(ראה גם: איש-אשה, אשה, זכר)
דהא מסטרא דדכורא עתירי (עשירים), ומסטרא דנוקבא מסכני, כמה דאינון בשותפא חדא וחס דא על דא ויהיב דא לדא וגמיל ליה טיבו הכי אצטריך בר נש לתת... (הקדמה רלד)
כעין זה נעשו השמים, שהם דכר, (דהיינו ז"א), וזכר מצד ימין בא, (שהוא נעשה מימין הבינה), ונקבה מצד שמאל, (והנוקבא נעשתה משמאל הבינה, ולפיכך אי אפשר להנוקבא שתמצא בלי דכר, להיותה בחינת אש ועשן מסטרא דשמאלא, והיא צריכה לחסדי הזכר, ומטעם זה היא בבחינת דכר ונוקבא ביחד)... (בראשית שיב)
תניא אמר רבי יצחק, כתוב אם הבנים שמחה הללויה, אם ידוע מי היא, (כי היא בינה), אבל הבנים מה המה, אמר רבי שמעון הרי למדנו, שני בנים יש להקב"ה (שהוא בינה), אחד הוא זכר, ואחת נקבה, הזכר נתן ליעקב, שכתוב בני בכורי ישראל... הבת נתן אותה לאברהם, שכתוב, וה' ברך את אברהם בכל, בת היתה לאברהם ובכל שמה... (ויחי קעז, ועיין שם עוד)
וזה הוא המלאך, שפעם הוא זכר ופעם הוא נקבה, וכך הוא, שבזמן שהוא מזמין ברכות לעולם, אז הוא זכר, ונקרא זכר, כזכר המזמין ברכות לנוקבא, כך הוא מזמין ברכות לעולם, ובזמן שנמצא בדין על העולם, אז נקרא נקבה, כנקבה שהיא מעוברת, כן הוא מתמלא מן דינים, ואז הוא נקרא נקבה, ועל כן פעם נקרא זכר ופעם נקבה, והכל סוד אחד. (שם תסח)
שני תקונין של נוקבין אמר שלמה בשיר השירים, אחד לרועה העליונה הוא יובל, (דהיינו בינה), ואחד לכלה שהיא שנת השמיטה, (והיינו הנוקבא), תקון אחד למעלה (בבינה), ותקון אחד למטה (בנוקבא)... (שם תרמח, ועיין שם עוד)
אלא הכי תנינן, כתיב, כי יהיה נערה בתולה, נער כתוב, מהו הטעם, משום שכל זמן שלא קבלה זכר נקראת נער, משקבלה זכר נקראת נערה, אף כאן (המלכות נקראת) ליל, מטרם שקבלה זכר, (שהוא ז"א), ואף על פי שכתוב בו ליל שמורים, (לשון רבים, שמשמע שכלול בו גם ז"א, היינו) משום שהזכר (שהוא ז"א) היה עתיד להתחבר עמה, (אבל עוד לא התחבר). ובשעה שהתחבר עמה זכר, כתוב הלילה הזה לה' שמורים, שמורים זכר ונקבה, (דהיינו ז"א ומלכות), ומשום זה כתוב הלילה הזה.
ובמקום שנמצאים זכר ונקבה אין השבח אלא לזכר, וכך שבחו ישראל בתשבחות שלה, לזכר ולא לנקבה, זה שכתוב, זה א-לי ואנוהו, שאין השבח במקום שנמצאים זכר ונקבה, אלא לזכר... (שמות בא קלא)
...אותיות הזכר אינן מתחלפות, אותיות הנקבה מתחלפות, שזהו שבח הזכר על הנקבה, וכדי שלא תשלוט עין הרע, (שהוא הסטרא אחרא), אנו מחליפים האותיות... (תרומה קלה, ועיין שם עוד)
מקרא זה (אחור וקדם וגו') הרי העמידוהו, אבל תא חזי, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נבראו זכר ונקבה, והיו שניהם קשורים זה בזה, הנקבה לאחור והזכר מקדם, עד שנסר אותם הקב"ה והתקינה והכניס אותה לפני האדם להסתכל פנים בפנים, וכיון שהסתכלו פנים בפנים, רבתה האהבה בעולם, והולידו תולדות בעולם, מה שלא היה מקודם לכן. (פקודי רב)
...ולכן כל מי שאינו נמצא דכר ונוקבא, נעדר ממנו כל שבח, ואינו בכלל אדם, ולא עוד אלא שאינו כדאי להתברך... (ויקרא נז, וראה עוד איש-ואשה)
...שאמר רבי שמעון, הזווג דדכר ונוקבא נקרא אחד, כי במקום שהנוקבא שורה נקרא אחד, מהו הטעם, הוא משום שזכר בלי נקבה נקרא חצי גוף, וחצי אינו אחד, וכשמתחברים יחד ב' חצאי גוף נעשו גוף אחד, ואז נקראים אחד... (שם קא)
...זה שכתוב, ויהי האדם לנפש חיה, לנפש חיה ממש, (דהיינו הכלולה מזכר ומנקבה), ומי שמסופק בזה, משום שאינו ידוע אם חיה זו היא חיה תחתונה, (שהיא המלכות), או חיה ששמה ישראל, (שהוא ז"א), או מדכר או מנוקבא, (ידייק) שהרי לא כתוב לנפש החיה, (שהיה משמע לחיה הידועה), אלא כתוב לנפש חיה סתם, שמשמע הכל, (כלומר כשנפש חיה זו היא כלולה מכולם). וכשקם אדם, (אחר שקבל את הנפש החיה), היתה הנוקבא שלו תקועה בצדו, והנשמה הקדושה שבו היתה מתפשטת לצד זה של הדכר), ולצד זה (של הנוקבא), והיתה דיה לזה ולזה, לדכר ולנוקבא, משום שהיתה כלולה כך, (מדכר ונוקבא), אחר כך נסר הקב"ה את האדם ותקן את הנוקבא שלו, זה שאמר ויבן ה' אלקים את הצלע וגו'... (שם שיז, ועיין שם עוד)
ואם נקבה תלד, כמו שהעמדתי, (שהוא משום) שהצד שמאל שלט יותר והימין נכנע אליו, ועל כן הכל על אחד שנים, נתרחקה הנוקבא (שהיא המלכות) מדכורא, (שהוא ז"א, וכדי) להתקשר הרוח שיתלבש בגוף, כי השמאל אינו מתישב בגוף כמו הימין, כי נמצא התוקף (הגבורות) יותר... (תזריע ל, ועיין שם עוד)
מבלתי יכולת ה', יכול ה' מיבעי ליה, אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, עכשיו יאמרו אומות העולם שתשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל... (ברכות לב א)
...והאמר רבי יצחק בריה דרב אמי, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר... (שם ס א)
כדתניא רבי אומר... ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו מי שבניו נקבות. (פסחים סה א)
ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם, רבי יוחנן אמר רביה באה לעולם, ריש לקיש אמר מריבה באה לעולם. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן, לדידך דאמרת רביה באה לעולם, מפני מה לא נכפלו בנותיו של איוב, אמר לו נהי דלא נכפלו בשמות, אבל נכפלו ביופי... רבי שמעון ברבי איתילידא ליה ברתא, הוה קא חלש דעתיה, אמר ליה אבוה רביה באה לעולם, אמר ליה בר קפרא תנחומין של הבל ניחמך אבוך, דתניא, אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא אשרי למי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות... כתנאי, וה' ברך את אברהם בכל, מאי בכל, רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת, רבי יהודה אומר שהיתה לו בת, אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ובכל שמה. (בבא בתרא טז ב)
אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקב"ה, סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר והרג את התנין אשר בים... מה עשה הקב"ה סירס הזכר וצינן הנקבה, ושמרה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר הנה נא כחו במתניו זה זכר, אונו בשרירי בטנו זו נקבה... וליעבידא איפכא, איבעית אימא נקבה מליחא מעלי, איבעית אימא כיון דכתיב לויתן זה יצרת לשחק בו, בהדי נקבה לאו אורח ארעא. (שם עד ב)
רבי ישמעאל אומר... שהזכר נגמר למ"א (יום) והנקבה לפ"א, וחכמים אומרים אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מ"א... (נדה ל א)
...מאי שנא חבלי נקבה מרובין משל זכר, זה בא כדרך תשמישו, וזה בא כדרך תשמישו, זו הופכת פניה, וזה אין הופך פניו... ואמר רבי יצחק דבי רב אמי, בא זכר בעולם, בא ככרו בידו, זכר זה כר, דכתיב ויכרה להם כירה גדולה, נקבה אין עמה כלום. נקבה נקייה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, דכתיב נקבה שכרך עלי ואתנה... שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי, מפני מה איש מחזר על אשה, ואין אשה מחזרת על איש, משל לאדם שאבד לו אבידה, מי מחזר על מי, בעל אבידה מחזיר על אבידתו, ומפני מה איש פניו למטה ואשה פניה למעלה כלפי איש, זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראה, (שנוצרה הימנו), ומפני מה האיש מקבל פיוס ואין אשה מקבלת פיוס, זה ממקום שנברא, וזו ממקום שנבראת, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה, (עצם כשמכין בו קולו נשמע, אבל קרקע כשמכין בה אין קולה נשמע). (שם לא א וב)
לרוב... ולפי שהיו שטופים בזנות לפיכך הרבה להם נקבות, הדא הוא דכתיב (בראשית ו') ובנות יולדו להם. (בראשית כו ו)
רבי שמעון ברבי אמי ילדה אשתו נקבה, חמתיה רבי חייא רבה, אמר לו התחיל הקב"ה לברכך, אמר ליה מנא לך הא, אמר ליה דכתיב ויהי כי החל האדם לרוב וגו'. עלה אצל אביו, אמר לו שמחך הבבלי, אמר ליה כן וכן אמר לי, אמר לו אף על פי כן צורך ליין וצורך לחומץ, צורך ליין יותר מן החומץ... משהאדם משיא את בתו ומוציא את יציאותיו הוא אומר לה לא יהי ליך מחזוריך להכא... (שם שם ז)
זכר ונקבה יהיו, אם ראית זכר רץ אחר נקבה תקבלם, נקבה רצה אחר זכר אל תקבלה. (שם לא יח)
רבי ברכיה בשם רבי שמואל בר נחמן אמר, נמשלו ישראל כנקבה, מה נקבה זו נוטלת עישור נכסים מאביה ויוצאת, כך ירשו ישראל ארץ ז' עממים שהיא עישור ע' אומות, ועל ידי שירשו ישראל כנקבה, אמרו שירה בלשון נקבה, שנאמר (שמות ט"ו) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', אבל לעתיד לבא הן עתידין לירש כזכר היורש כל נכסי אביו, הדא הוא דכתיב (יחזקאל מ') מפאת קדמה עד פאת ימה יהודה אחד דן אחד וכלהון כך, והן אומרים בלשון זכר, שנאמר (תהלים צ"ו) שירו לה' שיר חדש... רבי ברכיה ורבי יהושע בן לוי למה נמשלו ישראל כנקבה, מה נקבה זו טוענת ופורקת טוענת ופורקת, וחוזרת ופורקת ושוב אינו טוענת, כך ישראל משתעבדין ונגאלין משתעבדין ונגאלין, וחוזרין ונגאלין ושוב אין משתעבדין לעולם. בעולם הזה על ידי שצרתן צרת נקבה יולדת הן אומרים שירה לפניו בלשון נקבה, אבל לעולם הבא על ידי שצרתן אינן צרת יולדת הן אומרים שירה בלשון זכר... (שיר השירים א לז)
לפי שבשר ודם מרחם על הזכרים יותר מהנקבות, והקב"ה אינו כן, כי רחמיו על כל מעשיו על הזכרים ועל הנקבות... (נצבים ב)
למה אמר כל זכר ולא מזכיר שם נקבה, מפני שכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים, שנאמר כל זכר, לכך אמר דוד, הנה נחלת ה' בנים אלו הזכרים, ואם באו הנקבות אף הם שכר פרי הבטן. (במדבר פרק ג תרצא)
ואם נקבה, מאי נקבה, נקי בא, נקי מן המצות, כגון מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, נקבה, שכל המצפה למעשה אשתו אינו רואה סימן ברכה. (ויקרא תזריע)
והענין, דע שכל מה שברא הקב"ה זכר ונקבה בראם, אפילו המים יש בהם זכר ונקבה כשנבראו, וברא רקיע להבדיל בין מים זכרים לנקבות. ודע כי כל פירות האדמה אינם צריכים למים זכרים, אלא אפילו על ידי מים הנקבות יוצא הפירות מטעם הנזכר, חוץ מן החטה... (בראשית)
את בניו ואת נשיו - הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים, שנאמר (בראשית ל"ו), ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו'. (בראשית לא יז)
ואם מבן ששים - כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה להחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, (ערכין י"ט) דאמרי אינשי סבא בביתא פאחא בביתא, סבתא בביתא סימא בביתא. (ויקרא כז ז)
...וטימא וטהר בנקבה כפליים מבזכר, וכן הדין, כי הדכורא מתגבורת טיפת הזכר שמזריע לובן אחר שתזריע הנקבה אודם, ולכן טפת הזכר הבאה באחרונה מתגברת על טפת הנקבה ויולדת זכר, ואין הטומאה נמשכת, אבל יולדת נקבה היא כשהזכר מזריע תחילה והנקבה באחרונה, ומתגברת טפת הנקבה, ולכך הטומאה נמשכת כפלים. (תרי"ג מצות)
...כי צורת הזכר והנקבה כענין השמש והירח, כך חייבה החכמה שאינו טוב להיות האדם שהוא עיקר ביצירה לבדו אלא להיות הוא פועל והנקבה ככלי, כענין השמש והירח... וזהו מאמר רבי אבהו, בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים, זה לעצמו וזה לעצמו, ולבסוף במעשה לא נברא אלא אחד, שהוא הזכר, ואף על פי שהנקבה נלקחה ממנו, והיו שנים, אין הנקבה נחשבה בבריאה, שאינה אלא כדבר נטפל אל העיקר לקוח ממנו לצורך תשמישו, ולפיכך קראוה זנב... (בראשית ב יח)
זכר ונקבה בראם - הנפש והשכל, כי הם העקר בלמוד החכמה, כי הגוף אינו נחשב לכלום, אבל הוא כלי להם. (שם ה ב)
...אבל דעת רז"ל שהצורה נגמרת לארבעים יום בין בזכר בין בנקבה, וטעם הכפל לדעתם, מפני שטבע הנקבה קר לח, והיא צריכה נקיון רב לרוב הלחיות המוטבעות בה, ועל כן תצטרך להמתין כל הזמן הזה שכדי שתהיה מנוקה מלידה ומבטן ומהריון, כי כן יצטרכו בני אדם שטבעם קר ולח זמן ארוך בנקיונם מאותן שבטבעם חם. (ויקרא יב ד)
...אבל יולדת נקבה היא כשהזכר מזריע תחלה והנקבה באחרונה, ומתגברת טפת הנקבה, ולכך הטומאה נמשכת כפלים מפני התגבורת ההיא הבאה מצד שמאל. ומדברי הרב ר' אלעזר מורמש"א נראה הפך, שכתב שהדבר תלוי בתאוה, האיש מתאוה לנקבה והאשה מתאוה לזכר, כשהוא מזריע תחלה יולדת מה שנתאוה, והנקבה מתאוה לזכר, לכך כשהזריעה תחלה יולדת זכר, נראה מדבריו שהטפה הראשונה מתגברת... (תזריע, ועיין שם עוד)
...ואמאי טעמא איקרי נקבה, על שם שנקביה רחבים ויש לה נקבים יתירים על האיש, ומאי ניהו, נקבי שדים ורחם. (אמור)
זכר בגימטריא ברכה, ונקבה בגימטריא קללה. (בראשית א כז)
...ומפני שהזכר במדרגת הצורה, והנקבה במדרגת החומר, הבדיל ביניהם בערכין, אבל בנזיקין לא הבדיל בין עבד ואמה וכו', כי אין המזיק מבחין. וערך הנקבה כחצי ערך הזכר, כפי שנשלמת יצירתה בכפל הזמן, פ' יום לנקבה ומ' לזכר. (ויקרא כז ב)
ולכך כתיב מבלתי יכולת להורות על כח חסר, לומר שתשש כחו חס ושלום כנקבה, שיש לה כח חסר. ועוד כי כל דבר שהוא טפל אצל דבר אחר נקרא נקבה, כמו החכמה נקרא בלשון נקבה, כי היא טפילה אצל האדם שהוא בעל החכמה, ולכך קראו חכמים התורה אשה שהיא טפילה ומצורפת אל בעל התורה, וכן היכולת היא אשה אל בעל היכולת, שהיכולת מתחברת ומצטרפת אל בעל היכולת, וכאן אמר מבלתי יכולת, ולא אמר מבלתי יכול, וזה מפני שבא לומר תשש כחך כנקבה, שהיא היכולת, והוא יתברך הוא חס ושלום כמו היכולת, שהוא נקבה כמו שאמרנו, ולכך אמר "מבלתי יכולת"... (באר הגולה ג)
וזה שאמר שהיו כולם נקבות ולא זכר זכרים, כי התאחדותם והתקשרותם אינו מצד הצורה שהזכר הוא צורה בכל מקום, ואין צורה מקבלת צורה, וכאן שראה השתלשלות העולם, איך מתקשרים זה עם זה, כי בענין זה יש להם קשור... ואין זה מצד הצורה, כי מצד הצורה כל אחד מיוחד לעצמו, בצורתו המיוחדת, רק הצורה מתחברת לנושא המיוחד אליו... (שם באר ה)
...וכאשר בא לוט על בנותיו, אשר בנותיו נחשבים טפלים אצל האב, והם גם כן יצאו ממנו, לכך נחשב הכל מן האב, ותולדות אלו הם נוטים אחר הצורה, כי יש אל האיש משפט הצורה, ולפיכך נאסרו הזכרים ולא נאסרו הנקבות, כי הזכרים יש להם משפט הצורה, והצורה באומה זאת יוצא מסדר המציאות, כאשר כל האומה הזאת יצאה מן האב שבא על בתו, כי הבת בטילה אצל האב, וכאלו הכל היה מן האב שהוא זכר, לכך כל האומה הזאת עמון ומואב נמשכים אחר הצורה... ולכך נאסרו הזכרים דוקא ולא הנקבות, כי הזכרים אשר יש להם משפט הצורה ראוי שיהיו אסורים, שהם צורה זרה, שהדבר הזה זר ביותר ולא הנקבות... (נצח ישראל פרק לב)
...ומכל מקום אפשר כי שלימות שלו אינו שלם לגמרי מכל וכל, והוא דומה לנקיבה עם שהוא אדם אשר בריאתו שלימה, ומכל מקום אינה שלימה לגמרי, בערך הזכר, ודומה לזה הגאולות הראשונות, נמצא בהם החסרון כמו שנמצא החסרון בנקבה בערך הדבר שהוא שלם, והיינו דאמר שהשירות הראשונות נקראות בלשון נקבה, שהנקבה יולדת, וביאור ענין זה, שהנקבה שהיא יולדת היא מפני חולשתה שאינה כמו הזכר שיש לו חוזק יותר מן הנקבה, וראיה לדבר כי אותה שאינה יולדת נקראת איילונית, מלשון איל, ואיל לשון קושי, מלשון "ואת אילי הארץ לקח", וכל דבר שהוא חלש יש לו השתנות, ולכך הנקבה יולדת מפני שהלידה היא השתנות אל האשה, והאיילונית אין השתנות לה, נקראת איילונית שהיא קשה... (שם פרק מח)
...ואין ספק כי הזכר הוא הברכה, שהוא כנגד הצורה שהיא הברכה, והנקבה כנגד החומר, שאין בחומר ברכה, רק הוא מקבל, ולכך אמר שנותן מטתו בין צפון לדרום, לא אמר בין דרום לצפון, אלא בין צפון לדרום, רוצה לומר כי הראש יהיה לצד צפון, וכאשר הוא פונה לצפון אשר משם הברכה הצפונה, לכך הוא מוליד זכר... (נתיב העבודה פרק ג)
...וזה כי הזכר ראוי שיהיה ערכו חמשים שקלים, אף שהאדם הוא בעל אדמה וצורתו מוטבעת בחומר, מכל מקום אינו נוטה אל החומר לגמרי, כמו שידוע מענין האיש, אשר האיש אינו נוטה אל החומר כמו האשה, אבל האשה שהיא נוטה אל החמרי לגמרי, כמו שבארנו פעמים הרבה מענין מדריגת האשה שהיא חמרית ביותר, ולכך ערכה שלשים, שהוא חצי מחמשים, ולא שייך לומר שיהיה ערכה כ"ה מפני שאינה כולה חמרית, רק היא נוטה אל החמרי, ולכך נשאר שלשים שהוא רוב חמשים... (נתיב הלשון פרק ב)
...ועוד ראוי שיהיו בניו זכרים, כי הזכר מעלת מדרגתו נסתר וצנוע ביותר, ומפני כך כאשר צנוע בדרכיו, ואז הוא מגיע עד המדרגה הנסתרת אשר בא משם הזכר, כי הזכר בא ממדרגה נסתרת עליונה, אבל האשה לפי שפלתה אינה באה ממקום נסתר עליון, ולכך זכר בגמטריא ברכה, וכל ברכה הוא בסמוי ובנסתר מן העין, אבל הנקבה הפך זה, שלשון נקבה כמו ויקב את השם שהוא קללה, והוא לשון נקבה שכרך עלי ואתנה, שהוא לשון מפורש, שהמפורש אינו סמוי, ולכך הוא לשון קללה גם כן, ומפני כך אמרו עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, ט' נטלו נשים, וכל זה מפני שהדבור מוציא הכל אל הגלוי, וזה שייך באשה, שאין לה מעלה העליונה הנסתרת... (נתיב הצניעות פרק א)
בא זכר לעולם, דבר זה ידוע, כי הזכר הוא השלם בבריאה, ועם הדבר שהוא שלם באה הפרנסה, שהיא השלמת האדם, אבל הנקבה אדרבה, פרנסה שלה מצד שהיא חסרה ומשתוקקת אל השלמה ומשלים אותה השי"ת בפרנסה. ולפיכך נקראת נקבה, מלשון נקבה שכרך עלי, כלומר שהנקבה מבקשת השלמה מפני חסרונה, וזה ההפרש שיש בין הזכר ובין הנקבה, וזה מה שאמר אחר כך כיון שבא זכר לעולם בא שלום לעולם, כיון שהזכר השלם בבריאה, והוא משלים את האשה, בא גם כן עמו השלום, כי השלימות והשלום תלוים זה בזה... (חידושי אגדות נדה לא ב)
...אבל בנקבה זרע האיש עיקר, לכן אין בה טומאה שצריך להסירה (הערלה), וטומאת שבועים לאשה בלידתה, כנגד ב' נקבות שנמשך להם מחטא הקדום, והיא הוסיפה נקבה בעולם, וזרע האשה יותר ממהר להתבשל, לכן יצירת הזכר למ' ונקבה לפ', וכן אמרו רז"ל יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, שיש בה יותר חום טבעי, וזהו טעם טומאת מ' ופ'. אמנם לרז"ל יצירת זכר ונקבה למ', ואם כן הטעם שנקבה קרה ולחה, וצריכה אמה יותר זמן לנקות עצמה. (ויקרא יב ב)
ואולי נוכל עוד לומר על דרך מה שאמרו בזוהר, כי בסט"א הנקבה יותר חזקה מהזכר, כי הזכר נוטל יותרת שלה ונקרא יותרת הכבד, וכחזיון הזה הראני בחלום שנאבקתי עם הזכר והיה נקל בעיני להכניעו, והפלתי אותו בכחי, ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים, ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות לארץ, אך לא כבעלה הזכר, ולזה אמר כנגד גאולה העתידה בני אתונו, אותם שבאים מכח הנקבה יאסר ה' לפני בני ישראל. (בראשית מט יא)
אמנם הבת אינה מיועדת לקיים זכר ושם אבותיה, לא בתולדתה ולא בנחלתה, כי אין הבת יורשת, והבעל יורש אותה, וכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, וכל הבנים הולכים אחר האב להיותם כהנים לוים וכו', ומטעם זה נאמר בבת לשון העברת נחלה, הנה מסבות כל אלה הבת היא כאילו נבדלת ונפרשת מבית אבותיה בין בתולדה בין בנחלה, ועל שם הפרישה וההבדלה הזאת הונח עליה שם נקבה, מן "אשר נקבו בשמות", לשון פרישה... (בראשית א כז)
זכר ונקבה ברא אותם - כל בעלי החיים נבראו זכר ונקבה, אך הכתוב לא הזכיר זאת אלא בבריאת האדם. כך לימדתנו תורה, כי שני המינים נבראו מאת ה' במישרין, ושניהם כאחד נבראו בצלם, דבר זה מודגש בהדגשה מיוחדת על ידי המעבר מלשון יחיד (אותו), ללשון רבים (ברא אותם), אחד הוא האדם שנברא בצלם, והרי הוא לפנינו בזכר ונקבה, רק שני המינים מגלמים ביניהם את מושג האדם במלואו... נקבה משורש נקב, קבע, יעד, הנקבה היא איפוא היעודה, הזכר שומר בסגור לבבו כל מסורת אלקית ואנושית, מין הזכר מעביר את התרבות והמסורת, האשה זוכה ביעודה המיוחד, שעה שהיא נלוה אל האיש ומצטרפת לשאיפותיו... האיש בוחר לו את ייעודו, ואילו האשה זוכה בו עת היא נלוית אל אישה. (בראשית א כז)
זכר ונקבה בראם - ואין אמת בדבר, שחלוקת התפקידים בין איש לאשה היא חלוקה שרירותית גרידא. מתחילת בריאתו נברא האדם זכר ונקבה, שניהם נבראו בדמות אלקים, ושניהם שוים בערכם, שניהם נתברכו, ושניהם כאחד קרויים אדם... (שם ה א)
...יוצר האדם ציין את טבעה הצנוע של האשה על ידי שמנע ממנה את מעטה השיער של הלחיים, וכדרך שעשה ביצירתו כן עשה בתורתו, לא רק איסור השחתת פאת הזקן, אלא גם איסר הקפת הראש נוהג רק באנשים ולא בנשים... (ויקרא יט כז)
...השלמת האשה היא במישור אחד, השלמה לקראת הבית, והחותמת שלה היא עשר, השלמת האיש היא בשני מישורים, השלמה לבית ולחברה, והחותמת שלה היא עשרים. משעברה שנת העשרים ועד עבור שנת השישים, הרי אלו שנות ההגשמה המלאה של ייעוד האיש והאשה, החותמת שלה ביחס ליעוד האשה היא מכפלה של עשר ושלוש, שלושים, ואילו ביחס לייעוד האיש זו מכפלה של עשר וחמש, חמשים. משעברה שנת השישים ועד סוף החיים, הרי אלו שנות הזיקנה, השנים של קציר החיים, פעילות הפרט סוקרת בסיפוק את בנין החיים שהושלם. הפעילות בתחום החברה סוקרת, לפחות, תרומה הגונה לכלל, משום כך החותמת של זיקנת האשה שפעילותה היא בתחום הפרט, הוא מספר של שלמות, עשר, ואילו החותמת של זקנת האיש, שפעילותו היא בתחום הפרט וגם בתחום החברה, היא מספר של שלמות גמורה ושל שלמות לחצאין, עשר ועוד חמש שהם חמש עשרה. (שם כז ח)
ויקרא את שמם אדם - לפי זוהר הקדוש ורעיא מהימנא ענין אדם הוא השלמת זכר ונקבה, וזה דוקא בישראל המצווים בפריה ורביה, ומכוונים בה לקיום האומה, ולא באומות העולם, שאינם מצווים בפריה ורביה, כי לא נשנה אחר מתן תורה, והולדה שלהם רק לקיום הישוב ולמלאות רצון הטבע, ואין הנקבה מתיחסת אל הזכר כלל, לכך לא נקראו אדם. (בראשית ה ב)