נקודה  

זהר:

או בדרך רחוקה, זה הוא אחד מעשרה (מקומות) שהם מנוקדים בתורה, וכולם באות להראות איזה דבר, מהו בדרך רחוקה, (כי יש נקודה על הה"א של רחוקה), זה הוא משום שאדם שמטמא את עצמו מטמאים אותו למעלה, כיון שמטמאים אותו למעלה, הרי הוא בדרך רחוקה, מאותו המקום והדרך שזרע ישראל אחוזים בו, כי הוא אחוז בדרך רחוקה, שנתרחק מלקרב לכם (לישראל), ולהתקשר בכם כמו שאתם מתקשרים, (ועל כן כתוב בדרך רחוקה לכם, בנקודה על ה' דרחוקה, להורות שהכונה הוא על סטרא אחרא הרחוקה מקדושה)... (בהעלותך סז)

ועל כן ספר התורה שהוא בצורת בית המקדש אין בו צורת טעמים ונקודות שהכל סתום בתוכו, כמו הצורה של סוד בית המקדש הראשון, שהטעמים והנקודות היו סתומים בתוכו... (זהר חדש שיר השירים רמח, ועיין שם עוד)

מלות שאין עליהן טעמים ואין בהן תנועות, הן כאזני כלה בלי נזרים ונזמים, שהן משוללים מתקון, מלות בלי נקודות הן כאשה בלי לבושים, שאינה יכולה ללכת לשום מקום בעולם, משום זה, תקוני האותיות הם טעמים ותנועות, אלו ואלו הם תקונים ומלבושים לאותיות, ועל כן תורי זהב הם תנועות הטעמים...

נקודות וטעמים הם ב' מדרגות, אלו ואלו צריכים לתקן בהם את האותיות, האותיות הן רשומות בסודות עליונים, כי כולן יוצאות בסוד החכמה העליונה, באלו ל"ב השבילים היוצאים מחכמה... הנקודות הן יוצאות מסוד המוח, לקיים האותיות על תקונן, ובנקודה אחת משתנה (פרוש המלה), ומעבירה את המלה ממשמעותה לאופן אחר.

הניצוץ הקשה כשנזדווג אותו האויר הטהור עם המוח, נזדווג ולא נזדווג, הגיע אל אותו המוח ונסתלק ממנו, הגיע ולא הגיע, אז יצאה אותה הארת הזווג מן המוח אל האותיות והאותיות ננקדו. ואם תאמר שהנקודות הן תקון סופרים, חס ושלום, כי אפילו כל נביאי העולם יהיו כמשה, שקבל התורה מסיני, אין להם רשות לחדש אפילו נקודה אחת קטנה באות אחת, ואפילו באות קטנה שבתורה...

ועל כן כל האותיות באות ללכת בסוד אלו השנים בנקודות וטעמים כאחד, וזה סוד תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב הם טעמים ותנועות, במשכיות כסף הן הנקודות, דבר דבור על אופניו, כי אין המלה כפי שראוי לה להיות, אם לא על ידי אלו השנים, (הטעמים והנקודות), ומשום זה נאמר תורי זהב נעשה לך... (שם תקצח, ועיין שם עוד)

בשעה שנברא האדם, כל האותיות שבו נבראו ונגלמו, (דהיינו שנעשו בהן ממשות וחוזק), ונצטיירו, בשעה שנפח בו רוח, יצאו הנקודות ונתיישבו באותיות, (שהוא סוד הנשמה אל הגוף שנקרא אותיות), בשעה שנתתקן בתבונה ודעת יצאו התנועות של הטעמים, (שהוא סוד ג"ר מאו"א), ונתישבו על הנקודות והאותיות, וכל תקון של סוד אדם כך הוא, (שכלול) בכל צדדי העולם, בסוד האדם מתיישב הכל כמו שאמרנו, ואינו נקרא אדם, חוץ אם יש לו כל אלו התיקונים, שהם אותיות נקודות וטעמים)...

אמר לו אליהו, רבי, פתח פיך ויאירו דבריך, כי רשות מלמעלה נמסרת בידך. פתח (רבי שמעון) ואמר, בראשית ברא אלקים, מקרא זה העמדנוהו בכמה מקומות, אבל בא וראה, על סוד העיקר הזה שאמרנו, (דהיינו על סוד הנקודות), כי אם יבואו כל הנביאים הנאמנים שבעולם, ואפילו יעלו בנבואתם כמעלת נבואת משה, לא יוכלו לחדש אפילו נקודה אחת שבתורה, מהו הטעם, הוא משום שכל האותיות אינן יוצאות אלא מתוך נקודה קטנה, (דהיינו הי', שהוא סוד חכמה עליונה), והאותיות הן כלל התורה, והרי אין רשות לכל האותיות לנסוע לצד זה ולצד זה חוץ מעל ידי הנקודות.

וכל האותיות הן כגוף בלי נפש, כשבאות הנקודות (שהוא סוד נשמת חיים), הרי הגוף מתקיים בקיומו, ואז כתוב, ויהי האדם לנפש חיה, וכולן מסוד נקודה אחת יצאו, שהיא החכמה העליונה. בשעה שיצאו האותיות מהעולם הבא, (ההוא בינה), נתגלמו כולן, (דהיינו שנתקשו וקבלו ממשות), בסוד אדם, (שהוא סוד קו אמצעי שעל ידו מתגלמות האותיות), והיו גוף בלי נפש. עד שנתעוררה הנקודה העליונה, (שהיא חכמה, דהיינו או"א) ונכנסה בסתר תוך העולם הבא, (דהיינו בינה, דהיינו ישסו"ת), ויצאו כל הנקודות מתוך הנקודה הזו, לקיים האותיות על קיומן, וזה הוא בראשית ברא אלקים... ואם לא ראשית זו שהוא סוד נקודה עלאה, לא נוקדו האותיות ולא היה בהן קיום... (שם תר, ועיין שם עוד)

ספרי:

או בדרך רחוקה, נקוד על הה"א, אפילו בדרך קרובה והוא טמא, לא היה עושה עמהם את הפסח. כיוצא בו, ישפוט ה' ביני וביניך, שלא אמרה לו אלא על הגר בלבד, ויש אומרים על המטילים מריבה בינו לבינה. כיוצא בו ויאמרו אליו איה שרה אשתך, שהיו יודעים היכן היא, כיוצא בו ולא ידע בשכבה ובקומה, נקוד על בשכבה (ובקומה), לומר בשכבה לא ידע, ובקומה ידע. כיוצא בו וישקהו, שלא נשקו בכל לבו. רבי שמעון בן יוחי אומר, הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. כיוצא בו וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, נקוד עליו, שלא הלכו אלא לרעות את עצמם, כיוצא בהם ונשים עד נופח אשר עד מידבא, נקוד עליו, שאף מלהלן היה כן. כיוצא בו כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן, נקוד עליו, שלא היה אהרן מן המנין. כיוצא בו עשרון עשרון נקוד על עשרון, שלא היה אלא על עשרון אחד בלבד. כיוצא בו הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם נקוד, אמר להם עשיתם הגלוים, אף אני אודיע לכם את הנסתרות. אף כאן אתה אומר בדרך רחוקה נקוד עליו, שאפילו היה בדרך קרובה והיה טמא, לא היה עושה עמהם את הפסח. דבר אחר בדרך רחוקה, שינהוג הדבר לדורות. (בהעלותך סט)

תלמוד בבלי:

והכתיב לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, ותנא משמיה דרבי יוסי, למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, שמא יגרום החטא... (ברכות ד א)

...אמר ליה רבי יוסי לפיכך נקוד על ה', לומר לא מפני שרחוק ודאי (הדרך), אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ. (פסחים צג ב)

תנא משום רבי יוסי בר רב חוני, למה נקוד על וי"ו ובקומה של בכירה, לומר שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע... (נזיר כג א)

תני משום רבי יוסי, למה נקוד על איו שבאליו, לימדה תורה דרך ארץ, שישאל אדם באכסניא שלו. (בבא מציעא פז א)

כתנאי, הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד, מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה... (סנהדרין מג ב)

ורבי מאיר חצי עשרון מנא ליה, נפקא ליה מועשרון, ורבנן וי"ו לא דרשי, ורבי מאיר האי ועשרון לכבש האחד מאי עביד ליה, ההוא שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל, ורבנן, נפקא להו מנקודו... ורבי מאיר נקודו לא דריש. (מנחות פז ב)

...דתניא, למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים, שלא היה באותו מנין. (בכורות ד א)

תלמוד ירושלמי:

...יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק, יש שהוא מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק, היך עבידא, היה דל"ת ועשאו ריש, רי"ש ועשאו דל"ת חייב משום כותב ומשום מוחק. (שבת נב ב)

ורבנן אמרי, בשעה שהכתב רבה על הנקודות את דורש את הכתב ומסלק את הנקודה, ובשעה שהנקודה רבה על הכתב, את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב. אמר רבי אף על פי שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלן את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב, ה"א שברחוקה נקוד, איש רחוק ואין דרך רחוקה. (פסחים סד ב)

...אלא מיום שנברא העולם ולבא אומרין לבי"ת מי בראך, והוא מראה להן בנקודה ואומר, זה שלמעלן, ומה שמו, והוא מראה להן בנקודה שלאחריו, ואומר ה' שמו, אדון שמו... (חגיגה י א)

והאמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב, מאי דכתיב ויקראו בספר תורת האלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא, ויקראו בספר תורת האלקים זה מקרא, מפורש זה תרגום, ושום שכל אלו הפסוקין, ויבינו במקרא אלו פסקי טעמין, ואמרי לה אלו המסורת... (מגילה ג א)

מדרש רבה:

ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו', אל"ף יו"ד וי"ו נקוד, למ"ד אינו נקוד, אמר רבי שמעון בן אלעזר בכל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה, אתה דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב, אתה דורש את הנקודה. כאן שהנקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה, איו אברהם, אמר רבי עזריה כשם שאמרו איה שרה, כך אמרו לשרה איו אברהם. (בראשית מח יז)

וירץ עשו לקראתו וישקהו, נקוד עליו, אמר רבי שמעון בן אלעזר בכל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב, הנקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה, כאן לא כתב רבה עלה הנקודה ולא נקודה רבה על הכתב, אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו, אמר לו רבי ינאי אם כן למה נקוד עליו, אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של יעקב אבינו של שיש, וקהו שיניו של אותו רשע... (שם עח יב)

כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן, וא"ו של ואהרן נקוד, על שלא היה אהרן מן המנין, ודכוותה (בראשית ט"ז) ישפוט ה' ביני וביניך, שלא אמרה לו אלא על הגר בלבד, ויש אומרים המטילים מריבה בינו לבינה. ודכוותה (שם י"ח) ויאמרו אליו איה שרה, נקוד על אי"ו שבאליו, שהיו יודעין היכן היא ומבקרין אחריה. ודכוותה (שם י"ט) ולא ידע בשכבה ובקומה, נקוד על וא"ו שבאמצע ובקומה של בכירה, בשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע. ודכוותה (שם ל"ג) וישקהו נקוד עליו, על שלא נשקו בכל לבו. ודכוותה (שם ל"ז) וילכו אחיו לרעות את, למה נקוד על את, מלמד שלא הלכו לרעות אלא לאכול ולשתות ולהתפתות. ודכוותה או בדרך רחוקה לכם, נקוד על חי"ת של רחוקה, מלמד שלא היה דרך רחוקה אלא מן אסקופת העזרה ולחוץ, ויש אומרים שאפילו בדרך קרובה והוא טמא לא היה עושה עמהם את הפסח. ודכוותה (במדבר כ"א) ונשים עד נופח אשר, נקוד על רי"ש שבאשר, שאף מלהלן היה כן. ויש אומרים שלא החריבו האומות אלא מדינות. ודכוותה (שם כ"ח) עשרון עשרון תעשה, נקוד על עשרון אחד ראשון של פסח, מלמד שלא היה שם אלא עשרון אחד בלבד. ודכוותה (דברים כ"ט) הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד, אמר להם עשיתם גלויים, אף אני אודיע לכם את הנסתרות. ויש אומרים למה נקוד, אלא כך אמר עזרא, אם יבא אליהו ויאמר למה כתבת אותן, אומר לו כבר נקדתי עליהם, ואם יאמר לי יפה כתבת אמחוק נקודותיהם מעליהם. (במדבר י יג)

מסכת סופרים:

ספר שפסקו ושנוקד ראשי פסוקים שבו אל יקרא בו... (פרק ג ז)

עשר נקודות בתורה... (פרק ו ג)

רמב"ן:

ותחלת מה שראוי לנו למסור לך, כי התנועות הן הדמיון הצורה, והאותיות כדמיון החומר, והנה הצורה מניעה את החומר, ובעוד שלא הושם לתיבה ניקוד הוא כדמיון החומר שלא הגיעה לו צורה, והנה תכתוב אדם, וכולם אמר חמר כשלא הושם להם ניקוד, והנה הניקוד יניעם אל הצד שהוא רוצה, פעם יעשה מהם צבעון, ופעם יעשה צורת צפעון, והכל בצורת הניקוד, לא בצורת האותיות. הנה סוד אותיותיו של שם הם סוד הניקוד על דרך האמת אצל בעלי הקבלה, והם נשמה לניקוד...

ונחזור למה שאנו בו, ונאמר דע כי מפני שהניקוד הוא צורה ונשמה לאותיות, לפיכך לא נעשה בספר תורה נקוד, לפי שהוא כולל כל הפנים וכל הדרכים העמוקים והחיצונים, וכולם נדרשים בכל אות ואות פנים לפנים מפנים ותעלומות לפנים מתעלומות, ואין לה גבול ידוע אצלנו, כאומרו, תהום אמר לא בי היא וכו'. ואם נוקד ספר תורה היה לו גבול ושיעור, כדמיון החומר שהגיע לו צורה ידועה, ולא היה אפשר לו להיותו נדרש, כי אם לפי הניקוד המסוים באותה תיבה, אבל מפני שספר תורה כלול ומושלם בכל מיני שלימות, ובכל מלה ומלה כמה תלי תלים, לא נעשה מנוקד, כדי שיהיה נדרש בכל מיני שלימות... (מאמר על פנימיות התורה, בסופו)

כוזרי:

...ואחרי זה מעלת הנקוד ומסורת השבעה מלכים, ומה שיש לנו מהדיוק והדקדוק והתועלות היוצאות מההפרש אשר בין הקמ"ץ והפת"ח, ובין הציר"י והסגו"ל, ותועלותם בענינים להבדיל בין העבר והעתיד בהם, כמו שמתי ושמתי, ואברכהו ואברכהו, ויבדיל בין פעל לתואר, כמו חכם וחכם, ובין ה"א השאלה וה"א הידיעה... (מאמר ב פ, וראה שם עוד)

אמר הכוזרי, מבלי ספק שהיה ספר פשוט, מאין נקוד וטעמים, כאשר אנחנו רואים ספרי התורה היום, שאי אפשר שיסכימו עליהם בהמון... אמר החבר, מבלי ספק שהיה שמור בלבבות בפתח"א והקמ"ץ, והשבר והנטיה, והשו"א והטעמים בלב הכהנים, מפני צרכם לעבודה ולהורות את בני ישראל, ובלב המלכים מפני שנצטוו לעבודה ולהורות את בני ישראל... ובלב השופטים... ושמו שבעת המלכים והטעמים אותות לתכונות ההן, אשר העתיקון בקבלה ממשה, ומה תחשוב על אלה אשר תקנו המקרא בפסוקים תחלה, ואחר כן בנקוד, ואחר כן בטעמים... (מאמר ג ל)

אמר הכוזרי, אבל השתדלות בדבר חובה, עם שמירת התורה שלא יהיה דרך לשנותה, עם החכמה המופלאה, כי נראה מקביעות הנקודה והטעמים סדר שלא יהיה אלא מחכמה נעזרת, איננה מערך חכמתנו בשום פנים... (שם לב)

חזקוני:

כל תיבות נקודות בתורה היו מסופקות בידו של עזרא הסופר, אמר, אם יבא משה רבינו ע"ה ויאמר מפני מה כתבת את אלו, אומר לו כבר נקדתי עליהם... (בראשית טז ה)

לה' - ...והיה צריך לנקד על לה' אלקינו, אלא שנראה כמוחק, ולכן נקודה גם על העי"ן שבעד, להשלים י"א אותיות שבה' אלקינו. (דברים כט כח)

רבינו בחיי:

ולפי הפשט בחכמת הנקודות, הקמ"ץ מעלה גדולה וראשון לשבעה התנועות, שהן קמ"ץ פת"ח, צר"י, סגו"ל, חול"ם, שור"ק חיר"ק, כי מתוך שבעתם תבנה ותכונן התורה, והם הנקראים שבע הברות או שבעה קולות, שעליהם אמר דוד במזמור של מתן תורה שבעה קולות, לפי שכל התורה מיוסדת עליהם, וזהו פשט המאמר בשבעה קולות נתנה, ועליהם אמר שלמה (משלי ט') "חצבה עמודיה שבעה, כי הם העמודים אשר כל הבית נכון עליהם. וההפרש שבין קמ"ץ לפת"ח אינו אלא בנקודה, כי מעלת הקמ"ץ אינו אלא כצורת הנקודה, והנקודה רמז לנקודת המציאות, שהוא היכל הקודש מכוון באמצע הנמשל לנקודה, ועל כן הנקודה משמשת לשבעה פנים, כשתשימנה על האות מלמעלה יהיה חולם, באמצע האות יהיה שורו"ק, ואם בפת"ח ישוב קמ"ץ, ואם בחיר"ק ישוב ציר"י, ואם בציר"י סגו"ל, ואם בשב"א ישוב קבו"ץ שפתים הרי זה. ועוד באותיות עצמן, אם תתן הנקודה באות ה"א ישוב חי"ת, ואם בוי"ו ישוב זי"ן בכ"ף ישוב בי"ת, ואם בנו"ן ישוב גימ"ל, ואם ברי"ש ישוב דל"ת, ולכך המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם, ומקצץ נטיעות התורה ושרשיה. ואף על פי שנראה שהקמ"ץ והפת"ח הכל דבר אחד ותנועה אחת, אין הדבר כן, אלא שיש הפרש ביניהן במבטא, שהיא, שהרי תנועת הקמ"ץ גבוהה ועליונה, ותנועת הפת"ח למטה ממנה, כי הקמ"ץ בתיבה יורה על מעלה גדולה ועל דבר שהוא עומד בפני עצמו, אינו נסמך לאחר, כענין ארון שהוא קמוץ, ומצינו ארון הברית, שהוא בפת"ח... ומטעם זה בנקוד זה השם לא תמצא פת"ח אלא קמ"ץ, כי המעלה העליונה הגדולה המורה עליונות ושהוא בלתי נסמך לאחר כדבר הנברא, ומפני זה נכתב באל"ף דל"ת כשהוא קדש בקמ"ץ, וכשהוא חול בפת"ח... והנה כל זה מחכמת תורתנו האלקית ולשוננו הקדושה, ומטעם זה נמשלו האותיות לגוף והנקודה לנשמה, כי הנקודות מניעות האותיות כמו שהנשמה מניעה את הגוף, כמו שדרשו רז"ל בספר הבהיר דמיין נקודתא באתוותא דאוריתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש, וכן אמרו במסכת מגילה, שום שכל זה הניקוד... (בראשית יח ג)

ולמדנו מכאן כמה גדול כח התורה, שהיא נדרשת לכמה טעמים, עד שאפילו תיבה אחת היא מתפרשת לכמה ענינים לפי הנקוד, ובהתנועע הנקוד תתנועע התיבה, כי האותיות הן הגוף, והנקוד הוא הנפש... וידוע כי אין לגוף תנועה בלתי הנפש, ובהתנועע הנפש יתנועע הגוף לכל פנים ולכל צד, כן הנקודה באותיות התורה, בהשתנות הנקוד ישתנה הענין, ולכך היה הענין מוכרח בספר תורה שיהיה בלתי מנוקד, כדי שתתפרש התורה לכמה פנים, מבלתי כוונת הפסוק, ומכאן יתבאר לך כח השם הגדול באותיותיו, כי ישתנה ענינו לפי השתנות נקודו, וכבר כתבתי מזה בפסוק (במדבר י"א) "ואם ככה את עושה לי". (דברים ז ב)

מהר"ל:

...וכן הנקודה שבתורה, אותן האנשים הרבו דברים כי עזרא הסופר הוא שתיקן הנקודה, והנה הם פוגמים בכבוד התורה, שהיה לתורה תקון. ואפילו באותיות מנצפ"ך לא רצו לומר שאמרו אותן צופים, מפני שכתוב "אלה המצות", שאין נביא רשאי לחדש דבר, ואיך אפשר לומר שיהא עזרא מתקן הנקוד, אבל התורה נקוד שלה הכל נתן מסיני, ואין חדוש כלל, שכן אמרו, אהא דאמרו מנצפ"ך צופים אמרום, תירצו שכחום וחזרו ויסדום, וזה שאמרו כאן מקרא סופרים ארץ ארץ שמים מצרים, פירוש מה שקורין כאשר בא מלת ארץ בקמ"ץ, וכן שמים כאשר בא בהפסק קורין שמים בקמ"ץ, הכל הלכה למשה מסיני, וממילא כל שאר הנקוד הכל הוא בכלל מקרא סופרים, והוא הלכה למשה מסיני, עד שלא נשאר דבר כלל שלא יהיה הלכה למשה מסיני...

ואפשר לומר גם כן, כי הנקוד הוא בכלל ויבינו במקרא אלו המסורות, כי הנקודות משתנים לפי המלא והחסר בהרבה מקומות, כמו ויקומו כאשר הוא חסר וא"ו אחר הקו"ף הוא בג' נקודות, וכאשר הוא בוא"ו הוא בשור"ק, וכן הרבה, ולכך שינוי הנקודות הוא המסורת, סוף סוף קריאת הנקודות שהם יוצאים מן הדקדוק לא עשה זה עזרא, רק הוא עם נתינת התורה, ואין הכונה על צורת הנקוד, מה שנתנו צורה לקמ"ץ ופת"ח ושאר הנקודות, שודאי אין זה רק סימן בלבד לקריאה, ואינם בכלל כתב, גם אינם בכלל קריאה, רק הם סימן לבלתי בקיאים בלשון, ועל הנקודות שהם סימנים אין דברינו כלל, ולא דברו בהם חכמים מעולם, אבל דברינו על קריאת התיבה באיזה ענין קריאתה בקמ"ץ או בפת"ח או בציר"י, וכן כולם דבר זה ניתן עם התורה, ולא חדש עזרא כלום. והנקודות אשר הונחו לסימן הונחו בטעם, ולכך לא היה צריך לזה עזרא הסופר, כי ראוי שיהיה סימן פת"ח קו רחב, מפני שמרחיב הפה בהוצאות קול הפת"ח, והחיר"ק נקודה אחת, מפני שמחבר פיו עד שהשפתים אחד, והציר"י קול מחולק, ולכך נקרא ציר"י מלשון בקוע, כבגמרא פרק כל שעה, כיון דאית בהו צירי, ולכך הם שני נקודות...

ואני ראיתי קוראים על האשכנזים תגר, כי הם משנים בנקוד בענין התנועות שהם עם ישראל, וכאשר ראיתי כי יש אשר בו דעת חיצוני בענין התנועות בפרט בשו"א ושלש נקודות, לומר כי האשכנזים אינם קוראים אותו כראוי, כי השו"א יש לקרותו כמו פתח, והשור"ק שהוא תוך האות ושלש נקודות קריאה אחת שוה יש להם, מפני שקרא בספרי המדקדקים, ולמען אשר לא יטעו שאר הבריות אשר אינם בקיאים בדקדוק הלשון, ויחשבו לאמת דבר זה, ויבא אל קלקול הלשון, שהוא דבר גדול נחשב אל חכמי התורה, הנה אבאר בעדים נאמנים, כי קריאת האשכנזים קריאה הגונה, ולא תמצא אשר הוא דרך אמת רק קריאת האשכנזים... (תפארת ישראל פרק סו, וראה שם עוד וערך תנועה)

...וטעם אלו י"א נקודות יש מפרשים דהא י"א נקודות נגד י"א ארורים שקבלו עליהם, ולומר דהאי לנו ולבנינו נוהג כשקבלו את התורה, באלו י"א ארורין, אבל עיקר הפירוש כי הנקודה באה לעקור, לפיכך נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד, כי לנו ולבנינו משמע עכשיו ענש על הנגלות, וזה אינו, שלא ענש על הנגלות עכשיו, ולומר כי בודאי יש עונש על הנגלות, אך עכשיו אינו על הנגלות, והעי"ן שבעד נקוד גם כן, כי לשון עד מורה על עתיד, ומקצת זמן עתיד לא יענשו גם כן, דהיינו עד שיעברו את הירדן, לכך נקוד על מקצת עד, ומקצת עד נשאר לדרוש עם עד עולם, דודאי עד עולם יענשו. (דברים כט כח)

של"ה:

דע כי אותיות הקדושות והתיבות הקדושות כלם הם בשרשם רוחניים, ואמרו חכמי האמת האותיות מבינה, והנקודות מחכמה, והטעמים מכתר. להבין הענין אעתיק מספר הפרדס פרק ראשון משער האותיות, וזה לשונו, רבים חשבו היות האותיות האלה הסכמיות, רוצה לומר הסכמות החכמים לעשות סימניות מוצאות הדיבור כיצד הסכימו שתהיה התנועה נחלקת בשפתים ...וזה מן הנמנע, כי ודאי דברי תורה הם משיבת נפש, וראיה ממה שחייבנו בלמוד התורה שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון, וזה מורה על שלימות התורה, ושיש לה פנימיות והעלם ורוחניות וחיות... וכתב עוד בפרק שני משער האותיות, שאין אותיות התורה הסכמיות, אמנם הם ראשונות מתיחסות בצורתם אל פנימיות נשמתם... (בית אחרון, וראה שם עוד)

רמח"ל:

וצריך שתדע כי האותיות הם בבחינת זכר ונקבה, והנקודות הם בבחינת אמא, כי עד כאן נגלה בזה הגלוי ולא יותר, וזה היה שורש לתלת עלמין שימצאו אחר כך, ואם לב חכם לך תבין מן המגולה את הנסתר, היינו מן התחתונים את העליונים, וזה כי הנה יש נקודות תגין ואותיות, כמו שנתפרש היטב במקום אחר, והאותיות הם זכר ונקבה, והתגין הם קשר האותיות עם המקור, שיצאו משם, שאינן מתפרשין מהם, והנקודות הוא בחינת אימא המתגלית בהם להנהיגם, ולכן אי אפשר לאותיות להאמר בלי נקודות, וזה סוד "כונן שמים בתבונה"... (אדיר במרום דף צו, ועיין שם עוד)

נפש החיים:

...וגם בכל תיבה יש ג' בחינות, מעשה, דבור ומחשבה, נר"ן, והם אותיות ונקודות וטעמים שבה, שכמו שכתוב בהקדמת התקונים ז' ע"ב טעמי דאינון נשמתין, ונקודין רוחין, ואתוין נפשין... האותיות הם בחינות מעשה, כי מציאות אותיות גרידא בלא נקודות אי אפשר שיהיו אלא בבחינת מעשה, היינו מעשה הכתיב כמו שהם כתובים בספר תורה בלא נקודות, כי בדבור אי אפשר להוציאם מהפה, אם לא על ידי צירוף הנקודות אליהם, ולכן האותיות לבד בלא נקודות נקראים בחינת נפש, שהוא בחינת מעשה כידוע, והנקודות הם בחינת רוח שלהם כנ"ל, שהנקודות באים עם האותיות על ידי הדבור של האדם, שהוא בחינת רוח, וכמו שעיקר חיות האדם על ידי בחינת הרוח שבו, שבצאת ממנו הרוח הוא מת, אף שחלק מנפשו נשאר בו עדיין, כידוע, כן עיקר חיות תנועות האותיות הם הנקודות, שבלתם אי אפשר להוציא האותיות מהפה, וכמו שכתב בכל מקום בתקונים, והמשכילים אלין נקודי, יזהירו, דנהרין באתוון, והטעמים של התיבות הם בחינת המחשבה וכונת הלב, שהוא בחינת נשמה כידוע, כי הם תנועות והנהגת הנקודות והאותיות ונטייתם לאיזה צד, שהוא דבר התלוי במחשבה בשכל... (שער ב פרק טז, וראה שם עוד)

רש"ר הירש:

נקוד - הוראת נקוד שממנו נקודה אינה מוטלת בספק... כי לשני שרשים אלה נתיחדה הוראה דוקא בשטח גידול הצאן, כך מציין נוקד, את מגדל הצאן, וטלה את הכבש הצעיר, כמעט והיינו אומרים שההבנה המעמיקה ותשומת הלב המיוחדת שיעקב גילה בהזדמנות זו במלאכת גידול הצאן, הן שהפכו את הנוקד, שעיקרו עושה נקודות, לשם נרדף לכל מגדל צאן זריד ומנוסה... ואולם אפשר לבאר מונחים אלה גם מבחינה לשונית כללית, אנחנו מוצאים בחז"ל נקדנים, אנשים דייקנים, נוקד במשנה (פרה א' ג') זהה עם פלגס, בעל חי העומד בפני עצמו... ובדרך כלל נקד (פסחים קי"א ב' ועוד) לשמור על הניקיון, שרא דמזוני נקיד שמיה... מכל אלה רשאים להסיק, כי נקד קרוב במובנו לנגד, והוראת היסוד, לתת לאחר, או להסב אל עצמו תשומת לב מיוחדת, ואכן זה דרכו של כל דבר מבודד, שהוא מסב אל עצמו תשומת לב מיוחדת, מכאן גם נקודה, חלק זעיר בשטח, שנתיחד מכל סביבותיו, גם נגיד, יחיד שהוא משכמו ומעלה מכל הסובבים אותו. (בראשית ל לב)