סייג

(ראה גם: גזרה, חומרות, סופרים, תקנות)

זהר חדש:

יש מי שדן את הדין לאמיתו ומקבל שכר עליו מאת הקב"ה, ויש מי שדן דין אמת לאמיתו, ונתפש. כגון דיין שמדקדק דקדוקים לזכות לרשע, ואינו מעניש אלא בדין אמת. דתניא, בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, כדי לעשות סייג לתורה, או מפני שהזמן גורם, והדיין מסלק עצמו מן הדין ומלהענישו, ומדקדק בענין הדין למצא פתח לזכות אותו מן הדין ממש, והוא דין אמת, אפילו הכי, כשהקב"ה דן את העולם, אותו הדיין נתפס עליו ומסתלק מן העולם קודם זמנו, ואם לאו, עליו הכתוב אומר, לא נין לו ולא נכד בעמו, כשעצמו אינו נתפס, נתפס זרעו. 

יש מי שאינו דן את הדין לאמתו ומקבל עליו שכר, כגון אבא, שראה אחד מחבק לאשת איש ומנשקה, אפיק לון לקולפין וקטיל לון, לאו דבני הריגה נינהו, אלא לעשות סייג לתורה, דלא יימרון דיינא אפיק לון מדין תורה, דלא מתחייבי קטול, אלא ועשו סייג לתורה. ודיינא דלא עביד סייג לתורה, לית ליה סייג בעלמא דין של נין ונכד עצור ועזוב, ובעולם הבא מעבירין ממנו אותם מעשים טובים שהם סייג לאדם לעולם הבא, כי היכא דאמר רבי נורי, עשו סייג לתורה, בגין דתורכון חיים בהאי עלמא ובעלמא דאתי. (רות קטז)

מכילתא:

...כל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ומפני מה אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ולעשות סייג לתורה, ולקיים דברי אנשי כנסת הגדולה, שהיו אומרים הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה... (פרשה ו)

תלמוד בבלי:

וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר, אם כן למה אמרו חכמים עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה. (ברכות ב א)

כדתניא, חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב, ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל... וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. (שם ד ב)

...אמר ליה, רב בקעה מצא וגדר בה גדר. (עירובין ו א)

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת וקיימתים... בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. (שם כא ב)

עולא אמר, אחד זה ואחד זה אסור, משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. (פסחים מ ב)

...רב אשי אמר, ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי... (מועד קטן ה ב)

רב אושיא אמר מהכא, פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור. אמר רב אשי משל דרבי אושעיא למה הדבר דומה, לאדם משמר פרדס, משמרו מבחוץ כולו משתמר, משמרו מבפנים, שלפניו משתמר שלאחריו אינו משתמר, והא דרב אשי בדותא היא, התם שלפניו מיהא משתמר, הכא אי לאו שניות פגע בערוה גופה. רב כהנא אמר מהכא, ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, אמר ליה אביי לרב יוסף הא דאורייתא היא, דאורייתא, ופירשו רבנן, כל התורה נמי פירשו רבנן, אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. (יבמות כא א)

אמר רבי אלעזר בן יעקב, שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה, ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך, ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך, מיגדר מילתא שאני. (שם צ ב)

...וגדרה זו סנהדרין, שגדרו פרצותיהן של ישראל. (בבא בתרא צא ב)

תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה, גדר גדול גדרה תמר באותה שעה, אמרו, לבנות מלכים כך, לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה, אם לצנועות כך, לפרוצות על אחת כמה וכמה, אמר רב יהודה אמר רב, באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה, יחוד דאורייתא... אלא אימא גזרו על ייחוד דפנויה. (סנהדרין כא א)

סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות... (שם לז א)

הם אמרו שלשה דברים, הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה. (אבות א א)

רבי עקיבא אומר... מסורת סייג לתורה, מעשרות סייג לעושר, נדרים סייג לפרישות, סייג לחכמה שתיקה. (שם ג יג)

...ומיהו עשה סייג לדבריך, דמאי שנא מכל התורה כולה דעבדינן סייג, אמר ליה אם כן בטלת בנות ישראל מפריה ורביה... (נדה ג ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

וסיגין סייגה ותרעין תריעה (פני משה: וכי גודרין את הגדר ונועלים את השערים, היתכן שהקב"ה יסייע אותם להרשיע). וכיני סייגין סייגה ותרעין תריעה אלא כיני, (פני משה: וכן הוא הדבר שגודרין גדר ונועלים השערים, ולא על בתחלה, אלא כדרבי ירמיה לקמיה ובשם שמואל גופיה, שאם שימר אדם עצמו מן העבירה עד ג' פעמים, מכאן ואילך הקב"ה משמרו, וכן הוא להפך). (סנהדרין מט א)

כי טובים דודיך מיין, רבי בא בר כהן בשם רבי יודה בר פזי, תדע לך שדברי סופרים חביבין מדברי תורה, שהרי רבי טרפון אילו לא קרא לא היה עובר אלא בעשה, ועל ידי שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה, על שם ופורץ גדר ישכנו נחש, תני רבי ישמעאל דברי תורה יש בהן איסור ויש בהן היתר, יש בהן קולין ויש בהן חומרין, אבל דברי סופרים כולן חומרין, תדע לך שהוא כן, דתנינן תמן, האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב... (שם נה ב)

תוספתא:

אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה, שלא גזרו אלא גדר שיכול לעמוד. (שביעית פרק ג)

אבות דרבי נתן:

ועשו סייג לתורה, ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו, ואדם הראשון עשה סייג לדבריו, תורה עשתה סייג לדבריה, משה עשה סייג לדבריו, ואף איוב ואף נביאים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם. איזהו סייג שעשה הקב"ה לדבריו, הרי הוא אומר (דברים כ"ט) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מלמד שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין הדורות כך לומר, על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, לפיכך אמר לו הקב"ה למשה, משה כתוב והנח לדורות הבאים, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' וגו'... הא למדת שעשה הקב"ה סייג לדבריו...

איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו, הרי הוא אומר, (בראשית ב') ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה, אלא כך אמר לה, ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקב"ה, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, שרצה לשמור את עצמו ואת חוה מן העץ אפילו בנגיעה... (פרק א ה)

איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה, הרי הוא אומר, (ויקרא י"ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר לא תקרב...

איזהו סייג שעשה משה לדבריו, הרי הוא אומר (שמות י"ט) ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר, לא רצה משה הצדיק לומר להם לישראל כדרך שאמר לו הקב"ה, אלא כך אמר להם היו נכונים לשלשת ימים, והוסיף להם משה יום אחד מעצמו...

הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב ל"א), מלמד שהחמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה... ומפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה, מפני שאמר איוב, שמא אסתכל אני היום, ולמחר יבא איש אחר וישאנה, ונמצא שאני מסתכל באשת איש.

איזהו סייג שעשו נביאים לדבריהם, הרי הוא אומר (ישעיה מ"ב) ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח, לא כגבור אחר, אלא ככל הגבורים שבעולם... אלא מראין את העין מה שיכולה לראות, ומשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמע.

איזהו סייג שעשו כתובים לדבריהם, הרי הוא אומר (משלי ה') הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, הרחק מעליה דרכך וגו', אלו אפיקורסים...

איזהו סייג שעשו חכמים לדבריהם, שחכמים אומרים קרית שמע של ערבית עד חצות, כיצד, אדם בא ממלאכתו, אל יאמר אוכל קימעה ואשתה קימעה... (פרק ב)

רבי עקיבא אומר, סייג לכבוד שחוק, סייג לחכמה שתיקה, סייג לנדרים פרישות, סייג לטהרה קדושה, סייג לענוה יראת חטא. (פרק כו א)

מדרש רבה:

ומפרי העץ וגו' ולא תגעו בו, הדא הוא דכתיב (משלי ל') אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, תני רבי חייא, שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר, שלא יפול ויקצץ הנטיעות, כך אמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו וגו', והיא לא אמרה כן, אלא אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון. כיון שראה אותה עוברת לפני העץ נטלה ודחפה עליו, אמר לה הא לא מיתת, כמה דלא מיתת במקרביה, כך לא מיתת במיכליה. (בראשית יט ד)

אביגדור, רבי הונא בר אחא אמר, הרבה גודרין עמדו לישראל, וזה היה אביהן של כולן. (ויקרא א ג)

מאהל מועד, אמר רבי אלעזר, אף על פי שנתנה תורה סייג לישראל מסיני, לא נענשו עליה עד שנשנית באהל מועד... (שם שם י)

...למה כך, מכאן שחייב אדם להרחיק עצמו מן הכיעור ומן הדומה לכיעור ומן הדומה לדומה, מכאן שעשתה תורה סייג לדבריה. (במדבר י כא)

תמן תנינן, הוו מתונין בדין וכו' ועשו סייג לתורה, כיצד יעשה אדם סייג לדבריו כדרך שעשתה תורה סייג לדבריה, הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר לא תקרב... כאן נאמר אצל שאר בשר לא תקרבו, ולהלן הוא אומר לא תקרבו, לדבר המביא לדבר עבירה לא תקרבו, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור, שכך אמרו חכמים הרחק מחטא הקל, שמא יביאך לידי חמור... (שם שם כב)

ותקרבנה בנות צלפחד, אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן... (שם כא יא)

ילקוט שמעוני:

וקורא לך גודר פרץ, רבי אבין בשם רבי ברכיה סבא אמר הקב"ה הפרצה הזאת היתה עלי לגודרה, ועמדת וגדרת, מעלה אני עליך כאותו שעמד בפרץ, דכתיב לולי משה בחירו עמד בפרץ. (ישעיה פרק נח, תצו)

אמר רבי ירמיה, ראה מה כתיב, רגלי חסידיו ישמור, משל הדיוט אומר, גודרים את הגדור ופורצין את הפרוץ, הוי רגלי חסידיו ישמר. (תהלים לז, תשלא)

דבר אחר, סוגה בשושנים, יש לך אדם גודר בשושנים, דרך בני אדם גודרים בקוצים ובדרדרים, אלא היה אדם מתאוה לראות חופתו, הוציא יציאותיו והציע חופתו, בא ליזקק עם אשתו, אומרת לו שושנה אדומה ראיתי, מיד פרש הימנה... אי זה גדר עמד ביניהם, אלא אלו הם דברי תורה שרכים הם כשושנים. (שיר השירים ז, תתקצב)

חובת הלבבות:

אך אם תראה לקבל על עצמך מתוספת הרשות כמצות מה שתוכל עליו אחר שתמלא חובותיך מן המצות לאהבת חסד, אחר שיהיה מסכים בם שכלך ורחוק מתאותך יהיה טוב, ואתה מקבל עליו שכר, ואינך יוצא בו מדעת הראשונים, כי כבר אמרו ועשו סייג לתורה, ואמרו מפני מה חרבה ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין, ואמרו, אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר (דברי הימים ב' ט"ו) ימים רבים לישראל ללא אלקי אמת, אלא בתורה ובגמילות חסדים. ואמר אחד מן החסידים, מי שאין לו תוספת אין לו חובה, ואין התוספת מתקבלת עד שתפרע החובה. וכבר חייבו אותנו להתנהג בתוספת המצוות, כמו שאמרו מוסיפין מחול על הקודש, והתוספת בצום ובתפלה ובצדקה, ועזוב הרבוי ממותר המזון המותרים לנו, והזהירו על השבועה בשם אפילו על האמת, ומהרבות הדברים אפילו אם יהיו נמלטים מן הכזב, ומזכרון עניני בני אדם אפילו אם הם נמלטים מן הגנות... והרבה מן הדומה לזה. (שער ה יחוד המעשה, פרק ה)

רש"י:

עת לעשות לה' - ...ורז"ל דרשו שעוברים על דברי תורה לעשות גדר וסייג... (תהלים קיט קכו)

רמב"ן:

...ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצוה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה, ואינן מפי הקב"ה בתורה. (דברים ה ב)

כוזרי:

...וכן מה שאצלנו מהרחקת האכילה עמה ולהשמר מקורבתה, אין זה כי אם מניעות וסייגות שלא יתגלגל הענין לשכב עמה... ולמצוות גבולים מדוקדקים עליהם בחכמה, ואם לא יראו במעשים נאים, והזריז ירחק מהם מבלי שיאסור אותם, כמו בשר כס כס, אשר הוא מותר בעבור שאינו בטוח במות הבהמה ההיא, ולאומר שיאמר כי תרפא והותרה... כי כל מה שהתירו חכמים לא היה לסברתם ולא במה שנראה לדעתם, אך בתולדות החכמה הירושה והמקובלת אצלם, וכל מה שאסרו כן. ומי שנלאה מהשיג חכמתם ולקח דבריהם כטעמו וסברתו, יהיו נכרים בעיניו, כאשר הם דברי הטבעים והגלגלים נכרים בעיני עמי הארץ. והם כשמדקדקים בגבולי הדינים ויורו ההיתר והאיסור באמתת הדין, מראים לך מה שאינו נאה מהגבולים ההם, כאשר הם מגנים אכילת בשר כס כס, והוצאת ממון בתחבולת הדינים, והתרת ההליכה בשבת בתחבולות מן העירוב, והתרת הנשים בתחבולות שהנשואים מותרים בהן... ושני הענינים צריך אליהם, כי אם תייחד העיון הדיני, יעברו בגבוליו מינים מהתחבולות לא יתכן לקשרם, ואם תעזוב הגבולים של דינים אשר הם סייג התורה ותסמוך על ההשתדלה, יהיה סבה למינות ויאבד הכל. (מאמר ג מט)

אמר החבר, חס ושלום שיסכימו המון חסידים וחכמים על מה שיתיר קשר מקשרי התורה, אך הם מזרזים ואומרים עשו סייג לתורה, ומן הסייגות שסייגו, שאסרו ההוצאה וההכנסה מרשות היחיד לרשות הרבים ובהפך, מה שלא אסרה זה התורה, ואחר כן גלגלו בסייג ההוא גלגול להרוחה, כדי שלא תחשב השתדלותם כתורה, ושיהיה ריוח לבני אדם בהשתמשם, ולא יגיעו אל הריוח ההוא אלא ברשות, והרשות הוא עשות העירוב, כדי שתהיה הכרה בין המותר לגמרי ובין הסייג ובין האסור. (שם נא)

משנה תורה:

כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואין לוקין על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק, שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו'. אחד דברים שלמדום מפי השמועה, והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם, באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך, אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותם מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן... (ממרים א ב)

רבינו בחיי:

אבל מה שתקנו רז"ל והגדרים והסייגים שלהם אין זה נקרא תוספת, כי לא באו אלא לשמע את העיקר. כמו שעושים לכרם גדר סביב, כדי שישתמר הכרם, וכענין שאמר לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, ואדרבא, העובר על גדריהם ותקנותיהם עובר על לאו דלא תסור מן הדבר, וכן צותה התורה (ויקרא י"ח) ושמרתם את משמרתי, ואמרו ז"ל עשו משמרת למשמרתי (דברים ד ב)

רבינו יונה:

ועשו סייג לתורה, כענין שנאמר (ויקרא י"ח) ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי (יבמות כ"א), והסייג הוא דבר גדול ומשובח לעשות גדר למצוות לבל יוכל להכשל בהם הירא את דבר ה', ולכן המקיים דברי חז"ל שהם סייגים מן המצוות של תורה, חיבב היראה יותר ממי שעושה המצוה עצמה, כי אין עשיית המצוות הוכחה ליראה, כמו השומר לסייגים, שהוא נזהר מתחלה שלא יבא לידי פשיעה. אך העושה המצוה ואינו מקיים הסייג, מראה לנו, כי אם ייטיב בעיניו לעשות מצוה, אל ירע בעיניו אם יפשע בה ולפרוץ פרץ לא חש, הוא שנאמר ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י'). הנה כי דברי חז"ל הם יסודות ואילנות ליראת שמים שהוא עיקר העולם ויסוד המעלה, וכל המצוות כלם פרפראות אליה, וזה הוא שאמרו רז"ל במדרש (שיר השירים פ"א) כי טובים דודיך מיין, חביבין דברי סופרים מיינה של תורה. (אבות א א)

ספר החינוך:

...ובמה דברים אמורים שיוכל לבטל כשהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, כשלא אסר הבית דין הקודם לו אותו דבר כדי לעשות סייג לעם באיסורין, אבל אם אסר הבית דין הקודם לו אותו איסור כדי לעשות בו גדר לעם באיסורין, אין כח בבית דין הבא אחריו לבטל תקנתו, ואפילו הוא גדול הימנו בחכמה ובמנין... (שופטים מצוה תצה)

מהר"י יעב"ץ:

ועשו סייג לתורה, אמר אל תבטחו בעצמכם ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ואף על גב שתחמיצו הדין, ויסכימו דעות רבות בדבר אחד, כי השגיאה קרובה מאד, ולכן תעשו סייג לתורה. וכתבתי זה על דעת המפרש ז"ל, שפירש סייג גדר, כאומר ושמרתם את משמרתי, אבל לא אחרי דעתי בפירוש הזה, כי אין בזו המסכתא אזהרת מצוה, אם לא לחדש איזה דבר, ולמה יאמר המצוה בצורתה, והלא תינוקות של בית רבן יודעים... ואחשוב שלשון סייג בכאן לשון חזוק, כמו שפירש רש"י ז"ל מסורת סייג לתורה, גדר וחיזוק, והוזקק הרב לזה הפירוש, שהמסורת אינו תוספת, אבל הוא חזוק, שאם יבא סופר ויכתוב למשפחותיהם חסר או מלא יאמרו לו, הנה לך המסורה כמה מלאים וחסרים, וענין לומר שיחזקוה במסמרות הפלפול בל תמוט עולם ועד... (אבות א א)

סייג, פירש רש"י גדר וחוזק, ויפה פירש, וכל הנזכר בזו המשנה כה משפטו, כי המסורת חזוק לתורה, לסתום פי הסוברים בה סברות אשר לא כדת, מעשרות סייג לעושר, אין בכל המצוות מצוה תפעל לשעתה כמצות הצדקה... אמר כי סייג החכמה אינו אלא שתיקה, אבל לפרישות ולשאר דברים הנזכרים יש סייגים אחרים, ואף על פי שאלה הם המיוחדים, ואתה יודע ההפרש שיש בין אמרך סם פלוני יפה לחולי פלוני, ובין, לחולי פלוני יפה סם פלוני, כי המאמר הראשון לא ישלול שיש סמים אחרים... (שם ג יז)

והוי זנב לאריות... הלא תראה כמה החמירו רז"ל באותו מעשה, בההוא שהעלה בלבו טינא, שאפילו לספר עמה מאחורי הגדר לא הניחוהו, וידוע שמתרפאים בדבר שיש בו איסור כרת, ובחבוק ונשוק לא היה בהם כי אם לאו, ובעמדה לפניו ערומה או ספור אחורי הגדר לא היה כי אם גדר חז"ל, ואפילו הכי אמרו ימות ואל יספר עמה אחורי הגדר, יען היות הדבר ההוא זנב לזנב ארי, והוא גלוי עריות... (שם ד כ)

מדרש שמואל:

ואפשר עוד שאמר ועשו סייג לתורה, על דרך ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, ואל זה כיוון דוד המלך ע"ה, שאמר מכל אורח רע וגו', כי לא לבד אני נזהר במצות לא תעשה שכתובות בתורה, אלא אף גם דברים שאין בהם איסור אלא שהוא אורח רע לבד בעיני בני אדם, אפילו מזה אני נזהר למען אשמור דבריך, כי זה גורם לי לשמור דבריך הכתובים בתורה, שאני נושא קל וחומר בעצמי, אם אני נזהר ממה שאין בו איסור, אלא שהוא אורח רע לבד בעיני בני אדם, כל שכן שראוי לי ליזהר מן הדבר האסור. (אבות א א)

ועוד אפשר לומר, שהזהיר על דברי חכמים שהם הסייגים שעושים החכמים לתורה, וכמו שאמרו ועשו סייג לתורה, וכענין עשו משמרת למשמרתי, והם הם דבריהם של חכמים. והנה ענין הסייג שעושים חכמים הם כדי שלא יגע האדם באיסורא דאורייתא, והיה עולה בדעת לומר כי סייג זה אינו צריך רק להמון העם אשר אינם יודעים להזהר עוד, והסייג מזהיר אותם שלא יגעו באיסור דאורייתא, אבל לחכמים שהם זריזים במצוות אין צורך להם לשמור הסייג כלל, ולכן אמר התנא חכמים הזהרו בדבריכם, כי אפילו אתם שאתם חכמים, אם אין אתם נזהרים בסייגים שהם דבריכם, אפשר לכם שתגעו באיסורא דאורייתא, ולכן הזהרו גם אתם בדבריכם שהם המשמרת והגדר שאתם עושים לתורה... (שם שם יא)

...ואמר מסורת סייג לתורה וכו', אלו ארבעה סייגים שהזכיר בכאן, לפי שכל אלו הארבעה דברים היה נראה כפי השכל האנושי שאדרבה הם סיוע לפריצת גדר, והשמיענו רבי עקיבא שהוא הפך, ואמר מסורת סייג לתורה ומסורת הוא התורה שבעל פה, כי הם דברים נמסרים מפה אל פה עד משה רבינו ע"ה, וכמו שכתב בתחלת מסכתא זו משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע... ועל כן בדורות האחרונים כתבוה כדי שלא תשתכח, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, על כן אמר מסורת סייג לתורה, כלומר היותה מסורת בעל פה הוא סייג לתורה שלא תשכח, מפני שעיניו ולבו שם כל הימים ולא ימוש אותו הדבר לילה ויום מפחד שלא ישכח מפיו.

ואמר מעשרות סייג לעושר, כלומר אף אם כפי השכל האנושי המעשר ממונו הוא סיבה לעוני, שאותו המעשר יתחסר ממנו, עם כל זה האמת הוא להפך, כי המעשרות הם סייג וגדר לעושר... (שם ג יז, וראה שם עוד)

אלשיך:

ועלהו לא יבול - וכן יעשה מסברא גדרים וסייגים משמרת לתורה, ויזכה שיהיו קיימים ומקובלים. (תהלים א ג)

מהר"ל:

השלישי הם המצוות שגזרו חכמים גדר וסייג לתורה, וגם באלו מצות אין ספק שהם מתחברים אל התורה עצמה, כי תמצא מצות עשה שבתורה הם רמ"ח כמנין אבריו של אדם, כמו שאמרו חכמים, ומאחר שהמצות הם במספר האברים, אם כן יש למצות יחוס אל האברים, והרי החכימה הטבע לתת לאברים שמירתם שלא יתקלקל האבר, כמו שתראה העינים שיש להם מכסה שלא יבא לעין קלקול, וכן יש הרבה אברים אשר יש להם שמירה שלא יתקלקל, ואם כן איך לא יהיה שמירה למצוות אלקיות, כי לפי גודל ההיזק גזרה החכמה לעשות שמירה יותר, כמו שהחכימה הטבע לעשות אל העין שמירה הוא המכסה, שהוא על העין, כי העין אבר חשוב מאד, צריך אליו שמירה, וכן עשתה הטבע הצפרנים לאצבעות היד והרגלים שלא יהיו נקופים בתנועת האדם... ויש ליחס פועל זה יותר אל השי"ת מלייחס זה אל פועל הטבע... כך גוף המצוה סדר השי"ת, רק שמירת המצוה שהוא מצוה דרבנן, דבר זה גזרו ופעלו חכמים והם בני אדם, ויש לייחס אותם אל הטבע, כי השי"ת סדר אותם לפעול זה. וכמו ששמירת העין ושאר אברים נכנסין בגדר הבריאה, כך גם כן הגזירות שגזרו חכמים לשמירת המצות נכנסים בגדר התורה, לכך חייב לברך עליהם אשר קדשנו וכו', כמו על מצות התורה... וכמו שהשמירה של האבר אין ראוי להיות שומר אל השומר, מפני שאי אפשר שיהיה דבר טפל אצל דבר שהוא טפל בעצמו, רק הדבר הוא טפל אצל העיקר, ולכך אמרו גם כן בכל מקום שאין גוזרין גזירה לגזירה, כי הגזירה האחת שהיא שמירה אצל המצוה מתחברת עם המצוה עצמה וטפילה היא אצל העיקר, אבל גזירה לגזירה אין לגזור, כי אין הדבר טפל רק אל דבר שהוא עיקר, ודבר זה ענין מופלג מאד.

הרביעי הוא מצוות שאינם לסייג ולגדר, ובכלל הזה המצוות שתקנו בזמן מן הזמנין, כמו נר חנוכה וכיוצא בזה, ובזה נפלה השאלה יותר באיזה צד יתקשרו מצוות אלו עם מצוות התורה, עד שאינם תורה בפני עצמו. וכאשר תעיין בדבר זה גם דבר זה אין קשיא, כי במה שכל המצוות שהם מדבריהם כולם מיישרים האדם עד שהושלם בכל המעשים הראויים להיות נעשים, ויהיה מרוחק מן המעשים אשר ראוי להתרחק מהם, מפני זה הכל ביחד הישרה אחת...

כאשר תעיין בדברים אלו, תמצא כי כל אחד נתן טעם מיוחד למצוות שגזרו חכמים, כי ראוי להתרחק מדברים שהם גם כן חטא, ואם שאינו כל כך כמו החטא שהיא ערוה מן התורה, מכל מקום הוא חטא גם כן, ומפני כך גזרו שניות, כי הערוה אסורה בשביל שהיא תועבה חמורה, אם כן השניה שהוא פחות מזה אינו קשה, אבל הוא רק כחטא, כי הדבר שהוא קרוב לדבר הקשה הוא רך ממנו... כמו איסור שבת, המלאכה היא חמורה, והשבות שהוא איסור דרבנן הוא גם כן חטא, ואף שאינו כל כך חמור, וזהו ענין מה שגזרו חכמים.

ולרב יהודה הגזירות שגזרו חכמים על דברי תורה השלמה למצוות, שאילו לא היה שניות לערוה, לא היו המצוות אחוזים אל ישראל, רק היו עוברים על המצוות, כמו הקופה, כאשר אין לה אזנים אין הקופה נאחזת אל נושא הקופה...

ולרבי אושעיה מה שגזרו חכמים הוא הפרישה והרחקה מן החטא לגמרי, ודבר זה מעלה גדולה לאדם, כאשר האדם מרחיק עצמו מן החטא, וזה שאמר פרעהו אל תעבור בו שטה מעליו, כלומר שיתרחק מן החטא לגמרי, ואין זה רק הרחקה והפרשה מן החטא לגמרי. ורב כהנא יליף ליה מדכתיב ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי.

...וזה כמו שאמרנו למעלה כי השי"ת נתן התורה לאדם, והוא שמירה לאדם מן ההפסד ליתן לו החיים, ודבר זה הוא מן השי"ת, ואתם עשו משמרת לדבר זה כמו שתמצא באברים החשובים שסדר השי"ת שמירה לאברים ההם על ידי הטבע, ובשביל כך בריאת האבר בריאה שלימה, וכך כאשר יש משמרת למצוה אז המצוה היא בשלימות. מכל מקום מדברי כולם נלמד טעם ברור, כי אי אפשר בלא מצוות חכמים.

ובפרק עושין פסין, ויותר מהמה בני הזהר יותר בדברי סופרים מבדברי תורה... ובזה גם כן הרבו התלונה, איך אפשר דבר זה, שיהיה יותר נזהר בדברי סופרים משיהיה נזהר בדברי תורה, אבל דבר זה אין תמיה כלל, כי כבר אמרנו כי גזירת חכמים אשר גזרו הוא הדבר אשר ראוי לפי חכמתם, ואין ספק אחר שהאדם הוא גם כן אנושי ויותר עונשו ממהר לבא, וזה כי האדם אשר הוא טבעי אם הוא חטא בדבר הטבעי, שיתקרב אל האש, הוא נכוה מיד יותר משאילו היה חוטא בדברים האלקיים, שאם אכל תרומה בטומאה, אף כי חטא בדבר קדוש אלקי, אינו כמו מי שחטא בדברים הטבעיים, כי תכף שנותן אצבעו באש מיד נשרף, וזהו מפני שהאדם הוא טבעי בעצמו, ולכך בעולם הזה שהוא טבעי, אם חוטא כנגד הטבע, ממהר לבא עונשו, אבל מי שאוכל תרומה בטומאה, שחטא בדברים אלקיים לגמרי, עונשו יותר לעולם הבא, שאינו טבעי, ואם בא עליו עונש בעולם הזה, אינו ממהר כל כך לבא, וכך הדבר הזה בעצמו כאשר הוא חוטא גזירת חכמים, שהם השכל האנושי, על זה בא עליו העונש מיד, כי שכל זה קרוב אליו בעולם הזה מכח גזירת חכמים, והחוטא במצות התורה שהם אלקיים עונשו יותר בעולם הבא, אשר העולם הוא אלקי, ואינו קרוב אליו...

ועוד יש בדבר הזה מה שאמר, כי העובר על דברי חכמים חייב מיתה ענין מופלג מאד, וזה כי כמו שאמרנו כי גזירות דרבנן הם נקראים גדר לתורה, וכמו שהגדר הוא מבדיל וחוצץ בין דבר לדבר, כך מצוות דרבנן הם מבדילים ומפרישים את האדם מן החטא, ואם לא היו מצוות דרבנן היה בא האדם לידי חטא ביותר, ועל ידם הוא מובדל מן החטא, ודבר כמו זה נחשב כמו צורה והשלמה לדבר, כי צורת הדבר הוא הבדל דבר מדבר, ואילו היו מצוות דרבנן שהם מבדילין אותו מן החטא נחשבים כמו צורה והשלמה לגוף המצוה, מאחר שעל ידם הוא ההבדל מן החטא, וכאשר חוטא ומבטל הגדר דבר זה הוא בטול הצורה וההשלמה לדבר, ולכך בא עליו ההעדר והמיתה גם כן, כאשר הוא נותן העדר ובטול לדבר שהוא כמו צורה והשלמה...

ומי שעובר על הגדר שגדרו שלא יבא לידי איסור, לכך ישכנו נחש, כמו שאמרנו, כי על ידי גדר חכמים יש הבדל בין דבר לדבר, כמו שהתבאר, וכאשר יש הבדל בין דבר לדבר זה נחשב צורתו, כי כל צורה הוא ההבדל בין דבר לדבר, ובסלוק ההבדל דבר זה נחשב בטול הצורה, כאשר מבטל דבר שהוא צורה, לכך ראוי שיהיה בטל צורתו גם כן, והיה מקבל מיתה...

ואמר ואם תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו, פירוש, אף אם אין ראוי שיהיו נכתבים עם התורה, בשביל ההפרש שביניהם, כמו שאמרנו, אבל למה לא נכתבו בפני עצמן, כמו כל ספרי קדש, ואמר על זה עשות ספרים הרבה אין קץ, רוצה לומר, כי אין דברי חכמים מתדמים לדברי תורה, כי דברי תורה הם יסוד המצוות, ודברי חכמים הם הדברים הפרטיים, שהם למצוה, ודברים הפרטיים הולכים לבלתי תכלית, ומפני שאין קץ להם, לכן לא נכתבו כלל, שאם היו נכתבין מקצת מהן, היה דבר חסר, כיון שאי אפשר לכתוב הכלל, ולפיכך לא נכתבו כלל.

בפרק עושין פסין, חדשים וגם ישנים דודי צפנתי לך, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, הרבה גזירות גזרתי על עצמי, יותר ממה שגזרת עלי, וקיימתים. וביאור ענין זה, כי כנסת ישראל מתארים יותר בגזירות שגזרו על עצמן, והם גזירה דרבנן שעשו זה לעצמם, בלא גזירת המקום עליהם, כמו שיתבאר, ודבר זה מורה על קדושת עצמם, מה שעושים זה בלי הכרח, ומורה על העבודה מאהבה, שהעובד מיראה אינו מוסיף על העבודה אחר שהוא אינו מחויב בדבר, אבל מי שמוסיף על העבודה הוא מורה על שהוא עובד מאהבה, ולפיכך אומרים חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך, כי שם דודי בא על האהבה...

ובפרק ב' דיבמות, אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, אמר ליה רבא, ומי שאינו מקיים דברי דרבנן קדוש הוא דלא מיקרי, והא רשע לא מקרי, אלא אמר רבא, קדש עצמך במותר לך. וביאור ענין זה, כי מצות דרבנן הם פרישה מן החטא, שהוא עצמו פורש מן החטא לגמרי, שהרי השי"ת לא גזר עליו, וכאשר פירש בעצמו כמו שהם מצות דרבנן, זה הוא קדושה אליו, כי כל קדוש נבדל מן הדבר שאינו קדוש, וזה שמקבל עליו מצוות שאינם מן התורה נקרא קדוש. ומקשה רבא, הרי לפי זה משמע מי שאינו מקיים מילי דרבנן לא נקרא קדוש אבל רשע לא מקרי, הרי מי שאינו מקיים מילי דרבנן יקרא רשע גם כן, כי מצות דרבנן מחוייבים על האדם, שהרי אמרה תורה לא תסור וגו', אף כי אמרנו לך למעלה כי מצוות דרבנן מורים על עבודת השי"ת מאהבה, היינו עצם קבלתם, כאשר גזרו חכמים המצוה, אבל אחר שכבר גזרו, מי שעובר על מצותן בודאי הוא רשע. ועוד כי לכלל ישראל אשר הם מקבלים עליהם גזירת חכמים בודאי קבלתם מאהבה, אבל אל היחיד שעובר מצות דרבנן נקרא זה רשע. ומה שאמר והייתם קדושים שיקדש עצמו במותר לו, וזה כמה דברים שלא גזרו חכמים... (באר הגולה באר א, וראה שם עוד, וערך תקנות)

...וכנגד החוקים שאין לעמוד עליהם כלל, כי לכך נקראו חקים, אמר, ועשו סייג לתורה, כי החקים צריכים סייג וגדר יותר, מפני שאין טעם שלהם ידוע, וצריך גדר ביותר, ולפיכך גזרו שניות לעריות ביותר מכל, ועיקר סייג נכתב אצל עריות, כדאיתא ביבמות בפרק כיצד, והטעם כי העריות הם חוק, והמצוה שטעם שלה ידוע אין צריכה סייג כל כך, כי לא יבא לידי איסור, מפני כי טעם המצוה ידוע... (אבות א ב)

הוא היה אומר חביב אדם וכו', נראה כי מאמר זה קבע רבי עקיבא בכאן, מפני שאמר לפני זה נדרים סייג לפרישות, על זה אמר כי ראוי האדם שיעשה סייג וגדר אליו, כמו מי שיש לו כרם חביב, לפי מדרגת הכרם שיש לו עושה סייג אליו, שאם יש לו שדה של ירק אינו עושה סייג וגדר אליו, ולמי עושה גדר, דוקא לכרם שהוא חביב לו, ועל זה אמר חביב האדם וכו', ומאחר שהאדם חביב, ויש לאדם מעלה עליונה, נתן השי"ת פרשת נדרים, שיעשה האדם סייג וגדר שלא יתקלקל מעלתו שנברא בצלם אלקים... (שם ג יד)

של"ה:

הרי יראה גדולה הנוגעת בכבוד צרכי גבוה בעצמו, כביכול, שלא יפגום, וזהו פירושו של יראת חטא, על דרך משל, כמו שהאדם אשר יש לו עושר ירא מהשודדים ומהגנבים, ועושה גדר של אבנים סביב לביתו ומשמרת למשמרת, כן יהיה ירא מהחטא שלא יבא לידו חטא, מאחר שנוגע בהחטא בבבת עינו כביכול פוגם, ואז יעשה גדר וסייגות ומשמרת למשמרת נוסף על מה שמוזהר ועל מה שמצווה, וביראה זו שהיא לפני ולפנים ירא תמיד, אולי הפסיק האהבה חס ושלום, דהיינו האהבה שלמעלה סוד ייחוד השם וסוד הזיווג הנ"ל, על כן יעשה משמרת למשמרת לענין אזהרת החטא, ויוסיף קדושה על קדושה להרבות בעסק המצוות וחסד וצדקה הרבה יותר ממה שחייב, כדי לייחד המלך בכבוד. (בעשרה מאמרות מאמר השני)

רמח"ל:

וממה שקבלנו עוד, שמצות לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, הכוונה שכיון האדון ב"ה במצוה זו היא, שיהיה כח ביד בתי דיני ישראל וחכמיהם לגזור גזרות ולתקן תקנות, ונהיה כלנו חייבים לשמע להם, ושלא לעבור על דבריהם כלל. ונדע שכל התקנות האלו שיתוקנו לשמירת מצות התורה עצמה, ולעשות הרצוי לפניו יתברך, הנה דעתו ית"ש מסכמת שישמרו שמירה מעולה ככל מצות התורה עצמה, ולא עוד אלא שכך באה המצוה בקבלה לעשות סייגים לתורה, וכבר היה ראוי שיצוה עליהם הוא ית"ש בתורה עצמה, אלא שהיה הרצון לפניו, שיבא הדבר מצדנו, ושנהיה אנחנו המעמידים עלינו מצות על פי דרך תורתו, ובאותם החוקים והגבולים שנתן לדבר. והנה אין הפרש בין חיובנו במצוות המבוארות בתורה, ובין חיובנו בתקנות חז"ל וגזרותיהם, שכך הרצון לפניו שנשמור המבוארות בתורה כמו שנשמור את אלה, וכך ממרה את פיו העובר על המבוארות כעובר על אלה, ואין הבדל ביניהם אלא במה שהם ז"ל הבדילום, ודהיינו שהספקות בדיני תורה ידונו לחומרא, ובדברי סופרים ידונו לקולא... ומזה נמשך, שישאו ויתנו כל כך בתקנות רבות וגזרות רבות שבאמת אינן אלא מדברי סופרים, וירבו בהם הפרטים והמחלוקות, כל זה מפני ששוו בעיניהם הדברים האלה בבחינת החיוב בהם כמו כל שאר המצוות שבתורה... (מאמר העיקרים בסוף)

...והנה מי שירצה להנקות לגמרי מזה החטא, גם לו תצטרך מלאכה לא מועטת, כי אין בכלל האיסור גופו של מעשה בלבד, אלא כל הקרוב אליו. ומקרא מלא הוא, (ויקרא י"ח) לא תקרבו לגלות ערוה, ואמרו חז"ל, (שמות רבה ט"ז) אמר הקב"ה אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופשה ואין לי עוון, הריני מגפפה ואין לי עוון... אמר הקב"ה, כשם שאם נדר נזיר לשתות יין אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה לעצמו וכו'. 

והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האיסור הזה לנזיר, אשר אף על פי שעיקר האיסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו תורה כל מה שיש לו שייכות עם היין, והיה זה לימוד שלימדה תורה לחכמים איך יעשו הם הסייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה, כי ילמדו מן הנזיר, לאסור בעבור העיקר כל דדמי ליה... (מסילת ישרים פרק יא)

אור החיים:

אם בחקותי תלכו - ...או על דרך אומרם ולא עם הארץ חסיד, לעשות חומרות וגדרים כהחסידים, שלפעמים יעשה חומרא בדבר שהיא עבירה, כגון שיגדור לקיים עונה בימים המקודשים, ותהיה בעיניו מצוה גדולה לשמש בליל יום כפורים, כמו ששמענו שהיה מעשה, לכן ציוה אם עוסק בתורה אז מצוותי תשמרו, לעשות גדרים ושמירות... (ויקרא כו ג)

כי אם שמור תשמרון - כפל השמירה אולי להזהיר על שמירת המצות שצוה ה' לעשות משמרת למשמרתי, אבל בלא משמרת תהיו נכשלים בחלק מהמצות. (דברים יא כב)

שמור ושמעת - על תורה ומצות אשר כבר נודעו לישראל אמר שמור, ואשר יגזרו רז"ל גדרים וסייגים אמר ושמעת, והוא מה שרמז "את כל", שבאמצעות הגדרים יהיו הדברים נשמרים בשלימות. וגמר אומר "למען ייטב לך", כי גדרים וסייגים שעשו רז"ל הוא דבר המעמיד דורות עם בני ישראל לעולם להבדילם מכל כיעור והדומה לו. (שם יב כו)

רש"ר הירש:

תשובתה של חוה מוסיפה יסוד רביעי, שגם עליו משיבים מקילי ראש. יש כאן משום מצות סייג, בחינת מצוה דרבנן, ה' גזר רק על האכילה, והאשה מוסיפה איסור נגיעה. אדם הוסיף בזהירותו על המצוה, כדי להתרחק מן העבירה. אנו רואים שהסייגים והגזירות הם תולדה טבעית של הזהירות המוטלת על מקיימי המצוות. אך חכמינו מוסיפים אזהרה, שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר, שלא יפול ויקצץ בנטיעות... אל לנו לשכח את מקור הסייגים שהזהירות היהודית הטילה עלינו. נזכור שאין הם דאורייתא, אז יהיו לנו סייג ואזהרה, אך אם נשכח את אופיים ונראה גם אותם כמפי הגבורה, תביא אותנו העבירה עליהם לעבור גם על מצוות ה'... (בראשית ג ג)

ושמרתם את משמרתי - התורה היא פקדון שהופקד בידינו, וכל אחד מאתנו נתמנה שומר לתורה... נאמר כאן ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות וגו', שפירושו, קיימו כך את חובת השמירה, שלא תבואו לידי עבירה, ופירושו אינו רק המנעו מלעשות עבירה, אלא הימנעו מכל מעשה העלול להביאכם לידי עבירה... השמירה עצמה תהיה מסורה לשמירתכם, הוה אומר, התרחקו מכל דבר, העלול להעבירכם על חובת השמירה, כך נתחייבנו באותה זהירות קפדנית להתרחק, לא רק מן העבירה, אלא מכל המביא לידי עבירה, זה הנקרא בשם גדר וסייג, המבואר בדברי חז"ל, הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (חולין מ"ד)... לאמיתו של דבר, כל יהודי נבון וירא שמים, החרד על קיום התורה, היה חייב לנהוג כן מדעת עצמו... (ויקרא יח ל)

משך חכמה:

ואתם לא תצאו - בגלות מצרים נשכחו מהם הרבה גופי תורה, אבל הסייגים שמרו היטב, ובגלות בבל עברו הסייגים, ושמרו גופי תורה, ובהיות ישראל בגולה הסייגים עיקר, לבל יתערבו בעמים, וזה שאמר שראויים היו לעשות להם נס בימי עזרא, אלא שגרם החטא, פירוש מה שעברו הגדרים והתחתנו באומות, ולכן אמרו על י"ח דבר, שאפילו אליהו אינו יכול לבטלם עד שיבא המשיח, ויעשה ה' מה שברצונו... ולכן הרבתה תורה בסייגים גבי פסח וחמץ, מפני שעל פי סייגים אלו נגאלו, ולסימן אמר שלא יצאו מביתם עד הגאולה, לבל יתערבו בגויים. (שמות יב כב)

את חקותי תשמרו - לעשות להם סייגים, אבל במשפטים לא שייך לגדור הרבים, דמה חזית לוותר על ממון של זה יותר מזה, ושייך רק ביחיד שיוותר משלו, ומזהיר היחיד ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, שביחיד החוקים שנגד השכל רופפים יותר, ושייך לו גדרים בשניהם. (ויקרא יח ד וה)

שפת אמת:

...ומכל מקום יש לנו לבטח, כי גם מבחוץ נוכל לתקן ולמצא הארות הראשונות, ולכן ניתוסף עתה סייגים וגדרים יותר, אבל לעולם יש לנו חלק בעץ החיים על ידי התורה ומצוות, הגם שהוא מבחוץ, כענין ויגרש את האדם כנ"ל. (ויקרא קדושים תרמ"ה)

במדרש ורש"י למה נסמכה קדושים לעריות, לומר כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וכו'. הענין, כי בכל מקום שיש קדושה שם סובב הסט"א וצריך להיות שם גדר ערוה, ושם גנוז עיקר הקדושה... (שם שם תרנ"ה)

...ושמעתי ממו"ז ז"ל שהגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל, שלא מצינו הרחקה בשום איסור בתורה, רק חכמים תיקנו סייג, זולת בשקר, התורה עצמה אמרה תרחק, להראות חומר האיסור... (דברים שופטים תרל"ט)

שם משמואל:

ולא תגעו בו, וברש"י, הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון... ויש להבין, הלא כך חובתנו וכך נצטוינו לעשות משמרת למשמרת, ושפיר הוסיפה נגיעה, כדי שלא תבא לידי אכילה... ובאמת באבות דרבי נתן בהא דאמרו אנשי כנסת הגדולה עשו סייג לתורה... איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו, הרי הוא אומר וגו', ודוחק לומר שמדרשים חלוקים הם. ונראה לפרש באופן שיהיו דברי חכמים קיימים... כפי שאמר אדם הראשון היה כשורה, וחוה שגגה בנגינות הטעמים, והיינו דבכתוב ולא תגעו בו מוטעם באתנחתא, ולפי זה קאי פן תמותון אכל מה דכתיב לעיל מיניה, בין אאכילה בין אנגיעה. אבל אדם הראשון היתה כוונתו להטעים האתנחתא בתיבות לא תאכלו ממנו, ועל איסור אכילה לא היה בדעתו לומר לה שום טעם, שבאמת העבירה עצמה לעבור את פי ה' היא יותר גרועה מכל מיני עונשין... אלא על הנגיעה שהוא עצמו עשה סייג אמר לה פן תמותון, שהנגיעה תסבב מיתה רחמנא ליצלן... (בראשית תרע"ח)

ברש"י, כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה... והיינו כמו שאדם עושה מעקה וגדר לגגו שלא יפול הנופל ממנו, מפני שהוא חושש לנפשו אפילו בחשש רחוק, שלרגלי גודל ההיזק עושין משמרת ביותר, ובאשר יודע שאם יפול מהגג שהוא גבוה יתרסקו אבריו ואין לו עוד חיים, הוא חושש ביותר ומתרחק מהשפה, ועוד עושה לו מעקה וגדר, קל וחומר שבלי מעקה לא יטייל על שפת הגג ממש, כן צריך להיות דבר עבירה לפני איש נלבב, ועוד אלף פעמים ככה... ומי שהוא מבין ביותר עד כמה מגיע פגם העבירה חס ושלום מתרחק עוד יותר ומבדיל עצמו מנגוע אפילו בקצהו של דבר המותר...

והנה בפרשה של מעלה כתיב ושמרתם את משמרתי, וממנו למדו רז"ל לעשות משמרת למשמרת, כגון שניות לעריות, והנה עוד בכלל זה כל מיני הרחקות והבדלים, וזה נקרא גדר ערוה, ולא פרישה מערוה, כי לשון פרישה מערוה משמע מהאיסור גופיה, וגדר ערוה משמע הגדר אפילו בחשש רחוק שמא יבא לדבר איסור, ומבדיל עצמו להתרחק אפילו מההיתר, וזהו בכלל קדושה שפירושו נבדל. (ויקרא קדושים תרע"ה)

...ולפי האמור מובן, אשר ניצוח האויבים תלוי ביותר בתהאחדות ישראל, שאז הם נחשבים כמקיימים כל רמ"ח מצות עשה, ושורה עליהם צלם האלקים בשלמות, ואז נתקיים בהם ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ... אך גם זה איננו דבר נקל, שהרי אין דעתן של בני אדם שוות, וכל איש מושכתו דעתו לדרכו, ואיך אפשר שיהיו כולם כאיש אחד. ונראה דזה תלוי במצות קדושים תהיו, שבזמן שישראל נוהגים סלסול אפילו בדבר הרשות ומקדשין עצמן במותר להם ומקיימין בכל דרכיך דעהו, שוב כל דרך ודרך שבכל איש ואיש מכוון לנקודה אחת, לעשות רצון אבינו שבשמים, ואז יתכן להם להיות כאיש אחד... (דברים תצא תר"פ)

ר' צדוק:

המדריגה הראשונה הוא העשין, והנה בעשין לוקה מכת מרדות, וכמו שכתב הרב המגיד (בפרק א' מהלכות אס"ב הלכה ח')... ועיין בפרמ"ג (שם אות ו') אי בעשה עבדי סייג, ועיין בתוספות מנחות ס"ח א' ד"ה הא דבעשה לא עשו סייג. ואני תמה ממתניתין דריש ברכות לענין ק"ש דעד חצות כדי להרחיק מן העבירה, הרי אף בק"ש שהיא עשה עשו סייג... ועיין בפרמ"ג או"ח (סימן ח' אות ח') כתב דהאי דק"ש אינו סייג אלא זריזות בעלמא. ולא ראה דברי האבות דרבי נתן שזכרתי שקורא אותו סייג. ועיין נודע ביהודא מהדורא קמא (חלק או"ח סימן כ"א) שנסתפק בזה אי עבדו בעשה סייג... (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד נד)

רבינו ירוחם:

בדבר שחושדין את האדם עליו לעשות גדרים בזה, ולא לתרץ באמתלאות שונות, כי אם אדרבה, לחשוד את עצמו ולעשות גדרים. וראיה על זה מבני גד ומבני ראובן, שהם בקשו ממשה רבינו ע"ה עבר הירדן, והוא חשד אותם, כמו שאמור בפרשה ולמה תניאון. וראשית על האדם לראות, כמה כל קולא צריכה בדיקה, שאחר שבני גד ובני ראובן הקילו עצמם חשד אותם משה רבינו ע"ה, הרי שבכל קולא שאדם מקיל עצמו בזה, כבר יש בזה חשד, ומזה אנו רואים עד כמה על האדם להחמיר עליו ולא להקל... ובכל קולא שאנו רואין על האדם מותרין אנו לחשדו. ואחר החשד שחשדם משה רבינו ע"ה לא תרצו עצמם לפניו באמתלאות שונות, כי אם תיכף החמירו על עצמם, וקבלו עליהם שיהיו חלוצים... ונוסף לזה גם כמבואר ברש"י, שהוסיפו גם שבע שנים שחלקו, והכל מפני שחשדו את עצמם על הקולא שהקילו להם בדרישתם את עבר הירדן. (דעת חכמה ומוסר ג, רז)

מכתב מאליהו:

דבר נורא ונפלא מצינו בפירוש הריקנטי ז"ל (ריש משפטים), מגודל ענין הסייג, ואמר שם, כי הדיין שלא מחמיר לעשות סייגים לא יזכה לעולם הבא, כי חסרה לו מצות הסייג... ופשוט הוא דלאו דוקא בדיין הוא, שהרי כל אדם הוא דיין לדון בין טוב לרע, וכאשר אמרנו כבר בשם הגר"י סלנטר זצ"ל על מאמר חז"ל דלעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת בירכותיו וגיהנום פתוחה לו מתחתיו, שהכוונה היא לכל אדם, כי אין לך אדם שאיננו דיין לעצמו. והנה ביאור דברי הריקנטי הללו הוא, כי כל ענין שישאף אליו האדם בפנים לבבו, בטבעו הוא כי יחוש עליו כמה חששות ויעשה סייגים ושמירות מעולות שלא יאבד ממנו, ואם נראה כי איננו חושש לעשות סייג, זה לאות, כי מעשה המצוה חיצוני הוא אצלו, (לבוש ולא חיים), ולא שייך בכאלה חיי עולם הבא... (חלק א עמוד רכז, וראה שם עוד)

כעין זה באופן דק מן הדק, גילו לנו חז"ל בתהליך נסיונו של אדם הראשון. בידעו שישנה מציאות של ידיעת טוב ורע שנאסרה עליו, נכנס במחשבתו צל רעיון ושמץ רצון לדעת אודותיה, לא לשם עבירה חס ושלום, אלא לשם ידיעה בעלמא, ובזה נתרחב הפתח ונתעמק הנסיון יותר... וכשהחל הנסיון הזה להעיק לו, ראה צורך לעשות סייג שלא לנגע בעץ, ובמובן הפנימי, שלא יבא אפילו בקצה המחשבה לידי מגע בענין החטא. אבל למעשה כבר התערב אצלו צל צלה של אנוכיות על ידי עצם עשיית הסייג. הרי אמרו ז"ל (בראשית רבה י"ט):

הדא הוא דכתיב אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, תני רבי חייא שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר, שלא יפול ויקצץ הנטיעות... ועיין בסנהדרין כ"ט, כל המוסיף גורע, שנאמר, אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. וצריך ביאור, איך קורא לזה הגדר יותר מן העיקר, הלא די בזה שעשתה את הגדר כעיקר.

ישנם ב' מיני סייגים, יש בחינת נשבע ליצרו, האמורה בעיקר כנגד יצר התאוה, ועיקרה הוא לחסום בכל האמצעים בפני אפשרות העבירה. אבל ישנו סייג אחר המכוון נגד מדת הגאוה, ובו יש סכנה שדוקא על ידו יפול באין מתכוון בפח שממנו הוא רוצה להשמר, כי הלא את הסייג עשה בעצמו, וממילא אפשר שדוקא מפני זה יהיה חביב עליו עד כדי כך, שיעורר בו גם את מדת הגאוה, יתכן שהאדם למרות שיתנהג בהצנע לכת ברגש ובכוונה אמתיים כדי להשמר מן הגאוה, לא יצליח למנוע את עצמו מלהתגאות בעובדה זו עצמה, על היותו צדיק נסתר.

והנה גילתה לנו התורה הקדושה וגילו לנו חז"ל, שאמנם מעין זה היה מהלך הדברים גם באדם הראשון, למרות כל גודל מדרגתו, כי היתה בו מעין הרגשת האנוכי בדקי דקות... וכאשר המציא בעצמו את הסייג כדי להשמר בפני הגדלת אנוכיותו, מצאה האנוכיות מקום לגבות את שלה, ונתחבב עליו הסייג יותר מדי, ודוקא מתוך כך בא לידי טעות, ועבר על "בל תוסיף" והשוה אותו למצוה עצמה, וזוהי בחינת "הגדר יותר על העיקר", וטעות קלה זו היוותה את הפירצה שבעדה חדר היצר הרע לתוכו ופיתהו. (חלק ב, נסיון עץ הדעת, עמוד קמג)

עוד בחינה בזה, כבר כתבנו בשם הרב שמחה זיסל ז"ל, שכשהאדם עושה לעצמו סייגים מגדיל בזה את ערך מצוותיו, כמו שמצינו שהנזיר נקרא קדוש רק משום שהזיר עצמו מן היין, וכל שכן אם רבים מתאספים ועושים לעצמם סייגים לשם שמירת התורה ערך עבודתם מתעלה, ואינו דומה מיעוט עושים את המצוות לרבים עושים את המצוות. וכמו כן "השעה צריכה לכך" מגדילה את ערך החטא, כגון מעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת (יבמות צ'), וכל שכן כשהשעה צריכה משום תקנת הרבים... (חלק ד, טעמים ליסורין, עמוד קכב)