(ראה גם: אלקים-אדם, אלקים-ישראל, אמונה, מתן תורה, עבודת ה')
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמר את כל מצותי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעולם. (דברים ה כו)
ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. (שם י יב)
ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים. (שם יד כג)
הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה. (שם לא יב)
אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל, מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים. (שמואל ב כג ג)
והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ה' היא אוצרו. (ישעיה לג ו)
האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו, אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, ויתגעשו ולא יכולו והמו גליו ולא יעברונהו... (ירמיה ה כב)
ויאמר אליהם עברי אנכי, ואת ה' אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה. וייראו האנשים יראה גדולה, ויאמרו אליו מה זאת עשית, כי ידעו האנשים כי מלפני ה' הוא ברח כי הגיד להם... (יונה א ט)
שיויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. (תהלים טז ח)
יראת ה' טהורה עומדת לעד, משפטי ה' אמת צדקו יחדו... (שם יט י)
ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, תהלתו עומדת לעד. (שם קיא י)
יראת ה' ראשית דעת, חכמה ומוסר אוילים בזו. (משלי א ז)
אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה... (שם ב ד)
בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע. (שם ג ו)
יראת ה' שנאת רע, גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי... (שם ח יב)
תחלת חכמה יראת ה', ודעת קדושים בינה. כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים... (שם ט י)
יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה. (שם י כז)
ביראת ה' מבטח עוז, ולבניו יהיה מחסה. יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות. (שם יד כו)
יראת ה' מוסר חכמה, ולפני כבוד ענוה. (שם טו לג)
עקב ענוה יראת ה', עושר וכבוד וחיים. (שם כב ד)
שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. (שם לא ל)
ויאמר לאדם הן יראת אד-ני היא חכמה, וסור מרע בינה. (איוב כח כח)
כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלקים ירא. (קהלת ה ו)
סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. שם יב יג)
בן יכבד אב ועבד אדניו, ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי אמר ה' צב-אות לכם הכהנים בוזי שמי ואמרתם במה בזינו את שמך. (מלאכי א ו)
למען ייראוך ללכת בדרכיך כל הימים אשר הם חיים על האדמה אשר נתתה לאבותינו. (דברי הימים ב ו לא)
בראשית, רבי חייא פתח ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. ראשית חכמה, מקרא זה היה צריך לומר סוף חכמה יראת ה', כי יראת ה' (הוא סוד מלכות), שהיא סוף חכמה. אלא היא (המלכות) ראשית להכנס לתוך מדרגת החכמה העליונה, זה שאמר פתחו לי שערי צדק, (היינו שערי המלכות שנקראת צדק), זה השער לה'. ודאי אם לא יכנס בשער הזה לא יכנס אל המלך העליון לעולם, כי הוא עליון ונסתר וגנוז ועשה לו שערים אלו על אלו... (הקדמה קכ, ועיין שם עוד)
בראשית ברא אלקים, זו היא המצוה הראשונה לכולן, ומצוה זו נקראת יראת ה' הנקראת ראשית, שכתוב ראשית חכמה יראת ה', יראת ה' ראשית דעת, משום שדבר זה (יראה) נקרא ראשית. וזה הוא שער להכנס אל האמונה, ועל מצוה זו מתקיים כל העולם.
(כי אי אפשר להשיג אמונה שלמה זולת מתוך יראתו ית', וכפי שיעור היראה כן שיעור השראת האמונה, ועל כן על פקודא דא אתקיים כל עלמא, כי אין העולם מתקיים אלא על תורה ומצוות... וכיון שהיראה היא ראשית ושער לכל מצוה להיותה השער לאמונה, נמצא שעל היראה מתקיים כל העולם).
היראה מפורשת לשלש בחינות, שתים מהן, אין בהן שורש כראוי, ואחת היא שורש היראה, יש אדם שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו או מעונש כספו, ועל כן הוא ירא אותו תמיד, נמצא שהיראה שהוא ירא מהקב"ה לא שם אותה לשורש, (כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה). ויש אדם הירא מפני הקב"ה משום שירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנם, שתי יראות האלו אינן עיקר היראה ושורשה.
היראה שהיא עיקר הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו, כמו שכתוב, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, וישים חפצו באותו המקום שנקרא יראה. (ביאור הדברים, מלמדנו שיש ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתית. א' שמתיירא מהקב"ה ושומר מצוותיו כדי שיחיו בניו ויהיה נשמר מעונש גופו או ממונו, דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה. ב' שמתיירא גם מעונשים של גיהנם, ואלו השתים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו, ונמצא שתועלת עצמו הוא השורש, והיראה היא ענף ומסובכת מתועלת עצמו. אלא שיירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל, הוא גדול משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדולתו מתראה על מעשיו, והוא מושל בכל מושל שכל העולמות שברא הן העליונים והן התחתונים נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו יתברך....)
בכה רבי שמעון ואמר, אוי אם אומר אוי אם לא אומר, אם אומר ידעו הרשעים איך לעבוד לאדונם, ואם לא אומר יאבדו החברים את הדבר הזה. כי במקום שהיראה הקדושה שורה יש (כנגדה) למטה יראה רעה, שמכה והולמת ומשטינה, והיא רצועה להכות את הרשעים, (דהיינו להענישם על עונותיהם, ועל כן ירא מלגלות, כדי שלא ידעו הרשעים איך להפטר מן העונש, כי עונשם הוא טהרתם).
ומי שירא מפני עונש הכאה ושיטנה, כאמור, אינה שורה עליו אותה יראת ה', הנקראת יראת ה' לחיים, אלא מי שורה עליו, היא אותה יראה רעה, ונמצא ששורה עליו אותה הרצועה היראה הרעה, ולא יראת ה'.
ומשום זה המקום שנקרא יראת ה' נקרא ראשית דעת, ועל כן נכללה כאן מצוה זו, וזו היא השורש והיסוד לכל שאר מצות התורה, מי ששומר את היראה שומר הכל, ומי שאינו שומר את היראה אינו שומר מצות התורה, כי זהו השער לכל...
ומשום זה כתוב בראשית שהוא יראה, ברא אלקים את השמים ואת הארץ, כי מי שעובר על זו, עובר על כל מצות התורה, וענשו של מי שעובר על זו שרצועה הרעה הזו, (דהיינו היראה הרעה) מכה אותו, והיינו והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים הרי אלו ארבעה עונשים להעניש בהם את הרשעים. (שם קפט, ועיין שם עוד)
תא חזי, כל אדם המתירא מפני הקב"ה, שורה עמו האמונה כראוי, כי אדם הזה שלם בעבודת רבונו, ומי שאין יראת רבונו שורה בו, אין האמונה שורה בו, ואינו כדאי שיהיה לו חלק לעולם הבא. (בראשית ב תמה)
כתיב את ה' אלקיך תירא, מקרא זה כבר ביארוהו, אבל תא חזי, לה' אלקיך תירא לא כתוב, אלא את ה', מהו את, זה היא מדרגה הראשונה (מעשר ספירות, ממטה למעלה, שהיא הנוקבא), מקום היראה של הקב"ה, ועל כן כתוב תירא, כי שם, בהנוקבא צריך האדם לירא מפני רבונו, משום שהיא דין.
ואותו תעבד, אותו זה הוא מדרגה עליונה, דהיינו יסוד (דז"א), העומדת על מדרגה זו התחתונה (שהיא הנוקבא), ואינן נפרדות זו מזו לעולם. את ואותו דבקים זה בזה ואינם נפרדים. מהו ואותו, זה הוא מקום ברית קדש, אות הוא לעולם, (דהיינו יסוד), כי עבודה אינה שורה באת, ואינה ענין לעבוד אלא לירא, אבל עבודה היא למעלה (ביסוד דז"א הנקרא אותו), ומשום זה כתוב ואותו תעבוד. (וירא שנד)
...ומה צדיקים האלו היו יראים מאלו העבירות, שאר בני העולם על אחת כמה וכמה, משום זה יש לו לאדם להשמר מאלו העבירות ולחפש בהם, כמו שאמרנו, כדי שלא ישלטו עליו אלו ימי רע שאינם מרחמים עליו. (מקץ קכה)
בסודם אל תבא נפשי וגו'. רבי אבא פתח ואמר סוד ה' ליראיו וגו', סוד ה' ליראיו הוא סוד עליון שבתורה, שאין הקב"ה נותן אלא ליראי חטא, ומי שהוא ירא חטא נגלה לו סוד העליון שבתורה, ומה הוא סוד העליון שבתורה, הוי אומר זהו אות ברית קודש, שנקרא סוד ה'. (ויחי תקסא)
...ואם תאמר הרי כתוב, יראת ה' ראשית דעת, (המלכות שהיא סוד פרט נקראת יראת ה', ועם זה נאמר בה ראשית, הרי שהפרט הוא ראשית ולא הכלל), התירוץ הוא, שכאן המדובר בדרך פרט עצמו, (כלומר בחינת ראשית של הפרט, שצריכים) לדעת מי הוא יראת ה', (אבל ראשית הכל הוא הכלל ולא הפרט). ואף על פי שיש לאדם לירא ממנו, מטרם שידע (וישיג יראת ה', ולמה כתוב יראת ה' ראשית דעת, שמשמע שצריכים תחלה לדעתו, ומשיב) אבל כאן כתוב ראשית דעת, (שפירושו שתחילה יש לירא מפניו, ועל ידי יראה באים לראשית דעת, ולדעת אותו, כי יראת ה') הוא ראשית, לדעת אותו בדרך פרט. (וארא נט)
אשר גרו בה, שמיום שנתקרבו אל הקב"ה פחדו בה פחד, (מפני ה') ויראה עלאה היתה בה, לשמור מצותיו, (כי מלכות היא מדת היראה), ואם בזו (בשמירת הברית) לא יטיל האדם מורא על ראשו, לא יירא עוד מפני הקב"ה לעולם בשאר המצות. (שם פ)
והם שש מצות, ונוהגים גם כאן בתפלה, א' ליראה את השם הנכבד והנורא, ב' לאהבה אותו, ג' לברכו, ד' ליחדו, ה' שיברך הכהן את העם, ו' למסר לו נשמתו...
ליראה את השם, מצוה זו נוהגת באלו התשבחות שאמר דוד המלך ובקרבנות שבתורה, ששם צריך האדם לירא מפני אדונו, משום ששירים ההם עומדים במקום ההוא שנקרא יראה, (שהיא המלכות), וכל אלו הללויה הם סוד יראת הקב"ה, (שהיא המלכות), וצריך האדם לשום רצונו בשירים אלו, ביראה, וכבר העמידו החברים כל אלו הסודות של שירות ותשבחות של הללויה. (ויקהל קנא)
וביראה ההיא צריך לשום רצונו ביראה ואהבה ביחד, לירא בצד זה (הנמשך משמאל), ולאהב בצד זה, (הנמשך מימין), ובאלו הגוונים שאמרנו, (שגם במלכות יש אלו ד' גוונים חו"ג תו"מ), ויראה ההיא תהיה לירא מעונש, (שהיא יראה תחתונה), שמי שעובר על מצות התורה נענש בצד ההוא (שמאל), כי כשמתחיל צד ההוא להכות אינו נשקט עד שמכלה אותו מעולם הזה ומעולם הבא, ועל כן צריך לירא מאש הזה שהיראה שורה בו. (שם תטו)
רבי אבא אמר, עבדו את ה' ביראה, סוד הדבר הוא, עבדו את ה' ביראה, מה יראה כאן (כלומר, מה פירושו של יראה שבכאן, ומשיב), אלא כמו שהעמדנו שכתוב יראת ה' ראשית דעת, וכן כתוב ראשית חכמה יראת ה', שהקב"ה נקרא כך, יראת ה', (דהיינו המלכות), רבי אלעזר אמר, עבדו את ה' ביראה, מי שרוצה לעבוד עבודת רבונו, מאיזה מקום הוא מתחיל, ובאיזה מקום יכוון עבודתו ליחד שם רבונו, חוזר ואומר ביראה, כי ביראה (שהיא המלכות) הוא התחלת (העבודה) ממטה למעלה, (כי ספירה ראשונה ממטה למעלה היא מלכות.
תא חזי, מה כתוב כאן, אחרי מות, ואחר כך דבר אל אהרן אחיך, בזאת יבא אהרן וכו', (איזה קשר יש בין אחרי מות אל בזאת יבא אהרן, ומשיב), אלא מכון (ממיתת בני אהרן), הוא התחלה להזהיר את הכהנים, את כל אחד, שצריכים להזהר בזאת הזו, שזו היא יראת ה', (שהיא המלכות, כי מיתת בני אהרן היתה משום שלא נזהרו במלכות). (אחרי ד, ועיין שם עוד)
...אמר לו הרי כתוב יראת ה' ולא תורה, אמר לו כך הוא ודאי, (שהכונה היא על תורה), כי התורה מצד הגבורה באה, (ועל כן נקראת יראת ה'). אמר לו ומשם יוצא זה, מכאן הוא יוצא, שכתוב ראשית חכמה יראת ה', (הרי שהחכמה נקראת יראה), וכתוב יראת ה' טהורה, (הרי שהטהרה היא בחכמה דהיינו בתורה). (קדושים יב)
ראה עוד עבודת ה'-כללי, קדושים מט.
זה שכתוב עבדו את ה' ביראה, מהו ביראה, הוא כמו שאמר, ראשית חכמה יראת ה', וזו היא מלכות שמים, ועל כן זה הוא תחילת הכל, (כי המלכות היא ספירה ראשונה ממטה למעלה), מי מוכיח זה, (הוא מה שאנחנו מניחים) תפלה של יד תחלה... ועול הזה אינו שורה במי שהוא קשור באחר, ועל כן עבדים פטורים מן עול מלכות שמים, (משום שהם קשורים באדוניהם), ואם פטורים מעול הזה הרי הם פטורים מכל שאר (המצוות), כי שאר המצוות אינן שורות על האדם עד שנמצא אצלו עול הזה... (בהר י)
(אחר שפירש בחינת נפש האדם הוא מפרש בחינת נרנח"י דרוח הנמשכת לאדם הזוכה מבחינת ד' אותיות הוי"ה דז"א, ששורים על ראשו, ואומר), וצורה אחרת יש על ראשו שנקראת יראה, (וזו היא י' דהויה, שהוא סוד כתר וחכמה, דהיינו האורות של יחידה חיה דרוח, וכיון שהוא סוד כתב היא בחינת יראה, כי היראה נמשכת מכתר). ועליהם נאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים, (דהיינו ב' פעמים בצלם), שהם ב' צורות טובות שהם זכר ונקבה, הזכר מצד אות י' (דהוי"ה, שהוא סוד יחידה חיה), והנקבה מצד אות ה' (דהוי"ה, שהוא סוד נשמה).
וב' אותיות י"ה מעוררות את האדם לתורה ולמצוה, (שהתורה היא סוד ו', והמצוה היא סוד ה'. הי' היא יראה, שזו היא על ראשו של האדם, וממנה נמשכת היראה אל הלב של האדם לירא מהקב"ה, ולשמור עצמו שלא יעבור על מצות לא תעשה, ה' היא אהבה שעל ראשו של אדם, וממנה נמשכת אהבת הקב"ה על רמ"ח אברים שלו לקיים בהם רמ"ח מצות עשה... (נשא לו, ועיין שם עוד, וראה עוד עבודת ה'-אהבה נשא מט)
רבי יצחק פתח ואמר, וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, כמה גדולה היראה לפני הקב"ה שבכלל היראה ענוה, ובכלל ענוה חסידות, נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא ישנו בכולן, ומי שאינו ירא שמים אין בו לא ענוה ולא חסידות. למדנו, מי שיצא מן היראה ונתלבש בענוה, ענוה יותר טוב, והוא נכלל בכולן, זה שאמר עקב ענוה יראת ה', כל מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה, כל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות, וכל מי שיש בו יראת שמים זוכה לכולן, לענוה, שכתוב עקב ענוה יראת ה', לחסידות שכתוב וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו... (שם קלה)
על יראיו, (היינו מה שאומר וחסד ה' מעולם ועד עולם) על יראיו, הוא להורות שכל מי שהוא ירא חטא נקרא אדם, (ששורים עליו ב' עולמות הנקראים אדם), מתי הוא, אמר רבי אלעזר אם יש בו יראה, ענוה, וחסידות, (כי היראה) היא כלל הכל. (שם קמ)
אמר רבי יהודה, אמר הקב"ה מי שרוצה ללכת אחר יראתי, ילך אחר לב הזה, (שהוא המלכות), ואחרי העינים העומדות עליה. מי הן העינים, הוא כמו שאמר עיני הוי"ה אל צדיקים, (דהיינו עיני ז"א), אבל אתם לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, מהו הטעם, משום שאתם זונים אחריהם. (שלח שמו)
מצוה ליראה את הקב"ה בדרך כלל ובדרך פרט. והרי יראה העמדנו, (שפירושו) משום שיש לאדם להתירא מפני הקב"ה תמיד, כמו שאמר ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך, ומשום יראה זו ישמור את דרכיו, ויראה היא מקום שנקרא יראה, (דהיינו מלכות), משום ששם שורה יראת הקב"ה, היא נקראת יראת הוי"ה. (שצריכים) לירא מפניו, וזה הוא סוד שכתוב וממקדשי תיראו. כי ביראה זו (שהיא המלכות), שורה שבט של אש להכות את הרשעים שאינם שומרים מצוות התורה, (כי העונשים באים ממלכות), ועל כן יש לפחד בדרך כלל, (דהיינו יראת העונש), ואחר כך (יש לפחד מפניו) בדרך פרט, (דהיינו כשאדם משיג מדת המלכות עצמה), שזו היא יראה מחמת אהבה, שהיא העיקר והיסוד לאהוב את הקב"ה, יראה זו עושה שישמור כל מצות התורה, שהאדם יהיה עבד נאמן להקב"ה כראוי. (ואתחנן סז, וראה עוד עבודת ה'-אהבה שם)
ומשום זה העמידו בעלי המשנה לא המדרש עיקר אלא המעשה, ובמקום אחר אמרו, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו', יראת חטאו היא אמא עלאה, (בינה הנקראת תשובה), חכמה היא אבא עילאה, וכשמקדים ה' הקטנה (דהיינו מלכות), שהיא מצוה שורה עליו תורה (שהיא ז"א), שהוא ו', וכשמקדים יראה שהיא ה' עליונה, לחכמה, שורה עליו חכמה שהיא י' ונקרא בן, (דהיינו בן י"ה), ומכאן בנים אתם לה' אלקיכם...
וכשמקדים תורה למצוה, או חכמה ליראה מתהפך השם עליו לבחינת נוקבא, למדת הדין, כעין זה הוי"ה. (כי כשהשם ביושר יורה למדת הרחמים, וכשהוא למפרע יורה על מדת הדין, שמתהפך לו הכל לדין, וקשים מזונותיו שבתורה כקריעת ים סוף... (תצא נב, ועיין שם עוד)
רבי יהודה אומר לא נברא אלא בשביל היראה, שנקראת ראשית, שנאמר יראת ה' ראשית דעת, ומנא לן שהעולם נברא על פי היראה, שנאמר והאלקים עשה שייראו מלפניו, עשה את העולם כדי שייראו מלפניו, ועל פי היראה שהיא ראשית, ברא אלקים את השמים ואת הארץ. (זהר חדש בראשית רצו)
רבי יצחק אמר תחילת כל העולם ובנינו לא נברא אלא על היראה, שיהיה אדם בעל יראה לשמים ובעל יראה לבריות, משכתוב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, את השמים היינו להיות ירא שמים, ואת הארץ, להיות ירא לבריות, כמו כן מלמד שכל העולם לא נברא אלא על היראה, שנקראת ראשית, שנאמר ראשית חכמה יראת ה', וזהו שכתוב בראשית. (שם שם שלא)
דבר אחר, יראת ה' טהורה עומדת לעד, תא חזי, אם אדם משתדל תחילה במקום הזה שנקרא יראת ה', אז תורתו עומדת לעד, מה הטעם, הוא משום שמכאן יבא לאמונה, ממלכות זו, שהיא פתח לכל. וכשהוא מתירא מהמקום הזה (שהוא מלכות), מתגדל המקום הזה, ויושבת באור עם המלך (שהוא ז"א), משום שהוציאה לעולם בן טוב. ועל כן אמר שלמה סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא, סוף הזה הוא סוף של המדרגות, (דהיינו מלכות), הוא בס' גדולה, (כי המלה סוף כתובה בס' גדולה), משום שבאותו מקום (שהוא המלכות), נקראת סמך. משעה שבאה האשה באות ס' שכתוב ויסגור בשר תחתנה, (כי קודם לכן לא כתוב ס' בתורה). ומתי היא המלכות בשלמות ובגדלות רבה, הוא כשהאדם ירא ממנה בתחילה ואחר כך עושה מצוות אביו (דהיינו אביו שבשמים, שהוא ז"א).
הדא הוא דכתיב את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, ועל כן כתוב, איש אמו ואביו תיראו הקדים אמו תחילה, (שהיא המלכות), ביראה, ואת מצותיו שמור, היינו מצות ה', (שהוא אביו), מי עושה את השם הקדוש למעלה, מי שעושה זה, זה שאמר כי זה כל האדם, כי אז נשלם האדם למעלה.
פתח ואמר, ירא את ה' בני ומלך, ירא את ה' היינו לחבר היראה בהקב"ה, (דהיינו לחבר המלכות הנקראת יראה, בה' שהוא ז"א). בני ומלך, היינו להמשיך האור מאמא עלאה, שהיא בינה הנקראת מלך, אל בן הבכור הזה, (שהוא ז"א), להכנס ממטה למעלה... (שם תשא עח)
ועם שונים אל תתערב, היינו שלא ישנה מסדר האמונה, כי מתחילה צריכים להשתדל ביראה הזו, (שהיא המלכות), שהיא פתח לכל, ואחר כך בתורה שבכתב, (דהיינו ז"א) שהוא למעלה, משום שכל אדם שאינו ירא חטא, אין לו רשות להכנס לפתח האמונה הזה (שהוא המלכות), וכיון שדוחים אותו מהפתח הזה, דוחים אותו מכל, כי אין לו (פתח) במה שיכנס לכל, זה שכתוב זה השער לה'. ועל זה העירו הראשונים, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, כי החכמה יושבת על כנה אשר נטעה ימינך, (שהוא היראה) הנקראת כבוד א-ל.
ואם אדם אינו מתירא ממנה (מן המלכות), היא מיסרת אותו, כי נפקדה ליסר בני אדם, זה שאמר ודרך חיים תוכחת מוסר, מה היא הדרך לעץ החיים, היא אותה שנפקדה על העולם ליסר בני אדם, שלא יסורו מדרכו... (שם שם פב)
וכתיב ראשית חכמה יראת ה', (שפירושו גם כן, כדי לזכות בחכמה ניתנה יראת ה', כנ"ל בעקב ענוה יראת ה'). משום שבתחילה צריכים לירא ממנה, (מפני המלכות), ואחר כך מתעלים לחכמה. פירוש אחר, ראשית חכמה יראת ה', זו היא יראה עליונה, (שהיא בינה), ומשום שהיא ראש לתחתונים לקחה השם של העליון, ועל זה נקרא עטרת בשם כתר עליון הסתום מכל, כדי ליחד הראש בסוף, ובשם אחד נכללה (עם הראש)... (שם צא, ועיין שם עוד)
ואמר רבי חלבו אמר רב הונא כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגו', מאי כי זה כל האדם, אמר רבי אלעזר אמר הקב"ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו, רבי שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. (ברכות ו ב)
ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאילו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה', ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה. (שם ח א)
מרגלא בפומיה דרבי מאיר, גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, נצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהיה יראתי, שמור פיך מכל חטא וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון, ואני אהיה עמך בכל מקום... מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראה... מרגלא בפומיה דרבא, תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, לעושים לא נאמר, אלא לעושיהם, לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה... (שם יז א)
...אמרו לו רבינו ברכנו, אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו תלמידיו עד כאן, אמר להם ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. (שם כח ב)
ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה, אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר יראת ה' היא אוצרו, אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דאמר רבי חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול. (שם לג ב)
אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב, שנאמר והאלקים עשה שייראו מלפניו. (שם נט א)
אמר ריש לקיש מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו', אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות, ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו. אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין, אי לא לא. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה, הלך והעלה לו, אמר לו עירבת לי בהן קב חומטון, אמר ליה לאו, אמר ליה מוטב אם לא העליתה... אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו, בהי עייל. מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. אמר רב יהודה לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והאלקים עשה שייראו מלפניו... רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי, חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא, אמר ליה חד לחבריה ניקו מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא, אמר ליה אידך ניקו מקמיה דגבר בר אוריין הוא, אמר ליה אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא, ואמרת לי את בר אוריין הוא, תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן... דרש רבא בר רב עולא מאי דכתיב כי אין חרצובות למותם ובריא אולם, אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה, אלא שלבם בריא להן כאולם, והיינו דאמר רבה מאי דכתיב זה דרכם כסל למו, יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם, שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר ואחריתם בפיהם ירצו סלה. (שבת לא א)
אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן, ולא ניחא ליה דליתהני מאחרים, ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח... (שם קכ א)
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים, מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתיה עביד... (יומא עב ב)
ואמר רבי אלעזר כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד, שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ, שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ, תלמוד לומר מה יקר חסדך אלקים חסד ה' מלאה הארץ וגו', יכול אף ירא שמים כן, תלמוד לומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, אמר חמא בר פפא כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים, שנאמר חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו... (סוכה מט ב)
אמר רבי יוחנן כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד, שנאמר למס מרעהו חסד, רב נחמן בר יצחק אומר אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר ויראת ש-די יעזוב. (כתובות צו א)
...והאמר רבי יוחנן למדנו יראת חטא מבתולה, וקיבול שכר מאלמנה, יראת חטא מבתולה, דרבי יוחנן שמעה לההיא בתולתא דנפלא אאפא וקאמרה רבונו של עולם בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים, יהי רצון שלא יכשלו בי בני אדם... (סוטה כב א)
...משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא... אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא. (שם מט א)
ראה גם עבודת ה'-אהבה, סוטה לא א.
רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא... (אבות ב ח)
רבי חנינא בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת. (שם ג ט)
...עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה מאהבה שאם באת לשנוא, דע כי אתה אוהב, ואין אוהב שונא, עשה מיראה, שאם באת לבעט דע שאתה ירא, ואין ירא מבעט, שבעת פרושין הן... פרוש יראה פרוש אהבה... פרוש יראה כאיוב, פרוש אהבה כאברהם, אין לך חביב מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם, אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב, דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך... (ברכות סז א)
מיכן היה רבי פנחס בן יאיר אומר, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי קדושה, קדושה לידי ענוה ענוה לידי יראת חט, יראת חט לידי רוח הקדש...ענוה לידי יראת חט, דכתיב עקב ענוה יראת ה', אמר רבי יצחק בר אלעזר מה שעשת חכמה עטרה לראשה, עשת ענוה עקב לסולייסה, דכתיב ראשית חכמה יראת ה', וכתיב עקב ענוה יראת ה', יראת חט לידי רוח הקודש, דכתיב אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא... (שבת ח ב)
אמר רבי הושעיא כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא, אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגליא שלו אינו נגר, למה, שקפליות של תורה ביראת חטא, שנאמר (ישעיה ל"ג) יראת ה' היא אוצרו. אמר רבי יוחנן כל מי שהוא יודע תורה ואינו עושה, מוטב לו שלא יצא לעולם אלא נהפכה השליא על פניו, לכך נאמר (איוב כ"ח) ויאמר לאדם הן יראת ה' וגו'. אמר רבי חייא בר אבא מהו הן יראת ה' וגו', אמר האלקים אם היו לך מעשים טובים אני נותן לך שכר, ומה שכר, תורה, שנאמר ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, ואם סרת מן הרע אני מעמיד ממך בני אדם שמבינים בתורה, מהיכן אתה למד, מיוכבד ומרים, בעת שיראו מהאלקים, כדכתיב (שמות א') ותיראנה המילדות את האלקים. אמר רבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא שכר היראה תורה, שמיוכבד העמיד הקב"ה את משה... מרים על ידי שסרה מן הרע ומן החטא העמיד ממנה הקב"ה בצלאל וזכה לחכמה ולבינה, הדא הוא דכתיב, ראה קראתי בשם בצלאל, וכתיב ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת. (שמות מ א)
נפש כי תקריב קרבן מנחה לה', יראי ה' הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו, יראי ה', אמר רבי יהושע בן לוי אלו יראי שמים, רבי ישמעאל בר נחמן אמר אלו גירי צדק... (ויקרא ג ב)
כבוד חכמים ינחלו, לפי שהיו הנזירים יראים מן החטא נקראו חכמים, כמה דכתיב (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה', ואומר הן יראת ה' היא חכמה. נוחלים כבוד, שהקב"ה נושא פניו אליהם ומשיא להם שלום... (במדבר יא ב)
...הוי ירא ה' בני ומלך, וכל מי שהוא ירא מן הקב"ה סופו ליעשות מלך, ממי אתה למד, מאברהם, על ידי שנתיירא מן הקב"ה נעשה מלך, שנאמר (בראשית כ"ב) עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ומנין שנעשה מלך, (שם י"ד) אל עמק שוה הוא עמק המלך... ולא תאמר אברהם בלבד, אלא אפילו משה שנתירא מן הקב"ה נעשה מלך, לכך כתיב ירא את ה' בני ומלך... (שם טו יא)
אמר רבי אבא הכהן בר פפא כשהייתי רואה סיעה של בני אדם הייתי הולך בדרך אחרת, שלא להטריח עליהן, שלא יהיו רואין ועומדין מלפני, וכשאמרתי דברים לפני רבי יוסי ברבי זבידא, אמר לי צריך אתה לעבור לפניהם ויהיו רואין אותך ועומדין לפניך, ואת מביאן לידי יראת שמים, שנאמר מפני שיבה תקום ויראת מאלקיך... (שם שם יג)
...יראת ה' היא אוצרו (ישעיה ל"ג), אין בכל המדות גדול מיראה וענוה, (דברים י') ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, יראת בגימטריא תרי"א, ויראה ותורה עמם הרי תרי"ג... (שם יח יז)
ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, זה שאמר הכתוב (משלי כ"ח) אשרי אדם מפחד תמיד, וכן הוא מדת הצדיקים, אף על פי שהקב"ה מבטיחן אין פורקים מיראה, וכן ביעקב (בראשית ל"ב) ויירא יעקב, לא נתיירא, אמר שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב (דברים כ"ג) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך והניחני הקב"ה... (שם יט יט)
...יוסף שירא אותי, דכתיב (בראשית מ"ב) את האלקים אני ירא, לא המלכתיו בעולם, שנאמר (שם) ויוסף הוא השליט על הארץ. דבר אחר ירא את ה' בני ומלך, ומלוך על יצרך... (דברים ב כד)
אמר רבי יודן גדולה היא היראה, שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה, הדא הוא דכתיב והאלקים עשה שייראו מלפניו. אמר רבי ירמיה גדולה היא היראה, ששני ספרים שכתב שלמה לא חתמן אלא ביראה, הדא הוא דכתיב בספר משלי, (משלי ל"א) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ובסיפרא הדין כתיב סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא. (קהלת ג יז)
ילמדנו רבינו כמה אמות חייב אדם לעמוד מפני הזקן... שכל מי שאינו נוהג ברבו כל המדות האלו נקרא רשע לפני המקום, ותלמודו נשכח ושנותיו מתקצרות, ולסוף הוא בא לידי עניות, שנאמר (קהלת ח') וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלקים. מורא זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר מפני שיבה תקום ויראת מאלקיך (ויקרא כ'), הוי אומר זו מוראת הרב... אלא אמר רבי אלעזר נאמר כאן פני זקן ויראת, ונאמר להלן איננו ירא מלפני האלקים, לכך חייב אדם להקדים לו שלום בכניסה וביציאה ולנהוג בו מורא וכבוד, שנאמר (דברים י') את ה' אלקיך תירא, ותניא את לרבות את בעלי תורה... (בהעלותך יא)
יראי אלקים - אלו שעושין פשרה בדין. (שמות יח כא)
אוצר זו תורה, שנאמר יראת ה' היא אוצרו, ותורה זו יראה, שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ"ח), ואומר ובעבור תהיה יראתו על פניכם (שמות כ').
רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, שנאמר (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה'... אמרו לפני רבן יוחנן בן זכאי, חכם וירא חטא מה הוא, אמר להם הרי זה אומן וכלי אומנתו בידו, חכם ואין ירא חטא מהו, אמר להם הרי זה אומן ואין כלי אומנתו בידו, ירא חטא ואין חכם מהו, אמר להם אין זה אומן אבל כלי אומנתו בידו... (כב א)
רבי יצחק בן פנחס אומר כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה, כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא. הוא היה אומר כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות זה גבור ואינו מזוין, כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש חלש וזיין בידו... (כט ז)
ראה עבודת ה'-כללי פרק ג.
...זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ז) אל תתחר במרעים, אל תקנא בדבר שאין לו אחרית, וכן הוא אומר (משלי כ"ד) כי לא תהיה אחרית לרע... אמר הקב"ה ... ובמה תקנא ביראת ה' כל היום, בדבר שיש בו אחרית טוב ואינה פוסקת לעולם... (תהלים עג)
אשרי איש ירא את ה', זה שאמר הכתוב (משלי ל"א) שקר החן והבל היופי, אין מתבקש לפני הקב"ה לא יופי ולא עושר, ומהו מתבקש, יראת חטא, שנאמר (שם) אשה יראת ה' היא תתהלל. כמה עשה אברהם לפני הקב"ה ולא נתהלל אלא שהיה ירא לפניו, שנאמר (בראשית כ"ב) כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה... (שם קיב)
יאמרו נא בית אהרן אלו המילדות שלא שמעו לפרעה, שנאמר (שמות א') ותיראן המילדות את האלקים, ומה עשיתי להם בתים. יאמרו נא יראי ה', ומי היו יראי ה', זה היה ביתו של דוד, שנאמר (תהלים קי"ט) חבר אני לכל אשר יראוך... דבר אחר זה פנחס שהרג לזמרי ונתן נפשו על קדושת שמי... דבר אחר יראי ה' אלו הגרים, באברהם כתיב (בראשית כ"ב) כי ירא אלקים אתה, בעובדיה כתיב (מ"א י"ח) ועובדיה היה ירא את ה'. אמר רבי חנינא גדול מה שנאמר בעובדיה... ובעובדיה כתיב את ירא ה' מאד. דבר אחר יאמרו נא יראי ה', יאמרו נא חנניה מישאל ועזריה היאך הצלתי אותם מכבשן האש בשביל שבטחו בי...(שם קיח)
...וכן בימי יהושע בן נון קבלו עליהם ישראל עול מלכות שמים באהבה, שנאמר (יהושע כ"ד) ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזוב את ה' לעבד אלהים אחרים, כי ה' אלקינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו ממצרים וגו'. שכרן של ישראל שקבלו עליהן באותה השעה עול מלכות שמים באהבה, לפיכך האריך הקב"ה את פניו להן שלש מאות שנה בימי שפוט השופטים, ועשאן כתינוקות של בית רבן וכבנים על שולחן אביהם... וכן אחר ששאלו בני ישראל מן שמואל שימנה להם מלך, וכשהיה ממנה להם מלך קבלו ישראל עול מלכות שמים ביראה, שנאמר (שמואל א' י"ב) וייראו כל העם מאד את ה', ואף הוא השיב אותם, כענין שנאמר (שם) כי אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם וגו' אך יראו את ה' ועבדתם אותו וגו', שכרן של ישראל שקבלו עליהן עול מלכות שמים ביראה, אף הקב"ה ירד משמי השמים העליונים ממקום גדלו ותפארתו וקדושתו ושכן עמהם במלחמה, שנאמר (שם ז') ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לה', וקבע להן ברכה שהוא מדה טובה בעולם...
וכן בימי אליהו הנביא היו ישראל יראי שמים לאמיתן, כשהוא היה עומד ובונה מזבח ועשה מקום כבית סאתים זרע סביב, שנאמר (מלכים א' י"ח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים וגו'... באותה שעה עזבו ישראל את העבודה זרה שהיתה בידם והיו יראי שמים לאמיתן, שנאמר (מלכים א' י"א) וירא כל העם ויפלו על פנים ויאמרו ה' הוא האלקים וגו'... (פרק יז)
...מכאן אמרו, שיהא אדם לומד תורה באימה וביראה ברתת ובזיע ויסתכל אדם בעצמו וידע מה יהיה לו אחר מיתה, לכן ישא אדם את עיניו ויסתכל אל השמים ויאמר מי ברא את הכוכבים והמזלות ברקיע ונתן מקום ודרך ומסלה לכל אחד ואחד... מכאן אמרו לעולם יהא אדם ירא שמים יראה גמורה, יראה על האמת, ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו, ובכל יום ויום ישכים ויאמר, רבון כל העולמים ואדוני האדונים לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים... אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה... (פרק כא)
וכן למדנו מיצחק שבתחלת מעשיו היה ירא שמים לאמיתו, כי בן שבעים וחמש שנה היה יצחק בשעה שנכנס אברהם לבית עולמו, ואמר יצחק אוי לי שמא אין בי מעשים טובים כמו שהיה באבא, מה תהא עלי מלפני הקב"ה... וכן למדנו מן יעקב אבינו שבתחלת מעשיו היה לו יראה מלפני הקב"ה, שנאמר (בראשית כ"ח) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו'. וכן למדנו מאבותינו הראשונים שבתחלת מעשיהם היה להם יראה מלפני הקב"ה, שנאמר (שמות י"ד) וייראו העם את ה' וגו', הא למדת שבשכר היראה שיראו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב מן הקב"ה, ובשכר האמונה שהאמינו ישראל בהקב"ה כשהיו במצרים נגאלו ממצרים, ונקרע להם את הים, וכן יהיה לעתיד שיבא הקב"ה ויפדה את ישראל מבין העכו"ם... (פרק כה)
...כך יהא אדם אוהב את ישראל ויהא אוהב את התלמידי חכמים ביותר, אהבת אדם למקום מנין, אלא אהבת אדם למקום היא מצוה חמורה מן התורה, דהא עול מלכות שמים כתיב בצד האהבה, שנאמר (דברים ו') שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מכאן אמרו כל הקורא קריאת שמע ומשמיע קולו לאזניו הרי זה משתבח, וכל המתפלל ומשמיע קולו לאזניו הרי זה מעיד עדות שקר, ויש אומרים שהוא מחוסר אמנה... (פרק כח, וראה עוד עבודת ה'-אהבה)
...ואחרית הדברים כולן יראת שמים ומעשים טובים, ולא יהא אדם קורא ושונה ויראת שמים אין לו, שנאמר (תהלים ק"א) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם וגו', ואומר (קהלת י"ב) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם... (אליהו זוטא פרק יד)
ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה, מה ראה, ראה שהיו נפנים זה לפני זה, האיש לפני האשה והאשה לפני האיש, ולא היו מצניעינון זה מזה. (בראשית כ יא)
ותיראן המילדות את האלקים, בוא וראה כמה גדולה יראת שמים, שהרי הכתוב מעיד על המילדות ותיראן, וכן משה אמר מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה (דברים י'), וכן ישעיה אומר (ישעיה ל"ג) יראת ה' היא אוצרו, וכאלה רבות. (שמות א יז)
טכס יראה, ואיזו היא היראה, שיש עובדין את המקום ביראה גדולה ובפחד מרובה, והן המתפללין להציל מן הקללות הכתובים על המועלים במצוותיו, על העוברים פקודיו של מקום בין בעולם הזה בין בעולם הבא... הוא היראה, ועליה החטאת נקרבת... (פרק יב)
אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולם תודיעני אורח חיים, אמר לו הקב"ה לדוד אם חיים את בעי צפה ליראה, שנאמר יראת ה' תוסיף ימים (משלי י' כ"ז)... (תהלים טז לד)
א"ר יודן גדולה היא היראה, ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה, הדא הוא דכתיב והאלקים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג' י"ד). א"ר ירמיה גדולה היא היראה ששני ספרים שכתב שלמה לא חתמן אלא ביראה, הדא הוא דכתיב בספר משלי שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי ל"א ל'), ובסיפרא הדין כתיב סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא (קהלת י"ב י"ג). (שם יט ב)
אשרי איש ירא את ה' (תהלים קי"ב), זש"ה (קהלת י"ג) סוף דבר הכל נשמע וגו', כיצד סוף כל האדם אין דבר חביב ממי שהוא מתירא מן הקב"ה, שנאמר סוף דבר וגו'. בנוהג שבעולם אדם אומר לחברו עשיר אני ויש לי חיטים הרבה ושמן ויין הרבה, אמרו לו חבריו הרי הכל יש בידך יש לך אוצר היכן ליתנם, אם אין לך אוצר אין בידך כלום, כך מי שהוא עשיר וחכם בן דעת, ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום, מנין שנאמר סוף דבר וגו', למה כי זה כל האדם... (אגדת בראשית פרק לג)
למדנו מאברהם שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה שנאמר אל תירא אברם, אינו אומר אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמתו. משלו משל, למה הדבר דומה, למלך שאמר לבנו צא והרוג את הלסטים הללו, ואם יפלו בידך אל תהנה מממונם, כדי שלא יאמרו לא יצא בן המלך להרג הלסטים אלא בשביל לקפח הממון... למדנו מיצחק שמתחלת מעשיו היה ירא מלפני הקב"ה, בן ע"ה שנה היה יצחק כשנפטר אברהם אבינו, אמר אוי לי שמא אין בי מעשים טובים כמו שהיה באבא, ומה תהא עליו מלפני הקב"ה, מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ודבר עמו באותו הלילה, שנאמר ויהי אחרי מות אברהם וגו'. למדנו מיעקב שמתחלת מעשיו היה ירא שמים, שנאמר ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וגו', וכן אבותינו הראשונים שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה וגו'. ללמדך שבשכר יראה ובשכר אמונה שהאמינו בו מתחלה עתיד הקב"ה שיבא ויפדה אותם מבין העולם, שנאמר חולי וגוחי בת ציון וגו'. (בראשית פרק יד, עו)
תודיעני אורח חיים, אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, הודיעני באיזה פילון מפולש לחיי העולם הבא, אמר ליה הקב"ה לדוד אם חיים אתה מבקש צפה ליראה, שנאמר יראת ה' תוסיף ימים... (ויקרא פרק כג, תרנא)
לו חכמו ישכילו זאת, אילו נסתכלו ישראל בדברי תורה שנתנה להן לא שלטה בהן אומה ומלכות וכו', ומה אמרתי להן, קבלו עליכם עול מלכות שמים להכריע זה את זה ביראת שמים והתהנהגו זה עם זה בגמילות חסדים. (דברים פרק לב, תתקמו)
והאלקים עשה שייראו מלפניו, אמר רבי יוסי בן זמרא בתחלתו ברייתו של עולם אמר הקב"ה יקוו המים ותראה היבשה, מפני מה כתיב הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו, שייראו מלפניו, משל למה הדבר דומה למדינה שמרדה במלך, מה עשה, הביא לגיון אחד קשה והקיפה, כדי שיראו בני המדינה ויתיראו מפניו, כך ברא הקב"ה את עולמו יום שיהא יום וכו', בא יעקב ושקע השמש שלא בעונתו... הרי צדיקים שגורעין ומוסיפין על דבריו, כדי שיהיו הבריות יראין מלפניו... (יהושע פרק י, כא)
דבר אחר חזון ישעיהו, זה שאמר הכתוב יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, יראת ה' תוסיף ימים זה ישעיה שחיה שנים הרבה, טליתו של ישעיה כמה מלכיות קפל... (ישעיה פרק א, שפה)
שם פחדו פחד, ולהלן כתיב שם פחדו פחד לא היה פחד, שם פחדו פחד בעשרת השבטים שגלו, לא היה פחד בשבט יהודה ובנימין. דבר אחר שם פחדו פחד, אלו ישראל שהיו מתפחדין בעולם הזה מן הקב"ה ועושין רצונו, לפיכך לא היה פחד, שאינן מתפחדין מן הדין בעולם הבא. דבר אחר שם פחדו פחד אלו הרשעים שמתפחדין בעולם הבא, שנאמר פחדו בציון חטאים, מי גרם להם, לפי שלא היה להם פחד מן הקב"ה, שנאמר תיסרך רעתיך ומשובותיך תוכיחך, מי גרם לך, ולא פחדתי עליך... (תהלים יד, תרסג)
הללויה אשרי איש ירא את ה', זה שאמר הכתוב שקר החן והבל היופי, אין מתקבל לפני הקב"ה לא עושר ולא יופי, ומהו מתקבל, יראת חטא, שנאמר אשה יראת ה' היא תתהלל, כל מה שעשה אברהם לפני הקב"ה לא נתהלל, ובמה נתהלל, שהיה ירא לפני הקב"ה, שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, וכן הוא אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל, מי שעשה את התורה מאל"ף עד תי"ו, ואין זאת אלא תורה... (שם קיב, תתעא)
אמר רבי יוחנן אם זכה אדם לקנות ענוה ויראת שמים זוכה לקנות עושר וכבוד וחכמה מהם, ואם לאו צנים פחים, ואם הוא ערום ירחק מהם. (משלי כב, תתקס)
סוף דבר הכל נשמע, סוף דבורו של אדם הכל משמיעין את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה... שבשעה שאדם נפטר מן העולם הקב"ה אומר למלאכי השרת ראו מה הבריות אומרות עליו כשר היה, ירא שמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באויר. (קהלת פרק יב, תתקסט)
למען תלמד ליראה וגו', כי מציון תצא תורה, לפי שהיה רואה קדושה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי, למען תלמד ליראה את ה', גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שאכל מעשר שני שלו, היה רואה שכלם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, גם הוא היה מכון ליראת שמים ועסק בתורה. (דברים ראה)
ואהבת את ה' אלקיך, וכתוב את ה' אלקיך תירא (דברים ו' י"ג), תנו רבנן עשה מאהבה עשה מיראה, הפרש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, שהעושה מאהבה שכרו כפול ומוכפל, והעושה מיראה, אף על פי שיש לו שכר אינו כשכר העושה מאהבה, ואין לך לעולם אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת המקום בלבד... (הקדמה)
ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלקים, גדולה יראה, שכל מי שהוא ירא שמים מוחזק לו שאינו חוטא, וכל שאין בו יראת שמים מוחזק לו שאינו מונע עצמו מכל חטא, וכן הוא אומר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ' כ'), וברשעים מהוא אומר, (תהלים י"ד) אמר נבל בלבו אין אלקים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב.
רק אין יראת אלקים, מה תלמוד לומר רק, יכול לא היו יראים כל עיקר, תלמוד לומר רק, מיעט, שהיו יראים קצת יראה, וכיון ששמעו כך מהוא אומר, וייראו האנשים מאד... (בראשית כ יא)
אוי לרבנות שהיא פורקת מבעליה יראת שמים, בתחלה כתיב ביה וימצא אותו אחיה והוא מתכסה שלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה (מלכים א' י"א), אמר רב נחמן מאי שלמה חדשה, מה שלמה חדשה אין בה דופי, כך לא היה בו בירבעם דופי באותה שעה... וכיון שמלך, ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד... (שם כז א)
לחם לפי הטף, שהטף מבזבז יתר ממה שהוא אוכל, לכך נאמר לחם לפי הטף, שנתן להם בעין טובה, ומפני זה נקרא ירא ה', דכתיב את האלקים אני ירא (בראשית מ"ב). כדתניא ארבעה נקראו יראי ה', אברהם דכתיב כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (שם כ"ב), יוסף דכתיב את האלקים אני ירא, איוב דכתיב (איוב א') ירא אלקים וסר מרע, עובדיה דכתיב (מלכים א' י"ח) ועבדך ירא את ה' מנעורי. וכי כל הצדיקים לא היו כולן יראי ה' והא כתיב הנה עין ה' אל יראיו (תהלים ל"ג), אלא מלמד שהיתה יראתן שלאלו בטובת עין ונדבות לב... (שם מז יב)
הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, והלא דברים קל וחומר, ומה אם המתירא לפי שעה ניצל מן הפורענות, הירא כל ימיו על אחת כמה וכמה שלא תגיענו פורענות. היראים שבהם היו תקלה לישראל למחר, מהוא אומר, ויקח שש מאות רכב בחור. (שמות ט כ)
למען תלמד ליראה, מגיד שהמעשרות מביאין את האדם לידי יראת חטא, רבי אליעזר אומר נדרים ונדבות שאדם מביא לבית הבחירה לבו מנדבו לתלמוד תורה. רבי ישמעאל אומר מעשר שני שאדם מביא לבית הבחירה נכנס ללשכת הגזית ורואה חכמים ותלמידיהן יושבין ועוסקין בתלמוד תורה, לבו מנדבו לתלמוד תורה. (דברים יד כג)
אם לא תשמר לעשות ליראה, מלמד שהיראה מביאה לידי שמירת כל המצוות, וכן הוא אומר יראת ה' ראשית דעת (משלי א'), וכל מי שאין בו יראה סופו לשכח כל תלמודו, שנאמר והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו תורה... מכאן אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת. (שם כח נח)
והמדרגה השמינית, אנשים התברר להם בנפשותם כל מה שקדם בזכרו, אלא שהם מקבלים עבודת ה' מיראת את ענשו בעולם הזה ובבא, וכבר בארנו גנות שתי הדעות האלה במה שקדם לנו. (שער ג עבודת האלקים, פרק ד)
...והחמישי כאשר יחשוב בגדולת הבורא יתברך ועוז גבורתו המשקיף על נראהו ונסתרו ויתן אל לבו הענין הגדול הזה כמו שזכרו רבותינו ז"ל על הרבה חסידים שהיו בדורות העוברים מן המורא והגדולה, והוא מה שאמרו נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ואמרו על יונתן בן עוזיאל כשהיה דורש בתורה כל עוף שהיה פורח עליו מיד נשרף, ואין ספק שמעלת הנביאים למעלה ממעלתם... ותמצא בספרי הנביאים כי המלאכים כורעים ומשתחוים לבורא יתברך, כמו שאמר וצבא השמים לך משתחוים... (שאר ו הכניעה פרק ה)
אך אם החשבון הזה חובה על האדם תמיד או בקצת הזמן מבלי קצתו, אומר בתשובת השאלה הזאת, כי החשבון חייב בו האדם כפי כח שכלו ומעלת הכרתו תמיד עם כל הרף עין, ואם יוכל עם כל נשימותיו, כדי שלא יפרד ממנו המורא והבושת מהאלקים ית', המשקיף עליו תמיד... (שם פרק ה)
ראה עוד עבודת ה'-אהבה, שער י אהבת ה' הקדמה ופרק ג ופרק ו.
יראי ה' - בני לוי שנאספו למשה בקראו מי לה' אלי, ונלחמו בישראל באמרם נשוב מצרימה. (תהלים קיח ד)
יראת שמים נותנת בלב להבין וללמד. (משלי א ז)
תהום - רוצה לומר אי אפשר לקנות החכמה אף אם ישתדל הרבה מבלי שיקדים יראת שמים. (איוב כח יד)
...ואמר יראי אלקים, שאין להם יראה מאדם רק מהשם לבדו, וכנגדם אמר משה חכמים ונבונים, כי לא יתכן להיות ירא שמים כראוי רק מי שהוא חכם... (שמות יח כא)
תירא - שלא תעשו מצות לא תעשה. (דברים ו יג)
יראת ה' טהורה - מצוות לא תעשה, שטהור לא יתגאל בלא תעשה. (תהלים יט י)
...אז ענה אברהם אני לא ידעתי אתכם, אך חשבתי אולי אין יראת אלקים במקום הזה, כי רוב מקומות העולם אין בהם יראת אלקים... וכיון שלקחוה עבדיך ולא שאלוני דבר, אמרתי גם אין במקום הזה יראת אלקים, והחרשתי... (בראשית כ יב)
זכור - ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין, ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה... (שמות כ ח, וראה שם עוד)
שמור - ...ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה, כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן יצונו שנזכיר את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה, כמו שאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה', ועל כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת... (דברים ה טו)
את ה' אלקיך תירא - כי אחר שצוה באהבה יזכיר ליראה אותו, שלא יחטא ויענש. ואותו תעבוד - לעשות כל אשר צוך כעבד שומר מצות אדוניו. ויתכן שיהיה זה רמז לעבודת הקרבנות לשמור, וכך אמרו בספרי בפסוק אחרי ה' אלקיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו וגו', עבודו בתורתו, עבודו במקדשו... (שם ו יג, וראה עוד עבודת ה'-כללי)
ושמרת משמרתו - ליראה אותו שתשמור מחטוא לפניו כי אחר שיצוה באהבה יצוה ביראה ויצוה בחוקים ובמשפטים ובעצות... (שם יא א)
ועתה נחזר לעצת שלמה, שאין לנו אלא שני דברים, את האלקים ירא, בלב, ואת מצותיו שמור, בפעל, ותהיה אהוב לפניו, כי זה כל האדם פירוש שהאדם הבל ורוח ואינו כלום, אבל היראה הוא עיקר יצירתו, כי עיניו וראשו וכל אבריו אינם כלום, והמצות הם גופו ואבריו ונפשו.(דרשה על קהלת)
ראה עוד עבודת ה'-אהבה.
ראה עבודת ה'- אהבה, בראשית כב יב.
ירא ה' - נשמר בלא תעשה מיראת ה' ולא מיראת אדם. (תהלים קיב א)
יראי ה' - החכמים המתבודדים, ויש מפרשים יראי ה' שבכל עם. (שם קטו יא)
ולא ילמדו - אינו על החכמה, כי אי אפשר שיהיו כולם שוים בה, אלא ביראת ה' וההליכה בדרכיו. (ירמיה לא לג)
ראה עבודת ה'-כללי מאמר ב נ.
...והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה הענינים ומשוערים בשעור תוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאוה והבטלה, ולהמנע מהתפלות בעתן כראוי. ושלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה והסליחה וישאר דואג כל ימיו, ויעבור על מה שיצוה הבורא מהשמחה במה שחננו, כמו שאמר (דברים כ"ו) ושמחת בכל הטוב... (מאמר ג יא)
...וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים, אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל... (מלכים א ז)
אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך, ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלקים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם... וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו באורך נראה אור, כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. והבן זה מאד.
ודע כי כאשר ידעו זה השלמים תגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד השם ויראתו ובשתם ממנו בדרכים אמתיים לא דמיוניים, מה ששם צפונותיהם עם נשותיהם ובבית המרחץ, כנגליהם עם שאר בני אדם, כמו שתמצא מנהג חכמינו המפורסמים עם נשותיהם מגלה טפח ומכסה טפח... וגדולי חכמינו ז"ל היו נמנעים מלגלות ראשם, להיות השכינה מחופפת על האדם ומסובבת אותו, וכן היו ממעטים בדבריהם לזאת הכוונה. וכבר בארנו מה שראוי לבארו במיעוט הדברים באבות, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.
וזה הענין אשר העירותיך עליה הוא הכונה ממעשי התורה כלם, כי בפרטים ההם המעשיים כלם ובעשותם תמיד תגיע רגילות ליחידים החסידים עד שישלמו השלמות האנושי, ויפחדו מהשם וייראו ממנו וידעו מי עמהם, ויעשו אחר כך מה שראוי, כבר באר השי"ת כי תכלית מעשי התורה כלם הוא להגיע אל האדם זה ההפעלות, אשר כבר בארנו במופת בזה הפרק למי שידע האמתות אמתת חיוב הגעתו אליו, רוצה לומר יראתו יתברך ולפחד מדברו, אמר אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך. התבונן איך באר לך כי הכונה היתה מכל דברי התורה הזאת תכלית אחת, והיא ליראה השם הנכבד והנורא. והיות זה התכלית מגעת במעשים תדעהו מאמרו בזה הפסוק אם לא תשמור לעשות, הנה התבאר שהיא תגיע מן המעשים שהם עשה ולא תעשה, אבל הדעות אשר למדתנו התורה והם השגת מציאותו ית' ואחדותו, הדעות ההם ילמדונו האהבה כאשר בארנו פעמים. וכבר ידעת רוב האזהרה שהזהירה התורה על האהבה, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו', כי שתי התכליות, והם האהבה והיראה יגיעו בשני הדברים, האהבה תגיע בדעות התורה, הכוללות השגת מציאות השי"ת על אמתתה, והיראה תגיע בכל מעשי התורה כמו שבארנו, והבן זה הביאור. (חלק ג פרק נב)
שורש החסידות יראה, כשאדם מתאוה לדבר הנאה ועוזב את יצרו מפני יראת ה', ולא שירא מפני פורעניות עולם הבא, ולא בשביל הנאת העולם הזה והעולם הבא, אלא ירא פן לא יהיה תמים באהבת הבורא ית"ש, שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך, וזה הנקרא ירא ה'. והגדר הגדול והמופלא עזיבת המאכלות, כי שביעת המאכלות מביאים לידי הרהורים רעים. כיצד, היה לפניו מאכל מדגים או מבשר או משאר מעדנים אל ימנע מלאכול כלל, אלא משום יראת ה' שלא למלאות כרסו עד כדי השגת תאותו. וכן כשבאה לידו מצוה וקשה עליו לעשותה ואינו נמנע מלעשות, שכן מצינו באברהם, (בראשית כ"ב) "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". (יב)
יסוד היראה הוא הנסיון, כי עיקר היראה נכרת בעת הנסיון. וכמו שנכרת היראה ביצר נשים, כך ניכרת בכל מיני יצרים, והקב"ה אינו מביא הכל בנסיון, אלא כשמדבר לעשות טובה לאדם בא השטן שהוא מדת הדין לפני הקב"ה, ואומר, רבונו של עולם, לא יתכן לעשות לו טובה עד שיעמוד בנסיון, לכך צדיקים נשבעין ליצרן לכובשו... לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חימה... ויהא אדם ערום ביראה ובדעת לחשוב מחשבות ערומות לתקנת העולם, ולכבוד שמים. וכל אדם שהוא ירא שמים לסוף דבריו נשמעים, שנאמר (קהלת י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא". (יג)
...סוף דבר, כל מה שאדם יכול למעט כבודו כדי להגדיל כבוד יראי ה' צריך לעשות, שנאמר (תהלים ט"ו) "נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד..." כל זכויות שאדם עושה ואין בו ענוה כמו תבשיל בלא מלח, וכל ענוה שאין בו יראת שמים כמאכל בלא תבלין... (טו)
כרוב השתיקה יהיה המורא, הירא מהאלקים השומעו ורואהו ויודעו וחוקרו והוא שותק מיראתו, הוא המוסיף על המורא, ואם מתנשא ומגביה קול מפסיד את המורא, כי שכח שהוא עומד לפני האלקים, הרי הוא כסומא העומד לפני המלך, שמרבה בדברים ואינו יירא ממנו, לפי שאינו רואה את מי שיש לו ליראה ממנו. והמרבה לשתוק מחמת המורא, לא במהרה הוא חוטא. (לו)
יראת ה' טהורה, שאין בה פקפוק, אדם שמוצא מקום חטא בלא יראת אדם ובלא בושת ואינו עוזב לחטא כי אם מפני יראת ה', זו היא עיקר היראה. ואם עשה כן פעמים רבות, ופעם אחת תקף אותו יצרו עד שחטא, לא איבד בכך את הראשונות, ואל ירפה ידיו ולבו מעשות עוד טוב... (לז)
...אם הוא ירא שמים מותר לספר ממנו בפני ירא שמים אחר, מפני שהוא שמח בדבר שהוא ירא שמים ביותר, ואינו מתקנא בו, אלא מוסיף חכמה ואומר אעשה כמעשיו... (סד)
זה יסוד למוד היראה, יסוד יראי אלקים, כשתבא לעשות שום דבר תחשוב אם היה אדם עושהו אם היה שואל לך עצה מה היית משיב לו, וכן אמרו ותפארת לו מן האדם, כאשר פללת לאחרים תראה לך. "ראשית חכמה קנה חכמה", כשיגיע בנך ללמד אל תקנה לו אלא רב חכם וירא שמים, שנאמר (משלי א') "יראת ה' ראשית דעת", וזה כדי להכניסו ביראת ה'... (קנה)
יראת ה' שנאת רע, גאה גאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי (משלי ח'), "תחילת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה" (שם ט'), "יראת ה' תוסף ימים ושנות רשעים תקצורנה" (שם י')... הרי י"ח יראת נגד י"ח מיני טריפות, לומר אפילו נוטלין חייו של אדם אל ימרוד במי שממית ומחיה, שאם תאבד חייך בעבורו הוא יחיה אותך, ואם תחיה אותך במקום שאתה מחויב לעזוב חייך להתקדש בשמו הוא יטול חייך, ומי יצילך מידו... שאם תירא מהקב"ה הוא ישמור חייך, וזהו שנאמר (שם י"ד) "יראת ה' מקום חיים לסור ממוקשי מות..." י"ח יראת כגנד י"ח ברכות שבתפלה, ואם תאמר "חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח" (משלי י"ד) אין בו ברכת השם, ברכת המינים כנגדו, אם תאמר בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישלם (שם י"ג), כנגדו מגן שפותח בברוך, ולמה נקרא כנגד ברוך יראת ה', לפי שכשיתפלל אדם צריך שיעמוד ביראה, שנאמר (תהלים ב') "עבדו את ה' ביראה..." ועוד למה כנגד יראת ה' ברוך ה', שלא ירוץ בתפלה כאלו שמח אם היה כבר מסיים... למ"ד גדול מכל האותיות, כי לימוד היראה גדול מן הכל, שנאמר (דברים ה') "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'", הרי לפניו גדול מן הכל... (קנח)
"יראת ה' טהורה" (תהלים י"ט), אותה יראה שאין בה הרהור עומדת לעד, כשבא חטא על ידו שיכול לחטא ויצרו מתגבר עליו ותוקפו ומוציא מקום ושעה בלא יראת אדם ובלא בושת ועוזב בשביל הקב"ה, וכן עשה הרבה פעמים, ואחר כך תקפו יצרו עד שחטא, יש לו שכר על הראשונות... (שנד)
עני חולה ועשיר חולה... ואם תלמיד חכם ואינו ירא שמים, והעני עם הארץ ירא שמים, ירא שמים קודם, שנאמר (תהלים קי"א) "ראשית חכמה יראת ה'", (שם ט"ו) "ואת יראי ה' יכבד..." (שסא)
לעולם יהא אדם ערום ביראת ה', ודעתו תהא לאביו שבשמים לדבק במצוותיו ולקרב את הבריות... (תקנה)
ופחד יצחק - על דרך הפשט מי שמפחד ממנו יצחק היה בעזרי... ועל דרך הקבלה ופחד יצחק היה לי במדתי, ועם זה הזכיר ג' מדות האבות כסדר... (בראשית לא מב)
היש ה' בקרבנו אם אין - היה ראוי הכתוב לומר אם לא, כמו (שמות ט"ז) "הילך בתורתי אם לא", אבל ירמוז על המדה הנקראת אין, ונקראת יראה, ושניה לה נקראת יש, ונקראת חכמה... (שמות יז ז)
ובעבור תהיה יראתו על פניכם - דרשו רז"ל זו הבושה, כי היראה ממדות הלב, אבל לפי שהבושה נכרת ונראית בפנים, לכך אמר על פניכם, והזכיר "לבלתי תחטאו", ללמדך שהבושה מביאה לידי יראת חטא. (שם כ יז)
ירא את ה' בני ומלך, ועם שונים אל תתערב (משלי כ"ד), שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה את האדם שיירא מן המלך העליון יתעלה תחלה, ואחריו שיירא מן המלך בארץ, והשוה את שניהם יחד במדת היראה, כי יאמר כשם שאתה ירא מהקב"ה הנמצא בכל מקום ופורש מן העון ליראתו, ואף על פי שאין אתה רואהו, כן יש לך לירא מהמלך שתפרוש מעצמך ממה שתתחייב מיתה ליראתו, ואף על פי שאין אתה עומד לפניו, כי אי אפשר למלך בשר ודם להמצא בכל המקומות, ועל כן תצטרך שתהיה אימת המלך וצורתו חקוקה בלבך בהעדרו מן המקום, ולא תראנו, כאלו ראית אותו בעיניך, כשם שאתה ירא מן המלך העליון יתברך שלא ראיתו מעולם בעיניך. ועם שונים אל תתערב, יזהיר שלא ישנה הדבר, כי יש עוברין על רצון השי"ת ליראתו של מלך, והנה הם יראים מאדם תחלה ועושין יראתו עיקר, ולא יתכן לעשות כן... ולפי שהשי"ת מלך מלכי המלכים הקב"ה ראשית כל ראשית, ואין מלכות המלכים רק ממנו, ומלכותו לעד לעולם, אין ראוי כלל להשוותן... (במדבר ל ב)
מי יתן והיה לבבם זה להם - ...ועל דרך הקבלה יאמר השם המיוחד מי יתן ויעלה במחשבה הטהורה שייראו אותי כל הימים, ולמדך בזה, שאין היראה בידו, וזהו ביאר הכל בידי שמים, כלומר בידי המדה הנקראת שמים, חוץ מיראת שמים, אך היא למעלה ממנה. ומה שאמרו רז"ל היה להם לומר אתה תן, באורו שיתפלל למעלה מזה... (דברים ה כו, ועיין שם עוד)
השמר לך -...אבל יזכור חסדיו תמיד, ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לפני אדניו, והוא שאמר שלמה ע"ה (קהלת י"ז) "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה", שיעור הכתוב ביום טובה ראה יום רעה, כלומר בעוד שיש לך שפע הטובה הסתכל ביום רעה שהיה לך כבר... ותודה להקב"ה על זאת. (שם ו יב)
את ה' אלקיך תירא - שלא יעבור על מצוות לא תעשה... ודרשו רז"ל את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים. והמאמר הזה אמרו רבי עקיבא, וראוי היה לו לאמרו, לפי שהוא מן הנכנסים לפרדס ונכנס בשלום ויצא בשלום. ועל דרך הקבלה כוון בזה החכם על החכמה, דכתיב (איוב כ"ח) "הן יראת אד-ני היא חכמה", ולכבוד החכמה ההיא הנעלמת, שהחכמים שבארץ מבינים אותה דרש כן... (שם י כ, ועיין שם עוד)
אם לא תשמר לעשות - באר בכתוב הזה כי הכוונה בכל המצוות שבתורה תכלית אחת, והיא היראה, וכן באר משה במעמד הקדוש, כי אין תכלית הכונה בנתינת התורה אלא היראה, הוא שאמר (שמות כ') "לבעבור נסות אתכם בא האלקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם", וכן אמרו עוד (ישעיה ל"ג) "יראת ה' היא אוצרו", אי איכא יראת ה' אין, ואי לא לא, פשוטו של מקרא, יראת ה' היא מונחת באוצרו העליון והחביב אצלו בתת עליה שכר. או יאמר יראת ה' שהיא אצל היראים, היא אוצרו שגונז אותה להם. וטעם שהזכיר ביראה לשון אוצר, כי אין ביד המלך לעשות אוצר אם לא יקבץ ממון מאחרים, ומה שהוא מקבץ וגונז ביחוד ההוא יקרא אוצר, וכן היראה אינה בידי שמים, ולכך יקראנה אוצר. והא למדת, שהיראה העיקר הכל, וגדולה היא משאר המדות, והיא העולה על כל המצוות, ששאר המצוות כתפילין וציצית וכיוצא בהן יש להן זמן בזמן עשייתן, וכיון שגמר מלעשותן הרי הוא בטל ממנה, ולא כן מצות היראה, כי אין לה זמן, אבל היא קיימת לעולם... והיראה אין לה שלמות כי אם המעשים, זה שאמר אם לא תשמור לעשות... (שם כח מט)
ראה עבודת ה'-כללי, כד הקמח אהבה.
את ה' אלקיך תירא, ממדת היראה יגיע האדם למעלת השפלות והענוה, ויגיע למעלת החשק בסבתו יתברך, וזהו: ובו תדבק. וממעלת החשק יגיע למעלת השבועה, שאז ראוי לישבע בשם יתעלה, לא קודם לכן. ענין היראה הוא שיהביל האדם עניני העולם הזה, ויהיו בעיניו הבל וריק, ויחשוב בעצמו שהוא עפר ואפר בחייו, רמה ותולעה במותו, ושיהיה כל דבר נמנע אצלו מעבור מצות אדון כל העולם, כי אי אפשר להגיע אל מדת היראה זולתי עם זה. וזו היא הכונה בספר קהלת, שרצה להתחיל הבל הבלים, ולחתום במדת היראה, שאמר "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", למדך בזה, כי לא תתכן היראה, זולתי אם יהביל ויבזה עניני העולם הזה. וכאשר יחשוב זה יגיע למעלת השפלות והענוה. ובכל תהיה עבודתו שלמה וכונתו רצויה, לא תתערב בזה גובה הלב שישימנו תועבה...
נצטוינו במדת היראה ליראה את השם הנכבד והנורא לבדו, ושלא נירא מבשר ודם, וכן הזהירה תורה, וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, שכל זמן שהאדם ירא מזרוע בשר ודם אין יראתו בהקב"ה שלמה, כי מן הראוי הוא שישים האדם כל יראתו בהקב"ה בלבד, וכאשר הוא נותן חלק ממנה לבשר ודם, הנה הוא חסר לב במדת היראה להקב"ה ומקצר בחק עבודתו, וכן תצוה התורה: מי האיש הירא ורך הלבב, שישוב מן המלחמה, כי נצחון ישראל בכל מלחמותם אינו אלא על פי הזכות, וזה אין זכותו שלם, כי לא הגיע אל מדרגת היראה בשלימותה...
אף על פי שדרך התורה שלא ליראה מבשר ודם, הלא אנו מוזהרים ליראה מן המלך ומהצבור ומתלמידי חכמים, מן המלך, הוא שכתוב: שום תשים עליך מלך... לפי שהמלך קיום הארץ... והיראה מן המלך בכלל יראת השם, כי הוא יתברך צוה בכך, ומצינו שהוקשה יראת המלך ליראת המקום, הוא שאמר שלמה (משלי כ"ד) "ירא את ה' בני ומלך..."
מן הצבור, שדרשו רז"ל לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים נושאים כפם פניו כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש... מתלמידי חכמים הוא שהוכיחו רז"ל מן הכתוב הזה ודרשו ז"ל את ה' אלקיך תירא, לרבות תלמידי חכמים (פסחים כ"ב). לפי שיראת תלמידי חכמים היא יראת שמים ממש, כי מי שהוא זהיר ביראת החכמים הלא הוא ירא את השי"ת באמת, שלא הביאו לידי מדה זו ליראה מן החכמים, אלא שלימות מדת היראה שיש לו בהקב"ה, לפי שידוע כי החכמים שלוחי השם יתברך בארץ והם מורי התורה...
גדול כח היראה, שכל מי שיש בו חכמה ואין בו יראה הוא נזק שאין לו רפואה, לפי שהחכמה מאוסה, וזהו שאמר הנביא בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם (ירמיה ח'), וכשיש בו עם החכמה יראה, הנה החכמה ההיא רפואה בלא נזק, ולכך נמשלה התורה לאש... לפי שהאש הוא דבר כולל הרפואה והנזק... כל מי שיש בו חכמה ואין בו יראה, משלו רז"ל, (שבת ל"א) משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי חטים בעליה, הלך והעלם לו, אמר לו, ערבת בהם קב חומטון, אמר לו לאו, אמר לו, מוטב שלא העלתם, לפי שהחומטון מקיים את התבואה...
מדת היראה נחלקת לשני חלקים, האחת יראת הגמול והעונש בעולם הזה ובעולם הבא, השנית והיא מדרגה עליונה מאד, שתקבל הנפש ענין רוממות השי"ת ועזוזו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת שיהיו נשמרים וקבועים בנפש ומצויים בה בכל עת, והנפש מקבלת מזה מורא גדול ובושה וצניעות, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור מצות פי ה' ויבוש מלפניו. ושני חלקים אלו שהם עקרים גדולים בענין העבודה נזכרים בפסוק אחד, והוא שכתוב (איוב ל"א) "כי פחד אלי איד א-ל ומשאתו לא אוכל", כי פחד אלי איד א-ל זהו יראת הגמול והעונש בעולם הזה ובעולם הבא, ומשאתו לא אוכל, זה קבלת הנפש רוממותו ית' ושאתו ומעלתו בכל עת ובכל רגע.
ומפני שמדת היראה יסוד התורה כולה, לכך מצינו במעמד הקדוש בהר סיני, כי מראה הקולות והלפידים ושמיעת קול השופר וכל שאר הנפלאות הגדולות והנוראות שהיו נגלים שם לחוש העין, הכל היה כדי שיתלבשו הלבבות חרדה ופחד, ושיהיו חזקים וזריזים במדת היראה, והוא שאמר להם משה ע"ה, "כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם..." (כד הקמח יראה)
ודע כי בכלל האהבה מצות עשה של תפילין וציצית, שהאוהב את אוהבו זוכרו תמיד, וכתיב בתפילין ולזכרון בין עיניך. ובכלל אהבתו של הקב"ה אהבת החברים, היא מצות עשה, שנאמר ואהבת לרעך כמוך... וממדת האהבה הזאת נאצלת מדת היראה, כי האוהב אדוניו הוא ירא אותו, והירא את אדוניו אפשר שלא יאהבנו, ועל כן אין האהבה בכלל היראה, אבל היראה בכלל האהבה, שהאוהב את אדוניו ייראנו פן יעשה הפך כונתו, ואם כן נצטוינו במצות עשה של יראת השם, הוא שכתוב את ה' אלקיך תירא. ובכלל היראה, לבנות לו בית המקדש המיוחד לתפלה ולעבודה, שנאמר ועשו לי מקדש, לירא מן הבית ההוא, שנאמר ומקדשי תיראו, לשמור אותו... לחלוק כבוד לזרע אהרן שהוא משבטו לוי עצמו ומקודש יותר מלוי ולמעלה ממנו במעלה ובפנימיות ענין... כל המצות הללו בכלל היראה, ועוד מצות עשה של יראה להקהיל את העם בשנת השמטה, שנאמר הקהל את העם האנשים והנשים, לאכול מעשר שני בירושלים, שנאמר ואכלת שם לפני ה' אלקיך, לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו, והמלך שנים... ליראה מן האב והאם, ועוד מצות מילה מכלל היראה, שנאמר "סוד ה' ליראיו", ודרשו רז"ל זו מצות מילה.
מכלל האהבה והיראה שיתפלל לפניו, שנאמר "ולעבוד את ה' אלקיך", שידבק בו, שנאמר "ובו תדבק... "שיקדש את שמו, שנאמר "ונקדשתי בתוך בניישראל", שילמד תורה וילמדנה לאחרים, שנאמר "ושננתם לבניך ודברת בם", שלא יתכן אהבת השי"ת בלתי למוד התורה... ועוד מכלל האהבה להדמות אדם לבוראו וללכת בדרכיו, שנאמר והלכת בדרכיו, לפי שהאוהב את חבירו אוחז דרכו ונמשך אחריו ומתדמה לו... (כד הקמח שבועות)
אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי וגו', ידוע כי הצדיק אין ראוי לו לירא כי אם מהקב"ה, לפי שהיראה מבשר ודם היא מפחיתות הנפש. והיראה שאדם ירא מן המלך היא על שני חלקים, האחת מותרת והיא מצוה, והשניה אסורה. המותר הוא שנצטוינו מן התורה לירא מן המלך, שנאמר (דברים י"ז) "שום תשים עליך מלך", ודרשו רבותינו שתהא אימתו עליך... ובלבד שתהיה היראה הזו שלא יעבור בה על רצון הקב"ה, שהוא המלך העליון הממליך את המלך. האסור, הוא בדברים שיעבור עליהם על רצון הקב"ה, כי היא סבה שישכח את השי"ת, וכן אמר ישעיה ע"ה, "מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן, ותשכח ה' עשיך" (ישעיה נ"א). יבאר כי היראה מבשר ודם סבה להשכיח את השי"ת בסוף... והא למדת שממדת הצדיקים שאינן מתיראים כי אם מהקב"ה לבדו, מפני שתתגבר בלבם יראת השי"ת על יראת בשר ודם. וכן הזהירה תורה "כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, כי ה' אלקיך עמך" (דברים כ'). ועל כן אמר דוד בכאן אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח (תהלים כ"ז), יאמר כי כבר גדל בנפשו במדרגת הבטחון וחזקה בטבעו מעלת היראה בהקב"ה שלא ירא מרבוי מחנה ומעוצם מלחמה, מפני שהוא בוטח בזאת שהזכיר השי"ת אורי וישעי... (שם תורה ב')
"את ה' אלקיך תירא אותו תעבד ובו תדבק וגו'". היראה קודמת לעבודה, שאם אין העבד מתיירא מפני אדוניו שיהיה זריז לעשות מצותו ונזהר מעבור על רצונו אין עבודתו שלמה, ועל כן יצטרך שתקדם היראה לעבודה, ואז יעבדהו בלב שלם, וזה שאמר את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד, כי עם היראה תשלם העבודה. ולפי שיש עבד עובד את אדוניו ונכסף מאד שיצא מרשותו מעבדות לחירות, לכך אמר ובו תדבק, כלומר לא תרצה להפרד ממנו כלל, אלא שתהיה דבק בעבודתו, כי עבדותו הוא החירות הגמור, ואם תעשה כן, ובשמו תשבע, תהיה ראוי להשבע בשמו, לא קודם לכן. ומן הידוע כי בכלל היראה הוא, שיהביל אדם עניני העולם הזה, ויהיו בעיניו הבל וריק, ויחשוב בעצמו שהוא עפר ואפר בחייו רמה ותולעה במותו, ושיהיה נמנע אצלו מעבור מצות אדון כל העולם, וכאשר יחשוב בזה יקבל הכנעה, ואז תהיה עבודתו שלמה, ומתוך ההכנעה יעלה למדת הדבקות שלא תפרד מחשבתו מבוראו, ואז ובשמו תשבע... (פרקי אבות פרק ה הקדמה)
ויהי ה' את יוסף - ...וכמו כן מדת יוסף אינה כשאר בני אדם, שהרי אדם עני ירא אלקים, אבל העשיר אינו ירא, אבל יוסף בבית אדונתו אמר ואיך אעשה הרעה הגדולה, וכשהיה מלך אמר את האלקים אני ירא... (בראשית לט ב)
וקיום מצות עשה נקרא יראת-שמים, כמו הזהירות במצות לא תעשה, שנאמר (ויקרא י"ט) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ויראת מאלקיך אני ה'", ונאמר ( תהלים ל"ד) "יראת ה' אלמדכם", ונאמר אחריו (שם) "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". למדנו מזה, כי מי שאינו עוסק בעשית הטוב ובקשת שלום, הפר יראת שמים, והוא מן הרשעים, כי לא ירא אלקים, שנאמר (קהלת ח') "וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלקים". (שם שם יב)
יראת אלקינו ישתבח שמו לעד, יסוד התורה ומקור כל המצות והאזהרות והמוסרים, שנאמר (משלי י"ד) "יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות". ומצוה נאה וחומה נשגבה וגדולה ובצורה עד שמים אשר לא תמוש כל היום מכל נפש אדם יראת שמים, כמו שנאמר (שם) "כי אם ביראת ה' כל היום". ויזרח שמש היראה על הנפש ועל כל מצפוניה, למשול ביום ובלילה ברעיוניה. וזה הדבר יסוד הנפש, שנאמר (ישעיה מ"ו) "זכרו זאת והתאוששו", הווסדו, כמו "ואושיא יחיטו" (עזרא ד'). וייראה בכל עת אור הבושה על פני האדם, שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ'), ואמרו חז"ל זו הבושה, שהיא ניכרת על פני האדם, מלמד, שהבושה מביאה לידי היראה, מכאן אמרו, סימן יפה לאדם שהוא ביישן... (אגרת התשובה ב, וראה עוד עבודת ה'-כללי)
דרך ישרה שיבור לו האדם ליראת שמים, לקנות לו חבר אחד או שנים לדבר עמהם תמיד בדברי יראת שמים ואם יחטא אחד מן החברים או יפשע במצוה מן המצוות, יוכיחנו חברו, ויוכיחו זה את זה על כל עברה, ויזהירו זה את זה על כל מצוה... (שם צז)
שמעון בן נתנאל ירא חטא, שהיה עושה סייגים להרחיק עצמו מן העבירות. (אבות ב יא)
אם אין חכמה אין יראה, שצריך שיקדים היראה לחכמה, שבלא כן לסוף לא יקיים החכמה, ויקוץ בה ויניחנה, כי מאחר שאין לו תקון המדות תחלה, ואינו ירא את ה', "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" (משלי י"ז), להקים את דבר ה', כי היראה צריכה להיות קודם החכמה ועם החכמה. (שם ג כב)
בן זומא אומר אי זהו חכם הלמד מכל אדם, אמרו חכמי האומות, כי היודע כל החכמות אם אינו אוהב את החכמה איננו חכם אלא טפש הוא... גם יש באהבה זו תועלת שניה, כי אהבתו בחכמתו לא נהיתה אלא מתוך יראתו בשי"ת, שזה האוהב הנאמן מתאוה בחכמה אמתית וראשית חכמה יראת ה' (תהלים קי"א), נמצא אומר, כי אוהב חכמה ירא את דבר ה' הוא. וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי ב') "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' וגו'", רוצה לומר, אם תבקש החכמה שהיא עיקר העולם, ותתאוה אליה כמו שאתה מבקש הכסף, שהוא הבל, אז תבין יראת ה' על כל פנים תשיג אל החכמה האמיתית, שממנה תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא... (שם ד א)
...התשיעי עקדת יצחק בנו, שכתוב בה (בראשית כ"ב) "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"... ובא להודיענו כי יראת שמים גדולה מכל המצות שבתורה, שבכל הנסיונות לא אמר לו כי ירא אלקים אתה חוץ מזו, מפני שהיה הנסיון גדול שבכולם... (שם ה ד)
להיות יראת שמים על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר שנירא ביאת ענשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר את ה' אלקיך תירא. והראיה שזהו מצות עשה אחת מחשבון תרי"ג מצות שנצטוינו, מה שאמרו בסנהדרין על דרך הוכוח בפרוש "ונקב שם ה' ימות" (ויקרא כ"ד), ואימא פרושי, דכתיב אשר נקבו בשמות, ואזהרותיה מן "את ה' אלקיך תירא"...
שרש המצוה ביראת השם נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא היא יראת ענשו... וזאת אחת המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם, אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו, חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהשם ב"ה משגיח בכל מעשה בני אדם, וישיב להם נקם כפי רע המעשה. והעובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, בטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכוון, ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמד זריז ונשכר עליה. (עקב מצוה תלב)
יראת ה' - זה סוף ההקדמה, הוא בא ללמד שהתורה היא עקר החכמה ותחלתה ועליה עומדים רק על ידי יראת שמים, שיש שם הרבה חוקים ודברים התלוים באמונה. (משלי א ז)
יראת ה' - כולל כל הפנות התוריות המקובלות והמצוות השמעיות. דעת אלקים - כולל הפנות המושכלות והעיוניות. (שם ב ה)
יראת ה' - רומז למצות השמעיות, ודעת קדושים - על המצות השכליות, או ידיעת הקדושים הנפרדים, והכל אזהרה על הקדמת היראה. (שם ט י)
חוסן - לשון אוצר, ורוצה לומר בבית הצדיק אמונה חזקה וקיימת, מצד שיראתו קודמת לחכמתו. (שם טו ה)
חסד ואמת הם רק תרופה אם כבר חטא, ויותר טוב יראת ה' - שלמות המדות, שאז לא יחטא. (שם טז ו)
לבלתו תחטאו - ב' במסורה, הכא, ואידך "רגזו ואל תחטאו" (תהלים ד'), הבושה מונעת מן החטא, והכעס מביא לידי חטא, וזהו "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", כל מי שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא, וזהו רגזו ואל תחטאו, שאף אם רגזו אל תחטאו, כי הכעס מביא לידי חטא. יראתו על פניכם - בגימטריא: בושת הפנים. (שמות כ יז)
חכמי לב אשר - בגימטריא יראת, מי שמלא יראת השם, והיינו שנאמר (תהלים קי"א) "ראשית חכמה יראת ה'". (שם כח ג)
בחקותי תלכו - היא היראה, וכתיב (ישעיה ל"ג) "יראת ה' היא אוצרו", אם תמלאו את אוצרותי אמלא את אוצרותיכם, יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. (ויקרא כו ג)
את ה' אלקיך תירא - תירא בגימטריא תורה. (דברים י כ)
"כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", יש לשאול כי ידענו כי אברהם היה אוהב, שנאמר "זרע אברהם אוהבי", ואיך לא שבחו במעלתו הגדולה שהיא מצד החסד, רק שבחו במדת היראה, ויש הבדל בין האוהב לירא כיתרון האור מן החושך. ועל כן יש לך לדעת מאמר בעלי הקבלה כי היראה היא על שני דרכים, יראה פנימית ויראה חיצונית, היראה חיצונה היא למטה מן האהבה, והפנימית היא למעלה מן האהבה. כיצד, יראה חיצונה היא סוד כל הירא לעבור על מצות המלך פן יענש ויתפש במאמר המלך. יראה פנימית בהיות האדם משיג מעלת הבורא יתעלה ורוב התענוגים והעושר והכבוד אשר בהיכלו בהגיע אדם לידיעת מעלה זו יפחד ויבהל ויאמר שמא אינני ראוי לעמוד בהיכל המלך, כי לפי גודל מעלתי ורוב פחיתותי וחסרוני ימצא בי ערות דבר... זו היא היראה שהיא למעלה מן האהבה, ועל יראה זו נאמר כי ירא אלקים אתה, כי המגיע למעלה זו, הרי אשתו ובניו וגופו אינם נחשבין לו כלום כדי למוסרם על הבורא יתעלה, כקונה אלף ככרי זהב בפרוטה אחת. ועל יראה זו פנימית כתב "ראשית חכמה יראת ה'", "אשרי איש ירא ה'"... "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" וכיוצא בהם. (וירא)
ראה עוד עבודת ה'-אהבה.
ויהי מורא שמים עליכם, וראוי לדקדק למה לא אמר בכם. והנראה לי, שאילו אמר כן היה רומז ליראה מצד העונש, אבל במלת עליכם רמז ליראה מצד הרוממות שהיא על האדם, כענין הנפש שהיא ממלאה כל הגוף וסובבת אותו, כבוראה... ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, מורא שמים, כמו שהשמים יראים כך אתה, הוא מה שפירשתי במשנה אל תחזיק טובה לעצמך, ההצלחה האחרונה גדולה מראשונה, כי העסק בה אינו ראוי לעצמו, רק כתכלית הוא הנכסף לבדו... (אבות א ג)
הסתכל בשלשה דברים - ...ואני אומר, כי להיות האדם בטבעו דורך אל החטאים, לא ינצל מן העבירה הבאה לידו אם לא נתעטר במעלה השנית, שהיא דעת אלקים, כי כף טבעו תכריעהו לחובה, אבל בהיות זכרון השי"ת נגד עיניו תמיד ינצח היקר את הזולל. והנה זאת המדרגה העליונה נקראת בפסוק הזה דעת אלקים, על כן הוזכרה אחרי היראה, כי היא שלימות היראה... ובאמת זה יקרא 'יודע השי"ת' יותר מן הראשונים, בהאצל על נפשו המורא מן הידיעה, על כן התחכם זה החכם ושם תחלה הזהרה מן העברה בעבור העונש, אחר כך בעבור הידיעה...
ואמר ואין אתה בא, ולא אמר אתה ניצול, כי היודע את בוראו ידיעה שכלית ולא הספיק לו ידיעת השרשים על דרך קבלה לבד, ייראנו בטבע ולא יוכל לעבור דברו, וכמו שאמר (איוב ל"א) "ומשאתו לא אוכל", כמו שפירשתי במשנת אנטיגנוס ויהי מורא שמים עליכם, אם תדע אלו הדברים לא תבא לידי עברה... (שם ב א)
...שמעון בן נתנאל ירא חטא, וצריך שתדע שיראת חטא מעלה גדולה מאד, ורבי פנחס בן יאיר מנאה אחר הענוה, אמר קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא. ונאמר באברהם אחר הפועל הנכבד ההוא "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". שמא תאמר הרי אמר התנא אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, נראה שהחסידות גדולה מיראת חטא, אני אשיבך מלין, שני מיני יראה הם, הא' מצד העונש והוא בשעת מעשה, ועל זה אמר אין בור ירא חטא, אשר לא ידע להזהר, הב' מעלה גדולה לא נמצאת זולתי בשלמים מאד העובדים מאהבה גמורה על מנת שלא לקבל פרס, והם יראים שלא יגרום החטא, כי זוכרים חטאיהם ואינם מעלים על לבם צדקתם כלל, כי שב להם טבע שני, כאומרו כי לכך נוצרת. ולזו המעלה הגיע אברהם באותו המעמד הנכבד, ולא הרהר כלל, אבל סבר וקבל, שמא גרם החטא... (שם שם י)
...ומתוך הקושיות האלה פירש הרמב"ם פירוש אחר, ואמר, כי האדון הזה במוסרו הפליג להקנותנו טבע קיים לבלתי נחטא, וזה כי השחוק וקלות ראש מרגילים לערוה, כי אין גורם גדול לחטאים כהיסח הדעת, וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל בהלכות שביתת העשור, ולכן כיון התנא להביא העצבות בלב האנשים, בל יסיחו דעתם וישכחו עלילותיו, רצונו העיקר... ולזה אמר דע מאין באת, ותדע סבת הרכבתך, ותרגיש כי אתה מוכן לחליים ולמקרים רעים מצד הרכבתך, ולא תדע מה ילד יום, לכן אל תשמח במעלותיך כי אינן בני קיימא. וזאת שנית תעשה תרדנה עיניך דמעות ותתאבל על עצמך כי אתה גווע ונודע אל המות, ועוד בה שלישיה כי אתה מוכן ליתן דין וחשבון, ולכן ראוי לך ללבוש לבוש רוגז ואימה ולא תחטא... (שם ג א)
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, כתב הר' ישראל זה כמה ימים הייתי נבוך במאמר זה, כי נראה לכאורה שכשהקדים היראה לחכמה צריך בהכרח שיהיה זמן אחד ירא חטא בלתי חכם, וזה הפך מה ששנינו אין בור ירא חטא. עד שעירני הא-ל ית' וגלה לי. כי החכמה על שני דרכים, חכמה בכח הוא מה שמזגו שוה, ויש בו הכנה לקבול החכמה... והב' בפעל כשילמוד התורה תצא מן הכח אל הפעל, כי טבעו מסייעו לקבלה, כמו שמסייע לזרע החרישה וההשקאה. ומי שהוא חסר מההכנה הוא נקרא בור, וזה אי אפשר להיות ירא חטא, אמנם מי שהוא מוכן לקבל החכמה צריך ליזהר מכל טנוף... לקנותו תחלה ביראת ה' ואחר כך ילמד... עוד כתב (ר' יונה) פירוש אחר, כי מי שהוא ירא חטא הוא שמח במה שלמד, כי היא מאשרתו ללכת בדרך שהורגל ולבו מוסיף בה אהבה, אבל בזמן שחכמתו קודמת ליראת חטאו, נמצא שאין החכמה מונעתו מן העברות שהורגל בהם וסופו לבעט בה, לפי שדומה עליו כמשאוי... (שם שם יא)
שחוק, לפי שהתכלית שבעבורו נברא העולם יראת ה', וראה רבי עקיבא כי טבע האדם מנגד לזה, כי כובד ראש הוא סייג ליראה, והשחוק והקלות ראש מרגילין האדם מנגד לזה, כי כובד ראש הוא סייג ליראה, והשחוק והקלות ראש מרגילין לערוה, והאדם בטבע נמשך אחריהם, על כן הודיע כי דרכיהם דרכי מות. (שם שם יז)
אל תחרש ממני כי חולה אהבתך אני, ואם תעזבני אפילו שעה אחת מתי מחולי זה, והורה ענין נכבד מאד... כי כל שיגדל ידיעת האדם ומעלתו יוסיף ליראה את השם הנכבד והנורא... (תהלים כח א)
כי אין מחסור ליראיו - יאמר הירא ממלך בשר ודם חסרון הוא לו, כי מורה בזה, כי הוא גרוע אצלו או פועל און, אבל יראת השי"ת אין בה חסרון כלל, אדרבה היא שלמות גדולה... (שם לד י)
ירא את ה' - נשען על ב' עמודי התורה, עמוד היראה, והוא הנזהר מעבירות, לא מפחד מלך ולא מפחד בזיון, ולא לשום סבה בעולם, רק ליראתו מבוראו, הב' עמוד האהבה... (שם קיב א)
...ויש כאן שאלה, שאנו אומרים כאן שיראת השי"ת יסוד התורה וכן בהרבה מקומות, אמרו בפרק במה מדליקין (ל"א) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו... העולה מכל זה שיראת השי"ת כונת בריאת העולם ויסוד התורה, ובסוטה פרק היה נוטל (כ"ב) נראה בהפך, אמרו שם תנו רבנן שבעה פרושים הם... פרוש מאהבה פרוש מיראה וכו', מאהבה ומיראה אהבת השכר ויראת העונש, הנה מנו כאן עובד מיראה עם כת הרשעים...
ותשובת כל השאלות, כי העובד מיראה שני מינים, הא' שיעבד השי"ת כדי שישיגנו הגמול וייטיב השי"ת לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפש פן ישיגנו השי"ת על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים וכליון הממון וזולתו מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצוות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו, וזהו שאמר עליו פרוש מאהבה פרוש מיראה, או שהוא מכלל העוסקין במצוות שלא לשמן.
והחלק השני שתקבל הנפש זכרון רוממותו ית' וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש ומצויים בה בכל עת, ותקבל הנפש בזה מורא גדול ובושה וצניעות מצויין בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה' כאשר ירא העבד את רבו והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיעו עונש בשביל מצותו... ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא שיראת השי"ת יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה (ל"א) תרוויהו צדיקי גמורי אתון, אלא מר מאהבה ומר מיראה. ועל זאת המדרגה אמר במסכת עבודה זרה (כ')יראת חטא מביאה לידי ענוה...
ומה שיש בין יראת חטא לחסידות נתבאר בפרק כל כתבי (ק"כ), אמר במשנה ואומר לאחרים באו והצילו לכם ועושים עמו חשבון אחר השבת, והקשו בגמרא חשבון מאי עבידתייהו, מהפקרא קא זכו, אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן, אמר ליה רבא חסידי אגרא בשבתא שקלי, אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן, דלא ניחא ליה לאיתהני מאחריני, ובחנם נמי לא ניחא ליה לטרח... הנה ביארו שמי שיש עליו יראת שמים יתחייב להניח כל ענין אשר איננו נכון לפני השי"ת ויקיימהו כאשר צוה לא שיוסיף עליו... אבל מדת החסידות היא, שיחפוץ ויאהב המצוות עד שיהדר אותם בכל כחו, ויחמוד כל דרך נאה, אף על פי שאם לא עשה אותו לא ימצא בידו פעל מגונה... והחלק הזה הוא חלק עובד מאהבה, כי החפץ במצות בתכלית החפץ יגיע לאהוב השי"ת, והאוהב המצוות אוהב השי"ת באמת... (דרוש ה)
ומכל מקום העולה מכל מה שכתבתי הוא, שאין השי"ת חפץ בעונש הרשע מצד העונש בעצמו, כמו שאמר הכתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" כלומר שעם היות שהרבה הכעסתם לפניו, אינו חפץ במיתתכם, ואינו שואל מכם אלפי אילים... כי אם ליראה וגו'. אבל יש בפרשה הזאת שלש טענות גדולות. האחת היא, באמרו "מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו'", ומן הנראה שזו היא המדרגה היותר גדולה שיוכל האדם להשיג, ואם כן אין ספק שטבע האדם איננו נוטה אליה, אבל חולק ומנגד אליה מאד. וזה מוכרח ראשונה מן הפסוקים ושניה מדברי סופרים, ושלישית מהנראה לעין... ואם כן איך אומר בזה הלשון "מה ה' אלקיך שואל מעמך", שהוא כאומר שאינו שואל מעמך כי אם שתהיה כאברהם או כמשה רבינו ע"ה, ומן הנראה שהוא דבר רחוק להשיגו...
והשאלה השניה היא, באמרו וידעתם היום וגו' כי עיניכם הרואות וגו', והנה הפסוקים האלה כלם מזכירים מיני פורענות שהביא השי"ת על עוברי רצונו, ומי שרוצים להיישיר אותו אל המעלה הזאת, והיא לעבוד את ה' בכל לב ובכל נפש, אין ראוי להיישירו על דרך זו, כי זה הצד יישר האדם לעבד השי"ת מיראת העונש, ושמא תחשוב כי זה נמשך למה שאמר תחלה כי אם ליראה את ה' אלקיך, זה אינו, כי אחר שסמך הכתוב ליראה את ה' ללכת בדרכיו ולאהבה אותו, נראה כי באמרו ליראה את ה' אלקיך כוון אל היראה היותר מעולה, והיא להיות האדם ירא את השי"ת מצד רוממותו וגדולתו לא מצד היראה מענשו...
ולהיות הענין הנכבד הזה, והוא ענין היראה קשה הציור בתחלת העיון, אבארהו ככחי. והוא כי ענין היראה בכל דבר, שתסוג הנפש אחור ותקבץ כחותיה לעצמה כשתשער ותצייר איזה דבר מחסרה. וזו היא יראת כל הדברים אשר האדם ירא מפניהם. וכשיצייר האדם רוממות השי"ת וכי הוא משקיף על נסתרו ונגלהו, עם היותו בוחן פחיתותו ודלות שכלו, הנה זה הציור האמיתי יחסרהו מאד, כאשר נראה שיחרד איש ממנו אם יצטרך לעמוד ולדבר לפני מלך גדול איש שיבה נודע ומוסכם בשלימות החכמה והמדות, גם אם יהיה בטוח שלא יקרנו שום נזק בעמדו לפניו, עם כל זה יחרד וילפת, מצד היותו בוחן עוצם מעלתו וכי הוא נגרע מערכו ויבין כי אינו ראוי לעמוד לפניו, על זה הצד נראה שהוא הציור האמיתי ביראת השי"ת הכוללת. ואולם הציור ביראתו מעבור על דבריו הוא בזה הדרך גם כן, כי כל אחד מכחות האדם הוא ירא מעשות ומהתקרב בדבר שהוא הפך טבעו, וכאשר כח המשוש ירא מלהתקרב אל האש, מפני שהוא הפך טבעו, כן השכל ירא מעבור מצוות השי"ת מפני שטבעו שופט שראוי לימשך אחר מצותו ושיעבור דבריו הוא הפך טבעו, ולכן ירא מזה מאד בבחינת הענין בעצמו, מבלי שיבחן מה שראוי שימשך מזה. וכשתהיה הנפש יותר בריאה ויתר שלמה תתחזק היראה בה מזה הצד, ולכן ראוי שישמח האדם מאד כשימצא בנפשו זאת היראה וזאת ההתפעלות, כי כפי מה שימצאנו בנפשו יותר נוכל להכיר שנפשו יותר בריאה ושלמה, והוא שאמר הכתוב (תהלים ב') "וגילו ברעדה", ופירוש וגילו ברעדה שתמצא אתכם מלפניו, ויראה שיהיה זה הענין קשה, איך יגיל האדם ברעדה שתמצאהו, והרעדה והגילה הם הפכים. אבל הענין כאשר פירשתי, כי כאשר לא יפחד האדם במה שראוי שיפחד ממנו מורה על חסרונו, כאשר תאמר כי שלימות האדם הוא שיפחד מהקריב ידו אל האש, ואם לא יפחד מזה הוא אם לערבוב שכלו, ואם לבטל חוש ידו, וכאשר יפחד ממנו מורה על שלימות ובריאות שניהם, רוצה לומר בריאות השכל והחוש, כן הירא מהשי"ת והירא מעבור על דבריו מורה על שלימות הנפש ובריאות השכל, וזו היא היראה הנזכרת בפרשה הזאת, ולכן סמכה עם ללכת בדרכיו ולאהבה אותו... והיה ראוי אם כן שיאמר וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו מעמד הר סיני ואת הקולות ואת הלפידים וכו', כי אלה הדברים יישירו האדם אל אהבת השי"ת ויראתו האמיתית, לא שיזכירם את אשר האביד שונאיו, כי אלה הספורים וכיוצא בהם יישירו האדם לעבוד השי"ת מיראת העונש.
והשאלה השלישית היא, מה שהזכיר בפרשה ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו' אשר פצתה האדמה את פיה וגו'. ויש לתמוה למה הזכיר דתן ואבירם, ולא הזכיר קרח שהיה עיקר המחלוקת.
ותשובות אלו הג' שאלות סובבות על ענין א', והוא, שההגעה לאהבת השי"ת ויראתו האמיתית דבר קל מצד ודבר קשה מצד. ואזכיר ראשונה הקלות והקושי בכל דבר באיזה צד הוא. ואומר כי הקלות בכל דבר הוא להגיע איזה דבר מה שיש לו נטיה אליו בטבע, כאשר נראה שזריקת האבן למטה הוא דבר קל מאד, מפני שיש לאבן בעצמה וטבעה נטיה לצד המטה... ועל זה הדרך יראה כי היות שאדם אוהב וירא השי"ת קל עליו מצד וקשה מצד, ובזה הדרך יתברר ענין אהבת השי"ת מה היא, כאשר נתברר ענין היראה, ואבאר זה בדרך קצרה. ואומר שיש באדם שתי כחות, הא' פונה למעלה, ושם יש לו נטיה אליו בטבע, והשני הוא פונה אל צד המטה, ואליו תשוקתו, וכל אחד מאלו קל מאד להגיעו למה שנטיתו אליו כאשר הוא בכל אחד מהדברים, וכמו שכתבנו. הכח אשר הוא פונה למעלה הוא הכח השכלי, אשר הוא משתוקק לדברים השכליים והוא אוהב וחושק אותם, כי האהבה בכל אחד מהדברים הוא ציור איזה דבר נאות לאיזה כח, וכשיצויר הדבר ההוא ויתעורר הכח המתעורר ויתאוה שיגיע לדבר הכח ההוא, וכשיגיענו יתענג הכח ההוא מפני שהוא מושגו המיוחד אליו... וכאשר מושגי זה הכח המה הדברים השכלים והמעולים, תחייב שכשיהיה המושג יותר מעולה שיתענג בו יותר, ויחוייב אם כן שיאהב ויכסוף להדבק בהשי"ת בתכלית. ותכלית ההתדבקות האפשרי בו הוא להתבונן בדרכיו ובנפלאותיו ומה שאפשר להשיג ממנו... ויתחייב מזה שיהיה לשכל כוסף חזק להמשך אחר מצותיו, כי השכל בוחר תמיד הדברים הרצויים ובורח מהמגונים, וזה לעצמותו... אם כן השכל מצד טבעו אוהב השי"ת ונכסף למצותיו, ובורח מכל מה שימנעהו השי"ת ממנו כבורח מן הנחש, ומי שעובד השי"ת על זה הדרך לא מאהבת השכר ויראת העונש, עובד השי"ת מאהבה וסוף השכר לבא. ובבחינה זה הצד קל מאד שיגיע האדם לעבודת השי"ת ויראתו האמיתית, מפני ששכל האדם נוטה אל זה בטבע... ובבחינה זו אמר מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', כלומר שאינו שואל דבר יכבד עליך ושהוא חוץ מטבעך, אבל יש לך נטיה בטבע אליו ותתענג בהגעתו.
אבל מה שרוב בני אדם אינם מגיעים לזאת המעלה, הוא מענין שהגעתו דבר קשה מצד אחד מאד, והוא מפני התנגדות הכח האחד הנטוע באדם, שהוא פונה לצד המטה ויש לו שם נטיה טבעית, הפך הכח השכלי, והוא הדמיון אשר באדם. כי זה הכח פונה לעולם אל התאוות אשר ישתתף האדם בהם עם הבהמה, והחושים כלם נשמעים יותר לזה הכח מאשר נשמעים לשכלו. וזה לג' סבות, א' מצד הדמיון אשר ביניהם... והשכל עצם בלתי גשמי, ב' שהדברים המדומים אשר תחת ממשלת הדמיון מוחשים נגלים והדברים המושכלים נסתמים ונעלמים. ג' מפני קדימת ממשלתו בזמן, כי התינוק מעת לידתו מושל דמיונו בחושיו, ואין השכל מנהיג אותם עד שיעמוד על דעתו... ולזה כשהעולם מתנהג כמנהגו וטובותיו הדמיון מתחזק להלחם עם השכל ולהשקיע אותו לפנות לצד המטה הפך נטייתו, לפי שהדברים המדומים אליו נמשכים על סדר ויושר כאשר דמה ואין חולק מהם, ואז קשה מאד על רוב האנשים להשיג אהבת השי"ת ויראתו לרוב מלחמת הדמיון והחושים הנשמעים אליו. אבל כאשר תקרינה תלאות ודברים שאינם על סדר מנהגו של עולם, עד שהדמיון צריך ליכנע על כרחו להודות כי יש אלקים שופטים בארץ למעלה ממנהגו של עולם, והוא חרד לרגעיו, כאשר תקרינה דברים מרעידים וצרות מתחדשות, אז על כרחו יכנע לבבו הערל וישוב אחור ימינו מלהלחם עם השכל. ובהיות האדם על הענין הזה קל מאד להשיג אליו יראת השי"ת ואהבתו, לפי שנשאר כח שכלי מבלי חולק ומנגד, והוא לעולם מצד עצמו פונה אל המעלה... ולזה אמר "וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלקיכם", כלומר אלו הייתי מדבר עם בניכם אשר לא ידעו וגו' פורענות בעולם על צד העונש היו יכולים לומר שדמיונם מפתה אותם לחשוב שהצלחת העולם דבר קיים, כי לא ראו אשר הפך ה' מעולם כסא ממלכות ומשפטו בעוברי רצונו. אבל אתם שראיתם את מוסר אלקיכם, איך תוכלו להמשך אחריו, הלא ראיתם מצרים שהיו יושבים כביר, איך הוריד השי"ת לארץ נצחם, וראיתם גם כן במדבר כמה מיני פורעניות הביא עליכם בעונותיכם... (דרוש י)
התכלית המושג אל הנפש בהיותה בגוף מצד קיום מצות התורה אינה אלא שתקבע בנפש תכונת יראת השי"ת, וכשיהיה בה התואר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא תתעלה הנפש ותוכל להשיג החיים הנצחיים שהוא הטוב הצפון לצדיקים, והוא הצלחת הנפש, אמר הכתוב "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים ל"א), ויתבאר זה מצד המה שנמצא הכתוב מיעד הפלגת העונש על ישראל ועל זרעם אם לא תגיע בנפשם תכונת היראה הזאת מצד מצות התורה. אמר הכתוב (דברים כ"ח) אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה, ליראה את השם הנכבד וגו'. ואם תשאל ותאמר איך אפשר שתביא היראה את האדם אל הגדולה הזאת, שהיא השגת החיים הנצחים, והלא יותר שיביא אותו אל זה השגת המושכלות, כבר באר זה שלמה בספר קהלת ואמר, שהיראה היא סבת ההשארות ולא דבר אמר זולתה, וזה דבר תלוי בחכמת השי"ת שגזר להיות כך, ושאין ראוי לשאול טעם בזה. וזה כי כשהתחיל לחקור אם אפשר שיהיה בכאן דבר נותן ההשארות הנצחית, והוא מה שאמר (קהלת ג') מה יתרון העושה באשר הוא עמל, אמר אחר כך ראיתי את הענין אשר נתן האלקים לבני האדם לענות בו, כלומר ראיתי המעשים שנתן אלקים לבני האדם להשתדל בהם, רוצה לומר הפעולות והמלאכות כי כולם יפים בעתם, רוצה לומר לפי שעתם... ואמר אחר זה ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע והאלקים עשה שייראו מלפניו... שיראה מזה שהיראה כאלו היא השווי האמיתי שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרע, שזהו גדר השווי האמיתי, שלא יקבל תוספת ולא חסרון... ואחר שכך גזרה חכמתו אין להתחכם ולומר איך תהיה היראה מגעת האדם אל השלמות האנושי, לפי שהיא כמו השווי האמיתי שלא ידומה עליו תופסת ולא חסרון להשגת התכלית ההוא, שהוא הקיום וההשארות, ולזה יהיה מה שנאמר בתורה "את ה' אלקיך תירא" (דברים ו'), אף על פי שהיא מצוה פרטית, הנה היא כלל כולל כל מצות התורה או מצות רבות ממנה, לפי שהיראה היא התכונה הנקנית באמצעות מצות התורה, והיא התכונה היותר משובחת שישיג האדם, ולא תושג כי אם אחר עמל והשתדלות גדולה, שהרי אברהם אבינו לא נאמר עליו ירא אלקים עד סוף נסיונותיו, שאמר עליו הכתוב "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", כלומר, וכבר הגעת אל התכונה המשובחת שאפשר שישיג האדם בעולם הזה, כדי שיזכה לחיי העולם הבא. ובעבור זה תזהיר התורה במקומות רבים על התכונה הזאת, אמרה ויראת מאלקיך אני ה' (ויקרא י"ט), את ה' אלקיך תירא (דברים ו'), לפי שהתכונה הזאת קשה ההשגה מאד, ועם כל זה תושג בשמירת מצות התורה. ובעבור זה אמר הכתוב (שם י') "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך וגו' לשמר את מצות ה' ואת חקותיו וגו'". ובארו על זה הדרך כי משה היה אומר לישראל גודל הפלגת חסדי ה', כי מן הדין היה ראוי אל האדם ליראה את השי"ת וללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לב ובכל נפש כדי שישיג שלמותו הנפשית, ולפי שזה ענין קשה מאד שיגיע האדם אל המדרגה הראויה מן היראה והאהבה והעבודה בכל לב ובכל נפש, הקל עליו השי"ת, כי תחת כל זה צוהו לשמור חקות השם ומצותיו בלבד, ובזה תושג מדרגת התכונה המגעת לו מצד העבודה בכל לב ובכל נפש...
וכן בא דוד ואמר "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קי"א), כי מבחר ועקרי החכמה היא להשיג יראת ה', כי ראשית כמו וראשית שמנים ימשחו, ובארו רז"ל (ברכות מ"ב), ואמרו, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, לומר כי מעשה המצוה מביא אל התכלית המושג מצד ההשכלה שהכל מודים עליו שהוא עקר תכלית האדם... (מאמר ג פרק לא)
ענין היראה בכל דבר הוא הסוג הנפש אחור והתקבץ כחותיה אליה אם איזה דבר מחרידה, וזה על שני פנים, אם שתשער איזה דבר מזיק ותחרד ממנו מיראת היזק, ואם שתשער איזה דבר גדול ורם ונשא וגבה מאד ותחרד ממנו כשתתבונן דלות ושפלות ערכה בערך אל הדבר הגדול ההוא, אף אם לא תשער שיגיע נזק מן הדבר ההוא ולא תירא ממנו. וכשאדם מקיים המצוות בעבור היראה, שהיא על דרך הראשון, כלומר מיראת העונש או מאהבת השכר יקרא בלשון רז"ל עובד מיראה שלא לשמה... ואולם המקיים המצות ליראת השם ואהבתו והיותו נכנע למצותיו הוא שקראוהו רז"ל עוסק בתורה לשמה, רוצה לומר שאינו מקיים המצוות ליראת העונש ולאהבת השכר, אלא מאשר יצייר בלבבו רוממות השם ומעלתו, בעבור זה נכנע לעשות רצונו שהוא היראה על הדרך השנית שאמרנו, והיא היראה האמיתית שנשתבח בה אברהם אבינו ע"ה שנאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" (בראשית כ"ב), והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצות התורה, כי כשיתבונן האדם וישכיל וידע שהשי"ת משקיף על נסתרו ועל נגלהו, ויבחין פחיתותו ודלות שכלו וגודל רוממות השם ומעלתו, יחרד מפניו חרדה גדולה, ויבוש מלעבור על מצותיו... (שם פרק לב, וראה עוד עבודת ה'-כללי, וראה שם עוד בפרק לג)
לפי שענין יראת השי"ת היא עיקר העבודה שיעבד האדם את השי"ת בעשית המצוה, כמו שאמרנו, ובארנו שעקר העבודה ראוי שתהיה בשמחה, ויצויר היראה עם השמחה דבר קשה מאד, ראוי שנרחיב הדבור כדי שיובן הענין הבנה טובה על העובד, איך אפשר שיהיה הירא שש ושמח עם היות היראה והרעדה ישברו הלב ויעציבוהו. ונאמר שאין ספק כי כל אדם ישפוט שכלו שראוי לו לסבול עמל וטורח גדול זמן מה כדי שישיג מעלה מה או כבוד גדול. ואף על פי שבהיותו סובל הטורח או העמל ההוא יצטער ויתעצב בלי ספק, אבל כשישער בנפשו הכבוד הגדול או המעלה ההיא המקווה להשיג על ידי הטורח ההוא, ישים כל הטורח ההוא והעמל כאין לעומת הטוב ההוא המקווה. וכן הוא הענין עצמו ביראת השי"ת שאמרנו, כי בהיות האדם משער גודל המדרגה המושגת על ידי היראה, שהיא כשתשער נפשו גודל רוממות השי"ת ומעלתו עד יירא ויחרד ממנו, לא יחוש לכל הטורח והעצבון והחרדה המגיעים אליו על ידי היראה... ולפי שעמד (אברהם אבינו ע"ה) בנסיונותיו בשמחה ובטוב לבב קראו הכתוב אוהבי, וכל זה ממה שיורה כי סבל הטורח והעמל בעבודת השי"ת בשמחה נותן שלמות על העבודה והיראה. וזה כי אין יראת השם כיראת בשר ודם, כי מי שהוא ירא משום אדם או מלך או שר עומד תמיד בפחד ורעדה, וזה סבת קצור ימיו, אבל הירא מהשם לא די שהחרדה לא תקצר ימיו, אבל תוסיף ימים, אמר שלמה "יראת ה' תוסיף ימים" (משלי י'). וכן אף על פי שמדרך רך הלבב להוליד בנים רכי לבב כמוהו, ושלא יעשיר ולא יקום חילו כי בהיותו מפחד תמיד לא יעשה חפצו כראוי, אמר דוד "אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד גבור בארץ יהיה זרעו" (תהלים קי"ב)... וזה להורות כי יראת השם אינה מקצרת ואינה ממעטת הממון ולא הימים, ואינה מסבבת המקרים הרעים כיראת בשר ודם, אמר שלמה (משלי י"ט) "יראת ה' לחיים ושבע ילין בל יפקד רע", רוצה לומר יראת השי"ת לא תסבב המות אבל היא לחיים. (שם פרק לד, וראה עוד עבודת ה'-כללי)
...והכל לפי חוזק וחולשת הנפש, ולזה כיוון החכם באמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו', ובדבר זה נתיחדו ישראל על ידי מעמד הר סיני, שאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם, להורות כי אם אין אמונה אין יראה, ולהיפך. (ויקרא יז א)
מה ה' אלקיך שואל מעמך - מפורסם שהיראה מב' מינים, יראת הפחד שהיא מהנפש החיונית והיא מפני הרשעים, והב' יראת הרוממות מפועל הנפש הדברית, מהכרת מעלת הזולת, ובאנשים השלמים ישתתפו שניהם, שמוראם על הבריות מצד מעלתם וגם מצד יכולתם, כגון בישראל פחדכם ומוראכם יתן ה' מצד עוצם יכלתם, וגם מצד האלקות הנכרת בהם - ויראו ממך...
וכן באנשים, הפחותים יפחדו מה', ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו, והשלמים יש להם היראה השכלית מפני מעלת רוממותו, ואם נאמר שהכונה פה ליראה הראשונה זה מגונה, כי המעשה על פי אופן זה לא יבחן בין טוב לרע, וביראה זו יתחלף אמת בשקר ורע בטוב, כמו שמצינו באברהם ושרה והשבטים ששינו דבורים למענה ועוד, ואם היא היראה השלמה, שאל דבר גדול, כי היא רק בלב השלמים המשכילים...
והנראה בפירוש דברי הר"ן, היראה שייכת רק בדברים אפשריים אבל לא בודאיים, שמהם יכול רק להעצב, כגון מהזקנה וכו', והתורה שמה ראשית דבריה יראת ה', באמרה בראשית ברא וגו', שעל ידי זה העולם וכל חלקיו אפשריים בידו לשנותם, ומזה הצד היראה עצה טובה למנע הצרות האפשריות, וכן המציא לזה הסליחה והכפרה שבהם ישיב הענינים לאפשרותם, וזהו סוד האמונה שלא באו בו הפילוסופים והחכמים, כי אם נמסרה לעם ה', ומכחה קבלו המצוות, ועל זה אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
נמצא מין ג' מהיראה שהיא הפעלות לתקות רע, הבא מחסרון זריזות המקבל, ואינה יראת הרוממות ואין בה גם האונס וההכרח, כי הבדל גדול בין המושל האומר תן לי ביתך ואם לא אהרגך, ובין החכם היועץ קנה לך מזון ואם לא תרעב, שהוא ענין ידיעה שכלית מחויבת לבר דעת... (דברים י יב)
...ותכלית המגלה יראת שמים, הקודמת למעשה המצוות ומסבבת אותם. (קהלת א א)
...וגם יש מצות ידועות שבגללם מאריכין ימים, כמו שמצינו שנאמר על יראת השם, כדגרסינן בפרקא קמא דיומא (ט' א') אמר רבי יוחנן מאי דכתיב "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה" (משלי י'), כדאיתא לעיל... (נר ג כלל י חלק ב פרק ב)
אחרי שהוא מורגל האדם בלימוד התורה, בהיות חקוקה בלבו יראת שמים ואהבתו וביוצאו מרתיחת ימי נערותו, מגיע הזמן ליכנס בפלפול החכמה, כדי שיגיע למעלה עליונה...
...ואמר אחר זה שיקבעה בלבו האמונה לשום מבטחו באדון הכל, לצפות בישועות הבאות בכל עת ובישועה הכללית, ואל יעלה בלבו שהבורא סר היכולת מידו ונתנו לצבא השמים, אבל כי בידו לעשות הכל, כי זה צריך האדם על כל פנים להאמין קודם שיכנס בחכמות העיוניות, כדי שלא יעלה בלבו שגיאה, ואחר כל זה יפלפל בחכמה. ועם כל זה אם יש בו יראת שמים אין, ואי לא לא, שהיראה היא מבא וקיום לכל למוד שבעולם. ועל דא אמרינן עלה ואמר רבא כל אדם שיש לו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות פנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו, במה יעול...
על כן יש לו לאדם לקבע בלבו היראה ושיכנס אחר כך לכל חכמה ולא ישגה בה, אבל תועיל לו לעלות בה להשגה עליונה. (נר ד כלל חלק א פרק א)
יש לו לאדם ללמוד מורא שמים בקל וחומר ממורא בשר ודם, ולומר בלבו, השתא ומה במורא בשר ודם שאף על פי שיעבור על אזהרתו אולי יוכל להעלים הדבר ממנו, ואפילו שיתגלה הדבר, אולי לא יוכל להענישו עליו או ירחיק הזמן וישכחנו מלבו, ואף על פי כן אדם מתירא ומפחד תמיד, מה יש לו לעשות במורא שמים, שאין נסתר מנגדו, ואין שכחה לפניו... וכל זה איננו שוה בעיני בני אדם ההולכים בחשך, שאינם משגיחים בכל זה וגדול בעיניהם מורא בשר ודם ממורא שמים בכפלי כפלים...
ויראת השם היא ברשות האדם להגדיל בה, והוא יסוד גדול לכל טובה, כדגרסינן בפרק אין עומדין (ברכות ל"ג) אמר רבי חנינא הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים... על כן כל בן דעת יוסיף ביראה בכל יום ותהיה תמיד נגד עיניו, ויערים כל מיני ערמה להוסיף ביראת בוראו... שהיראה יסוד כל מדות טובות. (שם שם פרק ב)
כל מי שחקוקה בלבו יראת שמים שכרו גדול, ובמדה כנגד מדה מתיראין ממנו בני אדם ונשמעין דבריו ועולה לגדולה, כדגרסינן בפרק קמא דברכות (ו') אמר רבי חלבו אמר רב הונא, כל אדם שיש בו יראת שמים סוף דבריו נשמעין... וגם בזכות היראה מאריך ימים, כדגרסינן בפרקא קמא דיומא (ט' א') אמר רבי יונתן מאי דכתיב יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה... ואף על פי ששכר היראה הוא גדול, אל ישים כוונתו בה על מנת לקבל שכר, כדגרסינן בפרקא קמא דאבות, אנטיגנוס איש שכה קבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם. בא ללמדנו, שאף על פי שהשכר הוא גדול, אל ישים כוונתו בו, אלא יהא כל עבודתו מיראת השם, ולבסוף השכר הגדול הוא עתיד לבא. (שם שם פרק ג)
כי ירא אלקים אתה - כדרך העובד האמיתי, שלא יבקש טעם למצוות אדוניו גם אם זרה מאד בעיניו. (בראשית כב יב)
למען תירא - בעבור שמירת או בשמירת החוקים תקנה היראה, כי שמירת החוקים שאין טעמם נודע והמצוות תביא בלבך יראת ה' וגם תועלת גשמית, למען יאריכון ימיך. (דברים ו ב)
ראה עוד עבודת ה'-כללי, דברים י יב.
ועל לבם - ולא תהיה עוד מצות אנשים מלומדה, ולבם רחוק ממנה, כי יראו כל כך מהנפלאות עד שיתבטל היצר הרע, ולא ילמדו - הדברים המוטבעים בנו ביצירה השכלית אינם צריכים למוד, כהמושכלות הראשונות, אלא הדברים המלאכותיים יצרכו ללמד, ואז תהיה יראת ה' כל כך תקועה בלבם, שלא יצטרכו ללמדה. כי אסלח - ולא יהיה זה מיראת העונש, אלא יכירוהו מנפלאותיו. (ירמיה לא לג)
נורא תהלות - ומי שידע גודל תהלותיו ייראהו בשבילו, לא בשביל יראת עונש שיבא מאתו. (שמות טו יא)
ויבחר משה אנשי חיל - אחר שבקש ולא מצא אנשים שיהיו בהם כל המעלות שהזכיר יתרו, בחר באנשי חיל בקיאים וחרוצים לברר וללבן אמתות דבר ולהביאו אל תכלית יותר מיראי אלקים בלתי אנשי חיל, כאמרם ז"ל אם תלמיד חכם כנחש הוא חגרהו על מתניך, ואם עם הארץ חסיד אל תדור בשכונתו. (שם יח כה)
ועתה ישראל - אם כן אתה ישראל השתדל עתה לתקן מעוותך מכאן והלאה, והתבונן מה ה' אלקיך שואל מעמך, שאינו שואל דבר לצרכו, כי אם ליראה - וזה תעשה בהתבוננך באופן שתדע גדלו. לאהבה אותו - וזה תשיג בהתבוננך אל דרכי טובו, וכל זה הוא שואל לטוב לך - כדי שתזכה לחיי עולם. (דברים י יב)
למען ילמד ליראה - בחלק העיוני ממנה המורה במופת את גודל והשגחת הא-ל יתעלה אשר בידיעת זה תתחייב המורא. (שם יז יט)
ואפשר עוד, כי בהיות שהתורה והחכמה לא תתקיים באדם אם לא שקדם יראת חטאו, וכמאמר התנא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, ויראת ה' היא אוצר של קיום החכמה והתורה... ויהושע וכל שאר הזקנים היא שעמדה להם לקבלת התורה ולמסירתה להם. ולפי שזאת המסכתא כולה מיוסדת על אדני היראה והענוה, ומוסרים ותוכחות, והיא אוצר התורה והחכמה כאמור, לכן יסד סדר קבלת כל התורה בתחלתה, לומר כי המדות הללו שנשנו בזו המסכתא הם הם שגרמו להם שיקבלו את התורה, וגם ללמד דעת את העם, שהרוצה ללמוד תורה צריך שיחזיק תחלה ביראת ה' ובמדות הללו. (אבות א א)
אי נמי אמר, כי אם יעבדוהו בלבב שלם שלא על מנת לקבל פרס, יזכו שתהיה אימתם ויראתם מוטלת על הבריות, וייראו מהם כמו שיראים מן השמים, זה שאמר ויהי מורא שמים עליכם, המורא שיראים כל הבריות מאלקינו שבשמים יהיה עליכם, ומוראכם וחתכם תהיה מוטלת עליהם גם כן, כענין "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"...
והרמ"ה ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם, כלומר שמא תאמרו נעשה כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, שפעמים עושים ופעמים אינם עושים, לא תעשו כן, אלא שימו לבבכם שעבדים אתם, ויהי מורא שמים עליכם, נמצא שמזה תבואו לעבוד מאהבה ומיראה. כיצד מאהבה, כעבד שמשמש את רבו מפני חסד שגמלו, ומפני אהבת ומעלת הרב שראוי לכך, וכיצד מיראה, כעבד שעובד את רבו מפני גדולתו, ומעלה על דעתו שיש בידו להענישו על חטאו, ומשמש לא מיראתו מן העונש עצמו, אלא מפני גדולת הרב, שיש בידו להעניש... ולא עוד אלא שהגיעה התורה לסוף דעת בני האדם, שאין כל אדם מגיע למעלה גדולה כזו לעבוד מאהבה ומיראה, לפיכך הגיד לך הכתוב רוב השכר וכובד העונש כדי לחנך הנשים והקטנים בעבודת המקום, אבל החסידים ואנשי מעשה אין עושים אלא מאהבה ומיראת האמת, מפני שהיא אמת, וסוף הכבוד והשכר לבא. (שם א ג)
...והענין הוא, שאדם אפילו בהיותו עם הארץ קודם שיחכם צריך שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ויקבל עליו לקיים תרי"ג מצות הם וכלליהם ופרטיהם לכשידעם, וזה שאמר כל שיראת חטאו קודמת וכו', שהיא קבלה בכולל להכניס צוארו תחת עול התורה, ובזה אחר כך כשילמד חכמתו מתקיימת. אמנם פשיטא, דאמת הוא שמי שהוא בור ולא למד שאינו ירא חטא בפרטות להזהר בפועל, אחר שהוא אינו יודע מה הוא החטא... וכמאמרם ז"ל אין בור ירא חטא... (שם ב ו)
רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא, כתב רבינו עובדיה שמחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים מיראתו שמא יבא לידי חטא, דאם לא כן מאי רבותיה, אפילו עם הארץ אפשר להיות ירא חטא. והר' יהודה לירמ"א פירש, כי טבעו ומזגו של ר' שמעון היה נוטה אל החטא, והוא היה מגדיל שכלו על חומרו, וכובש את יצרו מיראתו מן החטא, והוא מצד היותו יודע גודל גנות החטא... (שם שם י)
...ואפשר שר' חנינא אמר, שמי שלקח הקצה הא' ויראת חטאו קודמת לחכמתו, זה בהכרח כל חכמתו מתקיימת, כי בשכר היראת חטא שקדמה מסייעין אותו מן השמים, ואפילו אם מטבעו הוא להיות שכחן, כי אוקמי גירסא סייעתא מן שמיא. ומי שלקח הקצה האחר, וחכמתו קודמת ליראת חטאו, זה אפילו אם מטבעו היה להיות פקח וזכרן משכחין אותה ממנו, וזה עונש על שלא למד על מנת לעשות, שזה כוונת "יראת חטאו קודמת לחכמתו", כי כל לימודו מעיקרא הוא לשמור ולעשות, אמנם אם באו שניהם כאחת, החכמה והיראה, אז מניחין אותו כפי טבעו, ואם הוא פקח כפי טבעו זוכרה, ואם הוא שכחן מטבעו שוכחה...
הכא דבר עם האדם שכבר ידע איזה דבר של יראת חטא, שאי אפשר לאדם להיות בור לגמרי, ושלא ידע אפילו דבר אחד, ולכן אמר, אם זה האיש אותו החטא שהוא יודע שהוא חטא ירא אותו שלא להכשל בו... חכמתו מתקיימת. אמנם להיות האדם ירא חטא לגמרי, שלא יכשל בשום חטא, זה אי אפשר שתקדם אל החכמה, כי האמת הוא כמאמר הלל, אין בור ירא חטא.
ואפשר עוד לתרץ באופן אחר, שזה התנא השמיענו שהאדם צריך לקבל עליו לקיים כל התורה בשידע ושישים אל לבו שהוא עבד נרצה לעבודת קונו, וכל תרי"ג מצות אשר צוה לא יפיל מכל דבריו ארצה, רק יקיימם בלב שלם ובנפש חפצה כשידעם, דרחמנא ליבא בעי, ועל זאת היראת חטא שהיא בכח דבר רבי חנינא בן דוסא, שצריך שיראת חטאו תהיה קודמת לחכמתו. אמנם הלל דבר על הירא מחטא בפועל, שזה אי אפשר שיפעל אותה האדם אם לא שיהיה חכם, שאם הוא בור אין ירא חטא, שאם אינו יודע מה שהוא חטא, איך אפשר לו ליזהר ממנו...
ואפשר לפרש המשנה באופן אחר... והכוונה שמדבר במי שיש לו שתיהן, היראת חטא והחכמה, והאיש אשר מאלו השתי שלימות שבו הוא מחשיב לעולם היראת חטא שבו, ונזהר יותר ומשתדל להשלים עצמו בחלק יראת חטאו יותר מהחכמה, מפני שיראת חטאו קודמת לחכמתו בענין החשיבות, חכמתו מתקיימת, והיות פחותה בעיניו בערך היראת חטא היא סבה שתתקיים, ומעולם לא תשכח מפיו. אמנם מי שחכמתו קודמת ליראת חטאו, ומחשיב החכמה ומשתדל להשלים עצמו בחלק חכמתו יותר מיראת חטאו, תשכח החכמה ממנו, אשר הוא חשש לכבודה, וישאר קרח מכאן ומכן...
והרב ר' משה אלשקאר ז"ל פירש, כי הקדימה שאמר בכן יש לפרש אותה קדימת טבע, והוא שיש אדם שטבעו להיות ירא חטא, ואינו מוכן בטבעו ללמוד החכמות בנקל, כי אם אחר היגיעה ויש אנשים שיש בהם טבע שבנקל ישיגו החכמות, אמנם טבעם הוא שאינם יראים מן החטא, ועל כן אמר, כל אדם שהטבע שלו מורה שהוא נזהר מן החטא החכמה שלמה, אף על פי שהיא מעוטה ולא השיג אותה כי אם אחר עמל וטורח אותה החכמה מתקיימת בידו. אמנם החכמה של האדם אשר הוכן בטבעו להשיג רבוי חכמתו בנקל, כל עוד שטבעו מתגבר עליו להטותו לדרך לא טוב, אותן החכמות לא יועילו ולא יצילו. (שם ג יא)
...ואפשר שבזה יובנו דברי רבי אלעזר שאמר אם אין חכמה אין יראה על היראה הפנימית מאהבה, שזו לא תושג כי אם מצד שלמד החכמה האלקית, ממנה הכיר וידע גדולתו ית' ורוממותו, ועל יראת העונש אמר אם אין יראה אין חכמה, כלומר, אם לא תקדם יראה באדם לפחות יראת העונש, אי אפשר שישיג החכמה, כי צריך שיראת חטאו תהיה קודמת לחכמתו.
ואפשר לפרש דבריו מסכימים עם מה שפירשנו במשנת רבי חנינא בן דוסא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, וזה כי יש שני מיני יראה, והם יראה בכח ויראה בפועל, ועל היראה אשר הוא בפועל שמקיים המצוות במעשה ובפועל, על זאת אמר שאם אין חכמה תחלה אין יראה, כי אין בור ירא חטא, ועל היראה אשר היא בכח, והיא קבלת עול מלכות שמים עליו ללמוד ולעשות, על יראה זו אמר אם אין יראה אין חכמה, כלומר שאם לא תקדם יראה זו קודם החכמה, כי יראה זו אינה צריכה אל החכמה, אין חכמה, ואין חכמתו מתקיימת...
ואפשר עוד שכיון להשמיע ולהודיע לאדם שאם ראית איש שיגע בתורה ולא מצא, דע לך שזה האיש הוא רשע, ולכן לא מצאה החכמה מנוח לכף רגלה... (שם ג כג)
...ואפשר לתרץ עם מה שכתבתי למעלה כי יש יראה בכח, והוא קבלת עול מלכות שמים, שהוא מקבל עליו לשמור ולעשות כל דברי התורה לכשידעם, ועל יראה זו נאמר ראשית חכמה יראת ה', וגם שיראת חטאו וכו', אמנם יראה בפועל והוא מעשה המצות, על זה נאמר אין בור ירא חטא, וגם שהלמוד מביא לידי מעשה בפועל, ולכן כיון שיראת ה' אשר היא בכח ובמחשבה היא סבה ושורש להוציא החכמה, והחכמה היא כמו ענף היוצא ממנה, אם כן כל מציאות יראת ה' בין היראה שהיא בכח ובמחשבה, בין היראה המאוחרת ובאה אחר החכמה, כולם יצדק בהם לקוראם שרשים לחכמה וחכמה ענפים. וזה ידוע שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה, וכיון שתחלת המחשבה אשר חשב ליראה את ה' ולשמור את מצותיו הוא בעצמו סוף המעשה אשר עשה וקיים אחר כך, וכיון שהיראה אשר היתה בכח ובמחשבה היא היתה שורש לחכמה, והחכמה ענף יוצא ממנה, אם כן גם סוף המעשה יקרא שורש החכמה, והחכמה ענף... (שם שם כד)
ושמרת את מצות - ולא על מנת לקבל פרס, וליראה אותו - שמא יגרום החטא, אולי חטא שוגג ואינו יודע, וזו מדת יעקב. (דברים ח ו)
ראה עוד עבודת ה'-אהבה, דברים י יב.
ירא ה' ההולך בדרכיו - אינו ירא ה' מפני עבירות, אלא כצדיק גמור הירא שמא יגרום החטא, שמא חטא ולא ידע. (תהלים קכח א)
השם הנכבד והנורא הזה מצוה לירא ממנו, שנאמר את ה' אלקיך תירא, שני מיני יראה, אחת יראת העונש כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, ואחת יראת הרוממות, וזו עיקר, שנאמר כי פחד אלי אד א-ל ומשאתו לא אוכל, אד א-ל היינו עונש, ושאת היינו רוממות, לשון יתר שאת... ומצוה זו גם היא תמידית, וכן כתב רב אחאי גאון, ומבעי ליה לאינש למהוי אימתא דקב"ה עליה תדירה, שנאמר את ה' אלקיך תירא, וזהו שאמר שלמה אשרי מפחד תמיד.
מכלל היראה שלא להוציא האדם שם שמים מפיו אלא מבור הלב ולצורך גדול ולא לבטלה... (פרק א מצות עשה מן התורה התלויות בלב)
...והרגיל במצוות אלו (כבוד אב ואם חכם וזקן) יזכה ליראת השמים, דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, וסמיך ליה ויראת מאלקיך, הכי איתא במדרש רבה ובירושלמי... (פרק ו, מצות עשה מן התורה התלויות ברגלים)
כתוב בתורה "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך" (דברים י')... וכתיב "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה ל"ג), ואמרו אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, דכתיב "ויאמר לאדם הן יראת א' היא חכמה (איוב כ"ח), יחידה היא היראה בעולם, הן משמע אחת, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן. ואמר רבא בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו, נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ואפילו הכי אי יראת השם היא אוצרו אין, אי לא לא...
ומאחר שאנו רואים שהכל תולה ביראת שמים, וכל התורה אינה מועלת לאדם אלא ביראת שמים, והיא יתד שהכל תלוי בה, והיא לבדה עומדת לאדם לעולמי עולמים, וכן דוד ז"ל העיד, "יראת ה' טהורה עומדת לעד" (תהלים י"ט), וכן שלמה המלך החכם עליו השלום, העיד ואמר (קהלת ג') "והאלקים עשה שייראו מלפניו"... לכן יש להודיעך שיש שלשה מיני יראה.
האחת היא יראה גרועה מאד, כגון אדם שאינו ירא מלפני האלקים, אך כשיעשה איזה מעשה טוב, הוא ירא מפני בני אדם, שאם לא יעשה המעשה הטוב, הן בלמוד הן בצדקה, הן בתפלה הן בכל דבר, אז לא יאמינו לו ויבזוהו. אם כן, מה שיעשה אינו אלא למצא חן בעיניהם, ואם איש זה מכוין כך כל ימיו, אז אחריתו עדי אובד, כיון שאין מחשבתו להקב"ה.
השני הוא ירא מלפני האלקים, אך הוא ירא מלפניו מחמת עונש גיהנם או שלא יבוא לגן עדן, ומתוך כך יתחזק במעשה הטוב, וזה האיש, אפילו מקים כל התורה בכונה זו, טוב הוא שירא מלפני הקב"ה שיביאהו למשפט, אך לא הגיע לעיקר העבודה, כי כל כונתו בעבודתו אינה אלא לטובת עצמו ולא לכבוד הקב"ה.
אבל השלישי, המרגלית הטובה, שזהו ירא מפני הקב"ה לא מפני שום דבר בעולם, רק שהוא נרעד מלפניו וכל אבריו מזדעזעים בזכרו גדולתו וגבורתו. ועבור שזה הדבר עמוק מאד מאד לבני אדם להבין, כי דרך בני אדם שלא יעשו מעשיהם אם לא יקוו שיהיה להם ריוח או ירחק הנזק מעליהם, ואם אין אחד מאלו, אז המעשה אצלם הבל וריק. ועבור שזאת היראה השלישית היא קשה להשיג, לכן התירו לעשות המצות ליראת העונש ולתקות הגמול...
לכן יש להודיעך ענין הנשמה כחה וגבורתה, ואז תשים שכלך אל היסוד העליון... היא בת מלך נפוחה באדם מכסא הכבוד, והביאה בגוף המלוכלך אשר חשקו רב מאד לעולם הזה, ויש לו כמה מיני תאוות, עד שנטבעה הנשמה שהיא בת המלך, ביניהם... ובעת שמלמדים אותה התורה, אז היא מתעוררת לחשב למעלה, ובעת שמראים לה שמים וארץ וכוכבים וחמה ולבנה היאך מתנהגים הם במנהג שוה, ואומרים לה שהיא נבראת ממי שברא אותם, אז היא מתעלה יותר ויותר. ובעת שמלמדים אותה סוד יחוד הקב"ה וסוד חכמת הנשמה, אז היא לובשת בגדי מלכות ונכנסת בסוד היראה. וגם אפילו אדם שאינו יודע כל זה, רק כשחושב למעלה מעומק הלב, ומבחין גבורות הא-ל ב"ה, אז ילבש מוראו בלבו, דכתיב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ')...
ומאלו הפסוקים אנו למדים, שחייבים ישראל ליראה את השי"ת ולהתעסק בהגיון תורתו ולקיים מצוותיו, שמתוך יראת השי"ת יעסקו בתורה ויקימו מצותיו, ומתוך עסק הגיון התורה יבינו פירושיה, טעמיה וחדושיה, ויתחכמו לדעת את השי"ת וכחו וגבורתו וגדולתו ומעשיו הגדולים והנוראים והנפלאים, כדכתיב (תהלים ס"ו) "אמרו לאלקים מה נורא מעשיך"...
אין דבר בעולם שקול כנגד היראה, לא חפצים ולא פנינים... וכל מטמונים, כלם הם כאין נגד יראת הקב"ה כי היראה היא אוצרו של השי"ת, לכן ימהר לאצור בגנזי לבבו דבר שהוא אוצרו של הקב"ה שהוא יוצרו...
ועתה הט אזנך ותבין ותדע, שהנשמה היא שכונה בלב, והוא מושב היראה, כי משם תוצאות המחשבה. והמחשבה מתרוממת ומתגברת בחדרי הלב כאשר יתרוממו גלי הים, הנשמה דורשת וחוקרת ומתבוננת בכל המעשים, והלב משוטט בחכמתו למרחוק וצופה בראיתו ענינים רבים, ברגע קטן, ברגע אחד, מחשב הנה והנה ורץ ושב מענין לענין...
ועתה בראותנו שהאדם שולט בחכמתו בשני עולמים, בעולם התחתון ובעולם העליון, אם כן ראוי לכל אדם לחשב ולהתבונן, למה הודיעו הקב"ה כל זאת, אין זה כי אם להשכיל לעבדו בלבב שלם. כי כשמבין ומכיר הנפלאות הגדולים והנוראים, אז ראוי להכניע עצמו ולשעבד הגוף לנשמה... (שער יראת שמים, וראה שם עוד)
התורה והמצוה וכל מידי דמלאכת שמים יש מכוונים בהן להנצל מן הפגעים או לאהבת התועלת או הערבות שישיג האדם מן החכמה וכשרון המעשה, או לאהבת הטוב בהחלט אשר המה יראי ה' וחושבי שמו. וכבר הוכיח אליפז לאיוב "הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך". גנהו על היותו ירא יראת העונשים שעליה אמר כסלתך רצה בזה שאין לו חלק ביראה רק מה שהיה זוחל ודואג שמא כמקרה הכסיל גם הוא יקרהו, כמו שהעיד בעצמו "ואשר יגורתי יבא לי". וכבר היה מצר יעקב על מה שהוכרח לירא את עשו, כדכתיב "ויירא יעקב מאד", ועל זה "ויצר לו", ומיד השתדל בהצלה ונעזר בתפלה, כי אמנם יראת הפגעים היא רצועה בישא תחת אלקים קדושים שהרחיקוה מעליהם יעקב ויוסף, כמו שהעידה תורה משמו של כל אחד מהם "התחת אלקים אני" רצו בזה לא תהא יראתנו אלא את האלקים, את כבודו ואת גדלו, דעליה כתיב "שבטך ומשענתך המה ינחמוני", כי השבט עצמו הוא המשענת... והיינו דאסמכינהו קרא "ירא אלקים וסר מרע", ירצה סר מן היראה החיצוניות הגורמת רעה לעצמו. ויצדק זה וזה באיוב עם הספק שנכנס בלבו בהשגחה כי תחלה היה סר מרע, אמנם כשהתחיל לדאג על משפט מעוקל נלכד ברשת זו מהודאת פיו, ולסוף היה בועט ביסורים ומתלוצץ עליהם, באמרו "הים אני אם תנין כי תשית עלי משמר"... ואין לך כסילות גדולה מזו להיות ירא וחרד מן היסורים ואחר כך בועט בהם...
אמנם לא יחשב שהגיע השלם להשגת היראה האמתית שהיא שער התורה והחכמה אלא בהיות השגתה ותכליתה להשתלם בדרכי המקום לפי שהוא רצונו לא זולת, כי זו היא תחילת התורה במחשבה, והפורש ממנה פורש מן החיים, כשאלת הנביא "על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי", כי לזאת יקרא תורת ה' תמימה, וזו היא גם כן כוונתה העצמית בהמשך מצותיה ואזהרותיה... (מאמר חקור דין חלק א פרק כד)
והנה טוב להבין ולהשכיל כי יראת הפגעים נחלקת לשתים, עונשי העולם הזה והעולם הבא, וכן צפיית השכר... ומעתה כל חכם ינצל מכל מיני היראה שזכרנו דעלייהו כתיב "ויאמר משה אל העם אל תיראו", ובשתים זו יתחתן כדפסיק התם קרא, בעבור תהיה יראתו על פניכם, יראתו דוקא מפתחות הקדושות אשר יאות להן להקרא חיצוניות בערך מה שלפנים מהן, כי אלה החיצוניות תובלנה בשמחות וגיל להנהגה התחתונה שאליה רמז התנא בקיום התורה מעוני, והיא עבודה שבגן, מה הוא חנון אף אתה חנון וכל דכותה, ומשם א' מאלף יזכה להיות כרבו במפתחות הפנימיות תבואינה בהיכל מלך להנהגת העליון וקיומה מעושר... (שם שם פרק כה)
ובמורא גדול זה גילוי שכינה... וגלוי שכינה שהוא המורא לא היה על ידי שהיה פועל בהם, שלא היתה השכינה פועלת היראה בהם, שלכך אמר גלוי שכינה, כלומר מצד גלוי של שכינה בלבד התחדש מורא למקבל, נמצא כי לא היה כאן פועל המורא הזאת במקבל. ומכל מקום יש כאן פועל שהגיע ממנו יראה אל המקבל, ואין זה פועל גמור בעצם מן הפועל שלא היה פועל היראה, וזה כמו ממוצע בין הדבר ובין החרב, כי גלוי שכינה הוא המביא המורא אל המקבל, אך אין זה פעולת הפועל, שאין המורא רק מן המקבל עצמו, שבאה לו יראה, והוא מקבל הפעולה מעצמו... ולפיכך גילוי שכינה שהוא המורא הוא פועל מצד שבבואו לשם (המלך) נמשך מאותו המורא, רק שאינו פועל גמור מצד כי המקבל מקבל המורא מעצמו, וכאשר תבין דבר זה תבין מה שנקרא הקב"ה נורא, והוא לשון נפעל, כי אין לקרות השי"ת בלשון פועל מפני שהיה משמע שהוא פועל המורא, אבל אין השי"ת פועל המורא, רק המקבל המורא הוא ירא מעצמו, ואם לא ירצה להיות ירא אין כאן פועל שפועל בו היראה, וזה שאמרו חכמים ועתה מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו', ודרשו ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים... אבל עיקר הדבר הוא מה שנאמר למעלה, כי הוא ית' אין פועל היראה כלל, אבל היראה הוא במתפעל, לא שיהיה פועל כלל, ולפיכך אין היראה בידי שמים, ומפני זה נקרא השי"ת נורא לא מיירא... (גבורות ה' פרק נו)
...ומפני שבכל מקום נמצא כי יראת השמים הוא קיום הדבר, והדבר הזה בארו לנו חכמים במסכת שבת על הכתוב שאמר והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו, אם יש בו כל המדות, אם אין כאן יראת ה' אינו נחשב לכלום, אבל יראת ה' היא אוצרו המקיים הכל, כמו האוצר שהוא מקוים, וכמו שהוא המשל שהביא לשם משל לאדם שאמר לחברו העלה לי קב חטים וכו', וכמו שאמר הכתוב יראת ה' תוסיף ימים וגו', ודבר זה כי בעל יראת השי"ת הוא עושה עצמו עלול אל השי"ת, והעלול יש לו קיום מצד העילה כאשר ידוע, ולפי זה יש לומר כי הסערה שהזכיר הוא יראת אלקים, שמפני יראת השם הוא מפחד תמיד וסוער לבבו, לכך אמר ורוח בהסערה, כי יש קיום הוא, וזה שאמר וסערה תלויה בזרוע, כי מעלה הזאת יראת השמים הוא דבוק עם השי"ת לגמרי. (באר הגולה באר ו, ד"ה בפרק שני דחגיגה)
...וכך מי שאין בו יראת שמים, שעל ידו הוא הקיום בו ית' ולא האהבה, כאשר דבר זה ידוע למשכילים, כי מי שיש בו יראת שמים הוא דבק לגמרי בו ולא כן האהבה, אף כי הוא הדבוק בו יתברך, אין מחשיב עצמו כאלו אין לו מציאות, רק שהוא מתחבר אליו כמו שני אוהבים שמתחברים זה לזה, אבל היראה מפני שהירא מאחר אין מחשיב עצמו לכלום ומבטל מציאותו אצל אחר, וכאשר הוא מבטל מציאותו אצל השי"ת נמצא שאין לו מציאות מצד עצמו, רק מה שיש לו מן השי"ת, וזהו קיומו בודאי, כי אין לנמצאים שום קיום אם לא בו ית', ומי שיש בו חכמה ואין בו יראת שמים, הוא יותר רע, שהחכמה היא סבה להפסד כאשר מכיר בוראו ואינו ירא מפניו, ודבר זה מבואר במקומות הרבה בדברי חכמים. והדעת נותן כי מי שיש בו חכמה ואין בו יראת שמים הרי יש לו הפרש והבדל מן השי"ת, כי אחר שראוי להיות לו דבקות בו, שהרי הדבקות הוא מכח החכמה, אבל אם אין בו חכמה והולך אחר יצרו, הנה הוא נפרד מן השי"ת כאשר יש לו ריחוק בעצמו מן השי"ת, כמו זה שראוי מצד החכמה שיהיה לו קירוב אל השי"ת והוא סר מאתו, ודבר זה בודאי יותר רע.
ואמר עוד שם, אמר רב כהנא מי שיש בו חכמה ואין בו יראת שמים למה הוא דומה, לגזבר שנמסרו בידו מפתחות הפנימיות ולא נמסרו בידו מפתחות החיצונות. ביאור זה, כי מי שאין בו יראת שמים הרי הוא נפרד ונבדל מן השי"ת, ואחר שהוא נפרד ונבדל מאתו מה מדרגה עליונה פנימית יקנה, שהחכמה יקנה על ידה מדרגה עליונה פנימית, ואחר שיש לו ריחוק ממנו יתברך מה יקנה. ולכך מדמה אותו למי שיש בידו מפתחות הפנימיות ואין בידו מפתחות החיצונות, כי כאשר אין בו יראת שמים הרי הוא מתרחק מן השי"ת לגמרי, ואין לו התחלה לכנוס, ואם כן למה יקנה מדרגה פנימית שקונה האדם על ידי החכמה... פירוש כי יראת שמים עושה לו בית אצל השי"ת, שעל ידי יראה הוא עם השי"ת, ושם ביתו ומשכנו, כי השי"ת הוא מקום ובית לכל הנמצאים אשר הם דבקים בו ית', וכאשר אין לו בית דירה כלל אחר שהוא יתברך מקום הכל, והוא עושה שער לבית, זהו החכמה שנקרא שער, שעל ידי החכמה מתעלה האדם אל מקומו ומדרגתו אשר יש לו אצל השי"ת אשר הוא ביתו. לכך הוא דומה למי שאין לו בית ועושה לו שער שהוא הכשר הבית, כי למה לו ההכשר אחר שעיקר הבית אין לו. הרי בארו בחכמתם שהחכמה הוא הכשר בלבד, ואין קונה בזה הנצחיות בעצמו, אבל המציאות הנצחי הוא ביראת שמים, וכדכתיב יראת ה' היא אוצרו, שעל ידי יראת שמים הוא דבק בו יתברך. (תפארת ישראל פרק י)
...ולכך האחדות של עולם הוא מדרגה למטה מן התחלת העולם, שהוא הרבוי, ואשר עושים מאהבה מדרגתם מגיעה עד התחלת העולם שהיא הב', וזה כי האהבה הכל אצלו טוב, ואין אצלו רק ברכה, ולפיכך מדרגתו עד הב' שהיא התחלת העולם שהוא ברכה, אבל העושה מיראה אין מדרגתו מגיעה לשם, אבל מדרגתו למטה, לכך מדרגתו עד הא' כמו שהתבאר למעלה... (שם פרק לח)
ראה עוד עבודת ה'-כללי דרך חיים א ד.
... ומי שהוא צר עין בבני אדם ומכל שכן בעניים, ממעט מיראת שמים, ולכך אינו משגיח על בני אדם שהם צריכים לו, כי מי שהוא ירא שמים הוא נכנע ואין לו גבהות רוח, ולכך אין דוחה העניים שהם נכנעים וכן האורח שהוא נודד, אבל הירא שמים הוא מקרב את העניים הנכנעים, ולא שייך אהבת השי"ת רק כאשר אוהב את החכמים ומתאבק בעפר רגליהם, שדבר זה הוא מן אהבת השי"ת, אבל מי שעינו צרה בבריות ואינו מרחם על העניים חוטא הוא זה, ופורק ממנו יראת שמים. ומכל שכן אל תרבה שיחה עם האשה, שדבר זה קלות ראש ופריקת עול יראת שמים... (דרך חיים א ה, וראה עוד עבודת ה'-אהבה)
...ולא כן ירא שמים, ואף כי הוא זוכה למדרגה עליונה אין לו עולם הזה דהיינו עולם הזה כפי מה שהוא, ועצם עולם הבא כפי מה שהוא, מפני שאין מעלת ירא שמים שהוא שלם לעצמו, ולפיכך לא נתן לו עולם הזה בפני עצמו בשלימות, ועולם הבא בפני עצמו בשלמות, רק אמר אשרי איש ירא ה', ולא אמר אשריך וטוב לך... ועוד כי עצם עולם הבא שיהיו נהנין מזיו השכינה, וזה מדת הנהנה מיגיע כפו, שהוא שמח ונהנה, ולכך אין לירא שמים עצם עולם הבא, ולפיכך נכללו עולם הזה ועולם הבא בשם א', כי אין מיוחד לו א' מהם...
ויש לך לדעת, כי הנהנה מיגיע כפיו אי אפשר שלא יהיה לו גם כן מן מדת האהבה על ידי מדה זאת, כי מאחר שהוא שמח ואוהב יגיע כפו אי אפשר גם כן שלא יאהב מי שחנן לו דבר זה, כי מי שנותן מתנה לאחר, ואותה מתנה מקובלת ואהובה על המקבל ביותר, איך אפשר שלא יאהב מאד מי שנותן המתנה אליו, וכבר אמרו שהאהבה יותר מהיראה, שהרי אצל האהבה כתיב ועושה חסד לאלפים לאוהביו, ואצל היראה כתיב ועושה חסד לשומרי מצותיו לאלף דור, הרי כי האהבה גדולה מן היראה, מי שאוהב השי"ת ונהנה מיגיע כפו אי אפשר שלא יהא לו גם כן מדת האהבה, ולפיכך הכתוב זכר אלו שניהם, נהנה מיגיע כפו וירא אלקים יחד, שהם כנגד היראה והאהבה, ואהבה גמורה נמצא במי שנהנה מיגיע כפו, שכל ענינו השמחה והרצון, והוא מדת האהבה, מה שאינו ביראה, ולפיכך יש בו מדת האהבה גם כן, וזה אמרם גדול הנהנה מן יגיע כפו וכו'... (שם א יא)
אין בור ירא חטא... ולפיכך אמר מי שאין בו השכל שהיא התורה, אין בו יראת שמים מצד שהוא חסר השכל, שהיא התורה, שעל ידי השכל יש בו יראת שמים ואם אין בו השכל אין כאן יראה, כמו שאמרו אם אין חכמה אין יראה, ומצד שאין אל האדם מעלת השכל הוא בעל חומר גס, לכך אינו חסיד לעשות הטוב שהוא לפנים משורת הדין, רק מצד פשיטות של החומר, וכל אשר הוא נוטה אל החמרי יותר אין בו טוב... (שם ב ה)
כל שיראת חטאו וכו', מה שאמר יראת חטאו... והוי ליה לומר כל שיראתו מן החטא קודמת למעשיו, ואין זה קשיא, כי כל אדם מוכן לחטא, כדכתיב אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואמר כל שיראת חטאו, שהוא מוכן לו היראה מן החטא שהוא מוכן אליו קודמת למעשה, ובא לומר כי מפני שידע האדם כי אינו בלא חטא, ולכך הוא ירא שלא יחטא... ולפיכך אמר כל שחכמתו קודמת ליראתו, שהתחיל בחכמה ועדיין לא היה לו יראה, ודבר זה מורה כי החכמה עיקר והיראה טפלה לחכמה, ולפיכך אין החכמה שלו מתקיימת, כי עיקר הדבר צריך שיהיה קודם היראה, ועל ידי היראה מקוימת החכמה וזולת זה אין חכמה מתקיימת... וביאור דבר זה, כי החכמה אין לה קיום אם לא מצד השי"ת, שהוא העלה, כי לפי גודל מדריגת החכמה אין קיום אליה אצל האדם שהוא בעל גוף, רק מצד השי"ת שהוא העלה, כי כאשר האדם ירא שמים הנה האדם עלול אל השי"ת לגמרי, וכאשר הוא עלול אל השי"ת שהוא העלה, הנה יש אל העלול קיום מצד עילתו, ולפיכך כאשר האדם ירא שמים, ואז נחשב האדם עלול אל העלה, אז חכמתו יש לה קיום מצד עלתו הוא השי"ת אשר מקיים הכל, וזהו דכתיב ראשית חכמה יראת ה'... וזה כי דבר זה בארנו במקומות הרבה, כי על ידי החכמה יש דביקות אל האדם בו ית', והחכמה היא התורה בפרט, היא כמו אמצעי בין השי"ת ובין האדם, עד כי דביקות האדם בו ית' על ידי התורה... וכמו שהיסוד מקבל הבנין, כך השי"ת הוא עיקר ויסוד מקבל החכמה, כי שם ביתה, ודבר זה על ידי יראת שמים האדם עם השי"ת. והתבאר לך בבירור הגמור מה שאמרו כאן כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, כי כאשר יראת חטא קודמת, אם כן העקר הוא יראת חטא, אשר יראת השי"ת הוא היסוד שהוא מקום החכמה, כמו שהתבאר כי יראת חטא היא היסוד והקיום... (שם ג ט)
...כי קיום החכמה על ידי יראת שמים, וכבר הארכנו בזה למעלה, גם יש לומר דבר זה כמו אם אין תורה אין דרך ארץ, שרוצה לומר, כי אם אין יראת שמים, שהוא התכלית, כי תכלית חכמה יראת השם, כי אין חכמה רק שיגיע ליראת שמים, והוא העיקר, שלא יהא האדם קורא ושונה ובועט באביו או במי שגדול ממנו. והנה יראת שמים השלמת החכמה, כי על ידי יראת שמים אז יושלם מה שראוי שיושלם, והחכמה היא מדרגה ליראת שמים, שעל ידי החכמה יבא לידי יראת שמים, כמו שאמר אצל אין בור ירא חטא, כי מורא מלכות הוא מצד הקרוב אל המלך, שכאשר האדם עם המלך אז מקבל יראתו, אבל הרחוקים מן המלך אין יראה להם מן המלך, וכך האדם שהוא בעל חכמה נחשב קרוב אל השי"ת, עד שהוא מקבל היראה מן השי"ת... (שם שם יז)
...ולרב נחמן בר יצחק זה תלמיד חכם ויראת חטא, כי יראת חטא מעמידו על הדרך נוכח ה' מבלי נטיה ימין ושמאל, עד שדרכו נוכח השי"ת, וזה נקרא פרשת דרכים, אשר כל פרשת דרכים הדרך ההוא מביאו אל תכלית הליכתו שאין לו הסרה כלל, ואין להקב"ה בעולמו רק יראת שמים, כי אף שאינו בעל עבירה, רק שאין לו יראת שמים לא נקרא פרשת דרכים, שאין הדרך מביאו לגמרי להיות עם השי"ת רק כאשר יש לו יראת שמים. (נתיב התורה פרק א)
...יש שואלין בזה למה לא הקשה לו מן ואהבת את ה' אלקיך גם כן כמו את ה' אלקיך תירא. ותירץ שאלה זאת, כי המורא שייך דוקא אל אלקות, שבזה מורה שהוא א-לוה מושל, והוא ענין האלקות שהוא נבדל מן האדם ואינו משותף עמו וירא מפניו, ולפיכך לא היה קשה לו מה שכתוב ואהבת את ה' אלקיך, אם בא לרבות שיהיה אוהב חכמים או הבריות או מה שיהיה, בשביל זה לא יהיה כאן שתוף לאלקות, אבל עם יראת השי"ת אין לשתף שום דבר כלל, עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ורצה בזה כי יש לשתף יראת חכמים עם יראת שמים, כי יראת חכמים הומשלה ליראת שמים, ואין כאן חס ושלום שום שיתוף, וזה כי יראת השי"ת הוא מצד שהוא ית' נבדל מן הכל, לכך שייך בו היראה, ואין שייך היראה מצד החבור, ותלמידי חכמים שהם נבדלים מן שאר אדם גם כן מצד השכל שיש בתלמידי חכמים כמו שהוא ית' נבדל מהכל... ולפיכך אם אין לאדם יראה מן תלמידי חכמים, ומשתתף עם תלמידי חכמים לגמרי מבלי יראה מן התלמידי חכמים, בזה עצמו כאלו יש לו שתוף עם השי"ת, כי לפי ערך שאר בני אדם התלמידי חכמים יש בו דביקות עם השי"ת, והוא נבדל משאר אדם, והרי זה מבטל היראה של השי"ת, שצריך שיהיה האדם נבדל מן השי"ת לגמרי... (שם פרק ט, וראה שם עוד)
...אמנם עיקר פירוש זה, כי הזכיר ששה דברים, להקשיב לחכמה אזניך... אז תבין יראת ה' היא השביעי, ומלמד לך כי השגת היראה נבדלת מכל השגות, ולכך צריך טורח וחפוש גדול על יראת ה' כי היראה היא באוצרו של הקב"ה, כמו שאמרו אין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים, שנאמר יראת ה' היא אוצרו, ורוצה לומר כי יראת השם השגה נבדלת מכל ההשגות, מפני שהיא השגה לעמוד על אמתת השי"ת, עד שבזה מקבל היראה מן השי"ת, כאשר עומד על אמתתו ית', ולפיכך יראת השם באוצרו של הקב"ה במה שהוא השגה בו ית', ומפני כי השגה נבדלת מיוחדת, זכר קודם ששה עניני השגות ויראת השם בשביעי, כי השביעי לעולם נבדל מן הששה... (שם פרק יד)
בספר משלי עקב ענוה יראת ה' וגו'. שלמה המלך אמר כי בעל ענוה משפיל עצמו אי אפשר שלא יהיה בעל יראה, כי בעל ענוה מכיר שפלתו, ולפיכך הוא ירא מן השי"ת, והוא הפך בעל הגאוה, אשר בעל הגאוה אומר מי לי בשמים, ואינו משפיל עצמו לפני השי"ת... וביאור דבר זה, כי על ידי החכמה האדם מגיע ליראת שמים, כמו שאמרו רז"ל אין עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא... רוצה לומר כי יראת השם ראש לחכמה, שמן החכמה מגיע אל המדרגה שהיא יותר עליונה מן החכמה, דהיינו יראת השי"ת, שהוא ראשית וראש על החכמה. והירא הוא עקב לענוה, כלומר כאשר הוא בעל ענוה אי אפשר שלא יהיה ירא שמים, לא כמו החכמה שאפשר שיהיה חכם ולא יהיה ירא אלקים. ואם שודאי החכמה הכנה שעל ידה מגיע אל יראת השם, כמו שאמר ראשית חכמה יראת השם, מכל מקום אינו דבר מוכרח וודאי, כי החכמה היא הכנה וסולם שעל ידה מגיע אל יראת השם... אבל כאשר האדם בעל ענוה והוא משפיל עצמו, אם כן בודאי משפיל עצמו נגד בוראו מכיר בפחיתות שלו, וזהו עצם היראה כאשר מכיר עצם שפלתו... כי בעל ענוה משפיל עצמו לפני כל, ואיך לא ישפיל עצמו לפני השי"ת... (נתיב הענוה פרק א)
...ורוצה לומר, כי שאר הדברים אינם עם השי"ת לגמרי כמו שהוא יראת שמים, כי היראה היא מגיעה אל עצם אלקותו ית', שהרי תרגום של אלקות הוא דחלא, שהוא לשון מורא, ומזה תראה כי היראה הוא עצם האלקות, ובלשון חכמים, הוציא יראתו מחיקו, ולפיכך אין דבר שהוא באוצרו רק היראה, שהוא עם השי"ת לגמרי, כמו שהאלקות הוא אצלו, ואם כן היראה לאו מלתא זוטרתי, ומתרץ לגבי משה מלתא זוטרתי... אבל היה למשה היראה, וכך ראוי לכל בריה שיהיה לו היראה, שהרי לא ברא הקב"ה עולמו רק שיהיו יראים מלפניו, ואם כן אין בעל היראה יש לו דבר תוספת ויתר כלל... שאינה כמו החכמה שקנה תוספת חכמה, ומצד זה אמר מה ה' אלקיך שואל מעמך, רק מי שהוא חסר היראה הוא חסר דבר גדול, אבל מי שיש לו היראה אין נחשב שקנה דבר תוספת מעלה, כי מי שאין לו היראה אינו נחשב אדם... ועיקר היראה שהיא באה מכח האהבה, כי מי שהוא אוהב את אחד הוא מכוון לעשות רצונו בכל אשר אפשר, שלא יהיה פירוד לזאת האהבה, ובשביל כך הוא ירא לעבור רצונו גם כן אף בדבר קטן, כי זה היה ביטול האהבה, וזהו היראה שנאמר באברהם, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה... והיראה הזאת שהיא מתוך האהבה היא בודאי היותר גדולה, כיון שהיראה הזאת יוצאת מתוך האהבה שהיא עליונה על כל. אבל היראה השנית, היא היראה שאינה מתוך האהבה, רק יראת השם ית' בלבד, כאשר מכיר בגדולת ורוממות השי"ת, אי אפשר שלא יירא ממנו, והיראה הזאת היא היראה שאין יוצאת מתוך האהבה, ועל היראה הזאת אמרו ההפרש שיש בין היראה ובין האהבה, שהאהבה הוא לאלפים דור, ואלו היראה עד אלף דור...
...ולפיכך הכרת העילה היא יראה, ולפיכך בכל הכתוב תרגום אונקולס של אלקים דחלא, כמו שהתבאר, וזה שאמר לא ברא הקב"ה עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, ואמר שאין להקב"ה בעולמו רק יראת שמים, כי היראה בפרט היא אל השי"ת, לא כמו התורה, שאם חכמת חכמת לך, והחכמה היא אל האדם והיא תורתו של אדם, אבל היראה היא אל השי"ת, ואין לאדם עסק ביראה, ואדרבה היראה כנגד האדם כאשר עליו מורא העלה, ולפיכך אין להקב"ה בעולמו רק יראת שמים וכמו שאמרנו למעלה כי יראת שמים הוא האלקות בעצמו... (נתיב יראת השם פרק א, וראה עוד בעבודת ה'-אהבה)
...ואמר אף שיש בו כל הדברים צריך ליראת השם, וזה כי האדם הוא עלול, ואין לו קיום מצד עצמו כי אם מצד העלה, וכאשר אין בו יראת שמים הרי נשאר העלול בעצמו ואין קיום לעלול בלא עלה, אבל כאשר יש בו יראת השם ית' אז הוא מקוים על ידי העלה, שיש לעלול קיום בעלה, ולפיכך כתיב יראת ה' היא אוצרו, כי האוצר הוא מקיים...
ובגמרא בפרק כהן גדול שקר החן זה יוסף, היא תתהלל זה פלטי בן ליש, וביאור זה כי יש יראת ה' למעלה מיראת ה', וזה כי אף על גב שיוסף לא שמע אל אשת פוטיפר, אין זה רק יראה במה, ואין זה אמיתת היראה, והיראה הזאת היא כמו החן, כי החן הוא בעיני הרואה בלבד... לכך אמר זה בועז, דאף על גב שודאי דבר זה הוא יותר מיוסף, שהיתה עמו במטה והיה ערום, מכל מקום גם כן דבר זה אינו אמיתת יראת שמים, כי לא היה זה רק לפי שעה, ואינו נחשב עיקר יראת שמים, רק יראת שמים במה. אבל דבר זה אמיתת יראת שמים, כאשר האשה ביראת השם תתהלל, וזה כאשר האדם מושל על יצרו אשר מסית אותו לרע, וזהו פלטי בן ליש, שהיתה תמיד עמו ועם כל זה היה גובר על יצרו, וזהו אמיתת היראה, והיראה הזאת היא שורש ועיקר הכל... (שם פרק ג, וראה שם עוד)
בפרק בתרא דפסחים, ג' הקב"ה מכריז עליהם בעצמו, על רווק הדר בעיר ואינו חוטא, ועל העני המחזיר אבדה לבעלים, ועל עשיר המעשר פרותיו בצנעה. ופירוש זה, כאשר הקב"ה מכריז עליו בעצמו, מורה על זה יראת חטא הגמור, מבלי שיש ספק כי השי"ת הוא ברור בעצמו... עד שאין ספק ביראת חטא שלהם. ויש לך לדעת כי חטא בא בשביל ג' פנים, האחד מצד החסרון, והשני הוא מצד התוספת, והשלישי מצד התנגדות, ולפיכך אמר כי מצד הטבע ראוי שיהיה נמשך העני אחר החטא מפני שהוא חסר ואין לו לאכול... ואם אינו חוטא, הדבר הזה מורה על יראת חטא לגמרי... (נתיב כח היצר פרק ג)
ובפרק ואלו מותרין, בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, תניא... מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן... דבר זה בודאי, שהבושה מביאה לידי יראה, שהמתבייש הפך העז שהוא מעיז נגד אחר, ולפיכך מכח עזותו אינו מקבל יראה מאחר... מכל שכן שהוא מקבל עליו יראת השי"ת... (נתיב הבושה פרק א)
...ואמר על הנהגת דרך ארץ שאין עמו יראת שמים לשון שקר, כי עיקר החן הוא שיהיה נושא חן בעיני הזולת, וכי חסר יראת שמים הרי החן הזה שקר, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א' ט"ז), ואיננו חנוני באמת, שהרי אינו נושא חן בעיני השי"ת... שאלו הג' דברים תלוים זה בזה, דרך ארץ, חכמה, ויראת שמים, כי אם אין דרך ארץ אין חכמה, ואם אין חכמה אין יראה, לכך אמר כי השנים מהם, דהיינו החן שהוא דרך ארץ הוא שקר, והיופי שהוא החכמה אין בו ממש, והוא הבל, רק ביראת ה' יהולל חכם. ולכך גם כאן קודם שבא השי"ת לתת התורה על הר סיני בא בקולות וברקים וענן כבד, כדי שיקנו יראת שמים לשיהיה התורה קיום אצלם, מה שאין אפשר זולת זה... (דרשה על התורה)
כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. פירוש מי שיש לו יראת שמים הוא חלק השי"ת, כמו שיתבאר שאין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים, וכמו שנפרש... ולפיכך אמר לא נברא העולם אלא בשביל זה, וזה כי כל שאר הנבראים לא נבראו לתכלית עצמם, רק מפני שרצה השי"ת לברא אותו שיש לו יראת שמים, ואי אפשר שיהיה הוא בלבד בעולם, וברא עמו שאר הנבראים...
ולמאן דאמר שהוא שקול כנגד כל העולם, כי הם שני דברים מחולקים, כי אותו שיש בו יראת שמים הוא נבדל מן הכלל, ומאחר שהוא נבדל מהם אינו חלק הכלל, וכל דבר שהוא תוך הכלל הוא חלק הכלל, ואין חלק הוא הכל, אבל אותו שנבדל מן הכלל אינו נכלל בתוך הכלל, ולכך הוא שקול כמו הכל, בעבור שהוא בפני עצמו כמו הכל. ודבר זה רמזו חכמים בפרקי אבות, אין בור ירא חטא (פרק ב' ה'), רצו בזה מי שהוא בור שהוא גשמי אינו ירא חטא, כי מדרגת יראת חטא שהוא נבדל מן הגשמי, ואם לא כן לא היה ירא שמים, ולכך הוא שקול כנגד כל העולם לפי שבעל ירא חטא נבדל מן העולם הגשמי...
ומי שאמר כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, רצה בזה כי זה שיש בו יראת שמים הוא משלים הכל... כי ערך ירא שמים אל שאר הבריות כמו ערך הנשמה אל הגוף, שהנשמה היא נבדלת בלתי גשמית והגוף הוא חמרי, ונברא הגוף שיהיה לו חבור אל הנשמה... (חדושי אגדות שבת ל א)
...ולפיכך יראת ה' היא אוצרו בלבד, כי מי שיש בו יראת שמים הוא מבטל צורתו לגמרי אצל השי"ת, שהרי יראת השם על פניו, וכאלו הוא אין דבר בו בעצמו, רק הכל השי"ת, וכאשר הוא בעצמו אין דבר, רק הכל מן השי"ת, הנה זה נמסר לגמרי אל השי"ת... (שם לא א, וראה שם עוד)
יראת חטא מבתולה וכו', פירוש שהבתולה מוכנה ליראת חטא, לפי שאין לה הרהור כמו האיש, לכך מוכנת אל יראת חטא, ולאפוקי האיש אינו מוכן אל יראת חטא כל כך... (שם סוטה כב א)
גדול מה שנאמר בעובדיה, וקשה, ואיך יהיה עובדיה יותר ביראה מן אברהם? אבל פירוש זה, כי גדול מה שנאמר בו, אבל בודאי יראת אברהם היתה יותר גדולה, כי אברהם היה נקרא אוהבו של הקב"ה, כדכתיב (ישעיה מ"א) זרע אברהם אוהבי, והאוהב אין דרך שיהיה נמצא בו היראה כל כך שיהיה היראה על פניו וכו' שיהיה נבהל ממנו, כי זה גורם האהבה שהוא אוהב אותו ומתדבק ומתחבר אליו מכח האהבה. נמצא כי מה שנאמר בעובדיה שהיה ירא ה' מאד, כי לא היה כל כך באהבה כמו אברהם, ודבר זה גורם, דכתיב בו אצל היראה 'מאד', שהיה נבהל מיראתו של הקב"ה. אבל היראה אצל אברהם שהיה גדול באהבה אף על גב דלא כתיב בו מאד, היה היראה יותר נחשב. (שם סנהדרין לט ב)
...ורבותינו דרשו מכאן, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. יש בזה ענין נפלא... והנה מי שיאמר שיעשה הקב"ה אדם צדיק ירא חטא הוא שני הפכים בנושא אחד, כי ענין ירא חטא שהוא ירא חטא מעצמו, והוא ירא את הקב"ה, שאם ירא מחמת שהקב"ה נותן כך בדעתו ועשה אותו ירא חטא אין זה יראת שמים, שהרי הוא מוכרח לכך, ואין זה ירא שמים...
דע כי היראה היא במתפעל, שהוא מתירא מן אשר מתירא ממנו, ומפני שהוא מתירא ממנו הוא נבדל ממנו, שהרי כל מי שמתירא נבדל ממנו, ואין זה דבוק, וזהו הפך האהבה... וזהו עצם היראה... ודבר זה בודאי שני הפכים בנושא אחד, שאם יתן לו דבר יש כאן התיחסות בין הנותן והמקבל, שאף אם יפעל רע בנמצאים, הנה הוא גם כן מצד אשר פניו אליהם לרעה, מכל מקום יש כאן התיחסות, אבל היראה היא מצד אשר המקבל היראה זולת אשר ירא ממנו... (גור אריה דברים י יב)
...והנה סדר המדרגות כך הם, לא בור ירא חטא וכו', רק צריך ללמוד בתחלה תרי"ג מצות, והתלמוד יביאנו לידי מעשה, ויהיה ירא חטא, אחר כך כשיבא למעלה זו אזי שכל המעשה הוא סולם לעלות לעיוני שהוא חלק הנסתר, ויזכה לחזות בנועם ה', וזו היא חכמה האמיתית, ידיעת סודות המצות שהם סודות אלקיות, ולזו החכמה צריך שתקדים יראת חטא, כמו שכתוב הן יראת ה' היא חכמה, ואז חכמתו מתקיימת יתגלו לו רזי תורה... וזהו ענין שראינו ושמענו מהרבה חסידים, קודם עסקם בסודות אלקיות היו מפשפשים במעשים ומתודים על חטאם ומתלבשים ביראת השם. (הקדמה)
ראה עוד עבודת ה'-אהבה, בעשרה מאמרות מאמר ב.
ראה עבודת ה'-כללי, דרך ה' חלק א פרק ד ח, וחלק ד פרק ג, ומסילת ישרים הקדמה.
...והנה סוף זאת המדרגה היא הנקראת יראת חטא, שהיא מן המשובחות שבמדרגות, והוא שיהיה האדם ירא תמיד ודואג פן ימצא בידו איזה שמץ חטא שיעכבהו מן השלימות אשר הוא חייב להשתדל בעבורו... (מסילת ישרים פרק ג)
...החלק הב' מן החסידות הוא באופן העשיה. והנה גם זה אמנם תחתיהם נכללים פרטים רבים, וב' הראשיים הם היראה והאהבה, ב' עמודי העבודה האמתית שזולתם לא תכון כלל. בכלל היראה יש ההכנעה מלפניו יתברך... הנה עיקר היראה היא יראת הרוממות שצריך האדם לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצוה, כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא... והנה ג' דברים צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב כדי שיגיע אל זאת היראה, האחד שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואה. ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון במעט התבוננות ושימת לב יוכל לקבע בלבו אמיתת הדבר איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך... ואחר שיקבע זה בדעתו צריך שיתבונן על רוממותו יתברך, אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהלה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין. ועוד צריך שיתבונן על שפלות האדם ופחיתותו לפי חומריותו וגסותו, כל שכן לפי החטאים שחטא מעודו, כי על כל אלה אי אפשר שלא יחרד לבו ולא ירעד בעודו מדבר דבריו לפניו יתברך... וכתיב א-ל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו, כי המלאכים להיותם יותר קרובים אליו יתברך מבני הגוף החמרי, קל להם יותר לדמות שבח גדולתו, על כן מוראו עליהם יותר ממה שהוא על בני האדם...
ואולם היראה הזאת צריך שתתגבר בלב בתחלה, אחר כך תראה פעולותיה גם באברי הגוף, הלא המה כובד הראש וההשתחואה, שפלות העינים וכפיפת הידים כעבד קטן לפני מלך רב... (פרק יט)
הנה ראותנו המדה הזאת (יראת חטא) נמנית אחר כל המדות הטובות אשר זכרנו, די לנו להעירנו על ענינה שראוי שיהיה ודאי ענין נכבד ועיקרי מאד, וקשה להשיג אותו, שכבר לא יוכל להגיע אליו אלא מי שכבר השיג כל המדות שקדם זכרם. אמנם צריך שנקדים כי מיני היראה הם ב' שהם ג', האחד קלה מאד להשיגה, אין דבר קל כמוהו, והב' קשה מן הכל, ושלימותה כמו כן שלימות גדולה מאד. יש יראת העונש, וזהו המין האחד, ויש יראת הרוממות, וזהו המין הב', שיראת החטא חלק ב' ממנו. ונבאר עתה ענינם והבדליהם.
יראת העונש כפשוטה, שאדם ירא מעבור את פי ה' אלקיו, מפני העונשים אשר לעבירות אם לגוף ואם לנפש, והנה זאת קלה ודאי כי כל אדם אוהב את עצמו ויירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר אחד יותר מן היראה, שלא תבואהו בו איזו רעה. ואין יראה זו ראויה אלא לעמי הארץ ולנשים אשר דעתן קלה, אך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת. המין הב' הוא יראת הרוממות, והוא שהאדם ירחק מן החטאים, ולא יעשה מפני כבודו הגדול ית"ש, כי איך יקל או איך יערב לבו של בשר ודם שפל ונמאס לעשות דבר נגד רצונו של הבורא ית' ויתעלה שמו. והנה זאת היראה אינה כל כך קלה להשיג אותה, כי לא תיוולד אלא מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו ית' ועל פחיתותו של האדם. כל אלה דברים מתולדות השכל המבין ומשכיל. והיא היראה אשר שמנוה לחלק ב' מא' מחלקי החסידות אשר זכרנו, בה יבוש האדם ויחרד בעמדו לפני קונו להתפלל או לעבוד כל עבודה, היא היראה המשובחת שנשתבחו בה חסידי עולם, והוא מה שמשה מדבר ואומר (דברים כ"ח) "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך".
זאת היראה שאנחנו בביאורה עתה, דהיינו יראת החטא, היא כמו חלק מיראת הרוממות שזכרנו, וכמו מין בפני עצמו. והיינו כי הנה ענינה הוא, שיהיה האדם ירא ודואג תמיד על מעשיו פן נתערב בם איזה שמץ חטא, או פן יהיה שם איזה דבר קטן או גדול שאינו לפי גודל כבודו ית' ורוממות שמו. והנך רואה היחס הגדול שבין יראה זו ויראת הרוממות שזכרנו, כי התכלית בשניהם שלא לעשות דבר נגד רום כבודו ית'. אמנם ההבדל שביניהם שבעבורו תחשב כמין אחר ובשם אחר תקרא הוא, כי יראת הרוממות הוא בשעת המעשה או בשעת העבודה או בפרק העבירה, דהיינו או בשעה שהוא עומד ומתפלל או עובד, שאז יבוש ויכלם ירעש וירעד מפני רום כבודו ית', או בשעה שמזדמנת עברה לפניו והוא מכיר בה שהיא עברה, שיעזוב מלעשותה למען אשר לא יעשה דבר למרות עיני כבודו חס ושלום. אך יראת החטא היא בכל עת ובכל שעה, שהנה בכל רגע הוא ירא פן יכשל ויעשה דבר או חצי דבר שיהיה נגד כבוד שמו ית' ועל כן נקראת יראת חטא, כי עיקרה יראה מן החטא, שלא יכנס ויתערב במעשיו מחמת פשיעה והתרשלות או מחמת העלם יהיה באיזה דרך שיהיה, והנה על זה נאמר (משלי כ"ח) "אשרי אדם מפחד תמיד"... ועל יראה זאת אמר משה רבינו ע"ה (שמות כ') "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", כי זה עיקר היראה, שיהיה האדם ירא ומזדעזע תמיד, עד שלא תסור יראה זו ממנו, כי על ידי זה ודאי לא יבא לידי חטא,ואם יבא כאונס יחשב...
אך חלקי היראה הזאת ב', הא' הוא בהוה או עתיד, והב' בעבר, בהוה הוא שיהיה האדם ירא ודואג על מה שהוא עושה, או על מה שהולך לעשותו פן יהיה בו דבר, או פן יכנס בו איזה דבר אשר לא לפי כבודו ית'. בעבר הוא שיהיה האדם חושב תמיד על מה שכבר עשה, ויירא וידאג פן יצא מתחת ידיו איזה חטא בלא שידע, והוא כענין בבא בן בוטא (כריתות כ"ה) שהיה מקריב אשם תלוי בכל יום... הרי לך מדתם של חסידים, שאפילו במצוה שעשו היו דואגים ואומרים שמא נתערב בהם שמץ פסול חס ושלום... והיא זאת היראה האמיתית שאמרו עליה (ברכות ל"א) אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, שרק למשה היה קל להשיגה מפני רוב דביקותו בו ית', כי האחרים ודאי שהחומר מונע גדול הוא להם, אמנם כל חסיד וחסיד ראוי לו להשתדל להשיג ממנה כל מה שיוכל, ונאמר (תהלים ל"ד) "יראו את ה' קדושיו". (שם פרק כד)
אך דרך קניית היראה הזאת הוא ההתבונן על ב' ענינים אמתיים, הא' הוא היות שכינתו ית' נמצאת בכל מקום שבעולם, ושהוא ית' משגיח על כל דבר קטן וגדול, אין נסתר מנגד עיניו, לא מפני גודל הנושא ולא מפני פחיתותו, אלא הדבר הגדול והדבר הקטן הנקלה והנכבד הוא רואה והוא מבין בלי הפרש, הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו') "מלא כל הארץ כבודו"... וכיון שיתברר לו שבכל מקום שהוא, הוא עומד לפני שכינתו ית', אז מאליה תבא תבא בו היראה והפחד פן יכשל במעשיו, שלא יהיו כראוי לפי רוממות כבודו, והוא מה שאמר (אבות ד') דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, כי כיון שהשגחת הקב"ה על כל דבר, והוא רואה הכל ושומע הכל, ודאי שכל המעשים יהיו עושים רושם, וכלם נכתבים בספר, אם לזכות או לחובה.
ואמנם הדבר הזה אינו מצטייר היטב בשכל האדם אלא על ידי התמדת ההתבוננות וההסתכלות הגדול, כי כיון שהדבר רחוק מחושינו לא יציירהו השכל אלא אחר רוב העיון וההשקפה, וגם אחר שיציירהו יסור הציור ממנו בנקל אם לא יתמיד עליו הרבה. ונמצא שכמו שרוב ההתבונן הוא הדרך לקנות היראה התמידית, כן היסח הדעת וביטול העיון הוא המפסיד הגדול שלה, יהיה מחמת טרדות או ברצון, כי היסח דעת ביטול הוא ליראה התמידית... (שם פרק כה)
יראי אלקים - ענוים, שענוה מביאה לידי יראה... (שמות יח כא)
וייראו העם - יראת הרוממות, אבל יראת העונש היה להם קודם... וזה תשלום האמונה בהם. (שמות יד לא)
אנשי חיל - ד' דרגות נגד ד' המנויים, חיל על עוצם שלמות המדות העושר והגבורה, שכן צריך להיות שר אלף, ונגד שרי מאות אמר יראי אלקים, שאז ראוי להתמנות לכך, והיא יראת העונש, שהירא בבחינת שם הוי"ה פעמים יחטא ויסמך על רחמיו וארך אפיו, וכמו שתמצא שכל גדולי עולם יראים מדקדוקי המשפט, הגם שיודעים שמעשיהם ישרים, ובשרי חמשים אמר אנשי אמת שיספיק להם דבר זה... (שם יח כא)
מי כמוך - ...או מלך בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר, אבל הקב"ה מוראו על הקרובים יותר, כי שם מכירים יותר, אבל בתחתונים אימתי, מי כמוכה, כשאתה נותן חוזק ואדר לבחינת הקדושה כמעשה ארץ מצרים אשר השפיל גאון רשע והאדיר הקדושה... (שם טו יא)
כה תאמר לבית יעקב - ...ומצינו שגילה דעתו כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה, מדכתיב לאלף דור ולאלפים. והנה בבחינת האהבה צד גורם רעה, שלא תספיק לבעליה להשמר בתמידות לבל יעבר באקראי,כי יאמר שמצד חביבותו וקירבתו לבורא לא יקפיד עליו, כמו משה, שלכן אמר שלח נא ביד תשלח, ועוד שמצד היראה יחשוב שלא ישא פנים לאוהבו ביותר ליסרו בתוספת מרובה. ובעת מתן תורה היו ב' הדרכים, שקבלו מאהבה בבחינת בן, או מיראה בבחינת עבד שלא יעברו כלל, אבל שכר רק מחצה, על כן נתחכם ה' לצוותם בב' הדרכים בנושא אחד, וזה שאמר כה תאמר דרך אהבה וחבה, ותגד דברים קשים ובית יעקב מדרגה הקטנה מאומתנו הקדושה שלא ישיגו העבודה מאהבה אלא מיראה, להם צריך להוסיף האהבה, ולבני ישראל שישיגו האהבה צריך להוסיף גם יראה. (שמות יט ג)
ליראה אותי ולשמר - לא כללם, כי מצד היראה יצא פרט רע, שלכן עשו העגל כשראו שבושש משה נפלה עליהם אימתה שישוב ה' לדבר אתם כבראשונה, ועשוהו לאמצעי... ולזה דקדק ליראה אותי ולשמר מצותי. (דברים ה כו)
ראה עוד עבודת ה'-אהבה, דברים ו ה, ז ט, וי יב.
...וגמר אומר אם לא תשמר לעשות וגו', להודיע כי על קיום מצות עשה הוא מעניש, וכלל כל מצות עשה במצות היראה, כי היא מצות עשה, כמו שכתב הרמב"ם בתחלת ספר המדע, וטעם שלא כתב אם לא תעשו, שלא יתחייב לעשות בדרך כלל, אלא לשמור לעשות כשיבא לידו וכשישיג לעשות... (שם כח מב)
בא בצור - מיראת העונש, והטמן בעפר - מיראת הרוממות אין לנוס כי אם להשפיל את עצמו, וכן אמר על שניהם מפני פחד ומפני הדר. (ישעיה ב י)
יראת ה' - שהיא ראשית דעת ועקר הכל לא בחרו - אפילו אם שניהם לפניו לא בחרו בה, כי בחר הוא אם ב' דברים לפניו. (משלי א כט)
ודעת אלקים - הדעת והשגת המלאכים, שהיראה מביאה לידי חכמה, היראה לעצמה אינה כלום והיא רק אוצר לחכמה, והדעת נמשכת מבינה, שאם היה לו בינה אין לו דבר מיותר בחכמה ויודע הכל על בוריו, ואם אין דעת אין בינה, שכשאינו משיג בחכמה ובבינה על בוריו, הם דברים סתומים אליו. ועיין שם עוד. (שם ב ה)
תחילת - במחשבה היראה תחלה שהיא התכלית ובמעשה החכמה קודמת, וזה שאמרו בתחילה עלה במחשבה לברא ב' שהיא התכלית, כי מה תועלת בגוף א', ולמעשה ברא תחלה אחד, שיהיה אהבה ואחוה ביניהם ביותר. (שם ט י)
יראת ה' - מביאה לידי חכמה, וחכמה לידי יראת הרוממות, והיא ענוה שלפני הכבוד. (שם טו לג)
בלא דעת - אם יעסק במצות ולא ילמד תורה ירעב כמו האוכל מעדנים ולא לחם, כי יראת ה' באה מהתורה, ועוד שאינו נהנה מהמצות, כי אינו יודע השורש ועושה בלא חשק... (שם יט ב)
אוצר - ...או אוצר הוא יראת שמים, נחמד התורה, ושמן המצוות, שאינן מאירות אלא כשנותנים בהם שמן, והתורה מאירה מעצמה. (שם כא יט)
חרולים - ...כן בתורה אחר הלמוד צריך לבער הפסולת ביראת חטא ומעשים טובים. (שם כד לב)
...הנה שלמה המלך אמר בסוף משלי שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ובאמת מצינו גבי האמהות אשר נשתבחו בחן וביופי... וצריך לומר דהפירוש בפסוק כן הוא, שקר החן והבל היופי, היינו כשהן בלתי יראת ה', והם כנזם זהב באף חזיר, אבל אשה יראת ה' היא תתהלל, רוצה לומר דגם החן והיופי תתהלל. ועל דרך זה יש לפרש גם כן הפסוק אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו וגו' כי בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי בפסוק זה רבו הדקדוקים אבל לפי הנאמר יש לומר דהפירוש כך הוא, שאין להתהלל בחכמה ובגבורה ובעשירות בלבד, אלא בזאת יתהלל, רוצה בכל אלה תתהלל כשישכיל ויודע אותי... שהכל יהיה כוונתו לשם שמים. (קול אליהו ויצא ל)
הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כ"ח מ"ה, וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה, והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו, כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, נולדה ונתעוררה מדת יראת ה' רוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו ית' שאין לה סוף ותכלית, ופחד ה' בלבו, ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ב"ה, והיא כלות הנפש... ושאר המדות כולן הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן כמו שכתבנו במקום אחר... (ליקוטי אמרים פרק ג)
...והמדות שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן מלובשות בקיום המצות בהמעשה ובדבור שהוא ת"ת שכנגד כולן, כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מצות עשה, וממנה הן נמשכות, ובלעדה אין להן קיום אמיתי, כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת, ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין שהם רמ"ח אברין דמלכא כביכול, כמו שכתבנו במקום אחר, והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה, כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה, או יראה פנימית מזו שמתבושש מגדולתו למרות עיני כבודו ולעשות הרע בעיניו כל תועבת ה' אשר שנא הם הקליפות וסט"א אשר יניקתם מהאדם התחתון, ואחיזתם בו הוא בשס"ה מצוות לא תעשה... (שם פרק ד)
...כך שתי הנפשות האלקית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו, שהאלקית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטיל אצלה לגמרי ומרכבה אליה, ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג' לבושיה הנ"ל שיתלבשו כולם באברי הגוף, ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבר זר בתוכם חס ושלום, דהיינו תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחב"ד שבנפש האלקית שהיא חכמת ה' ובינתו להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף ולהוליד מהן על ידי הדעת היראה במוחו ופחד ה' בלבו ואהבת ה' כאש בוערה בלבו כרשפי שלהבת להיות נכספה וגם כלתה נפשו בחשיקה וחפיצה לדבקה בו באין סוף ב"ה בכל לב ונפש ומאד מעומקא דלבא שבחלל הימני, שיהיה תוכו רצוף אהבה מלא וגדוש עד שתתפשט גם לחלל השמאלי לאכפיא לס"ט יסוד המים הרעים שבה התאוה שמקליפת נוגה... והיא הנקראת בכתוב אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא... (שם פרק ט)
ראה עוד עבודת ה'-כללי ליקוטי אמרים פרק יג ופרק טז.
...ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצוות, ואפילו מתפלה שהיא יחוד עולמות עליונים... ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה, כשיתבונן איך שנפשו ולבושיה שבמוחו ובפיו הם מיוחדים ממש בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין סוף ב"ה ממש המתגלה בהם, מה שכל העולמות עליונים ותחתונים כלא חשיבי קמיה וכאין ואפס ממש עד שאינו מתלבש בתוכם ממש, אלא סובב כל עלמין בבחינת מקיף להחיותם עיקר חיותם, רק איזה הארה מתלבשת בתוכם מה שיכולים לסבול שלא יתבטלו במציאות לגמרי. וזה שאמר "ויצונו ה' את כל החוקים האלה ליראה את ה' וגו'", (ועל יראה גדולה זו אמרו אם אין חכמה אין יראה, והתורה נקראת אצלה תרעא לדרתא, כמו שאמרנו במקום אחר). אלא דלאו כל מוחא סביל דא יראה כזו, אם גם מאן דלא סביל מוחו כלל יראה זו לא מינה ולא מקצתה מפני פחיתות ערך נפשו בשרשה ומקורה במדרגות תחתונים די' ספירות דעשיה, אין יראה זו מעכבת בו למעשה כדלקמן. (שם פרק כג)
ראה עוד עבודת ה'-כללי, לקוטי אמרים פרקים לח-מד.
אמנם ודאי דאי אפשר לומר שאין צריך לענין עסק התורה שום טוהר המחשבה ויראת ה' חלילה, שהרי משנה שלמה שנינו, אם אין יראה אין חכמה, ואמרו (יומא ע"ב ב') מאי דכתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, אין להם לתלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים... ואמרו עוד כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, כי יראת ה' תחלה היא עיקר הקיום של חכמת התורה, וכמו שאמרו רז"ל (שבת ל')... ומסיים ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו, דמה הכתוב את התורה לרב תבואות והיראה לאוצר המחזיק בו המון תבואות ומשתמרים בתוכו, שיראת ה' היא האוצר לחכמת התורה הקדושה, שעל ידה תתקיים אצל האדם, ואם לא הכין לו אוצר היראה תחלה, הרי רב תבואות התורה כמונח על פני השדה למרמס רגל השור והחמור חס ושלום, שאינה מתקיימת אצלו כלל... (שער ד פרק ד)
ולפי גודל אוצר היראה אשר הכין לו האדם כן על זה הערך יוכל ליכנס ולהשתמר ולהתקיים בתוכו תבואות התורה כפי אשר יחזיק אוצרו. כי האב המחלק תבואה לבניו הוא מחלק ונותן לכל אחד מדת התבואה כפי אשר יחזיק אוצרו של הבן, אשר הכין על זה מקודם. שאף אם ירצה האב וידו פתוחה ליתן לו הרבה, אמנם כיון שהבן אינו יכול לקבל יותר מחמת שאין אוצרו גדול כל כך שיוכל להחזיק יותר, גם האב אי אפשר לו ליתן לו עתה יותר... ואם לא הכין לו הבן אף אוצר קטן, גם האב לא יתן לו כלל, כיון שאין לו מקום משומר שתתקיים אצלו... אמנם הדבר תלוי לפי אוצר היראה שתקדם אל האדם שאם הכין לו האדם אוצר גדול של יראת ה' טהורה, כן ה' יתן לו חכמה ותבונה ברוב שפע כפי שתחזיק אוצרו... ואם לא הכין האדם אף אוצר קטן שאין בו יראתו ית' כלל חס ושלום, גם הוא ית' לא ישפיע לו שום חכמה כלל, אחר שלא תתקיים בידו, כי תורתו נמאסת חס ושלום ...
הרי מבואר, הגם שהיראה היא מצוה א', ואמרו בירושלמי ריש פאה שכל המצוות אינן שוות לדבר אחד מן התורה, אמנם מצות קניית היראה ממנו ית' רבה היא מאד, מצד שהיא מוכרחת לעיקר הקיום ושימור התורה הקדושה, ובלתה גם נמאסת חס ושלום בעיני הבריות, לכן צריכה שתקדם אצל האדם קודם עסק התורה. (שם שם פרק ה)
לזאת האמת, שזו היא הדרך האמיתית אשר בזה בחר הוא ית"ש, שבכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד, ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל על כל פנים זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב, להתודות על חטאתו מעומקא דלבא, כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה... (שם פרק ו)
ולזאת ראוי להאדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד להתחשב מעט עם קונו ית"ש בטהרת הלב ביראת ה' ולהטהר מעוונותיו בהרהורי תשובה, כדי שיוכל להתקשר ולתדבק בעת עסקו בתורה הקדושה בדבורו ורצונו ית"ש... וכן באמצע הלמוד הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט טרם יכבה מלבו יראתו ית"ש שקבל עליו קודם התחלת הלמוד, להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה'. כמו שאמרו רז"ל (שבת ל"א) משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור של חטים לעליה וכו', אמר לו ערבת לי בהן קב חומטין וכו'... ולכן סמך אצלו הברייתא תני דבי ר"י מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש, והוא דין מדיני גזל ואונאה, אשר מקומו בסדר נזיקין, אמנם הורונו בזה, שכמו במשא ומתן הגם שנראה כגזל ואונאה, אמנם כיון שהקב עפר הוא השימור והקיום של כל הכור תבואה אינו חושש משום גזל, כן רשאי האדם להפסיק לבטל זמן מועט מהלימוד להתבונן מעט ביראת ה' ואינו חושש בזה משום ביטול תורה, כיון שהוא הגורם שתתקיים אצלו חכמת התורה. (שם פרק ז)
אמנם דון מינה מענין ב' המשלים שהמשילו ז"ל בענין התורה והיראה, היפך מאשר שגו בזה כמה מרבת בני עמנו, שקובעים כל עסק לימודם בספרי יראה ומוסר לבד, שכמו בענין קדימת האוצר להתבואה שבתוכו, וכי יעלה כלל על לב אדם כיון שכל קיום ושימור התבואה הוא האוצר יעסוק כל זמנו או רובו בבנין האוצר לבד, ולא יכניס בו תבואה מעולם... שישים כל קביעת לימודו בבנין האוצר של יראת שמים לבד, והוא אוצר ריק, ולא עלתה בידו מכל עמלו רק מצוה א' של ה' אלקיך תירא, וגם אין עליה שם אוצר כלל... (שם פרק ח)
...ובאמת כי האדם הקובע בעסק התורה לשמה כמו שפירשנו בפרק ג' בענין לשמה איננו צריך לרוב עמל ויגיעה ואורך זמן העסק בספרי יראה עד שיוקבע בלבו יראתו ית' כאותו האדם אשר איננו קבוע בעסק התורה, כי התורה הקדושה מעצמה תלבישהו יראת ה' על פניו במעט זמן ויגיעה מועטת על זה, כי כך דרכה וסגולתה של התורה הקדושה כמו שכתוב כל העוסק בתורה לשמה וגו' ומלבשתו ענוה ויראה... (שער ד פרק ט)
ראה עוד עבודת ה'-כללי, פרק ח.
...אך יובן כשנקדים דברי חז"ל (שבת ל"א) אין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה... נראה כי היראה לבדה היא חכמה ובלעדה אין חכמה, ושלמה אמר בחכמתו (משלי ט') "תחלת חכמה יראת ה'" ובתהלים (קי"א) "ראשית חכמה יראת ה'", הנה היראה היא ראשית מעלת החכמה וקצה אחד ממנה, והנה כוונו בזה, כי הנה היראה אשר גם היא נקראת חכמה בכתוב אפשר להשיג מעצמו, וכמו שאמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", ולכאורה הלא הבחירה נתונה למאוס ברע ולבחור בטוב גם בכל מצות ה' ולא רק ביראה, אך יבואר כי עיקר הכל הוא היראה אמיתית מהשי"ת, ועל ידה עוזרו הקב"ה וחונן אותו דעה והשכל להשיג התורה והמצוה ולשמור ולעשות ולקיים ונותן לו חכמה, וזה שאמר אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, רוצה לומר היראה שגם היא נקראת חכמה וכנ"ל... וזה שאמר כלי מלא מחזיק כלי ריקן אינו מחזיק, כי הנה לפי מה שכתב היראה היא חכמה ראשית לכל החכמות אשר אחריה כולם נמשכות, וזה שאמר ראשית חכמה יראת ה', כי בלא יראה אין חכמה מתקיימת, אך יראה בלא חכמה גם היראה אינה נחשבת לכלום, כי היראה הוא כמו כלי בית קבול שתתקיים בה החכמה, ובלא חכמה היא ככלי ריקן ככלי אין חפץ...
והנה בעניני היראה כמה סוגים גדולים עד אין חקר, אך היראה המוכרחת היא מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי (ברכות כ"ח) יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, תדע שכשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. והוא היראה מצד הבושה, כמאמר חז"ל ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זה הבושה, כי יבוש ויכלם מיוצרו העומד עליו תמיד ולית אתר פנוי מיניה, ואם היה אדם לנגדו לא היה עושה, ואיך יעשה כשהוא עם מלך מלכי המלכים הקב"ה במלאכתו, וזאת היראה תועיל ודאי לסור מרע.
אבל יש עוד בושה גם בעת עשיית המצוה, כי הנה לא כאשר ידמה האדם כי טוב גדול הוא עושה בעשותו איזה מצוה או לומד תורה, וראוי לו בעד זה לירש עולם ומלואה, אך באמת נהפוך הוא כי גדולה וחשיבות היא לנו שזכינו לזה לקיים מצות ולהגות בתורתו כמו שאנו אומרים אשר קדשנו במצותיו וקרבתנו מלכנו לעבודתך. ובכל עת שאדם עושה מצוה או לומד יכנע מאד, כי במה כחו גדול שבא להדבק עם המלך ה' צב-אות בתורה אשר היא שעשועיו, והוא לא תאר לו ולא הדר לו לעמוד בהכל מלך מקדש ה'... ומכל שכן כי יבוש מחטאיו ופשעיו נגד ה' המרוממו, כי על כן יקבל לעזוב דרכו מעתה ובל ישוב עוד לכסלה... (רוח חיים פרק ד א)
...ולכך נבראו מזיקים ומחבלים בעולם לעשות דין בעולם, כדי שיבינו בני אדם שהוא מהשי"ת ויראו מלפניו, כמו שכתוב בחובת הלבבות שהיה בוש מלירא מהברואים בהיות יראת ה' עליו, ובטוח בחסד א-ל כל היום, וכאשר יש עליו יראת ה' אין לו לירא משום דבר אבל אם אינו ירא מהשי"ת הוא ירא מהברואים מהרבה יראות והרבה דובים וכו' המצוים בעולם, אשר באמת צריך לירא מהם מי שאינו ירא מה', ולזה אמר משה "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה'", רוצה לומר כיון שעל כרחך יש לו לאדם יראה מהרבה דברים רעים, הלא טוב טוב לו להפוך היראה לטוב לירא מאת ה', ואז ינצל מכל היראות שיש בעולם, וזהו באמת דבר קטן ומה ה' אלקיך שואל מעמך, ואם כן איפוא על ידי היראות הרבה שיש בעולם מזה יבואו ליראה את ה'... (שם שם כב)
ראה עבודת ה'-אהבה, בראשית כב יב.
ויירא ויאמר - לדעתי אין זה דומה למה שאמר לקמן ל"ג ל"ח) ויירא יעקב, שהוא יראת העונש ופורעניות, כי מה לו לירא, הלא הובטח מפי הנבואה בכל הטובות, אבל לשון ויירא כאן הוא יראת הכבוד והרוממות, לבלי פגוע בכבודו ובערכו. כי מדרגות רבות ישנן ביראת ה', כפי כח בינת האדם וכפי כח מעלת השכליות שבו, ויבדלו בה בני אדם בין רב למעט. וכן יעקב אף שהיה לו עד הנה גם כן ציור יראת ה', והיה ירא את האלקים באורח השכל והקבלה, הנה כעת זכה למעלה גדולה ויקרה מאד בענין יראת ה', כי נתגלה לו במראה ציורי כבוד א-ל וגדלו בהרגש הדעת... (שם כח יז)
מה ה' אלקיך שואל מעמך - המפרשים ישתדלו לבאר באיזה מין יראה יכוון בזה, אם המדרגה הקטנה שהיא יראת העונש, או הגדולה שהיא יראת המעלה הכבוד והרוממות. וחוקרי הלשון יבדילו בין לשונות של יראה המקושר עם מ"ם כמו ויראת מאלקיך, ובין המקושר במלת את כמו את ה' אלקיך תירא. המקושר עם מ"ם הוראתו יראת העונש, והמקושר עם את הוראתו יראת המעלה והרוממות. אמנם אחרי שמצאנו שאמר יעקב כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני, וכן כלב אמר אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם... שאין משמעות מאמרים אלה כי אם יראת הנזק והעונש, ומכל מקום מקושר עם מלת את, ואין למניח הלשון לחלק בין היראה שבין אדם למקום ובין אדם לאדם, לכן נראה לי שהבדל יש בין התקשרות שם יראה עם שם אלקים, לבין התקשרותו עם השם הנכבד הוי"ה ב"ה. יראה המקושרת עם שם אלקים תורה על יראת העונש, כי שם אלקים הוראתו מדת הדין, ככתוב "אלקים שופט זה ישפיל וגו'", ויראה המקושרת עם הוי"ה ב"ה תורה על יראת המעלה והרוממות, כפי הוראת השם הנכבד שהוא מדת רחמים ואהבה... וכן כשידברו הכתובים מאנשים אשר ממזג טבעם ומהרכבת יסודי גשמיותם התאוה הגופנית מתגברות עליהן ביותר, ועל ידי זה יקשה עליהם מאד להגיע אל מדרגה הגדולה מן היראה, דהיינו יראת הרוממות, לא הוזכר בהם כי אם תאר יראת אלקים... והנה מצינו ה' מקומות שדברה תורה ממצות שבין אדם לחברו שסיימה בהם ויראת מאלקיך, כמו אל תקלל חרש ויראת מאלקיך, מפני שיבה תקום ויראת מאלקיך, ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך, אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך, לא תרדה בו בפרך ויראת מאלקיך, ובכל אלה אמרו רז"ל כל מקום שיש בו חסרון כיס נאמר בו ויראת מאלקיך, כי האדם מצד חומריותו נוח לו להתפתות לעבור על רצונו ית' מצד חמוד הממון...
אמנם כשיראה מחוברת עם שתי השמות ה' אלקיך כמו כאן המכוון בו שתי מדרגות היראה, יראת העונש ויראת הרוממות, כי התורה מדברת לאנשים מחולפי המדרגות, לאדם שמזג טבעו החומרי ימנעהו מהגיע אל המדרגה הגדולה מן היראה, תצוה עליו על כל פנים המדרגה הקטנה, והיא יראת האלקים, לאנשי מעלה שמצד חומריותם אין להם התנגדות כל כך להתרומם בנפשותם אל מדרגה העליונה תצוה עליהם יראת ה' הנכבד... (דברים י יב, וראה שם עוד)
רק אין יראת אלקים במקום הזה - הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נמוסים ישרים, והרגיל את עצמו במדות טובות על פי עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה הכל על פי עצת שכלו, בכל זאת לא נוכל לבטח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאותו לעשות רע שתמיד יגבר שכלו על תאותו, כי בהפך, עת תבער בו אש תאותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע, רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש, שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלקים, עת תמלא הנפש מיראת אלקים המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה את כל מעשיו, אז גם עת יגבר עליו יצרו יירא ויבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע... (בראשית כ יא)
ויחרד כל ההר - והיה הרמז לזה שיען שהעם לא הוכנו כראוי ולא יכלו לקבל את התורה מאהבת ה' ויראת הרוממות, החרידם ביראת העונש, כי באש ה' נשפט וירגזו ההרים, שעל זה אמר שכפה עליהם ההר כגיגית, רוצה לומר שלולא יראת העונש לא היו מקבלים עליהם עול מצות או עול תורה שבעל פה, רק שנתיראו מן האש הרעש ויראת העונש. (שמות יט יח)
ואל ידבר עמנו אלקים - רוצה לומר אל ידבר עמנו להפחיד אותנו ביראת העונש של המות, לא יאמר לנו שנשמע לדבריו פן נמות, שזה יראת העונש, כי נשמע מיראת הרוממות גם כשאתה תדבר עמנו בלא הפחדה, אמנם כבר בארו חכמי לב שאי אפשר לבא תיכף למדרגה הגדולה הזאת לירא יראת הרוממות, וצריך שנירא תחלה יראת העונש וממנה נעלה אל המדרגה הרמה שהיא יראת הרוממות, ועל כן בא בכל התורה הפחדת עונשים לעוברי מצותיו, כי זה השער למתחילים, ועל זה אמר כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים, מענין הרמה, ושמן היראה הקטנה ירים אתכם למדרגה גדולה מזו... (שם כ יז)
איש אמו ואביו תיראו - היראה והכבוד וחיוב בעצם רק לאלקים הוא מלך הכבוד שהכבוד עצמי לו, ונמשך ממנו לבדו, כמו שכתוב והעושר והכבוד מלפניך, והיראה לא תאות רק מפניו, והירא מפני ה' לא יירא זולתו. ומשני אלה יצמחו חיוב העשה והלא תעשה, שעל ידי היראה ישמר מעשות דבר נגד רצונו, ועל ידי הכבוד ישתדל לעשות מצוותיו להיות אות כי מכבדו במה שיעשה מצותיו... ופעל ירא נקשר לפעמים עם מלת את, ולפעמים יבא אחריו מ"ם השימוש, ויש הבדל ביניהם, שכשיהיה הכוונה שמתירא מהעצם עצמו בא שימוש מלת את, וכשיהיה הכונה שמתירא מסבת העצם, דהיינו שמתירא לעשות דבר מפני שרואהו או ידעהו וירע בעיניו, או מפני שיענישהו וכדומה, בא שימוש המ"ם... וכן בכל מקום שמדבר בבחינה שירא לעשות דבר מפני שה' משקיף עליו ורואהו אמר ויראת מאלקיך, ואמר בספרא כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך, וכשמדבר בבחינה שירא מה' עצמו מפני גדולתו רוממותו אמר ירא את ה', ויראה כזו לא תצדק כלל אצל בשר ודם... (ויקרא יט ג, וראה שם עוד)
שמע ישראל - אחר שאמר שתכלית עשית המצות היא יראת ה', כמו שאמר "אשר צוה ללמד אתכם לעשות למען תירא את ה' אלקיך", בא להעלותם למדרגה יותר גדולה שהיא אהבת השם, כמו שאמר "ואהבת את ה' אלקיך"... ובכל זאת הן תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, ומגו דחילו נפק רחימו, (מתוך היראה יוצאת אהבה). אבל זה לא יצויר רק אחר האמנת היחוד, רצוני שכל האומות הקודמים שהיו מאמינים ברבוי האלקות השוו בזה שיש אלקים פועל טוב ויש אלקים פועל רע, ועל כן היו מתיראים מפועל הרע ואוהבים את הפועל הטוב, וכאשר בא בתורת אמת ללמדם שיתאחדו היראה והאהבה לאלקי אמת, הוצרך להקדים להם אמונת היחוד... (דברים ו ד)
לעשות את החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו - כי השומר מצות אדוניו שיודע טעם המצוה עושה זה בעבור שמשיג שהמעשה ההוא טוב מצד עצמו, או שישיג תועלת ממנו. אבל השומר מצוה חוקית שאינו יודע לה שום טעם, הוא עושה זה מצד יראת ה' בלבד. ועל כן תמצא שבמזמור השמים מספרים ששם חושב חלקי התורה, מכנה את החוקים בשם יראת ה', כי הם מביאים אל יראת ה'... (שם שם כד)
יראי ה' הם המכירים השגחתו, והוא מיוחס לזרע ישראל החשובים. (תהלים כב כד)
לכו בנים שמעו לי - יראת ה' בישראל אינה מיוחדת רק לגדולים. (שם לד יב)
אז תבין יראת ה' - על חוקי החכמה אין מופת, והם מתנגדים ליצר הלב, לכן יחוקו בלב רק על ידי יראת ה', וזה שאמרו חז"ל אם אין יראה אין חכמה, אמנם אם אין חכמה שתלמדהו ללכת בדרכי ה' ולהבין גדולתו אין יראה. ואם יוסיף בבקשת החכמה יבא למדרגה למצא דעת אלקים, כמעשה בראשית ומעשה מרכבה. (משלי ב ה)
יראת ה' - שיקבלוה מחכמי הדור והנביאים, ועל ידי שייראו מה' יקבלו החכמה, ותחלת דעת - וכשיעמיק להתבונן בחכמה יבא לדעת. ראשית תופס מקצת הדבר, כמו ראשית דגנך, וכן יש יראה שהיא מהחכמה, יראת הרוממות שהיא מצד חוקי החכמה ויראת העונש אינה מחוקי החכמה, אך תחלת חכמה, כי תועיל להכניע לשמע חוקי החכמה. (שם ט י)
עקר ענוה - שורש הענוה מסתעף ממה שיכיר גדולת ה'. (שם כב ג)
אין יראת אלקים - ...אין אותה יראה האוסרת עלי להפקיר את אשתי מרצון, ואשר צריכה היתה לאסור עליכם לנגע באשתו של אחר או להרוג את הבעל המעז להגן על אשתו... (בראשית כ כו)
...יראת שמים אינה אלא אותה מידה, המפעילה את החירות המוסרית העילאית ואת שיא כוח תבונתו של אדם, על ידי שעבוד חפשי וגמור של התבונה והרצייה לתבונתה ולרצונה של דעת עליון וחסד עליון. (שם כב יב)
וייראו העם - יראה ואמונה הן שתי מדות היסוד אשר לעולם תפעמנה בלב היהודי העומד לפני אלקיו, רק אחד הוא שנירא מפניו ונבטח בו בעת ובעונה אחת, והוא ה' האחד והיחיד, כמדת אהבתו כן מדת צדקתו, וכמדת דינו כן מדת רחמיו... (שמות יד לא)
בקדש - קדושה היא החירות המוחלטת של ההווייה של הרציה ושל היכולת, וחירות זו בלתי-תלויה לחלוטין... הקדושה באדם היא הדרגה העליונה של החירות המוסרית, כאשר הרצייה המוסרית אינה צריכה עוד לעמוד במלחמת היצר, אלא מוכנה לחלוטין לעשות את רצון ה'... (שם טו יא)
לא תנחשו -...אך מי שאיננו אוכל על הדם, הוא אדם ועובד ה' גם בשעת הנאתו, פועמת בלבו תודעת האידיאל המוסרי של מהותו, וזו משחררת אותו מאותה תפיסה, המשעבדת את העולם לכחות אפלים, השולטים בו באורח פיזי-מכאני. במעשיו ובמחדלו הוא עומד תחת התכתיב הברור של תורה ה' הבהירה, הוא מסור להשגחת ה' שאיננה שולטת שליטה מיכנית-פיזית, אלא היא מנהיגה את העולם בחירות מוסרית, בחסד ובמשפט. אין הוא ירא מחולדה ומנחש ומנפילת הפת והמקל, אין הוא ירא מיום זה ולא מיום מחר, יש בלבו רק יראה אחת, יראת חטא, והוא מכיר רק בטחון אחד, חובת המצווה... (ויקרא יא כו)
כי אם ליראה - לשוות לנגדנו תמיד גדולתו ורוממותו, ועל ידי זה ללכת בדרכיו - להגיע למטרות שהציב לנו, ודרכיו אלו כה מתאימים לטבענו, ובהיותם דרכי נעם אנו מאושרים בדרך זו ומגיעים לאהבה, האושר העליון. יראת שמים הוא הדבר היחיד שנמסר לרשותו של אדם הוא, המפתח לכל ידיעה ומטרת כל ידיעה... (דברים י יב)
נצר לשונך - ההוראה ליראת שמים מתחילה בשליטה על המחשבה והדבור. (תהלים לד יד)
חכמי לב - פירושו יראת שמים, שהיא ראשית חכמה ומקומה בלב, שהחכמה עצמה במח. (שמות כח ג)
ובחינת זקן, דהיינו להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדושה בכל פעם כנ"ל, הוא על ידי יראה, שהיראה מביאה תוספות קדושה בכל יום ויום, שעל ידי זה נתארכין ונתרחבין הימים, בבחינת (משלי י') "יראת ה' תוסיף ימים", וזה בחינת (ישעיה ל"ג) "יראת ה' היא אוצרו" בחינת (ברכות ס"א) עשאה כאוצר שהוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה, כי התחלת הימים הם קצרים, ואחר כך מתרחבין והולכין בתוספות קדושה על ידי היראה כנ"ל. נמצא שזוכין על ידי היראה לאריכות ימים שהם בחינת זקן, בחינת תקוני עתיק, שעל ידי זה זוכין לעשירות כי היראה שומרת מההיפך של עשירות, דהיינו עניות, שבא על ידי בחינת שקר החן והבל היופי... (ס ג)
ושלימות היראה היא בבחינת שלש קוין, בחינת מורא שמים ומורא רבך ומורא אב ואם. וכשיש חכם הדור שזוכה לתלמידים הגונים ולבנים הגונים, אזי היראה בשלימות, כי יראת החכם והרב שבדור הוא בחינת מורא שמים והתלמידים יש להם יראת הרב בחינת מורא רבך, והבנים יש להם מורא אב ואם שעל ידי ג' יראות אלו היראה בשלמות. ובחינת יראה של כל אחד מהג' הנ"ל צריך שיהיה כלול משלש שלש, דהיינו מורא של הרב שהוא מורא שמים, צריך שיהיה כלול בכל התלת מוחין חב"ד, כי עיקר יראתו של הרב הוא על ידי התבוננות גדולת הבורא ית"ש, שחוקר ודורש בשכלו, נמצא שיראתו על ידי השכל, על כן צריך שתהיה היראה מלאה בכל הג' מוחין, בחכמתו ובינתו ודעתו, כולם יהיו מלאים מיראת ה'. ויראת התלמיד, דהיינו מורא רבך, שהוא על ידי הלימוד שמקבל מהרב, צריכה שתהיה נמשכת בכל חלקי הלימוד, שהוא גם כן בחינת שלש קוין, היינו בחינת אורייתא תליתאה. ויראת הבן, שהוא מורא אב ואם צריך להמשיכה בבחינת נחלת אבות, בחינת (משלי י"ט) בית והון נחלת אבות, וצריך שתתפשט היראה על כל חלקי עשירות, שהם נחלת אבות כנ"ל, דהיינו בחינת שלש קוין, בחינת (ב"מ מ"ב) לעולם ישלש אדם מעותיו...
והתגלות היראה היא על ידי פקידות עקרות, כי על ידי לידה נתגלה יראה, בחינת (תהלים מ"ח) "רעדה אחזתם שם חיל כיולדה", כי על ידי הלידה באין דמים וגבורות, שהן בחינת יראה... וכפי הלידה כן התגלות היראה, כי כשנפקדה עקרה אחת, נתגלה יראה, וכשנפקדו הרבה עקרות נתגלה היראה ביותר... (ס ד וה)
...ובאיזה ענין יוכל לעורר השפע בעולם, ביראה, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ו' ב') כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. ויש שני מיני יראה, האחד יראה עליונה שבאה לאדם לפעמים מתי שתרצה, ועל יראה כזו אין שכר. ויש יראה שבאה לאדם מכח אדם עצמו, ויראה זו נקרא צדיק מושל יראת אלקים (שמואל ב' כ"ג), וביראה כזו התפילה נשמעת, ושפע יורד לעולם ונתגלה מלכותו. וזהו "אתה תהיה על ביתי", ביתי הוא יראה כמו שאמרו ז"ל (שבת ל"א ב') חבל על דלית ליה דרתא וכו', רוצה לומר כשהצדיק מושל ביראת אלקים על ידי זה "ועל פיך ישק כל עמי", ותרגום אונקלוס ועל מימר פומך, היינו התפלה, יתזן כל עמי, היינו שיתעורר השפע בעולם... (קב)
מדת היראה בעצמה היא יראה מהשי"ת, ואם כן יש לה גם כן יראה, וזאת היראה היא גם כן יראה מהשי"ת, ואם כן יש לה גם כן יראה, וכן נכלל יראה אחת בחברתה למעלה למעלה עד אין סוף... (קמח)
דע כי יש יראות נפולות, וכל היסורין והדינים שיש לאדם כולם הם מהיראות הנפולות שנפלו לתוך זה הדבר שהוא מתפחד ויש לו יסורין ממנו, והם בחינות (שבת ע"ז ב') ה' אימות, אימת חלש על הגבור, שאף שהוא נגד הטבע, שהגבור יפחד מהחלש, אף שהוא מחמת היראה העליונה שנפלה ונתלבשה באלו הדברים, ועל כן הם במספר ה' כנגד ה' גבורות שהם ה' אותיות מנצפך כפולים, וצריך להעלות היראות הנפולות לשרשם למקומם, ומקום היראה הוא בלב, כמו שפרש"י דבר המסור ללבו של אדם נאמר בו "ויראת" (ויקרא י"ט), והיראה צריכה להיות עם דעת, כי בלא דעת נאמר (איוב ד') "הלא יראתך כסלתך". והדעת צריך להיות בלב... וכשמחבר הדעת שבלב עם היראה ששרשה ומקומה בלב, אזי נאמר (משלי ב') אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. והנה כתיב מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"ט), היינו על ידי משפט מעמיד ומעלה היראה, שהיא בחינת ארץ, כמ"ש (תהלים ע"ו) "ארץ יראה", ומשפט הוא מה שהאדם שופט ודן עצמו על כל דבר ודבר שעושה טרם שידינו אותו למעלה, ועל ידי מה שהוא בעצמו שופט את עצמו ניצול מדין של מעלה, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה (מ"ר דברים פ"ה) וכיון שאין עליו דין אין צריכה היראה ליפול ולהתלבש למטה, ואין צריך לירא משום דבר, ואין לו רק יראה העליונה, יראת הרוממות. (קנד)
איתא בזוהר (ויקרא דף ד' ב') כד ישראל אשתלימו בעובדייהו כביכול שמא קדישא אישתלים וכו'. ועיקר השלימות היא היראה, כמ"ש (דברים י') "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", ועל כן נקראת יראה סוף דבר, כמ"ש (סוף קהלת) "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא" כי היא שלימות כל הדברים. ויש שני מיני יראות, יש מי שהוא ירא מה' מגדולתו ורוממותו בגין דאיהו רב ושליט, ויש יראה למטה ממנה, היינו שבא ליראה על ידי יראות תחתונות, על ידי שירא מחיה או משר או מפחד אחר, על ידי זה הוא נזכר ובא ליראת ה'. ויראה הראשונה שהיא על ידי התבוננות השכל בגדולתו ורוממותו היא בחינות א', כי היראה היא בחינת מלכות, כמ"ש (אבות פ"ג) אלמלא מוראה של מלכות וכו'. והיא בחינות דלית, בגין דלית לה מגרמה כלום, כי אי אפשר לבא ליראה כי אם על ידי התבוננות השכל בגדולתו, והשכל נקרא יו"ד, כמ"ש רש"י אז ישיר משה שראוי לכתוב שר משה אלא יו"ד על שם המחשבה נאמרה, וההמשכה מהשכל להיראה הוא בחינות וא"ו, וזה א'.
והיראה הב' שהיא באה מדברים תחתונים היא בחינת אד, כי היא בחינת דלי דלית, שאינה נמשכת מהשכל, אלא מהדברים תחתונים, ועל ידי היראה זו אינו נמשך רק השפעות בעולם, כי הוא בחינת העלאת מ"ן, כמו כשאחד צריך לחבירו ומבקש ממנו ועל ידי הבקשה פועל אצלו הדבר, מחמת שדיבוריו ובקשתו שהכניע עצמו לחבירו וביקש ממנו נעשו אלו הדיבורים בחינת העלאת מ"ן, ופועלים אצל חבירו להשפיע לו מה שצריך. כן מה שמעלה היראה מהדברים התחתונים נעשה מזה בחינת העלאת מ"ן, ונמשכין השפעות בעולם. ובזה בחינת (בראשית ב') "ואד יעלה מן הארץ" על ידי היראה התחתונה, זו שהיא בחינות אד כנ"ל, על ידי זה "והשקה את כל פני האדמה", כי על ידה נמשכין השפעות כנ"ל...
אבל על ידי היראה העליונה הנ"ל שהוא באה מהשכלת הלב ברוממותו, על ידה אישתלים שמא קדישא דקב"ה כנ"ל, וזה "וה' יראה ללבב", שעל ידי יראה ללבב שהיא בחינת יראה עליונה שהיא באה מהשכלת הלב ברוממותו כנ"ל, כד ישראל אישתלימו בעובדייהו שמא קדישא אשתלים, ועיקר השלימות היא היראה כנ"ל, וזהו "וה' יראה ללבב... (קפה וראה שם עוד וערך עבודת ה')
אך צריך לקבל החסד בהדרגה, כי רוב החסד אי אפשר לקבל, כי היו בוטחים במציאות, מחמת רוב החסד, כי אין יכולין לקבל רוב טובה (תענית י"ג) וצריך לעשות כלי וצנור לקבל על ידו החסד, וזה נעשה על ידי יראה, כי על ידי יראה נעשה חקיקה וצנור לקבל על ידו החסד, בבחינת (בראשית מ"ט) "ומחוקק מבין רגליו", רגל הוא בחינת יראה, שהיא בחינת סוף, כ"ש (סוף קהלת) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא, היינו שעל ידי יראה שהיא בחינת רגל נעשה חקיקה וצנור, לקבל בתוכו את החסד...
ועיקר היראה נעשה על ידי התגלות הרצון, בבחינת (תהלים קמ"ה) "רצון יראיו יעשה", שעל ידי התגלות הרצון נעשה יראה, היינו על ידי שנתגלה שהכל מתנהג ברצונו ית', כי הוא ית' ברא הכל ברצונו, בלי שום חיוב כלל, ומחיה ומקיים הכל ברצונו ית' ואין שום חיוב הטבעי כלל, על ידי זה נעשה יראה, כי אזי יש שכר ועונש ושייך להתיירא מפניו ית', כמ"ש רז"ל (ברכות ד') ויירא יעקב מאד, אמר שמא יגרום החטא חס ושלום, וכאלו מתנהג הכל על פי הטבע חס ושלום אין שייך יראה כלל, כי אין שכר ועונש כלל חס ושלום, מאחר שהכל מתנהג רק כפי חיוב הטבע חס ושלום, נמצא שעיקר היראה על ידי התגלות הרצון.
והתגלות הרצון הוא על ידי ימים טובים, כי כל אחד מהימים טובים מכריז וקורא ומגלה את הרצון שהכל מתנהג על פי רצונו בלבד... (תנינא ד ה וו)
אמנם מי שרוצה לדבר עם חבירו ביראת שמים כנ"ל הוא צריך שיהיה לו יראת שמים, כדי שיהיו דבריו נשמעין אצל חבירו, כשארז"ל (ברכות ו' ב') כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. וגם כדי שיתקיימו דבריו אצל חבירו... צריך לזה יראת שמים, כי מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, היינו שיש קיום לדבריו אצל חבירו. נמצא מי שרוצה להכניס דעת בחבירו הוא צריך שיהיה לו יראת שמים... (תנינא ז ה)
אמו"ז ז"ל אמר, בראשית בית ראשית הוא יראת ה' שנקראה בית, כמו שאמרו בגמרא דאיהו דרתא, וכל התורה תרעא לדרתא (דלת לדירה), ולכן הקדימו הכתוב לומר כל שיראת חטאו קודמת חכמתו מתקיימת, וכמן כן ראשית חכמה יראת ה', והוא עצמו שב' לשון ברכה, כי עיקר הברכה על ידי היראה, עד כאן דבריו. דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד, וזה עיקר הברכה להיות דבר של קיימא, וכל הנעשה ביראת שמים שורה בו ברכה וקיימת לעד. ונראה דמהאי טעמא היה כל שורש הברכות ליצחק אבינו ע"ה שהוא עמוד היראה פחד יצחק, וכמו כן בשבת דכתיב ויברך יום השביעי, שהיא בחינת יראה, כמו שכתוב בזהר הקדש ירא שבת, ואמרו חז"ל אפילו עם הארץ אימת שבת עליו, ושבת נותן יראה על כל ימי השבוע, ולכן שורה בו הברכה. וכן בית המקדש וירושלים שמשם יוצא יראה לכל העולם, ולכן נקרא הר המוריה שמשם יצאה יראה לכל המקומות, לכן שם צוה ה' את הברכה, וכן באדם ברית מילה, שמשם שורש היראה לכל האדם, כמו שכתוב בזוהר הקדוש גורו לכם מפני חרב, עיין שם פרשת וארא, ולכן שורש הברכה בברית מילה, וכלי מחזיק ברכה הוא שלום, ואיתא בזוהר הקדש יתרו כי יראה בחינת שלום, ממשמע דכתיב אין מחסור ליראיו, באתר דלית מחסור שלימותא שכיח. (בראשית תר"ס)
את האלקים התהלך נח, ואמרו חז"ל נח היה צריך סעד לתמכו... אבל כן המדה, כמו שכתוב מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', והגם דחושב שם בפסוק כמה מדרגות לעבדו בכל לבבכם ולאהבה, מכל מקום הכל הוא בעזר השי"ת, כשאדם יש בו יראת שמים, ולכן את האלקים התהלך, בדחלתא דה' הליך נח, ומכח זה בא לאהבה ולשאר המדות עד שנעשה צדיק, אבל באברהם היה בו בעצם מדת אהבה... וזה רק בכח מסירת נפש, כי לפי הטבע אין בכח האדם רק מדת היראה, והכל מן השמים חוץ מיראת שמים, ואחד היה אברהם. (שם נח תרנ"ט)
בפסוק ויתן כל אשר לו ליצחק, על פי הידוע שאברהם אבינו ע"ה לקח לו מדת האהבה, ויצחק מדת היראה, עם כל זה על ידי היראה יכול אדם לבא לאהבה, זה שאמר ויתן אשר לו ליצחק. (שם חיי תרל"ח)
ראה עוד עבודת ה'-אהבה תולדות תרל"ד.
בפסוק וימצא מאה שערים... והנה בזה נתקיים הפסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ולכן יצחק עמוד היראה נגלה לו המאה שערים, כמו שדרשו רז"ל בפסוק מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואמרו אל תקרי מה אלא מאה, כמו כן מה רב טובך הוא מאה, וגמר אומר כי אם ליראה, שעל ידי היראה זוכין לקבל הברכות שהם צפון ליראיו, ונמסר מפתחא דמאה ברכאין ביד האדם... ולכן ה' אלקיך שואל מעמך, כי משמים רוצין להשפיע כל הברכות תמיד, רק שיהיה אדם כלי לקבל הברכות, והוא בכח המאה ברכאין. (שם תולדות תרנ"ז)
וייקץ יעקב וגו' ויירא וגו', נכתב לשבח ליעקב אבינו ע"ה, כי איש אחר אם היה לו חלום כזה עוד היה מתגאה, ועליו נפל פחד ויראה, וזה סימן שהיה איש אמת, ועל ידי יראה זו זכה לבניו להיות זה מקום בית המקדש, ואיתא שהראהו בנוי וחרב וכו', לפי שעיקר קיום בית המקדש היה על ידי יראה זו... ולכן לפי מה שיש יראת שמים בבני ישראל מתקיים בית המקדש, כי עיקר קיום הכל יראת ה' כדכתיב טהורה עומדת לעד, ועל ידי יראה נפתח פתח בכל מקום כדכתיב וזה שער השמים. (שם ויצא תרל"ד)
וכן ענין מראות החלום... והוא פלא שמחלום כזה שיש להתגאות בו, קבל הוא ממנו יראה, והוא סימן אמת, כמו שכתוב בספרים, וכלל הדברים שכל מעשה שמקדמין לה היראה היא מתקיימת באמת, וכן כל מעשה שנעשית באמת נשאר ממנה יראה לאדם, והיראה היא ראשית הכל ואחרית הכל. (שם שם תרל"ו)
שמעתי מאא"ז מו"ר זצללה"ה מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ הוא נגד מפתחות החיצוניות וכו', והוא השמירה גם בעניני עולם הזה, שעל ידי יראת שמים נשמרת נקודה הפנימיות שלא יתמשך אהבה ורצון לעניני עולם הזה. (שם מקץ תרל"א)
מצוה להניחה... כי בחנוכה נפתח פתח של יראת שמים בכל איש ישראל, ולכן קבעו מצות הנרות, כי כשנפתח יראת ה' בלב האדם יכול לקבל אור התורה, שהם הפנימיות... ומכל שכן שבני ישראל קבלו יראת השי"ת כראוי, ומצד נצחונו ית' הוא ההלל לשבח לפניו, ומצד קבלת היראה להודות לפניו להיות נכנע ולהבין שפלות עצמו הוא בחינת הודאה... (שם חנוכה תרל"ד ב)
ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. לשון עושיהם אינו מובן. ויש לפרש לכל מעשי האדם כשמשתף עמה יראת ה' יש לה קיום, דאיתא בגמרא קב חומטין וכו', לכן כתיב יראת ה' היא אוצרו, שהיא שומר כל המעשים וכל השגות של האדם שצריכין שמירה שלא יחטא על ידיהם... (שם שם ג)
במדרש אוהבו שחרו מוסר, דאיתא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, דחכמה היא בחינת אהבת ה' על ידי שמבין ורואה בהשגתו אמיתות הבורא ית', שברא הכל יש מאין, כענין שכתוב אמור לחכמה אחותי את, אמנם כשמקדים האדם היראה מקודם, אף שאינו יודע ומאמין במצות הבורא ית', על ידי זה אהבה וחכמה הבאה אחר כך מתקיים לעד... (שמות תרל"ט)
והנה מצווין בכל יום... וכתוב אל תיראו כי לבעבור נסות וגו' יראתו על פניכם וגו', היינו שניתן להם הארת פנים, שהוא כפי הפנימיות שנמצא באדם, וממשמע שנאמר אל תיראו, כי היו יראי שמים לאמיתן, כדאיתא במדרש שאין אומרים אל תירא רק למי שהוא ירא שמים לאמיתו... (שם יתרו תרמ"ז)
ראה עוד עבודת ה'-אהבה, שקלים תרמ"ט.
ובמורא גדול זה גילוי שכינה, זה עיקר היראה כשנתגלה כבוד מלכותו ית"ש, ומעין זה היה בכל עליות רגלים, דכתיב יראה כל זכורך, כשבאו לעזרה נתמלאו יראת הרוממות ועל זה מבקשין ושם נעבדך ביראה, דכל היראה של עכשיו בגלות אינו בשלימות, כמו שכתוב ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, ולכאורה אין מובן לומר על יראה מצות אנשים מלומדה, דזה שייך על מצוות מעשיות שנעשין ברגילות, אבל יראה בלב לא שייך רגילות, רק באמת כל היראה שבאה מתוך הבחינה והשכל, הגם שהוא ירא באמת, אבל אינו יראה העיקרית, רק כשיש גילוי שכינה וחל באמת יראה על מי שזוכה לקבל פני השכינה, ויראה כזו היה לבני ישראל בקריעת ים סוף, דכתיב וייראו העם את ה', והוא היראה שיש לצבא מרום ולמלאכי השרת, אבל בגלות שהוא רק על ידי הלמוד והשכל נקראה מצות אנשים מלומדה, ובאמת יש לנו לבקש לזכות לראות פני אלקים כדי להיות לנו יראה שלימה, כמו שכתוב ושם נעבדך ביראה, כי אין אנו כדאים לקבל פני השכינה לבקש על זאת, רק רשאי לנו לבקש בעבור ליראה אותו. (ויקרא פסח תרנ"ג)
בפסוק אל תיראו וגו' ולבסוף כתיב וייראו העם את ה', שמקודם היה בחינת יראת העונש, ויראה זו צריכה שמירה שלא להתפשט, ולכן כתיב וייראו מאד, ואמר להם אל תיראו, שלא היה יראה השלמה עד לבסוף, דכתיב וייראו את ה' והוא יראת הרוממות, ויראה זו מביאה לשמחה ושירה, כמו שכתוב יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, והשירה הבאה על ידי יראה היא עדות שהיא יראה שלמה ואמיתית, ועל זה כתוב אין מחסור ליראיו, שמי שזוכה ליראת ה' זוכה בכל. (שם שם תרנ"ח)
במדרש חצבה עמודיה שבעה, כי כל החכמות הם עמודים להיות נבנה בית ה' והוא היראה... כי תכלית כל המדות לבא על ידיהם ליראת ה', יש על ידי אהבה, ויש על ידי פחד, ויש על ידי אמת ושאר המדות, ויראת ה' נקרא אוצר, ורמז ליום השבת, ירא שבת, שאמרו חז"ל עליו מתנה טובה בבית גנזי. ועיקר היראה השלמה הוא בחינת ראית כבוד ה', כמו שכתוב וירא אליכם כבוד ה' והוא שנאמר עליו יראת ה' לחיים... (שם שמיני תרנ"ד)
ברש"י דבר המסור ללבו של אדם נאמר בו ויראת מאלקיך, פשוט שעל ידי היראה יכולין לקיים דברים המסורים ללב, אמנם גם כן יש לומר שאלה המצוות התלוין בלב, על ידי שמקיימין אותן זוכין ליראה, כי כל מצוה במעשה מתקן מעשה האדם, וכמו כן מצות התלוין במחשבת לב האדם מתקנין לבו של האדם. וכן שמעתי מפ"ק אא"ז מו"ר ז"ל על פסוק ולא תונו וגו' ויראת מאלקיך וגו', שעל ידי שמירת אונאת דברים זוכין ליראה... ובוודאי על ידי עומק היראה יכולין לקיים יותר מצות התלוין בלב, לכן שכר המצוה היראה, כדי לקיים על ידי זה המצוה בטוב יותר, וכן לעולם. (שם קדושים תרל"ו)
בגמרא ארץ יראה ושקטה... שעל ידי שכל הבריאה תלויה בקבלת התורה, לא יוכל טבע הבריאה להיות מונע ומתנגד לקבלת התורה, ועל ידי שיראה היו יכולין לקבל ושקטה לבסוף, וכמו כן בכל מצוה גם כן ההכנה על ידי היראה מקודם, כי בשעת עשיות המצוה צריך להיות באהבה ודבקות, וכל זה בא על ידי יראה הקודמת, שעל ידי זה שומר אדם עצמו שלא יקלקל, שיוכל לגשת לעשות המצוה כרצונו ית', וזה שאמר ושמרתם ועשיתם, ושמירה הוא בחינת יראה והוא בחינת מצות לא תעשה, שאין בו מעשה רק לשמור עצמו שלא לצאת מיראתו ית' כדי להיות מוכן למצות עשה באהבה. ומצות לא תעשה הוא הכנה למצות עשה, כמו שכתוב סור מרע ועשה טוב. וזה שאמר ארץ יראה ושקטה, כי העצה בבחינת ארץ להיות התיקון גם בעולם הזה על ידי הקדמת היראה לאהבה כנ"ל... (במדבר שבועות תרל"א)
בפסוק דבר אתה עמנו... ולהבין פירוש הפסוק אל תיראו כי לבעבור נסות וגו', ובעבור תהיה יראתו על פניכם... אכן נפרש כי לא כתיב אל תיראו, רק תיראו,והוא התפעלות האדם על ידי היראה, והוא יראת העונש, כי יראת ה' הטהורה היא למעלה מההשגה, ועל ידי הבטול לה נופלת על האדם יראה זו ונקראת יראתו על פניכם, ובזה לא שייך לקבל היראה כי האדם בטל לגמרי ביראה זו, ולכן נקראת יראת הרוממות, שמתרוממת על האדם, אבל תיראו הוא יראת העונש כנ"ל, וזה שאמר לבעבור נסות אתכם בא, פירוש לרומם אתכם בהנהגה שלמעלה מהטבע. (שם שם תרל"ו)
בנוסח הבקשה הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו, על פי הגמרא וי מאן דלית לי דרתא ותרעא לדרתא עביד, כי כל החכמה והתורה רק פתח לכנוס ליראת ה' היא אוצרו, ועל ידי שנפתח לבות בני ישראל מכח התורה יכולין אחר כך לקבל היראה והאהבה, וכתוב הן יראת ה' היא חכמה, ואיתא הן יחידי הוא, לשון יוני הן אחת וכו', על פי הגמרא אין דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים וא', ופירשו המפרשים שיהיה דבוק באחדות, והוא כשהלימוד עם יראת שמים, כדאיתא המקדים יראתו לחכמתו חכמתו מתקיימת... (שם שם תרל"ט)
בפסוק ארץ יראה ושקטה, איתא במדרש תחלה יראה ואחר כך שקטה, שאמרה אדם הראשון על מצוה אחת נצטוה וחטא וכו'. והענין הוא, על פי המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, שצריך האדם להקדים היראה פן יבא לחטא על ידי החכמה, כמו שכתוב ברוב חכמה רב כעס... ולכן זה הוא הכנה קודם קבלת התורה, משמים השמעת דין יראה הארץ שלא יבאו על ידי החכמה לחטא, ולכן שקטה ונתקיים החכמה, כמו שכתוב בגמרא יראת ה' היא אוצרו, שהיא הכלי שמתקבלת החכמה בה להיות דבר של קיימא... הפירוש הוא, דודאי תכלית האדם להיות ירא ה', והאלקים עשה שיראו מלפניו, אכן התורה מלמדת לאדם שערים הפנימיים שיש ביראת ה', וכל הלמוד וחכמה להתחכם ביראת ה', כי יש הרבה מדרגות ביראת ה', והמקדים יראת חטאו לחכמתו חכמתו מלמדתו להיות ירא ה', כי החכמה היא כולל הכל, וכל אדם מתחכם במה שעוסק בו, והירא מתחכם ביראתו, וזהו העיקר. (שם שם תרנ"ב)
וידבר אלקים... כי עיקר התורה הוא לראות בכל דבר כי אנכי ה' אלקיך, ולכן התורה מלשון אורה ומלשון יראה, דכתיב יראת ה' היא חכמה, כי עיקר היראה כשרואין האמת על ידי התורה, איך הקב"ה מנהיג ומשגיח על הכל ומחיה ומהוה כל, מיילא חל יראה אמיתית מרוממות א-ל, וזהו יראה השלימה, ולכן אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, והלא כתיב הן יראת ה' היא חכמה, אבל אית יראה ואית יראה, יראת חטא היא מכח החסרון ושפלות האדם, אבל על ידי החכמה זוכין ליראת הרוממות, והיא יראה מתוך השלימות ולא מתוך החסרון, כדכתיב אין מחסור ליראיו דייקא, וזו היראה היתה בירושלים ובית המקדש, דכתיב ג' פעמים בשנה יראה, יראה, שעל ידי הראיה חל היראה, ולכן נקרא ירושלים על שם היראה מתוך השלימות. וזה תכלית התורה, לידע כי אנכי ה' אלקיך, ואין זוכין ליראה זו רק בהתפשטות הגשמיות, ועל זה כתוב צאינה וראינה וגו', צאינה יציאה מהטבע, ואז יכולין לראות במלך שלמה, וזה נתקיים בקבלת התורה, כדכתיב נפשי יצאה, וכתוב ויוצא משה את העם וגו', ולכן זכו כמו שכתוב וירא העם וינועו, זו יראת הרוממות, ולכן אמר להם אל תיראו, ואין אומרים אל תירא רק למי שירא שמים לאמיתו, פירוש יראת הרוממות, על ידי שרואה האמת השגחת אחד האמת בעולם, ואין זו היראה יכולה להשתנות, ולכן יכולין לומר לו אל תירא... ולכן דרשו חז"ל 'המורא הגדול' על קבלת תורה... (שם שם תרנ"ו)
כתיב הקהל לי את העם... ופירוש שחששו בני ישראל שעל ידי שיתקרבו יותר מדאי יתחלש אצלם היראה ויפלו ממדרגת היראה, פן נמות, כי ירידה ממדרגה ושפלות נקרא מיתה, ומשה רבינו ע"ה השיב להם אדרבא, כפי מה שיתקרבו ביותר יפול עליהם יראת הרוממות, כי התורה מביאה היראה, והעד משה רבינו ע"ה שהיה שר התורה היה עניו מכל אדם, וענוה למעלה מיראה... (שם שם תרס"ג)
במדרש אח נפשע... כי יראת שמים הוא תיקון העשיה, והוא בחיצוניות, לכן היא עבודה, יראה מלה דקיימא בעובדא, כמו שכתוב האלקים עשה שייראו מלפניו, ועיין שם בגמרא שבת אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שהוא תיקון הבריאה, ועוד שם בגמרא חבל על דלית ליה דרתא וכו', פירוש תיקון המקום השייך לכל אחד אשר נברא בעבורו, כענין אין לך אדם שאין לו מקום, והוא תיקון המעשים כנ"ל, זה ענין הדירה ותיקון הגוף, ואחר כך הוא כלי מוכן לפתח לו שערי בינה ולקבל דברי תורה... (שם קרח תרמ"ד)
במדרש ונשבעת וכו', אם יש בך מדות הללו כאותן שנקראו יראי ה' וכו'. פירוש שנקראו שמם על היראה, על כרחך שהיראה עיקר פנימיותם, שאין בהם מקום בלי יראתו ית', אם כן גם דבר הרשות שלהם מצוה הוא... וזה עיקר פירוש יראה פנימית, וזה שאמר ובו תדבק שאין הפירוש על ידי פרישות, כי מצד עצם הפרישות הלא אש אוכלה וכו', רק על ידי שיהיה כל מעשה גשמיות גם כן רק לשם שמים, זהו ההתקרבות אליו ית'... (שם מטות תרל"א)
מה ה' אלקיך שואל וכו' כי אם ליראה וגו', אף שחושב עוד כמה מעלות, רק שעל ידי יראה אמיתית יכולין לבא לכל השאר, וחז"ל למדו מכאן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, הפירוש שיראה הקדמה לכל דבר, ובאמת הכל מהשי"ת, רק שעל ידי יראה יוכל האדם להרגיש הארת השי"ת שיש בכל דבר, וחז"ל אמרו על יראה שנקראה מפתחות החיצוניות, שהחיצוניות מסתירה הפנימיות, והעצה לזה שעל ידי היראה נופל פחד על החיצוניות ומתגלה הפנימיות כנ"ל. וכל דבר שמבקשין מהאדם נכלל בהקדמת היראה, שעל ידי זה עוזר השי"ת על השאר, וכן אמרו ז"ל אל תקרי מה אלא מאה, ולמדו ק' ברכות וכו', שיש בכל דבר ברכה מהשי"ת, ורק על ידי הכנעת האדם לידע כי מה הוא, ועל ידי השפלות והיראה מתדבק בהאחדות, והוא כח השי"ת, וזה פירוש הברכה לדבק כל דבר בשורשו שהוא רק מהשי"ת... (דברים עקב תרל"ב)
בפסוק ועתה ישראל וגו', ובגמרא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וכי לא ידענו כי הכל בידי שמים? אבל ביאור הענין, כי כל עבודת האדם גם כן הכל בידי שמים, אך הנקודה קטנה שיש לאדם בעבודת הבורא ית' היא יראת שמים, ועל זה אמרו פתחו לי כחודה של מחט, וזה השער הקטן הוא בידי האדם, וכל המצות ומעשים טובים והשגות האדם הכל בא על ידי יראת שמים, והיא מרגניתא דלית לה טמי (מום), ועל זה נאמר יראת ה' היא אוצרו... (שם שם תרל"ח)
בפסוק מה ה' אלקיך שואל וגו'... שלא כמדת מלך בשר ודם, שראשית מעשיו הוא להטיל יראה על העם, אבל מלך מלכי המלכים הקב"ה הכל בידו, וינתן הבחירה ביד האדם, שכן צריך להיות שיפול מעצמו מורא המקום על בני אדם, כמו שכתוב מי לא ייראך וגו', ובאמת כל זה עשה הקב"ה בעבור בני ישראל, כי הכל נברא בשביל בני ישראל, היינו שהניח הבחירה ביד האדם שיתוודע מזה כחן של בני ישראל, כענין המשנה במאמר א' היה יכול להבראות, כי וודאי היה יכול לברא העולם שיתגלה מוראו על כל בריה, רק שרצה שבני ישראל יבררו זאת בכחם... (שם שם תרמ"ז)
בפסוק ועתה ישראל... כבר כתבנו במקום אחר כי מאחר שכתוב הן לה' אלקיך השמים וגו' רק באבותיך חשק וגו' ויבחר בכם, אם כן בודאי נמצא בנפשות בני ישראל התקשרות ודביקות אל הבורא ית"ש, רק הגשמיות מכסה ומעכב התגלות הפנימיות, ועל ידי היראה נפתח פנימיות הנ"ל. ולכן נאמר ומלתם וגו' ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו, כי עיקר דעת הבורא במח ולב, ועל זה הוא מצות תפילין של יד נגד הלב ושל ראש נגד המח... והיראה היא פתח לפתח שערי מוח ולב, יראה אותיות ראיה... שעל ידי יראה יכולין לראות האמת ומתגלה כח אלקות בנפשות בני ישראל, וזה שאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שהיא מפתח החיצון להסיר ערלת הלב, ואז מתגלה מה שהטמין השי"ת בנפשות בני ישראל... (שם שם תרנ"ט)
בפרשת ועתה ישראל... והנה משה רבינו ע"ה הוריד התורה לבני ישראל והכין לפניהם שער הפנימי, ולא נשאר בעבודת האדם רק מפתח החיצוניות לפתחו בכח היראה, והתורה היא מתנה בלבו של אדם, כדאיתא במדרש וארא, והיא בחינת הנשמה, ויראה היא תיקון הגוף להיות כלי לקבל הארת הנשמה, ואמר ועתה, כי קודם החטא היה גם היראה מתנה, כמו שכתוב למען תהיה יראתו על פניכם, ואחר החטא שנתלבשו בחומר צריכין למפתחות החיצוניות... (שם שם תרס"א)
בפסוק עשר תעשר וגו' למען תלמד ליראה וגו'. כבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל כי יש ללמוד מזה, שמאכילת מצוה באין ליראה את ה', ויבואר כי המאכל כשהוא מבורר מפסולת מביא יראה, ועל ידי המעשר שניתן הראשית לשמו ית' נשאר קדושה גם בהשיריים ומתברר, וכמו כן בשבת אין צריך בירור... (שם ראה תרנ"ב)
ראה עוד עבודת ה'-כללי, ראה תרס"א.
בפסוק אשימה עלי מלך וגו'... דהנה מינוי המלך הוא בעבור שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, אבל אם היו יראים את ה' לא היו צריכין מלך, וה' אלקיכם מלככם, אבל כשחסר יראת ה' צריכין מלך, עלובין בני אדם שצריכין ללמוד יראת ה' מיראת בשר ודם, ועל זה כתיב ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, מה שצריכין ללמוד יראת ה' מיראת אנשים, ולכן המלך קבל יראת ה' רק מן התורה, כמו שכתוב וקרא בו וגו' למען ילמד ליראה את ה', וכן היו מוכנים כל בני ישראל להיות יראת ה' על פניהם מתוך התורה, ולכן העמדת המלך היא מצוה, ומכל מקום הוכיחם שמואל הנביא ע"ה במה שבקשו מלך, כי אם היה יראת ה' בלבם לא היו צריכין מלך, רק אם רואים שחסר להם היראה ואמרת אשימה עלי מלך, אז היא מצוה כדי לקבל יראת ה' מתוך יראת המלך... (שם שופטים תרס"ד)
הקדים אתם נצבים... כי בודאי יראת ה' אין לה שיעור, ואם היה האדם תמיד ביראה לפני השי"ת כראוי, לא היה באפשרי לעשות שום דבר מעולם הזה, אבל בריאת האדם היה להיות קבוע יראת ה' בלבו, ושיוכל לעשות עניני עולם הזה, ומכל מקום לא יפרוק עול מלכות שמים ויראתו. אבל בעל תשובה צריך להיות תמיד יראת ה' על פניו, ומה שצדיק מתבונן לפרקים צריך להיות עמידת בעל תשובה תמיד כן, והוא בכח השי"ת... (שם נצבים תרל"ג)
בגמרא גדולה תשובה... אכן ודאי מקודם צריך לשוב מיראה, כי היתכן שהחוטא ישוב מאהבה, מהיכן באה לו אהבת הבורא, רק על ידי התשובה מיראה השי"ת נותן לו בחינת אהבה במתנה, כמו שכתוב אוהבם נדבה. והאמת כי תשובה מיראה היא בימות החול, ועל ידי זה זוכה לשוב מאהבה בשבת קדש... (שבת תשובה תרל"ז)
הענין מה שהשתדל יצחק בחפירת בארות... וכלשון ב"ר אמר הקב"ה לאברהם עד שאתה מאיר לי וכו', והיינו שפתח את כח השכל להשכיל ולהיטיב שתהיה העין רואה שיש בורא עולם. אך יש כחות חומר שהם נמשכים אחר טבעם והם גוברים על השכל... ועל זה בא יצחק אבינו והוסיף להמשיך יראת השי"ת בעולם, והכניס בלבבות בני אדם מדת היראה, והיראה מחלישה את כח החומר על ידי שנופל עליו פחד... והעצה ההיא המציא עוד אברהם אבינו, וחפר בארות לפועל דמיוני לסלק את כחות החומר אך עדיין לא הועיל בשלימות מחמת כח החומר שהתגבר על השכל ... ועל זה בא פחד יצחק לסלק את החומר... (בראשית תולדות תרע"א)
נראה לפרש, דהנה ידוע שרצון השי"ת להשפיע כל הטובות והברכות, אך המניעה היא מצד המקבלים שאינם מוכנים לקבל יותר מכפי הראוי להם, שלא ישיגו מזה גיאות... אך הגבול והגדר שיהיה כלי לקבל הברכה וההשפעה היא יראת אלקים, כמובן שהירא את ה' באמת בלתי אפשר לו להתגאות, ואין הירא בועט, ועל כן בראשונה ברך יעקב את יוסף, כי הוא היה ירא ה'... (שם ויחי תרע"א)
ויהי כי יראו המילדות... והטעם על פי מה שכתוב (תהלים ל"ד) "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו", מחסור נקראים כחות חיצונים, ואיש הירא את ה' לעומתו כחות החיצונים יראים ומתרחקים ממנו, ועל כן הוא דבר של קיימא, וזה כי יראו המילדות את האלקים, לעומתם יראו כחות החיצונים מהם, על כן זכו בשכר שהוא של קיימא ויעש להם בתים, שהוא קבע... (שמות תרע"ד)
ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש... דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד, דלעומת שאדם עומד מרחוק ביראה מה' לגשת למעלה ממדרגתו, לעומתו עומדים כחות החיצונים מרחוק ממנו ואינם יכולים לגשת אליו. ונראה שלא סוף דבר כחות חיצונים מן החוץ, אלא אף באדם עצמו כן היא המדה, שחלקי הרע שבו עומדים מנגד ואינם מקבלים מהברכה שחלקי הטוב מתברכים. (שם בא תרע"ז)
ראה עוד עבודת ה'-כללי משפטים תרע"ד.
אך ענין האדנים... והנה הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלעומת שאדם מתירא מפני הקב"ה בה במדה הוא מטיל פחד ואימה על כחות החיצוניים. ולפי זה מובן אשר לצורך מסעות המדבר היה נחוץ שיהיו ישראל עומדים בפחד ואימה מפני הקב"ה, ובודאי ישראל אחר מתן תורה היתה להם מדת יראת שמים בשלמות, כמו שכתוב (שמות כ') ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וכן הוא במדרש, לשעבר היו אומות העולם יראים מכם, אך אחר חטא העגל שאבדו את גודל מעלתם בודאי איקלישא מדת יראת ה' מעל פניהם, על כן היתה עצת ה' לצוותם במנין שיהיו עוברים כל אחד לפני משה רבינו ע"ה, והיה משה רבינו ע"ה נותן עין בכל אחד ומשפיע עליו לטובה ממדותיו... ובזה התחזקה בישראל מדת יראת שמים... (שם משפטים תר"פ)
אך הנה ידוע, שיראה ואהבה הן תוצאות החכמה והשכל שבאדם, שלעומת גודל החכמה שבאדם כך תגדל אצלו יראת שמים, כי יראה היא אותיות ראיה, וכמו שהגיד הרה"ק ר' בונם זללה"ה מפרשיסחא על הרב אברהם אבן עזרא, שלגודל חכמתו אינו יכול לידע איך חי חמשה רגעים מגודל יראת ה'... (שם תשא תרע"ט)
ראה עוד עבודת ה'-אהבה ויקהל תרע"ט.
אך מאין נצמח שאנשים גדולים כמוהם (נדב ואביהו) תהיה להם טעות, ולא הרגישו מה שעוד עליהם לכתתא רישיה לסט"א במסעות המדבר, בזה יש דעות שונות... ונראה כי הכל נמשך מן החטא הראשון "ויחזו את האלקים וגו'" ולא עמדו מנגד באימה ופחד... ובאשר פגמו הם במה שלא עמדו מנגד באימה, על כן גם כחות החיצונים לא עמדו מנגדם, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאם אדם עומד מנגד ומתקרב לדבר קדושה באימה ופחד, לעומת זה נופל פחדו על החיצונים בל קרוב אליו... (ויקרא אחרי תרע"ה)
למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ויש להבין דחטא הוא שוגג שנזדמן לידו חטא בלי ידיעה, ואיך שייך לומר שהיראה תמנעם מחטא. ונראה על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעיקר היראה לבל תאבד ממנו קרבת האלקים ואהבת ה' שבו, וזוהי יראה הנצמחת מכח אהבה, כי כל מי שאהבתו יותר, תגדל היראה יותר, וכבר אמרנו שזה נקרא יראת חטא שמתירא שלא יחסר לו כל מה שסיגל, שחטא הוא לשון חסרון... (במדבר שבועות תרע"ה)
ונראה בהקדם דברי הש"ס... ונראה עוד לומר, דהנה ענין יראת ה' מצינו בשלשה לשונות, יראת שמים, יראת חטא, יראת עונש. יראת שמים היא מפני פחד ה' ומהדר גאונו, וכ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור הגיד שיראת שמים, היא כדוגמת שמים שלחין היו ביום הראשון לבריאה, ונקרשו בשני מפני גערת ה' באמרו יהי רקיע, כאדם שמשתומם מגערת המאיים עליו. יראת חטא היא כאדם שמתירא שלא יאבד כל הונו רכושו וחיותו, כן מכל שכן האדם אשר הנקודה האלקית שבו היא עיקר מכל העולם ומלואו, והוא מאבדה ממנו על ידי העבירה, יראת עונש כמשמעו יסורי העונש רחמנא ליצלן, או כמו שכתב הרמב"ם שבחטאו יגרום למנוע ממנו דרכי התשובה...
ובזה יובנו דברי הש"ס, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה (ברכות ה'), כי אורייתא וקוב"ה כולא חד, ובהתעסקות בתורה בכל כחו התורה מאירת עינים, ומשתומם מפני פחד ה' ומהדר גאונו... וברש"י יומא ע"ב חבל על דלית ליה דרתא וכו', שכל התורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים, אך אי לא אזיל, זה מורה שההסתר גדול אצלו מאד, וכאמרם ז"ל (ברכות ס"א) יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב... ויצר הרע סותם את שניהם, על כן לא אזיל מפני התעסקות בתורה, שהרי אינו נכנס לתוך לבו, העצה היא לקרות קריאת שמע, שהוא מבריח את המזיקין... וזה מורה הלשון ה' אחד, שאין שום מציאות זולתו ית"ש, על כן שוב אי אפשר לשום נברא להזיק נגד רצון השי"ת... אך אם עדיין לא אזיל, ובהכרח שמפתחי הלב עדיין סתומים, זה מורה שגסות הרוח שבו טרדתו... על כן עצתו שיזכיר לו יום המיתה, יום המר, ואז יכנע לבבו הערל... (שם נשא תר"פ)
ונראה דהנה מה דיראת ה' מביאה להעשות מלך, יש לומר דהנה מהות המלך להיות משפיע לעם ואיננו נשפע מהם, כבש"ס נדרים כ"ד, לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי... ומכל מקום עיקר הדבר שלא יתפגם במחשבות העם תלוי ביראתו מהשי"ת, שבה במדה שהוא ירא את השי"ת ועומד מרחוק באותה מדה עומדים העם מרחוק ממנו ואין מחשבתם פוגמת אותו, ועל כן כל מי שירא את ה' הוא ראוי להיות מלך... (שם בהעלותך תרע"ה)
יש להתבונן במצות ציצית... אך אית יראה ואית יראה, יש יראה שהיא מחמת דאיהו רב ושליט וזו נקראת יראת שמים... ויש יראה שלא יאבד כל הונו ורכושו ברגע אחד, היינו הונו ורכושו הרוחני הוא הדביקות והחיבור שיש בינו לבין קונו, שודאי אם עושה מעשים בלתי נרצים להשי"ת, הרי על ידי זה יפסק החבור, והוא שוטה המאבד מה שנותנים לו. והנה יראת שמים כנ"ל היא מדת יצחק, אך היראה שלא יאבד את הדביקות היא נצמחת מכח האהבה והדביקות, ומי שהוא אוהב ביותר יש לו יראה זו ביותר, והיא מדתו של אברהם... וממוצא דבר שתכלת היא יראה שלא תקלקל את האהבה, על כן מצוה להקדים לבן שהוא אהבה, שהיא היא המולידה את היראה. (שם שלח תרע"ד)
ונראה כי באשר מדת טבעו יתברך להיטיב לכל הנבראים, אם כן גם זה הוא ניתן בלבם ללכת בכל דרכיו וגו', רק באשר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואי אפשר שהשי"ת יכניס בלבם מוראו, ושוב מאחר שאין בהם יראה אי אפשר להם לקבל מתנת השי"ת ללכת בכל דרכיו וגו', כי היראה זוהי השער לה' וגו', ואמרו חז"ל (שבת ל"א) חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, ועל כן שפיר אמר הכתוב שאינו שואל מעמך כי אם ליראה, וממילא יהיה ללכת בכל דרכיו וגו'. ובאמת שבלתי מובן מדוע לא נמצא יראת שמים בכל אדם המאמין במציאות השי"ת... אך על זה אמרו ז"ל (ברכות ס"א) יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב וכו', והוא אוטם ומכסה את הלב שלא תכנס בו הארת השכל... והוא ס"ם וכת דיליה, שמספר האותיות הבלתי טובות שבו שהם ס"מ מספרן מאה... והן מאה הכחות החונים בין מפתחי הלב, וזהו שתיקנו מאה ברכות בכל יום, כי על ידי מאה הברכות מתדבק האדם בקדושה ומסלק ממנו את מאה הכחות הנ"ל, ועל ידי זה יוכל לבא ליראת שמים כנ"ל וזה שבמצות היראה שנאמרה כאן נרמזו מאה ברכות, כאמרם ז"ל (מנחות מ"ב) אל תקרי מה, אלא מאה... (דברים עקב תרע"ב)
ראה עוד עבודת ה'-אהבה, תבא תר"פ.
...וכבר דרשו רז"ל על "ובמורא גדול" זה גילוי שכינה, כמו שכתוב בהגה"ה דריש אורח חיים "וכשמשים אל לבו וכו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה". היראה וההכנעה הוא מצד הכרת הרוממות, כמו שנאמר (מלאכי א') "אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי" שמגיע הכבוד והיראה מצד הכרה שהוא אב ואדון, וזהו הקדושה, ומתוך כך מלא כל הארץ כבודו, שהכבוד שמים מתמלא בכל הברואים השפילים על ידי הכרת קדושתו ואדנותו על בירורה, שכך המשפט להיות חוזר חלילה על דרך שאיתא (באבות) אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה, יראה היא אמירת קדוש והכרת הרוממות, וחכמה היא ההשגה שמלא כל הארץ כבודו, והחכמה באה מתוך היראה. ואמנם היראה גם כן היא רק מתוך החכמה וההשגה שהוא בעשרה מישראל כנזכר, כי דבר זה הוא תכליתה של בריאה שיהיו רבים ועדה שלימה מנבראים מכירים שיש השי"ת המרומם ומנושא בתכלית הרוממות. ואין תכלית המכוון בהכרה זו נשלם אלא כשיהיו עדה שלימה מעידים כן, לא ביחידי, שהוא רצון השי"ת ברבוי הנבראים שיהיו מעידים גם הם על העדר הרבוי והיחוד אמיתי, לא בנברא יחידי. ולכך אין אומרים קדושה ביחיד... (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד סב)
על ידי היראה אדם זוכה לבנים, כמ"ש כי כן יבורך גבר ירא ה', וגבר נקרא האיש מצד כחו כח גברא, (ולכן נקרא כן התרנגול כד"ש (ברכות כ"ב) שלא יהיו וכו' כתרנגולים), וגם שם הגבורה כמ"ש איזהו גבור וכו', וכשהוא באותו כח ירא פירוש מוגדר שלא יעשה רק לרצון השי"ת, (וגם יראה זו בושה כמ"ש בנדרים כ' שמתבייש בחדרי חדרים מפני השי"ת, אז זוכה לשכר פרי הבטן, שהגפן פוריה עושה פירות זיתים, כי שמן הוא חכמה וגפן יראה כנודע, וראשית חכמה יראת ה' ואי יראת ה' אוצרו אין וכו', ויין ישמח לב כמ"ש בתדב"א (רפ"ג) יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, כי כשיודע שהשי"ת פועל הכל והוא הנותן לו כח וגבורה מזה נמשך יראה וגם שמחה... (חלק ב צדקת הצדיק קמז עמוד מח)
כפי התרחקות האדם מן הרע והיינו מכל חמודות העולם הזה ותשוקות דלגרמיה כך הוא מתקרב להשי"ת ומשיג אורו ית', וכמ"ש השיבנו והאר פניך, וכן להיפך כפי השגתו מהשי"ת כך מתרחק מעניני עולם הזה, כמ"ש אנכי ולא יהיה לך, ועל זה אמר אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה, חכמה הוא השגת השי"ת ויראה הוא מן החטא, והא בלא הא לא סגי, ויראה נקרא אוצר וכלי קיבול שהלב מתפנה מכל מיני תשוקות וחמדות וממילא הוא כלי פנוי לקבל דברי תורה... ולכך הם שניהם ביחד ואין הא' קודם לחבירו רק ברגע כמימריה, אבל תיכף תכוף לו מדרגה האחרת. והמפנה לבו להשי"ת תיכף השי"ת משרה אורו שם, כי היראה היא מה שהשי"ת שואל מבני אדם, כמ"ש ועתה מה וגו', והחכמה מה שהשי"ת משפיע כמ"ש יהיב חכמתא וגו', ונאמר כי ה' יתן חכמה, ואתערותא דלתתא צריך להיות מקודם, ועל זה אמר (שהש"ר ה') פתחו לי כחודה של מחט, כי די בכלשהו יראה, ואז יושפע בלבו נגדו כך חכמה, וממילא על ידי החכמה תבוא לו עוד יראה, ואז תבוא עוד חכמה וחוזר חלילה עד שיהיה פתחים שיהיה וכו'... ור"ל שיהיה ממעמקי לבו התעוררות גמור דעזיבת החטא ולעזוב כל עניני עולם הזה אפילו רגע א' די. (שם קנב עמוד נ)
...וכן אצל התלמיד חכם היראה נכללת בהתורה, וכד"ש ברבי בברכות י"ג שבעת לימודו מעביר ידיו על עיניו, (כי עיקר היראה בעצימת העינים מראות ברע, ולכן מדריגת יצחק הוא דמחוי הקב"ה בעיניהו כמ"ש בשבת (פ"ט), ומשום כי לא יראני וגו' בעיני בשר רק בעיני השכל, לכך מעביר וכו' עד שלא היה ניכר קבלת עול מלכות שמים כלל שהיתה מובלעת תוך התורה. וכן רשב"י ודאי הוה מהדר אשמעתא שיש בה קבלת עול מלכות שמים ועבודה שבלב כעומד לפני המלך, כי באמת הכל כלול בתורה כטעם אני בינה שהוא תשובה כנודע, וזו עבודה שבלב היותר גדולה דבינה לבא כנודע, ולי גבורה בכבישת היצר וזה על ידי יראת שמים שכובשת תאות היצר הרע, והכל בתורה ונקרא על שם הדכורא. (שם קצה עמוד עג)
...אבל בפנימיות הוא רק משה שהוא חלק הדעת שלכל נפשות ישראל כידוע, ומצד הדעת והתלמיד חכם אצלם הוא בפנימיות לבם ומוחם גם כן השגה זו שהיא מתנה גמורה, כמ"ש (שבת ל"א) אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים שזה לבד מאתערותא דלתתא מה שאינו כן אהבה באה לאדם מעצמו כידוע, שזה מתנה... (חלק ג דובר צדק עמוד ו)
...ויצחק יראה, כמ"ש בהקדמת הזהר (י"א ב') ביראתך דא יצחק, היפך גאוה כמו ששמעתי דעיקר יראה הכרת החסרון וכמ"ש עקב ענוה יראת ה'... (שם שם עמוד יא)
התחלת העבודה היא היראה, כמ"ש ראשית וגו' ואומר מה ה' וגו' כי אם ליראה, והוא הסוף והתכלית גם כן כמ"ש סוף דבר וגו' ירא וגו', וכן המשילו (שבת ל"א) יראה ותורה למפתחות חיצונות ופנימיות ולדרתא ותרעא (דירה ודלת), דהיינו מפתח חיצון של התרעא, וגם הדרתא שאמר התרעא תחלה וסוף, וכמ"ש (אבות פ"ג) אם אין יראה אין חכמה הרי שהיא קודם לחכמה, ואם אין חכמה אין יראה הרי שבא אחר החכמה, כי היראה היא שורש לזהירות במצות לא תעשה, ומי שאין בו יראת שמים בודאי אין זהיר במצות לא תעשה, ואפילו מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה וכו' (שבת מ' א'), ונקרא רשע כשעבר על לא תעשה, ונאמר ולרשע וגו' מה לך לספר וגו', דמוטב שלא יעסוק בתורה דחבל על וכו'. וכן בהיפך שנה ופירש קשה מכולם, ומוטב שלא עסק בתורה מקודם... ונמצא שם שמים מתחלל והיראה צריכה לדברי תורה בין בתחלה בין בסוף והיא העיקר, כטעם (שבת פ"ח) נעשה ונשמע פריו ועליו. (חלק ה רסיסי לילה ז עמוד ו)
וידוע העומד לעומת חבירו ימין זה נגד שמאל זה וכו' וזהו יפול מצדך וגו', דהשמאל דהיינו יראת השי"ת היא מפלת תאות רעות, וכמפורש בכתוב "כי אמרתי רק אין יראת וגו'" כי השקועים בתאוה אין יראה נגד פניהם, ולכך היראה היא תרעא לאעלא וכו', היינו ההתחלה בילדות, דאז יצר התאוות בוער, ויפול רק אלף, כי אמרו (סוטה מ"ז) יצר וכו' וימין מקרבת, אבל רבבה מימינך על ידי אהבת השי"ת הגורמת אהבת ישראל ודוחה רציחה וכעס וקנאה ואביזרייהו, ולאלו היא דוחה לגמרי, דאין בזה קירוב כלל... (שם רסיסי לילה י עמוד ט)
ובראש השנה ההתגלות הוא פחד, ואנו מבקשים "ובכן תן פחדך על כל מעשיך" כי זהו ההבדל בין ישראל לעמים שהם רוצים בשלוה ובורחים מפחד, ואפילו מפחד השי"ת, אבל בני ישראל רוצים בפחד השי"ת כי זהו אמיתות השלוה והשמחה והסרת כל מיני פחד, וכמ"ש בע"ז ס"ה אתון אית לכו אימתא דמלכותא, דבתכלית השמחה ושלות תענוגי עולם הזה שהיה להם בא פחד מלך בשר ודם ועירבב את הכל, אבל אנן לית לן אימתא דמלכותא מאחר שאין לנו מלך אלא אתה, ומה שאימתו ית' מוטלת עלינו זהו תכלית שלותינו ואנו מצפים ומבקשים על זה ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך, וזה סוד ראש השנה שהשמחה מסותרת בפחד, כי הידיעה שקודם ההשתדלות מצד ההתגלות עומד בפחד על כל פסיעה שלא יטה מרצון השי"ת, וכמ"ש (ברכות ס') אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב, וראש השנה שהוא זמן בריאת עולם הוא זמן ירידת הספינה ללמין (נמל) שהיא מפחד, שאינו יודע איזה רוחות יעברו עליה, אלא שאנו נכון לבנו בטוח בה' שיוציא כאור משפטינו ועל כן הוא חג שהחודש מתכסה בו, היינו חידוש אור דכנסת ישראל נעלם מכוסה עדיין אלא שאנו בטוחים בהשי"ת שיוציא כאור משפטינו... (שם עמוד קנ)
קודם סעודת ליל שבת אומרים אשת חיל וגו', דכנסת ישראל אשה יראת ה', וזה בשבת, שכל א' מישראל משיג היראה, דשומרי שבת נקראו יראי שמי (תענית ח'), ובכניסת שבת כל אחד מישראל זוכה לנשמה יתרה נשמתין חדתין... (פרי צדיק בראשית חיי שרה א)
...כי ה' תתאה הוא בחינת התגלות מלכות שמים בנפשות ישראל, ומזה מופיע היראה בנפשות ישראל, כמו שנאמר ואם אדונים אני איה מוראי, וכדאיתא בריש או"ח שכאשר ישים אל לבו שמלך מלכי המלכים עומד עליו, מיד יגיע אליו היראה והבושה וכו', וענין יראה זו היא בלב, וכמו שאמרו (יומא ע"ב) על "פסוק לקנות חכמה ולב אין" על עוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים שנקרא בשם לב, וה' עלאה בינה לבא, והיינו כשנקנה היראה כבר בפנימיות נקודה שבלב, וה' תתאה מרמז על היראה בחיצוניות, ועל זה אמרו ז"ל (ירושלמי פאה) אימת שבת על עם הארץ, והיינו היראה בחיצונות הלב, והוא על דרך אמרם (פרק ג' אבות) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ... ונראה שנצרך לעול דרך ארץ עם התורה, אמנם זהו רק לאחר הקלקול של אדם הראשון, שנאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", וגם זה היה לטובתו, כמו שנאמר "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך"... (שם ויצא ג)
...אמנם יש לומר שבאמת יש ב' ענינים ברוגז, ענין הרוגז של כעס הוא דרגא דעשו, שהוא הפסולת דגבורה דיצחק שבקדושה, ויש רוגז בקדושה שנקרא פחד יצחק, והיינו היראה והפחד מהשי"ת לבל יעבור רצונו ית'... והיינו רוגזו של יוסף שנאמר בו "את האלקים אני ירא", שכדי להתגבר על היצר הרע נצרך להתלבש ברוגז ופחד ביראת ה'... (שם חנוכה יז)
...כי שיתן האדם אל לבו שמלך מלכי המלכים עומד עליו יגיע אליו היראה, והיינו "ראשית חכמה יראת ה'" שבת דמעלי שבתא איהי יראה ושריא בה יראה, ושכינתא תתא נקרא לב גם כן, וכמו שנדרש (יומא ע"ב) ולב אין על מי שאין בו יראת שמים, ועל ידי היראה בא לתשובה, שכן נדרש לשון יראה על תשובה, שעל ידי היראה נזכר ומתחרט על חטאיו ושב עליהם, וכשנכנס היראה למעמקי הלב כתוב, "ולבבו יבין ושב וגו'", וזהו בינה לבא, וזה שאמר שמושלת בעולם הזה, היינו יראה שהיא מ' מלכות, ובעולם הבא תשובה בינה עלמא דאתי... (שמות ח)
...וטהרה היא ממדת היראה, כמו שנאמר יראת ה' טהורה, דיראה היא על ידי שמצייר האדם בלבו שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה, ואז הוא נגדר וטהור מענין פגם זה ויש לו ריח טוב, וזה שנאמר "והריחו ביראת ה'" וזהו ריחא עלאה שהרגיש אברהם אבינו ע"ה ממערת המכפלה... (שם בא ה)
...ובקריעת ים סוף נאמר "וייראו העם את ה'", מדת היראה נקרא זהב, כידוע, ואף דאהבה גדול, כמו שכתוב בסוטא ל"א, זהו מצד המעלה עצמה דודאי מדת אהבה מעלה גדולה יותר, אבל מצד השתדלות האדם העיקר יראה, כמו שאמרו (ברכות ל"ג) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר מה ה' וגו', כי אם ליראה, ואין להקב"ה וכו' אלא אוצר של יראת שמים, כי האהבה בא אחר כך ממילא כידוע, מהא דדרכו של איש וכו'... (שם שקלים א)
...וכמו שנאמר מצפון זהב יאתה, והיינו בחינת היראה והצמצום, שעל זה רמזו ז"ל (בב"ב כ"ה) הרוצה להעשיר יצפין, היינו מי שהוא בבחינת צפון ביראה גדולה וצמצום בעצמו זוכה לעשירות בפועל, מפני שירא שלא יקלקל לו העשירות, כמו שנאמר בשלמה "רש ועושר אל תתן לי וגו'", ועל ידי זה זכה לעשירות והוא מדת מלכות הפלגת היראה וההכנעה בלב... (ויקרא ב)
... אך מה שכתב יפה שעה א' בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, הוא פירוש מלא חפנים עמל והיינו תשובה ומעשים טובים, תשובה בא מצד היראה, כמו שכתוב אשרי איש ירא את ה', שעושה תשובה כשהוא איש, ועל ידי היראה מתבייש ושב על העבר, וזהו דרועא שמאלא יראה, ומעשים טובים דרועא ימינא ימין שפשוטה במצוות, וזהו מלא חפנים עמל בעולם הזה... (שם ה)
ומצינו אצל אברהם אבינו ע"ה אף שהיה מדתו אהבה, מכל מקום אחר נסיון עשירי כתיב, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ואף שלפי הנראה היה זה מרוב אהבתו להשי"ת שדחה אהבת בנו יחידו, אך שלמות האהבה היא היראה עלאה, וכמו שכתוב במדרש כמה עשה אברהם ולא נתהלל, אלא שהיה ירא לפניו שנאמר כי עתה ידעתי וגו', והיינו יראה עלאה יראתי מתוך שמחתי, וכן יציאת מצרים שהיה בזכות אברהם, אז הוציאו הנקודות קדושה ממדת החסד ואהבה ועשאוה כמצודה שאין בה דגן, דהיינו קיום החיים, וכמצולה שאין בה דגים, היינו החיים בעצמה... (שם פסח לט)
...והנה בכל מקום אהבה גדולה מיראה, וכאן אמר שגדולה ביזת הים שהיא זהב יראה, מנקודות הכסף אהבה, אך באמת זהב יקר תמיד יותר מכסף, וצריך לומר להיפוך, כיון שזהב מרמז ליראה וכסף לאהבה, אך כתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה", והיינו די"ק מרמז לדחילו ורחימו, דיו"ד חכמה וזה בא על ידי החשק ואהבה, וכמו שכתוב אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת תורה ומצות וכו' אותנו למדת, ה' בינה לבא, והיינו כשנכנס היראה למעלי הלב, כמו שנאמר אז תבין יראת ה' וגו', וכן כתב בזהר הקדש עביד לאברהם ברזא דחכמה, ליצחק ברזא דבינה וכו', ומדת אברהם אהבה ויצחק יראה... וכיון שזוכה האדם ליראה עלאה שנכנס היראה למעמקי הלב שהוא בינה לבא זוכה גם כן לחכמה שהם תרי רעין דלא מתפרשין... ואף דכתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", אך כאמור דהשתדלות האדם ביראה עלאה בינה לבא, ועל ידי זה זוכה למדת האהבה, שם בעקדה כתוב כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וגו', ואף דלכאורה ענין העקדה היה מרוב אהבת ה' שדחה אהבת בנו יחידו אך שלימות האהבה כשבאה על ידי היראה... אך מפני יראתו העצומה לעבור על מצות ה' שמא יש לו נגיעה לאהבת בנו, על פי מדת היראה הזו עקד את יצחק בנו, וזה שנאמר "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", ואז נשלם במדת האהבה כשבא על ידי יראה. וזה שנאמר בקריעת ים סוף, וייראו העם את ה' ויאמינו בה', שאז זכו להיראה עלאה ואמונה שלמה, וזהו בזכות אברהם, דכתיב ויבקע עצי העולה, והיינו שזכו למדת אהבה על ידי יראה... והוא כאמור דשלמות האהבה כשבאה על ידי יראה, ושלימות היראה כשבאה מרוב אהבה, וכמו שאמרו אמר דוד אני יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי, ואהבתי עלתה על כולם, והיינו האהבה שזוכין על ידי יראה שמכניס למעמקי הלב בינה לבא, ואז זוכין לדעת כמו שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא, שהוא שלמות יעקב אבינו ע"ה... (שם נב, ועיין שם עוד)
אך הענין על פי מה שכתוב (עדיות ב' ט') האב זוכה לבן וכו' ובחכמה, דהשפעות החכמה בא לבן מהאב, והאם שאינה בת תורה ואיננה מחויבת ללמד בנה תורה היא מכנסת יראת ה' בהבן, שנקראת אשה יראת ה', וזה שאמר הכתוב "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו", דעיקר החכמה לבן מהאב וישמח האב, ובן כסיל, היינו שאין בו יראת שמים, וכמו שדרשו (יומא ע"ב) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכו', שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים, שכיון שאין בו יראת שמים, אף שלומד תורה מכל מקום נקרא כסיל, דעיקר תורה שמורה לאדם דרך ה', וכיון שאין בו יראת שמים, אף שלומד תורה מכל מקום נקרא כסיל, ולכן כתוב ובן כסיל שאין בו יראת שמים תוגת אמו, שלא הכניסה בו יראת שמים, וזה שאמר אמו דכנסת ישראל, ובגין דבה שריא יראה, ואיהו יראת ה' אתקרי אקדים דחילו דילה... (שם קדושים ג)
...ואמנם בפרשה זו כתוב מורא אב ואם, ואיך יתכן לירא משום נברא שבעולם זולתי השי"ת, ורבי עקיבא שדרש את לרבות תלמידי חכמים, יש שייכות מצד שהתלמיד חכם מלא קדושת כבוד אלקותו ית"ש והוא חלק אלקי ממש, ויראתו מתלמיד חכם היא יראת הקב"ה, דמורא רבך כמורא שמים, אבל איך שייך לירא מהם, ואמרו בקדושין דהוקש מוראם למורא שמים, אך באמת גם מוראם בכלל מורא שמים, כמו שאמר בגמרא כד שמע קל כרעא דאמיה אמר איקום מקמי שכינתא דאתיא... (שם ה, וראה שם עוד)
...ואמר מה נורא המקום הזה, פירוש נורא, שנופל הפחד ה' ממילא ומעצמו, דמדת יצחק הוא פחד יצחק, היינו שמצייר לפניו הפחד והמורא, ועל ידי זה נופל עליו ויגיע אליו היראה, מה שאינו כן נורא, היינו ממילא שנופל עליו הפחד והיראה מצד השי"ת, וכתיב ראשית חכמה יראת ה', וכתיב "הן יראת ה' היא חכמה", שעל ידי היראה זוכה לחכמה ולטעום טעם בדברי תורה, וזה עיקר ויסוד תורה שבעל פה, היינו טעמי תורה להרגיש טעם בדברי תורה... וכן בלילה שלפני מתן תורה אחר יציאת ארץ מצרים זכו ישראל שכשיקבלו אחר כך התורה שיהיה נקבע בהם הדברי תורה, היינו שיוקבע בהם היראה והחשק לדברי תורה, והוא ראשית חכמה יראת ה', ומזה בא האור תורה תורה שבעל פה טעמי תורה חהרגיש אור ומתיקות בלב מהדברי תורה כשיקבלוהו... (שבועות ב)
...והיינו שהטענה שלהם היתה, כיון שעיקר המכוון מהאדם הוא שיהיה נפשו מלא ביראת ה' שיוכל להיות גבור הכובש את יצרו בסור מרע, וזה נקרא בחינת קדושה, כי כל הגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש, וגם שיהיה הלב מלא בדברי תורה, היינו שיהיה נקבע הארת דברי תורה בלבו, בכל מעיינו בו ית' בלי היסח הדעת מהשגחת הווייתו ית'. ושני הענינים הללו זכו בזה הדור המדבר בתכלית השלימות בשעת מתן תורה, כמו שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ובחינת כהן ידוע, שהוא מפנה לבו רק לדברי תורה... וגוי קדוש הוא בחינת תכלית היראה בנפש הנקרא קדוש... וזהו הרמז טלית שכולה תכלת, היינו היראה, כי תכלת מורה על יראה, כידוע מזוהר הקדש... ועל זה נבחר אהרן להיות כהן גדול, שהוא בחינת קדש קדשים, מפני שהיה תמיד ירא לנפשו שלא יחטא ויפגום ממטרת רצונו ית', וכידוע מספרים הקדושים, על "למה אתה בוש לכך נבחרת", שדייקא מפני זה שאתה בוש בעצמך וירא מלגשת מצד שאתה מרוחק בעצמך, לכך נבחרת להיות כהן גדול להקריב קרבנות עבור נפשות של כלל ישראל... (קרח ב)
...אך כונתו שיראה כזו שלפי שעה הוא ירא מה יוכל להועיל, ופן יתקלקל אחר כך, אך כאותן שכבר נקראו יראי אלקים, היינו שכבר הוא אצלם באמת בקביעות בשורש שכבר נקראו כן, וחשב כאברהם דכתיב ביה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, וזה נכתב בנסיון עשירי, שזה מורה, שנקבע אצלו בשורש מכל וכל שעל זה מורה מספר עשר... ובאיוב כתיב תם וישר, ואחר כך ישר, שזה מורה כשמתיישר הלב שיהיה לב אחד לאביו שבשמים... ואחר כך כתיב וירא אלקים, היינו שנקבע אצלו היראה, וגם הוא נולד כך מעיקרו כעין מה שנאמר ביעקב אבינו איש תם, גבר שלים. אך אחר כך קלקל איוב והוצרך לתשובה ויסורין, מה שאינו כן ביוסף... רק השי"ת שמרו וכבש יצרו וינס ויצא החוצה, ועל זה נאמר עדות ביהוסף שמו, אתקשר בה בשכינתא האי ה' דאתוסף ביה, ואחר כך כשנעשה מושל במצרים ונתברר שנעשה מרכבה למדת צדיק, אז אמר את האלקים, היינו ה' אלקים אני ירא, והיינו שזכה על ידי תשובה בחינת ה' עלאה שיוקבע בו היראה לעולמי עד... (מטות ד)
...אבל באמת יש ב' מדרגות ביראה, דתחלת היראה שהוא מדת מלכות, דאיתא בזהר הקדש דאיהי יראה ושריה בה יראה, ועוד ודא איהו תרעא לאעלא גו מהימנותא, ומי שאין בו יראת שמים על זה אמר ולב אין ונקרא כסיל, וזה נקרא מפתחות החיצונים, והם ד' אותיות של שם אדנ"י, רק התורה נקרא גם כן תרעא לדרתא, היינו דעל ידי התורה יוכל לזכות שיכנוס היראה למעמקי הלב, כמו שנאמר "אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא", שהוא בחינת בינה, וזה נקרא דרתא שנכנס היראה בעומק במעמקי הלב, והתורה הוא תרעא לזה, והוא מפתחות הפנימיים,שהם ד' אותיות הוי"ה... (דברים שופטים א)
ואמר לאהבה את ה' אלקיך, על דרך שאומרים בשם הרבי ר' בער זצ"ל שעיקר השתדלות האדם מצידו צריך להיות עיקר ביראה, כמו שנאמר "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", והאהבה באה אחר כך ממילא מצד השי"ת בתורת מתנה, על דרך שאיתא דרכו של איש לחזור אחר אשה... (שם נצבים יח)
...ועל פי זה הלא מוסר היא התבוננות ביראה, ויראה הלא מצות עשה מהתורה, ולא עוד אלא שכל מצות התורה יסודן יראה, כמבואר בראשונים באר היטב, ולא עוד אלא שמבואר בספר מעלת התורה שנכפלה מצות יראה נ"ב פעמים בתורה, לבד בנביאים וכתובים, הרי בודאי יש לנו להפסיק לתפלה להתבונן ביראת אלקים, ומקשים כמה מצות ביחד כמספר שהוכפלה וגם הוא יסוד כל התורה כולה. אלא שרבי שמעון בר יוחאי וחברים כבר יש להם יראה והגיעו למדרגה היותר גדולה יראה פנימית המושגת על פי התורה, כמבואר בשבת ל"א, אבל כגון אנו הצריכים עדיין ליראה ולהתלמד מתפלה, מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפלה. ואם רבי יוחנן אמר שהוא וחביריו צריכים עדיין להתלמד מצות יראת ה', אנן מה נאמר, ומה נואלו האנשים האומרים שכי אין צריכים מוסר. ואם יאמרו הלא התפלה היא מוסר, הרבה מוסר צריכים ללמד עד תהיה לו התפלה להתלמד ממנה יראת שמים, כמו שהנסיון מעיד על זה. (חלק א קי)
...והנה הם ראו גדולתו ית' פנים בפנים, ולמה להם "אשר ילמדון ליראה"? אלא ודאי כי גם דור מקבלי התורה עין בעין, אחרי קבלת התורה, צריכים גם כן להתלמד על פי המראה הנורא שראו במתן תורה, ולאט לאט יקנו קנין טבעי בהיראה המושכלת להם בעמל ויגיעה לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, פירוש כי היראה הנודעת להם בהר סיני היא נמצאת להם כמציאה, אבל בלא יגיעה, ולכן אל תאמין כי קנו היראה לעולם, כי בלא יגיעה הוא רק ידיעה ולא קניה, מה שאינו כן אם אחר כך ילמדון ביגיעה בההשכלה העמוקה, ולהשיב אל הלב היראה המושכלת המיוגעת הזאת, אז דוקא נקנית לאדם יראת שמים בטבע ושלו היא לעד, ולכן את בניהם ילמדון גם כן על ידי יגיעה הנ"ל, וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך... (שם קיא)
היוצא מהמאמר יהיב חכמתא לחכימין, כי כל עיקר התורה תלוי במדות, כי כל היראה תלויה בענוה, כי כפי מה שהוא מחזיק את עצמו בעל על גופו, ככה תחסר לו הידיעה, כי "אין עוד מלבדו", כתיב, ממש הכל כאפס ואין, כל מה שבעולם ובאדם חכמתו וידיעתו גופו ונפשו... הכל השפעה מאתו ית' לכל בריותיו אשר ברא, והאדם נברא בכח להבין כמו מלאך, אבל לא בפועל, וכל מה שחסרה לו הידיעה זאת מחוסר הוא עדיין בחכמת היראה בשלמות, ולא עוד מי לנו גדול מיתרו, והיה חסר לו עדיין חכמה זו בשלמות... וכפי חסרונו של אדם במדות לעומת זה יחסר לו בידיעה זו, עד שאמרו ז"ל "כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד עבודה זרה, ור"י אומר ככופר בעיקר" (סוטה ד') הכל מטעם הנ"ל, שכלפי זה יחסר לו בידיעת "אין עוד מלבדו", כתיב, וזהו עבודה זרה. ומעתה נקל להבין כי יסוד התורה מדות, כי אז יבין "אין עוד מלבדו", כתיב ויראתו שלמה, ויראה היא תכלית הכל. (שם קסז)
בישעיה כ"ט: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף וגו'", ולמה למדנו בהוריות י' "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה"? אם ישתדל ביראת ה' בהשכל ודעת נשתרש אצלו שורש הדת, ואם יש לו בפרטים פניות, היראה הכללית תחזירנו להוסיף יראת ה' תמיד, מה שאינו כן כשהיראה עצמה רק מלומדה.
בשבת כ"ב לר"ע אסור להדליק מנר לנר על ידי קונסא, שהנר חנכה לזכור הנס והשגחתו ית' ויבא לידי יראה, ולכן נתקדש הנר! מי יוכל לשער למוד היראה עצמה, וגם מסייע בזה לרבים... (שם רא)
השתוממתי שאסור לחלוץ תפילין בפני רבו, ובסדור הגר"א גם לא בבית הכנסת ובבית המדרש, שלא יראה כמסלק המורא בבית המלך, הרי שעיקר הלבישה היא להשיג על ידה מורא שמים, וניחא בברכות ל' דאביי שהוכיח לרבו רבה דבדח מהפסוק וגילו ברעדה, ואמר לו רבה אנא תפילין מנחנא, אם כן מצויר לפניו עול מלכות שמים, ואין לחוש פן עבר על מדת וגילו ברעדה, אוי לנו שאין מקיימים חס ושלום מצות תפילין. (שם רב)
בשבת ל"א אין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל וכו', שכן בלשון יוני קוראין לאחת הן, וקשה איך היא יחידה, הלא יש תרי"ג מצות, אלא ודאי התרי"ג מצות לתכלית היראה, שמהן תצא היראה אמיתית לאור... וכן יסדו אנשי כנסת הגדולה ותן בלבנו להבין וכו', היש חסיד יותר מזה? ועם כל זה הוסיפו אחר כך ותן בלבנו לאהבה וליראה, הרי שכל הקודם רק הכנה ליראה. נתאמת כמה גודל לימוד היראה, והוא למוד המוסר להבין מהי יראה ולהתרגל בה. (שם רג)
יש להתבונן לאלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר, לא הצילתו תורתו מהחטא, כי אפשר להנצל רק על ידי תורה נקיה... וכח היצר למעלה מכח השכל, ואין ביד אדם להנצל ממנו כי אם על ידי תורה ומוסר יחד, כי על ידי היראה נעשית התורה נקיה לרפאות... (שם רי)
בשבת ל"א הבנת דבר מתוך דבר, מדרגה עליונה, שמשה רבינו ע"ה לא מצא מהמדות שבקש נבונים, ואפילו הכי גם אם הבנת דבר מתוך דבר, אי יראת ה' היא אוצרו אין, אי לא לא, הרי שמדרגת יראת שמים גדולה מכל, ואינה נקנית על ידי תורה בלבד, כבגמרא הנ"ל, וכן תרגום יונתן על פסוק "ותופסי התורה לא ידעוני" ירמיה ב', ומלפי אורייתא לא אליפו למידע דחלתי, והיינו למוד מוסר... (שם רטז)
ויובן מה שמצאתי מציאה איומה, בילקוט בראשית, ויפל וגו' תרדמה, תחלת מפלות שינה, דמך ליה לא לעי באורייתא. והנראה דתחלת מפלה בלבול הדעת, כי מזה בא רחמנא ליצלן לתכלית המפלה, שהיראה אצלו רק מצות אנשים מלומדה, והפראות לא יוסר כי אם על ידי התבוננות ובירור כנ"ל... (שם רלט)
אמרנו על פסוק (תהלים קי"א) "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם". הנה אם אנחנו רואים איש אחד מתפאר שהוא גביר גדול, מה מאמת לנו דבריו? הלא כשאנחנו רואים שאחד מסרסר לו חצר גדולה של כמה אלפים והוא קונה אותו, ואחר כך עוד... ככה במה נכר חכמת האדם? הלא אך אם יתנהג על פי החכמה, כי אם לא יתנהג על פי החכמה, אף כי נשמע ממנו דברי חכמה, למה זה דומה, לאחד האומר שמהצורך להיות בריא, ומהצורך לעשות רפואה לחולי שלו, אבל אינו יודע איך לעשות... וזהו "ראשית חכמה יראת ה'", והראיה שהוא נותן - "שכל טוב לכל עושיהם", פירוש שיעשה מעשים על פי השכל, וזה לאות כי שכלו טוב, ואם כן כאשר אנחנו רואים כי על ידי יראת שמים מתנהג האדם גם כן במעשיו על פי החכמה, הרי הוא מופת חותך, שהנהו באמת גביר גדול ועצום... ומאמת לנו כי כל העושר הרב מונח ביראה, כי הלא תכלית החכמה על ידי יראה בא, ואם כן היא תכלית החכמה. (חלק ב יב)
אנחנו נחשב תמיד כי יראה וחכמה שני דברים המה, ומי שהוא ירא ה' גדול הוא צדיק גדול, אך לא תואר חכם יהלמנו, למשל, איש אשר יברך מבורך, לאות כי הנהו מקורב ורצוי לו ית', אבל האם נתברר בזה כי הנהו גם כן חכם ונבון, ויש לסמוך עליו בהנהגת בית מסחר גדול וכדומה. אמנם לא נשתרש בנו זה הטעות רק מאשר נשכח מאתנו ברבות הימים כי יראה היא חכמה, והיראה איננה פרוצה לכל פושט יד ליקחנה להעשות ירא וצדיק בין לילה, כי אם יש להיראה מהלכים על פי דרכי חכמתה, ובהם אופן השגתה להתחקות במהלכה ובקנית חכמתה, ומקרא מלא אמר הכתוב (איוב כ"ה) "הן יראת ה' היא חכמה".
והנה מצינו יוסף שפתר חלום פרעה... וגם פרעה השתומם ואמר לעבדיו, "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו", והלא הכירוהו רק לאיש אלקי, אשר אך תואר צדיק וכדומה יהלמנו ולא תואר חכם... והנה פרעה אמר תכף בשמעו פתרונו: "אחרי הודיע אלקים אותך וגו' אין נבון וחכם כמוך", ומסר לו תכף הנהגת כל ארץ מצרים. מה יתרון חכמה מצא בו, הלא רק כצדיק ומקורב לו ית' ראה אותו? אכן פרעה היה חכם גדול... ולכן ידעו גם המה כי מי שהוא ירא גדול, לאות כי הוא גם כן חכם גדול... (שם לט)
...והנה תכלית ההצלחה לאדם הוא להתקשר באלקים, והיתה נפש אדוני צרורה וגו' (שמואל א' כ"ה), ושמא תאמר הלא הפחד מהדר גאונו ית' הוא רתת וזיעה... לזה אמר כי הפחד יהיה לשמחה עצומה, כאשר אנחנו רואים בחוש, כי האדם המקבל עליו עול מלכות שמים אף שעול מונח על צוארו, שמח הוא שמחת אמת שכך צריך להיות, כי האהבת האמת אשר נטועה באדם תתן לו שמחה וגיל לשמח במעדני נפש בהעול הנושא עליו, וזהו "וגילו ברעדה", הרעדה תהיה לכם לשמחת נפש וגילה. (שם קנד)
הענין הוא כך, כי יש יראה חושית ויש יראה שכלית. בכל אחד יש מעלה וחסרון, יראה חושית היא יראת עונשי העולם הזה, כי באמת המביט על עצמו ימצא עונש מדה כנגד מדה... ואם כן יש מעלה בזה שהיא קרובה לתועלת, כי ההרגש בזה נקל יותר מיראה השכלית. אכן החסרון בזה, כי היא אדרבה מוספת תאוה מצד אחר, כי יסודה על טובת עצמו, וגם יש לה גבול, כי אם יצליח בכל אשר יפנה, (שענשו יהיה רק לעולם הבא), לא תועילנו זאת.
אבל יראה השכלית היינו מעונש שאחר מיתה, היא נגד כל תאות העולם הזה, וגם אינו נמלט ממנה, כי אם גם יצליח בזה, אדרבה יתוסף בו יראה, כי אז עוונותיו צרורים וחתומין באין מגרעת...
והנה ודאי כי היו (דור הפלגה) אנשים בעלי דעות, והתבוננו היטב בענין הלז, אכן לא היה להם רק יראה חושית ולא יראה שכלית, כי זה רחוק מהרגש, ועל זה לא יועיל ההתבונן, רק הלמודי ההרגלי, ונקל להבין כי לזה צריך התפשטות מתאות העולם הזה... והם היו משוגעים בתאוות... (שם רט)
...הענין כי כתב רבינו יונה באבות על אותם האנשים אשר תמיד נמצא בפיהם דבר ה', והם רחוקים מהשי"ת. באור הדבר, כי כלי יקר מאד אין להשתמש בו הרבה רק לפרקים מועטים, שלא יתקלקל. וכן בזה, פרומקייט (דתיות) פירוש יראה, הוא ענין יקר מאד, ואין להשתמש בה במקום שאפשר בלא זה. באור הדבר, כמו דקיימא לן (שבת ל"ב) "לעולם אל יעמד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס מנכים לו מזכיותיו". הגם שאצלו ית' שוה הוא טבע ונס... וכן בענינינו צריך לעשות מעשיו כל מאי דאפשר בפשטות, שלא יהיה נכר ממנו כל כך שהוא עושה דברים בקדושה ובטהרה ובחסידות עד שקדוש יאמרו לו, אין זה מדרכי החסידות... (שם רכא)
והנה נחקור נא סבת הדבר שאנו עושים מעשים ולא נעמוד על הכזב שבהם או על רחוקם מן המטרה המכוונת. נראה כך, כי הנה הפנימיות דבר קשה הוא להתייגע, לשבר הלב ולזכך הלב ממדות ותאוה דבר קשה הוא מאד... כי רק למי שיש לו הפנימיות, הנה פנימיותו נובע לו להראותו, כי על פי יראת שמים נכון או צריך להזהר בהם. וכן במדות, מי שיש לו בפנימיותו תוקף עוז הכשר המדות, לו נקל להבין, כי מעשה זה נובע ממדה רעה, מה שאינו כן למי שחסרה לו הפנימיות, אינו עומד על זה, מפני כי הרגשו אינו מוביל לו המדה הזאת... והנה איתא (אבות ו') הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וכתב רבינו יונה ז"ל, הלומד על מנת ללמד... לא שיטרח ויעיין הרבה אולי ימצא איסור בדברים המותרים אך לוקח הדברים כפשוטן, מפני כך אין מספיקין בידו אלא כפי מחשבתו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות, פירוש שדעתו לפלפל בלמוד לדעת אמתת הדברים, ורצונו לטרוח כמה ימים ושנים להשיג דבר קטן לנהוג עצמו על פי האמת, הרי זה למד על מנת לעשות, שכל עיקר מחשבתו אין כי אם אל המעשה להיות אמיתי... וזה סבת הדבר שלומד שלא על מנת לעשות, מפני שחסר לו היראה הפנימית המביאה לו פנימיות השולחן ערוך, ולא כל דין כפשוטו. והנה תראה כי יותר יש לומדי תורה מיראי אלקים הקודמת לחכמתם. חסידים אף צדיקים מועטים המה יותר ממלומדים, ומהו הטעם, אשר אמנם יש הרבה לומדים מתידעים בפלפולי תורה אבל לא ביראה? אבל סבת הדבר הוא, כי כאמור הנה פנימיות דבר קשה הוא, ואינו בא לאדם מעצמו, רק אחר העמל והיגיעה. והנה בפלפולי תורה יביא לו הענין מעצמו להתייגע, כי רואה שאינו מבין הסוגיא וצריך להתיגע, מה שאינו כן ביראה, שכפי ההלצה "דאס איז א בויך וויטאג", זה כאב בטן, כי בכאב הראש לא יכול הילד להטעות את אמו לפטרו מלילך לחדר, כי ממשמשין את ראשו לראות אם הוא חם, מה שאינו בכאב בטן, אי אפשר לדעת האמת. כן בזה, בפלפולי תורה אינו יכול להטעות את עצמו, כי רואה חסרון הבנתו, מה שאינו כן ביראה, שהעיקר בנוי על פנימיות... ובלא יראה פנימית אינו מכיר אותם, ושומר רק הדברים הפשוטים שהמון העם נזהרים בהם, ועל כן יראה לו כי יש בו יראת שמים, ואין לו על מה להתייגע כל כך, כמו שרואה ברור כי בלא יגיעה לא ידע. אך מי שיש לו יראה הפנימית, נעשו לו פנימיותו מעין נובע להראותו הרבה מעשים חדשים שלא יעשו על פי שכל היראה, הרבה מדות והרבה הלכות עושה לו חדשות לשמור ולעשות... סוף דבר היראה הפנימית מביאה לאדם הכרח העמל והיגיעה ביראת אלקים, והעמל והיגיעה מביאין לאדם להכיר יותר ויותר היראה הפנימית, וככל שתרבה אצלו היראה פנימית יכיר יותר המעשים החיצוניים לנהלם על פי התורה. ונמצא מי שגם קיים כל התורה צריך לדאוג פן חסרה לו יראה פנימית, ומפאת זה לא הכיר היטב המעשים החיצוניים...
היוצא מדברינו, כי מפאת חסרון יראה הפנימית האדם אינו עומד על כוונת מצות תפילין, וחסר לו כל זכרון הקשירה, ואשר זהו באמת חיצונית, כי הלא כתוב מבאר היטב כי הכוונה על הזכירה. והבן מאד לעשותם. (שם רצג)
אמר ר"ל (שבת ל"א) מאי דכתיב (ישעיה ל"ג ו') והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמה ודעת... ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא, עיי"ש. הנה כי אף ברכשו כל התורה כולה, וכשאומרים כל התורה הרי הכוונה במלוא מובנה, תורה של חז"ל הקדושים, וכשלומד כל התורה כולה אם כן מה עוד חסר כאן, וכי בתורה לא נכלל יראת שמים? ועם כל זה עדיין נאמר כי עדיין עוד לא נגמר, אלא אי יראת ה' היא אוצרו מוטב, ואם לא לא, הרי רואים אנו כי יש עוד למוד מיוחד חוץ מלמוד התורה, והוא למוד יראת שמים... (דעת תורה ויקרא עמוד כב)
כאשר נתבונן בכוחות האדם נכיר, כי שתי תכונות רעות, אשר כמעט הפכיות הם, ושתיהם ממקור אחד יהלכון, מצד אחד נראה קושי האדם להיות ירא, יראת העונש הפשוטה שלוצאטו זצ"ל (מס"י פרק כ"ד) אומר עליה שהיא יראת נשים, ור' ישראל ז"ל יודעים אנו כי כל חייו נתן נפשו דוקא על יראת העונש, לרוממה ולסעדה, בה אנו נאחזים, וזה מצבינו, וכולי האי ואולי, ואי אפשר לפעול אצל האדם קצת יראה בשום אופן. אנו מדברים תמיד שהסבה שאין יראה אצלנו אינו מפני חסרון אמונה, עד כמה שיש לנו אמונה היה מספיק לנו די יראה, וידוע ומפורסם התמיהה של ר' ישראל ז"ל על האדם מהמשל של סם (ראה להלן במדבר), אבל האמת היא שהאדם כל כך פשוט הוא ופחות, שאינו רוצה לכפות עצמו בשום אופן אף לקצת יראה.
האדם כשהוא בריא ושלם בטוח הוא כל כך במצבו של בריאות, עד שכשיאמרו לו שאפשר שלמחר תחלה ותפול למשכב ימלא פיו צחוק ויחשוב אי אפשר להיות כן. עשיר גדול מימים ושנים, כשיאמרו לו שלמחר יהיה עני המחזיר על הפתחים בודאי יכחיש ויאמר איך אפשר להיות כזאת. כל אחד ואחד בטוח ומאמין במצבו שכן יהיה תמיד, ואינו חושב כלל שבין רגע אפשר שיתהפך כל מצבו. וזהו מחסרון יראה, האדם הירא ומפחד תמיד, יודע כי אין לו לפניו שום מצבי בטחון, בין רגע אפשר שיתהפך מעשיר לעני ומבריא לחולה. מצב האדם הוא כזה שתמיד הוא באימה ובפחדים, אין לו שום הבטחה בעולם...
...שמי הוא אשר פלל כזאת לפני עשרות שנים לומר שבמדינת אשכנז המקולטרה (תרבותית), אשר היה בה שווי זכיות באופן פלא, דוקא שם יהיה מלך קשה כהמן אשר כל יום קללתו מרובה מחבירו, אי אפשר היה אף להאמין, וברגע קל התהפכה אשכנז למדינת היטלר ימ"ש. האמת הוא להיפך, שהיטלר ימ"ש הוא בטבע, נס הוא מה שאנו חיים בין האומות... ואם כן הלא בטבע צריך לפחוד ולירא, ומכל מקום הרי אנו מכחישים כל זה ואומרים איך אפשר להיות כזאת. אין זה רק מחסרון יראה...
לעומת זה נראה להיפך, פלאי פלאים, כשאדם נחלה רחמנא ליצלן על מחלה קשה, וככה עובר עליו שבוע, שתים שלש ארבע, מתיאש כבר, מדמה שאין רפואה למכתו, ואינו חושב כלל שבין רגע השי"ת יוכל להושיעו. מה נפלא הדבר, כשהוא בריא אינו מניח למחשבתו שום מחשבות של יראה, ולהיפך כשהוא במצב של חולי אין לו שום מחשבות בטחון ואמונה, והוא מיואש לגמרי...
תכונה היא באדם שבכל מצב ומצב שהוא נמצא חושב שככה יהיה לעולם. זהו פחיתותו של האדם שאינו חושב כלל שבין רגע יוכל להתהפך המצב מן הקצה אל הקצה, ואחר כך כשנתהפך המצב ההוא חושב להיפך, שככה ישאר לעולם, כשהוא בריא אין לו יראה, ואחר כך כשנחלה אין לו בטחון...
יסודן של דברים, שיראה ובטחון הם שלובי יד, האבות הקדושים אחרי כל ההבטחות להם נתיראו, וחזקיה המלך אחרי נבואה מאת ה' שימות לא נפל מבטחונו כלום (עי"ש על פי מלכים ב' כ' א'), כאילו לא היה. בקצרה: אצלם לא היה כלל שום חלוק, ממצב למצב, תמיד היה אצלם יראה ותמיד היה אצלם בטחון... (שם עמוד כה, וראה שם עוד)
מדברי הרא"ש שהבאנו אנו למדים כי העצה היחידה נגד קלות ראש היא יראת שמים, יראת שמים היא בדיוק ההיפוך מקלות ראש, ואיך יבא האדם לידי יראת שמים, ראשית תשובת האיש הזה עזיבת מצבו, ראשית עבודתו בקודש ליכנס במצב של כובד ראש, כובד ראש היא ההקדמה ליראת שמים... אבל אדם בעל כובד ראש, הוא המלא על כל גדותיו תבונה חכמה ויראה, אותו גם רוחות חזקות לא בנקל ינענהו, הוא ודאי על מקומו יעמוד ואת האלקים הוא יירא... (שם שם עמוד קיז)
רב לכם בני לוי - וברש"י ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב? אלא הם חטאו על נפשותם. ידועה ההערה של הגרי"ס זצ"ל על ההיכי תמצא של אי יראת שמים, במשלו הידוע באיש צמא מאד שמצא כוס של מים ורבים האנשים המגידים לו כי המים זכים ובריאים, ואף על פי כן אם איש אחד, ואפילו איש משוגע ממש יגיד ויאמר אל תשת את המים, משום שבהמים נמצא סם של מות, הרי תיכף יחדול מלשתות המים, אף שהוא נגד השכל הישר, ושהרי סוף כל סוף, רבים האנשים וגם פקחים המבטיחים לו שאין כלום במים, ולמרות כל, הוא פחדו יפחוד, אף על איזה חשש כל דהוא... ובענין יראת שמים, הנה הולך הוא האדם בעולמו בריא ובטוח, ולא מפחד, ולא דואג כלום, על אחריתו, ואיך לא חושש הוא על הספק, פן ואולי ענוש יענש רע ומר על עברו פי ה'?! משה רבינו מתרה אותם בפירוש מבשם השם, על ענין המחתות והקטורת, כי "סם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא", והם מתקרבים ולא מפחדים! (שם במדבר עמוד קס)
וזהו הסוד של יראה, יראה הריהי מדת עצמיות ככל המדות, יראה אינה מורא בשביל דבר אחר, מורא מזולתו, מורא הוא מחמת עצמו של מורא, יראה היא מחמת יראה בעצמה.
יראה הריהי הסוד של מדת הדין, "אש אוכלה הוא" (דברים ד' כ"ד), והרי זה מדה של עצמותו ית', ככל המדות, ואם האדם משיג בקרבו יראה, היינו שמתהוה בקרבו מה ממדת הדין, מציאות של חתיכת אש, מתחיל הוא להתיירא, ממי הוא מתיירא? מחמת עצמו. מחמת האש בוערת שבקרבו, מחמת מדת הדין שבתוכו, ואחר כך מתחיל הוא להתיירא עוד יתר, מחמת המדת הדין במדה היותר גדולה, מחמת אש יותר גדולה, הכלל ישראל התייראו פן "תאכלנו האש הגדולה" (שם ה' כ"ב), זוהי יסוד של יראה, ומיראה מגיעים ליראה יותר גדולה, אש יותר גדולה שמשיג האדם בקרבו, ומזה בא לידי יראה יותר גדולה, ויראה עוד יותר גדולה, עד יראה בלי סוף ובלי תכלית... (שם דברים ב עמוד קיג)
ראה עבודת ה'-כללי, חלק א מ ונז.
...ואולם מצאנו בחינה לזה, והוא יראת חטא, שחושב רבי פנחס בן יאיר אחר כל המעלות... ועיין בזה מסילת ישרים שביאר המדה הזאת, שחושב התנא אחר כל המדות הטובות, כי זהו יראת הרוממות ויראת חטא חלק ממנו, שיראת הרוממות הוא בשעת מעשה או בשעת העבודה, אך יראת חטא הוא בכל עת ובכל שעה, דהיינו שבכל רגע הוא ירא פן יכשל ויעשה דבר או חצי דבר שיהיה חס ושלום נגד כבוד שמו ית'... והנה זה בודאי כי לעשות תשובה על השוגג באופן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יכשל לעולם, הוא רק מי שמגיע ליראת חטא הלזו, שמפחד תמיד מפני רוממותו ית"ש, כי יראת העונש לבד אין בכחה לשמור האדם משום העלם דבר... ועל כל פנים על ידי יראת העונש לבד באמת אי אפשר לעשות תשובה גמורה על השוגג, כי אם על ידי יראת חטא של יראת הרומות כנ"ל... (שם סג, וראה עוד תשובה)
...יראת שמים הוא בכלל ובפרט, בפרט הוא שיהיה האדם ירא מלעבור על רצונו ית"ש לחטא חס ושלום, בכלל הוא שיהיה יראת ה' תמיד על פניו ופחד ענשו, ובל יאמר האדם כי יראת העונש הוא בחינה קטנה, אינו כן, וזהו היסוד הראשון הלואי שנזכה לזה. ועיין בהקדמת הרב חיים ויטאל ז"ל לספר עץ חיים כי העיקר הוא יראת העונש, יראת הרוממות לא יושג רק בלמוד הקב"ה, עיין שם. ובאמת גם יראת העונש, אף שלכאורה הוא יראת עצמו, סוף סוף הוא מתירא מהשי"ת, כמובן מי שמפחד מראש השנה ויום הכפורים הוא הוא יראת השי"ת... (שם סד)
וכבר אמרתי לכם מה שיש ללמוד מדברי אברהם אבינו ע"ה שאמר "כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי", היינו כי אבימלך היה חושב את עצמו לצדיק, כמו שאמר להשי"ת: "הגוי גם צדיק תהרוג", כי היו מתנהגים בנימוס טוב ובדרך ארץ, וחשבו את עצמם לאנשים ישרים מאד, בני אדם מתורבתים, והיתה לאבימלך תרעומת על אברהם איך חשד אותו, שיעשה נבלה כזאת. והשיב לו אברהם אבינו ע"ה, כי באמת איננו מאמין כלל אל ציביליזציה שלהם ולא לישרותם ונימוסיהם, אחרי שאין בהם יראת שמים, כי כל אשר יחפוץ האדם יאמר על רע שהוא טוב, ורק יעשה באופן שיהיה יפה עבורו, והיינו שימצאו איזו תואנה או רמאות איך להרוג את אברהם, אם בגלוי או בסתר, ואחר כך יקח את שרה, ולעיני בני האדם יהיה טוב וישר, רק יראת שמים היא שמעמדת את האדם על האמת שלא יעשה רע, ואף שהאדם שאין בו יראת שמים נראה בו מעשים טובים, המה רק חיצוניות, כי אין יצר הרע עומד לנגדם בזה, רק אדרבא חפץ הוא בזה לכסות מהאדם את הרעות אשר יעשה ויהיה בעיניו כאיש ישר הולך וצדיק. (חלק א עמוד עב, האנכי והיצרים)
הנה לכל בנין צריך יסוד, וכל אשר יגבה הבנין יותר, צריך הוא ליסוד חזק יותר... הלא כל שכן בבנין רוחני של יראת שמים צדק וחסידות, אשר ראשו מגיע השמימה, כמה מסוכן הוא, כי על ידי טעות קטנה על ידי קצת נטיה מן הישרות והאמת הצדה, כי יפול חס ושלום כל הבנין כולו, וכל עמלו ועבודתו ממש לשוא יהיה. מהו היסוד אשר נכין לבנין הכביר הזה אשר יוכל עמוד?
הרבה חכמות יש בעולם, אבל מה היא החכמה היותר רחבה ועמוקה, אשר צריכה בירור רב מאד, מפני שלרוב עמקותה מסובכת היא ביותר וקל מאד מאד לטעות בה?... עלינו לשאל את החכם מכל אדם, אבל הוא בעצמו כבר אמר לנו, "הן יראת ה' היא חכמה", לדאבוננו כאן נלמד לדעת את מדריגת סכלותנו, הן לא נדע כלל כי חכמה היא, ולא נשיג למה היא החכמה היותר גדולה... השי"ת בעצמו גילה לנו בתורתו, כי כולנו מחויבים בה, וכי היא הכל, "מה ה' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה וגו'", הכל כלול בה, ובלתה אין דבר. אמנם קשה היא מאד מאד מלאכת הבירור, כי הסבוכים בנפשנו הם, בכחות הנפש העמוקים, ברצונותינו הטמונים בנו ובתאוותינו אשר לא נדעם...
ויותר מזה, הבירור צריך להיות בלבנו דוקא ולא בשכלנו לבד, והכרת הלב הלא כבדה היא ביותר, יודע אני בעצמי וברור הוא בשכלי, למשל, שעישון הסיגריות קשה הוא לבריאותי... ואף על פי כן אני הולך ומעשן, ולמה הוא זה? יען כי לבבי דבוק בהרגל העישון, וכל אשר יטה הלב אליו לא יתאמת אצלו ההיפך, אף אם ברור הוא לשכל בתכלית הבירור... ואם הרגל לבד שאין בו לא עריבות ולא תאוה פנימית יעמוד כמחיצת ברזל בפני ראיית האמת הברורה, כל שכן תאוות העולם הזה המתוקות לאדם ויושבות במעמקי לבו... (שם עמוד עח)
חידוש מענין נמצא בספר ראשית חכמה, וזה לשונו "צריך לאחוז ביראה שהיא התשובה". וכן הוא בכל המדרגות, כדמסיק "אם ביראה התחתונה (יראת העונש), שהיא תשובה התחתונה, או ביראה העליונה (יראת הרוממות), שהיא תשובה העליונה".
וצריך עיון, הלא יראה ותשובה שני ענינים הם? אבל הביאור, שהם אחד בתוכנם, בחירה אחת בהם. הירא מפצצות הנופלות במלחמה, בורח הוא ממילא, המגיע ליראה, שב הוא ממילא, ואם כי למעשה היראה היא סבה לתשובה, מכל מקום לא שייך כלל לחלקם לשתי בחירות...
"ראשית חכמה יראת ה'", פירוש ראשית ראיית הלב יראה, וכל ראיית השי"ת בלבו של אדם היינו השראת שכינה. וכבר נתפרש במקום אחר... דאין הכונה על עצמותו ית', דאין לנו שום תפיסה בעצמותו, אלא דגילויי כבודו (דהיינו שמותיו) הוא בלב הצדיק... (שם עמוד רמ, עניני תשובה)
וכן ברוחניות, כל נצחון במלחמת היצר הנאתו רבה מאד, אפילו בעולם הזה, אבל במה שכבר הגיע האדם למדרגת לשמה, היינו אשר כבר פשוט הוא אצלו ואין מרגיש עוד בעצמו שום התנגדות נגדו, מאחר שאין כאן עוד מלחמה, לא שייך בו הנאה, כל אשר יעשה האדם מיראה עדיין מוצא הוא התנגדות היצר הרע, ואינו לשמה גמור, (שהרי לתועלת עצמו יעשה ולא להתחסד עם קונו), על כן נהנה בראותו שהרבה מצוות לעצמו, ממש כמו בעניני העולם הזה, שהשואף לכסף נהנה כשמתקבץ אצלו ממון רב. אבל אשר יעשה לשמה, רק להתחסד עם בוראו, ולא לעצמו כלל, הרי אין עוד אצלו השאיפה לצורך עצמו... ממילא לא שייכת גם הנאה בזה... (שם עמוד רפט, הויה והשגה)
ועדיין צריך עיון גדול, בשלמא לעתיד לבא, שהיראה תהיה בבחינת התבטלות, שייכת גם ביראה בחינת יחוד האלקים, דההתבטלות היינו היחוד, אבל היראה של עכשיו, שהיא יראת העונש, אם כן מה שייך היחוד לכאן? ואם נאמר שהכונה היא שהוא מיחד על עצמו את ממשלתו ית', אבל הרי אמרו בירושלמי, שיעשו גם מאהבה, כי הירא בלי אהבה עודנו שונא הוא, וכיון שקבלת העול היא מתוך הכרח, דהיינו בבחינת שנאה, אם כן הלא מפריד הוא את עצמו מתוך יחודו, ואיך שייך יחוד בכי האי גוונא?
אמנם זהו פשר דבר. כבר ביארנו כמה פעמים כי הרשע בלבו לא יחרד מפני העונשים בעולם הזה, יתכן, אדרבא, כי כשיחטא יקבל עולם הזה מצד שהוא חיילותיו של שטן...
נתעמק קצת בזה, מי שישנא את הרוחניות והקדושה, בודאי לא איכפת ליה אם יפסיד את שייכותו אל הקדושה. אך מי שאוהב הרבה את הרוחניות ולבבו נהנה בה, הוא אשר יבחין, כי אם יקבל עולם הזה מצד הטומאה הלא יטמא בה ותאבד הקדושה ממנו. זה הוא, אשר ירא ביראת העונש, שמא אם יחטא לא יוכל שוב לקבל את העולם הזה מצד הקדושה, (היינו בהיותם מסייעים לו ברוחניותו שהם אז כלים לעבודתו).
וזהו הביאור למה יראת העונש בעולם הזה איננה סותרת ביחוד האלקים, כי יראתו בנויה על אהבת הרוחניות והקדושה, ובלתה לא שייך יראת העונש, יראה כזו לא תפגם ביחודו, שהרי מאוחד הוא עם הקדושה באהבה.
זוהי הבחינה הפנימית במה שכתבנו, שלקבלת עול צריך להקדים את האהבה, ואם עדיין לא הגיע אליה, אזי לכל הפחות יבטיח לעצמו כי עוד מעט ויגיע לאהוב את הרוחניות, וכי אז יהנה בה הרבה מאד. נמצינו למדים, כי אפילו קבלת העול הכי תחתונה צריכה להבנות על גבי איזה בחינה של אהבה... (שם עמוד שיט, יחוד האלקים)
ראה עוד עבודת ה'-כללי, חלק ב עמוד לב.
ומה בדבר מעשים שלא לשמה? ישנן בזה שתי מדרגות, הראשונה שלא לשמה הסותרת לפנים, והשניה זו שמסייעת לפנים. על הראשונה נאמר "ואבדה חכמת חכמיו" כנ"ל, ועל השניה נאמרה בחינת "כיון שאתה מתעסק בה אתה חוזר ועושה אותה לשמה" (כבירושלמי). וההפרש בין שתי המדרגות ברור מאד, והוא בדבר אחד בלבד, אם יש בו יראת שמים או לא, ודבר זה פירש בהדיא אברהם אבינו ע"ה "רק אין יראת אלקים וגו' והרגוני". אם ישנם בלב האדם יסודות מוצקים של יראת שמים גם המעשים החיצוניים שלו יועילו בכל הבחינות הנ"ל, בין כתריס בפני הרע, ובין כהתעוררות לחיזוק פנימי. אבל בלי יסודות אלה, אין המעשים החיצוניים אלא מרחיקים את האדם ממהותו האמיתית.
באלול נדרשת התחזקות חיצונית במעשים, התחזקות בהתלהבות, כמו שכתבנו במאמר "הקדמה לאלול", אבל באותה השעה נדרשת גם התפתחות ביראה ממש, וזהו גדר אימת הדין. אך צריכה להיות אמיתית ועמוקה וחודרת עד תהום נבכי נפש האדם... אבל עתה בעוונותינו הרבים כמעט וחלפו מקרבנו התעוררות והרגש אמיתיים כאלה, אבל רק ליראה יש תחילת אחיזה בפנים ובלעדיה לא יועילו כל המעשים החיצוניים.
ואם כה הכרחית לנו היראה, כיצד נצליח לפתח אותה בנו? מובן שהדרך העיקרית היא לימוד המוסר ברצינות ובהתלהבות פנימית. אך לפיתוח היראה צריכים גם להרבות במעשים, מעשים מתוקנים, אם גם חיצוניים המה. כל הממעט במעשים והמתרשל בהם, באמרו שהוא רחוק מתיקון הנפש, הולך ומרחיק את עצמו גם מקנין היראה. הנה אחד מכחות הנפש הוא שמפחד האדם כל זמן שסבור הוא שעדיין קיים מוצא מהסכנה בה הוא נתון, אבל כשהוא מתיאש באין עצה הפחד מצטמצם... וכן נראה בחוש שהחייל מפחד בעת המלחמה עד שמגיע לקו האש ממש, אך מכיון שהגיע לשם מתקטן אצלו הפחד, והטעם הוא שהסכנה הברורה מולידה בו יאוש, ועל ידי זה מתמעט הפחד.
כן הוא גם ברוחניות, כל זמן שמרבה אדם בעצות ובמעשים עדיין יראת שמים פועמת בו, אוי לו למי שמתיאש מלשנות מעשיו, לא רק שנשאר בחטאו, אלא גם יראתו מתמעטת והולכת... (חלק ב עמוד נח, התחזקות של אלול)
...כיוון שהאדם מתעלה וזוכה להכרה יותר ברורה, אז הרי כלפי דרגתו היותר רמה היו מעשיו של אתמול בבחינת שוגג, כשעדיין לא ידע בבירור כזה את היקף חובתו, וזהו ענין השב מיראה, מהכרת גודל החטא והכרת רוממותו ית', נעשין עבירותיו כשגגות, שהקב"ה ברוב רחמיו מסתכל עליהן מבחינת שוגג, כפי חרטתו של החוטא.
מדרגה יותר גדולה היא זו של השב מאהבה, כששב ומתחרט מכיר את שפלות החטא ואת רוממותו ית' ומתבונן בעוצם חסדי השי"ת שמשפיל את עצמו, כביכול, לתוך טומאתו כדי לקבל את תשובתו... ומשמים מסייעים לו לעלות משאול תחתית. אז על ידי הכרה זאת מתעוררת בו אהבה עזה אל השי"ת, וכל שמעמיק יותר בחרטה ומכיר יותר גנות העבירה, גדולה יותר הכרת הטוב שלו כלפי הקב"ה, ומתוך אהבתו דבק יותר בהקב"ה... (שם עמוד פ, דרגות בתשובה)
ראה עוד עבודת ה'-כללי, חלק ב עמוד קטז וקכ.
באדם נמצאים שלשה כחות יסודיים שבאמצעותם יוכל להגיע אל הטוב, וכל אחד מהם שונה מחברו בשורשו ובאופיו, ואלו הם: ...ב' יראת שמים, בניגוד לחסד שעיקר פנייתו החוצה, ביראה פונה האדם אל תוך עצמו בחוששו לתוצאות מעשיו... (שם עמוד קס, מדות האבות)
וידוע מה שכתב הרמב"ם שכן הוא במדות האדם. שני הקצוות רעים ורק הממוצע טוב, כלומר שהכל צריך להיות במדה ובגבול. ולמשל, אמרו בירושלמי (ברכות פ"ט) "עשה מאהבה שאם באת לשנא אין האוהב שונא, עשה מיראה, שאם באת לבעט אין הירא בועט", הרי שאם אוהב בקיצוניות עלול לבא לידי אהבות אסורות, חמדות העולם הזה, ויבעט, כי בהתפשט בו כח האהבה יחמוד הכל ויכנס גם הסטרא אחרא באהבותיו, לכן צריך להגביל את כח האהבה על ידי היראה, וכן גם היראה אם לא תוגבל תגיע לידי עצבות, דהיינו לידי שנאה. ולכן זקוק האדם לשניהם יחד, כדאיתא בתנא דבי אליהו (פרק ג') אני שמחתי מתוך יראתי, ויראתי מתוך שמחתי... (שם עמוד רמח, מדות והגבלות)
...ויש להבחין בזה שתי מדרגות:
א' בחינת אהבה, אף שעושה שלא לשמה, אוהב הוא את עמלו ומשתדל לעבוד בכנות ובמסירות.
ב' בחינת יראה, שמשתדל לעשות רק מכיון שאין לו ברירה אחרת להשיג את מבוקשו.
מי שעמלו בבחינה הראשונה, ככל אשר יעמול יותר, תתגבר בו אהבתו לעבודתו, אך העמל בבחינה השניה, תתפתח בו שנאה אל עבודתו, כי העמל הוא לטורח עליו, וככל שירבה לעמול כן תגדל שנאתו.
נבאר את היסוד הזה: האומן עושה את מלאכתו שלא לשמה, לא לשם מלאכה גרידא, אלא בעבור התשלום. אמנם, כאשר ישתדל במלאכתו באמונה, ולא יטעה את הבריות בעשותו את מלאכתו רמיה, אז על ידי מסירותו לעבודתו ימצא ספוק בעבודתו, ויאהב את מלאכתו, והעמל לא יהיה עליו לטורח. יתר על כן העמל יחבב עליו את מקצועו, כי על ידי העמל שהשקיע הוא מזדהה עם אומנותו, ורואה בה חלק מעצמו, זהו העמל שלא לשמה של בחינת האהבה.
אך האומן אשר לנגד עיניו רק בצע כסף, ומגמתו היא רק לקבל כספו בדרך הכי קלה, משתמט הוא מהטורח ככל אשר יוכל, ואת מלאכתו לא יעשה באמונה אלא ברשלנות ורמיה, אדם זה העמל הוא עליו למשא שאינו יכול להמלט ממנו, לכן ישנא את מלאכתו, זהו העמל בבחינת יראה, כלומר מתוך הכרח. אותן הדרכים נבחנות גם בעמלה של תורה במדרגה של שלא לשמה. העמל בלמודו באמונה ובמסירות, ומשתדל ביגיעה לרדת לעומקם של דברים אף שעדיין לא הגיע לבחינת לשמה, על ידי עמלו יאהוב את למודו, ובמהרה יתקשר אל התורה בכל נימי נפשו, וזהו הלומד בבחינת אהבה.
אך יש לומד רק בבחינת יראה, כיון שאין לו ברירה אחרת, להשיג את מבוקשו, עמדה נכבדה בין בני גילו וסביבתו, וכדומה, הוא אינו מנסה בכנות להתעמק בלמודו בעמל ויגיעה, אלא משתדל להקל מעליו עול תורה ולהשתמט ממנו ככל האפשר, יוצא איפוא שהצורך לעמל יביאנו לידי שנאת למודו רחמנא ליצלן, כי העמל הוא לו לזרא.
כשמזדמן אונס המפריע את למודו נכר להדיא באיזה אופן משני האופנים האלה האדם לומד. העמל מתוך אהבה ומתדבק על ידי זה לתורה ומצוות, הוא יצטער על האונס, ולא יבטל מלמודו אלא רק מתוך הכרח גמור, וגם אז ישתדל למהר לשוב אל למודו. אבל הלומד בבחינת יראה, הוא ישמח על כל אפשרות להקל ממנו את עול תורה, הרי הוא כתינוק הבורח מבית הספר... (חלק ג עמוד טז, עמל שלא לשמה)
ראה עוד עבודת ה'-כללי, שם עמוד מה ועמוד קכ.
...אך אם האדם איננו יכול להשיג עתה את החכמה העליונה, להבין מה שיתגלה בסוף, שהכל הוא רק חסדיו ית', יכול הוא לקבל אחיזה בה על ידי דבקותו בחכמה העליונה, הנה עצם ההשגה שכל הנעשה עמו הוא אך לטובה, בין אם יבחין בטובה ההיא או לא, הינה בחינת יראת שמים שענינה התבטלות למה שלמעלה מהשגתו, כתיב (תהלים קי"א) "ראשית חכמה יראת ה'", היראה היא "ראשית חכמה" בהיותה הפתח והראשית לדבקות בחכמה העליונה, לכן ההתבטלות שבקבלת יסורים באהבה, ההכרה שהכל ודאי לטוב, נותנת לו דבקות ואחיזת מה באור החכמה העליונה הטמונה בהנהגת השי"ת עמו... (שם עמוד רמ, יסורים מביאים לידי התבטלות ודבקות)
ראה עוד עבודת ה'-כללי, חלק ד עמוד קו.
כל זה הוא מחוץ לעולם הגדול של חסד. מובנו של חסד הוא לתת מה שהוא שלי ממש, לתת מעצמי, לתת את עצמי, להקריב את עצמי לגמרי. חסיד - זה שהוא נותן את עצמו, לא מפני שאני חייב, אלא מפני שאני אוהב. בקיצור, יראה מביאה לידי צדק, אהבה מביאה לידי חסידות. "לא עם הארץ חסיד" כי כדי לבוא לאהבת ה' צריך לדעת את ה' הרבה מאד. כמו שאומר רבינו יונה, עם הארץ יכול להיות צדיק, כי אפשר לבוא לידי יראה במעט ידיעה, ואם הוא איש נאמן יכול להיות צדיק... (חלק ה עמוד לו, וראה עוד דרך התורה)
אבל הצדיק מפחד תמיד בדברי תורה, וזאת בהכרה ובכוונה היינו שמרגיש תמיד אחריותו הגדולה לשמור דרך ה' ושלא לגרום לחילול ה' חס ושלום. וזהו שנאמר ביעקב כששמע שעשו הולך לקראתו וארבע מאות איש עמו "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית ל"ב ז'), כי נתיירא שמא יגרום החטא ויהיה אחראי עבור ביטול התכלית, שצריכים לבוא ממנו כלל ישראל ומשיח וכו', ואין פחד זה ממקרי העולם הזה גרידא, אלא אדרבא הצדיק מלביש היראה הטבעית ביראה קדושה - יראת שמים אמיתית.
לפעמים נמצא אדם פשוט שאינו מפחד כלל, ובני אדם קוראים לו גיבור. אבל יתכן שטעם הדבר הוא שנטמטם כל כך בעבירות עד שפנימיותו ושורשו לא ירגישו בפחד מטומאה, ובאמת זו הפקרות ולא גבורה... (שם עמוד עג)
ואפילו אמונה אין לו, וכן איתא בזוהר (בראשית י"ב) "ודא (יראה) היא תרעא לאעלאה גו מהימנותא (להכנס לתוך האמונה)".
ולכאורה צריך עיון, כי אם הוא ירא את ה' ודאי כבר מאמין בה', ואיך אפשר לומר שיראה היא השער להכנס בו אל האמונה? אבל מדרגות מדרגות יש באמונה. כל יהודי שומר מצות "מאמין" בהקב"ה, אבל יתכן שאמונתו היא חיצונית או מלומדת מהוריו או מסביבתו, ולא קרבה כלל אל אמונה אמיתית עמוקה שבלב, הרי כבר ישעיהו הנביא מתריע בשם ה' "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (כ"ט י"ג), שגם יראת ה' עצמה יכולה להיות לא יחס אישי אל ה' אלא "מצוה", ואף לא מצות ה' אלא "מצות אנשים", היינו הנהגה שלימדוהו אבותיו והאנשים אשר מסביבו, ולא הרגשת הלב כלל.
אבל אם אדם מתבונן ביראת שמים וחש את האחריות הנוראה הרובצת עליו כלפי א-ל גדול ונורא זה - שזוהי עיקר ענין יראת שמים - אז יש לו כבר יחס אישי אל ה'. ומזה יכולה לצמוח אמונה אמיתית, שחש שהשי"ת משגיח בכל מעשיו ומחשבותיו, וחש גם את יחס ה' אליו, ואיך ידו תנהיגנו, אם לשבט אם לחסד. לאמונה עמוקה זו מתכוונת הזוהר. ומדרגות אין ספור לאמונה זו, ויראת שמים היא הפתח אשר דרכו אפשר להתחיל לעלות בסולם נפלא זה כנ"ל.
ובלי יראת שמים אבדה אפילו האנושיות - ראינו זאת בעינינו, אנשים מעם של תרבות גבוהה והנם גרועים מחייתו יער, חייהם - רציחה, ושאיפתם - סדיזם. אין לסמוך כלל על ציביליזציה של אדם, כמאמרו של אברהם אבינו ע"ה "רק אין יראת אלקים... והרגוני". (שם עמוד צט)
אי אפשר להסביר פנימיות בשכל, כמו שאי אפשר להסביר טעם או שאר חושים למי שחסר לו חוש זה. כמו שאי אפשר להריח בשכל כך אי אפשר להסביר בשכל את חוויית הריח.
מי שמצייר לעצמו פנימיות מבחוץ - בהכרח טועה. אי אפשר להסביר יראת שמים ואמונה במבט חיצוני כי הן חוויות פנימיות. ניתן רק לקרב אותן לאדם דרך הלב כגון להראות לו ההתנהגות המעולה של ירא שמים ובעל אמונה. (שם עמוד שפא)