נקי      נקיון  

(ראה גם: דרך ארץ, טהרה, מים אחרונים, נטילת ידים)

זהר:

שולחנו של אדם צריך להמצא בנקיות, שלא יקרב הגוף לאכול מזונו אלא בנקיות עצמו, ועל כן צריך האדם לפנות עצמו תחילה, מטרם שיאכל המזון של השולחן הטהור, כי משולחן ההוא שהכין לו רוצה בו הקב"ה כדי שלא יקרב אל השולחן ההוא של קיא צואה, שהוא מסוד הסטרא אחרא, והסטרא אחרא לא יקבל ממזון של השולחן הזה כלום. (תרומה תקכב)

ועל כן צריך אדם להזהר שלא יעשה טנוף ולכלוך בשער ביתו, ולא ישפוך שם מים עכורים, (מב' טעמים), א' שלא יעשה בזיון אצל שם אדונו (שבמזוזה), וא' שאז יש רשות לאותו מחבל, (דהיינו השד), לחבל, ומשום זה יזהר האדם בזה, ויזהר האדם שלא ידחה מפתח ביתו את השם של אדונו. (ואתחנן עו)

...אלא בדרך סוד הוא, כי סם המות שורה על ידים מזוהמים, שעושים עליהם ברכה... (עקב נו)

תלמוד בבלי:

אמר להו רבא לבניה, כשאתם חותכין בשר אל תחתכו על גב היד, איכא דאמרי משום סכנה, ואיכא דאמרי משום קלקול סעודה... (ברכות ח ב)

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין... מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'... (שם טו א, וראה עוד נטילת ידים)

רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי, נזדמן לו רוק פתקיה לאחוריה, אמר ליה לא סבר לה מר להא דרב יהודה מבליעו באפרקסותו, אמר ליה אנא אנינא דעתאי. (שם כד ב)

תנו רבנן אין פולין ברשות הרבים (כנים) מפני הכבוד, כיוצא בו אמר רב יהודה ואמרי לה רבי נחמיה אין עושין אפיקטויזין ברשות הרבים מפני הכבוד... (שבת יב א)

כי הא דתניא, רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר כל פועל ה' למענהו. (שם נ ב)

תניא דבי רבי ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב, ובאשה קראו מושב, ואומר ותבחר לשון ערומים, ואומר ודעת שפתי ברור מללו, מאי ואומר, וכי תימא הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן לא, תא שמע ואומר ותבחר לשון ערומים, וכי תימא הני מילי בדרבנן אבל במילי דעלמא לא, ואומר ודעת שפתי ברור מללו. (פסחים ג א)

אמר ליה רבא הא דירה סרוחה היא, ואין אדם דר בדירה סרוחה. (סוכה ד א)

...שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. (שקלים ח א)

מאי על כל נעלם, אמר רב זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה, ושמואל אמר זה הרק בפני חברו ונמאס. (חגיגה ה א)

רבה בר רב הונא אשכחיה לרב הונא דקאכיל דייסא באצבעתיה, אמר ליה אמאי קאכיל מר בידיה, אמר ליה הכי אמר רב דייסא באצבעתא בסיסם, וכל דכן בתרתין וכל דכן בתלת. (נדרים מט ב)

דאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא, ערבוביתא דמאני (זוהמא בבגדים) מתיא לידי שעמומיתא, ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי, שלחו מתם הזהרו בערבוביתא... (שם פא א)

אמר רבי אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו'. (סוטה ד ב)

ותניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה... ובית המרחץ, ובית הכסא, רופא ואומן... (סנהדרין יז ב)

תניא נמי הכי, כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין, לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן, ולא היו יושבין בדין, אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן, ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן. (שם כג א)

מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר... זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה... (ע"ז כ ב)

תלמוד ירושלמי:

תני רבי חייא אבל מסתכל הוא מה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש, אית דבעי מימר שהוא לשעה, ואית דבעי מימר מפני הנקיות ומפני הסכנה... (שבת ח א)

ואית דאמרין רב אדא בר אחוה הוה שלחו חכמים ואמרו לו מה מעשים טובים יש בידך, אמר להן... ולא הזכרתי דברי תורה במקום מטונף... (תענית יז א)

מדרש רבה:

חכלילי עינים, רבי עזריה ורבי יונתן בן חגי ורבי יצחק ברבי מריון ואמרין לה בשם רבי יוסי בר חנינא, רובן של סנהדרין משל יהודה היו, ומאי טעמא, חכלילי עינים מיין וגו', שהן יושבים וסודרין דברי תורה עד שהן מוציאין אותן נקיים כחלב... (בראשית צח טו)

דבר אחר אמר רבי הושעיא למה הדבר דומה, לכלה שהיתה עומדת בתוך חופתה ונתפחמו ידיה, אם מקנחת היא אותם בכותל, הכותל מתפחם וידיה אין מתנקות, ואם מקנחת היא בשערה שערה מתנאה וידיה מתנקות... (דברים א ח)

נקי כפים זה משה, מנין, שנאמר (במדבר ט"ז) לא חמור אחד מהם נשאתי וגו'... (שם יא ב)

מסכת דרך ארץ רבה:

...ומפני מה אין מקנחין בימין, רבי אליעזר אומר מפני שאוכל בה, רבי יהודה אומר מפני ששותה בה... (פרק ז)

לא יפריס אדם פרוסה על גבי הקערה, ולא יקנח אדם בפרוסה את הקערה, ולא ילקט אדם פירורין אפילו על השולחן, מפני שהוא ממחה דעת הבריות... (פרק ט, וראה שם עוד)

...ובכל מקום לא ירוק אדם בפני חברו... (פרק י)

רש"י:

ולא יאכל את בשרו - ...תלמוד לומר ובעל השור נקי, כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום... (שמות כא כח)

חזקוני:

ונקי וצדיק - נקי מעוון, וצדיק שיצא צדיק מהדין. (שם כג ז)

רבינו יונה:

ואל תהרוג כינה ואל תעשה שום דבר מאוס בפני חברך, ואם עשו אחרים לפניך ונמאסת מחול להם, ואל יכשלו על ידך. ואם מצאת רוק מוטל הרם וסלקהו, או כסהו ומחול לאשר עשה אותו, פן יבא אחר ויכשילנו שלא ימחול. והזהר שלא ימצא טנוף על בגדיך, או שמן או כל דבר מאוס, כי המתלכלך ואינו נזהר בנקיות משניא אוהביו של מקום לבריות, וחייב מיתה, שנאמר (משלי ח' ל"ו) "כל משנאי אהבו מות", אל תקרי משנאי, אלא משניאי, ויראי השם שאינם משמרים עצמם בנקיות, אומרים רואיהם כמה לומדי תורה מאוסים, ונמצא שם שמים מתחלל על ידיהם... (ספר היראה)

רמח"ל:

מדת הנקיות היא, היות האדם נקי לגמרי מכל מדה רעה ומכל חטא, לא די ממה שהחטא בו מפורסם וגלוי, אלא גם כן ממה שהלב נפתח בו להורות היתר בדבר, שכאשר נחקור עליו באמת נמצא שלא היה ההיתר ההוא נראה לו אלא מפני היות הלב עדיין נגוע קצת מן התאוה, כי לא טהר ממנה מכל וכל, ועל כן תמשכהו להקל לו. אך האדם אשר טהר מזה הנגע לגמרי, ונקי מכל רושם רע שמשארת התאוה אחריה, הנה ראייתו תהיה ברורה לגמרי והבחנתו זכה, ולא תטהו החמדה לשום דבר אלא על כל מה שהוא חטא, אפילו שיהיה קל שבקלי החטאים תכירהו שהוא רע ותרחיקהו ממנו, וכלשון הזה אמרו חכמים על השלמים המטהרים מעשיהם טהרה רבה שלא יהיה בהם אפילו נדנוד דבר רע, (סנהדרין כ"ג) נקיי הדעת שבירושלים.

והנך רואה עתה ההפרש שבין הזהיר והנקי, אף על פי שקרובים זה לזה בענינם. הזהיר הוא הנזהר במעשיו ורואה שלא יחטא במה שכבר נודע לו ומפורסם אצל הכל היותו חטא, אמנם עדיין אינו אדון בעצמו שלא ימשך לבו מן התאוה הטבעית שלא תטהו להראות לו התירים באיזה דברים שאין רעתם מפורסמת. וזה כי אף על פי שהוא משתדל לכבוש את יצרו ולכפות את תאותיו, לא מפני זה ישנה את טבעו ולא יוכל להסיר מלבו התאוה הגופנית, אלא שיכבוש אותה וילך אחר החכמה ולא אחריה. אך על כל פנים חושך החמריות עושה את שלו להסיתו ולפתותו. אמנם אחר שיתרגל האדם הרגל גדול בזהירות הזה, עד שינקה נקיון ראשון מן החטאים המפורסמים, וירגיל עצמו בעבודה ובזריזותה, ותגבר בו האהבה אל בוראו והחמדה אליו, הנה כח ההרגל הזה ירחיק אותו מעניני החומר וידביק דעתו אל השלימות הנפשי, עד שסוף סוף יוכל להגיע אל הנקיון השלם, שכבר יכבה אש התאוה הגופנית מלבו בהתגבר בו החמדה האלקית, ואז תשאר ראייתו זכה וברה כמו שכתבתי למעלה, שלא יפותה ולא ישיגהו חושך חומריותו, וינקה במעשיו מכל וכל. והנה על מדה זו היה דוד, שמח בעצמו ואומר, תהלים כ"ו) "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'"... (מסילת ישרים פרק י)

מלבי"ם:

ונקי וצדיק - כבר בארתי בפירוש איוב ד' ז' שיש הבדל בין נקי וצדיק, שהנקי הוא בהשקף אל עצמו, שהוא עצמו חף מפשע, והצדיק הוא בהשקף אל אחרים, שאחרים יצדיקו אותו, והגם שהוא רשע בפני עצמו. ויצויר צדיק בלתי נקי ונקי בלתי צדיק, אם העולם טועים ומצדיקים את הרשע ומרשיעים את הצדיק, ויש צדיק ונקי אם על פי דין תורה אי אפשר לדונו כלל. ותחלה מצייר המכילתא מי שהוא נקי וצדיק ויש סברא להורגו... (שמות כג ז)

רש"ר הירש:

אבימלך סבור, ורבים סוברים כמותו, כי העושה מעשה בתום לבב הוא ממילא גם נקי כפים, כאילו ערך המעשה נדון רק לפי טוהר הכוונה. אך לא כך דעת תורה, יש קנה מידה לערכם המוסרי של מעשינו, קנה מידה שאינו תלוי כלל בכוונה, והוא ההתאמה האוביקטיבית עם רצון ה'. "הגיד לך אדם מה טוב" וגו' (מיכה ו' ח'), והתאמה זו היא תנאי קודם לכל הערכה מוסרית. כונה רצויה אינה הופכת מעשה רע למעשה טוב, יתר על כן, עצם הכוונה הרצויה יש והוא הופך לפשע, אם הוא גורר אחריו מעשה בלתי רצוי, יש "האומר מותר", והוא קרוב למזיד, אם גם הדעת היתה נותנת לדון אותו כקרוב לשוגג, שכן היה לו ללמוד ולא למד... (בראשית כ ה)

ונקית - משורש נקה, קרוב לנכה, הוראת היסוד היא, הכה, נגח, נקה הוא לדחות מעליו את כל שאינו ממינו, טהור הוא שקוף, זך מתוכו, ואילו נקי הוא מברו... (שם כד ח)