סעודה

(ראה גם: אכילה, כוס של ברכה, לעתיד לבא-סעודה, משתה, שבת-ג' סעודות)

 

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם, ויאמרו כן תעשה כאשר דברת. (בראשית יח ה)

ויפצר בם מאד ויסורו אליו ויבאו אל ביתו, ויעשה להם משתה ומצות אפה ויאכלו. (שם טו ג)

ויגדל הילד ויגמל, ויעשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. (שם כא ח)

ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. (שם כו ל)

ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. (שם כז ד)

ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח. עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברברים אבוסים. (מלכים א ה ב)

זהר:

דשנת בשמן ראשי, זהו ראש הסעודה, שכל השמן והשמנונית ותקון הסעודה, ניתן בראש לאוהבו של המלך, מה שנשאר ניתן לאחר כך לכלבים ולאלו המשמשים את השלחן... (תרומה תצ)

ומשום שאדם עומד לפני אדונו, הוא צריך גם כן לחון לעניים, לתת להם, כמו (שהקב"ה) נותן לו לאכל, ויהיה כמי שאוכל לפני המלך הקדוש, וצריך שלא יהיה זולל על שולחנו, כי הזוללות הוא מסטרא אחרא, וזה סוד הלעיטני נא, שהוא דרך זוללות, וכך צריך לסטרא אחרא, שכתוב, ובטן רשעים תחסר, ועל כן ואכלת לפני ה' אלקיך כתוב, ולא לפני סטרא אחרא, וצריך שלא יעסוק בדברים בטלים ובצרכי סעודה, וצריכים לעסוק בדברי תורה, כי כשנאמרים דברי תורה על השולחן נותן האדם תוקף לאדונו. (שם תשעג)

הרי העמדתם אתם והחברים שעמכם בעלי הוראות, שהעמדתם, אין הבוצע יכול לאכול עד יענו אמן בעלי הסעודה, ואין בעלי הסעודה מותרים לאכול עד שיאכל הבוצע, ודאי כשבעל הבית בוצע, ובוצע לבעלי הסעודה, אינו משער שיעור אחד לכולם, כי אין דרכם של הבוצעים לבצוע בשוה, כי לפעמים נותן לזה כביצה ולזה כזית, וכשעונים אמן על בציעה זו קודם שיאכל בעל הבית, מחברים ב' שיעורים כזית וכביצה ביחד... (פנחס תרטז, ועיין שם עוד)

פתח ואמר, ועשית שלחן עצי שטים, תא חזי מנהגים טובים ויפים היו נוהגים בעלי סעודת המלך, להראות שהם מבני שלחן המלך. אחד הגדול מבני הסעודה נוטל ידיו (תחלה), בזמן שנכנסים לסעודה להסב, גדול מסב בראש, השני מתחתיו, השלישי תחת השני, ואלו נקראים ג' מטות, שהם כנגד ג' אבות... מכאן ולהלאה אין להם סדר, אלא כל הקודם זכה.

תנינא, בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ומשלים ברכת (המוציא), ואחר כך בוצע, והעמידו חכמי המשנה שאין המסובים מותרים לטעום עד שיטעום המברך, ואין הבוצע מותר לטעום עד שיכלה אמן מפי המסובים. ואם רצונו לחלק כבוד (לכבד אחר בבציעה), הרשות בידו, ועוד העמידו, שהאורח מברך (ברכת המזון), כדי שיברך את בעל הבית... (עקב כ)

ועשרה דברים צריך אדם לעשות בסעודה, א' נטילת ידים, ב' לערוך ב' חלות לשבת, ג' לאכול שלש סעודות ולהוסיף מחול על הקודש, ד' להאיר נר על השלחן, כמו שהעמידוהו, שלחן בצפון ומנורה בדרום, וצריך הסבה כמו שהעמידו, הסבו אחד מברך לכולם... (שם לא, וראה שם עוד)

תלמוד בבלי:

אמר רב אשי אגרא דבי הלולי מילי. (ברכות ו ב)

אמר להו רבא לבניה, כשאתם חותכין בשר אל תחתכו על גב היד, איכא דאמרי משום סכנה ואיכא דאמרי משום קלקול סעודה. (שם ח ב)

תנו רבנן הרוצה ליכנס לסעודת קבע, מהלך עשרה פעמים ד' אמות או ד' פעמים י' אמות ויפנה, ואחר כך נכנס. אמר רבי יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ואחר כך נכנס, ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא מניחן על שלחנו וכן הדור לו, ועד אימת, אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה. (שם כג ב)

...אלא חמרא סעיד, משחא לא סעיד... נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח. אי הכי נבריך עליה שלש ברכות, לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה. (שם לה ב)

דאמר רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים. אמר רב פפא הלכתא, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם, לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם... (שם מא ב, וראה שם עוד)

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בשבתות וימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין... (שם צב ב, וראה שם עוד)

אמר רב כל סעודה שאין בה מלח אינה סעודה, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל סעודה שאין בה שריף (תבשיל לח שיש בו מרק, רש"י) אינה סעודה. (שם מד ב)

אמר ליה ריש גלותא לרב ששת, אף על גב דרבנן קשישי אתון, פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו, בזמן שהן שתי מטות, גדול מסב בראש ושני לו למעלה הימנו, ובזמן שהם שלש גדול מסב באמצע שני לו למעלה הימנו, שלישי לו למטה הימנו. אמר ליה וכי בעי אשתעויי בהדיה מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה... (שם מו ב, וראה שם עוד)

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע... תנו רבנן, שנים ממתינין זה לזה בקערה, שלשה אין ממתינין, הבוצע הוא פושט ידו תחלה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו הרשות בידו. רבה בר בר חנה הוה עסיק ליה לבריה בי רב שמואל בר רב קטינא, קדים ויתיב וקמתני ליה לבריה אין הבוצע רשעי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים... (שם מז א, וראה שם עוד)

אלו דברים שבין בית שמאי ובין בית הלל בסעודה, בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין, ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום... (שם נא ב, וראה שם עוד)

ואמר רב יהודה שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו... והמאריך על שלחנו... דלמא אתי עניא ויהיב ליה, דכתיב המזבח עץ שלש אמות גבוה, וכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. (שם נד ב)

הוא היה אומר (בן זומא), אורח טוב מהו אומר, כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי... (שם נח א)

ואמר רבי אבין הלוי, כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה, שנאמר ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים, וכי לפני אלקים אכלו, והלא לפני משה אכלו, אלא לומר לך, כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו השכינה. (שם סד א)

ומאימתי התחלת אכילה, רב אמר משיטול ידיו, ורבי חנינא אמר משיתיר חגורה. (שבת ט ב)

תנו רבנן שעה ראשונה מאכל לודים, שניה מאכל לסטים, שלישית מאכל יורשין, רביעית מאכל פועלים, חמישית מאכל כל אדם, איני, והאמר רב פפא רביעית זמן סעודה לכל אדם, אלא רביעית מאכל כל אדם, חמישית מאכל פועלים, ששית מאכל תלמידי חכמים, מכאן ואילך כזורק אבן לחמת. אמר אביי לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא, אבל טעים מידי בצפרא לית לן בה. (שם י א)

אמר רבי יהודה אמר רב אנשי ירושלים אנשי שחץ היו אדם אומר לחברו במה סעדת היום, בפת עמילה או בפת שאינה עמילה, ביין גורדלי או ביין חרדלי, במסב רחב או במסב קצר, בחבר טוב או בחבר רע. (שם סב ב)

מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא אמר, חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון. (שם סז ב)

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג... (שם קיח א)

...הקיז דם ואין לו מה יאכל ימכור מנעלים שברגליו ויספיק מהן צרכי סעודה, מאי צרכי סעודה, רב אמר בשר, ושמואל אמר יין... רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל המיקיל בסעודת הקזת דם מקילין לו מזונותיו מן השמים, ואומרים, הוא על חייו לא חס, אני אחוס עליו. (שם קכט א)

אמר רבי יוחנן בן זכאי משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן, פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו, כלום חסר לבית המלך, טיפשין שבהן הלכו למלאכתן, אמרו, כלום יש סעודה בלא טורח, בפתאום ביקש המלך את עבדיו, פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין, והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין, שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת טיפשים, אמר, הללו שקישטו את עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו, הללו שלא קישטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו... (שם קנג א)

אמר רבי יהושע בן חנניה מימי לא נצחני אדם, חוץ מאשה תינוק ותינוקת, אשה מאי היא, פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת, עשתה לי פולין, ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהן כלום, שנייה ולא שיירתי מהן כלום, ביום שלישי הקדיחתן במלח, כיון שטעמתי משכתי ידי מהן, אמרה לי רבי מפני מה אינך סועד, אמרתי לה, כבר סעדתי מבעוד יום, אמרה לי, היה לך למשוך ידיך מן הפת, אמרה לי, רבי, שמא לא הנחת פאה בראשונים, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באילפס, אבל משיירין פאה בקערה. (עירובין נג ב)

אמר רב הונא מאי דכתיב חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים, אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת, ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו, ואם עושה כן, הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו, שנאמר תכין בטובתך לעני אלקים. (שם נד א)

...ואגב אורחיה קא משמע לן, דשתי סעודות הויין שמונה עשרה גרוגרות. (שם פ ב)

וכמה מזון שתי סעודות, אמר רבי יהודה אמר רב תרתי ריפתא איכרייתא, (שנושאין האיכרים עמהן לשדה, רש"י), רב אדא בר אהבה אמר תרתי ריפתא נהר פפיתא... דאמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח, (המעיים מתרווחים לפנות מקום לדבר מתוק, רש"י)... (שם פב ב, וראה שם עוד)

דתניא סעודת אירוסין רשות, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר מצוה, והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת בסעודה שניה אבל בסעודה ראשונה דברי הכל מצוה... תנא אמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין אבל לא סבלונות, אמר לו רבי יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות. תניא רבי שמעון אומר, כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה, כגון מאי, אמר רבי יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת תלמיד חכם לעם הארץ...

אמר רבי יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנאמר ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, וכתיב לכן עתה יגלו בראש גולים. תנו רבנן כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, סוף מחריב את ביתו, ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו, ותלמודו משתכח ממנו, ומחלוקות רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים ומחלל שם שמים ושם רבו ושם אביו, וגורם שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות, מאי היא, אמר אביי קרו ליה בר מחים תנורי, רבא אמר בר מרקיד בי כובי, רב פפא אמר בר מלחיך פינכי, רב שמעיה אמר בר מך רבע. (פסחים מט א)

אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל ג' מאות עגלים ושותה ג' מאות גרבי יין ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה, אמרו, כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש. (שם נז א)

ושוב פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחים ובקשו לטמא כל הסעודה כולה, באו ושאלו את המלך, אמר להם לכו ושאלו את המלכה, באו ושאלו את המלכה, אמרה להם לכו ושאלו את רבן גמליאל... ונמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל. (שם פח ב)

שבעה מנודין לשמים... ויש אומרים אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה. (שם קיג ב)

דרש רב עוירא זימנין אמר ליה משמיה דרב וזימנין אמר ליה משמיה דרב אשי, מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל, עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק, לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך... (שם קיט ב)

רבי אמי ורבי אסי, חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין, אמר אביי הלכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא. (יומא עד ב)

אמר רב אחא בר יעקב בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה. (שם עה ב)

וכמה אכילת עראי, אמר רב יוסף תרתי או תלת ביעי, אמר ליה אביי והא זימנין סגיאין סגי ליה לאיניש בהכי, והוה ליה סעודת קבע, אלא אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה. (סוכה כו א)

רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה, וחכמים אומרים אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד... שאל אפוטרופוס של אגריפס המלך את רבי אליעזר כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום מהו שאוכל סעודה אחת ואפטר, אמר לו בכל יום ויום אתה ממשיך כמה פרפראות לכבוד עצמך, ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך. (שם כז א)

...משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך. (שם נה ב)

חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסין, ובית דין בודקין אותם שם, וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהו רגילין לבא... (ראש השנה כג ב)

רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא, אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה... (תענית ה ב)

ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, אמר רב יהודה לא שנו אלא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה מותר, ואמר רב יהודה לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה, אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר... אמר רב יהודה כיצד משנה, אם היה רגיל לאכול שני תבשילין יאכל מין אחד, ואם היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם סועד בחמשה, היה רגיל לשתות עשרה כוסות שותה חמשה כוסות... (שם ל א, וראה שם עוד)

אמר אביי כי נפקי מבי מר הוה שבענא, כי מטאי להתם קריבו לי שיתין צעי דשיתין מיני קדירה, ואכלי בהו שיתין פלוגי, ובישולא בתרייתא הוו קרו ליה צלי קדר, ובעאי למיכס צעא אבתריה (רש"י: הייתי חפץ לכוס הקערה אחריו), אמר אביי היינו דאמרי אינשי כפין עניא ולא ידע, אי נמי רווחא לבסימא שכיח. אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי, (רש"י: זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו)... אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא, ימי משתה ושמחה כתיב... (מגילה ז ב)

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה, אמר להם אמרו אתם, אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע... אמר לו רבי נחמיה אם כן אתה מטיל קנאה בסעודה... והשתיה כדת, מאי כדת, אמר רבי חנן משום רבי מאיר, כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה, אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה... (שם יב א, וראה שם עוד)

אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקוטלא ולא בקנון אלא בסלים... תנו רבנן, בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והיו עניין מתביישים, התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניין. תנו רבנן בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה, והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה, מפני כבודן של עניים. (מועד קטן כז א)

רבא אמר, היינו טעמא דבית שמאי, שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. (יבמות קז א)

...שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה. (כתובות ב א)

תניא כוותיה דרב חסדא, הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ונתן מים על גבי בשר ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש... (שם ד א)

אמימר ומר זוטרא הוו קא יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא, חליף ואזיל אטורנגא דמלכא (מושיב המנות), חזייה רב אשי למר זוטרא דחוור אפיה, שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה, אמר ליה אפסדת לסעודתא דמלכא, אמרו ליה אמאי תיעביד הכי, אמר להו מאן דעביד הכי פסיל למאכל דמלכא... (שם סא א)

אמר רבא בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון... ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא, ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו. (גיטין לח ב)

אמר ליה אליהו לרבי נתן אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מילואך. תני רבי חייא הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים יהא רגיל בטיבול קיץ וחורף, סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה... ותו רב פפא הוה משקי בי הלולא דאבא מר בריה ודלי ליה כסא לרבי יצחק בריה דרב יהודה ולא קם מקמיה, ואיקפד... מיתיבי מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם, נתן הכוס לרבי אליעזר ולא נטלו, לרבי יהושע וקיבלו, אמר לו רבי אליעזר מה זה יהושע, אנו יושבין ורבן גמליאל עומד ומשקה עלינו, אמר ליה, מצינו גדול ממנו ששמש, אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו והוא עומד עליהם... (שם לב ב)

מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים, הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו, בני, אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהן בני אברהם יצחק ויעקב. למימרא דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה, והכתיב ויהיה לחם שלמה... ואמר רבי יצחק אלף נשים היו לשלמה, כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך, מאי טעמא, זו סבורה שמא אצלי סועד היום וזו סבורה שמא אצלי סועד היום ואילו גבי אברהם כתיב ואל הבקר רץ אברהם וגו'... התם תלתא תורי לתלתא גברי, הכי לכל ישראל ויהודה... (בבא מציעא פו ב, וראה שם עוד)

עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט (זכר לחורבן), מאי היא, אמר רב פפא כסא דהרסנא (קערה של מאכל דגים מטוגנין בשמנן בסולת). (בבא בתרא ס ב)

אמר רבה אמר רבי יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, שנאמר יכרו עליו חברים, ואין כרה אלא סעודה, שנאמר ויכרה להם כרה גדולה ויאכלו וישתו... (שם עה א, וראה עוד: לעתיד לבא)

דאמר רבה בר רב הונא אמר רב מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו, שנאמר ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ, וישפט את ישראל שבע שנים, ובכל אחת ואחת עשה שני משתאות אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו... (שם צא א)

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר מנהג גדול היה בירושלים המוסר סעודה לחברו וקלקלה נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו. עוד מנהג גדול היה בירושלים מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שמפה פרוסה אורחין נכנסין, נסתלקה המפה אין האורחין נכנסין. (שם צג ב)

תניא נמי הכי, נקיי הדעת שבירושלים לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן... ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן. (סנהדרין כג א)

תנו רבנן אדם נברא בערב שבת, ומפני מה... דבר אחר כדי שיכנס לסעודה מיד, משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחין... (שם לח א)

אכל בחבורת מצוה, אמר רבי אבהו אינו חייב (בן סורר ומורה) עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין (ריקים שירגילוהו בכך, רש"י), והאנן תנן אכל בחבורת מצוה אינו נעשה בן סורר ומורה, טעמא דמצוה, הא לאו מצוה אף על גב דלאו כולה סריקין, הא קא משמע לן, דאף על גב דכולה סריקין, כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך.

אכל בעיבור החודש, למימרא דבשר ויין מסקו, והתניא אין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית בלבד, הא קא משמע לן, אף על גב דאין עולין לה אלא בפת וקטנית ואיהו אסיק בשר ויין ואכל, כיון דבמצוה קא עסיק לא ממשיך... (שם ע ב)

אמר רבי יוחנן מאי דכתיב מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יבורך, מארת ה' בבית רשע זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל מ' סאה גוזלות בקינוח סעודה, ונוה צדיקים יבורך זה חזקיה מלך יהודה, שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה. (שם צד ב)

ואמר רבי יהושע בן לוי כל ימי עני רעים, והאיכא שבתות וימים טובים, כדשמואל, דאמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי מעיים... תנו רבנן... והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה, ואומרת לפניו, רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים, אמר לה בתי, בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו, אמרה לפניו רבונו של עולם, אם בעלי מקרא הן יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים אם בעלי משנה הן יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הן יעסקו בהלכות פסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות חג בחג. (שם קא א)

...ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו, אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד... תניא רבי ישמעאל אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן, כיצד, עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, ואימא עד דאכיל, אמר רבא אם כן נימא קרא ואכלת מזבחו, מאי וקרא לך, משעת קריאה, הלכך כל תלתין יומין בין אמר ליה מחמת הלולא ובין לא אמר ליה מחמת הלולא אסור, מכאן ואילך אי אמר ליה מחמת הלולא אסור, ואי לא אמר ליה מחמת הלולא שרי... אמר רב פפא עד תריסר ירחי שתא, ומעיקרא מאימת אסור, אמר רב פפא משמיה דרבא מכי רמי שערי באסינתי... (עבודה זרה ח א, וראה שם עוד)

רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. (אבות ג ג)

הוא היה אומר, הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים... והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה. (שם שם טז)

שמע רבי נפק לאפיה (דרבי פנחס בן יאיר), אמר ליה רצונך סעוד אצלי, אמר לו הן, צהבו פניו של רבי, אמר לו כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני, ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו, כי כמו שער בנפשו כן הוא, אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך, ואתה רוצה ויש לך... כי אתא איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא (פרדות) חיוורתא, אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו... (חולין ז ב)

תניא היה רבי מאיר אומר, אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד... ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ומעשה באחד שזמן ג' אורחין בשני בצורת, ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים, בא בנו של בעל הבית, נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי, בא אביו של תינוק מצאו שעוזק אחד בפיו ושתים בידו, חבטו בקרקע ומת... (שם צד א)

...ואמר אביי מריש הוה אמינא האי דלא שקיל מידי מפתורא כי נקיט איניש כסא למשתי שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, אמר לי מר משום דקשי לרוח צרדא... (שם קה ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

היו יושבין כל אחד מברך לעצמו... רבי יהושע בן לוי אמר, בשבוע הבן היא מתניתא, (פני משה: בסעודת מילה הוא דקתני דכל שלא הסיבו כל אחד מברך לעצמו, ומפני שבסעודה זו וכיוצא בה אין דרך שבעל הבית יושב עמהן, אלא עומד עליהן ומשמשן, ואחד מהן מברך לכולן)... תני סדר סעודה, אורחין נכנסין ויושבין על הספסלין ועל הקתדריות עד שכולן מתכנסין, הביאו להן יין, כל אחד מברך לעצמו, הביאו להן לידים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת, הביאו להן פרפרת כל אחד ואחד מברך לעצמו, עלו והיסבו, הביאו להן יין, אף על פי שבירך על הראשון צריך לברך על השני, ואחד מברך על ידי כולם, הביאו להן לידים אף על פי שנטל ידו אחת צריך ליטול שתי ידיו, הביאו להם פרפרת אחד מברך על ידי כולן, ואין רשות לאורח ליכנס אחר ג' פרפראות. (ברכות מח ב)

...המדיר את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשר, רבי ינאי בשם רבי ישמעאל בשם רבי יוחנן בשבת של פרוטגמייא (בסעודת המשתה שעושה החתן בנשואין) התירו מפני איבה, (דמאי יז א)

תני לא יסרב אדם בחבירו לארחו בשעה שהוא יודע שאינו רוצה, ולא ירבה לו בתקרובת בשעה שהוא יודע שאינו מקבל, מהו בתקרובת, ידע שהוא רחיץ והוא מטרח עלוי, (אף שהוא יודע שזה רחץ ידיו מטריח עליו ואמר לו לך רחוץ ידיך ושב בסעודה). ובירושלים הוה מפיך פילכיך דשמאלא לימינא (היה שם מפה פרוסה לסימן לידע, שכל זמן שהיא פרוסה כהוגן היו האורחים נכנסין, וכשמהפכין צד של שמאל לימין, היו יודעין שכבר נתמלאו המקומות ולא היו נכנסין). (שם יח ב)

ולא לאכל, התחלת אכילה איזו היא, רב אחא רבי בא בשם רבי משיטול ידיו, רבי אחא אמר לקידוש איתאמרת, רבי בא אמר לברכה איתאמרת (משנטל ידיו חייב לברך מיד ואסור להפסיק, קרבן העדה), רב נסב לידוי, רמז חייא בריה למזוגא, בעא מיתן ליה, אמר ליה כבר התחלנו בסעודה... (שבת ז א, וראה שם עוד)

אמר רבי יוחנן לוויין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החדש, רבי יוחנן בצפרא הוה נחת לכנישתא והוה מלקט פירורין ואכל, ואמר יהא חולקי עם אילין דאכלין הכא רומשות. (מועד קטן ט א)

...על כל המתים הוא אסור לילך בסעודה עד שלשים יום, על אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש, אם היתה חבורת מצוה או קידוש החדש מותר. (שם יט א)

שמים ביני לבינך, כמא דשמיא רחיקין מן ארעא כן תהא האי איתתא רחיקא מן ההוא גברא, יעשו דרך בקשה, אמר רב הונא יעשו סעודה, והן מתרגלין לבוא דרך סעודה. (נדרים לט ב)

גירדאי שאל לרבי אימי יום משתה של גוים מהו, וסבר מישרי לון מן הדא מפני דרכי שלום, אמר ליה רבי אבא והתני רבי חייה יום משתה של גוים אסור, אמר רבי אימי אילמלא רבי אבא כבר היינו באין להתיר עבודה זרה שלהן, וברוך שהבדילנו מהן. (גיטין לג א)

תוספתא:

באיזה צד סדר סעודה, אורחין נכנסין ויושבין על גב ספסלים על גבי קתדראות עד שנכנסו כלם, נכנסו כולם ונטלו ונתנו להם לידים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת, מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו, הביאו להם פרפראות כל אחד מברך לעצמו, עלו והסיבו, נתנו להם לידים, אף על פי שנוטל יד אחת נוטל שתי ידיו, מזגו להם את הכוס, אף על פי שברך על הראשון מברך על השני, הביאו להם פרפראות, אף על פי שבירך על הראשונה מברך על השניה, ואחד מברך לכלם. הבא אחר שלש פרפראות אין לו רשות ליכנס, רבן שמעון בן גמליאל אומר, זה מנהג גדולה היה בירושלים פורסין מטפחת על גבי פתח, כל זמן שהמטפחת פרוסה אורחין נכנסין, נסתלקה המטפחת אין רשות לאורחין ליכנס, ועוד מנהג אחר היה בירושלים מוסרין סעודה לטבח, נתקלקל דבר בסעודה עונשין את הטבח, הכל לפי כבוד בעל הבית, והכל לפי כבוד האורחין. הלכה בסעודה, יוצא להסך את רגליו נוטל ידו אחת, יצא לדבר עם חברו והפליג נוטל שתי ידיו, והיכן הוא נוטל בא ומיסב במקומו, ונוטל והפיח ומחזיר מפה על האורחים. (ברכות פרק ד)

אימתי מסיבין על החודש, לאור עיבורו, הא כיצד חל להיות ערב שבת ושבת מסיבין עליו למוצאי שבת, אמר רבי אלעי ברבי צדוק, כך היו חבורות שבירושלים נוהגות, אילו לסעודת אירוסין, ואילו לסעודת נישואין אילו לשבוע הבן, ואילו ללקט עצמות, אילו לבית המשתה ואילו לבית האבל, שבוע הבן ולקוט עצמות שבוע הבן קודם, בית המשתה ובית האבל בית המשתה קודם לבית האבל, רבי ישמעאל היה מקדים בית האבל לכולן, שנאמר טוב ללכת אל בית אבל וגו'. (מגילה פרק ד)

מדרש רבה:

וסעדו לבכם, אמר רבי יצחק בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו דהדא פיתא מזוניתא דליבא, בתורה מנין, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, בנביאים סעד לבך פת לחם (שופטים י"ט), בכתובים (תהלים ק"ד) ולחם לבב אנוש יסעד. (בראשית מח יא)

כן תעשה כאשר דברת, יהי רצון שתזכה לעשות עוד סעודה אחרת לבר דכר דיתיליד לך. (שם שם יב)

ויעש אברהם משתה גדול, רבי יודא בר רבי סימון אמר גדול עולמים היה שם, רבי יודן בר מספרתא אמר ויעש המלך משתה גדול (אסתר ב'), גדולי עולם היו שם... אמר רבי יהודה ברבי סימון משתה גדול משתה גדולים, עוג וכל גדולים עמו היו שם... (שם נג יד)

אמר רבי יודן ברבי שמעון כל הבהמות ולויתן הן קניגון של צדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעולם הזה זוכה לראותה לעולם הבא... אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק אריסטון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא... (ויקרא יג ג)

...אמר ריש לקיש, באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם, באו וראו בריה שבראתי בעולמי, בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין... (שם כו ז)

רבי שמעון ברבי נסב איתתא, צווח רבי לכל רבנן ולא צווח לבר קפרא, כתב ליה על תרע ביתיה אחר שמחתך אתה מאית, מה יתרון לשמחתך. נפק רבי אסתכל ביה, אמר מאן הוא דין דלא צווחינן לה, דכתיב אלין מלין, אמרו ליה בר קפרא. אמר למחר אנא עביד ארסטוון בגופיה, עבד ארסטון וצווח ליה, כיון דעלון אורחין יתבין למיגס, כיון דהוה מגיס עליל הוה אמר עליה תלת מאוון דמתלין על הדין תעלא, והוי צנין ולא טעימן אורחין כלום, אמר רבי למשמשנוי, למה מגוסיא נפקן ולא מטעמין, אמרין ליה אית תמן חד גבר סב וכיון דמגוסי עליל הוא אמר תלת מאוון דמתלין על הדין תעלא, והוה צנין, סליק רבי לגביה אמר ליה בגין מה את לא תשבוק אריסיא דיגסון, אמר, דלא תימר למיגס אתיתי, אלא על דלא צווחת יתי עם חבירי. (שם כח ב)

דבר אחר עורי צפון וגו', לעתיד לבא עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן, ואין צריכין לא בפלסמון ולא ראשי בשמים, אלא רוח צפון ורוח דרום מכבדות וזוחלות כל בוסמני גן עדן ונותנים ריחם, הדא הוא דכתיב, (שיר ד') הפיחי גני זה כיבוד הגן, יזלו בשמיו זה זילוף. יבא דודי לגנו, אומרים ישראל לפני הקב"ה וכי יש בעל הבית שיעשה סעודה לאורחים ולא יהיה מיסב עמהם, יש חתן עושה סעודה למקוראים ואל ישב עמהם, אם רצונך, יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו... (במדבר יג ג)

...אמר לו רשע מה אתה עושה, אמר לו את שבעת המזבחות ערכתי, אמר לו (משלי ט"ו) טוב ארוחת ירק, טובה סעודה שעשו ישראל במצרים ואכלו על מצות ומרורים, מפרים שאתה מקריב על ידי שנאה. (שם כ טו)

...צדיק אוכל לשובע נפשו זו רות המואביה, שכתוב בה, (רות ב') ותאכל ותשבע ותותר, שהברכה היתה בפיה של אותה צדקת, ובטן רשעים תחסר, אלו אומות העולם. מעשה בגוי אחד שזימן כל בני עירו, אמר רבי דוסתאי אותי זימן לאותה סעודה עם כל בני עירו, ולא היה שולחנו חסר מכל מטעמים שבעולם אלא אגוזי פרך בלבד, מה עשה, נטל את הטבלא מלפנינו שהיתה יפה כששה ככרי כסף, ושברה, אמרתי לו מפני מה עשית כך, אמר לי אתם אומרים שהעולם הזה שלנו והעולם הבא שלכם, אם אין אנו אוכלין עכשיו אימתי אנו אוכלים, קראתי עליו ובטן רשעים תחסר. (שם כא יח)

...ומי שהוא עושה כן מה שכרו, אמר רבה בר אבוה אם סמך ושחט יהא מובטח שקרבנו נתקבל, ואם נטל ידיו ובירך מיד, יהא מובטח שלא יהא שטן מקטרג בסעודתו. (דברים ב ו)

ויעש משתה לכל עבדיו, אמר רבי אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. (שיר א ט)

צאי לך בעקבי הצאן... רבי אליעזר אומר מחררה שנטלו ישראל בידם ממצרים אכלו ממנה ל"א ימים, דאמר רבי שילא ס"ב סעודות את יודע שהיו לישראל מחררה זו... (שם שם מד)

...ותנן כל שהוא מסעודת ט' באב אסור לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין ולרחוץ ולסוך, וכל שאינו מסעודת ט' באב מותר לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין. רב מן דהוה אכיל כל מאכלו נסיב חד פת פחית ויהב עליה קטם, ואמר זו היא סעודת ט' באב, לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר. (איכה ג יד)

דבר אחר מה היתה יקרותן (של אנשי ירושלים), שלא היה א' מהן הולך לסעודה אלא אם כן הופך יד אונקלי שלו, וכל כך למה, כדי שלא יטעננו אחר טענת חנם, (שלא יזמינוהו לסעודה אחרת, וזו גנבת דעת הבריות)... רבן שמעון בן גמליאל אומר, זה מנהג גדול היה בירושלים, פורשין מטפחת על גבי הפתח, כל זמן שהמטפחת פרושה אורחין נכנסין, נסתלקה המטפחת אין רשות לאורחין להכנס אלא ג' פסיעות... דבר אחר מה היתה יקרותן, בשעה שא' מהן עושה סעודה היה צר כל מיני סעודה במפה, וכל כך למה, מפני איסטניסים, כדי שלא יהא אחד אוכל דבר שרע לו. (שם ד ד)

עובדא הוה בגברא חד דהוה שמיה ברבוחין, הלכו רבותינו אצלו על עסק מגבת חכמים, שמעין לבריה דאמר ליה במה אנן אכלין יומא דין, אמר ליה בטרוקסמון (פרי או עשב), אמר ליה מן חד במנה או מן תרין במנה, אמר ליה מן תרין במנה דאינו כמישין וזלילין, אמרי, היכן אנן אזלין גביה הדין, ניזול ונעבד עיבידתון בקרתא ובתר כן ניתי לגביה... אמר לון אזלין לגבי דא דבייתא (אשתו) והיא יהבה לכון חד מודיא דדינרין... ולמה לא אתיתן לגבי מרישא, אמרון ליה שמעינן לעבדך דאמר לך במה אנן אכלין יומא דין... ואמרין בר נש דאית ליה כל הדין ממונא הוא אכיל בטרוקסמון מן תרין במנה, אמר לון, בנפשי אנא רשיי, ברם במצותא דבריי לית אנא יכיל ולא רשיי.

בר לופיני הוה משיא את בתו מן צפורי לעכו, והעמיד חנויות מוזגות יין מציפורי לעכו, ומנורות של זהב מכאן ומכאן, אמרו לא זזו משם עד שהאכילן עדשים מן הגורן והשקה אותן יין מן הגת... 

רבי חייא הוה ליה חד רחים באשנא, ועשה לו סעודה, והאכילו כל מה שנברא בששת ימי בראשית, אמר ליה מה אלקיכון עתיד דעביד לכון יותר מכאן, אמר לו סעודתך יש לה קצבה, אבל סעודת אלקינו שעתיד לעשות לצדיקים לעתיד לבא אין לה קצבה, דכתיב (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.

רבי שמעון בר יוחאי הוה ליה חד רחים גבי דארי בצור, חד זמן אתא לגביה, שמעיה לעבדיה דאמר ליה במה אנן אכלין יומא דין בטלופחין דטמאשא או דגראפא (עדשים), אמר ליה דטמאשא (הגרועים יותר), התחיל ממיל בו והרגיש בו, שלח ואמר לבני בייתיה אתקינו לו כל הדין ארגוטרייא (כלים חשובים מאד)... אמר ליה בר נש דאית ליה כל הדין ממונא יהא הוא אכיל בטלופחין דטמאשא, אמר ליה אי רבי, אתון אורייתכן מוקרא לכון, ברם אנן אי לית לן ממונא לית בר נש דמוקר לן, (לכך צריכים לקמץ במאכל ובמשתה).

בר יוחני בקש לעשות סעודתא לגדולי רומי, הוה תמן רבי אליעזר ברבי יוסי, אמר נמלך בבן עירנו, אתא לגביה, אמר ליה בעית למקרא עשרין עביד כ"ה, ואין בעית למקרי כ"ה עביד לתלתין. אזל הוא ועבד לכ"ד וקרא כ"ה, אשתכח דחסירין חד מן מקמא (חסרה מנה אחת), מאן דאמר קנדס ומאן דאמר כפנאי (רעב אני ומי יתן לי קנדס שהוא ירק גרוע למאכל). אייתי דהב יהב קדמיה, נסביה וטלקיה באנפיה, אמר ליה דדהב אנא אכיל ודהבך אנא צריך. אתא לגביה רבי אליעזר ברבי יוסי ותני ליה עובדא, אמר ליה חייך רבי, לא הוה לי דאימא לך, דאילו דאמרת לי לא עבדית מן בגין כן אמרית לך, אם חדרי תורה גלה לכם הקב"ה או שמא חדרי סעודה, אמר ליה הן, אף חדרי סעודה גילה לנו. אמר ליה ודא מנא לך, אמר ליה מדוד, דכתיב (שמואל ב' ג') ויבא אבנר אל דוד חברון ואתו עשרים אנשים, ויעש דוד לאבנר ולאנשים אשר אתו משתה, ויעש משתה אין כתיב כאן, אלא ולאנשים אשר אתו משתה, ברם הא (אצל אחשורוש) יום אחרון כיום ראשון.

ובמלאת הימים האלה וגו' משתה שבעת ימים, רב ושמואל, חד אמר שבעה חוץ ממאה ושמונים, ושמואל אמר שבעה עם מאה ושמונים. אמר רבי סימון הדא שושן הבירה כבית קומטיטון היה, מאכל ומשתה מצויה בה. אמר רבי חנינא בר פפא גדולי הדור היו שם וברכו, אמר רב חנינא בר עטל יהודים היו שם באותה סעודה, אמר לון אותו רשע, יכול אלקיכון עתיד דעביד לכון יותר מכן, אמרו לו (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו, אם כסעודה זו הוא עושה לנו, אנו אומרין לו, כבר אכלנוה על שולחנו של אחשורוש. (אסתר פרשה ב)

דבר אחר גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים, מה ראה הכתוב לפרסם סעודתה של ושתי, רבי יהושע בן קרחה אומר כך כל למה, להודיעך לאיזו שלוה אסתר נכנסת... מה זה בסעודת ארץ ישראל אף זו בסעודת ארץ ישראל... עשתה משתה נשים מיני גמאין (שגומאין אותו) האכילה אותן, רבי יצחק אומר מיני מתוקים האכילה אותן... דבר אחר בית המלכות, נתנה אותן בבתים מצויירין, דאמר רבי אבין רוצה אשה שתהא בבתים מצויירין ובגדים מצויירין מלאכול עגלים מפוטמים... (שם ב)

פרקי דרבי אליעזר:

מכאן אמרו חכמים, חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזכה למול את בנו כאברהם אבינו, שנאמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. (פרק כט)

מסכת כלה:

אמרו אליו על הלל שנכנס אצלו אדם אחד לסעודה, ובא עני אחד ועמד על פתחו, ואמר לאשתו אשה אני צריך להכניס היום ואין לי פרנסה, נטלה אשתו את הסעודה כולה ונתנה לו, אחר כך לשה עיסה אחרת ובשלה אלפס אחר, ובאת והניחה לפניהם, אמר לה, בתי, למה לא הבאת לנו מיד, הסימה לו כל הדברים, אמר לה, בתי, אף אני לא דנתיך לכף חובה אלא לכף זכות, שכל מעשיך לשם שמים. (פרק ט)

מסכת דרך ארץ רבה:

שנים שישבו על שלחן אחד, הגדול שבהן שולח יד תחלה ואחר כך הקטן... ומעשה ברבי עקיבא שעשה סעודה לתלמידיו, הביאו לפניהם שני תבשילין, אחד נא ואחד מבושל, בתחילה הביאו לפניהם נא, הפקח שבהן אחז את הקלח בידו אחת ותלשו בידו אחת, לא בא אחריו, משך ידיו ממנו ואכל פתו ריקם, הטפש שבהן אחז את הקלח בידו אחת ונשכו בשיניו, אמר לו רבי עקיבא לא כך בני, אלא הנח עקבך עליו בתוך הקערה. ואחר כך הביא לפניהם מבושל, אכלו ונסתפקו. אחר כך אמר להם, בני, ולא עשיתי לכם כל כך אלא לבדוק אתכם אם יש בידכם דרך ארץ אם לאו. (פרק ז, וראה שם עוד, וערך אכילה)

שוחר טוב:

יגל יעקב... וכן לכשתבא השמחה לישראל שמח יעקב מכל האבות, לפי שהוא מזומן לסעודה, שנאמר (ישעיה מ"ח) שמע אלי יעקב וישראל מקוראי, מהו מקוראי, מזומני... (תהלים יד)

אמר רבי יוסי בן בון... כל מי שתוכף לנטילת ידים ברכה, אין השטן מקטרג באותה סעודה. (שם קלד)

תנא דבי אליהו רבא:

ישמור אדם את הדברים בלבו, שלא יאכל עם עמי הארץ על השלחן, ולא ירבה עמהם בסעודה בכל מקום, מפני שעמי הארץ ממעטין במעשרות ונחשדין על השביעית, והכתוב אומר (ירמיה כ"ג) מה לתבן את הבר וגו', וכן אמר דוד (תהלים כ"ו) לא ישבתי עם מתי שוא ועם נעלמים לא אבא וגו'... מכאן אמרו חכמים ירבה אדם סעודתו עם תלמידי חכמים, ואל ירבה סעודתו עם עמי הארצות, לפי שלאחר שעה הוא מספר עליו לשון הרע, וילמד מאברהם אבינו ע"ה שעשה סעודה להמלאכים ונהנו ממנו, שנאמר (בראשית י"ח) ויאמר א-דני וגו' אל נא תעבור מעל עבדך וגו'... (פרק יב)

...שלא יאמר לה היליכי דמים והביאי לי ירק מן השוק, ואמרו לי מפני מה, ואמרתי להן, רבותי, מפני שהאשה משלמת את עצמו ועוברת עבירה בשביל סעודה לפי שעה בזמן שהרעב בעולם, ואומרת אין בכך כלום... (פרק כג)

ילקוט שמעוני:

והלכו בניו ועשו משתה, רבי מאיר אומר שכן דרך מלכים להיות קוראים לאחיהם ולאחיותיהם בסעודה... (איוב א, תתצא)

כטוב לב המלך ביין, ישראל כשהם אוכלים ושותים עוסקים במקרא במשנה בתלמוד באגדות, אבל עובדי אלילים כשהם אוכלים ושותים הם מזכירים את העריות... (אסתר א, תתרמט)

לקח טוב:

מתניכם חגורים וגו', לימדך שכל המיסב בסעודה אין דרכו לאחת מאלו, וכך למדנו במסכת שבת, איזהו התחלת סעודה משיתיר חגורו, ונעלו ומקלו מכל שכן. (שמות בא יב יא)

ילקוט ראובני:

ותכלית הסעודה לזמן בכוס בשלשה לברכת המזון שהיא מצוה רבה מחודשת אצל מלאכים, וזהו כי על כן עברתם על עבדכם, כי על כן נתחכמו לסעוד אצלו. מה שהאכיל אברהם למלאכים ג' לשונות בחרדל, כי הלשון המיטב שבמתנות כהונה, ומיכאל הוא כהן גדול למעלה, וזיכה רפאל וגבריאל מחלקו, ורמז להו אברהם שעיקר הסעודה שבחו של מקום, מטעמים בלשונו צריך. (בראשית וירא)

ועשה לי מטעמים, אמרו רז"ל אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, וסוד המטעמים הוא סוד המרכבה, כי צרכי הסעודה הם ד' מיני, מים, ולחם, יין מלח, ומה שהשיג אברהם על ידי אנשים, השיג יצחק על ידי מטעמים, ויעקב על ידי סולם, ודוד על ידי כנור. (שם תולדות)

רש"י:

ממשקה ישראל - מהמותר לישראל, עיקר הסעודה קרוי על שם המשקה. (יחזקאל מה טו)

רד"ק:

ויבא לו יין - לשמח לבו שיברכהו בלב טוב, כי רוב מאכלם לא היה עם היין, אלא במקום שזכר משתה. (בראשית כז כה)

משנה תורה:

ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא. ואלו הן, האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שזה אבק גזל הוא, והוא מדמה שלא חוטא, ויאמר כלום אכלתי אלא ברשותו... (תשובה ד ד)

מנהגות רבות נהגו חכמי ישראל בסעודה, וכולן דרך ארץ, ואלו הן, כשנכנסין לסעודה הגדול שבכולן נוטל את ידיו תחלה, ואחר כך נכנסין ויושבין מסובין, וגדול מיסב בראש, ושני לו למטה הימנו, היו שלשה מטות גדול מיסב בראש, ושני לו למעלה הימנו, ושלישי לו למטה הימנו.

בעל הבית מברך המוציא ומשלים הברכה, ואחר כך בוצע, והאורח מברך ברכת המזון כדי שיברך לבעל הבית. ואם היו כולן בעלי הבית הגדול שבהן בוצע והוא מברך ברכת המזון. אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד, אלא אם כן נתכוונו לאכול פת הרבה, ואינו בוצע לא פרוסה קטנה מפני שהוא נראה כצר עין, ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן, ובשבת יש לו לבצוע פרוסה גדולה, ואינו בוצע אלא ממקום שנתבשל יפה יפה. מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה, אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן... הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד, והאחד נוטל בידו, ואין הבוצע נותן ביד האוכל, אלא אם כן היה אבל, והבוצע הוא פושט ידיו תחלה ואוכל. ואין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין, ואם רצה הבוצע לחלוק כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו בחכמה ויניחנו לפשוט ידו קודם לו, הרשות בידו. (ברכות ז א והלאה)

שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין, גמרו מהן שנים השלישי מפסיק עמהן... אין משיחין בסעודה כדי שלא יבא לידי סכנה, ומפני זה אם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאם בירך אחד ועונה העונה אמן בשעת הבליעה יבא לידי סכנה, ואין מסתכלין בפני האוכל ולא למנתו שלא לביישו.

יצא אחד מן המסובין להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס, דיבר אם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, אם היו מסובין לשתייה נכנס ויושב במקומו, ונוטל ידיו ואחר כך מחזיר פניו לאורחין, ולמה נוטל במקומו שמא יאמרו לא נטל ידיו מפני שאין שם אכילה...

אסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם וליתן ביד בנו או בתו של בעל הבית, שמא יתבייש בעל הסעודה, שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם, ונמצאו הקטנים נוטלים אותם והולכים. לא ישלח אדם לחבירו חבית יין ושמן צף על פיה, שמא ישלח לו אדם חבית שכולה יין וידמה שהוא שמן, ושמן הוא שעל פניה בלבד, ויזמן אורחים ויתבייש, וכן כל כיוצא בדברים אלו המביאים לידי בושה לבעל הסעודה אסורין.

גמרו מלאכול מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו, ואחר כך נוטלין את ידיהם, שמא ישיירו שם פירורין שיש בהן כזית, שאסור להלך בהן ולרחוץ עליהן, אבל פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. 

הביאו להם מים לנטילה, כל שמברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחלה, כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול אחר, ושאר הסועדין נוטלין ידן בסוף זה אחר זה, ואין מכבדין בדבר זה, שאין מכבדין בידים מזוהמות... (שם שם ה והלאה, וראה שם עוד, וערך אכילה)

אסור לקבע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול. (שבת ל ד)

איזהו עונג, זהו שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם... ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת... מי שהיה ענוג ועשיר והרי כל ימיו כשבת, צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול, ואם אי אפשר לשנות משנה זמן האכילה... חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו, שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות... וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים. אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לו, והוא שהיתה ידו משגת, ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים בשעת בית המדרש... (שם שם ז והלאה)

מי שזימן אצלו אורחים ביום טוב לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך בו, שכל הסעודה כרגלי בעל הסעודה... (יום טוב ה יב)

לא יכנס (כהן גדול) לבית המשתה ולא לסעודה של רבים אפילו הם של מצוה, אבל הולך הוא אם רצה לבית האבל... (כלי מקדש ה ד)

ספר חסידים:

כתיב (דברי הימים א' ט"ז) הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, לכך אומר שהשמחה במעונו... כל המברך שהשמחה במעונו צריך לחקור אם קיימו וגילו ברעדה, אם רעדה במקום גילה, אבל אם לוקח אדם אשה שאינה הגונה או היא לוקחת איש שאינו הגון, או שניהם אינם הגונים, או אין תרבות שם ונבול פה ביניהם, או נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא יתכן לברך שהשמחה במעונו... (שצג)

רבינו בחיי:

ביום הגמל את יצחק - מנהג העולם שיעשה אדם סעודה ביום שנולד לו בן או ביום המילה לכבוד המצוה, ומה שאחר אברהם לעשות משתה יצחק עד יום הגמל אותו, יתכן לפרש שמיום גמלו הניחו לתלמוד תורה, ואין לתמוה, שהרי בן ג' הכיר אברהם את בוראו, על כן לא רצה לעשות הסעודה לא ביום הלידה ולא ביום המילה, והניח הדבר עד יום הגמל אותו כדי שישמח בבנו בשמחת התורה... ובמדרש, ביום הגמל, ביום ה"ג מל את יצחק, ומכאן יש סמך למנהגנו שאנו עושים סעודה ביום המילה, שהרי לפי המדרש הזה עשה אברהם משתה גדול ביום ח' למילת יצחק, ומנהג כשר הוא, ועליו אמר דוד (תהלים נ') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. (בראשית כא ח)

עם חותן משה - ...ואין ספק כי הסעודה הזאת לאהרן ולשבעים זקנים וסעודת המטעמים ליצחק אבינו כוונה אחת להם, כדי שתחול השמחה בנפש האוכל ותשרה עליו רוח הקדש, לפי שכחות הנפש נקשרים בכחות הגוף, ובהתעורר כחות הגוף אז יתחזקו כחות הנפש לאיזה ענין שיכוון אליו האוכל... (שמות יח יב)

מהר"י יעב"ץ:

צואה בלי מקום... ולזה קרא השלחן הטהור שולחנו של מקום, שמורידים השפע הטהור מן הכחות הטהורים, וזמן הסעודה מעבר מסוכן, שאם ימשך אז אחרי היצר וגבר עמלק, וכאשר ירים ידו בתורת משה וגבר ישראל, וזהו טעם מה שכתבו בפירוש מקום, והבינהו כי נחמד הוא.

ויש נוהגים לשורר פזמונים או מזמורים אחר הסעודה ומנהג יפה הוא להפטר מן העונש, אבל העיקר הדבור ממש לומר איזה דין או חדוש פסוק או הגדה, כי ג' חלוקות הם, צדיקים גמורים הא דאמרן, בינוניים המזמור, רשעים ולא כלום. וכמו שמי שאינו מדבר דברי תורה ממשיך עליו כח הטומאה, כך המדבר דברי תורה ממשיך עליו כח הטהרה, דכתיב וידבר אלי זה השלחן... כדי שלא תאמר, הנה שאין לו לאדם לדבר בכל עת שיושב רק בדברי תורה, אמנם בעת האוכל שהאדם טרוד למלא נפשו כי ירעב והוא מתעסק בדברים הגופניים אין לו לדבר בדברי קדש דברי אלקים חיים, לפיכך סמך משנה זו לומר, כי אף כשיאכל חייב בדברי תורה, ולדברי אדרבה, כי החיוב גדול, כי עת המאכל מבחן ומצרף לדעת אם אוהבים התורה או לאו... הכלל העולה מן המשנה, שיש לו לאדם לעשות מן התורה עיקר ומן האכילה טפל, והאנשים עושים להפך, ששמחתם אינה כי אם להשיג יום התענוגים... (אבות ג ד, וראה עוד: אכילה)

רמ"ע מפאנו:

ראה ערך לויתן.

אלשיך:

ויאכלו עמו לחם - בראותם נזק יין המשתה. (איוב מב יא)

מהר"ל:

קראן לו ויאכל לחם... ובפרק חלק אמרו... אמר רבי יוחנן בן קסמא גדולה לגימא שהרחיקה שתי משפחות מישראל, שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ורבי יוחנן דידיה אמר, מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים, שנאמר קראן לו ויאכל לחם... וכל הענינים האלו דברים נפלאים, כי הוא יתברך עיקר הכל, כמו שאמרו ז"ל כופר בעיקר בעבור שממנו הכל, כמו שמן העיקר נמצא הכל. וכמו שהעיקר הוא מפרנס הכל, כך השי"ת מפרנס את הנמצאים כלם. וכאשר תתבונן בזה, הנה גוף האילן הוא קרוב אל העיקר ומן השורש מתפרנס האילן, ואחר כך מן האילן בא הפרנסה לכל הענפים, ותמיד מי שהוא קרוב אל גוף האילן ממנו בא הפרנסה אל אחר, ולפיכך מי שהוא מפרנס ומשפיע הפרנסה לאחר מתקרב אל העיקר...

ועוד יש לך לדעת, כי האכילה שניתנת לאחר היא מעלה אלקית, לפי שנתינת האכילה והשתיה שהוא השפעה לאחרים הוא מפעולת הנבדל שהוא נותן ומשפיע תמיד, כי הנבדל נותן והגשם הוא מקבל, ולפיכך כאשר הוא נותן האכילה והשתיה לאחר הוא מתקרב אל מדרגה האלקית, והוא מתקרב אל השי"ת... (גבורות ה' פרק כ)

בפרק אלו עוברים אמר רבי יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנאמר האוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, וכתיב בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים. באו לבאר גנות התלמיד חכם, שיהיה לו הרחקה מן הנאות הגוף, שזה ראוי אל האדם שהוא שכלי, שכמו שהוא תלמיד חכם. וביאור זה, כי כאשר הוא נהנה מסעודת הרשות שרודף אחר הנאות הגוף, כי סעודת מצוה אין הסעודה ענין גופני, שהרי מצוה יש בזה, וכאשר הסעודה להנאתו נמשך אחר הגוף, לכך הוא ראוי לגלות... כי דבר זה נטיה אל החמרי, אז יוסר ממנו החבור והדביקות אשר לאדם בעליונים, כאשר הוא שכלי... ואמר תלמודו משתכח בעבור שהוא נוטה אל החמרי, בודאי משתכח ממנו התורה, ומחלוקות רבות באות עליו, דבר זה מפני כי כאשר יוסר ממקום מדריגתו ומעלתו, אז באים עליו מחלוקות הרבה, כי כל אדם יש לו מדריגה ומקום בפני עצמו... וכאשר הוא יוצא ממקום מדריגתו ומעלתו אז מחלוקות רבות באות עליו, כי כל אחד מתנגד אליו, היפך כאשר הוא במקומו ובמעלתו... (נתיב התורה פרק ג)

...כי כאשר האדם שמח הוא בשלימות, הפך כאשר יש לו צער שהוא בחסרון, וכאשר יש לו משתה הוא יותר בשלימות, כי במשתה הוא טוב לב לגמרי, וכאשר יש לו יום טוב הוא יותר בשלימות, ולכך הוסיף לומר ומשלוח מנות איש לרעהו, כי כאשר האדם הוא בשלימות לגמרי, הוא גם כן משפיע לאחרים מטובו... אבל בשאר מקום בודאי ראוי להקדים משתה לשמחה, כי מתוך המשתה בא לידי שמחה, רק במקום שבא לומר שהיה מוסיף שלימות על שלימות בזה מקדים שמחה למשתה, מפני כי המשתה יש בו השמחה והשתיה... (אור חדש ד"ה ועשה אותו יום משתה)

רש"ר הירש:

ויעש משתה - סעודותיהם של הדורות הקודמים היו יותר רוחניים, בילו יותר בדברים ובשתיה ולא באכילה. (בראשית מ כ)

ולא ילין לבקר - ...קרבנך לא יהא נבדל מאכילת המזבח והשולחן שבביתך, ואכילת המזבח והשולחן לא תהא נבדלת מקרבנך, אם תבדיל ביניהם על ידי "לינה", הרי שהקרבת קרבנך לא תהא אלא מעשה השמדה, ואכילתך משולחן גבוה ומשולחן ביתך תיראה כאפשרית וכמקודשת אף ללא שינוי ועילוי של יישותך האישית. (שמות לד כה)

העמק דבר:

וטבח טבח - באשר נצרך לסעודת י"א אנשים חשובים, והכן - שאר פרפראות הסעודה כיד המלך. בצהרים - דזמן סעודה אחר חצות, אבל יוסף בודאי אכל אחר זה הזמן, כדאיתא בערבי פסחים על אגריפס שאכל בג' שעות אחר חצות... (בראשית מג טו)

התקדשו - הזמינו משפחות משפחות לסעודת בשר, שאין הזמנה לסעודה בלי בשר. (במדבר יא יח)

שם משמואל:

ולפי האמור יש ליתן טעם מה שלא תקנו בחנוכה סעודה, אלא היא רשות, כי לכאורה צריך להבין, למה לא תקנו סעודה בברית מילה, שהרי היא השלמתו וגמר צורתו של האדם, ועוד הרי אמרו ז"ל שנרמזה סעודת ברית מילה בתורה ביום הגמל את יצחק, ולמה לא תקנו כן לדורות. אך יש לומר, שמילה איננה השלמה לגמרי אלא הכנה למילת הלב, וגמר ענין מילה הוא בשמירת הברית ומילת הלב... ובזה יובן ענין חנוכה, מה שלא תקנו סעודה, שנצוח היונים עדיין אינו נחשב גמר, כי היונים היו כמו אבן מונחת על לב ישראל וטמטמו את המחשבות והרעיונות... ומכל מקום עדיין אין חירות זו התכלית, אלא העבודה שאחר כך, והיא רק כעין מילת הגוף הכנה למילת הלב, על כן לא תקנו בו סעודה כמו שלא תקנו בברית מילה. ואינו דומה לפורים שהיתה הצלת הגופין, ודבר זה נשלם, שהשיגו חיים חדשים, על כן תקנו סעודה... (בראשית מקץ תרע"ד)

בענין סעודת פורים יש להתבונן שלא מצינו מצות סעודה ביום חול אלא בפורים ובערב יום כפורים. והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בדברי הש"ס לגבי חול המועד כוס בכל יומא מי איכא, והקשה דהרי מחוייב בשמחה, ובזמן הזה אין שמחה אלא ביין. ותירץ דהנה בזוהר הקדוש דיצר הרע מתגדל על ידי היין, ואם כן יש להבין איך שמחת יום טוב היא ביין, והטעם דבשבת ויום טוב דיש עליית העולמות, גם היין יש לו עליה ואינו מגשם ולא מוסיף יצר הרע,וכל זה בשבת ויום טוב...

ונראה דהנה בכתבי האריז"ל דשתי האותיות האחרונות מהמן מ"ם ונו"ן מורים על שני גבורת הראשונים דמנצפ"ך שביסוד אבא שמצד אחוריים, ומשם היה מושך המן כחו, כי מהפנים היה נמשך מן לישראל... והנה כשנצחו את המן ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, נהפכו שם האותיות שבהמן שהיו מצד אחורים לצד הפנים, ונעשה מן לישראל, ובמן נאמר (תהלים ע"ח) לחם אבירים אכל איש, ובש"ס יומא ע"א לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו ואין בו פסולת, ועל כן אין המן מגביר היצר הרע, וכן נמי סעודת פורים יש בה מעין מן, על כן אינה מגבירה כח היצר הרע.

ויש לומר עוד, דהנה האכילה הראשונה של ישראל היתה קרבן פסח, שהוא קדושה, וערל וטמא ובן נכר אסורין בו, ובודאי שכל אכילות ישראל לעולם יש בהן ענין קדושה בצד מה, שאחר הראשית נגרר הכל, מה גם אכילת ישראל מפירות הארץ... ולפי דברינו הנ"ל שסעודת פורים היא מעין אכילת המן, יש לומר נמי שהיא אמצעי להביא קדושת סעודת שבת ויום טוב לכל סעודות ימי החול של כל השנה, ומסייעת לכל אדם להיות מאכלו בקדושה ולא יתגשם כל כך, אף בחוץ לארץ שהשפעת המזונות הולכים על ידי שר ארץ העמים כי תיקון סעודת פורים היה בחוץ לארץ.

ולפי האמור יש השתוות בין שני מיני הסעודות שבימי חול, פורים וערב יום הכפורים, כי איתא בספרים הקדושים, שבאכילת ערב יום הכפורים מתקנין כל האכילות של כל השנה שעברה שלא היו בכוונה, ואם כן אכילת סעודת פורים מתקנת על להבא, וסעודת ערב יום הכפורים מתקנת לשעבר... ולפי דרכנו נמי, כי סעודת פורים שהיא מתקנת להבא שיהיה ביכולת ישראל לאכול בקדושה ובטהרה, יש בה יותר שבח מהתיקון על לשעבר... (פורים תרע"ה)

יש להתבונן על המנהג לאחר הסעודה עד סוף היום... ולמה לא נהיה בזה זריזים מקדימין למצוות... ונראה דהנה כבר אמרנו במקום אחר, דענין סעודת מצוה בכל מקום היא מעין מה שאמרו ז"ל, (שיר פ"א) שעושין סעודה לגמרה של תורה, דדיק לה מהא דשלמה המלך ע"ה עשה סעודה אחר השיגו החכמה, והטעם יש לומר דאורות העליונים באשר הם גבוהים ומרוממים מן האדם אינם מתקיימים כל כך בנקל אצל האדם... על כן צריכין לעשות חיזוק שיתקיים, והוא ענין הסעודה, וכמו להיפוך להבדיל, בלשון הרע, שפירש רש"י לא תלך רכיל, שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם והוא גמר חיזוק שדבריו מקוימים...

והנה בפורים כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ולשון זה לא מצינו בשום מקום, אלא ושמחת או ושמחתם, אבל לעשות אותם ימי משתה ושמחה לא מצינו, ויש לפרש דאימים קאי, לעשות את הימים שיהיו ימי משתה ושמחה, והיינו להכין את הלב לקבל את האורות הגדולים שמאירים בפורים על ידי המצוות, קריאת המגילה שהיא ענין התגלות דברים גדולים ונעלמים... ויש לומר שעל ידי המצוות שופעות כל היום הארות גדולות, ולאו דוקא בעת עשיית המצוות וקריאת המגילה, אלא שהמצוות פותחות שערי צדק והשערים לא יסגרו עד הערב. ומעתה מובן איחור הסעודה, כדי לעשות את הקיום לכל האורות השופעות כל היום. (שם תרע"ח)

ענין ברכת שהכל ברא לכבודו, וברש"י (כתובות ה') שהיא לאספת העם הנאספים שם לגמול חסד וכו', ואסיפה זו כבוד המקום היא, וברכה זו לכך נתקנה וכו'. ונראה לפרש, דהנה ידוע שכל סעודה צריכה שמירה מקטרוג השטן, כבמדרש, שלא יהיה השטן מקטרג בסעודתו (דברים רבה ב' ג'), וכן אתה מוצא במשתה גדול שעשה אברהם ביום הגמל את יצחק. והטעם יש לומר, שבאשר הסעודה אף שנעשית לשם מצוה, ומכל מקום הרי היא ענין גשמי, יש לשטן קצת אחיזה בה, על כן יש לו מקום לקטרג. ומובן לפי זה שכל ענין נשואין, אף שנעשה לשם מצוה, מכל מקום מאחר שהוא דבר גשמי, שהרי להבדיל איתא גם בבני נח, על כן יש מקום לשטן לקטרג, השי"ת יצילנו. אך עצה יעוצה לזה יש לומר על פי מה שאיתא בספרים הקדושים מהרבי מלובלין... שבזמן שאדם מצטער ומתפלל על צערו שלו יש עליו מקטרגים, אבל כשמשליך את צערו מנגד, ומתפלל רק על צער השכינה, שכביכול בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ועל צער השכינה אין להם רשות לקטרג. וכמו כן יש לומר בנידון דידן, שמקדימין לומר שהכל ברא לכבודו, וכל המעשים שאנו עושים פה הכל הם לכבוד שמים, בזה חוסמים את פי המקטרגים... (במדבר פנחס תרע"ו)

...ובזה מובנת הגמרא שבת ק"ל, כל מצוה שקבלו בשמחה היינו מילה, עדיין עושין אותה בשמחה, פירש רש"י, עושין משתה וכו'. וקשה הלא עינינו רואות שבסעודת נשואין עושין משתה גדול יותר מסעודת ברית מילה. ולהנ"ל יובן, דסעודת נשואין היא עוד מענין ז' ימי בראשית, והם ז' ימי המשתה, ולכן צריכין ז' ברכות להשיג קדושת השם יו"ד וה"א איש ואשה, ולכן צריכין סעודה גדולה לחיזוק, ואין ראיה מזה שעושין בשמחה, שהרי בלאו הכי הסעודה נצרכת, מה שאינו כן מילה שהיא בשמיני, אין צריך סעודה באמת, ואף על פי כן עושין, אם כן זו ראיה שעושין בשמחה... (שמיני עצרת תרע"א)

ר' צדוק:

ואברהם אבינו ע"ה הוא שורש כל ג' מיני אהבות, ומכל מקום העיקר המתגלה ומתפשט אצלו ובולט בו ביותר הוא אהבת הבריות בנטיעת אשל בבאר שבע להאכיל ולהשקות, ונאמר בו גם כן משתה ביום הגמל את יצחק, היינו כי אומות העולם במשתאות שלהם באים לידי זימה, זה אומר מדיות נאות וכו' (מגילה י"ב ב'), ועל כן הוא שעשה משתה לגוים היה המשתה ביום הגמל (עיין פרקי דר"א כ"ט) כי המילה היא הסרת תאות הזימה, והכניס גם בהם על ידי משתהו כח הסרת ומיאוס התאוה, וזהו מסטרא דיצחק דאורייתא מסטרא דגבורה נפקא, ובו הוא תוקף התגלות אהבת התורה שהיא היפך התאוה. והוא עשה משתה לאבימלך כשאמר לו "ראה ראינו כי היה ה' עמך", שהכירו והודו במציאות השי"ת ואהבתו ליצחק ושורש דישראל. וזה כל שלימות והכרת האומות שיכירו וידעו דהשם יתברך אלקי ישראל... ויצחק אבינו ע"ה לפי שהיה במיטתו עדיין פסולת חשב דאפשר לקרבם לגמרי ושיתחברו עמו לגמרי להיות כמוהו, ועל כן עשה להם משתה... עד יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה, שהוא לא מת... כי בזה דבוק בה' אלקים אמת שהוא אלקים חיים, ועל כן הוא לא עשה עוד משתה לאומות העולם, ומכל מקום היה במשתה עמהם, כמו שנאמר ויעש לבן משתה, בהתחלת בנין הכנסת ישראל דגוי אחד. ולפי שהם גמלו חסד עמו שזהו שלימות האומות להיות גומלי חסדים לישראל, ועל ידי זה יש להם קיום גם לעתיד... רק מצד התעוררות והשתוקקות שלהם להתחבר וגם בסעודה שאכל עם בניו נאמר "ויקרא לאחיו לאכל לחם" ולא נקרא משתה. ויש סעודה שנקראת על שם הלחם, כמו "בלשצר עבד לחם רב אף לקביל אלפא חמרא שתי" (מגילה י"ב ב') עיקר סעודתו היה רק בשביל שמחתו דמטו ע' ולא איפרוק (לא נגאלו מבבל, שם י"א ב') ולא בשביל ההתחברות וההתקרבות, ועל כן נתייחס השתיה רק אליו ולא אליהם כבאחשורש דכונתו היתה לקרובי רחוקים ובני מאתיה (שם י"ב א'), וזהו העיקר במשתה. ואף שהיה כדת של תורה אכילה מרובה משתיה, היינו כי אכילה הוא קיום החיים וזהו העיקר, והשתיה היא לשמחה שהיא התענגות ותוספות בחיים... ומשתה הוא התחברות גמור שאין התנשאות לאחד על חבירו, וזהו "כרצון איש ואיש"... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קנח)

והנה כל דבר, מקום שהוא נזכר בו בתורה בראשונה שם הוא כל כח אותו דבר, וכמדומה שכך קבלתי גם כן והוא דבר ברור, ונמצא עיקר כח ענין המשתה הוא באותה משתה דלוט. ובאמת כפי מה שכתבנו דעיקר המשתה הוא ההתחברות ושם בלוט עם המלאכים אין התחברות בעצם כלל, אבל זהו עיקר גודל כח המשתה שיוכל לעשות התחברות גם בד' שאין שום צד התחברות רק על ידי התעוררות ניצוץ נעלם בתכלית ההעלם, שכשנכנס יין יצא סוד הנעלם ויוכל לימצא צד חיבור בין המרוחקים לגמרי, כלוט שמרוחק מקהל ה' לגמרי מצידו יותר מכל הגוים עם מלאכים הקדושים בתכלית הקדושה.

והנה כל מגמת האומות שיהיה להם התחברות עם ישראל... וגם משתה אחשורוש היה לכונה זו כשראה שמטו ע' ולא אפרוק (מגילה י"א ב') סבר דכבר מאסם חס ושלום השי"ת ושישתקעו בידו להיות לעם אחד. והגם שראה שהם מפורד ונפרדים ודתיהם שונות, חשב דזה רק מהרגלם מאבותם ומצות אנשים מלומדה ומעמקי הלב אין כן דעל כן לא אפרוק. ועל ידי זה נתחכם לעורר ההתחברות על ידי המשתה, שבזה יתגלה סוד הנעלם והתחברות שאינו ראוי מצד ההתגלות בעולם הזה. ובע"ז ח' א' קרי לזה עובדי ע"ז בטהרה, כשהולכין למשתה גוי אף שהם כל יהודים יחד ואוכלין ושותין משלהן ושמש שלהן, וכמו שהיה במשתה אחשורוש... וקרי ליה "בטהרה" דבאמת גם במשתה אין שום התחברות לישראל עם הגוי כלל, ואדרבא אז הוא תכלית הבירור שאין להם שום חיבור, דבאמת אדרבא מעמקי לב של כל ישראל הוא דבוק בהשי"ת ואפילו מי שלמראית עין אין כן... אבל מכל מקום מצד מראית העין דעולם הזה המשתה הוא התחברות להיות אחד. והקריאה וההזמנה להיות יחד במשתה עושה אותם אחד עד שיש שם זבחי מתים גם אדידהו...

ומשתה אסתר שהתפאר המן דקרוא לה, שחשב שבזה הוא מתאחד עמה גם כן לגמרי עד שחשב ליפול על המטה, וזה היה אבדונו, כי באמת על ידי המשתה שהוא התגלות סוד הנעלם שאין שום חיבור לזרע ישראל עם העמים, ואדרבא נתברר תכלית ריחוקם, ואף על פי שלמראית העין חשב שיש לו התחברות במשתה זו ואהבה עם אסתר, באמת באותו משתה היין עצמו נתברר ההיפך, כי כן הוא המשתה שבהכנסת יין יצא סוד, ורק מי שיש לו איזה התחברות בהעלם ובמעמקים אפשר שיתברר על ידי המשתה, אבל אם במעמקים הוא בתכלית הפירוד רק למראית העין נראה חיבור... ועל כן גם במשתה דאחשורוש אף שלמראית העין היה נראה התחברות, אז דייקא היתה צמיחת הרפואה והתחילו המלאכים לזכור לישראל זכות הקרבנות. כמ"ש במגילה י"ב ב' על פסוק והקרוב אליו, היינו דכל אכילת ישראל שהוא בקדושה הוא דוגמת קרבנות, דשולחן דומה למזבח. וההיפך באומות העולם כל אכילתם זבחי מתים ותקרובת ע"ז, כי זה כל תכלית אכילה ושתיה שיהיה להם כח להשתקע ברע בכל חמדות עולם הזה ולהתעורר לזימה... ואצל ישראל שבאותה סעודה נקרא ע"ז בטהרה שאינו טומאה גמורה כזבחי מתים ותקרובת ע"ז שמטמא באוהל, כי באמת גם אותה אכילה הוא אצלם בקדושה, שהרי נזהרו מדברים האסורים ולא נשתקעו על ידי אותו משתה בתאוות כלל...

והתחלת כל רע הוא על ידי תאות אכילה שבזה היה התחלת חטא הראשון, ותחלת הסתת היצר הרע באכילת עץ הדעת. וכן אז"ל (ספרי עקב) דאין יצר הרע קופץ על האדם אלא מתוך אכילה ושתיה... והעיקר בשתיה, וכמ"ש ברכות כ"ט ב' לא תרוי ולא תחטי... והוא שגרם גם כן חזרת הקלקול אחר המבול על ידי נח. ויין ושינה לרשעים הנאה להם וכו' כדתנן סנהדרין ע"א ב' דלא נברא יין אלא לנחם אבלים דישתה וישכח רישו, וליתן שכר לרשעים (שם ע' א') דבזה שקועים בתאות כרצונם, שזה כל חשקם והנאה שלהם, והוא גם כן הנאה לעולם שישתקעו בתאות ולא יריעו לאחרים. מה שאינו לצדיקים הוא תהחלת נפילה ביין, ואפילו אינו גורם רע גמור מביא את השינה וריפוי ידים מעבודת השי"ת...

וכן בימי המן ההתעוררות היתה באותה שמתה וסעודתו של אותו רשע שהוא אתחלתא דרע ביין לצדיקים, ומצידו היה מיין המביא יללה לעולם, אבל הם פעלו דנהפוך הוא, ששליטת האדם באדם היה לרע לו, והביא היללה לו בהריגת ושתי, וכן אחר כך להמן בהריגתו. וליהודים היתה אורה ושמחה דנעשה יין המשמח דיש שותהו וטוב לו...

וזהו המשתה וסעודת פורים שיש התגלות אותה קדושה בכל שנה באותו יום, דכל סעודות ומשתאות דזרע ישראל כולו קודש לה' ואף על גב דלא ידע בין וכו', עד שנראה למראית העין כאלו חס ושלום ככל הגוים כל בית ישראל, כיון שיש מצוה באותו משתה ושכרות אם כן ה"ה מלא קדושה, שהרי כל המצות נותנות קדושה באדם... (שם עמוד קעא)

ובכל פורים יש התנוצצות מאותו אור דזביחת היצר ותיקון התחלת החטא, ועל כן נקרא ימי משתה דלא נקרא כן שום יום טוב, דהוא רק זמן שמחה ולא זמן משתה, שזה אין ראוי בעולם הזה וכל זמן שיצר רע בעולם, אלא לרשעים שהפיזור הנאה להם והנאה לעולם. והמשתה שמסטרא דרע גורמת פיזור ופירוד ולא התחברות והתאחדות, והכינוס לצדיקים דהנאה להם והנאה לעולם אינו בא על ידי המשתה ואין המשתה גורמת הכינוס וההתחברות רק הכינוס גורם המשתה. כמו כשנתכנסו אחי יוסף עם יוסף ונתחברו יחד אחר כך שתו יין. וכן בימי מרדכי ואסתר דנקהלו היהודים בעריהם לעמוד על נפשם, זהו הכינוס לצדיקים דנתחברו יחד. וכן לעתיד תקינו להיות עושים משפחה ומשפחה מדינה וגו', היינו להתחבר יחד... ובזה זוכין שיוכלו לטעום ממשתה דלעתיד שהוא ההסתלקות היצר רע מלב לגמרי בג' עבירות ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים הנמשכים מג' יצרים הנזכרים, ונגדן שנאת חנם השקול נגד כולם שגרם חורבן בית ב', ואז בתחלת בית ב' התעוררו לתקן זה שכשיתוקן זה שיהיה כל ישראל בהתחברות יחד יהיה תיקון הכל... (שם עמוד קעד)

...וכן רפואה לשורש עמלק ומחייתו הוא על ידי משתה, וזה טעם משתה אסתר ושהזמינה את המן להשפיע גם לו, כי במשתה אפשר להאיר לאותו ניצוץ קדושה, היינו רצון השי"ת בראשית הבריאה בענין הבחירה וכח האפשרות אותו נקודת הרצון הנעלם שיש בו יסתלק ממנו וממילא יהיה נמחה מן העולם, והרפואה שקדמה למכה היתה על ידי משתה אומות העולם גם כן עד דלא ידעי, על ידי זה נסתבב הראשית לראשית היינו סיבה לקליטה זו דעומק ראשית שבעמלק, והם ב' מיני משתות לכל השרים ולבני שושן, הוא נגד ב' ימי פורים, הא' בהראותו את עושר וגו' ואת יקר וגו' כי ליהודים היתה אורה וגו' ויקר, דכך מגיע בפורים... (חלק ה רסיסי לילה עמוד מח)

 

...ובאכילת מצוה יש קדושה בטעם וכן בראיה, אך באכילת אדם הראשון היה ערבוב טוב ורע, אבל בסעודת מצוה שאין בה ערבוב מרע כלל, יש הנאת הנפש גם מהראיה, וכן מהטעם והוא יפה לעינים גם כן, דהיינו טעמו וראו, ויצחק אמר שכיוון שלא יוכל להנות מהראיה של סעודת מצוה, עשה לי מעטמים, שארגיש טעם סעודת מצוה. ובסעודת שבת יש הנאת הטעם שבקדושה והראיה שבקדושה, והנשמה יתירה נהנית משניהם, טעמו וראו. (פרי צדיק תולדות ב)

סעודות שבת נקראו סעודתא מהימנותא ונקראו סעודתא דמלכא... והיינו שיש ב' מיני סעודות, מצד מדרגות צדיק הוא סעודת מצוה, והיינו סעודתא דמהימנותא, שעל ידי הפחד והמורא שנמשך עליו שהוא משם אלקים, והוא כעומד לפניו שנופל הפחד והיראה נתבטל הנאת הגוף שאינו מרגיש כלל, כענין שאמר רבינו הקדוש ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, אף שלא פסק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת וכו', ויש סעודה מצד מדרגת חכם, דאיתא בזוהר הקדוש, מזונא עלאה יתיר מכולא הוא מזונא דחברייא וגו' מזונא דרוחא ונשמתא וכו', שהוא מוצא פי ה' שבמאכל, זהו אכילה בקדושה הרבה יותר ממצוה, שהוא מאותיות של תורה, כלו לחמו בלחמי ומכניס קדושה בלב, וזה נקרא שלחן אשר לפני ה', שהוא כקרבן ממש... וסעודת שבת היא מצד ב' המדרגות, שהוא סעודת מצוה שצוה השי"ת לאכלה, ונקראה סעודתא דמהימנותא, ונקרא גם כן סעודתא דמלכא כקרבנות, על פי מה שאמרו (שבת קי"ט) מי עדיפת לן מינה שבשבת כל ישראל כתלמידי חכמים וזוכין למזונא דחבריא, והוא כאכילת קרבנות... (שם ג)

כבר דברנו מזה, שענין סעודת מלוה מלכה הוא להמשיך את קדושת השבת גם על ימי החול, וכח זה נמצא אך בקדושת שבת, מה שאינו כן בשאר מועדים כענין פסח וסוכות, שאין להם שייכות לבחינת המשכת קדושה לאחר כן, כי אם ירצה ביום שלאחריו לקדשו באכילת מצה וישיבת סוכה לא יפעול בזה כלום... (שם מוצאי יום כפורים ו)

...והנה באברהם אבינו ע"ה מצינו שעשה סעודה ושמחה בעת שנתברר עסקיו שהם בשלמות הקדושה, כמו שנאמר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל וכו', וכמו שדברנו למעלה, שזה היה תכלית הבירור, שגם תולדתו היה בשרש הקדושה, וגם ביצחק אבינו ע"ה מצינו שעשה סעודת מטעמים בעת שנתברר עסקיו שהמה משרש הקדושה, בשעה שנזדמן לפניו שברך את יעקב, שהיה כן באמת הרצון מהשי"ת, וכמו שדברנו מזה... וביעקב שהיה בו שלימות הבירור הכללי כנ"ל ולא מצינו בו שעשה משתה, אמנם יש לומר בזה שזהו נרמז גם כן בעת שנפרד מלבן, שנאמר ויזבח יעקב זבח ויקרא לאחיו לאכל לחם, והיינו גם לבניו שהיו כאחיו... ואז קרא לאחיו שהמה בניו לאכל לחם על הגל, והיינו המשתה בעת שנתבררו הוא ובניו בקדושה ונבדלו מכל האומות... (שם סכות יב)