאל י"ח) כל הנפשות לי הנה וגו'. (פרק לד)
אמר רבי לוי, ג' דברים קולן הולך מסוף העולם ועד סופו, והבריות בינתיים ואינם מרגישים, ואלו הן, היום, והגשמים, והנפש בשעה שהיא יוצאת מן הגוף... מנין, דרבי שמואל אחוי דרבי פנחס ברבי חמא הוה דמיך בצפורי, והוון חברוי יתיבין גביה, אתת מלתא ושרין גחכין, אמר להון כמה נפשיה דאחוה דההוא גברא, מקצצא ארזין ומקצצא אילנין, ואתון יתבין גחכין ולא ידעין. (בראשית ו יב)
אמר רבי חמא בר הושעיא בנפשות אומר ד', כשנבראו הוא אומר חית הארץ למינה, ואת הבהמה ואת כל רמש האדמה אתמהא, רבי אומר אלו השדים, שברא הקב"ה את נשמתן ובא לבראות את גופן וקדש השבת ולא בראן, ללמדך דרך ארץ מן השדים... (שם ז ז)
חמשה שמות נקראו לה, נפש, רוח, נשמה, יחידה חיה. נפש זה הדם, שנאמר כי הדם הוא הנפש, רוח שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג') מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה, נשמה זו האופיא, דברייתא אמרין האופיתא טבא. חיה שכל האברים מתים, והיא חיה בגוף, יחידה שכל האברים משנים שנים והיא יחידה בגוף, הדא הוא דכתיב (איוב ל"ד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף... (שם יד יא, וראה עוד נשמה)
וכי מה ראה דוד להיות מקלס בנפשו להקב"ה, אלא אמר, הנפש הזו ממלאה את הגוף, והקב"ה ממלא את עולמו, שנאמר הלא את השמים ואת הארץ וגו', תבא הנפש שהיא ממלאה את הגוף, ותשבח להקב"ה שהוא ממלא את כל העולם. הנפש הזאת סובלת את הגוף, והקב"ה סובל את עולמו, שנאמר אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול. תבא הנפש שסובלת את הגוף ותקלס להקב"ה שהוא סובל את עולמו. הנפש מבלה את הגוף, והקב"ה מבלה את עולמו, שנאמר המה יאבדו ואתה תעמוד, וכלם כבגד יבלו (תהלים קכ"ב). הנפש הזאת יחידה בגוף והקב"ה יחיד בעולמו, תבא הנפש שהיא יחידה בגוף ותקלס להקב"ה שהוא יחיד בעולמו, שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. הנפש הזאת אינה אוכלת בגוף, והקב"ה אין לפניו אכילה, תבא הנפש שאינה אוכלת בגוף, ותקלס להקב"ה שאין לפניו אכילה, שנאמר האוכל בשר אבירים וגו' (תהלים י"ב). הנפש הזו רואה ואינה נראה, והקב"ה רואה ואינו נראה, תבא הנפש שהיא רואה ואינה נראה, ותקלס להקב"ה שהוא רואה ואינו נראה, שנאמר עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ (זכריה ד'). הנפש הזו טהורה בגוף, והקב"ה טהור בעולמו, תבא הנפש שהיא טהורה בגוף, ותקלס להקב"ה שהוא טהור בעולמו, שנאמר טהור עינים מראות רע (חבקוק א'), הנפש הזאת אינה ישינה בגוף, והקב"ה אין לפניו שינה, תבא הנפש שאינה ישינה בגוף, ותקלס להקב"ה שאין לפניו שינה, שנאמר הנה לא ינום ולא יישן (תהלים קכ"א). (ויקרא ד ח)
אמר רבי תנחום ברבי חייא ואמרי לה בשם רבנן, אין מלך המשיח בא עד שיכלו כל הנפשות שעלו במחשבה להבראות, ואלו הן האמורות בספר של אדם הראשון, הדא הוא דכתיב, זה ספר תולדות אדם. (שם טו א)
וגם הנפש לא תמלא, שהנפש יודעת כל מה שהיא עמלה לעצמה היא עמלה, לכך אינה שבעה לא תורה ולא מעשים טובים, משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלכים, אם יביא לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים. ג' אין מחזיקין טובה לבעליהן, הנפש והארץ והאשה. הנפש מניין, שנאמר וגם הנפש לא תמלא... אמר הקב"ה לנפש, כל מה שבראתי בששת ימי בראשית בשבילך בראתי, ואת גוזלת וחוטאת וחומסת. (קהלת ו ז)
...ואלו הן הקיריוסין של הקב"ה, זו הנפש שמגדת למלאך, ומלאך לכרוב, והכרוב להקב"ה, מניין שכן הוא שלמה אומר, (קהלת י') עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים יגיד דבר (פרשה ח)
...מה הנפש הזאת אין אדם יודע אי זהו מקומה, ובאיזה מקום היא נתונה, כך הקב"ה אין שום בריה יודעת אי זהו מקומו, שאפילו חיות הקודש, שהן טעונות בכסא הכבוד, אינן יודעות אי זהו מקומו ובאיזה מקום הוא נתון, ומה הן אומרים, (יחזקאל ג') ברוך כבוד ה' ממקומו. מעשה באדם אחד שאמר לרבן גמליאל, באיזה מקום הוא נתון, אמר לו איני יודע, אמר לו וזו היא תפלתכם וחכמתכם שאתם מתפללין לפניו בכל יום, ואין אתם יודעין אי זהו מקומו. אמר לו שאלת דבר שהוא רחוק ממני מהלך חמש מאות שנה, הריני שואל ממך דבר אחד שהוא נתון אצלך ביום ובלילה, ואמור לי באיזה מקום הוא נתון, אמר לו מי הוא זה, אמר לו זה הנפש, שנתונה אצלך, אמור לי באיזה מקום היא נתונה, אמר לו איני יודע, אמר לי תיפח רוחיה דההוא גברא, מה זאת שנתונה אצלך אין אתה יודע מקומה, ואתה אומר לי דבר שהוא רחוק ממני מהלך חמש מאות שנה... (מזמור קג)
ונפש כי תחטא, עשרה דברים משמשין את הנפש, ואלו הן, ושט למזון, קנה לקול, כבד לחמה, מראה לקנאה, ריאה לשתן, המסס לטחון, טחול לצחוק, קיבה לשינה, לשון לדבר, לב מבין, כליות יועצות, והנפש למעלה מכולן, אמר לה הקב"ה לנפש, אני עשיתיך למעלה מכולן, ואת יוצאה וחוטאה, שנאמר נפש כי תחטא... (ויקרא פרק ד, תסד, וראה עוד נשמה-וגוף)
אמר בר קפרא, הנפש והתורה נמשלו בנר, נפש דכתיב נר ה' נשמת אדם תורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, אמר הקב"ה נרי בידך ונרך בידי, אם אתה משמר את שלי אף אני אשמור את שלך. (משלי פרק ו תתקלח)
תוכו רצוף אהבה, אלו הן נפשות הצדיקים, שהן נתונות עמו במרום. שלשה הן שנכנסו זה לפנים מזה, ומשה נגש אל הערפל, ולפנים הימנו צדק ומשפט, שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך, ולפנים מהם נפשותיהם של צדיקים, שנאמר אשר בידו נפש כל חי וגו', ואומר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו'. (תהלים פט)
...ולמה שלש אמות קומתו (של מזבח), כנגד שלשה חילין בנפש, מחשבה ותאוה ואף. (שמות כז א)
דבר אחר ונפש כי תקריב, מה הנפש הזאת יש בה חמש הרגשות, ראיה, שמיעה, ריח, טעם ומשוש, כך המנחה יש בה חמשה מינין, מנחת סלת, מנחת מצות, מנחת רקיקין, מנחת מחבת מנחת מרחשת. (ויקרא ב א)
טוביהו ברבי אליעזר זצ"ל אמר ארבעה לשונות דברה תורה... נפש, נקיה, פרושה שלמה. (ויקרא)
לא ידון רוחי, אמר ריש לקיש, אמר הקב"ה איני בורא עוד נפש מישראל, ורבי יוחנן אמר כשיעלו נפשותיהן אצלי אני איני מחזירם להם, כענין שנאמר וישב חרבו אל נדנו דעת, ריש לקיש שהרמיז הנפשות יתגלגלו, ודעת רבי יוחנן, אם מעשיהם טובים ונפשות יבאו אלי אני מחזירם להם, ואם לאו ירדו בשפית דאסאבא אחרי באו להם. (בראשית)
משכן הנפש בקבר, ומשכן הרוח בגן עדן דלתתא, ומשכן נשמה בגן עדן למעלה וכו'... (שם ויחי)
מן המרכבות של קדושה ושל סטרא אחרא יורדות נפשות הבעלי חיים, נפש הבהמות מכם השורש בשני המרכבות, אם טהורות מצד ימין, אם טמאים מצד שמאל, ונפש העופות מן הנש"ר, ונפש האדם מצד אד"ם, ולפעמים נמצא שבעונותיהם נתחייבו להתגלגל בבהמה או חיה וברדת הנפש או בהמה אז מוסרים להנשמה ההיא, ולפי זה נפש ההיא מגולגלת בבהמה, ובזה יתגלה סוד הקרבן המקרב רחוקים, כי לפעמים מזומנים הבהמה אשר בה נשמה זו להיות נקרבת, וכשעושים בה עבודה הגונה מתקרבת לשרשה, ונתקנת, ואף אם אותה בהמה הנקרבת אינה נשמה מגולגלת, מכל מקום במעשה הקרבה ההוא מתקן אותם הניצוצים שנשארו עשוקים בשבירת הכלים הראשונים שנתערבו בד' מינים, צומח דומם חי מדבר, ובקרבן מתקן הניצוץ אשר הוא עשוק ביד החי, וזה סוד הטריפות והכשרות, כי הבהמה אשר נאכלת לבני אדם כשר נדבק בשרה בבשרו, נתקנה ניצוץ טהרה וקדושה, (חסר?) והמאכילה לישראל מדביק בו סטרא אחרא חס ושלום, ולכך נענש המאכילה... (ויקרא, וראה עוד נשמה-גלגול)
לא תאכלו על הדם לא תנחשו, כיון שאדם ישן עולה נשמתו לראות באור עליון, ומיד טעם בר נש טעמא דמותא, וכיון שניער האדם משנתו, הוא טמא, וכיון שרוחץ במים עם כל זה לא חזרה נשמתו להתיישב במקומה, אף אם עוסק בתורה, אלא שהנפש הוא כחה של דם, דכתיב, כי נפש כל בשר דמו שולט באדם, וכיון שמתפלל האדם קודם שיאכל, מיד כחה של דם יושב במקומו, דהיינו בדם, והנשמה מתפשטת באדם, אבל מי שאוכל קודם שהתפלל והוא נותן כחו לכת של דם שהוא סטרא אחרא, ודומה למעונן ומנחש. (קדושים)
והנה ראוי תחלה לחקור על עצמות הנפש מה היא, לפי שאני מצאתי בני אדם חלוקים בעצמותה מחלוקות מפליאות, ממה שמטריד את הלבבות, ראיתי שלא להזכיר את רובן, ואביא מהן שבע שיטות, זולת הארבע הראשונות שכבר נזכרו לעיל, יהיו אחת עשרה. כי אותן ארבע השטות כבר בחנתים ודקדקתי בהם, וארבעתן לא עמדו במבחן ובטלו, והם שטת הרוחניות, ושטה שהדברים מעצמות הבורא, ושטה שהם ממנו ומדבר אחר, ושטת בעלי השניות. וכיון שהנפש היא אחד הדברים הנדונים, וכשם שהכניסוה בכלל אותם הדברים, הרי כבר נכנסה גם היא בכלל התשובות על אותן הדברים, ונפטרנו מלחזור עליהן. אבל אזכיר שבעת אלו.
אומר תחלה, מצאתי בני אדם חושבים את הנפש מקרה כשאר המקרים, ונראה לי, כי אשר הביאם לידי כך, מפני שלא ראו אותה, אלא ראו פעולתה, ונדמה להם בגלל עדינותה מבכדי להראות בחוש, שהיא מקרה, מחמת עדינות המקרים ודקותם, ועם זאת נחלקו בה לחמשה סוגים. מהם מי שחשבה מקרה המניע את עצמו, ומהם חשבה שלמות לגוף הטבעי, ומהם נדמה לו שהיא חבור ארבעת הטבעים, ומהם שחשבה התקשרות החושים, ומהם שבא להשערה שהיא מקרה המתהווה בדם. וכאשר העמדתי להתבונן בדברים הללו, שהצד השוה שבכולן הוא לומר, שהיא מקרה, כי המקרה והשלמות והחבור והקשור וההתהוות מקרים, ומצאתי שכולם בטלים מכמה פנים, האחד שהדבר שהוא מקרה לא תבא ממנו החכמה העצומה הזו, והתבונה הנכבדה הלזו אשר בה העולם עומד כפי שהזכרתי במאמר שלפני זה. ועוד כי המקרה לא יתואר במקרה אחר, מחמת מה שיש בכך מן ההפסד, והננו מוצאים שהנפש מתוארת במקרים רבים, כמו שאומרים נפש סכלה ונפש חכמה, ואומרים נפש זכה ונפש רעה, ואומרים שיש לה אהבה ותיעוב ורצון וכעס, ושאר המדות הידועות. ועם המצבים האלה לא יתכן שתהיה מקרה, והואיל ורואין אנו אותה במצב זה מקבלת ההפכים הללו ראוי יותר שתהיה עצם.
והשני ראיתי אנשים מדמים שהיא רוח.
והשלישי ראיתי אנשים מדמים שהיא אש, ומצאתי שגם שני אלה דברים בטילים, כי אלו היתה רוח, היה טבעה חס ולח, ואלו היתה אש, היה טבעה חם יבש, ואין אנו מוצאים אותה כן.
והרביעי מי שאמר שהיא שני חלקים, האחד שכלי הגיוני בלתי כלה, והוא שוכן בלב, והשני חיוני, והוא מתפשט בכל הגוף וכלה. ונתברר לי שגם זה טעות, כי החלק ההגיוני אלו היה זולת החלק המתפשט בגוף, לא יתכן שיתמזגו, כי זה קדמון וזה מחודש, וזה כלה וזה אינו כלה, וגם אשר היה החלק ההגיוני לא ישמע ולא יראה ולא יחוש ביתר החושים. ואין בתשובה זו מה שהשבתי שהחושים משיגים זה את זה, וההגיון להוגה על כולם כמו שבארתי במאמר הראשון, אלא אני אומר, כי פירוש דבר זה שהם שתי נפשות, כיון שכל חלק בפני עצמו.
והחמישי מי שאמר שהיא שני אוירים, האחד מבפנים והאחד מבחוץ, והזקיקו לומר דבר זה, מפני שראה שאין לה קיום אלא בשאיפת האויר מבחוץ, וחשב כי זה בחציה, ואינו אלא להניף מפני החום הטבעי אשר הנפש שוכנת בו בלב, כדרך שמניפים על האש כדי לסלק את האידים הרעים מעליה, כלומר מעל האש.
והששי מי שחשב עליה שהיא דם בהחלט, והוא ענן לבדו, כמו שבאר בספרו. והטעהו בכך מה שאמרה התורה, "כי הדם הוא הנפש", ולא שם לב למה שאמרה לפני כן, "כי נפש הבשר בדם היא". ואף שהדבר גלוי, שהדם משכנה ומרכזה, ובכחו ניכר כחה, ובחולשתו תיראה חולשתה, וכאשר היא שמחה ובאה להראות בגלוי את שמחתה ייראה הדם, ואם ברחה מפחד מדבר שהיא יראה ממנו לוקחתו עמה לפנים. אבל אמרה התורה "כי הדם הוא הנפש" כפי חוק הלשון, לפי שפעמים קוראת הדבר בשם מקומו, כמו שקוראת את החכמה לב...
והשטה השביעית, והיא הנכונה, והנני מבארה בעזרת ה', ולא הקדמתי לפנה שש הקדמות הללו הנזכרות, אלא כדי שידע הקורא ספר זה, כי המחקר בידיעת הנפש הוא מחקר בדבר עמוק דק ועדין... עד שנבוכו בו רבים מבני אדם. ואומר, ולפיכך תמצא שהחכם אומר, כי יקר הוא למצא מי שעמד על אמיתת ענין הנפש ההגיונית אשר באדם, באמרו, "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", וראוי שאבאר, כי אמרו מי יודע אינו מסתפק בדבר שמקצת הנפשות נעלות ונכבדות ומקצתן נמוכות ושפלות, ואינו אלא לומר שיקר מי שיודע ראובן החכם, ומי יודע שמעון הצדיק, כי שהיא כך, ואומר לשומע שזה כאמרך, מי יודע באמרך כן אתה קובע את החכמה לראובן והצדקות לשמעון בלי ספק, ושאלתך על מי שיודעם לומר שהוא יקר, או דרך כבוד, או מה שדומה לכך כך הוא דבר החכם, מי יודע את הנפש הנכבדה העולה, ואת הנפש השפלה היורדת שהוא קביעה לשתי הנפשות שהן כך בלי ספק. וענין אמרו "מי יודע", רוצה לומר, כי מי ידע דבר זה כבר הגיע ונתחזק והשיג.
ואומר עוד, כי דבר זה, כלומר מי יודע, נאמר בהתפלאות והוקרה בעת השוואת שתי הנפשות למצב שני הגופים, והרי הוא אומר, אשר למצב הגופים הרי כבר מצאנום שוין בחוש, שהם גופים ומקרים, ואין לנו ספק, כי יש בין שתי הרוחות הבדל, מי ידענו ויעמוד עליו... וכל כוונתו בדבר זה הוא, שאין לגוף האדם יתרון על גוף הבהמה במאומה, לפי שהוא מורכב מארבעה יסודות כמוה, כמו שאמר אחריו, "הכל הולך אל מקום אחד" וגו', אלא היתרון הוא, "מי יודע רוח בני האדם" וגו'... (מאמר ו פרק ב)
והואיל וכבר הקדמתי דברים אלו, צריך אני לומר את השטה השביעית. ואומר, המתברר בענין הנפש שהיא ברואה, כפי שהקדמתי שכל הדברים מחודשים, ושבטל הוא שיהא דבר קדמון זולת הבורא, לפי שאמר "ויצר רוח אדם בקרבו", ואין ה' בוראה אלא עם שלמות צורת האדם, שנאמר "בקרבו", כמו שלא חדלו האבות להשבע "חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת" (ירמיה ל"ח), וכל עצמה עצם בהיר כבהירות הגלגלים, והיא מקבלת את האור כמו שמקבל הגלגל, ותהיה מאירה יותר במה שיהיה בו עצמה עדין יותר מן הגלגל, ולפיכך נעשה הגיונית. ואני הגעתי לכך על ידי שני היסודות הגדולים, תחלתן המושכל, והוא מה שראיתי מהשפעת חכמתה והנהגתה לצרכי הגוף, וראיתי שהגוף ערום מכל זה בזמן פרידתה ממנו, ואלו היתה כמו החלקים שבעולם השפל, לא היתה עושה מאומה מן הפעולות הנכבדות הללו, ואלו היתה מן החלקים הגלגליים, לא היה לה ההגיון, כמו שאין לשום גלגל, נמצא שהיא עצם עדין בהיר וזך ומופשט יותר מעצם הגלגלים.
והשני, ממה שאמר הכתוב שנפשות הזכות יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל י"ב), והנפשות הרעות לא יזהירו, אלא הם למטה ממצב הגלגלים הפשוטים, כאמרו, "הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו, אף כי נתעב ויאלח איש שותה כמים עולה" (איוב ט"ו), אז ידעתי כי הכתובים לא דמו את זאת לגלגלים המזהירים, ואת זאת למטה מן הגלגלים הפשוטים, אלא מפני שהיא דומה לעצם הזה, (הגלגלים), ושני הדמויים הללו מחזקים מה שאמר החכם, "העולה היא למעלה, היורדת היא למטה"...
כן נתברר לי כי הנפש הזו חכמה בעצמה מכמה פנים, האחד, לפי שלא יתכן שתלמד את החכמה מן הגוף, לפי שאין זה מטבעו, ועוד לפי שנתברר שהסומא יש שהוא רואה בחלומו שכאלו הוא רואה, וכיון שאינו משיג את זאת מצד גופו, הרי ודאי הוא משיגו מצד נפשו. וגם בזה טעה מי שחשבה התקשרות החושים והשתרגותן ומגען, שהרי היא נותנת כלי החוש, והאיך יתנו לה הם את עצמותה.
כן נתברר לי, שאינה פועלת אלא על ידי הגוף, לפי שפעולת כל נברא זקוקה לכלים מסויימים וכאשר מתחברת הנפש, נראה לה שלשה כחות, כח ההבחנה, וכח התאוה, וכח הכעס, ולפיכך קראתה לשוננו בשלשה שמות, נפש, ורוח, ונשמה, והנה רמזה בשם נפש לכך שיש לה כח מתאוה, כאמרו "כי תאוה נפשך", "ונפשו מאכל תאוה" (איוב ל"ג), ורמזה בשם רוח לכך שיש לה כח רוגז וכעס, כאמרו "אל תבהל ברוחך לכעוס" (קהלת ז' ט'). ובכחות הללו טעה מי שעשאה שני חלקים, אחד מהם בלב והשני בשאר הגוף, אלא השלשה לנפש לבדה. וספחה הלשון לכך שני שמות אחרים, והם חיה ויחידה, מה שקראתה חיה מפני שהיא מתקיימת במה שמקיימה בוראה, אבל יחידה מפני שאין דומה לה בכל הברואים, לא בשמים ולא בארץ.
ונתברר לי עוד, כי משכנה באדם הוא בלב, וכפי שהדבר ברור כי השרירים (העצבים) אשר הם מעניקים לגוף את התחושה והתנועה כולם מוצאם מן הלב, ואף על פי שאני מוצא את המיתרים הגדולים אין מוצאם מן הלב, אלא התפשטותם מן המח (העצבים), הרי יודע אני שאין אותם המיתרים שייכים לנפש, ואינם אלא מיתרי הגוף וניביו, ולפיכך משוה הכתוב תמיד הלב והנפש, באמרו "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו') ודומיהן. (שם פרק ג)
ואחר שכבר הקדמתי דברים אלו, אומר, שאני מצאתי מקצת בני אדם אומרים, מה הוא אופן החכמה שנתן הבורא יתרומם ויתהדר את הנפש הנכבדה הזו, שהיא יותר זכה מן הגלגל, בגוף העכור הזה. והגיעו לכך, שעלה בלבם שהוא הרע לה. ואקדים בתחילת הדברים, כי הבורא יתרומם ברוממותו אשר תארנו במה שקדם, מן המוכחש בהחלט כי ייאמר עליו, שיעשה רע לבוראו או יעשה לו עול...
וכיון שהנחנו לו את הצדק הזה יסוד, הרי כל שאלה שישאלו בני האדם בענין הנפש, צריך להסב אותה אל היסוד הזה, ולהניחו עליה, ואומר, כיון שאינה פועלת לבדה בעצם בנינה, אם כן הכרחי לחברה עם איזה דבר, כדי שתגיע בו לידי פעולה לתועלתה, כי הפעולות מובילות אל העונג הנצחי והאושר השלם. ועל דרך מה שפירשנו במאמר החמישי, שהמשמעת מוסיפה זוהר בעצמותה, ושהעבירות מדעיכות את עצמותה... ואף על פי כן, אפילו המלוכלכת שבהן, כל זמן שהיא בגוף אפשר לה לשוב להזדכך ולהתנקות, ולפיכך התשובה מקובלת כל זמן שהאדם חי, וכאשר יצאה ממנו אי אפשר לה להתנקות ממה שכבר יש בה, ואף אין לקוות לה מאומה מזה, כאמרו, "במות אדם רשע תאבד תקוה" (משלי י"א).
ומי שאומר שהיה יותר טוב לה אלו הניחה נפרדת היתה ניצלת מן החשכות והלכלוכים והצער, הסבר לו וברר, כי אלו היתה הבדידות יותר טובה לה, היה בוראה עושה לה כן. ועוד ממה שידענו, שאלו הניחה בודדת לא היתה מגיעה אל הטובה ולא אל האושר ולא לחיים הנצחיים, כי השגתה את כל אלה אינו אלא במשמעת לאלקיה, ואין לה דרך מצד מהותה להיות נשמעת, אלא על ידי הגוף... לפיכך אלו נשארה הנפש לבדה, לא היתה פועלת מאומה, כל שכן שהגוף לא היה עושה מאומה, וכאשר יהיו שניהם נעדרי פעולה, אם כן אין שום ענין לבריאתם... (שם פרק ד, וראה שם עוד)
עתה אבאר, כי הנפש והגוף יש להם פועל אחד, כמו שקדם בתחלת הבריאה, "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב' י"ז). וכך הם יחד, אחד מקבל שכר ואחר נענש. וזה שאנו מוצאים בני אדם נבוכים רבים מהם בענין זה, מהם מי שחושב שהגמול והעונש לנפש בלבד, ומהם מי שחושבו לגוף בלבד, ומהם מי שנדמה לו שהוא על העצמות בלבד, והוא בנימין, ולא הטעה את כולם אלא מיעוט ידיעתם את הלשון, והוא שאחד מהם מצא שהלשון אומר "נפש כי תחטא", "נפש כי תמעול מעל" (ויקרא ד')... ולפיכך סברו, כי הפעולות מיוחסות לנפש דוקא, ולא ידעו שהוא אומר "ונפש כי תגע בכל טמא", "והנפש אשר תאכל בשר" (ויקרא ז'), ואינו אלא הגוף. ומוצא אחר ראה שהלשון אומר "יבא כל בשר להשתחוות לפני" (ישעיה ס"ו) וכל הדומה לכך, וסבר כי העשיה היא לגוף, ולא הבין מה שמצא, כי הדברים והכוונה היא לנפש. ובנימין מצא, "ותהי עונותם על עצמותם" (יחזקאל ל"ב)... וסבר כי כוונת הכל על העצמות... כללו של דבר, לא ידע מי שייחס את הפעולות לנפש לבדה, ומי שיחסם אל הגוף לבדו, ומי שיחסם אל העצמות לבדם, את חוקי הלשון והרגליה, מפני שדרכה שכאשר הפעולה נעשית בשלשה דברים או בארבעה, מיחסת אותו פעמים לראשון לבדו, ופעמים לשני לבדו, ופעמים לשלישי לבדו... ולפיכך כאן פעם הזכיר את הנפש לבדה, או הגוף או העצמות, או העור, וכוונתה בכך הכל. ויש גם שמיחסת פעולה שאינה נעשית אלא לגוף ולנפש לאבר אחד, כאמרו "בביתה לא ישכנו רגליה" (משלי ז')... וכל הדומה לכך. הנה בארנו מדרך השכל ומדרך הכתוב שהם פועל אחד. ונוסיף לכך מדרך המסורת, מה שאמרו אם בא אדם לומר יכולין גוף ונשמה לפטור עצמן מן הדין, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס והושיב בו שני שומרים, אחד חגר ואחד סומא (סנהדרין צ"א)... (שם פרק ה, וראה עוד נשמה-וגוף)
והואיל וכבר ביארתי ענינים הללו, ראוי שאבאר היאך יהיה מצב הנפש בעת צאתה מן הגוף. ואומר, שהאבות מסרו לנו כי המלאך אשר הבורא שולח אותו להפריד ביניהם, מתגלה לאדם בצורת אש ירוקה מלאה עינים של אש כחולה... ואם יאמר אדם, והרי אין אנו רואין את הנפש כאשר יוצאת מן הגוף, אנו אומרים, בגלל בהירותה ושהיא דומה לאויר בקלותו, כמו שאין אנו רואים את הגלגלים מחמת זכות גופן ובהירותן...
ועתה אומר, ומה יהיה מצבה אחר יציאתה מן הגוף. ואשיב, במה שהזכרתי לעיל, שהיא משתמרת עד עת הגמול, כאמרו "ונצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו" (משלי כ"ד), ויהיה מקום שמירת הזכות שבהן למעלה, והדעוכות בתחתיות... ובתחלת זמן הפירוד תשאר זמן מסויים בלתי נחה במנוחתה, עד אשר יבלה הגוף. וענין דבר זה עד שיתפרדו חלקיו, ובמשך זמן זה יקשה עליה מה שתדע ממה שעובר על הגוף מן התולעת והרמה וכדומה לכך... וצער זה יהיה לנפש פחות או יותר, כפי שהיא ראויה לו, כשם שעל ביתו שבעולם השפל יהיה פחות או יותר יקשה עליו לפי הראוי לו... וזה מה שאני יודע ממה שנקרא דין הקבר, או חיבוט הקבר. (שם פרק ז, וראה עוד נשמה)
וראיתי להזכיר אחר דברים אלו מה שנחלקו בו, אשר נחלקו בעצם הנפש מה הוא, ואמרו להיכן מובאה. ומצאתי שאותם שאמרו שהיא גוף אוירי או אשי, ורוב אשר אמרו שהיא מקרה, כולם סבורים שהיא מתפרקת ונפסדת ונאפסת. אבל אשר אמרו שהיא מן הרוחניות, ומבוראה לבדו, וממנו ומדבר אחר, ומשני יסודות קדומים, כולם חושבים שהיא תשוב אל מקורה אשר ממנו חוצבה, וכבר בארתי נפסדות כל הדברים הללו ובטלתים... (שם פרק ח)
כן כבר הקדמתי שיש לנפש שלשה כחות, התאוה והכעס וההבחנה. כח התאוה הוא אשר בו ישתוקק האדם לאוכל ולמשתה ולמפגשים, ואהבת הצורות הנאות והריחות הטובים, והמלבושים העדינים. אבל כח הכעס הוא המביא את האדם לידי ההתגרות וההעזה וההתרברבות, והקנאה והנקמה והעזות וכל הדומה לכך. אבל כח ההבחנה הוא השופט בין שני הכחות הללו בצדק, ואיזה מהן שהתעורר חלק מחלקיו, בא כח ההבחנה לחקרו ולבדקו אם ראה שראשיתו ואחריתו שלום מיעץ לכך, כל שכן אם ראה שתכליתו רצוי. ואם ראה בקצותיו או בקצה מקצותיו רעה מן הרעות, מורה לעזבו... (מאמר י פרק ב)
אחר כך תשוב בכחות הנפש ומקומותם ומתועלות האדם, כמחשבה והזכרון והשכחה והבושת והשכל והדבור, תראה אם יחסר לאדם מאלה המדות הזכרון לבד היאך יהיה ענינו, וכמה הפסד יבא לו בכל עניניו, כשאיננו זוכר מה שיש לו ומה שיש עליו, ומה שלקח ומה שנתן... (שער ב הבחינה, פרק ה)
אך אופני הצורך אל הפרישות הכוללת הוא, בעבור מה שהקדמנו בשער השלישי מן הספר הזה, כי חפץ הבורא יתעלה בבריאת מין האדם היה ליסר הנפש ולנסותה בעולם הזה, בעבור תזדכך ותהיה בתכונת המלאכים הקדושים, כמו שכתוב (זכריה ג') "אם בדרכי תלך וגו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". וחייבה החכמה נסות הנפש בגופות עפריות מקבלות הגדול והתוספת במצוע המזונות הראויים להם, והרכיב הבורא יתברך בנפשות האנושיות כח תאוה תכספנה בו למזון המוכן להם בעולם הזה להעמידם ולתקנם כל ימי חבורם, והרכיב בהן עוד כח אחר תכספנה בו למשגל להיות מן האיש תמורתו בעולם, ונתן הבורא יתברך לאדם שכר עליהם התענוג בהם, והפקיד עליו היצר להניע אותו אל המאכל והמשתה והמשגל, ואל כל התענוגים והמנוחות אשר בהם תקנת גופו, כמו שאמר, (קהלת ג') "גם את העולם נתן בלבם" וגו', וכאשר גבר היצר על השכל, ונמשכה הנפש אליו, נוטה האדם אל הרבויים המביאים להפסדת ענינו והריסת גופו, ונצטרך בעבור זה למדת הפרישות... (שער ט הפרישות פרק א)
לנפש - על בר נש. (ויקרא כא א)
...בעבור שגוף האדם מהעולם השפל, והנשמה העליונה קשורה בו, ויש אמצעיים בין הנשמה והגוף, והנה הם שני כחות, ובלשון הקדש יקראו על הרוב רוח ונפש, כי הנשמה היא החכמה ומשכנה במח הראש, וממנה יצא כח כל הרגשות ותנועת החפץ והרוח בלב, ובו חיי האדם והיא המבקשת שררה להתגבר על כל העומד כנגד, והיא בעלת הכעס, וכן אמר שלמה "על תמהר ברוחך לכעוס, כל רוחו יוציא כסיל". והנפש בכבד, והיא המתאוה לאכול, וככה כתוב "כי תאוה נפשך". ותאות המשגל ממנה. והנה יש אדם שנברא שתהיינה לו אלו השלש הנזכרות חזקות או כולן רפות, או זו חזקה וזו רפה, או לא חזקה ולא רפה, והנה בני אדם על כ"ז מינים משונים, והשם הנכבד נתן התורה לחזק ולהגביר ולהגדיל הנשמה העליונה, ואז לא ימשול הגוף עליה, ואם לא תהיה התורה נשמרת, אז יגבר הגוף על הנשמה. והנה אתן לך משל, ידענו כפי חכמת התולדות, כי כל אדם שגברה על תולדתו מרה אדומה יהיה בעל אף, כי כן תולדת האש, והנה הנשמה רודפת אחרי הגוף כאשר איננה חכמה שתוכל לסבול, גם נחשב אדם שאין חום בגופו, ובא אחר וחרפו וקללו עד שכעס, והנה הוליד בגופו חום שלא היה שם לפני כעסו, והשי"ת יתעלה למען חסדיו בחר בישראל והורם תורתו, וכאשר ישמרוה ימצאם חכמתם וידריכם דרך ישרה לכל דבר שלא יזיק להם. והכלל שיהיה גופם סר אל משמעת הנשמה, ולא הפך הדבר, ובהתאמץ הנשמה יתאמץ כח השומר הגוף שיקבל האדם מן השמים והוא הנקרא תולדות... (שמות כג כה)
אשר הם זונים - ...וכן משפט כל דם שהוא אסור, בעבור שהוא הנפש, כי הבשר בדם הוא, והאמת כי הנפש שבה יחיה האדם היא בדם הלב. (ויקרא יז ז)
דמו בנפשו - הוא דבק עם הנפש, כי ידוע שהגידים היוצאים מפאת שמאל הלב מחולקים בחצי לדם ולרוח כדמות שמן זית עם האור.. (שם שם יד)
ומלת לנפש - הגוף המת, וכן מתורגם, והוא האמת, ולא נדגש הנו"ן להקל על הלשון. (שם יט כח)
נפשנו יבשה - היא הנפש המתאוה הנטועה בכבד. (במדבר יא ו)
למען ייטב לך - שלא יאכל נפש הבהמה שתשבש נפשו, גם הנפש והצורה בדמות האב, על כן אמר "ולבניך אחריך". (דברים יב כה)
ונפשי - רמז לנשמה העליונה הקשורה בנפש. (תהלים לה ט)
ונפשי - נפש נשמה ורוח שם אחד לנשמת האדם העליונה, והמשורר מלא רוח חכמה, ומכתב ה' חרות על נשמתו, על כן אומר שתדבק נשמתו בנשמה העליונה נשמת השמים, וכמו "כי לקח אותו אלקים". (שם מט טז)
נפש יקרה - שאצולה מאור ה'. (משלי ו כו)
ומי יודע - מאלף בני אדם, כי דעת הרוח עמוקה וצריכה לראיות, ויבינו רק המשכילים מקצתה, שהתבררה מחשבתם בחכמה ובד' יסודותיה, ספר וספר וספור, ומורכב מהשנים ומתורת אלקינו יבין, שהדשא נוצר מהאדמה, וכן בעלי חיים, ורק באדם אמר "נעשה אדם", ואחר כך ויפח באפיו, ואמר נשמת חיים, שהיא עומדת, ולא כנפש הבהמה, ויש הפרש בין נשמה ונפש, שנשמה מצאנו רק על בני אדם. (משלי ג כא)
טוב כעס - לחכמים באדם ג' נפשות, הצומחת שהיא כבצמחים, מתגברת עד זמן קצוב, והיא המתאוה וצריכה לאכול, השניה היא הנפש הבהמית בעלת ה' ההרגשות והתנועה, ורק לאדם נפש שלישית מדברת, המכירה בין אמת ושקר, ובעלת חכמה, והאלקים נטע באדם שכל הנקרא לב למלאת חפץ כל נפש בעצתו, ועזרהו במצוות לעמוד כל דבר על מתכונתו. ואין הספר מדבר על סוד הנפש כי עמוק הוא, והזכרתים רק למען פירוש הפסוקים... (שם ז ג)
...ולא הזכיר (ביום) בשלישי בצומח נפש כלל, כי אין כח הגדול נפש רק בבעלי התנועה בלבד היא, ועל דעת היונים שאומרים כשם שאין הגדול במתנועע רק בנפש כך בצומח בנפש יגדל יהיה ההפרש, כי זאת נפש חיה, כלומר נפש שיש בה חיות, כי יש נפש אין בה חיות, והיא נפש הצומחת, והזכירו רבותינו באילני התמרים תאוה, ואולי הוא כח בצמיחה לא יקרא נפש. (בראשית א כ)
...ובבראשית רבה אמרו, תוצא הארץ נפש חיה למינה, אמר רבי אלעזר נפש חיה זו רוחו של אדם הראשון. ולא יתכן שיאמר רבי אלעזר כי תוצא הארץ יתפרש בנפשו של אדם הראשון כלל, אלא שיתכוין למה שהזכרתי לומר כי יצירת האדם ברוחו הוא הנפש אשר בדם נעשה מן הארץ, כמאמר החיה והבהמה, כי כל נפשות התנועה נעשו יחד, ואחר כן ברא להם גופות, עשה תחלה גופי הבהמה והחיה, ואחר כן גוף האדם, ונתן בו הנפש הזו, ואחר כן נפח בו נשמה עליונית, כי הנפש הנפרדת אשר בו היא שנתייחד בה מאמר אחד אל האלקים אשר נתנה, כדכתיב "ויפח באפיו נשמת חיים". ודרך האמת בפסוק זה יוודע למשכיל בפסוק השני, ואפשר שנתכוין לו רבי אלעזר ודרש בתוצא הארץ ארץ החיים, שתוצא נפש חיה למינה לעולם עומדת, וכן מה שאמר "זכר ונקבה ברא אותם", כי היתה הבריאה מתחלה מזכר ונקבה ונשמתו כלולה בהם... (שם שם כו)
וכל צבאם - ...והנה בכאן רמז על יצירת המלאכים במעשה בראשית, וכן נפשות האדם צבא השמים הנה. (שם ב א)
נפש - בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש. וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העולם זוכין לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלקים אשר נתנה, ובעבור זה גם כן הזכיר "ונפש"... (ויקרא ד ב)
...אבל הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האיסור, כי נפש כל בשר דמו בנפשו, "כי נפש הבשר בדם היא", והחזיר במשנה תורה, "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר". והראוי שנפרש בטעם איסורו, כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו... וכאשר היה המבול שניצולו בזכותו של נח, והקריב מהם קרבן והיה לרצון, התיר להם השחיטה, כמו שאמר "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל", כי היותם בעבור האדם. והנה התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו, כי אין להבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לא-ל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה...
ועל הדרך שיראוהו חוקרי היונים, מן השכל הפועל התנוצץ זיו וזוהר צח מאד ובהיר, וממנו יצא נצוץ נפש הבהמה, והנה היא נפש גמורה בצד מן הפנים, ולכך יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה, והיכר ברגילים ואהבה להם, כאהבת הכלבים לבעליהן...
מן הידוע עוד כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר והיו לאחדים בלב, תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע נפש הבהמות אשר בנאכל, כי הדם לא יצטרך עיכול כשאר הנאכלים, שישתנו בעכולים, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה, והכתוב אומר, "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", ולכך אמר כי נפש כל בשר בדם היא, כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם, ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת... ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו... (ויקרא יז יא)
אם יש את נפשכם - רצונכם. (בראשית כג ח)
בשמרם עקב - אף שתשתוקק הנפש המשכלת לחכמה בלי גמול מטבעה, כהנפש המתאוה למאכל, עוד יותר תתאוה מפני גמול עולם הבא... (תהלים יט יב)
נפשי אשא - דרך תחנה או מנחה, או לקוות לטובך וחסדך, או מפקיד נפשו בלילה ישנה ועיפה, ובבקר חוזרת חדשה. (שם כה א)
נפש החיים - ולא המשכלת, שלא תשכון בקבר. (שם צד יז)
...ותשוב נפש האדם השלם והשכל ההוא הפועל דבר אחד (לדעת הפילוסופיה), ולא יחוש לכליון גופו ואבריו, מפני ששב הוא ואותו דבר אחד, ונחה נפשו בחיים, מפני ששב בכת הרמס ואסקלביוס וסקראט ואפלטון ואריסטו... (מאמר א א)
...ואיך לא נרוממהו מהגשמות, ואנחנו מרוממים קצת מבריאותיו מהגשמות, כנפש המדברת אשר היא האדם באמת, כי אשר ידבר עמנו ממשה וישכיל וינהיג איננו לשונו ולא לבו ולא מוחו, אך אלה כלים למשה, ומשה נפש מדברת מכרת, איננה גשם ואיננה נגבלת במקום, ולא יצר ממנה מקום, ולא תצר היא מהכלל בה צורות כל הברואים, ואנחנו מתארים אותה בתארים מלאכותיים-רוחניים, כל שכן בורא הכל יתברך... (שם פט)
...ואשר נראה מנפש האדם, כי היא יראה בהמצא המפחידות מורגשות, מה שאינה יראה כאשר יסופר לה עליהם, כאשר היא אוהבת הצורה היפה הנמצאת, מה שאינה אוהבת כשיסופר עליה. ואל תאמין למתחכם, שיאמר כי מחשבתו מתחברת על סדר, עד שיגיע אל כל הענינים הצריכים באלקות בשכלו בלבד, מבלתי שיסמוך אל מורגש, בראות דמיון ממלות או מכתב או מצורות נראות או מתדמות... (מאמר ד ה)
אמר החבר, ומי לנו בנפש סובלת שאיננה נפתית לדעות העוברות עליה מדעות הטבעיים והאצטגנינים ובעל הטלסמאות והמכשפים ואנשי הקדמות והפילוסופים וזולתם, ולא יגיע אל האמונה עד שיעבור על דעות רבות מהאפיקורסים, והחיים קצרים והמלאכה מרובה... (מאמר ה ב)
...והיה כל אשר לו הכחות האלה לגדול ולהולדה וקבול המזון, לא ינוע התנועה המקומית, הוא אשר ינהיגהו הטבע על דברי הפילוסופים, ועל האמת שהבורא יתברך ינהיגם בתכונה מהתכונות, קרא אותה התכונה ההיא אם תחפוץ טבע, או נפש או כח. וכאשר דק המזג יותר ונזדמן להראות בו החכמה האלקית יותר, היה ראוי לתוספת צורה זולתי הכחות הטבעים, עד שיגיע אל מזונותיו מרחוק, ויהיו כל אבריו קשורים לא ינועו כי אם בחפצו, ויהיה יותר מושל בחלקיו מן הצמח, אשר לא יכול להסתר ממה שיזיקהו... והיה החי בעל האברים המניעים אותו במקום, ונקראת הצורה הנתונה לו יתירה על הטבע נפש. והשתנו הנפשות שנוי גדול כפי התגבר הטבעים הארבע, עם כוון החכם יתברך לכל חי וחי לצורך כל העולם אליו... והיה מן הדין שתהיינה הנפשות שונות זו מזו, והיה בדין שיהיו כלי כל נפש ראויים לה, וינתן לאריה כלי הטרף בשינים והצפרנים עם הגבורה, וינתן לאיל כלי המנוסה על המורך, וכל נפש תכסוף להשתמש בכחותיה כאשר הוכנו לה. ולא נשתוו הטבעים במאומה מן החי הבהמי, ואיננו נכסף לקבול צורה יתירה על הנפש החיונית, אבל נשתוו באדם ונכספו לצורה יתירה, ואין כילות אצל הענין האלקי, ואצל עליו צורה יתירה נקראת השכל ההיולני הנפעל. (שם י)
אמר החבר, תתבאר מציאות הנפש בתנועות והרגשות לחיים, שונות מן התנועות היסודיות, ונקראת סבתן נפש או כח נפשי, ויתחלקו הכחות הנפשיים אל שלשה חלקים, והם: מה שהשתתף בו החי עם הצמח, והוא הכח הצמחי, ומה שהשתתף בו האדם עם שאר החיים, והוא הכח החיוני, ומה שנתייחד בו האדם ויקרא הכח הדברי. ויתבאר ענין הנפש הכללית הסוגית בבחינת הפעולות שהן מחמת הצורות המגיעות בחומר, לא מחמת החומר מצד שהוא חומר, כי הסכין לא יחתוך מצד שהוא גוף, אבל מצד שיש לו צורת הסכין, וכן החי לא ירגיש וינוע מצד שהוא גוף, אך מצד שיש לו צורת החיות, והיא הנקראת נפש. ונקראו אלו הצורות שלמויות, כי בהן ישלמו תכונות הדברים. והנפש שלמות, ויש שלמות ראשונה ושלמות שניה... והנפש שלמות לגשם טבעי, והגשם טבעי אם כליי ואם בלתי כליי, כלומר שישלמו פעולותיו בכלים או בלעדי כלים. והנפש שלמות לגשם טבעיי כליי בעל חיות בכח, רוצה לומר, מוצא הפעולות החיוניות בכח והמוכן להן, ויתבאר שהנפש אינה הווה מהתמזג יסודות הגוף, לפי שהדבר המתחדש מהתמזג נפרדים, אם שיגבר בו אחד מהנפרדים או יותר מאחד, וישארו האחדים על צורותם, הנה תהיה הצורה המגעת כפי זה, ואם שינוצחו הנפרדים עד שלא ישאר אחד על צורתו, ותחודש מזה צורה מאמצעיותם. והנפש אינה ממין דבר מנפרדי הגוף, אם כן אינה אלא צורה מחוץ, כפתוח האבן הזכה אשר איננה ממין צורות המים והעפר.
תחלת הכחות הכח הזן, והוא כהתחלה, והמוליד כתכלית, והמגדל כאמצע, הקושר בין ההתחלה והתכלית. ולמוליד ראשית וקדימה, ואם יראה מתאחר, הנה הוא ימשול ראשונה על החומר... והמדבר בהיפך זה נתנה לו התנועה לתקן הנפש המדברת המשכלת הזוכרת... והנפש המדברת כשהיא מקבילה אל החכמות נקראת פעולתה שכל עיוני, וכאשר היא מקבילה לגבור הכחות הבהמיים נקראת פעולתה הנהגה, ונקראת שכל מעשי...
וממופתי עצמיות הנפש, שהיא איננה גשם ולא מקרה, ושהיא צורת הגשם, לא תתחלק בעצמותה כהתחלק הגשם, ולא במקרה כהחלק המקרה בהחלק נושאו, כי המראה והריח והטעם והחמימות והקרירות כבר יתחלקו בהחלק נושאם, ואם לא יתחלקו בעצמותם, והצורה השכלית איננה כי אם המושכל, והמושכל מהאדם דרך משל לא יקבל החלוקה...
ומן הראיות על הפרד הנפש מהגוף ושאיננה צריכה אליו, כי הכחות הגשמיים יחלשו במושגיהם החזקים, כעין אצל השמש, והאוזן אצל הקול החזק בהפסד כליהם, והנפש המדברת אינה כך, אבל תתחזק כל אשר תשיג מדע חזק ממנה. ומזה כי הזוקן ישיג הגוף ולא ישיג הנפש, אבל יתחזק אחר החמשים שנה, והגוף בירידה. ומזה שפעולות הגוף בעלות תכלית, ופעולות הנפש בלתי בעלות תכלית, כי הצורות ההנדסיות והמספריות והמשפטיות בלתי בעלות תכלית. והראיה על מציאות עצם שכלי נבדל מהגשמים, יעמוד לנפש מעמד האור לראות, ושהנפש כשנבדלה מהגשמים תתאחד בו, הוא שהנפש אין מדעיה הווים לה בנסיון, כי מה שיהיה בנסיון אין גוזרים עליו גוזר גמור... ואם כן הוא מאצילות אלקית תדבק בנפש המדברת והאצילות הזאת מה שלא בו זאת הצורה הכללית השכלית לא יתכן שתפתחהו הנפש המדברת, וכל מה שבו צורה שכלית בעצמותו הנה הוא עצם בלתי מתגשם, אם כן האצילות הזאת עצם שכלי בלתי מתגשם עומד בעצמותו. וציור הנפש לצורה שלמות לה, ותהיה לה בה ההתדבקות בעצם הזה השכלי, אבל תעתיקה מההתדבקות ההיא טרדת הגוף. הנה לא התאמתה ההתדבקות התמימה אלא במיאוס וגיעול כל כחות הגוף, כי אין מונע לה מההתדבקות בו זולת הגוף... (שם יב)
...ומי לנו באמיתת מה שהביאונו בשהנפש עצם שכלי, לא יוגבל במקום ולא תשיגהו הויה ולא הפסד, ובמה תוכר נפשי מן נפשך או מן השכל הפועל, ושאר העלות והעלה הראשונה, עוד איך לא יתאחדו נפש אריסטו ונפש אפלטון, וידע כל אחד מהם דעת חברו והאמנתו וסתירו? ...ואיזהו הגבול מהמדע שתשוב בו נפש האדם נבדלת מן הגוף בלתי אובדת? ...ואם היה מספיק הקצת, הנה כל נפש מדברת נבדלת, לפי שהמושכלות הראשונים תקועים בה, ואם היה אמנם תפרד הנפש בציור העשרה מאמרים, ומה שלמעלה מהם מהתחלות התבונה... (שם יד)
נפש כל בשר היא צורתו שנתן לה הא-ל, והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו, ועל צורה זו נאמר בתורה, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כלומר, שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם, כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם, עד שידמה להם. ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעינים שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף, שזו תואר שמה, ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה, שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר, אלא הדעה שהיא צורת הנפש, ובצורת הנפש הכתוב מדבר "בצלמנו כדמותנו". ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח, ולפיכך צריך להזהר בשמותן שלא יטעה אדם בהן, וכל שם ושם ילמד מענינו.
אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות, כדי שתפרד להם, ואינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה, כמו שהנשמה צריכה לגוף, אלא מאת ה' מן השמים היא, לפיכך כשיפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות, ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף, וצריכה לגוף בכל מעשיה, לא תכרת הצורה ההיא, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה, אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגולמים, ויודעת בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים, הוא שאמר שלמה בחכמתו, "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה". (יסודי התורה פרק ד ח וט)
הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא, והיא החיים שאין מות עמהן, והטובה שאין עמה רעה... ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה, שנאמר "הכרת תכרת הנפש ההיא". מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא, כלומר שאותה נפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה, אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא נכרתת...
כל נפש האמורה בענין זה, אינה הנשמה הצריכה לגוף, אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה, והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים, והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה, היא הנקראת נפש בענין זה. חיים אלו, לפי שאין עמהם מות, שאין המות אלא ממאורעות הגוף, ואין שם גוף, נקראו צרור החיים, שנאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים"... (תשובה פרק ח א וג)
דע, שנפש האדם אחת, ויש לה פעולות רבות חלוקות, יקראון קצת הפעולות ההן נפשות, ויחשוב בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות כמו שחשבו הרופאים, עד ששם ראש הרופאים פתיחת ספרו שנפשות שלש, הטבעית, וחיונית ונפשית. ופעמים שתקראנה כחות וחלקים עד שיאמר חלקי הנפש, וזה השם יעשוהו הפילוסופים הרבה פעמים, ואינם רוצים באמרם חלקי שהיא מתחלקת כהחלק הגופים, אבל הם מונים פעולותיה החלוקות, שהן לכל הנפש כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם.
ואתה יודע, שתקון המדות היא רפואת הנפש וכחותיה, וכמו שהרופא אשר ירפא הגופים צריך שידע תחלה הגוף אשר ירפאהו כולו וחלקיו מה הם, רצוני לומר, גוף האדם, וצריך שידע איזה דברים יחלוהו וישמור מהם, ואיזה דברים יבריאוהו ויכוון אליהם, כן רופא הנפש הרוצה לתקן מדות האדם צריך שידע הנפש וכחותיה בכללה וחלקיה, ומה יחלה אותה ומה יבריאה. ומפני זה אומר, שחלקי הנפש הם חמשה, הזן, והוא נקרא צומח, המרגיש, המדמה, המתעורר והשכלי. וכבר הקדמנו בזה הפרק, שדברינו אינם רק בנפש האדם, כי כח המזון שיזון בו האדם אינו ככח המזון שיזון בו הסוס והחמור, כי האדם ניזון בחלק הזן מן הנפש האנושית, והחמור ניזון בחלק הזן מן הנפש החמורית... לא שהענין בכולם אחד בעצמו...
ואשוב אל כוונתי בחלקי הנפש. ואומר, החלק הזן, ממנו הכח המושך, המחזיק, המעכל, הדוחה למותרות, המגדל, המוליד בדומה, והמבדיל הליחות עד שיפריש מה שצריך להזון בו ומה שצריך לדחותו... והחלק המרגיש, ממנו הכחות ההם המפורסמים אצל ההמון, הראות, השמע, הטעם, הריח והמשוש, והוא נמצא בכל שטח הגוף... והחלק המדמה הוא הכח אשר יזכור רשום רשומים המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם אל קצתם, ויפריד קצתם מקצתם, ולזה ירכיב זה הכח מן הענינים אשר השיגום, לענינים שלא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באויר... והחלק המתעורר הוא הכח, אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו, ומזה הכח יבא אל פעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו, ובחירת דבר אחד או התרחק ממנו, הכעס והרצון, הפחד והגבורה, האכזריות ורחמנות, אהבה ושנאה, והרבה מאלה המקרים הנפשיים, וכל זה הכח כל אברי הגוף... והחלק השכלי, הוא הכח הנמצא באדם אשר בו ישכיל, בו תהיה ההשתכלות, בו יקנה החכמות ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות...
ודע שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה וחלקיה היא כחומר, והשכל לה צורה, וכשלא הגיעה לה צורה יהיה כאילו מציאות ההכנה שבה לקבל הצורה ההיא לבטלה, וכאילו היא מציאות הבל, הוא אומרו, (משלי י"ט) "גם בלא דעת נפש לא טוב". אבל הדברים על הצורה והחומר, השכלי והדעות, כמה הם ואיך יגיעו, אין זה מקומם. (פרק א)
דע שהעבירות והמצות התוריות אמנם תמצאנה בשני חלקים מחלקי הנפש, והוא החלק המרגיש והחלק המתעורר לבד, ובשני אלו החלקים תהיינה כל העבירות והמצוות, אמנם החלק הזן והחלק המדמה אין מצוה בו ולא עבירה, שאין דעת ובחירה לאחד משניהם, וגם אין בהם מעשה כלל, ולא יוכל האדם בדעתו לבטל מעשיהם או למעטם מפעולה אחת... (פרק ב)
אמרו הקדמונים, כי יש לנפש בריאות וחולי, כמו שיש לגוף בריאות וחולי. ובריאות הנפש היא, שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה תכונות שתעשה בה תדיר הטובות והפעולות הנאותות. וחוליה הוא, שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה תכונות שתעשה בה תדיר הרעות והפעולות המגונות. ואמנם בריאות הגוף וחליו מלאכת הרפואות תחקור עליהם, וכמו שחולי הגוף ידמו להפסד הרגשותיהם במה שהוא מר שהוא מתוק ובמה שהוא מתוק שהוא מר... כן חולי הנפשות, רצוני לומר, הרעים ובעלי המדות הרעות ידמו במה שהוא רע שהוא טוב, ובמה שהוא טוב שהוא רע... כן חולי הנפשות צריך להם שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות ויזהירום מן הרעות ההן אשר יחושו בהן שהן טובות, וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מדות הנפש. אמנם חולי הנפשות אשר לא ירגישו בחלים וידמו בו שהוא בריאות, או ירגישו בו ולא יתרפאו, אחריתם למה שיהיה אחרית החולה כשימשוך אחר הנאותיו ולא יתרפא, שהוא ימות בלי ספק... (פרק ג)
רפואת חולי הנפש: המעשים הטובים הם המעשים השוים, הממוצעים בין שני קצוות ששניהם רעים, האחד מהם תוספת, והשני חסרון. מעלות המדות הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות... והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש, ופעמים יחשבו הקצה הראשון טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה, ויקראו המוסרים עצמם לסכנה גבורים... ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב, ויאמר על פחות הנפש שהוא סבלן, ועל העצל שהוא שמח בחלקו...
ואמנם ישובח באמת הממוצע, ואליו צריך האדם שיכוון וישקול פעולותיו כולן תמיד עד שתתמצענה. דע שאלו המעלות והפחיתויות אשר למדות לא תגיענה ולא תתישבנה בנפש רק בכפל הפעולות הבאות מן המדה ההיא פעמים רבות ובזמן ארוך והרגילו בהן... כמו שהגוף כשיצא משויו, נראה על איזה צד נטה ויצא, ונעמוד כנגדו בהפוכו עד שישוב על השווי... כן נעשה במדות בשוה... (פרק ד וראה שם עוד, וערך אדם-מדות)
נפש שם משותף, הוא שם הנפש החיה הכוללת לכל מרגיש אשר בו נפש חיה, והא גם כן שם הדם, "לא תאכל הנפש עם הבשר", והוא גם כן שם הנפש המדברת, כלומר צורת האדם, "חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת", והוא שם הדבר הנשאר מן האדם אחר המות, "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", והוא שם הרצון, "לאסור שריו בנפשו", כלומר ברצונו, וכמוהו "אל תתנני בנפש צרי", כלומר אל תסגירני ברצונם... וכן כל זכר נפש שבא מיוחס אליו יתעלה הוא בענין הרצון, כמו שקדם לנו, באמרו, "כאשר בלבבי ובנפשי יעשה", כלומר ברצוני ובדעתי, ולפי זה הענין יהיה פירוש "ותקצר נפשו בעמל ישראל", פסק רצונו מענות ישראל, וזה הפסוק לא תרגמו יונתן בן עוזיאל כלל, שהוא הבינו לפי הענין הראשון, ופגשו ממנו הפעלות ונמנע לפרשו. אמנם בשיובן מזה הענין האחרון יהיה הפירוש מבואר מאד, שהמאמר קדם שהשגחתו יתעלה הניחה אותם עד שמתו, וצעקו לבקש תשועה ולא הושיעם, וכשהפליגו בתשובה ועצם דלותם וגבר האויב עליהם, רחמם ופסק רצונו מהתמיד עמלם ודלותם ודעהו שהוא מופלג... (חלק א פרק מא)
ודע כי נפש הרשע אשר כל תאותה לחפצי הגוף בחייו, ונפרדת תאותה מעבודת הבורא ונבדלת משרשיה, תרד במותו למטה לארץ אל מקום תאותה, ותהי תולדתה כטבע העפר לרדת ולא לעלות, אבל יעלוה למרום לדין ולמשפט ולראות איך החליפה מרום בשאול כאשר יעלו את האבן על ידי כף הקלע. ואחרי עלותה למרום תרד בטבעה למטה לארץ, כאשר האבן חוזרת ונופלת לארץ אחר הזריקה, שנאמר (ש"א כ"ה) "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". ואמרו רז"ל (קהלת רבה ג' כ"ז) אחת נשמתם של צדיקים, ואחת נשמתם של רשעים עולות למעלה ונדונות שם, ונשמותיהם של צדיקים זוכות בדין וגנוזות תחת כסא הכבוד, ונשמותיהם של רשעים חוזרות ויורדות וטורפות לארץ... (שערי תשובה ב יח)
...ועוד נאמר, (קהלת ג' כ"א) "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", פירוש, מי יכיר הצדיקים והרשעים בעולם הזה, כי יש רשעים אשר מעשיהם במחשך, ולא יכירו בהם בני אדם, ויש צדיקים שייראו שמים בסתר, כענין שנאמר "והצנע לכת", ויקרא לנפש הרשע נפש הבהמה, מפני שנמשכת אחר התאוה הגשמית כבהמה... (שם יט)
ונפש שפלה, מי שנפשו זכה וברה ואין מתאוה לדבר עבירה, שכן היה אברהם אבינו ע"ה שלא חפץ בתענוגים ובכל הנאות העולם כלל, ולא שלט עליו יצר הרע מעולם כי נפשו שפלה... (פרק ה כ)
נפש כי תחטא - מלת נפש הוא חבור הנפש עם הגוף יחדיו, כי תמצא במעשה בראשית שכתוב (בראשית ב') "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה", וכשהתחברו שניהם, הגוף והנפש, קראם נפש, הוא שאמר "ויהי האדם לנפש חיה". כי מלת אדם הוא חבור הגוף והנפש, וכן מלת הנפש ענינה חבור הגוף והנפש, כי הזכות והחטא לשניהם ביחד... וזהו שכתוב, (ויקרא י"ז) "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם", ואנחנו רואים הגוף כי הוא האוכל והשותה וכל עניני שאר החושים. ואמר "בנפש האוכלת", וזהו ראיה כי חבור הגוף והנפש קורא הכתוב נפש... ואולם מצינו לפעמים הגוף לבדו נזכר בלשון נפש, והוא שכתוב (מ"א כ') "אולי יחיה את נפשך", וכן (במדבר כ"ג) "תמות נפשי מות ישרים", כי אין מיתה לנפש... (ויקרא ד ב)
משרשי המצוה (תפילין): לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב, כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו הא-ל תמנענו לפי כחה מהחטא, ומאשר תשכן בגבולו, שהיא הארץ, ורחוקה מאד מגבולה שהוא השמים, לא תוכל לו, יגבר כחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשמרה משכנה הרע, פן יקום עליה ויהרגה, אחר היותה בגבולו ותחת ידו, ורצה המקום לזכותנו עם הקודש, וצונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק מדברי תורה מפינו יומם ולילה, ושנתן ארבע ציציות... (ואתחנן מצוה תכא)
וכוף אזנך לשמוע מה שאגלה לך שהעליתי ממדרש רות ולא אביא לשונם מפני האורך. אמרו בפסוק אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, כי כח אחד מכחות הנפש הנקרא בשם נפש הבהמית נשארת עם הגוף בקברו כאשר היתה באמנה אתו, ומתאבל ובוכה על ארמונו והיכלו הנרקב ושב לעפר, כענין שאמרו רז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי, ועל הכח הזה וגופו נאמר משל הסומא והפסח שהרכיבן זה על זה, ומזה הכח יש הודעה והשגה לגופי המתים כאשר מצינו בדברי רז"ל שהמתים מספרים בקבריהם זה לזה, אף כי אין הסיפור בשפה וחיתוך לשון. ומכאן תבין סוד אלהים ראיתי עולים מן הארץ, כי על הכח הזה נאמר השוכן על הגוף, כי הנפש שהיא בצרור החיים לא תפרד מזיו העליון בכחות הטומאה, רק על הכח הזה המתלבש ברוח הגוף שהיה בו... (וישב, ועיין שם עוד)
והענין הוא כי כבר רמזתי לך כי נפשותיהן של ישראל נאצלות ממקור הקדושה, זהו שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, וכתיב אני כברוש רענן ממני פריך נמצא, שהרמז בו על אצילות נפשותיהן של ישראל ממקור הקדושה, שנאמר קדש ישראל לה', ואמר בו רענן, כי מוציא תמיד פירותיו כענין ממזרח אביא זרעך, ועל כן קראם הקב"ה בנים... (תצא)
ואם הכרת התכלית חשובה כל כך, צריך לחקור על מהות האושר האנושי, אך מה יועיל כל זמן שנעלם מאתנו נושא ההצלחה הזאת, כי הגוף נכרת ולקברות יובל, והנפש מי יתן נדע מה היא. יש אומרים שהיא כח והכנה בגוף בלבד, הווה ומתחדשת עמו, ויש אומרים שהיא עצם נבדל מתחבר עמו. לדעת הראשונה הנפש גם נפסדת עם הגוף ואין יתרון לאדם מהבהמה, ולדעת ב' איך יעתק חומר נבדל אל החומר? ועוד, והא יש שם אוצרות נשמות שונות למספר האומות לפי האמונות, או הן מענין אחד בלתי מתחלף? ואם הם מענין אחד איך הסכימה חכמתו וצדקתו שיהיו אלו לחיי עולם ואלו לדראון...
צריך שנקבל בדעתנו כי הנפש האנושית הזאת היא הצורה הראשונה המתחדשת, והיא הנכבדת שבכל הצורות ההיולאניות, כמו שחמרו על המזג היותר שוה מכל החמרים, כמו שנמצא במציאות ובבעלי החיים מדרגות שונות בחומר וברוח, והצורה האנושית היא היותר שלמה וזריזה מכל בעלי החיים, שנמצא בטבעה טוב הבחינה להתרחק מן הרע והמזיק, ולהתקרב לטוב ולמועיל. ונוסף בה כח הרצון, כי האדם ימאס בטוב וערב מפני בריחתו מהרע או הנזק שימשך ממנו לעתיד, ולהיפך, וזה יקרא בחירה, שהיא רצון שכלי, מה שאינו בשום בעל חי. וכן תמצא בו סגולת המושכלות הראשונות ופקחות השכל מה שישתמש בו להשלים צרכיו... וזו הצורה המינית לכל מין האדם, והיא הכנה ושלמות ראשונה לקבל שלמויות אחרות עד שתושלם לגמרי, כי אחר כך ידרוש בעניני המציאות ותתרבה לו התשוקה לעלות במעלות המדע...
אחרי שהורגלה הנפש בשלמות זו, תעלה בפעולות למעלת החסידות, הזריזות והענוה, ובהפלגת העיון אל השגת האמתיות בנמצאים, מבלי עצלות או פתוי בהבלי העולם, לבא עד סוף מה שיכול, ותוסף לו תשוקה לגלוי הסודות העמוקים האלקיים הנשארים. ואז יוסיף ה' שנית ידו להשפיע על הנפש שפע בשיעור גדול מהראשון, ותהיה קורבתו לעילה הא' מופלגת עד שיעלה למעלת הנבואה ויחדש אותות ומופתים...
וכן אמרו רבותינו בעלי הקבלה שנתנו שמות נפש ורוח ונשמה, ואמרו, שהנפש נמצאת עם האדם בתחלת ענינו, ובפקחו עיניו בדרכי התורה והמצוה יתגבר שכלו ותנח עליו הרוח, וכשיוסיף אומץ בזריזות ותשוקה לראות פני אלוקיו תבא בו הנשמה, ואולי המדרגות רוח הקודש ונבואה מקבילות לשתי אלו, שבהיותו במדרגת רוח יושפע עליו שפע להשיג מדעים רוחניים, לשיר תהילות ולהגיד עתידות, וקצת מחכמי ישראל השתמשו בכח זה... (בראשית ב ז)
הנמצאים יחלקו חלוקה ראשונה לשני חלקים, אל נמצאים עומדים בעצמם, ואל נמצאים עומדים בזולתם. והעומדים בזולתם הם כמקרים העומדים בגשמים, והצורות שמציאותם בחמרים. והעומדים בעצמם ג' חלקים, החלק הראשון הגשמים, והוא היותר פחות שבהם, והחלק השני השכלים הנבדלים, שאין להם התלות בגשמים, והחלק השלישי הנפשות שהן חלק ממוצע בין שני אלו, כי הן נתלות בגשמים מין מה מן ההתלות, כי הן תקבלנה רושם והפעלות מן השכלים הנבדלים, שאין להם התלות בגשמים, והחלק השלישי הנפשות שהן חלק ממוצע בין שני אלו, כי הן נתלות בגשמים, מין מה מן ההתלות, כי הן תקבלנה רושם והפעלות מן השכלים הנבדלים, ותפעלנה ותעשינה רושם בגשמים, וכאלו הן ממוצעות במדרגה בין הגשמים והשכלים הנבדלים... (מאמר ב יא)
...וכמו שנמצא בבעלי חיים ג' כחות נבדלים קצתם מקצתם, והם הנפש הזנה אשר בכבד, והנפש החיונית אשר בלב, והנפש המרגשת אשר במוח, ואלו הג' כחות או נפשות הם נבדלות זו מזו בפעולותיהם, כי הנפש הזנה אשר בכבד תדמה אל עולם ההויה וההפסד, לפי ששם יתהפך המזון מצורתו וישתנה אל צורת הדם, ותתחלף לנפש החיונית אשר בלב, והנפש החיונית אשר בלב תדמה אל עולם הגלגלים, כי כמו שבתנועות הגלגלים ימשך החיות אל כלל העולם התחתון, שהוא עולם השנויים וההויה וההפסד, ואם ינוח הגלגל כהרף עין מתנועתו יפסד העולם כפי המנהג הטבעי, כן בתנועות הלב, ימשך החיות אל כלל הגוף, ואם ינוח הלב מתנועתו לשעתו ימות הבעל חי, והנפש המרגשת אשר במוח תדמה אל עולם המלאכים, לפי שממנה יצאו כחות החושים החמשה, ושאר הכחות הנפשיות, כמצייר והמדמה, והכחות שאינם גשמיים ואינם מושגים בחוש אלא שהם מושגים מצד פעולותיהם, הנמשכות מהם, כמו שיושגו השכלים הנבדלים מצד פעולותיהם גם כן. וכמו שיש לשלשת הכחות הללו אשר בגוף הבעל חי כח אחד מאחד, נקרא הכח המנהיג הגוף, והוא מקשר כל חלקי הגוף וכחותיו קצתם בקצתם, נקרא אצל הרופאים טבע, כן יש בעולם בכללו כח אחד קושר כל חלקי המציאות וכחותיו קצתם בקצתם ומנהיג אותם. ואין דעתי עתה לדבר על הכח הדברי אשר באדם לבד, אשר בעבורו נקרא האדם עולם קטן, להיות בו כח שכלי משכיל ומוציא הדברים אשר בשכלו מן הכח אל הפועל כרצונו, כמו שיש לעולם התחלה שכלית המוציאה את כל הנמצאים בכחו הגדול וברצונו הפשוט, מה שאינו כן בשאר הבעלי חיים, שאין בהם כח פועל ברצון... (מאמר ב פרק לא, וראה שם עוד)
...ואם כן בנפש האדם, שאי אפשר לנו מצד המחקר האנושי לעמוד על אמתתה, ולא נדע ממנה אלא שהיא דבר מושפע מהתחלה שכלית מובדלת מחומר, לא נוכל לדעת מצד מחקרנו הדברים המתנגדים או הנאותים אליה. ועל זה אמר חכם אחד, בני, דע נפשך ותדע בוראך, ואם כן איפוא במה יוודעו הפעולות המועילות אליה מצד המחקר האנושי, כדי שעל ידם תקנה הנפש שלמותה? כי אין ספק שראוי שימצא זה המבחן בשורש היצירה האנושית... ונאמר, כי אחר שאנחנו נמצא פעולות מוסכמות מכל האנשים שהם טובות, כהרחקת העוול ועשית היושר ודומיהם, ופעולות מוסכמות מכל האנשים היותם רעות... ואנחנו נראה הנפש תשמח ותגיל בפעולות הטובות, ותדאג ותתעצב בפעולות הרעות, וכל דבר ישמח בדומה ויצטער בהיפך, הנה יראה שהנפש להיותה אלקית תגיל ותשמח בפעולות הטובות הדומות לטבעה, להיות כל הפעולות האלקיות טובות, ותתעצב בפעולות הרע, להיותן חוץ מטבעה ומתנגדות אליה... כי אפילו הרשע, שהוא כוסף ותאב תמיד אל הרע... הנה יהיה זה קודם העבירה, מצד תקיפת היצר שהוא מלבב אותו לעשות, אבל אחר שעשה העבירה ונחה ושקטה תקיפת היצר, הנה נפשו תתחזק ותתעצב ותדאג על הפועל הרע שעשה... (מאמר ג פרק ו)
...ונראה כי התחלפות האהבה בג' הזמנים ימשך להתחלפות ממשלת כחות הנפש על האדם, כי בזמן הנערות ובשני העליה תגבר הנפש המתאוה על האדם, ולזה ימשך אחר התענוגים, ובזמן הבחרות ובשני העמידה, שתגבר עליו הנפש החיונית אשר ממנה הכח המתעורר וזולתו מן הכחות, ימשך אחר השררה והנצוח ואהבת הממון והתועלת המדומה, ובשני הזקנה לפי שתחלש התאוה ושאר הכחות מלרדוף אחר השררה והנצוח, יגבר עליו אז הכח השכלי... וממה שבטבע השכל להמשך אחריו ימאס התאוות וימשך אחרי מה שתגזור נפשו המשכלת באהבת השי"ת ויראתו ובכלל אל אהבת הטוב שהוא השי"ת מצד שהוא טוב, לא מצד המועיל ולא מצד הערב. וידמה שהכח השכלי הזה יקרא בלשוננו לבב, כי לב יאמר על האבר מן הבעלי חיים אשר בו הכח החיוני, אבל לבב לא יאמר זולתי על כח השכלי... ונפש שם נאמר בכללות ויחוד, יאמר על כחות הנפש בכלל, וזה הרוב, ויאמר על כחות הנפש החיונית בפרט, אמר איוב, "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש" (איוב י"ב), יאמר נפש כל חי על כלל הנפש החיונית, ורוח כל בשר איש על הכח השכלי אשר באדם. ולפי שהנפש המתאוה הומה תמיד על השגת התאוות והגעת המזונות יכנה אותה הכתוב בלשון מאדך, ולרמוז אל אהבת שלשת הכחות האלה אל השי"ת כפי התחלקם בחיי האדם על הדרך שבארנו, אמר משה "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו'), אמר לבבך לרמוז על אהבת הכח השכלי, ואמר ...נפשך לרמוז על אהבת הכח החיוני, ומאדך על אהבת הכח המתאוה. ובאורו על זה הדרך, כי בא להזהיר את האדם שיאהב את השי"ת תכלית האהבה בכל כחות גופו בכל הזמנים, אם מצד שהאהוב טוב, שזאת היא האהבה שיגזור אותה הכח השכלי אמר בכל לבבך, ואם מצד המועיל אמר בכל נפשך, כי הוא יתברך הנותן באדם נשמת רוח חיים באפיו ומקיימו, כי נפשך ירמוז אל הכח החיוני, ובכל ירמוז לכל הכחות החיוניים, כאמרם ז"ל, (סנהדרין ע"ד) ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך... (שם פרק לה)
...ויש מי שיאמין שיש שכר גופיי ונפשי, ויש מי שיאמין השכר גופי ולא נפשי, ויש מי שיאמין נפשי ולא גופי. והשורש המחולק הזה תלוי בחלוק הדעת שבין האנשים במהות הנפש. הדעת האחת היא, שיש מן האנשים מי שיאמר שנפש האדם אין בה יתרון על נפש הבעלי חיים, אלא שהאדם יש בו ערמימות יותר גדולה משאר בעלי החיים, להמציא המלאכות והתחבולות המצטרכות אליו לתקון חיותו באופן שלם, כמו שיש לקצת בעלי חיים יתרון זה על זה קצת... וזה הדעת כבר הכה על קדקדו הפילוסוף ואמר, שלא תדמה נפש האדם לנפשות הבעלי חיים, שהבעלי חיים ידיעותיהם חלקיות, והאדם ישיג כלל הדברים וישיג הדברים אחר העלמם מהחוש, מה שאין כן בבעלי החיים... וכן בעלי התורה חלקו על זה הדעת, ואמרו שראוי שיהיה לאדם שכר ועונש אם בעולם הבא לנפש, ואם בעולם הזה לגוף על צד ההשגחה האלקית.
והדעת השנית היא דעת מי שיאמין שיש שכר ועונש, אבל אמר שהוא גשמי ובעולם הזה, וזה לפי שיש מהאנשים שיאמינו שנפש האדם יש לה יתרון על הבעלי חיים בשיש בה כח שכלי, על ידו ידבק הרוח האלקי באדם, להשגיח בו כפי יתרון שכלו, אבל לפי שאין זה היתרון אלא הכנה בלבד, יאמרו שהיא צריכה תמיד אל הגוף, וכשיפרד זה הדבוק אשר בין הנפש והגוף תעדר הנפש... ונפלו בזו הדעת להיותם חושבים היות נפש האדם מורכבת מכחות מתחלפות ככח ההזנה והצמיחה וההרגש וכח השכלי, ואחר שנראה שאר הכחות נפסדות בהפרד הדבוק שבין הנפש והגוף, יאמרו שגם כן יעדר ממנה כח ההשכלה שהיה בה עם מה שהשכילה כבר תשאר הנפש נעדרת כנפש הבעלי חיים, וכמות זה כן מות זה. וכבר סתרו גדולי הפילוסופים זו הדעת, ואמרו שאין הפעולות המתחלפות הנמשכות מן הפועל ממה שיחייבו רבוי בעצמות הפועל, כמו שנתבאר בפרק שמיני בהמאמר השני...
והדעת הג', היא דעת קצת מרז"ל שאומרים שכר מצוה בהאי עלמא ליכא... ובעבור זה יאמרו שאין ראוי שיהיה השלמות המושג מצד השכל דבר גשמי ומשתתף לבעלי חיים, אבל בענין ומדרגה בדבר שיבדל מהם, שהוא השכל, לא בדבר גשמי כלל, זה דעת הפילוסוף בזה, שעם שהוא מכחיש ההשגחה יאמין שיש לנפש האדם שלמות אחר המות בהפרדה מן הגוף, ורבים מחכמי התורה נמשכו אחר דבריו בזה...
ועל כן יראה שהדעת הנכון והנאות לתורה הוא, שהנפש עצם רוחני מוכן אל ההשכלה לעבוד השי"ת, ולא אל ההשכלה לבד, ולזה כשישיג האדם אי זה השכלה לעבוד השי"ת, מצד שישיג אי זו השגה או הכרה בשם גדולה או קטנה, ישיג מצד זה, רוצה לומר השכלת העבודה ההיא, מדרגה מה ממדרגות העולם הבא... וזה מבואר כמו שכתבנו ששלמות הנפש היא מצד ההשכלה אל העבודה אי זו שתהיה, עד שכשישיג הנער ההשכלה אל העבודה היותר קטנה שאפשר, שהוא לומר אמן על איזו ברכה, יזכה למדרגה מה ממדרגות העולם הבא... ויורה גם כן על שהנפש עצם רוחני עומד בעצמו, ממה שאמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה, אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אמר ליה רב פפא לאביי, דידי ודידך מאי, אמר לו אינו דומה הבל שאין בו חטא, להבל שיש בו חטא (עירובין י"ג). ואם לא תהיה הנפש עצם עומד בעצמו, היאך אפשר שיהיה יתרון לתינוקות של בית רבן, שלא הגיעו למדרגת ההשכלה אלא מעט, על אביי ורבא שהגיעו למדרגה גדולה בלי ספק, אלא שהאמת היא, שמדרגה קטנה בעבודה למי שלא נתלכלך בחטא, תועיל יותר ממדרגה גדולה למי שנתלכלך בחטא, לפי שהנפש להיותה עצם רוחני עומד בעצמו, גודל מדרגתה היא כפי שעור נקיותה עם עבודתה בעשיית המצוות...
ובשתי הדעות הללו שבמהות הנפש, רצוני אם היא כח היולאני או עצם עומד בעצמו, הוא שנחלקו רז"ל בעירובין י"ג, באמרם, שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים, נוח לו לאדם שנברא משלא נברא... ונראה שהאומר נוח לו שנברא יסבור, שהנפש עצם רוחני קיים מצד עצמו, ולפי שעל ידי הבריאה אפשר שיגיעה ההפסד או ישיגה העונש העצום, אמר נוח לו שלא נברא, כלומר שלא נמצאה בגוף האנושי... ולפי שזה הדעת הנכון והמסכים לתורה הוא שנמנו וגמרו, שנוח לו שלא נברא, יותר משנברא, ועל כן אמר שצריך לפשפש במעשיו, כדי שלא תפסד הנפש או תענש. ומכאן יצא לקצת חכמים דעת הגלגול, וזה כי לפי שהם ראו שהדעת הנכון כפי התורה הוא, שאין הנפש כח היולאני, אלא עצם עומד בעצמו, כמו שאמרנו, דנו מזה, שכמו שהעצם הרוחני יכנס בגוף האנושי בתחלת יצירתו, כן אפשר שהנפש שכבר שמשה בגוף האנושי תחזור עוד לשכון בגוף... (מאמר ד פרק כט)
...ובאור זה על זו הדרך, וזה כי הכחות הנמצאות במורכבות השפלות, אף על פי שאינן מושגות בחוש, קויים אצלנו מציאותן מצד הפעולות המושגות בחוש, כי מהפעולות יוודעו הכחות, וכאשר ראינו הצמח מתנועע לכל הפאות, וידענו כי לא יספיק לזה כח הטבעי לבד, לפי שהתנועה הטבעית לא תהיה כי אם מהאמצע אל המקיף, או מן המקיף אל האמצע, או סביב האמצע, וזה מתנועע לכל הפאות, שפטנו שיש בזה המין התחלה אחרת, תתחייב ממנו זאת התנועה, ואותה התחלה קראנוה נפש צומחת. וכן כאשר ראינו החי שיש בו התחלה שהיא נפש הצומחת, ונוסף על זה שהוא מרגיש ומתנועע ברצון, מה שאין כן בכח הטבע והנפש הצומחת, שפטנו בשיש בזה המין התחלה אחרת, ימשכו ממנה אלה הפעולות, כלומר פועל הצמיחה ופועל ההרגש, שקראנוה נפש חיונית, וכאשר ראינו האדם יש לו ההתחלה הזאת, ונוסף גם הוא שהוא משכיל כוללי הדברים ויודע מהותם ומבדיל בין העצם והמקרה וכיוצא בזה ממה שלא יספיק לזה כח צומח ולא כח חיוני, שפטנו שיש בו התחלה אחרת יותר נכבדת, קראנוה הנפש האנושית או הנפש המשכלת... ואחר שנמצא השכל במלאכים מתקיים בפני עצמו בזולת חומר, ונמצא הכח השכלי אשר באדם יש לו פועל מיוחד בפני עצמו, בהשגת העצמיות הנפרדת והדברים המופשטים מחומר, שפטנו בעבור זה שהשכל הזה אחר שיש לו התלות בדבר קיים לא יפסד בהפסד הגוף והעדר הכחות החמריות, אבל כשיפרד מן הגוף יתדבק בדבר הקיים שהשכיל, ובמה שנשמע אל השם לעשות רצונו, כי בזה ישוב כמדרגת המלאכים, שעיקר שלמותם היא מצד היותם נשמעים אל השם לעשות רצונו... (שם פרק ל, וראה עוד ערך נשמה)
עוד יש לי בזה דרך אחרת עיונית יותר עמוקה, להכריח ההשארות הנפשי מכללות התורה, והיא זו, כבר בארנו כי הכחות המתחלפות לא יבאו אלא מהתחלות מתחלפות, ולזה, כאשר ידענו שיש באדם כח בו יש שתוף לבעלי החיים, וכח בו יובדל מהם, ידענו שכל כח שבו יובדל מהם יבא מהתחלה אחרת זולת מההתחלה הנותנת החיות בבעלי חיים כמו הזוגא"ר שנמצא בו כח שרף וכח מאכל, שהן שני כחות מתחלפות... וכן מאשר ראינו שהכח שבו יובדל האדם מבעלי חיים יש לו פועל מיוחד בפני עצמו בלי שתוף הכחות הגשמיות, וזה בהשגת העצמיות הנפרדת והמושכלות הנפשטות מחומר, שזהו פירוש "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולכל עוף השמים", שפט שיש לו כח נפשיי בלתי נתלה בחומר ולא נפסד בהפסדו, אבל לא שער במה יהיה קיום הכח ההוא, וכאשר נגלה עליו השי"ת וצוהו "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות", נתבאר לו כי קיום הנפש יהיה במה שתעשה רצון השי"ת, ומיתתה כשתעבור על דבריו... (שם פרק מא)
מאשה זרה - הנפש המתאוה, שאינה לאדם באשר הוא אדם, שהיא גם בהמית. החליקה - למשוך האדם על ידי הערבות למרד ולחטא. (משלי ב טז)
הנה פועל זה מהנפש המתאוה, מדברים אשר הם לאדם מצד הבהמי שבו, ויחס ההתפתחות לעת החושך כשלא יאיר השכל. (שם ז כג)
בחקירה בהקדמה הזאת האומרת שכל משתנה מתחלק, וזה שאנחנו נמצא בנפש המדברת שהיא משתנה בקנין המושכלות מהמוחשות ומהמדומות, אשר יהיו בזולת זמן, והתנועות הנפשיות כשמחה והדאגה אשר לא יהיו רק בזמן... (מאמר א כלל ב פרק ד)
פירשתי בפסוק הולך תמים כי ג' נפשות הם באדם, נפש ורוח ונשמה, וצריך אדם לקשור רוח בנפש ונשמה ברוח, והנה הנפש נמשכה באדם מצד תנועות הגלגלים והרוח מצד השמש, וכבר אמרו מפורשים כי השמש בעולם כרוח החיוני באדם... (תהלים יט ה)
נשמת חיים - רמז לצורתו האנושית, וכוללת כל מיני החיים, צמיחה, הרגש, השכלה, כמו שכתב המורה, או יש בו נפש בחירויות לחיים בהמיים מדיניים בשכל המעשי, וחיים אלקיים בשכל העיוני... ויהי האדם לנפש חיה - כבהמיים. (בראשית ב ה)
דמו בנפשו - מחובר לנפשו, וכן באבן עזרא, ולדעתי בנפשו רוצה לומר עם נפשו התתערב הנפש החיונית בבהמית, ויש לומר שהבי"ת כמו במחוגה, כבי"ת הפועל, רוצה לומר שהדם כלי לנפש, והיא מהווה את הדם. טעם ג' הדם נראה כנפש החי, ואם אכלו כאילו אכל גופו ונפשו, והוא דבר מגונה... (ויקרא יז י)
מארבע רוחות - שתחול בהם מיד נפש שלמה הכוללת החיוני, הטבעי, הנפשי והשכלי, וכבר ביאר ישעיה שהרוח הגופני הכולל ג' הכחות הוא אחד בכל אדם, אבל הנשמות השכליות רבות כמספר האנשים, דכתיב "כי רוח מלפני יעטוף" בלשון יחיד, "ונשמות אני עשיתי" לשון רבים. (יחזקאל לז ט)
דמו בנפשו - כי נפש בעל חי היא דמו, רוצה לומר האיד הדמיי, בנפשו, עם הכח החיוני הנשוא בו, וזה כי אמנם הדם האידיי והדק שבו הוא נושא לכח החיוני, ובהיותו הדק שבגרמים הנפסדים, הוא מזון לשדים בלי ספק, ולמבקשים חברתם. (ויקרא יז יג)
הנה כאשר חטא בעץ הדעת טוב ורע, גרם תערובת הזה בכל העולמות, ואין לך דבר שאינו כלול מטוב ורע, ונמצא, כי גוף האדם הנוצר מארבעת יסודות התחתונים, והנה הם כלולים טוב ורע... ונתבאר כי בכל העולמות היה עירוב טוב ורע, ונמצא, כי גם בנפש האדם היה כן, כי הלא חוצבה מן ארבעה יסודות רוחניים, שמהם נוצרו כל העליונים, והם ארבע אותיות שם ההוי"ה, ועל זה נאמר מארבע רוחות בואי הרוח וגו', וזו נקראה נפש האדם עצמו מצד הטוב. והנה גם את זה לעומת זה עשה האלקים, והוא הנקרא אדם בליעל, כולל ארבעה אבות נזיקין, וארבע מראות נגעים, כן ארבעה יסודות הרעים, ומשם נמשכה נפש רעה אל האדם נקרא יצר הרע, וכשתתגבר נפש זו על נפש הטובה, יבואו אליה נזיקין ונגעים וחולי הנפש, ואם תתגבר יותר תמיתנו.
והנה נפש הטהורה, שהיא הפרי, כלולה מתרי"ג איברים וגידים מתלבשת תוך תרי"ג איברים וגידין של נפש הטמאה, נפש הנקראת קליפת הפרי, ושתיהן יחד מתלבשות בתרי"ג איברים וגידין של הגוף, ונמצאו איברי נפש הטהורה תוך איברי נפש הרעה, ואיברי נפש הרעה תוך איברי הגוף. והנה כל אחת משתי נפשות אלו צריכה מזון רוחני להתקיים, ואמנם מזון הרוחני של נפש הקדושה נמשך אליה על ידי קיום התורה, הכלולה מתרי"ג מצות, כדמיון תרי"ג איברי הנפש גם הם, ונקרא לחם, כמו שכתוב, "לכו לחמו בלחמי", וכל אבר מן רמ"ח איברים ניזון מן מצוה פרטית, מתייחסת לאותו אבר, וכאשר יחסר לאדם קיום איזו מצוה, גם האבר הפרטי המתייחס למצוה יחסר ממנו מזונו הנמשך לו מן ארבע אותיות ההוי"ה, כמו שכתוב, "ואתה מחיה את כולם"... וכמו כן מהן נמשכין ארבע שרשי יסודות נפשו הקדושה כנ"ל, ונמצא אבר ההוא מת לגמרי, ובהסתלק הקדושה ממנו, אז יתלבש בו רוח הטומאה מן הארבעה יסודות נפשו הטמאה, בסוד מה שאמרו ז"ל, לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ונמצא האבר ההוא ניזון לחם טמא מגואל משם, וזהו ענין הרשעים בחייהן קרויים מתים, כי נסתלק מהן נפש הקדושה מאלקים חיים ושורה עליו המות, הנקרא אבי אבות הטומאה... (חלק א שער א)
רביעית הדומם באדם דמות תחתון, שפחה לפני המלך, דכתיב בה "אך לאלקים דומיה נפשי", היא הנפש החיונית שראתה בחוש ונתקדשה למרה בשעה שאמרה על הים "זה א-לי ואנוהו" - אהיה לו נוה, שהכסא קרוב ממנה אף אם נמשילהו בעצמנו במערכה שלישית, והלבוש יותר קרוב משניהם שניתן לדרוש בשניה, זה וזה על צד ההשאלה הקרובה. אך אקונין ראשונה אין לה יחס עם היכל ולא עם כסא ולא עם לבוש רק חלק ה' עמו, וכתיב "גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך", לא אמר בכסא לך אלא לכסא שלא נברא הכסא מעקרא אלא בשבילם, לפיכך פני יעקב חקוקים בו.
ודע כי עם הרכבת היסודות על ידי תנועות הגרמים השמימיים לחול עליהם צורה אנושית נראית לעינים, אז מתחדשת הנפש הזאת החיונית ויצירתה באותה שעה בצד מה שהוא כח בגוף לא זולת, ויצאת לפעלה ולעבודתה על ידי המלאך שזכרנו המהווה אותה ומציירה בשתי כוחותיה, הא' הבלא דגרמי, שהוא חום הטבעי, בסיס לנפש הצומחת אשר נגזר עליה עשיר או עני, והיא הנפש הבהמית שעסקיה רעים בדברים בטלים למי שנגרר אחריהם, והחכמה תעוז לחכם למשול בה עד רדתה להיות חיות קצת לגופות הצדיקים בקבר, אשר המה לשלמותם שאין בלבם קנאה מתקדשים ומטהרים ואין עצמותיהם מרקיבים.
והשניה, עצבונא דבשרא בסיס למרגשת, דאתמר עלה גבור או חלש, והיא רוח ממללא בהבלי עלמא, ורמה קשה לה בקבר כמחט בבשר החי, עד שיתעכל הבשר, אך צדיקים יודו לשמו ית', דכתיב בהו "אף בשרי ישכון לבטח", כי הם ישני אדמת עפר וערבה שנתם בלי מונע כי אין לרמה חלק ונחלה בבשרם כלל, ועצמותיהם יחליץ שופט צדק מהתכת הרכבתם עד שעה אחת קודם תחיית המתים, לקיים בהם "ואל עפר תשוב", כי הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר אפילו גלגל חמה, ועתידים צדיקים שיהיו פניהם דומין לחמה. וישנה גם כן לזאת הצורה החיונית לכל א' מאישי המין לא ישתתף בה זולתו אם לא על צד העבור כמו שזכרנו בקודמת אליה. וכל מיתה שאין בה כרת בין בדיני אדם בין בדיני שמים משפטה אבדן הנפש החיונית בלבד, ויש בדיני אדם שלשים ושש גופי עברות להתחייב עליהם מיתת בית דין... ויפה כח בית דין שכל חייבי כריתות שלקו כל שכן המומתים על ידם נפטרו מידי כריתתן, שאין הצלם שלהם ננעל, וגם הנה הנפש החיונית יורדת שחת להשלמת המרוק והיא לבדה עולה באוב לרשעים לעולם, ולצדיקים כל שנים עשר חדש בלבד... (מאמר עולם קטן סימן ד, וראה שם עוד וערך נשמה)
אלשיך:
ואין רשע - שרשעים כלים מיד וחרבותיהם קיימות, מה שאינו כן הצדיק, שאחרי מותו שייכות נפשו מרחפת על הארץ ומגינה, כמתושלח, שהגינו ז' ימי אבלו מבא המבול, והמן שדחה גזרתו לי"ג באדר, ז' ימים אחרי מיתת משה. (תהלים לז י)
נפשם בהם תתעטף - ותרצה לצאת מהגוף למצא מנוחה, ורואה שמלא כל הארץ כבודו, ונשארת. (שם קז ד)
שאל נא בהמות - שהנפש נשמרת בגוף הוא פלא גדול, כמו הבהמות שה' מחדש לה אלף הרים בכל יום לאכול... (איוב יב ו)
אשר בידו - שהנפש תרצה לעזוב הגוף ותראה שמלאה הארץ כבודו, ותשוב, רוצה לומר רואה שגם בחומר היא קרובה לשורשה, אליו יתברך, כי לערב הנפש בגוף צריך כח אלקי. (שם שם י)
אזלו מים - בבא הנפש לעולם מביאה עמה מימי שפע ים כסא הכבוד שחוצבה משם, שגם הוא נקרא ים, ועל ידי חטאיו יחסרו המים ולא יוכל להנקות עוד בגלגול ב' וג'. (שם יד יא)
נפשו - אינה כנפש הבהמה, כי אם כנפש האדם מעין אש העליונה, שהיא אש אוכלת אש. (שם מא יג)
ועוד תדע להבין ענין המחול, דע כי השמחה היא מצד הנפש, כי השמחה היא כאשר האדם הוא בשלמותו, ואין שלמות רק אל הנפש ולא אל הגוף החמרי, מצד שהגוף החמרי הוא בכח ולא בפועל, ואין בו שלמות כלל במה שאינו בפועל, ויש לו כבידות הטבע, ואדרבא, מצד הגוף החמרי שהוא בכח ימצא התוגה, ולפיכך כאשר האדם מרקד יש בו השמחה יותר, כי הנפש בשלימות כחה, ואז נמצא השמחה... (באר הגולה ד)
...ודבר זה בעצמו, ההפרש שיש בין אשר מתחבר לכח נפשי ובין אשר מתחבר לכח השכלי, כי המתחבר לכח נפשי יש לו חבור ועירוב עמו, אבל אשר הוא מתחבר אל כח השכלי אין לו ערוב עמו, רק יש לו עמו קשר המציאות בלבד, מפני שכח השכלי הוא נבדל לגמרי... והנה תבין איך אלו דברים מסודרים, כי השכל הוא נבדל לגמרי מן הנושא, וכח הנפשי שהוא אינו נבדל כל כך יש לו חבור אל הנושא... (דרך חיים פרק ב משנה ט)
ואמר אחר כך ואל תהא רשע בפני עצמך, והוא כנגד הנפש, שהרשעות הוא בנפש, וכן הכתוב אומר בכל מקום "נפש רשע איוותה רע", וכמו שבארנו למעלה, ואין הרשעות רק אל הנפש, לגודל כח הרשעות, וזרוע רמה שלו שפועל בכח נפשו, לא אל כחות הגופניים כלל... ודע מה שתשיב לאפיקורוס, דבר זה הוא הרהורי מינות שעולים במחשבת נפשו של האדם, וכדכתיב "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ואמרו בפרק היה קורא, אחרי לבבכם זו מינות, וכן הוא אומר "אמר נבל בלבו אין אלקים"... ומפני כי הנפש מהרהר המינות, אמר שיהיה שקוד לבטל זה מעיקרא, והרי זה תיקון נפשו ביותר מן כל הראשונים... (שם משנה יד)
...אמנם המלכות נגד הנפש, וידוע כי הנפש הוא מנהיג את כל איברי האדם, והאדם מקבל ההנהגה מן הנפש, ולפיכך כנגד זה נתן הוא המלך, שהוא המנהיג והמושל על כלל האומה, ואין הגוף פועל, גם השכל אינו פועל, רק הפועל הוא הנפש שפועלת והוא דומה אל המלך, שהוא פועל ומושל, וזה שאמר הכתוב "לב מלכים ביד ה'", וזה כי המלך דומה אל הלב, ששם הנפש החיונית, וכתיב "כי בידך נפש כל חי", וכבר ביארנו למעלה כי הנפש ביד ה', כמו שאמר במדרש רבה פרשת ויקרא על "ונפש כי תחטא"... (פרק ד משנה יג)
...דע לך כי האדם שהוא בעל חי יש לו נפש, והנפש הזאת יש לה כחות מחולקות שפועלות באלו כחות פעולות מחולקות, כמו שבארנו למעלה כמה פעמים. וכתב הרמב"ם בהקדמת מסכתא זו, ששם ראש הרופאים התחלת ספרו שהנפשות שלש, טבעית, חיונית נפשית, כמו שהתבאר, והוא ז"ל כתב שאין הדבר כך, אבל הנפש היא אחת, רק שיש לה כחות מחולקות, שפעולתם בכחות ההם פעולות מחולקות, אבל הנפש היא אחת, והכחות מחולקות, ובאר ענין ג' כחות אלו כח טבעי הוא הכח שמקבל ההזנה, שהאדם ניזון ודוחה למותרות הטבע ומגדל את הגוף באורך וברוחב כאשר הוא... הכח השני הוא כח החיוני, שממנו החיות... הג' הוא כח נפשי הכח הזה יבאו ממנו כחות הרבה כמו כחות החושים, המחשבה והדמיון והזכרון והשכל... ורז"ל חלקו אלו הכחות כמו שהתבאר לך כמה פעמים מאד, כי החלק האחד הם כחות גופניים, החלק הב' הם כחות הנפשיים, החלק הג' הם כחות השכליים, וכמו שבארנו למעלה אצל ג' כתרים הם, וקראו אותם רוח נפש ונשמה, וכך ראוי לקרות אותם. ולפי חילוק אלו שלשה כחות אמרו, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, כי אחר שהנפש יש לה אלו ג' כחות אשר בארנו למעלה, אם יצא מן השעור באלו ג' כחות, הרי יוצא מן העולם, שהאדם הוא בעולם על ידי אלו ג' כחות, כי האדם בעולם על ידי כח נפשי, אם הוא יוצא על ידי כח זה מן השעור הוא נוטה אל ההעדר, כי כל תוספות הוא העדר וחסרון, ולפיכך אמר כי הקנאה אשר יבא מן כח הנפשי, שכבר אמרנו כי הקנאה הוא מן כח זה... כלל הדבר, כי על ידי אלו ג' דברים הנפש של אדם יוצאת מגבול שלה אשר ראוי לנפש, ולכך אמר לשון מוציאין אותו מן העולם, כלומר, מפני שהוא יוצא באלו שלשה דברים מן הגבול אשר ראוי לנפש, לכך יש לאדם יציאה בהן מן העולם. (שם שם משנה כא)
...ולפיכך היו שואלים אותו באיזה מקום יצא הרוח, כי אין לומר שהרוח נשאר בקליפה, (של ביצת האפרוח שמת), כי הרוח שואף אל מקומו הטבעי, וכל הדברים חוזרים אל מקומם הראוי להם, שהוא מקומו הטבעי, ואין ספק כי אין מקום הרוח הוא בקליפה, ולכך שאלו אותו באיזה מקום יצא הרוח, והשיב להם במקום שנכנס, פירוש שאין הנפש רוח גשמי, אבל הנפש היא צורה בבעלי חיים בלבד, והושפעה הנפש בבעלי חיים, ואין הנפש בעצמה גשם, ואם שהיא כח בגשם, אינה גשמית בעצמה, ולכך במקום שנכנסה הנפש הזאת שהיא צורה בבעלי חי בקליפה, וכך תמצא שאין כאן רק הפסד צורה שנתבטלה. (חידושי אגדות בכורות ח ב)
...ויש נפש שנאצלת מפנימיות הספירות, ויש מהחיצונות, ויש מהכנפים, ויש שעיקרו מהטוב, ויש מהרע. והנה עם הקודש הנבחרים לסגולתו של הקב"ה נפשם מצד הקדושה והטהרה, עם שיש בהם עצמם חילוק, כי אין נפש הצדיק כנפש הרשע, וגם בין אלה חלוק בנפשותם, כפי מדרגות, אבל נפשות העכו"ם מצד הטומאה והם טמאים. וראיתי בספר היחוד לבעל התמונה בזה ענין נפלא, אמר שם בזה הלשון: וצורות ישראל היה ראוי להיות משונות ומוגבלות ממין האדם כאשר הכחות ונפשם, אבל חוק השמיטה וקושיה להיות הכחות מתערבות ומגולגלות ומתגלגלות בגופות בגופים רבים משונים, וכולם ישובו למקומם על ידי הקרבנות הנקרבות על המזבח לרצון מהבהמות. עד כאן דבריו. פירוש, לכן היה צריך שצורה של ישראל שתהיה משונה משאר הבריות, כמו שנפשם וכחם משונות ומובדלות מהם, כך היה ראוי שיהיו הגופים, אבל סדר השמטה וקושיה אין נותן הדרך הזה, בעבור כי הכחות והנשמות בעונות הגופים מתערבים ומתגלגלים זה בזה, רוצה לומר, שנפשם של ישראל מתערבות בגופי העכו"ם, ואותן המתערבות בגופי הבהמות נפדו על ידי הקרבן הנקרב לרצון מן הבהמה, אבל גופי העכו"ם אינו יכול שיפדה הנפש ממנו עד שיתגייר... (בית ישראל, ועיין שם עוד)
ויש להתבונן כמו זה מפעולות האדם, איך יצאו ממקור הנשמה אשר תמשלנו באמצעית אברי הגוף, ולפי האמת אין אמצעי להריק מקום התגלות כוחה, ותחילת התפשטות כח הנשמה הוא במחשבה, ומכח המחשבה תשוב להיות חכמה ומשכלת, ואחד מבינה הנאות מבלי נאות, והדברים האלה מיוחסים אל המוח ונקראים נשמה ביחוד, עוד יצא מהלב כח המרגיש ומתנועע כל האיברים לפעולת ברוח חיים, ואחד מעורר לטוב ולרע ולממוצע, פעמים יעורר לחן ולחסד איש חסד, ופעמים כאשר יראה מעשה רע, הנה יעורר לנקום ויעלה עשן באפו להתנקם באכזריות, וכאשר יראה מעשה טוב, ימשך רצון ונחת רוח מן המוח דרך חוט השדרה לרחם ולהיטיב במשפט וצדקה, ונקראים הכחות האלה ביחד רוח. עוד יצא מן הכבד כח הזן והמגדל וכח המתאווה ונקרא הכח הזה נפש, והוא נוטה אל הדברים הגשמיים, ומקיים הגוף מדת זמנו האפשרי, עוד נתבונן בכח הקושר כל הדברים האלה ומנהיג אותם כראוי, והוא המזג והטבע, אשר בכל איש ואיש לפי הרכבתו, וידוע הוא שאין כל הפעולות האלה כי אם מכח הנשמה, דבקים בה, והם הם כחותיה הנשפעים ומתגלים ממנה, ואף כי נקרא לזה רוח ולזה נפש הנה הוא בבחינת התקרבות אל הגשמיות, אבל היא הנשמה לעולם בלתי מתחלקת ונפרדת, רק עצם אחד ונעלם ובלתי ידוע מהותה אצלנו, רק נאמר שהיא רוחני על כל הפעולות האלקיות, כי טבע המקור ראוי שנמצא בנחלק ממנו... (שם)
...והכנעה במעשיו, יהיה נפש שפלה בכל עניני התאוות, לא ירדוף למלאות תאוותו בעניני המאכלים והביאות. ומצינו שהתאוה נקרא נפש, כמו שכתוב "בכל אות נפשך", "ובכל אשר תשאלך נפשך", ונפש רחבה היא הרודף תאוותה, כמו שכתוב "וגם הנפש לא תמלא", והרודף אחר תאוות המאכלים וכן אחר שאר תאוות לבו מתגאה, כדכתיב "פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת" וגו'. (שער האותיות אות ע)
כי הנה בנפש ימצאו כחות רבים שונים, שכל אחד מהם גדרו בפני עצמו, דרך משל, הזכרון גדר אחד, והרצון כח אחר, והדמיון כח אחר, ואין אחד מאלה נכנס בגדר חברו כלל, אין הרצון נכנס בגדר הזכרון ולא הזכרון בגדר הרצון, וכן כולם... (דרך ה' חלק א פרק א ה)
הנה עתה יתבאר בטוב טעם, למה עמדו בשלשה מדרגות הנ"ל, והוא זה, ידוע שהנשמה שבאדם היא במוח, שהיא נפש המעורר, והנפש הוא כח החיוני המחיה את כל האברים ומתפשט באבריו של אדם. ולהבינך במשל קרוב אל השכל, שכל מעשה אינו בא מכח אל הפועל רק בכל אלו השלשה בחינות, דהיינו נפש רוח נשמה, למשל אב המחבק ומנשק את בנו חביבו, ומטיב עמו בתכלית החסד הוא מציאותו הראשון של אור חסד בנשמה שבמוח, כי שם נשרש אהבתו, ואחר כך מתפשט אל הלב לכח המתעורר, כי שם מציאות האהבה יותר נגלה, ואחר כך נתפשט כח המתעורר להאברים, והאברים גומרים מעשה החסד ההיא עד שמנשק ומחבק את בנו בפיו ובידיו הגופני. וזה ידוע שאין באברים הגשמיים האלו לא חכמה ותבונה שיעשו מעשה ההוא, על כן המעשה בא משורש נעלם, הנה מזה משל הגשמי נעלה להנמשל הרוחני, ויהיה מובן שלשה בחינות, הימנית החסד, שהן בסוד נפש רוח נשמה, והן משתלשלים עד למטה מעולם אל עולם, הכל בסוד נפש, רוצה לומר עד שבא השתלשלותם לעולם השפל הזה הגשמי, שהם האברים הגשמיים שמביאים אותו החסד הנעלם בשרשם כאשר יתבאר אי"ה לקמן... אבל השורש הוא הנשמה שבמוח נפש המשכלת, ושם אינה בנמצא שום כעס, רק שמתפשט מהשכל התחייבות בנו ללקות בשכל פשוט, ומשם מתפשט אל הלב, ושם מעורר את הכעס ונגמר על ידי פשיטתם באיברים המעשה על ידי האברים, והן הן בנמשל ברוחניות כאשר הקדמנו במשל החסד... (חוקר ומקובל פרק ז)
וסוד הענין, כי הנפש מחיה את הגוף, אך בכח הנשמה ורוח השורים עליה, אבל כשאלה מסתלקים מיד גם כן היא מסתלקת מן הגוף, אך יש חילוק בינה ובינם, כי הרוח והנשמה הם מסתלקים מהגוף לגמרי, מה שאינו כן הנפש, נשאר איזה חלק ממנה לקיים העצמות עד תחיית המתים, בסוד ועצמותיך יחליץ, ולכן על אלה הב' נאמר אבדו עשתונותיו לגמרי, והם אותן שיש בהם בחינת מחשבה, כי המחשבה במוח והלב מבין... (אדיר במרום דף מז)
ומה שהוסיף "ואת כל נפש החיה", ובעשבים הספיק שאמר שתוציא האדמה, דע כי אין המצמיח ולא הבורא בורא יתור ממה שיש בכח תולדתו, והגם שבארץ ובמים חיוניות דקה מאד, לא יתנו יותר ממה שיש בהם, וזה לא יספיק לדגים ולעופות, והוצרך ה' לברא להם רוח חיונית. ומה שאמר "ישרצו שרץ נפש", פירוש שרץ שתהיה בו הכנה לקבל נפש חיה, כי החיוני ירצה הכנה, והוא אמצעי בינו לבין החומר, וזה ישנו בכח המים לעשותו... (בראשית א כא)
...ועוד היה הים חפץ שתגמר מיתתם בים, לקחת כל נפשות החיוניים שלהם, כי מטבע נפשות העמים לעמוד במקום מיתתם, ויזכה בהם הים לבחינות המושכלות אצלו מהענין... (שמות טו יב)
...ובדרך רמז יכוין כי לצד שנפש של אדם רשע נחסרת לצד מעשה הרע באמצעות העון במזיד, ולזה יקרא הרשע בחייו מת... והודיעו הכתוב כי הנפש תחסר גם בחטא השוגג, האמת שלא תחסר כולה אלא מקצתה, ולצד מחסור כזה הוא אשר אמר ה' כי יביא קרבן, ובזה תתקרב הנפש לשורשה ויאיר אורה כבתחלה. אבל במזיד שתחסר כולה לא יועיל תקנת הקרבן, כי אין נפש במציאות לקרבן עד אשר ישוב ויעבר עליו יום כפורים ויחיה. (ויקרא ד ב)
...שבאדם ב' יצירות לרוח ולגוף, וכפי הכוונה שיכוון המזריע ימשיך נפש, צא ולמד מבני הצדיק המופלא חזקיה שנשא בת נביא, ולצד שחשבה בעבדי מרודך בלאדן המשיכה נפש רעה לבניה, שזו עיקר הלידה בשעת תזריע, ומכאן תשכיל הכתוב "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שאף על פי שלא נברא גוף לנפשות שמשכו בעת זיווגם שם... (שם יב ב)
...ונראה לי בהקדם לדעת טעם איסור זה כפי מה שהאירו חכמים את עינינו בפנימיות התורה, כי נפשות ישראל הם ממדרגה שאין למעלה ממנה, בסוד חלק ה' עמו, גם אמרו שהגם שהם בעולם התחתון, ורחוקים ממקום גבוה, אף על פי כן שניהם דבוקים בחוט של חסד עד מקום שורשם, בסוד חבל נחלתו, ונפש הבהמה היא ממדרגה התחתונה, אשר יתיחס מקומה אל קליפת נוגה. והנה באכול האדם מדם הבהמה שהנפש יוצאה בו, שעליו בא עונש כרת, קונה נפש הבהמית מקומה בנפש האדם, והודיענו הכתוב שיגעילנו שורש עליון לבל יהיה עוד נדבק בו, שיכרות החוט הקשור בשורשו, שהוא מקום כללות נפשות עם ה', והוא אמרו מקרב עמה... (שם יז יא)
דמו בנפשו - במקום נפשו, ובזה נתן טעם למה צריך לכסותו, שמהמוסר לנהג בו כבוד זה, כדרך שצוה ה' לקבר אדם מת, משום כבודו, וטעם שלא אמר כבבהמה נפשו בדמו, אולי שבהמה יש לה נפש והיא נתונה בדם, אבל חיה ועוף אין להם נפש כבהמה, אלא הדם במקום הנפש, ובזה אינם באים על המזבח, זולת תורים ובני יונה, וגם הם אין בדמם הזאה אלא מיצוי. יכרת - כבר כתבתי למעלה טעם הכרת, וטעם אומרו אוכליו לשון רבים, ויכרת לשון יחיד, להעירך על פירושנו שהכרת הוא שיסתלק חיוניות המאיר בשורש נשמתו, ונכרת השורש ההוא, ולזה אמר לשון יחיד. ואמר אוכליו לשון רבים, לצד שהנהנים מהאכילה רבים, כי חיוניות הנדבק בשורש העליון יש תחתיו הכנות, כדי שיוכל עמוד ביחד עם הגוף, כי הגוף הוא חומר גשם, וברא בו ה' כח מניע, והיא הנפש, שתכונתה נוטה לגשם ויתאו למטעמותיו, ובראם השי"ת בתכונה זאת כדי שיתמזג עם הגוף, והוא מוכן לבחינת הנשתוה לרוח, והרוח מוכן לנשמה, והנשמה הוכנה להשרות שכינתו על הראויה, ומעתה כשהאדם אוכל הדם, הרי לפניך אוכלין מרובים, הגוף הנפש הרוח והנשמה, ובבחינת העונש שהוא הכרת, אין נכרת אלא חוט הנשמה הקשורה למעלה, ובזה יבשו כל הענפים, ולזה אמר לשון רבים...
ונתתי אל לבי למה יצו ה' לכסות דם חיה ועוף, ולא דם בהמה, בשלמא דם הנזרק על המזבח הוד ותפארת לו מדם חיה ועוף, אבל דם שחיטת חולין למה תגרע בהמה מחיה, ומה גם למה שמצינו שבחר לו י-ה קרבן מהבהמה ולא מחיה ועוף, זולתי תורים ובני יונה. והנה לפי מה שפירשנו שחיה דמה היא הנפש עצמה, מה שאינו כן הבהמה, כי יש לה נפש מלבד הדם, והיא מורכבת בדם ואין דמה עצמו נפשה, לזה לא ציוה ה' לכסות הדם, אלא הדם שהוא עצמו נפש... (שם שם יד)
וגעלה נפשי - ...גם שלא ינבאו בישראל עוד נביאים, כי לא יופיע ה' עוד שכינתו המתיחס לה בחינת נפש בהם... (שם כו ל)
בשרך ושארך - נגד הנפש שבנפש, והם ב' דברים, נפש וחיה, חיה מחיה את האדם, ונפש היא המתאוה. מהחיה יוולד הבשר, ומהנפש הקרומין והגידין שמהן התאוה, ונקראין שאר, ומחמת התורה זוכה לנשמה. (משלי ה יא)
והנה זה לעומת זה עשה אלקים, כי כמו שנפש האלקית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלשה לבושים קדושים, כך הנפש דסטרא אחרא מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם כלולה מעשר כתרין דמסאבותא, שהן שבע מדות רעות הבאות מארבע יסודות רעים הנ"ל, ושכל המולידן הנחלק לשלש, שהן חכמה בינה ודעת מקור המדות, כי המדות הן לפי ערך השכל, כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך, לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם, וכן מתכעס ומתקצף מדברים קטנים, וכן בהתפארות ושאר מדות, ועשר בחינות אלו הטמאות, כשאדם מחשב בהן או מדבר או עושה, הרי מחשבתו שבמוחו ודבורו שבפיו וכח המעשי שבידיו ושאר איבריו נקראים לבושי מסאבו לעשר בחינות אלו הטמאות שמתלבשות בהן בשעת מעשה או דבור או מחשבה, והן הן כל המעשים אשר נעשים תחת השמש אשר הכל הבל ורעות רוח... (לקוטי אמרים פרק ו)
...וכן ג' לבושי הנפש שמקליפת נוגה שבישראל, שהם מחשבה דבור ומעשה המלובשים בשס"ה לא תעשה דאורייתא ודרבנן, וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה, כולם מיוחדים ממש בס"א, וקליפה זו הנקראת ע"ז, ולא עוד אלא שבטלים וטפלים אליה וגרועים ופחותים ממנה מאד, כי היא אינה מלובשת בגוף חומרי, ויודעת את רבונה ואינה מורדת בו לפעול פעולתה כמשלחת מלאכי רעים שלה, שלא בשליחותו של מקום ב"ה חס ושלום... (שם פרק כד)
והנה נפש האדם, ידוע לכל שהיא כלולה מי' ספירות חב"ד וכו', ואף שכולן מרוח פיו יתברך, כדכתיב ויפח באפיו וכו', מכל מקום דרך פרט חב"ד שבנפשו הן דוגמא לחב"ד שבי' ספירות המכונות בשם או"א, ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו הן דוגמא למדות שבי' ספירות הנקראות בשם ז"א, וכח הדבור שבנפשו דוגמא לדבור העליון, הנקרא בשם מלכות ושכינה, ולכן כשמדבר דברי תורה מעורר דבור העליון ליחד השכינה, ומשום הכי קיימא לן בקריאת שמע וברכת המזון ודברי תורה לא יצא בהרהור בלא דבור. (אגרת הקדש כו)
ואלו הג' בחינות, מעשה דבור ומחשבה, הן כלל הבחינות פנימיות של האדם, שהם הג' בחינות נר"ן, כי המעשה הוא מבחינת הנפש, כמו שכתוב "והנפש אשר תעשה", "הנפשות העושות", והרבה כיוצא, "כי הדם הוא הנפש", שהנפש שורה ומלובשת בדם האדם, ולכן עיקר משכנה בכבד שהוא כולו דם, ומוצרת הדם בכל פרטי חלקי האברים כלי המעשה הוא הנותן להם חיות התנועה והתעוררות שיוכלו לפעול ולעשות את אשר בכחם, ואם יומנע מרוצת הדם מאבר אחד, אותו האבר מתייבש, ואין בו שום תנועה לעשות שום דבר, והוא אבר מת. והדבור הוא מבחינת הרוח, כמו שכתוב (ש"ב כ"ג) "רוח ה' דבר בי"... וכמו שתרגם אונקלוס "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב'), לרוח ממללא, וכן נראה לעין, שבכל דבור שהאדם מוציא מפיו, יוצא רוח והבל מהפה, ומשכן הרוח עיקרו הוא בלב, כי רוח והבל הדבור עיקרו וראשיתו הוא עולה מהלב, ומחשבה היא בחינת הנשמה שהיא המלמדת דיעה ובינה בתורה הקדושה, לכן עיקר משכנה הוא במוח כלי המחשבה, והיא הבחינה העליונה שבהם. וכן אמרו בבראשית רבה פרק י"ד, חמשה שמות נקראו לה וכו', נפש זה הדם וכו', נשמה זו האופיה דברייתי, רוצה לומר דעתו ומחשבתו, כמו שפירש הערוך ורש"י ז"ל. (שער א פרק יד)
וכי יפלא - הלא שם נשמה פירושו הוא נשימה, והרי נראה לעין שנשימת האדם הוא ההבל העולה מהלב ממטה למעלה, וגם כי הרי הוא בחינת אור חוזר, ואינו בחינה עליונה... כשנבחין בנשימת פי האומן בכלי הזכוכית בעת עשייתו, נמצא בו ג' בחינות, הבחינה הראשונה היא כשנשימת ההבל היא עדיין תוך פיו, קודם באה לתוך חלל השפופרת החלולה, אין לקרות אז אלא בשם נשימה, והבחינה השניה, כשנכנס ההבל ובא לתוך השפופרת ונמשכת כמו קו, אז נקרא רוח, והבחינה הג', התחתונה, הוא כשיוצא הרוח מהשפופרת לתוך הזכוכית, ומתפשטת בתוכה עד שנעשית כלי כפי רצון המזגג, אז מכליא רוחו ונקרא אז נפש, לשון שביתה ומנוחה. כן בדמיון זה הוא ענין הג' בחינות נר"ן, שמושפעים כביכול מנשימת פיו ית"ש, שבחינת הנפש היא הבחינה התחתונה, היא כולה בתוך גוף האדם, ובחינת הרוח הוא בא דרך עירוי מלמעלה, שחלק וקצה העליון שלו קשור ונאחז למעלה בבחינה התחתונה של הנשמה, ומשתלשלת ונכנסת גם בתוך גוף האדם ומתקשרת שם בבחינה העליונה של הנפש, כמו שכתוב, "עד יערה עלינו רוח ממרום", "אשפוך את רוחי" וגו' (יואל ג'), שהוא מושפע באדם דרך שפיכה ועירוי כנ"ל, וכמו שיתבאר עוד להלן אי"ה... (שם פרק טו, וראה עוד נשמה)
לנפש חיה - הודעתנו התורה בתואר נפש חיה המעלה היתרה שישנה לאדם על כל יצירי מעלה ומטה, והיא הבחירה החפשית שמדעתו ורצונו יוכל לבחור לעצמו את הדרך ילך בה. וזה עצמו נכלל בלשון נפש חיה, כי יש במלת נפש גם כן המובן ענין החירות והחפשית לפי הבחירה והרצון, וכמו "ושלחתה לנפשה" האמור בשלוח לחירות האמה... (בראשית ב ז)
וינפש - פירוש ענין שאיפת הרוח בעת המנוחה אחרי היגיעה, ואונקלוס ויונתן בן עוזיאל תרגמוהו וישקוט, ועיקר הוראתו לא ביארו לנו המחברים, ונראה לי כי שם נפש שהונח על חלק הרוחני שבאדם, עיקר שרשו שתי אותיות פש, שהונח על דבר המתפשט בעצמותו ומתרבה בכמותו, כמו "תפושו כעגלה דשא" (ירמיה נ')... ודמה לשרש פשה, "לא פשה הנגע בעור", ועל שם התפשטות שיש בהוראת מלה זו, תנוח שם נפש על חלק הרוחני, כי מטבע הנפש שאין גבול לכל כחות הרוחניות הנטועות בה, אבל יתפשטו התפשטות מחשבי ושכלי עד למאד, ולא יספיקו כל ענינים הארציים להשביע חפץ הנפש הפנימי המתאוה להם, הן הכחות שישומשו לטובה הן להפוכו... ומזה הונח על המנוחה ועל המרגוע לשון נפישה, כי העבד בזמן עבודתו כל כחות נפשו מצומצמים בחבלי השעבוד, וכל רעיונותיו מוגבלים, לא תוכלנה להפרד ולהסיח דעתו לדבר אחר, והוא דבר המיגע את האדם ותקצר נפשו מאד. אמנם בהפרק עול העבודה מעל שכמו וימצא מרגוע ומנוחה, נפשו חוזרת אל טבעה הראשון להתפשט בכוחותיה, ולהתשוטט ברעיונים שונים זה מזה, וזהו העונג ושעשועי הנפש... (שמות כג יב)
לנפש לא יטמא - מלת נפש ישומש בכתבי קודש על גוף החי ועל גוף המת, "נפש כי תחטא" על החי, וכאן הוא על גוף המת. ויש שמות הרבה דומים לזה המשמשים בנין וסתירה, דבר והפוכו. והנה תשמישו על גוף החי הוא, להיות שהנפש הוא הענין העיקרי והראשי שבו, כי ממנו תוצאות חיים עליו, ולא נקרא חי רק מסבתו, ונקרא על שם העיקרי שבו. אמנם לקרא את גוף המת בשם נפש צריך ביאור. ונראה לי, אחרי שיעדנו מקדמוני בעלי הלשון לשתף הנחים והחסרים בהוראה אחת, ולבארם על פי שתי אותיות שרשיות שבהם, לכן אני אומר, שמלת נפש משותפת עם שורש פש... ובאמת יורה שם פש גם על פירוד החלקים, כמו "נפושו עמך על ההרים" (נחום ג'), דתרגומו אתבדרו, ולזה הונח על צמח שם פשתים, על שם הפרדו מן הדבקות, כידוע מן הפשתים שנשאר תמיד לבדו... והנה מיתת האדם בצאת נפשו יתפרד מחברת בני אדם החיים, והוא לקברות יובל, אשר בו יתפרדו כל חלקי גופו זה מזה לגמרי, ועל שם מעמד התפרדות הזאת שבמותו הונח על גוף המת שם נפש... (ויקרא כא א)
...כי נפש, כמו שישמש על חלק הרוחני, ככה ישמש על חלק הגופני, כמו "פן יטרוף כאריה נפשי", ונפשות כולל שתיהם, החמרי והרוחני... (שם כג כז)
ויהי האדם לנפש חיה - נבוכו בו המפרשים, שהלא אף בהמה וחיה הם נפש חיה. ולדעתי גילה בזה ענין גדול, כי כבר נחלקו המחקרים, שיש אומרים שיש באדם ג' נפשות, שהם הצומחת, והחיונית והמשכלת, ויש אומרים שהיא נפש אחת ומתגלה בג' כחות, אבל התורה תלמד אותנו שכל כחות הנפש באים מן הנשמה העליונה שנפח ה' באפו מרוחו הנשגב, שהיא המחיה את הגויה, כמו שכתוב "ונשמת ש-די תחייני", והיא הזנה אותו... וכל זה פעולת הנשמה העליונה שהיא אחת בעצמותה, רק שתתראה בכחות החלוקות לפי הכלים שעל ידם תפעל, ואורה ורוחניותה יתרבה או יתמעט לפי זכות ועכירות הכלים אשר תתלבש במו. ואם תסתלק מן האדם הוא מת ובטלו כל כחות הנפשיות, ועל זה אמר שעל ידי נשמת חיים שבו מרוח העליון היה לנפש, כי היא המחיה והזנה אותו, ולכן חיותו משונה מחית הבהמה, כי שרשו מן העליונים, ועל כן יש לו כח הבחירה והחפשיות, שעל ידי זה נברא בצלם אלקים... (בראשית ב ז, וראה עוד נשמה)
אשר יאכל לכל נפש - כבר ביארתי ששם נפש כולל גם הבהמה והמצרי, רק שפה אמר שיעשה לכם, היינו לצרכיכם, לא לצורך בהמה ומצרי... (שמות יב טז)
וינפש - כבר כתבתי בפרשת משפטים, על מה שכתוב "וינפש בן אמתך והגר", שפועל הנפש על שמשיב נפשו מיגיעה גדולה ועיפות, שנפשו בו תתעטף ועיפה, כמו (במדבר כ"א) "ותקצר נפש העם בדרך", ובנוחו מעט תשוב נפשו אליו, ואומר וינפש, רוצה לומר ששב נפשו אליו. ואצל ה' יצייר המלאכה שעשה בששת ימי המעשה, ובו גבל וחקק חוקי הטבע... הבלתי מבחין בין צדיק לרשע, זה מציין אצל השי"ת בשם יגיעה... ובשבת שבת מהעסק הזה, ובצד מה שבשבת גמר המלאכה אמר וינח, ובצד מה שגם בשבת לא נח לגמרי, כי ביום זה התחילה לפעול הנהגה שניה משוערת כפי ההשגחה והנס והדין והמשפט והגמול והעונש, וכמו שכתוב במדרש, כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת, אבל לא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים, רוצה לומר ממלאכת הדין והגמול, בצד זה אמר וינפש, היינו שנח מהיגיעה הגדולה ושב אל נפשו ורצונו... (שם לא טז)
...זאת שנית דקדקנו, ומצאנו שבמקום שבא שם נפש, אז הפועל הרצוף עמו בא בלשון נקבה, ואם אחריו שני פעלים רצופים זה אחר זה, יבואו שניהם בלשון נקבה, "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה", אמנם הפעלים הבאים שלא ביחוס אחד, כמו הבאים דרך סבה ומסובב תנאי ותולדה וכיוצא, יבואו בלשון זכר... (ויקרא ז כ, וראה שם עוד)
...ורוצה לומר, אחרי העיון במקרא נמצא שכל מקום שיחס עינוי אל הנפש הוא תמיד מאכילה ושתיה, "עניתי בצום נפשי" (תהלים ל"ח)... כי אחר שקיום הנפש בגוף הוא על ידי האכילה, כמו שמיחס תמיד אכילה אל הנפש, "נפש כי תאכל כל דם", "נפש שבעה", "נפש רעב"... כן ייחס העינוי אליה... (שם טז כט)
בערכך נפשות - לא מצאנו בשום מקום שם נפשות בלשון רבים סתם על המתים, אם לא שיאמר נפשות מת, ואם כן מלשון נפשות נוכל להוציא את המת... (שם כז ב)
על נפש מת - מצינו שציין טומאת מת במלת נפש לבד, "לנפש לא יטמא", "בכל טמא נפש", "וכל טמא לנפש", רק משום ששם נפש כולל גם בהמה, לכן אמר "נפש מת", שלשון זה לא נמצא על הבהמה. (במדבר ו ו)
לחם יומם - לחם הנפש התורה הקרבנות והעבודה, ועתה נעדרו ממנה. (תהלים מב ג)
אשת חיל - מדבר על הנפש ההיולאנית לא על הנאצלת ממרום ושמוכנה בטבעה למדות, ויש צורך לחנכה. (משלי לא י)
שם נפש הוא יחידי, וממעט צבור, ושם נפש כולל גם עכו"ם ואשה, וכן גם הבהמה היא בכלל נפש, כמו שכתוב "מכה נפש בהמה", וכלל גם גדולים וקטנים זכרים ונקבות, ובא מגביל נגד גוף, ובא על המת, דהיינו על דמו, "על כל נפשות מת", "כי יהיה טמא לנפש", אבל נפשות בלשון רבים סתם לא יבא על המתים, אם לא כשיאמר נפשות מת. וברוב המקומות שיגביל הנפש נגד הגוף יכוון על נפש הרוחניית.
פועל נפש (הנפש) על המנוחה בא על מי שמשיב נפשו מיגיעה גדולה ועיפות שנפשו בו תתעטף, ובנוחו מעט תשוב נפשו אליו, ומציין הרצון ומנוחת הנפש, כמו "וינפש בן אמתך", שינוח ממלאכה כבדה, ותשוב נפשו אליו מיגיעתה, שלא נח עדיין לגמרי, רק עוסק עוד במלאכה קלה, ועל צד מליצה זו בא פועל נפש גם אצל ה', כמו שכתוב "שבת וינפש"...
באדם נמצאו כחות הטבעיות בטבע נפשו הצומחת, ששוה בהם אל הבהמה, ומשכן כחות האלה הוא בכבד, ועוד נמצא באדם כחות המדות המיוחסים אל הרוח, וכחות האלה נמצאים גם כן ביתר בעלי החיים, רק שמובדלים זה מזה בכמה הבדלים, שאף על פי שכחות רבות מהם נמצאים גם כן ביתר בעלי חיים, כמו עז כנמר, גבור כארי וכדומה, מכל מקום הם רק ניצוץ חלש המאיר בנפשותם, ונבדלים מרחק רב מהאור המאיר בכחות האלה בנפש האדם, כמשל שלשה חדרים, אחד מואר מאור השמש, ואחד מאור הירח, ואחר מאור הנר, שבדרך העברה יאמר שכולם מוארים. וכן המדות אשר בנפש האדם, שרשם מנפש המדברת, ואשר בבעלי חיים שרשם מרוח הבהמה היורדת למטה לארץ...
נפש ההיולאנית: האדם בכללו מורכב משלשה חלקים, א' חלקי הגוף האובדים ומתפרדים אחר המות, ולא ישובו אל הרוחניות לעולם, ב' הנשמה האלקית אשר לא תאבד לעולם, ולא ידח ממנו נדח, אם לא בתנאים ידועים אשר יגרמו אבדן הנפש. ג', הכחות היולאניים הקושרים ומחברים בין שני הקצוות הרחוקות האלה הגוף והנפש, והכחות האלו הם תלויים ועומדים אם לעלות עם הנפש או לרדת עם הגוף, כי הנפש ההיולאנית הזאת, (הכוללת תחתיה נפש החיונית והצומחת וכחותיהם הנמשכים מהם, היא נקשרת בגוף, ונקראת גם רוח, (ובפי המחקרים שכל נקנה), ואין מטבעה להשאר נצחית, כי היא כח תלוי בחומר ונפרדת עמו, אך ביד האדם לעשות בה מלאכת הכימיאה להפכה אל הרוחניות והנצחיות, על ידי כושר המעשה בתורה ועבודה ויסורין אשר יצורף האדם בכור עוני, ועל ידי צירוף וזיכוך באש דת תזדכך נפש הזאת לקנות טבע הנצחיים ולשוב עצם נבדל ולהשאר חיה אחרי מות הגויה, ולעלות עם הנשמה אחותה...
הנפש המשכלת: הנפש במחצבה טרם התקשרה בגויה היתה אלקית-רוחנית, והשכלותיה לא היו נתונים תחת חוקי הזמן והמקום, ולא היתה משגת שום דבר ממשיגי הגשם, האיכות והכמות זמן ומקום, וכל תנאי הגשם ומשיגיו, רק היתה משגת הכל בהשגה פשוטה פתאומית בלי גבול ובלי הדרגה, כי השכל המופשט מחומר ישיג הדברים כמו שהם בעצמם מופשטים מן הזמן והמקום ושאר המקרים, שהם תנאי השכל הנקשר בחומר, אבל על ידי שהנפש ירדה אל הגויה ונקשרה במרכבת החומר נעשה בה שינוי גדול, שתקבל השגותיה דרך מסך החומר, ודרך חלונות החושים, ועל ידי כן השגותיה הם בדרך הדרגה, והוא בשני פנים, א' שתחלה יפשיט השכל המושגים מן התמונות הגשמיות אשר יראה האדם בעיניו, ולכל דבר בשם יקרא עד שכלל הדבור, שבעבור זה תכונה גם בשם נפש המדברת, הם מושגים מופשטים מן המוחשים, כידוע בחכמת ההגיון, ובהיותה במקורה בטרם נכלאה בגויה לא ידעה כלל מן הדבור ההסכמי אשר ידבר האדם, שהשכלים הנפרדים ישיגו הכל בדרך שכל ולא ישתמשו בהדבורים שבהם יציינו הנפשות הנתלות בחומר את מושגיהן...
נפש הישראלי: בנפש האדם לפי כחותיו נמצא ג' חלוקות, א' נפש הטבעית הצומחת, בחלק התחתון בגוף, וכחותיה יתראו בכלי הבטן להצמיח גוף האדם על מאכלו אשר יבשלו המבשלות האצטומכא, והכבד והקרבים, ויחלקו מנות לכל אברי הגוף, וישמרו תפקידם על ידי כחות הזן המעכל והדוחה. ב' נפש החיונית תשכון בחלק הגוף בלב האדם, ממנו תוצאות חיים בכח המתעורר והמדות. ג' נפש המשכלת משכנה בעלית קיר קטנה בכדור העליון בגוף האדם, הראש והגלגולת, פועלת בכלי המוח בכחות השכל החכמה והבינה.
אולם החלוקה הזאת היא לפי הפילוסופים המעיינים בכלל אשר בחשכה יתהלכו במחשך החקירה האנושית, ואור התורה לא נגה עליהם, אבל אנחנו נוחלי מורשה ידענו כי במחנה הישראלית עוד נשארו שני מדרגות במכסת הנפשות אשר חכמי הטבע לא ראו אורם. ידענו כי עוד נמצאת נפש אלקית נאצלת מכבודו יתברך מעולם הכסא על המאמינים בה' ובתורתו, עת ישמורו חוקיו ותורותיו, והנפש הזאת הגבוהה מנפש המשכלת הטבעית קראוה חכמים בשם חיה, כי היא חיה לעולם בצרור החיים את אלקים. ועוד יש גבוהה עליה נפש יקרה הנאצלת על הנביאים די מדרהון עם בשרא לא אתוהי, נאצלת מעולם האצילות הנקראת יחידה, כי שרשה הוא מאחדות הגמור א-ל יחיד, בה יתעלו מהמון האנשים, וישובו להיות אלקיים מושלים על כל המעשים, רואים בלא עין, ושומעים בלא אוזן, מפליאים פלאות, צדיק מושל ביראת אלקים. ושורש שני הנפשות ממקום קדוש יהלך... ובזה נמצא מפתח לשער הנעלם באזהרות התלויים במאכלות אסורות ודברים הטמאים, אשר הזהירה התורה "אל תשקצו את נפשותיכם", כי המזון הוא המחבר הגוף הגשמי ונפש הרוחנית בכח נעלם מכל מחקר, והמאכל הוא הסבה הראשונה להחזיק את הנפש הצומחת אשר עליה תנשא החיונית, ועליה תרכב המשכלת, ולמעלה בקודש נפש החיה, וגבוה מעל גבוה יחידה. ולזה הזהירה התורה על המאכל, כי הוא היתד אשר שלשלת הנפשות אחוזה וקבועה לחבר את האהל בקרסים הגמשי והרוחני... (הכרמל)
נפש היא הסיבה הפנימית של התנועה, היא עיצומו של החי, עיצומו הפרטי בעצמאותו המוחלטת, וממנו כל תנועה. משום כך משמעות נפש היא גם רצון, שכן הרצון הוא המקור הפנימי של התנועה. כל בעל נפש הוא פרט הסגור בתוך עצמו, ובדרגה גבוהה יותר, הוא אישיות. הנפש היא היסוד הנעלה שבכל חי, היא נבדלת מן החומר ואיננה בטלה בחומר, היא היא היסוד הקיים, בעיצומו של חילוף החומר. אילו היתה הנפש רק חלק מן החומר, היתה מתבטלת זהות הפרט עם החילוף המתמיד של החומר, אולם כל חי זוכר ושומר על רשמיו, ומכאן, שמצוי יסוד קיים בתוך החומר המתחלף, יסוד זה קולט ושומר את הרשמים, ובו מתגשמת ההמשכיות של הפרט. הנפש היא סימן היכר פנימי, המבדיל בין צומח לבין חי, כדרך שהתנועה העצמאית היא סימן חיצוני. הנפש היא מרכז יחיד לבעל החי, ובו מתרכזת כל מציאותו, משנפגע המרכז הזה, נפגע בעל החי בכללו, ואילו הצומח איננו שלמות סגורה, המהוה יחידה אחת...
שרץ נפש חיה - תנועה, רצון והבחנה, אלה הם הסימנים המובהקים של החיים. שרץ - הביטוי לחיים. נפש - יסוד החיים. חיה - פעילות החיים... (בראשית א כ)
...מה מותר האדם מן הבהמה? הנפש החיה של הבהמה תלויה בחומר הארצי. הנפש לוקחה כגוף מן האדמה, לא כן האדם, רק החומר המת לוקח מן האדמה, ורק משה' נפח בו נשמת חיים הוא היה לנפש חיה... מותר האדם מן הבהמה לא רק ברוחו המשכלת, אלא גם בנפשו החיונית. נפשו תלויה ברוח, ולא בגוף. משזכה ברוח זכה בחיים, והנפש כלולה ברוח. בצאת הרוח מן הגוף אין הנפש החיונית נקברת עם הגוף, כי הנפש תלויה ברוח, משום כך, גם בריאות האדם ושמירת חייו אינן תלויות רק בגוף... כך האדם מורכב משני יסודות, השונים זה מזה בתכלית. היסוד האחד לקוח מן האדמה, אולם כדרך שאין האדם ברשות האדמה, אלא האדמה מסורה לו לצורך שלטונו, כן גוף האדם מסור לשלטון האדם. אך עצם עצמיותו הרוחנית והחיונית איננה תלויה בגוף... רק נשמת החיים שה' אלקים נפח בו, רק היא תעשנו אדם, והיא תחלוק לאדם מכבוד מקורה ותפקיענו מכל הכרח וכפיה, היא תעניק לו חירות ותרומם גם את הגוף אל תחום החירות... (שם ב ז)
...כבר עמדנו לעיל על משמעות תיבת נפש, הקרובה אל נפץ. הנפש היא השיא של ייחוד ופרטיות, בסדר כל היצורים. הנפש היא העצמאי שבברואים. כמו כן ראינו כי דם משורש דמה, הוא אב טיפוס של הגוף כולו... אך הדם משעבד את כל הגוף אל הנפש, כי כל עוד הדם משועבד לנפש, הרי הגוף הוא בשר, מב ש ר לנפש, כל עוד הבשר משועבד לנפש באמצעות הדם, כל עוד הגוף קשור אל הנפש באמצעות "חוט השני" הזה, הרי הגוף הוא אישיות בפני עצמה, משניתק חוט זה של הנפש, חוזר הגוף אל היסודות. אמור מעתה, הדם הוא נציג גשמי של הנפש, הנפש שליטה בגוף באמצעות הדם, והתורה רומזת ליחס זה במלים "בנפשו דמו", כל עוד דמו מסור לנפשו. האישיות הפרטית היא הנפש, והבשר הוא המבשר שלה, והמתווך ביניהם הוא הדם...
וכן גם כאן, הנפש החיה ופעילה בדם, ופעולתה ניכרת בדם, כל פעולות הדם הן לאמתו של דבר פעולות הנפש, כי הדם הוא הדם כשמו כן הוא, אב טיפוס לגוף, באמצעות הדם משפיעה הנפש על הגוף, ומשום כך בנפש יכפר, לא בזכות עצמו, אלא בזכות הנפש המיוצגת על ידו... (שם ט ד)
וינפש - נפש מורה על ייחודה של האישיות, על יישותו האישית של הפרט, מכאן משמעו של הנפש - להתכנס בתוך אישיות עצמו, הפוכה של פעילות המכוונת כלפי חוץ. מכאן משמעו גם לנוח ולפוש אחר מאמץ... (שמות לא יז)
נפש כי תחטא - הנפש היא עיצומה של האישיות, המתגלה בשכל וברצון, והגוף על איבריו וכוחותיו מסור לשלטונה והדרכתה. עתה שומה על הנפש להפעיל את השלטתה והדרכתה רק בהתאם לרצון ה'. ולשם כך חייבת גם היא להשתעבד לאש הדת, למען ישלוט בה אורה של תורה. אם הגוף משועבד לנפש, והנפש משועבדת לה', הרי האדם עובד את ה' במעשיו, בכל חיי רוחו וגופו... שונה הדבר אם הנפש תחטא, באותה שעה היא יוצאת מתחום האור של אש דת, התורה. ובמקום שהיא תפעיל את איברי גופה וכוחותיו במסגרת הגבולות שנתקדשו ברצון ה', הרי קרובה הסכנה שתמרה בהם את רצונו, וזו היא מעתה משמעות קרבן חטאת, הנפש יצאה מתחום שלטון רצון ה', עתה היא חוזרת ומבקשת את קירבת ה'... (ויקרא ד ב)
...ולא תטמאו מתייחס לכלל האישיות, ואילו אל תשקצו מתייחס לנפשותיכם, ואין נפש אלא הרצון, השואף לקרב ולרחק, שהכח העיקרי של החיים מתגלה בו, שיקוץ נפש מפנה את מאויי האדם למטרות המנוגדות לתורת ה', והן התורה היא הביטוי לרצון ה', ונמצא שהאדם מתאווה לתועבת ה' אשר שנא, אכילת מאכלות אסורות מגבירה את התאווה להנאות אסורות... (שם יא מג)
נפש הבשר בדם היא - הנפש שבגוף היא מצוי בלתי נראה, וכל עצמה של פרטיות הבהמה ואישיות האדם תלויה בנפש. אותה הנפש מיוצגת בדם, כי הדם זורם בכל חלקי הגוף, באמצעותו שולטת הנפש בעצבים ובשרירים, היא בעלת ההרגשה, ההכרה והרצון, והם רק כלי מלאכתה, הדם נראה ומצוי בכל מקום בגוף, והוא שליח הנפש השולטת בגוף, המצויה בכל מקום ואיננה נראית. הדם הוא איפוא נציגה הנראה של הנפש, משום כך הוא מסמל בקרבן את התרוממות הנפש ואת התמסרותה לה', וכן את דביקותה הנאמנה בה'... (שם יז יא)
בנפש האדם - הוא רוח המרחף על המת כל עוד לא שב העפר כשהיה. (במדבר יט יג)
...כי יש ארבע חיות בבחינת נפש ויושב על הכסא. אריה שבבחינת נפש, זה בחינת (שה"ש ה') "אריתי מורי עם בשמי", מורי זה בחינת מרת נפש (שמואל א' א') בחינת (מלכים ב' ד') "ונפשה מרה לה". זה בחינות פגם הנפש פגם הרצון, כשרוצה דבר תאוה זה הרצון הוא פגם ומרה לנפש, ועכשיו כשבא זה האדם לחכם הדור עם נפשו ורצונו והחכם הדור לוקח כל הרצונות ולוקט אותם אחד לאחד, כדי להעלות אותם כנ"ל, ואז מלקט גם כל הרצונות והנפשות שנפלו, וזהו בחינת אריה... ובחינת שור שבנפש זה האור המצוחצח שנתוסף בנפש, מחמת הקיבוץ שנתקבץ פיזורי הנפש, ואז מאיר הנפש ביותר, כי כשהרצון אין מאיר אז הנפש בבחינת ונפש רעבה, כי עיקר הרעב מחמת העדר האור, כמ"ש חז"ל (יומא ע"ד ב') "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן", מכאן שהסומא אינו שבע כי עיקר השובע מחמת האור שיראה בעיניו... וכשמצחצח נפשו בצחצחות האור אזי "ונפש רעבה מלא טוב" (תהלים ק"ז)... וזה בחינת שור, לשון הסתכלות, בחינת מראה עינים מהלך נפש.
ושור שבבחינת נפש זה החידוש שנתחדשה הנפש בעלייתה בבחינת עיבור, וזה בחינת נשר "תתחדש כנשר נעוריכי" (תהלים ק"ג). ואדם שבנפש זה בחינת (בראשית ב') "ויהי האדם לנפש חיה", כי האדם בחינת מסכני ועתירי, כמ"ש (בהקדמת הזהר דף י"ג ב') נעשה אדם בצלמנו עתירי, כדמותינו מסכני, וכשנתלקטו הנפשות אזי הם בבחינת אדם, נפשות גדולות וקטנות בבחינת מסכני ועתירי. ואופנים הן הגופים, כי עיקר פעולותיהן של הגופין אינו אלא מן החיות שבנפש, שהנפש מראה פעולותיה על ידי איברי הגוף, ואין לגוף שום תנועה עצמיית והכל על ידי כחות הנפש. וכסא שבבחינת נפש הוא נפש החכם שנתכסה, בבחינת (משלי ג') "יקרה היא מפנינים", כי מחמת שנפש החכם הוא יקר הוא נתכסה לפני ולפנים, וכל הנפשות נעשין לבושין אצלה. והאדם היושב על הכסא הוא דעתו של החכם, כי "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי י"ט). (יג)
...ועיקר התהוות הנפש הוא על ידי ההשתוקקות והכיסופין של איש ישראל אחר השי"ת, כל אחד לפי מדרגתו שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להגיע אל מדריגה למעלה ממנה על ידי הכיסופין אלו נעשה נפש, כמ"ש (תהלים פ"ד) "נכספה וגם כלתה נפשי", היינו מה שאני נכסף וכלה אחר השי"ת מזה עצמו נעשה נפשי... (לא)
וכלל הדבר שמאד יקר הכיסופין וההשתוקקות לדבר שבקדושה, כי על ידם נתהוה נפש, ונגמר על ידי הדיבור כנ"ל ויוצא ומתגלגל. ולפעמים מתגלגל ובא הנפש דקדושה לתוך הרשע ונופלים לו הרהורי תשובה, ותוכל להחזירו למוטב, וכן להיפך כמה רעות גורמים הכיסופין לדבר רע חס ושלום, כי הנפש שנתהוה על ידי כיסופין רעים מתגלגל לפעמים לתוך הצדיק ותוכל להחטיאו חס ושלום... ולפעמים הצדיק מתקן הנפש רעה שמתגלגל אליו, וכן הרשע מקלקל הנפש קדושה שמתגלגל בתוכו, אך בתחילה בעת שמגיע הנפש, על זה אמר הכתוב "יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים" (קהלת ח'), כי בודאי נופלים לו הרהורי עבירה בעת שמגיע אליו נפש רעה מכיסופין רעים, אך אחר כך אפשר שתחטיאו ואפשר שהוא יתקן הנפש. וכן יש רשעים וכו'... וזה סוד נפילת אפים שכוונתו להעלות הנפש בבחינות העלאות מ"ג ולעשות יחוד, כי על ידי הכיסופין וההשתוקקות שזה בחינות העלאת מ"ג כידוע, מזה בעצמו נעשה נפש ונתעלה ונעשה יחוד וזווג כנ"ל... (שם, ועיין שם עוד)
הנפש יקרה היא מאד וצריך להיות זהיר בה ולשמרה מאד, על כן צריכין ליזהר מאד כשבא איזה כבוד חדש לאדם, כי הכבוד הוא אם כל חי, והוא שורש כל הנפשות, וכשהנפש מסתלקת היא מסתלקת אל הכבוד, שהוא שרשה בבחינת (ישעיה נ"ח) "וכבוד ה' יאספך", שהסתלקות ואסיפת הנפשות הם לתוך הכבוד, כי שם שרשם. ועל כן כשבא כבוד חדש לאדם צריך ליזהר ולהשמר, כי אולי בא הכבוד חס ושלום בשביל הסתלקות, כדי שתסתלק הנפש אל הכבוד שהוא שורשה כנ"ל. אך מדה טובה מרובה, ועל כן על פי הרוב בא הכבוד לטובה, דהיינו כשבא נפש חדשה אל האדם אזי היא באה מלובשת בהכבוד, שהוא אם כל חי כנ"ל. ועל כן כשבא כבוד חדש לאדם על פי רוב הוא לטובה, דהיינו שבא נפש חדשה לאדם על ידי זה הכבוד... (סז א)
במדרש תנחומא על פסוק "ואברהם זקן", ברכי נפשי את ה' וכו', מה הקב"ה רואה ואינו נראה וכו'. פירוש שהקב"ה נתן באדם נפש אשר היא למעלה מהטבע, ואין האדם יכול להשיג בחינת נפשו, כדי שיאמין כי אף שאין להשיג כבודו יתברך, עם כל זה יכולין לדבק בו, כאשר גוף האדם נדבק בנפשו, ומצד הנפש יכול לברך את ה' כנ"ל... (בראשית חיי שרה תרל"ו)
...והנה כתוב ויפח באפיו נשמת חיים, זהו בחינת התורה עץ חיים, ויהי האדם לנפש חיה, הוא התפשטות מהתורה, זהו בחינת תולדות יעקב יוסף, בחינת ברית המעור, התפשטות חיות נפש, ולא לחנם הכניסנו הקב"ה במצרים ת"ל שנים, אך כי הנפש יש לה כוחות רבות, כמו שכתבו החוקרים, ואלה הכחות צריכין גאולה להכניס כל אלה הכוחות אל הקדושה, ות"ל שנים הם ת"ל מיני שינויין שהנפש מתפרשת בכל אלה האופנים, "ויהי האדם לנפש חיה", הוא בבני ישראל שנקראו אדם, אתם קרוין אדם, לפי שדבקים בחיים, וכמו שכתוב השם נפשנו בחיים, וזהו בחינת שבעים נפש, לשון יחיד, שכל הכחות מתאחדים לשורש החיות לקשר נפש בנשמה, זהו שם נפשנו בחיים, גי' שבעים בחיים, ב' מיני חיים הנ"ל. (שמות תרס"ב)
בפסוק נפש כי תחטא, במדרש, ה' שמות לנפש וכו', ונדמה להקב"ה... כי האדם זוכה על ידי מעשיו לשלימות הנפש, כמו שכתוב בזוהר הקדוש, זכה יתיר נותנין לו נפש וכו', רוח נשמה עיין שם. וכמו כן על ידי החטא נתמעט הארת הנפש, תחטא לשון חסרון, והקב"ה נתן לבני ישראל תיקונים בקרבן, לכפר השוגג כדי שלא יבא לזדון, כדאיתא במדרש תנחומא, כי השוגג פתח לבא למזיד, ועל זה כתיב פודה ה' נפש וגו' ולא יאשמו וגו', וכיון שהנפש דומה להקב"ה, אם כן יש חלק נפש שאין בו מגע חטא כלל, והיא נשמה יתירה הבאה בשבת קודש, דכתיב וינפש, שלימות הנפש, ונקרא מתנה טובה בבית גנזי, שאין בה מגע רע כלל, והוא היפוך מנפש כי תחטא, ולכן הזוכה לזה מוחלין לו עונותיו, כמו שאמרו חז"ל מחללו, מחול לו. (ויקרא תר"נ)
בפסוק נפש כי תחטא, ובמדרש, וגם הנפש לא תמלא, לפי שהיא מלמעלה, משל לעירוני שנטל בת מלכים וכו'. כי הנפש יש בה כמה מדרגות, כדאיתא, זכה נטל נפש, זכה יתיר יהבין ליה רוחא, יהבין ליה נשמתא, עיין שם זוהר אמור. ולעולם אין לזה שיעור, שהנשמה חלק אלקות, ולעולם הנפש לא תמלא, אבל כפי עבודת האדם זוכה להאיר הנפש ולהשלימה, ועל זה יתן המצוות, כמו שכתוב "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", להמשיך חיות הנשמה אל הגוף, ולהגביר הנפש על הגוף, ועל ידי החטא להיפוך שליט הגוף על הנפש, וזהו נפש כי תחטא, לשון חסרון, שעל כל פנים צריך האדם להיות בינוני, זה וזה שופטן, ולא שיגבר הגוף על הנפש, שזו מדת הרשעים, בחייהם קרויין מתים, שאין הנפש שליט לחיות את הגוף, אבל הצדיקים משליטין הנפש על הגוף, ואז גם הגוף בכלל החיים, ובשבת קודש מאירה הנשמה יתירה, וזה היפוך נפש כי תחטא, אדרבא, הנפש מתחזקת בשלימות. (שם תרס"א)
בענין ביטול ובדיקה, דיש פגם בנפש ויש ברוח, ותיקון הנפש בבחינת המצות, לכן בדיקה לאור הנר, כדכתיב "נר מצוה", פגם הרוח נתקן בדבור, לכן מדאורייתא ביטול בעלמא סגי. (שבת הגדול תרנ"ה)
והאספסוף... הוא בחינת רוח ונפש כמו שכתוב בספרים, שיש לכל איש ישראל נפש רוח נשמה, ובחינת נפש הוא מדריגה התחתונה, שבא בהתפעלות נפש האדם, וזה אינו יכול להיות רק על ידי סור מרע כנ"ל, ואיש אשר רוח בו הוא בחינת אדם ישראל, שאינו צריך לעצות אלו... כי בשמים אין צריכין התקשרות, רק למטה בחינת שבעים נפש, שהם נגד ע' אומות, וכתב רש"י ז"ל שנקרא נפש אחת, עיין שם פרשת שמות, שבחינת נפש הוא התאספות כל הרצונות למשכם לשמים... (במדבר בהעלותך תרל"ה)
במדרש אספרה לי, וה' הבונה בשמים מעלותיו וכו'... והענין בקצרה, כי יש ב' ענינים שצריכין להמשיך כח משמים לזה העולם, וזה פעל משה רבינו ע"ה, שהוריד התורה מן השמים, אך צריכין גם כן להכין עצמנו להיות כלי מוכן לקבל השפע משמים, וזה ענין הספינות קשורות שלמטה, דכתיב "ואגודתו על ארץ"... ובאמת ב' אלו הם בחינת הנפש והרוח, הנפש צריכה שמירה, וגאולתנו ממצרים היתה בבחינת הנפש, ואחר כך זכו לבחינת הרוח בחינת התורה, אבל כשנפגם אחר כך הנפש על ידי החטאים, כמו שאמרו נפשנו יבשה, ונפשנו קצה, היו צריכים לקבל תקונם על ידי בחינת שבעים נפש, בחינת ואגודתו על ארץ... (שם שם תרמ"ז)
...מילה מתייחסת לנפש, שהיא באבר התאוה לעצור את הכוחות הגופניים והרצונות החמריים, ונפש הוא הרצון והתשוקה שבאדם, כמו שאמרנו כמה פעמים מלשון אם יש את נפשכם, שפירושו רצונכם... (בראשית לך תרע"ב)
ויקרא יעקב אל בניו... ויש לפרש... ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והיינו דרבי יודן מיירי מהנשמות, שנשמות ישראל לעולם ראויין להשראת השכינה, ובנשמות לעולם יאיר אור אלקי, ואפילו שהגופין והנפשות בלתי ראויין, ועל זה אמרו ז"ל (יומא נ"ז) אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם, כי הנשמה שבישראל טהורה היא. ורבי פנחס מיירי בנפשות, שלפי הנפשות מוכנה ומזומנה האלקות אם ירצו להמשך אחר השי"ת, השומע ישמע והחדל יחדל, כי נפש הוא לשון רצון, כברש"י חולין ק"כ, נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם וכו', כמו "אם יש את נפשכם", שהוא לשון תאוה וקורת רוח, שהנפש נהנית ממנו, אם כן הכל תלויה בנפש עצמה ממה שהיא נהנית ויש לה קורת רוח, אם באלקות היא מושכת עליה הארה אלקית, ואם חס ושלום להיפוך הוא להיפוך. ובנפש יצדק מאד הלשון זימנו לבניו... (שם ויחי תרע"ד)
...וזה נפש ומשפט, היינו כי נפש מלשון רצון ותשוקה כלשון אם יש את נפשכם, היינו שהנפש בטבעה להשתוקק, אך למען תשתוקק רק לדבר ראוי, על זה בא המשפט לברר מהו ראוי ומהו אינו ראוי, וזהו מדת הצמצום שמתיחסת לשמאל כנודע, וזה שהנפש נתונה במקום משפט. והנה דם נפשו של אדם קצה בו, ולכל הפחות אינו משתוקק אליו. ועל כל זה נאמר "רק חזק לבלתי אכול הדם", והיינו מפני יצר הרע הנטוע בתוך לבו של אדם... (ויקרא תרע"א)
ולפי מה שפירשנו לשון נפש תשוקה ורצון, יש לפרש מאמר הכתוב "וביום השביעי שבת וינפש"... שבשבת הוא יום מנוחת הגוף ועוסק בתורה ותפילה, ואז הוא מרוצה לפניו יתברך, וזה פירוש "וינפש", היינו שהקב"ה מקבל נייחא ורצון מעולמו. (ויקרא תרע"א)
ולפיכך תבין כי מקום מחצב הנפשות הוא עולם שלם בפני עצמו מקיבוץ הנפשות, שכל נפש בכללה הוא כח פרטי מכחות הברואים, וקיבוצם קבוצת כל הכחות שיסד השי"ת לבריאת עולם מלא כולל כל הכחות בפרט. וכן אותו המקום כוללם בכלל, ולכן נקרא אותו חדר של מחצב הנשמות בפי חז"ל (יבמות ס"ב א') גוף, שהוא ממש דוגמת גוף האדם שכולל כל אותם פרטי הכחות שבגוף. ומזה גם כן חלופי מעלות הנפשות כמו שיש מעלות בכחות העולמים בכלל יש מעלה לחי על הצומח, ולצומח על הדומם ובפרט רבו מאד, כך יש מעלה בנפשות המיוסדות על אותם הכחות הפרטיים לזה על זה. והן הם המעלות שמן הפחות שבבריאה הנפשיית והוא שכלל כחו הוא כח היותר פחות שבכחות הדוממים עד מעלת משה רע"ה ומשיח ודומיהם. ובזה נבין גם כן ענין עליית האדם ממעלה למעלה שאין האדם נולד בתכלית השלמותו, וכל שני חייו הולך ממעלה למעלה...
וביאור זה מאחר שאמרנו שעם היות כל נפש בכלל רק כח אחד הוא בפרט כלולה מכל הכחות נמצא שכח אחד פרטי מן הבריאה הוא כלול מן כל הכחות, ומאחר שאותו כח הוא גם כן כח נפשיי חלק א-לוה ממעל אם כן גם הוא בעל הכחות כולם, כי הכחות שאצל השי"ת אף על פי שהם נפרדים הם כולם אחד... ולכך הם הנפשות אף על פי שנפש כוללת רק כח פרטי אחד, מכל מקום הוא כלול מכל הכחות גם כן מאחר שהוא חלק אלקי ממעל ששם הכל מתאחד... ונמצא בכל נפש אותו כח כללי של נפש הוא גם כן מחולק לכל הכחות מן העליון שבהם עד היותר תחתון ושפל, ונמצא יש מעלות באותו כח פרטי ומדרגות כפי מדרגות כחות העולמיים... והם הם המעלות שהנפש עולה בהם עד הגיעה להשלמת אותו כח על שלימותו... ודברים אלו עמוקים מאד ומבוארים למבין.
וכבר אמרנו כי יש שינוי בהרגשת הנפש לכחות העולמיות כפי הכח שגובר בה והן הם שינויי העולמות, ונמצא גם בנפש אחת כפי עלייתה במעלות מכח פרטי חלק מכח הכללי לכח כך הוא השינוי בהרגשתה לכל הכחות ונמצא היא הולכת מעולם לעולם, ונפש אחת גם היא כלולה מעולמות הרבה לאין מספר, כי כל שינוי הרגשה בכחות העולמיים שבו הוא שינוי עולם כמו שנתבאר. והן הם העולמות המרובות לכל נפש כפי מספר המעלות שעלה בהם כך מספר העולמות הכלולים בו... (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד מב)
ודבר זה הוא מצד חיצונות הנפש הנגלית שכח הנפש יש לכל נברא, שגם בבעלי חיים נאמר נפש, וכמו שאמרו ז"ל (נזיר מ"ח א') והוא הכולל הכל. מה שאינו כן הדעת והכרה הוא רק לנפשות מיוחדות בלבד, שהם נפשות התלמידי חכמים, וכמו שאיתא בזהר זכה יתיר יהבין ליה רוח, זכה יתיר וכו', מה שאינו כן הנפש הוא מיום הולדו שהוא מצד יעקב הכולל הכל כל האומה כולה... (שם שם עמוד סג)
...וכן בנפש האדם המתלבשת בתוך הגוף יש בה ראש ותוך וסוף, הראש הוא הנשמה שבמוח והיא טהורה נופה נוטה למקום טהרה שהוא הדבקות בהשי"ת, והסוף שכחות הפעולה שבו על ידי הנפש הוא הסוף של כח הנשמה ושם הוא ההכרה לנפרד מהשי"ת, ולכך הרע אינו אלא במעשה... ושם נאמר "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", היינו במעשה. והלב הוא האמצעי ושם בב' חלליו משכן ב' היצרים שיש בו משני הכחות יצר טוב ויצר רע... (שם שם עמוד סה)
כל ישראל יש להם אמונה שלימה בהשי"ת במציאותו ואחדותו והשגחתו, וכמ"ש בשבת (צ"ז) שהם מאמינים בני מאמינים, וזה נקרא נפש דקדושת בני ישראל. וזכה יתיר יהבין ליה רוח (זח"ב צ"ד ב'), היינו כשנזדכך הלב יותר עד שהוא מרגיש זה בלב ובא ממדרגת אמונה למדרגת אמת, שהוא הדבר הברור וניכר ללב ולא באמונה לבד. וכשנזדכך יותר זוכה לנשמה שבמוח, דהיינו מצד החכמה להחכים בהשגות אלקות... (חלק ב צדקת הצדיק רכז עמוד קג, וראה עוד ערך נשמה)
עיקר צורת האדם הוא נפש רוח נשמה שבו, והגוף אינו אלא לבוש האדם, כמ"ש בזוהר יתרו ע"ו א'. וכמו שיש ה' מדריגות נרנח"י (נפש רוח נשמה חיה יחידה) כנ"ל אות רכ"ז, שזהו דמות אדם השלם שנאמר בו בצלמינו כדמותינו, שכן למעלה הם ה' כחות ופרצופים עליונים כנודע, כך זה לעומת זה חלק אדם רע גם כן בה' כחות והם ג' קליפות הטומאה הנזכר ביחזקאל. נפש הטמאה היינו כשעושה עבירות במחשבתו דבורו ומעשיו זה נקרא רוח סערה שבא מן הצפון, הוא הצפוני שבחלל השמאלי וסעיר כולא עילא ותתא... וענן גדול הוא כאשר מתגבר עד הלב שכל הרגשות הלב בחשקות וכיסופין רק לרע, וזהו על ידי שמחשיך ומאפיל לגמרי כח רצון הטוב הגנוז בחלל הימני דלב... וכשחס ושלום מתגבר יותר עד המוח להחכים בכל יום בחכמות חיצוניות תאות ורצונות חדשות לרע ולהשכיח רצון השי"ת זה נגד יון... זהו אש מתלקחת דמתלקחת רוצה לומר שמוספת בכל רגע התלהבות חדש ואין כבה כלל וזהו נר"נ דרע... (שם שם רכח עמוד קד, וראה שם עוד)
עצם הנפש הוא כח החיות ומחשבה דבור ומעשה הם לבושי הנפש שעצם החיות מתלבש בהם במעשה הפרטית שעושה וכן בדבור ומחשבה וכידוע. וכל מצות התורה הם כלולים בג' אלו מחשבה דבור ומעשה, ולכך הם מלבושים לנפש, וכן ההיפך בעבירות וזה טעם שהמשילו רז"ל הרשעים לאסא דקאי ביני הוצי (הדס בין הקוצים, סנהדרין מ"ד), דאינו אלא לבוש מלבושי צואים ורעים אבל עצם הנפש הוא חלק א-לוה. ומזון הנפש הוא התענוג כידוע שההנאה והעונג שהנפש מרגשת מאיזה דבר בזה ניתוסף חיות. ועולם הבא הוא עולם התענוג דנהנין מזיו השכינה... אבל בעולם הזה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קדושין ל"ט), שאין אדם מרגיש עונג בנפש מן המצוה רק לאדם שטוב מטעימין וכו', רק התורה מזה האדם מקבל עונג עצום בנפש... (שם שם רסב עמוד קמה)
הרעבון הוא לשמוע דבר ה' ולפעמים יקר כשאין חזון נפרץ. ונפש היא התשוקה כענין "ותכל נפש דוד"... וצדיק המוגדר במעשים נותן לו אכלו בעתו, כי נפש היא המתאוה ומשתוקקת כמ"ש "ואל אישך תשוקתך" (החומר לצורה). והדם הוא הנפש כחומר לצורה שהוא הרוח חיים. ולכן כתוב ותכל דוד ולא נפש דוד, כי דוד עצמו מדרגת הנפש והתשוקה... אבל הרשע במעשה אין לו נפש שהוא נגד שלימות המעשה... (חלק ג דובר צדק ג עמוד סח)
והנה להיות אור יושר זה בעל מדרגות הנה הכלי קבול שלו הוא בעל מדרגות גם כן בדמותו כצלמו וכמו נפש וגוף האדם, ונמצא שלא כל עגולת אותו מקום חלל ופנוי נעשה כלי קבול לאותו אור ישר רק כפי מדת וקומת אותו אור ישר דהיינו כקומת אדם... וכן ב' אורות אור פנימי ביושר ואור מקיף בעגולים, והעגול כלי קבול להיושר, היינו שהעגול הוא כללות המקום פנוי והוא מקבל בתוכו היושר בחלק ממנו. ובעגול אין חילוק מדרגות רק ביושר. והנה אנו מוצאים דוגמתו באדם, כי הנה יש בו כח חיוני שבו נבדל מן הבהמה ונקרא בשם אדם, וכח זה הוא מתפשט בכל אבריו בשוה... וכן הוא שוה בכל בני אדם, שאפילו הפחות הוא נבדל מבהמה. ויש בו גם כן כח שבו הוא נבדל בעצמיותו אבר מאבר, וכן בכללות מין האדם נחלק אדם מאדם. וב' כחות אלו שבנפש האדם הם הנקראים נפש ורוח, שנפש יש לכל אחד ואחד ומתפשט בשוה בכל אבריו, ורוח הוא המתחלקת למדרגות... והנפש לרוח הוא כלי קבול הנפש מקיף הכל ומקבלת בתוכה הרוח. ואין כאן מקום ביאור פרטי כחות הנפש רק זהו בכלל...
והנה גם בנפש יש השגות אלקות וכמ"ש "ונפש כי" וגו' "צמאה לך נפשי" וגו', והיינו כי אור היושר הזה הוא כלול גם כן מב' כחות פנימי ומקיף, לפי שהוא נמשך מן אור המקיף היינו מן אור המצומצם הממוצע מאותו אור נמשך בדרך משל כמו קו אור פנימה, נמצא יש בו גם כן מכח אותו אור המקיף... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד קצז, וראה עוד ידיעת ה')
...והוא שבאדם יש ג' מדרגות, נפש רוח ונשמה, והוא כנגד מחשבה דבור ומעשה, וכמו שסדר האר"י הקדוש לענין ג' יומין דבתר שבתא וג' יומין דקמי שבתא, שביום ד' מופיע בחינת הנפש יתירה משבת הבאה, שהוא כנגד מעשה, וביום ה' מופיע בחינת הרוח, שהוא כנגד דיבור, וביום ו' מבחינת נשמה, שהוא כנגד מחשבה, וכן נשאר לג' ימים דבתר שבתא, והוא דהנפש שהוא הדם, כמו שנאמר "כי הדם הוא הנפש", מזה בא כל פעולות האדם שהוא במעשה, והרוח הוא בחינת דיבור, וכמתרגם "לנפש חיה" לרוח ממללא. ונשמה היא במוח, כמו שאמר מחשבה מוחא, ובשבת כל הנפש רוח ונשמה המה פנים חדשות, וכמו שאומרים ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, דנפש שהוא במעשה, ובכל יום השבת שהוא שובת מכל מלאכה ועשיה הוא פנים חדשות, שעל ידי ששובת ממלאכה שהוא רגיל בה כל ששת ימי המעשה, הוא כבא לידו דבר עבירה וניצול ממנה, והרי הוא כעושה מצוה (קידושין ל"ט), על ידי זה זוכה לנפש יתירה, ובדיבור, דכתיב "ודבר דבר", ואיתא (שבת קי"ג) שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, ולאו דוקא דיבורים אסורים, רק אפילו בדברי רשות... וזה בחינת הרוח, הוא גם כן פנים חדשות, וב' הדברים אלו הוא מצד האדם, שעל ידי מה ששובת במעשה זוכה לנפש יתירה, ועל ידי השינוי בדבור, שהוא מקיים "ודבר דבר", זוכה לרוח יתרה, והנשמה שהיא נגד מחשבה, זהו מצד השי"ת, שנותן באדם שיהיה לו בשבת רק מחשבות קדושות בתוספות קדושה, וזה שדקדקו בגמרא הנ"ל, שנשמה יתרה נותן הקב"ה באדם ערב שבת וכו', שזה נותן הקב"ה.
והנה הנפש שהיא כח העשיה ניכר בשבת במה שהוא שובת מכל מלאכה, וניחא שנקרא פנים חדשות, וכן בחינת הרוח שניכר גם כן בשבת, שמשונה בדיבור, שמדבר רק בדברי תורה ובמילי דשמיא, ולכן הוא פנים חדשות, מה שאינו כן הנשמה יתרה, שהוא מחשבה שבמוח ובלב, במה זה ניכר שיהיה נקרא פנים חדשות, אך הוא על כרחך שאיתא (נדרים מ"ט) מורה ורוי וכו', אלא חכמת אדם תאיר פניו, שחכמה שבמוח ניכר גם כן על הפנים... ומטעם זה בשבת אין צריך פנים חדשות, דשבת חשיב פנים חדשות, שבשבת יש לכל אחד מישראל פנים חדשות, וכן היראה הגם שהוא בלב ניכר גם כן על הפנים, כמו שנאמר "ולמען תהיה יראתו על פניכם"... (פרי צדיק דברים תצא ו)
העולם סובר כי מחלה היא רק חולי הגוף, אבל חסרון הנפש אין זה מחלה רק חסרון נפשי, ולכן על חולי הגוף הולכים למרחקים לדרוש אל הרופאים, מה שאינו כן על חסרון נפשי, והאמת לא כן הוא, רק נהפוך הוא, אברי הגוף הם מלבוש לנפש, ואם גם למלבוש כך הוא, דורשים כל כך בכל מאודם, עיקר האדם שהוא הנפש, כמה מהצורך לדרוש ברופאים... וזה שאמרו ז"ל אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה, (בבא בתרא ח'), כי התורה שלהם, היה להבין מתוך התורה דרכי ה' ית'... וידיעת דרכיו הם הם רפואות הנפש, למי שחולה בה, והכל חולים בה... והלכו לרופאים לרפאם מחולי נפשם המסוכנת מאד במחלתה הרבה יותר ממה שהאדם מרגיש בחולי, למה, כי זה עיקר האדם, ואברי הגוף רק לבוש לאברי הנפש... (חלק א קכב)
וכן בגוף ונפש, הגוף הוא בזוי, וגם אינו שלו, והנפש מכובדת והיא שלו, כי תלך עמו בעולמו לעד, והנה האדם אוהב בניו ושונא חורגו, ובעל כרחו יתן לו מה שנותן לו, וכן היה צריך להיות משפט האדם בגופו ונפשו על פי השכל, כי הלא גופו אינו שלו וגם בזוי, וכשיצטרך להוציא עליו מעות, היה צריך להצטער הרבה כבעד בזוי וחורג יחד, מה שאינו כן הנפש המכובדת ושלו, הלא בשמחה היה צריך ליתן בעדה צדקה וגמילות חסד וחזוק התורה. ואנחנו רואים ההיפוך, ולמה הוא, אבל הוא הדבר אשר דברנו, האדם צריך לעמול ולהבין מה היא הנפש, כי היא רואה ואינה נראה... ומי שאינו עמל אינו יודע נפשו. ולכן הגוף שמורגש בלי יגיעה, נודע לו היטב והוא כשלו, ובשמחה מוציא עליו ממון רב, מה שאינו כן להנפש, כין שאינו יודע נפשו אינה שלו, ולכן חס להוציא עליה ממון כעל דבר שאינו שלו... (חלק ב קנה)
בספר שערי תשובה לר' יונה ז"ל, עיקר ד' אות י"ב, וכן ישים כוחו וכו', שנאמר (משלי י"ח) "רוח איש יכלכל מחלתו ורוח נכאה מי ישאנה", פירוש, כאשר יחלה הגוף הנפש תסבול חליו... כלומר תעזור לגוף ותסעדהו כאשר תדבר על לבו ותנחמהו לקבל ולסבול, אבל כאשר הנפש חולה ונכאה מן היגון והדאגה, מי ינחם הנפש ומי יסבול ויסעד אותה... ואם תמצא את החוטא תלאה ותקרה אותו צרה ויצדיק עליו את הדין ויקבל המוסר באהבה יהיה זה לו למגן מן היסורים הרבים הראוין לבא עליו... (שם רצה)
אשר שאלת בענין הנפש והנשמה ויצר הטוב ויצר הרע, ידע תדעו חביביי, כי האנוכי של האדם היינו הנפש, האנכי הזה יש בו מדות טובות ורעות, הרי אלו היצרים הטבעיים, יצר טוב טבעי ויצר רע טבעי. מלבד זה ברא השי"ת שני מלאכים, האחד אשר ידרש טובת האדם ומלמדהו לטובה, ואחר כך ביום הדין הוא מלמד עליו זכות, והוא יצר הטוב, והשני, הדורש להרע לאדם, והוא כח הטומאה והחושך הרוחני שבבריאה, כאמור יוצר אור ובורא חושך, והמלאך הזה הוא היצר, הוא שהשטן שמקטרג ביום הדין, והוא מלאך המות... והנה אמר הכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", באפיו של מי, של האדם. אלמא כבר היה אדם טרם שנופחה בו נשמתו. וכך הוא באמת, שהאדם נברא בנפש, היינו אנוכיותו כמו כל הנבראים החיים. ונפשו גדולה מנפשות שאר הברואים, שנפשו משכלת היא בחכמה, פירוש שיש לו גם שכל וגם כח הדיבור וההסבר, מה שאין בשאר בעלי חיים. ואחר כך שם בו הקב"ה את הנשמה הקדושה, היינו כח קדושה עליונה, ונקראת נשמת חיים, כמו "ובחרת בחיים", שהקדושה נקראת חיים, שהיא מציאות, והטומאה נקראת מות... (חלק א עמוד עא)
הנה ידועות ה' בחינות שבנשמה: רוח, ונשמה, חיה ויחידה. נפש בחינתה בעולם הזה, עולם המעשה, רוח, בחינתה רוחנית, בהתרגשות והתלהבות. נשמה בחינתה באהבה, בדבקות, בלשמה, דהיינו בחינת עולם הבא כידוע, את הליכות הנפש נדע ונבחין בהם במחשבתנו, וכן אי ידענו את הרוח והרגשותיו, את הנשמה לא נדע, כי אם על פי דמיון. לא נבחין בדבקות בו יתברך ואהבתו על פי נסיוננו אנו, אלא על פי משל מאהבת האם לבנה או מאהבה שבנשואין, כמו שמלמדנו שלמה המלך ע"ה בשיר השירים... אבל אם גם יש לנו מבא לחשוב בבחינת נשמה, אבל לכאורה אין לנו שום שייכות למושגים של בחינת חיה ויחידה. אמנם מצאנו מושג, שאם יש דבקות, הרי יש שורש שמחיה את הדבקות הזו, הרי יש בחינת מקום שהדבקות שואבת ממנו, ואם באנו להבליט בנשמה הבחינה הזאת, היינו בחינה שהיא נקראת חיה. ויש מושג גבוה ממנו, הן גם שורש חיות זו של הדבקות יש לה מקור, והוא למעלה למעלה, היינו התכלית הפנימית של הבריאה כולה, התכלית המיוחדת והשלמה. והבחנת בחינה זו בנשמה נקראת יחידה, שאין כלום לה, לא שאיפה ולא מקצת רצון, זולת התכלית היחידה אשר רצה בה השי"ת בכל בריאתו כולה. ויש מושג גבוה עוד יותר, בחינת השורש אשר ממנו באה בחינת התכלית... (שם עמוד רטז, וראה שם עוד)
...בנפש ישנן ב' בחינות, הנפש הבהמית והנפש השכלית. הבהמית, כאינסטינקט, פועלת בלי הכרתנו, (בתת-הכרה), היא מקבלת ציווים ומקיימתן, למשל החושב לקום בשעה ידועה יקיץ בשעה ההיא... אמנם התאוות והרצונות גם כן משכנם בנפש הבהמית מתחת לסף ההכרה, ועולים אל הנפש המשכלת החושבת מחשבות, אז הנפש החושבת קובעת את הרצונות במחשבה ובלב, ונעשית הנפש העליונה הזאת נוגעת בדבר, ודוחה כל החשבונות וכל הציורים שיתנגדו לרצונות ההם.
לפעול על תת ההכרה אפשר בכמה פנים, אמנם, מהם הוא להשתמש בציורים, כי מחשבת ציורים מפורטים מגעת אל תת ההכרה, ופועלת שמה הרבה. וזהו מה שאמרו גדולי בעלי המוסר, שצריך להסביר את דברי המוסר אל הגוף, הכוונה, להסביר אל בחינת הגוף שבנפש, והיינו הנפש הבהמית, ודבר זה אפשר לקיים בפשטות מאד ובנקל, ובזה השתמשו בעלי המוסר בחשבם בציורי יום הדין, והיו מגיעים לאימת הדין על ידי זה... שם עמוד רנט)