עבודת ה

(ראה גם: אדם-תפקיד, אלקים-אדם, בית המקדש-עבודה, כהנים-עבודה, מצוה-מעשה, עבודת ה'-אהבה-יראה, קרבן, תפלה)

 

ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו. (שמות י ט)

וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבד את ה' אלקינו, ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה' עד באנו שמה. (שם שם כו)

ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך. (שם כג כה)

ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי, לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה... (דברים ד ה)

לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה. שמור תשמרון את מצוות ה' אלקיכם, ועדותיו וחקיו אשר ציוך. ועשית הישר והטוב בעיני ה', למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך. (שם ו טז)

ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. לשמר את מצוות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום, לטוב לך... ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד... (שם י יב)

את ה' אלקיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע. (שם שם כ)

והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם... (שם יא יג)

כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה, לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ודבקה בו... (שם שם כב)

אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו, ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבדו ובו תדבקון. (שם יג ה)

תמים תהיה עם ה' אלקיך... (שם יח יג)

תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. (שם כח מז)

לאהבה את ה' אלקיך לשמע בקלו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך, לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך, לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם. (שם ל כ)

ועתה יראו את ה' ועבדו אתו בתמים ובאמת, והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה'... ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזב את ה' לעבד אלהים אחרים... ויאמר יהושע אל העם לא תוכלו לעבד את ה' כי אלקים קדשים הוא, א-ל קנוא הוא לא ישא לפשעכם ולחטאתיכם. כי תעזבו את ה' ועבדתם אלהי נכר, ושב והרע לכם וכלה אתכם אחרי אשר היטיב לכם. ויאמר העם אל יהושע לא כי את ה' נעבד... (יהושע כד יד)

ויאמר שמואל אל העם אל תיראו אתם עשיתם את כל הרעה הזאת, אך אל תסורו מאחרי ה' ועבדתם את ה' בכל לבבכם... כי לא יטש ה' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם... (שמואל א יב כ)

ויאמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים. כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך. (שם טו כב)

בה' אלקי ישראל בטח, ואחריו לא היה כמהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו. וידבק בה' לא סר מאחריו,וישמר מצותיו אשר צוה ה' את משה... (מלכים ב יח ה)

ביום ההוא ישעה האדם על עשהו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה. ולא ישעה אל המזבחות מעשה ידיו, ואשר עשו אצבעותיו לא יראה, והאשרים והחמנים... (ישעיה יז ז)

הולך צדקות ודבר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשחד, אוטם אזנו משמע דברים ועוצם עיניו מראות ברע. הוא מרומים ישכן, מצדות סלעים משגבו לחמו ניתן מימיו נאמנים... (שם לג טו)

למה תשקלו כסף בלוא לחם ויגיעכם בלוא לשבעה, שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם. הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם, ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים... (שם נה ב)

...הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו, הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע, הלזה תקרא צום ויום רצון לה'. הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו. הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים... אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה', והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. (שם נח ה והלאה)

...אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר, היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם, אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו. גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה, ואחרי אלהים אחרים לא תלכו לרע לכם, ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם. הנה אתם בטחים לכם על דברים השקר לבלתי הועיל. הגנב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל, והלוך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו, ואמרתם נצלנו, למען עשות את כל התועבות האלה. המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם גם אנכי הנה ראיתי נאם ה'. (ירמיה ז ד)

זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד נירו לכם ניר, ועת לדרוש את ה' עד יבוא ויורה צדק לכם... (הושע י יב)

כה אמר ה' צב-אות לאמר, משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. (זכריה ז ט)

זהר:

המצוה השניה, זו היא מצוה שמצות היראה מתאחזת בה, ואינה יוצאת ממנה לעולם, והיא אהבה, שיאהב אדם את אדונו אהבה שלמה. ומה היא אהבה שלמה, זו היא אהבה רבה, שכתוב התהלך לפני והיה תמים, (תמים פירושו) שלם באהבה,וזהו שכתוב ויאמר אלקים יהי אור, זה היא אהבה שלמה הנקראת אהבה רבה, וכאן היא מצוה, שיאהב אדם אדונו כראוי. (ביאור הדברים, כי יש אהבה התלויה בדבר, דהיינו שבאה מרוב טובה שהשפיע לו השי"ת, שעל ידי זה נתדבק בו יתברך בלב ונפש, והנה אע"פ שדבוק בו יתברך בתכלית השלימות, מכל מקום נחשבת לאהבה בלתי שלמה, וזה שדרשו רז"ל על הפסוק את האלקים התהלך נח, שהנה צריך סעד לתמכו, כי היה נסעד ברוב טובה שהשפיע לו השי"ת). (הקדמה קצח, וראה עוד עבודת ה'-אהבה)

כעין זה מי שרוצה להתדבק למעלה ברוח הקדש, הנה במעשה ובדבור ולכוון באותו הדבר בכוונת הלב, תלוי הדבר, שיוכל להמשיך אליו מלמעלה למטה ולהתדבק בדבר. והיו אומרים במה שאדם נמשך בעולם הזה כן מושכים אותו כשיוצא מן עולם הזה... אם בקדש מושכים אותו לצד הקדושה, ונתדבק בו למעלה ונעשה ממונה משמש לשמש לפני הקב"ה בין כל המלאכים, כן כן הוא מתדבק למעלה... (וירא פד)

רבי פתח במקרא הזה, ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, אמר רבי, מסתכל הייתי באותו העולם (היינו בעולם הנצחי),ואין העולם עומד אלא על אלו הצדיקים המושלים על רצון לבם, שנאמר עדות ביהוסף שמו, ואמר רב יהודה, למה זכה יוסף לאותה המעלה והמלכות, בשביל שכבש יצרו, כי למדנו כל הכובש את יצרו מלכות שמים ממתנת עליו... (שם רלט)

ויהי אחר הדברים וגו', רבי יהודה פתח, הישאג אריה ביער וטרף אין לו וגו', תא חזי, כמה יש לבני אדם להשגיח בעבודת הקב"ה, כי כל מי שמשתדל בתורה ובעבודת הקב"ה פחדו ואימתו מוטל על הכל... וכשהאדם אינו הולך בדרכי התורה, נחלפת לו צורה הקדושה הזו, ואז חיות השדה ועוף השמים יכולים לשלוט עליו, כי משום שניחלפה צורתו הקדושה, ניחלפה והלכה ממנו צורת אדם... (וישב רמא)

...אמר רבי יצחק וכן מי שמשתדל בתורה ובמעשים טובים גורם לכנסת ישראל (שהיא השכינה) להרים ראשה תוך הגלות, אשרי חלקם של המשתדלים בתורה ביום ולילה... (שם רנב)

פתח ואמר דרכיה דרכי נועם, אלו דרכי התורה, כי מי שהולך בדרכי התורה הקב"ה משרה עליו נעימות השכינה, שלא תסור ממנו לעולמים, וכל נתיבותיה שלום, שלום לו למעלה שלום לו למטה, שלום לו בעולם הזה שלום לו בעולם הבא. (מקץ צו)

תנא אמר רבי אלעזר אמר רב אבא, כתוב עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה, הכתוב בא להוציא שאין עבודת הקב"ה אלא מתוך שמחה. שאמר רבי אלעזר אין השכינה שורה מתוך עצבות, שכתוב ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן וגו', מנגן מנגן שלש פעמים למה (כתוב), הוא כדי לעורר הרוח ממקור השלמות (שהוא ז"א הכולל ג' קוין), שהוא רוח השלם... (ויחי קיז)

רבי יוסי פתח ואמר, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכתוב, עבדו את ה' בשמחה בואו לפני ברננה, בוא וראה, כל אדם הבא לעבוד את הקב"ה בבוקר ובערב צריך לעבוד את הקב"ה. בבוקר כשעולה האור והתעוררות צד הימין נתעוררה בעולם (שהוא חסד), ולעבוד לפניו בעבודת תפלה, משום שהתפלה מביאה כח ועצמה למעלה, וממשיכה ברכות מעומק העליון (שהוא בינה), לכל העולמות (העליונים), ומשם ממשיך ברכות לתחתונים ונמצאים העליונים ותחתונים מתברכים בעבודת התפלה.

עבודת התפלה הוא שצריך האדם לעבוד לפני הקב"ה בשמחה וברננה, (שהם חסד וגבורה), כדי לכלול לכנסת ישראל (שהיא הנוקבא) ביניהם, ואחר כך ליחד היחוד כראוי (בז"א), שכתוב, דעו כי ה' הוא אלקים, זהו סוד היחוד בסוד העבודה.

ועם כל זה, צריך האדם לעבוד לפני הקב"ה בשמחה, ולהראות שמחה בעבודתו, ואלו השתים שמחה ורננה כנגד שתים הללו הם שתי תפלות, שני קרבנות ליום הם כנגד שתים אלו, שהם שמחה ורננה, שמחה בבקר ורננה בערב, ועל זה את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים... (שם תיד)

כתוב כי תבאו לראות פני, כי כל אדם שבא ליחד את השם הקדוש, ולא כיון בה בלב ורצון ויראה, כדי שיתברכו בו עליונים ותחתונים, משליכים תפלתו לחוץ, והכל מכריזים עליו רע, והקב"ה קורא עליו כי תבאו לראות פני... (בשלח רעח, ועיין שם עוד)

אלא כך העמדנו, וכך הוא. בא וראה, בשעה שהמעשים טובים בעולם, והאדם עוסק בעבודת המלך הקדוש, הנה דבר ההוא שעושה נעשה ממנו הבל למעלה, ואין לך הבל שאין לו קול שעולה למעלה ונעשה סנגור לפני הקב"ה. וכל אלו המעשים שעוסק בהם האדם ואינם עבודת הקב"ה, דבר ההוא שעשה נעשה ממנו הבל, והולך ומשוטט בעולם, וכשיוצאת נשמתו, הבל ההוא מגלגל אותו בעולם, כאבן בכף הקלע, כמו שכתוב ואם נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע... (שם שכ)

...ועוד, כי דברי תורה אינם מתישבים אל שם, כי אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך, כי כאשר צד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ונתגדל כבודו, ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך, ואין טוב אלא מתוך הרע, וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו, ועל כן שלמות הכל, הוא טוב ורע יחד, ולהסתלק אחר כך אל הטוב, ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע, ובטוב הזה מתעלה כבודו (של הקב"ה), וזה הוא עבודה שלמה. ואנו עד עתה ישבנו שם כל ימות השנה, כדי להכניע צד ההוא במדבר, עתה שהגיע הזמן של עבודת הקדש של צד הקדוש, אנו חוזרים לישוב, ששם הוא עבודת הקב"ה, ועוד שעתה בראש השנה הגיע הזמן של נחש ההוא לבקש דין מלפני הקב"ה, ושם במדבר הוא שולט, ועל כן יצאנו משם ובאנו לישוב. (תצוה פו)

פתח ואמר, קחו מאתכם תרומה לה', תא חזי, בשעה שאדם משים רצונו לעבודת רבונו, רצון הזה עולה תחלה על הלב, שהוא הקיום והיסוד של כל הגוף, ואחר כך עולה רצון טוב ההוא על כל אברי הגוף, והרצון של כל אברי הגוף והרצון של הלב מתחברים יחד, והם מושכים עליהם זהר השכינה לשכון עמהם, ואדם ההוא, הוא חלקו של הקב"ה, זה שאמר קחו מאתכם תרומה, מאתכם הוא חלקו של הקב"ה... (ויקהל עא, ועיין שם עוד)

שהאדם צריך אחר שהתקין עצמו בעבודת המעשה, בתקוני מצוה וקדושה שהם ציצית ותפילין (הוא צריך) לייחד לבו בתקון עבודה הפנימית של רבונו, ולשום לבו ורצונו בעבודה ההיא של אלו הדבורים שבתשבחות, כי הדבור עולה (למעלה)... (שם קכז, וראה עוד ערך תפלה)

והם שש מצוות, ונוהגים כאן בתפלה, א' ליראה את השם הנכבד והנורא, ב' לאהבה אותו, ג' לברכו, ד' ליחדו, ה' שיברך הכהן את העם, ו' למסור נשמתו לו, ואלו שש מצות הנוהגות בתפלה הן תלויות בדבור, חוץ מאלו המצוות התלויות במעשה, כמו ציצית ותפילין... (שם קנא)

בסודות אלו יכול האדם להתדבק באדונו לדעת שלמות החכמה בסוד עליון כשעובד לאדונו, בתפלה, ברצון, בכוונת הלב הוא מדבק רצונו כאש בגחלת, ליחד אלו רקיעים התחתונים שמצד הקדושה (שהם ממלכות), לעטר אותם בשם (הוי"ה) אחד תחתון... (שם שסה, ועיין שם עוד וערך תפלה)

ואם תאמר שעבודה שהיא מצד היראה אינה עבודה, (אינו כך), אלא עבודה יקרה היא, אבל אינה עולה להתדבק למעלה (בז"א), וכשעובד מאהבה עולה ומתעטר למעלה ומתדבק בעולם הבא, וזה הוא אדם המזומן לעולם הבא. אשרי חלקו, כי הוא שולט על מקום היראה, כי אין מי ששולט על מדרגת היראה אלא אהבה, שהוא סוד הימין, סוד היחוד (דז"א ומלכות)... (שם תיח)

פתח רבי יהודה ואמר, עבדו את ה' וגו', כך למדנו שכל עבודה שאדם רוצה לעבוד להקב"ה צריכה להיות בשמחה, ברצון הלב, כדי שתמצא עבודתו בשלמות, ואם תאמר העבודה של הקרבן כך הוא, אי אפשר, כי אדם ההוא עבר על מצות אדונו, על מצות התורה, ושב לפני אדונו, באיזה פנים יקום לפניו, הרי ודאי ברוח שבור ברוח עצוב צריך להמצא, ואיפה היא השמחה איפה היא הרננה. אלא שם למדנו, אדם ההוא שחטא לפני אדוניו ועבר על מצותיו, ובא להקריב קרבן ולתקן את עצמו, הוא צריך להמצא ברוח שבור ברוח עצוב, ואם הוא בוכה, הוא יפה מכל, ושמחה זו ורננה זו אינן נמצאות, אלא במה הן מתתקנות, הוא באלו הכהנים והלוים שהם משלימים שמחה ורננה בשבילו... ואלו הכהנים והלוים עומדים עליו, ובהם נשלמת עבודת הקב"ה. הכהן עומד עליו ומכוון דברים בשמחה וברצון, ליחד השם הקדוש כראוי, והלוים בשיר... (ויקרא קט)

אשרי חלקם של הצדיקים שהם מקריבים בכל יום ויום קרבן הזה לפני הקב"ה, ומה הוא, היינו שמקריבים לפניו את עצמם ונפשם. ואני רוצה להקריב קרבן הזה, כי זה רוצה הקב"ה מן האדם בעולם הזה. ועם כל זה קרבן ממש משובח יותר, משום שעל ידו מתברכים כל העולמות. (שם קלא)

אחרי מות שני בני אהרן, רבי יצחק פתח עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה, וכתיב, עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה, מקראות אלו סותרים זה את זה, אלא כך למדנו, עבדו את ה' ביראה, כי בכל עבודה שרוצה האדם לעבוד לפני רבונו, בתחילה צריך יראה לירא מפניו, ובשביל יראת רבונו יזכה לאחר כך לעשות בשמחה מצות התורה, ועל כן כתוב, מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, (שעל ידה יזכה לכל). וגילו ברעדה, היינו שאסור לאדם לשמוח ביותר בעולם הזה, זה הוא בדבר העולם, אבל בדברי תורה ובמצוות התורה צריך לשמוח, ולאחר (שלא ישמח בדברי העולם) ימצא האדם שיעשה מצות התורה בשמחה, שכתוב, עבדו את ה' בשמחה. 

רבי אבא אמר, עבדו את ה' ביראה, סוד הדבר הוא, עבדו את ה' ביראה, מה יראה כאן, אלא כמו שהעמדנו, שכתוב יראת ה' ראשית דעת, וכן כתוב ראשית חכמה יראת ה', שהקב"ה נקרא כך, יראת ה', (דהיינו המלכות). רבי אלעזר אמר, (מפרש דברי רבי אבא), עבדו את ה' ביראה (פירושו), מי שרוצה לעבוד עבודת רבונו מאיזה מקום הוא מתחיל, ובאיזה מקום יכוון עבודתו ליחד שם רבונו, חוזר ואומר ביראה, כי ביראה (שהיא המלכות), הוא התחלת (העבודה) ממטה למעלה, (כי ספירה הראשונה ממטה למעלה היא המלכות). (אחרי ב)

תא חזי, נפש ורוח משתתפים יחד לעולם. למדנו, עבודה שלמה שצריך האדם לעבוד להקב"ה, הוא כמו שלמדנו, ואהבת את ה' אלקיך וגו', שיאהב את הקב"ה אהבת נפש ממש, וזו היא אהבה שלמה, אהבת נפשו ורוחו, כמו שאלו (הנפש והרוח) נתדבקו בגוף, והגוף אוהב אותם, כך יתדבק האדם לאהוב את הקב"ה להתדבק בו, כאהבת נפשו ורוחו, זה שאמר נפשי אויתיך בלילה, נפשי ממש (המלובשת בגוף).

אף רוחי בקרבי אשחרך, שאתדבק בך באהבה רבה בלילה, כי האדם צריך לקום בכל לילה, מאהבת הקב"ה, לעסוק בעבודתו עד שיתעורר הבקר, וימשוך עליו חוט של חסד. ולמדנו אשרי חלקו של אדם שאוהב את הקב"ה באהבה זו, ואלו צדיקי אמת שאוהבים כך את הקב"ה, העולם מתקיים בשבילם, ושולטים על כל גזירות קשות שלמעלה ושלמטה... (שם שטז, וראה שם עוד)

ועם כל זה, ראשי הישיבה, לא כל כבוד שוה, כי בן יכבד אב ועבד אדוניו, בן יכבד על מנת שלא לקבל שכר, אבל מצוה הוא בכבוד אבא ואמא, ואם אינו רוצה לעשות ייסרו אותו אבא ואמא עד שעושה בעל כרחו, ואם הוא בן גדול, בית דין כופים אותו, ואם אינו רוצה לעשות מה כתוב בו, בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו. ודנים אותו בסקילה. אבל עבד המשמש על מנת לקבל שכר, אם אינו עושה מצות אדונו, אדונו מעביר אותו מביתו, ולוקח אחר. מה שאינו יכול לעשות כן לבנו, אלא או שיעשה מצותו, או שיהרג אותו. אמר לו המאור הקדוש (דהיינו רבי שמעון), מי גרם לבן שלא יעשה מצותו, כיון שבנו הוא. אמר רעיא מהימנא, ודאי התערובת שלו (שיש בו), וסוד זה גרם לישראל שיחטאו לפני אביהם שבשמים... (קדושים מט)

ישראל צריכים לשתף עצמם עם ה', בהליכה שלהם, בהקיץ שלהם, זה שאמר בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך... וכי תאמרו מה נאכל וגו', רבי יהודה פתח, בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. לעולם יהיה אדם זהיר באדונו וידבק לבו באמונה העליונה, כדי שיהיה שלם עם אדונו. כי כשיהיה שלם עם אדונו לא יוכלו להרע לו כל בני העולם.

בא וראה, בטח בה' ועשה טוב, מהו ועשה טוב, אלא כך למדנו, בהתעוררות שלמטה יתעורר מעשה העליונה, וכבר העמידוהו, ועשית אותם, כביכול, אתם תעשו אותם, משום שבהתעוררות שלכם שאתם עושים למטה, מתעורר למעלה... (בהר נא)

כי לי בני ישראל עבדים וגו', מצוה לעבוד בכל מיני עבודה במקדש, ולחוץ ממקדש בכל אלו העשיות הנקראים עבודה, (דהיינו) בתפלה, ולהשתדל אחר מצוות התורה, שהכל נקרא עבודה, כעבד המשתדל אחר אדונו לכל מה שצריך. משום שקרא את ישראל עבדים, שכתוב, כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, מהו הטעם שהם עבדים, משום שכתוב אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ומשום זה כתוב לאחר כך בעשרת הדברות, שכתוב, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לעבוד לו כעבד העובד לאדונו, שגאל אותו מן המות וגאל אותו מכל הרעות שבעולם...

בשני אופנים נקראים ישראל להקב"ה, נקראים עבדים, שכתוב עבדי הם, ונקראים בנים, שכתוב בנים אתם לה' אלקיכם, כי בזמן שאדם יודע את הקב"ה בדך כלל נקרא עבד, שעושה מצוות אדונו, ואין לו רשות לחפש באוצרות ובסודות ביתו, ובזמן שיודע את הקב"ה בדרך פרט, אז נקרא בן האהוב שלו, כבן המחפש בנסתרות בכל הסודות של ביתו...

ואע"פ שנקרא בן, בן בכור להקב"ה, כמו שאמר בני בכורי ישראל, אל יוציא את עצמו מכלל עבד, שיעבוד לאביו בכל העבודות שהם כבוד אביו, וכך צריך כל אדם שיהיה אצל אביו, בן לחפש בנסתרות שלו ולדעת סודות ביתו, ולהשתדל אחריהם, והיה אצל אביו עבד.

וסוד הדבר, שתי מדרגות הן למעלה, שהאדם צריך להתעטר בהן, והם סוד האמונה, והן אחת, א' הוא סוד עבד, וא' הוא סוד בן, (ומדרגת) עבד הזה (שלמעלה) נקרא אדון כל הארץ, (שהוא סוד מלכות, שבה מתגלה הארת החכמה שבשמאל, בסוד אור נקבה, ומדרגת) בן (שלמעלה), הוא כמו שהעמדנו, בני בכורי ישראל, והכל סוד אחר של האמונה, וצריך האדם להתעטר באולו המדרגות, להכלל בסוד האמונה...

(שצריך להיות במדרגת) עבד, כדי לעבוד בכל מיני עבודות בתפלה שנקראה עבודה, כאותו עבד שהוא סוד עליון, (דהיינו סוד המלכות) שאינה שוקטת תמיד לעולם, ומשבחת ומנגנת תמיד (לז"א), וכן למדנו, בעבודות אחרות, כי כל העבודות והדברים הנעשים בכל העולמות כולם היא (המלכות), עושית ועובדת, ומשום זה היא (המלכות נקראת) אדון, כי משום שהיא בבחינת עבד לעבוד (ולהמשיך חיות ושפע לכל העולמות כולם, על כן) נקראת אדון כל הארץ. והאדם המתעטר בסוד הזה, (בבחינת עבד שבמלכות) להיות עבד לעבוד עבודת אדונו, הוא עולה ומתעטר להיות במדרגה זו (של עבד), ונקרא גם כן אדון, כי הוא מברך בכל אלו העבודות שלו את עולם הזה, (שהיא המלכות), ומקיים אותה, ועל כן נקרא אדון גם הוא.

אשרי חלקו של אותו בן, שזכה להשתדל ולדעת בנסתרות אביו ובכל סודות ביתו, כבן יחיד שהשליטו אביו בכל נסתריו, וזה הוא כבוד (הבן) השולט על הכל, מי שמשתדל בתורה לדעת את הקב"ה ואלו הנסתרות שלו, נקרא בן להקב"ה, ומכל צבאות השמים אין מי שימחה בידו להכנס אל אביו בכל שעה שהוא צריך להכנס, אשרי חלקו בכל העולמות, ומשום זה מי שמשתדל לדעת (את אביו) בדרך פרט בסוד החכמה, אז נקרא בן...

בעבודה שאדם עובד להקב"ה יש עבודה, שאדם צריך בה להכלל בשניהם, שיהיה עבד ובן להתעטר בהקב"ה. ומה היא, היא העבודה של תפלה, צריך להיות בה עבד ובן, להכלל בב' מדרגות עליונות אלו (בז"א ובמלכות), לעבוד ולתקן תפלה בסוד עבד, לעבוד עבודה של תקון העולמות, (שהיא מדרגת עבד וסוד המלכות), ולדבק רצונו בסוד החכמה (שבימין כנ"ל) להתדבק באדונו בנסתרות עליונות כראוי.

בן מתדבק תמיד באביו בלי פירוד כלל, אין מי שימחה בידיו. עבד, עושה עבודתו של אדונו ומתקן תקוני העולמות, מי שיהיה לו שניהם בכלל אחד, בחבור אחד, זה הוא אדם המתקן כל סוד האמונה (שהיא המלכות) בכלל אחד, ומחבר הכל יחד. זה הוא אדם, שהקב"ה מכריז עליו בכל אלו הצבאות והמחנות של כל העולמות ובכל הרקיעים, הזהרו בפלוני שהוא הנאמן של המלך, שכל נסתרות אדוניו בידו, אשרי הוא בעולם הזה, ואשרי הוא בעולם הבא... (שם עה, ועיין שם עוד)

כתוב אחד אומר עבדו את ה' בשמחה, וכתוב אחד אומר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, מה בין זה לזה. כאן בזמן שישראל שורים בארץ הקדושה, (שאז עובדים לפני ה' בשמחה), וכאן בזמן שישראל שורים בארץ אחרת, (אז צריכים לעבוד ביראה ולשמוח ברעדה), עבדו את ה' ביראה זו כנסת ישראל, (דהיינו המלכות) בזמן שהיא בגלות בין העמים. (במדבר כה)

הן עם כלביא יקום וגו', מי עם גבור כישראל, בשעה שהאיר הבוקר קם ומתגבר כאריה לעבודת רבונו, בכמה שירים ובכמה תשבחות. עוסקים בתורה כל היום, ובלילה לא ישכב עד יאכל טורף, כשאדם רוצה לשכב על מטתו מקדש שם העליון, וממליך אותו למעלה ולמטה, כמה בעלי דין מתקשרים לפניהם בשעה שפותחים פיהם על מטתם בשמע ישראל, ומבקשים רחמים לפני המלך הקדוש בכמה פסוקים של רחמים... (בלק תעו)

תא חזי כמה יש לבני אדם לשמור דרכיהם כדי שיעסקו בעבודת רבונם ויזכו לחיי עולם. תחת הכסא של המלך הקדוש (שהוא המלכות), יש מדורים עליונים, ובמקום ההוא של הכסא (שהוא המלכות), נקשרת המזוזה, להציל האדם מכמה מיני דינים, המוכנים לעורר בהם בני אדם בעולם הזה, כעין זה עשה הקב"ה לישראל, ונתן להם מצוות התורה, כדי שיעסקו בהן ויהיו נצולים בעולם הזה מכמה בעלי הדין, מכמה מקטרגים הפוגשים בבני אדם בכל יום. (ואתחנן קה)

אמר רבי אבהו בא וראה, כמה יש לו לאדם להזהר, הואיל ונשמת א-ל באפיו, להטהר מעוונותיו ולעיין במעשיו, ולא יחטא לפני קונו, למען תהיה מעלתו עם שאר הצדיקים, ולא ימצא מוחה בידו, בעלות לראות את פני ה'... (זהר חדש נח עד)

מחשבה (ניתנה לאדם), שיהיה האדם חושב בבורא העולמות, ליחד שמו עד אין סוף ועד אין תכלית... הדבור לעסוק בו בתורה, ולדעת ממנה יוצר הכל, ועליו נאמר יוצר אור (כי הדבור הוא סוד יצירה, דהיינו ת"ת)... (שם יתרו קעא, ועיין שם עוד)

כעין זה היתה הקטורת, כל מי שהריח באותו העשן, כשהיה עולה אותו העמוד ממעלה העשן ההוא, היה מברר לבו באופן ברור ובאור בשמחה ורצון לעבוד את אדונו, והעביר ממנו את הזוהמא והטנופת של היצר הרע, ולא היה לו אלא לב אחד כנגד אביו שבשמים... (שם שיר השירים שמג)

מכילתא:

רבי עקיבא אומר אדבר בנבואתו שבחו של הקב"ה. שאמר והיה העולם. שהרי אומות העולם שואלים את ישראל מה דודך מדוד שככה השבעתנו. שכך אתם מתים לעולם עליו. וכן אתם נהרגין עליו. שנאמר על כן עלמות אהבוך. אהבוך עד מות. וכתיב כי עליך הורגנו כל היום. הרי אתם נאים. הרי אתם גבורים. בואו והתערבו עמנו. וישראל אומרים להם. מכירים אתם אותו. נאמר לכם מקצת שבחו. דודי צח ואדום. כיון ששומעין שכך שבחו. אומרים לישראל נלכה עמהם. שנאמר אנה הלך דודך היפה בנשים... (בשלח-שירה פרשה ג)

רבי נתן אומר. לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שהן יושבין בארץ ישראל ונותנים נפשם על כל המצוות. מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף על שקריתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי מצה. מה לך לוקה מאה פרגול על שנטלתי את הלולב. ואומר אשר הוכיתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי לאהוב לאבי שבשמים. (יתרו-בחדש פרשה ו)

רבי עקיבא אומר לא תעשון אתי כדרך שאחרים מנהגין במדינות. כשהטובה באה אליהם הם מכבדין את אלהיהם. שנאמר על כן יזבח לחרמו. וכשהפורענות באה עליהן הם מקללין את אלהיהם. שנאמר וקלל במלכו. אבל אם אביא עליהם הטובה יתנו הודאה. וכשאביא עליהם יסורים יתנו הודאה. וכן דוד אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא... (שם פרשה י)

ספרא:

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו. אמר להם משה לישראל. אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם. כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו. שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם. מפני מה. כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים. עשיתם כן. וירא אליכם כבוד ה'. (שמיני הקדמה)

תלמוד בבלי:

דתניא לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם. איזו היא עבודה שהיא בלב. הוי אומר זו תפלה. (תענית ב א)

...וכיון שבאת תפלה באת עבודה. שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. וכיון שבאת עבודה באת תודה. שנאמר זובח תודה יכבדנני... מסתברא עבודה והודאה חדא מילתא היא. (מגילה יח א)

בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה. שנאמר הן יקטלני לו אייחל. ועדיין הדבר שקול. לו אני מצפה או איני מצפה. תלמוד לומר עד אגוע לא אסיר תומתי ממני. מלמד שמאהבה עשה. אמר רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה. שנאמר איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע. והלא יהושע תלמיד תלמידך למד שמאהבה עשה. (סוטה כז ב)

מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה. איכא הא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר. גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה. שזה תלוי לאלף דור. וזה תלוי לאלפים דור. הכא כתיב לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי. והתם כתיב ולשומרי מצותיו לאלף דור. האי לדסמיך ליה. והאי לדסמיך ליה... (שם לא א)

...אין לי אלא בזובח. מקטר ומנסך מניין. תלמוד לומר בלתי לה' לבדו. ריקן העבודות כולן לשם המיוחד... (סנהדרין ס ב)

הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם. (אבות א ב וג)

יהודה בן תימא אומר. הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.(שם ה כ)

...אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי... מאי בלילות. אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה. מעלה עליהן הכתוב כאילו עוסקים בעבודה. לעולם זאת על ישראל. אמר רבי גידל אמר רב מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה. מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם. כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא האי לעולה למנחה עולה ומנחה מיבעי ליה. אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם. כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת. וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. (מנחות קי א)

...רב מתנא אמר מהכא. תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב. איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זו שירה... (ערכין יא א)

יששכר איש כבר ברקאי... הוה כריך שיראי על ידיה והוה עביד עבודה... (כריתות כח ב)

תלמוד ירושלמי:

עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה. שאם באת לשנוא דע כי אתה אוהב. ואין אוהב שונא. עשה מיראה. שאם באת לבעט דע שאתה ירא. ואין ירא מבעט... (ברכות סז א. וראה שם עוד)

מדרש רבה:

לעבדה. ששת ימים תעבוד. ולשמרה. שמור את יום השבת לקדשו. דבר אחר לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות. שנאמר (שמות ג') תעבדון את האלקים... (בראשית טז ח)

פרקי דרבי אליעזר:

על העבודה מנין. דכתיב (משלי ט"ו) ותפלת ישרים רצונו. מה היא העבודה. זו תפלה. שכן מצינו בדניאל. דאמר ליה דריוש. (דניאל ו') אלקך די אנת פלח ליה בתדירא. וכי יש עבודה בבבל. אלא זו תפלה... (פרק טז)

אבות דרבי נתן:

על העבודה כיצד. כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדין בזמנן. שנאמר לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעתו... (ד ד)

מסכת כלה:

אהוב את השמים ירא מן השמים. ולא תימא אהבה אלא רדיפה. דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו.וכי יש לך אדם שיכול להלוך אחר הקב"ה. והכתוב אש אוכלה הוא. אלא למהני תלמידי חכמים ולצדיקים. החרד. שיהא לבך שמח להדר למצוה... (פרק ד. וראה שם עוד)

שוחר טוב:

...זה שאמר הכתוב (צפניה ג') אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. מהו עבודתו. תפלה. וכן משה אומר. (דברים י"א) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ולעבדו. מה היא עבודה שאדם עושה בעולם הזה. זו תפלה. שנאמר (תהלים ק') עבדו את ה' בשמחה. ואומר (שם צ"ה) לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו. וכן דריוש אומר לדניאל (דניאל ו') אלקך די אנת פלח ליה בתדירא. ומהו הפולחן. זו תפלה. שנאמר (שם) זימנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי... (תהלים סו)

כתוב אחד אומר עבדו את ה' בשמחה. וכתוב אחר אומר (תהלים ב') עבדו את ה' ביראה. אמר רבי איבו בשעה שאתה עומד ומתפלל יהא לבך שמח כי לאלקים עליון אתה עובד. דבר אחר עבדו את ה' בשמחה. יכול שלא ביראה. תלמוד לומר ביראה. אמר רבי אחא בעולם הזה ביראה. אבל לעתיד לבא (ישעיה ל"ג) אחזה רעדה חנפים. ויהיו הצדיקים גילים ברעדה שדברתי על העכו"ם... (שם ק)

ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. מאי בלילות. אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה אני עליהם כאלו עוסקים בעבודה. לעולם זאת על ישראל. אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה. מעלה אני עליהם כאלו נבנה בית המקדש בימיהם. (שם קלד)

ילקוט שמעוני:

כבד את ה' מהונך... דבר אחר שאם קולך ערב פרוס על שמע ועבור לפני התיבה על שם כבד את ה' מהונך ממה שחננך. (משלי פרק ג. תתקלב)

מדרש הגדול:

ולעבדו זה תלמוד. אתה אומר תלמוד. או אינו אלא עבודה הרי הוא אומר ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. וכי יש עבודה לשעבר ויש שמירה לשעבר. הא למדת לעבדה זה תלמוד. ולשמרה אלו מצות. וכשם שעבודת מזבח קרואה עבודה. כך תלמוד קרוי עבודה. (דברים יא יג)

אמונות ודעות:

אבל השאלה האחרונה. והיא האם מוטלת עליהם עבודה לפני ה' יתהדר ויתרומם. ואומר כן. כי לא יתכן שישוחרר שכל ברי מצווי ואזהרה. ואלו היה אפשר שיהיה כדבר הזה לעתיד. כי אז היה עושה כן בעולם הזה. אלא תהיה עליהם חובה להאמין אלקותו. ולא יקללוהו. ולא יתארוהו בתארים שפלים וכל הדומה לזה. ודברו הכתובים בעבודה אחרת שמעית. והוא שיוקצב להם מקום בארצם. יתחייבו ללכת אליו בכל תקופת זמן... (מאמר ט פרק י)

חובת הלבבות:

וממצות עשה שבחובות הלבבות. שנאמין כי יש לעולם בורא ובראו מאין. ושאין כמוהו. ושנקבל עלינו יחודו. ושנעבדהו בלבנו. ושנתבונן בפלאי יצירותיו כדי שיהיה לנו לאות עליו. ושנבטח בו. ושנכנע מפניו. ושנירא אותו ונפחד ונבוש מהשקיפו על נגלותינו ונסתרותינו. ושנכסוף לרצונו ונייחד מעשינו לשמו. ושנאהב אותו ואת אוהביו כדי להתקרב אליו. ונשנא את שונאיו והדומה לזה... (הקדמה)

וכאשר התברר לי חיובם מדרך השכל אמרתי בלבי. שמא הענין הזה איננו כתוב בספר תורתנו. ועל כן הניחו לחברו בספר שיורנו אותו. עד אשר בקשתיו בספר התורה ומצאתיו שנזכר בו פעמים רבות. כמו שאמר (דברים ו') "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"... והיראה והאהבה מחובות הלבבות ואמר בלאוין שבהן (שם ה') "לא תחמד אשת רעך. ולא תתאוה" וגו'... כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. ובשאר ספרי הנביאים האריכו בענין והשיבו אתו בכמה מקומות...

וכאשר התברר לי חיוב מצות הלבבות מן התורה כאשר התברר מן השכל. חפשתי עליו בדברי רז"ל ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא מפורש בספרים ומן השכל. קצתו בכלל. כמו שאמרו "רחמנא לבא בעי"... ומצאתי הרבה ממנו במדותיהם ובמנהגיהם המקובלים מהם כשהיו נשאלים על עניניהם...

וכאשר נתברר לי חיוב החכמה הצפונה מן השכל והכתוב והקבלה. אמרתי שמא המין הזה מן המצוות שאין אנו חייבין בו בכל עת ובכל מקום. כשמטה וכיובל וכקרבנות. וכאשר עיינתי מצאתי שאנו חייבין בו תמיד כל ימינו בלי הפסק. ושאין לנו שום טענה בהנחתו כמו יחוד אלקינו בלבבנו ועבדו במצפונינו וליראה ולאהבה אותו ושנכסוף לעשות המצוות שאנחנו חייבין בהן...

ואמרתי שמא המין הזה מן המצוות אינו מתילד למצות רבות. ועל כן הניחו אותם ולא חברו בהם ספר מיוחד. וכאשר חקרתי על מספרם ופרקיהם מצאתים לרוב מאד בהתילדם. עד שחשבתי כי מה שאמר דוד ע"ה (תהלים קי"ט) "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד". אמרו על מצוות הלבבות... כי אין לתולדותיהן מספר.

ואמרתי עוד שמא הן כל כך מבוארות וידועות לכל וכל בני אדם דבקים בהם. עד שלא נצטרכו לחבר בספר. ועיינתי מנהגי בני אדם ברוב הדורות הנזכרים בספרים. ומצאתים רחוקים מן המין הזה מן המצוות. אלא הזריזים הפרושים בהם. כפי הנזכר עליהם. אך השאר כמה היו צריכין להעיר ולהורות אותם. וכל שכן רוב אנשי זמננו זה אשר זלזלו בחכמת מצוות האברים. כל שכן במצוות הלבבות...

אמר המחבר. כאשר הסכמתי לחבר בספר הזה חלקי חובות הלבבות. כוונתי את מחשבתי לבחור אותן שתהיינה כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן ושמתי שרשן העליון ויסודן הגדול יחוד הא-ל בלב שלם. ואחר כך עינתי במה שאנו חייבין לחבר אל יחודו מהחובות הנזכרות הראויות לו ממנו. וידעתי דעת ברורה כי הבורא יתברך מפני שהוא אחד אמת ולא ישיגהו שום עצם ולא מקרה ואין מחשבתנו משגת דבר שאינו עצם ולא מקרה. נמנעה ממנו השגתו מצד עצם כבודו יתברך. והוצרכנו לדעתו ולהשיג מציאותו מצד בריותיו. וזה הוא שער הבחינה בברואים. שמתי הבחינה שרש שני לכלל מחובות הלבבות... (שם. וראה שם עוד)

...ואמת אמר הפילוסוף באמרו לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחלת ההתחלות אלא נביא הדור או הפילוסוף המובהק. במה שקנהו מן החכמה. אבל זולתם עובדים זולתו מפני שאינם מבינים נמצא אלא מורכב. ובעבור זה מתחלק היחוד כפי התחלקות דעות בני אדם ויתרון הכרתם על ארבעה חלקים... (שער א היחוד פרק א. וראה גם ידיעת ה')

אך מפסידי היחוד בלב שלם הרבה מהם לשתף הבורא. והוא על כמה פנים... ומהם השתוף הנעלם. והוא החונף בעניני הדת לבני אדם. והוא על כמה ענינים. אני עתיד לבאר אותם בשער החמישי. ומהם הנטיה אל תאות הגופות המגונות. כי הוא שתוף נעלם. מפני שמשתף האדם עם עבודת אלקיו עבודת תאותו. והכתוב אומר "לא יהיה בך אל זר"... (שם פרק י)

...השביעית סימן החכמה הנראה בקביעות התורה והחקים לעבוד בהם הבורא יתעלה להגיע בהם השוקד עליהם להנאות העולם הזה מיד ולגמול העולם הבא באחרית. כמו שאמר הכתוב (ישעיה נ"ה) "שמעו שמע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם"... (שער ב הבחינה פרק ד)

...ונבחון רוב טובות הבורא יתברך וחסדו עליו ושבראהו כמו שבראהו מן החסרון בעצמו. והוא רש וצריך אל מה שיש בו תקנתו. ולא יגיע אליו כי אם ביגיעת נפשו וזה מחמלת הבורא עליו. כדי שיכיר את עצמו ויבחן בכל עניניו וידבק בעבודת הא-ל על כל פנים ויקבל על זה גמול העולם הבא אשר לו נברא. כמו שהקדמנו. כמה האדם חייב לו יתברך מן העבודה והיראה והשבח וההודאה והתמדת התהלה עם ברור חיוב כל אשר הקדמנו מן השבח בני אדם והודאתם קצתם לקצתם. ואם יש איש סכל שחולק בחיוב כל זה לבורא יתברך על האדם כשהוא מבחין ומתבונן בענין הזה ומודה באמת על עצמו הלא יעור הישן ויקץ המתעלם. ויבחין הכסיל וישכיל המשכיל ברור חיוב קבלת עבודת האלקים עם ברור הראיות ופרסום העדים ואמתת המופתים וכמו שאמר הנביא ע"ה למי שהתעלם מעיין בקבלת עבודת האלקים ית' (דברים ל"ב) "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם". אם כן כבר נתברר חיוב קבלת עבודת האלקים על בני אדם מצד התמדת טובותיו עליו. וצריך שנבאר מענין השער הזה עשרה ענינים. אחד מהם ההערה על העבודה וחלקיה... (שער ג עבודת האלקים. הקדמה)

אמר המחבר אך הצורך אל ההערה על עבודת ה' וחלקיה הוא מפני שהאדם חייב בעבודת ה' יתברך מדרך השכל וההכרה ויש בין עת הראות הטובות על האדם ובין עת שישכיל ויכיר מה שהוא חייב עליהם מן העבודה זמן ארוך. היתה הערת האדם על מה שחייב בו מן המעשים ואמונת הלבבות אשר בהם תשלם לו העבודה לא-ל יתברך חובה. כדי שלא ישאר בלי דת עד שיגמור שכלו. וההערה על שני ענינים. אחד מהם תקוע בשכל נטוע בהכרת האדם נוצר עליו בשרש בריאתו ותולדתו. והשני קנוי בדרך השמע. והיא התורה אשר יגיענה הנביא אל בני אדם להורותם דרך העבודה אשר הם חייבין בו לבורא יתברך. (שם פרק א)

אך הצורך המביא אל כל חלק מחלקי ההערה הוא. מפני שההערה התקועה בשכל נחלשת מג' פנים. התחייבנו לחזקה בהערה התוריה. והאחד מהג' פנים הוא. מפני שנברא האדם מדברים שונים זה מזה וטבעים מתגברים זה על זה ומעצמים זה הפך זה. והם נפשו וגופו. ונטע הבורא יתברך בנפשו מדות וכחות יכסוף בהם לדברים כאשר יתנהג בם האדם יגדל בהם גופו ויתחזק על ישוב העולם הזה וישאר המין האנושי על ענינו ואם יפסדו אישיו. והמדה הזאת היא התאוה להנאות הגופיות. והיא כוללת כל מיני החי הגדל. והרכיב הבורא יתעלה בנפש האדם עוד מדות וכחות. יכסוף בהם כאשר ישתמש בהם למאוס בעמידתו בעולם הזה. ויחפץ להפרד ממנו. והיא החכמה השלמה... (שם פרק ג)

אך גדר העבודה ובאור חלקיה ומעלות כל חלק מחלקיה הוא. שגדר העבודה כניעת מי שמטיבין לו למטיב בטובה שיגמלהו על טובתו כפי יכלתו. והכניעה נחלקת לשני חלקים. האחד כניעת רהות (פחד). ויחול בהכרח וחזקה. והשני כניעת חובה ודין לגדל ולרומם למי שנכנעין לו. אך החלק הראשון הוא הכניעה לא-ל שתהיה מצד ההערה הקנויה אשר זכרנו. שחיובה מדרך הגמול והעונש בעולם הזה ובעולם הבא. אבל החלק השני הוא הכניעה אשר תהיה מצד ההערה התקועה בשכל. והנוצרת בטבע האדם בהקשר נפשו עם גופו. ושתי הכניעות משובחות מביאות אל דרך ההצלה בעולם המנוחה. אלא שאחת מהנה גומרת לחברתה ומעלה שעולים ממנה אליה. והיא הערת התורה. והכניעה שתהיה מחמת הערת השכל ודרך הראיה קרובה אל האלקים ורצויה יותר לשבעה פנים. אחד מהם שהעבודה שתהיה מהערת התורה אפשר שיהיה האדם מכוין בה לשם שמים. ואפשר שתהיה כונתו לחנופה ולשבח בני אדם... אך העבודה שהיא מצד הערת השכל לא תהיה כי אם מיוחדת לשם שמים. לא יתערב בה שום חונף ולא זיוף מצד שיתפאר בה. כי אינה מיוסדת על תוחלת ועל הרהות. אך היא מצד החכמה והידיעה במה שהנברא חייב לבורא מן העבודה...

והחמישי כי מצוות התורה יש תכלית למספרן. והן מגיעות עד סך ידוע. והוא תרי"ג מצוות. אך מצוות השכל כמעט שאין להם תכלית. כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן. וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלקים... יוסיף להכנע לו ולהשפל לפניו...

אך מעלות התורה צריך שאבאר מהם מה שיזדמן. ואומר כי הענינים המצריכים להערת התורה גם כן הם שבעה.

אחד מהם כי האדם מחובר מנפש וגוף... ומחמלת הבורא יתעלה ועוצם טובתו על האדם שחננו מה שיתקן בו עניניו ויכונו בו דרכיו בשני העולמים בסדר אמצעי בין השכל והתאוה. והיא התורה הנאמנה...

והשני. כי הערת השכל איננה גוררת חיובי מעשה עבודת האלקים מתפלה וצום. וצדקה וגמילות חסדים ואין אדם מגיע בה לידיעת גבולי העונשין...

והחמישי. כי ההערה התוריה היא הקדמה ומבוא אל הערת השכל וראיה עליו בעבור צורך האדם בנערותו אל חנוך והנהגה... ומי שאינו מקצר בחיובי העבודה יהיה במדרגת החסידים הזכים ויהיה ראוי לגמול העולם הזה והבא. ומי שעולה ממנה אל העבודה שהוא מדרך הערת השכל יגיע אל מדרגת הנביאים ובחירי עליון החסידים...

...ועל ההקשה הזאת. כל מי שיחד האלקים אותו בטובה מבלעדי שאר בני אדם צריך שיחייב את עצמו עבודה שיתיחד בה מבלעדיהם. עם השתדלו בעבודה הכוללת אותו עמהם כפי יכלתו והשגתו להודות לה' יתברך על מה שיחדו בו מן הטוב. ויהיה גורם התמדתה ולהוסיף לו עליה. ולגמול על עבודתו בבא. ולא יהיה כמי שנאמר בו (הושע ב') "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל". ומי שמקצר בעבודה על מה שיוחד בו מן הטובה יגרום לו לקצר במה שיוחדה בו משפחתו. ואחר כך במה שיוחד בו עמו. ויניח את התורה. וכיון שאינו מקבל את התורה אינו מקבל חיובי השכליות. וכשאינו מקבל מה שמחייבו השכל עם המצאו לו והתעורר עליו יצא לו מתכונת החי המדבר. ויהיו הבהמות מבינות דרך תקנתם יותר ממנו... (שם פרק ג)

...ויאמר לנפש. האם התברר אצלך והתקיים בדעתך שאת חבולה בטובות בוראך וקנויה ברוב חסדיו ועוצם חנותיו. ותאמר כן. אמר לה השכל. האם דעתך לפרע קצת מה שאת חייבת לבורא. אמרה הנפש כן. אמר לה השכל והיאך יתכן לך זה עם רפיון כוספך אליו. ואיננו סובל מרירות הרפואה אלא מי שהוא נכסף לבריאות. אבל מי שאינו נכסף לבריאות לא יסבול קושי הרפואה. אמרה הנפש. כוספי חזק וצערי גדול לפרע ממה שתשיג ידי ממה שיש לאלקי עלי. ואתה זרז אותי עוד... אמר לה השכל. אם מה שזכרת אמת. התאפקי על צער הרפואה וסבלי מרירות הסם ורוע טעמו אחר תמנעי מן המאכל הרע שהיית רגילה בו... היא המדה המגונה שגברה עליך מראשיתך וכחותיה המחזיקים אותה מתחלת גדולך... שרשם ועקרם שתים מדות. אחת מהן אהבת ההנאות הגופיות מן המאכל והמשתה והמשגל ושאר צרכי גופך. והמדה הזאת קנית אותה מן שכנך הרע והוא גופך. והמדה השנית אהבת השררה והגדולה והנאות והגבהות והקנאה...

...אך הוסיף לי שער שני מאופני הרפואה. יורני מה שחפצתי בעבודת האלקים. אמר השכל ממשלת הדבר וכללו של ענין הוא. שתקבלי עליך ממי שלמעלה ממך מה שאת רוצה שיקבל ממך עליו מי שהוא למטה ממך. עם השתוות הערכים. ומה שהוא טוב בעיניך ממנו וירע לך ממעשהו קבלי ממי שלמעלה ממך כמוהו... העלי על דעתיך טובות האלקים עליך במה שכולל עם זולתך ומה שאת מיוחדת בו ואחר כך העלי על מחשבתך שאת הטיבות בכמותם לעבדך מקנת כספך. והפנים אשר ייטבו בעיניך ממנו קבלי אותם עליך מבוראך. ומה שהוא בעיניך רע ממנו ירע בעיניך גם כן ממך לבוראך... הענינים שהם טובים מאחד מעבדי העולם שיתנהג בם לפני אדוניו כשיגמלהו מן הטוב קצת מה שגמלך בוראך מהם שיכבדהו לבו בדבור ובמעשה. ושיהיה נאמן ומשתדל בעניניו בגלוי ובסתר. ושיירא אותו יפחד ממנו כל זמן שהוא עומד לפניו... ויכבדהו וירוממהו בלשונו ובלבבו ושישבח ויודה אותו ביומו ולילו. ושיזכור טובותיו בסתר ובגלוי ויספר מהלליו ושבחיו כפי שראוי לו. וירוץ לעבודתו בשמחה ובטוב לבב מאהבתו שימצא חן בעיניו... ועם ישביעהו יודה וישבח. ואם ירעיבהו ירצה ויסבול לא יחשדנו בדינו ולא יעוולנו בגזרתו. ויהיה די לו במה שחננו ויצדיקנו ביסרו אותו.

וממה שהוא טוב ממנו עוד להראות סימני העבודה והמקנה עליו בכל תנועת אבריו ובמדותיו. לא יהגה כי אם בזכרו. ולא יביט כי אם אל דרכיו. ולא ישמע כי אם אל דבריו. ולא יאכל אלא מה שהטריפו. ולא יחשוב אלא בגדולתו.ולא ישמש אלא ברצותו אותו ולא ישמח כי אם בעבודתו ולא יבקש כי אם רצונו ולא ירוץ כי אם בשליחותו. ולא יעמוד כי אם מהמרותו. ולא ישב כי אם בביתו ולא יקום כי אם באמונתו. ולא יקרא כי אם ספרו. ולא ילבש כי אם סות יראתו. ולא יישן כי אם על יצועי אהבתו....ולא ירצה אלא במי שעושה רצונו. ולא יקח כי אם ברשותו ולא יתן אלא למי שצוה אותו לתת לו. וכן בתנועותיו לא יעתיק רגל ולא יניע עפעף אלא אחר הפקת רצון אדוניו בהם... (שם פרק ה)

אמר השכל, כי תוספת העבודה על אנשיה מתחלקת מדרך הכלל והפרט בטובה עליהם. והטובה על המדברים על ארבעה ענינים, הראשון טובת הבורא הכוללת כל האדם, והוא המציאם אחר שלא היה דבר נמצא... ועל כן הם חייבים לבורא יתברך עבודה כוללת, והם כל התורות השכליות אשר נהג בהם אדם וחנוך ונח ובניו ואיוב וחבריו עד ימות משה רבינו ע"ה, ומי שדבק בהם כולם לעבודת האלקים ייטיב לו האלקים בטובה מיוחדת משאר בני אדם, ויתן לו מעלה יתירה בעולם הזה, והגמול הגדול בעולם הבא...

והענין השני טובות הבורא על עם מן העמים ואומה מן האומות, כמו שהיטיב לבני ישראל בהוציאם מארץ מצרים והביאם אל ארץ כנען, וחייבת בזה עבודה יתירה על העבודה הראשונה, והיא התורות השמעיות אחר שהזהיר והעיר על התורות השכליות, ומי שקבלה לכבוד האלקים יחדהו הא-ל בטובה וחייבו עליה עבודה זולתי עבודת אומתו ושאר שבטו, כמו שמצאנו שבט לוי...

והענין הג' טובות האלקים על משפחה ממשפחות האומה, ככהונה ולויה וזרע המלוכה בבית דוד וחייבם על זה עבודה יתרה, ועבודת הכהונה והלויה ידועות ומבוארות...

והענין הד' טובת האלקים על איש מאישי בני אדם נתייחד בה משאר משפחתו ועמו ושאר המדברים, כנביא מובחר או נגיד מצווה להנהיג אומה, או חכם העיר אלקים את רוחו בחכמה ותבונה ועצה ודומה לזה, ועל כל טובה מהם יתחייב בעבודה יתרה לאלקים...

ועל אלה ד' הענינים חייבים בני האדם בעבודת האלקים, וכל אשר יוסיף הבורא טובה לאדם חייב עליה עבודה. ומן הראיה על זה, כי התבואות חייבות במעשר שנאמר (דברים י"ד) "עשר תעשר", ומי שיתן לו האלקים מאה כור של תבואה חייב ממנה עשרה כורים לאלקים, ומי שנתן לו האלקים עשרה כורים חייב לאלקים מהם כור אחד, ואם יוציא האחד תשעה וחצי והשני אחד, יהיה הראשון ענוש והשני מקבל שכר...

אמר השכל, מה שהתרעמת ממעוט כוונתך בעבודתך והודאתך לאלקיך, וכי דברי פיך דברי מודה וכונתך בהם כוונת הבקש, ולבך להוסיף על הטובה ולשאול התמדתה הוא מפני שלש מדות, המדה האחת רוב אהבתך את נפשך וחפצך למשוך הנעימות אליה, ולא תפסעי פסיעה לעבודת הא-ל ולא לזולתה אלא שכונתך בה להתענג בהנאות. וכבר הקדמתי לך בתחלת רפואתי שתשתדלי בכל יכלתך להרחיק המדה הזאת ממך, והמדה השנית מפני שאינך מבינה חסד הבורא עליך, ויעלה במחשבתך שאינך מגעת אל הטובה אלא בבקשתך עליה... והמדה השלישית שאינך מכרת את עצמך ולא ענין הנהגתך, ואת רואה אותך ראויה לגדולה שבכל הטובות... וכשתהיה עבודה ממך תחשבה חסד ממך עליו עם ידיעתך מחסורך אליו ושאינו צריך לך. (שם פרק ו)

וממה ששאלת על המעוטה שבעבודות האלקים שאין אדם יוצא ידי חובתו בפחות ממנה... הם י' ענינים... כי מרוב עסקיו ברבות הטובה לו יתרשל בשבח ובהודאה ובעבודה, ומהם שיזכיר טובות האלקים בלשונו תמיד וירבה להודות לו ולשבחו בלבו... ומהם להיות עינו תמיד על מי שהוא למטה ממנו ברוב הטובות, לא על מי שהוא למעלה ממנו, וכן ראוי לו להיות עינו תמיד על מי שהוא מרבה בעבודת האלקים יותר ממנו, כדי שישתדל לעלות אל מעלתו... (שם פרק ז, וראה שם עוד)

אך ההקדמות אשר בברורן ואמיתתן ישלם לאדם הבטחון באלקים הן חמש... והרביעית שתהיה השגחתו חזקה והשתדלותו גדולה לקיים מה שחייבו בו הבורא מעבודתו ולעשות מצותיו ולהזהר מאשר הזהירו ממנו, כי מה שהוא מבקש כדי שיהיה הבורא מסכים לו במה שהוא בוטח עליו בו... אבל מי שיבטח על הבורא והוא ממרה אותו כמה הוא סכל וכמה דעתו חלושה... (שער ד הבטחון פרק ג, וראה שם עוד וערך בטחון)

ופירוש החלק הרביעי בעניני חובות הלבבות והאברים שהאדם מתייחד בתועלותם ונזקם, וזה כצום וכתפלה וכסוכה... והמנע מן העבירות, וכל חובות הלבבות לא תעבורנה אל זולתו ותועלותם ונזקם מיוחדים בו מבלי שאר בני אדם, ואפני יושר הבטחון בכולם על האלקים יתברך מה שאני מבאר אותו... כי מעשי העבודה והעבירה לא יתכנו לאדם כי אם בהקבץ שלשה דברים, האחד הבחירה בלבו ומצפונו, והשני הכוונה וההסכמה לעשות מה שבחר בו, והשלישי שישתדל לגמור המעשה באבריו הנראים ויוציאהו אל גדר המעשה... ואם יזדמנו הסבות ויתכן גמר המעשה בעבודתו אשר קדמה בחירתנו בה יהיה לנו השכר הגדול על הבחירה בעבודה ועל הכוונה לעשותה ועל השלמת מעשיה באברים הנראים, ואם ימנע מן האברים גמר המעשה יהיה לנו שכר הבחירה והכוונה. וההפרש שבין עבודת הבורא ושאר מעשי העולם בענין הבטחון באלקים יתברך, ששאר עניני העולם לא נגלו לנו אופני הטוב והרע בסיבה מן הסיבות... כי לא עמדנו על איזו מלאכה מן המלאכות שטובה לנו ויותר ראויה... ומן הדין עלינו שנבטח באלקים בבחירתנו והשלמתה לעזרנו על מה שיש בו טובתנו... אבל עבודת הבורא יתברך איננה כן, מפני שכבר הודיענו אופני הנכונה בה, וצונו לבחור בה... (שם פרק ד)

...אבל מה הוא יחוד המעשה לאלקים, הוא הכוונה בנראה ובנסתר במעשה עבודת האלקים לשמו להגיע אל רצונו בלבד מבלתי רצון הברואים. (שער ה יחוד המעשה, פרק א)

אבל מפסידי יחוד המעשה לאלקים הם שלשה דברים, אחד מהם שלא יבין את האלקים ואת טובתו, והשני שלא יבין מצוות האלקים ואת תורותיו, והשלישי הרהור היצר ורמיזתו לאדם במה שיחבב אליו העולם הזה וירחקהו מדרך העולם הבא...  שם פרק ד)

...והששי שיהיה יקר רוח וגבה נפש בעניני העולם הבא, שלא יספיק לו מהם מה שיזדמן, ולא יאמר די במה שתמצא ידי מהם, אבל ימעט בעיניו מעשהו ויכלתו והשתדלותו בעניניו ותגבה נפשו אל מה שלמעלה מזה תמיד, כמו שאמר הכתוב ביהושפט (דברי הימים ב' י"ז) "ויגבה לבו בדרכי ה'".

והשביעי שיקטן בעיניו מעשהו ויתרעם על נפשו על קצורה בעניני תורתו לפני האלקים ולפני בני אדם, ויבקש מאלקים עזר ואומץ, ויניח הגבהות לכבוד הבורא ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלקים יתברך בין לבו בין בתוך מקהלות בני אדם... (שער ו הכניעה פרק ו)

אבל אם הכניעה סמוכה למדות הטובות או המדות הטובות סמוכות לה, אומר בתשובה זה מן הידוע אצלנו, כי תחלת מה שתתקיים בו העבודה לאלקים מן האדם הוא שיתנצל לו ממדת האדנות, כי משער המצטרף אשר תתחייב מציאת כל אחד במציאת האחר שהאדם איננו ראוי לשם עבד עד שיהיה לו אדון, והאדון לא יהיה ראוי לשם הזה עד שיהיה לו עבד... ולא תתקיים העבודה מן האדם לאלקים אלא עד שיקבל על עצמו כל מדות העבדות, והן הכניעה והשפלות לפניו, ושיתנצל לו מכל מדות האדנות שהן הגדולה והיקר והגובה... (שם פרק ח)

...והחמישי כי הנכנע ממהר למעשה העבודה בחריצות ובזריזות איננו מתגאה בהם ולא בוזה שום דבר מהם, כמו שאמרו רז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, והמתגאה בעצמו מתאחר מעשות העבודה לרום לבבו ולגסות רוחו, ואיננו מרגיש עד אשר יפול וישפל... והששי כי מעשה הנכנע מקובל אצל האלקים... (שם פרק י)

אבל אם חשבון כל בני אדם שוה אם לא, נאמר כי התשובה בזה, שהשתדלות בני אדם בעניני תורתם ועולמם יתחלף כפי התחלפות הכרתם ושכלם וזכות הבנתם, וכל אחד ואחד מהם מצווה לחשוב עם נפשו במה שהוא חייב בו מעבודת הבורא יתעלה כפי הכרתו בטובות הבורא הכוללות והמיוחדות, כמו שאמר הכתוב (דברים י"א) "וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו" וגו', כי טענת הבורא עליכם יותר חזקה ונראית ממה שהיא על בניכם אשר לא ראו את מופתי הבורא כראותכם, ואתם המיוחדים בטובות הגדולות מבלעדיהם... ועל כן אתם חייבים בעבודה עליהם. וכן נאמר בשאר בני אדם, כי מה שחייבים בו יתחלף כפי התחלפות הכרתם והתחלפות הטובות אשר עליהם. ועל המאמין לחשוב עם נפשו במה שהוא חייב לאלקים יתברך וידקדק בדבר בתכלית יכלתו וכפי השגתו ממנו, ומה שיגיע אליו במעשה ישתדל בו ויטרח, ומה שלא יוכל להשיגו במעשה ישיגהו בידיעה ויתאווהו. (שער ח חשבון הנפש פרק ב)

...והשביעי חשבון האדם עם נפשו לאלקיו בתנאי העבדות, ושיקבל על עצמו חובות האדנות לבוראו, וכבר זכרנו רובם בשער השלישי מן הספר הזה ידרשם המבקש שמה, ויחשוב עם נפשו עליהן בעת שיכיר התמדת טובות הבורא יתברך עליו, בהזמינו תועלותיו וחמלתו עליו והספיקו כל הצריך לו מן המזון תדיר...

והשמיני חשבון האדם עם נפשו במה שהוא חייב בו מיחוד לבו לאלקים יתברך, ויחוד הלב על ב' פנים, א' מהם יחוד הלב ביחוד הא-ל כאשר בארנו בתחלת הספר הזה, והב' יחוד הלב בעת שיעשה מאומה ממעשי העולם הבא חובה או רשות לאלקים לבדו כאשר ביארנו...

והתשיעי חשבון האדם עם נפשו במיני מעשה העבודה והשתדלותו בהם למחלקותיהם בהשתדלותו במעשי מלכו כשהוא מטיל עליו מעשה מן המעשים שיהיו בתנועות גופו, ולא יניח מהשתדלותו ויכלתו מאומה שלא ישימהו בו. ואם יהיו ממעשי העיון והמחשבה והעצה יזמין כל לבו ובינתו ושכלו והכרתו להשתדל בו ולהרגיש אליו. ואם בא לשבחו ולהודות לו על טוב שגמלו או חסד שעשה עמו...

וכפי זה ראוי למשכיל שיהיה במעשה עבודת האלקים יתעלה כשהוא עושה מהם מאומה והוא שכל מעשה שהוא לאלקים איננו נמלט מאחד משלשה חלקים, אחד מהם חובות הלבבות בלבד, והם שכוונו לבארם בספר הזה, והחלק השני חובות הגופות והלבבות יחדו, כמו התפלה ולמדו התורה והשבח והתהלה לאלקים, ולמוד החכמה וצוות בטוב, והזהיר מן הרע והדומה לזה. והחלק השלישי חובות האברים בלבד, אין ללב בהם שום הכנסה אלא הכונה לאלקים בתחלת המעשה כסוכה ולולב וציצית... ממה שלא יזיק העושה אותם טרוד לבו בזולת מעשהו. אך בחובות הלבבות חייב לפנות לבו ממחשבות העולם וטרדותיו וליחד לבו ומצפונו לאלקים לבדו בעת ההיא, כמו שאמרו על אחד מן הפרושים שהיה אומר בתפלתו לאלקי: אלקי, יגוני בעבורך, בטל ממני היגונות ודאגתי ממך הרחק מנפשי הדאגות...

והשלשה עשר, חשבון האדם עם נפשו על מעשהו ותוספת הכרתו על השתדלותו בעבודת הבורא והגעת יכלתו על מה שהוא משלם מחובות הבורא על טובותיו עליו. וימשל בזה אל עבד שנתן לו אדוניו אדמה לזרוע ונתן הזרע כפי צרכו, וזרע קצתה והוציא שאר הזרע בצרכיו, וכאשר פקד אדוניו את האדמה מצאה בלתי זרועה... וחייבו לפרעו כל מה שהיתה האדמה עושה, וגדל מדווהו ונכפלה רעתו. וכן אחי ראוי לך לחשוב עם נפשך על מה שחננך האלקים מהבנתך אותו ואת תורתו, ומה שנתן לך מן הכח והיכולת לפרוע מה שאתה חייב לו...

והאחד ועשרים, חשבונו עם נפשו על מה שיש ביכלתו ממעשה העבודה ולהרגיל בה ולהתמיד עליה, וירוץ ויחרץ לעשותה עד שתשוב לו למנהג, ואחר כך ישתדל להוסיף על מה שיש ביכלתו ויכסוף לו בלבו ויעלה אליו במחשבתו, וישאל מהא-ל לעזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכלתו מן הידיעה והמעשה בלב ומצפון נאמן. וכשיתמיד על זה ימציא לו הבורא בקשותיו ויפתח לו שערי ידיעתו, ויחזק שכלו ואבריו לעמוד במצוותיו אשר למעלה מיכלתו מדרגה אחר מדרגה, כמו שכתוב (ישעיה מ"ח) "אני ה' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך"...

ועל ההקשה הזאת ראוי לך אחי, שתבין כי רוב הענין המכוון במצוות שהם בגופים ובאברים הוא להעיר על המצוות אשר תהיינה בלבבות, במצפונים, מפני שעליהם משען העבודה, והם שורש התורה... ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם ולא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאוותיו הבהמיות ויכריח טבעיו ויקשור תנועותיו, העביד אותו הבורא בגופו ובאבריו במה שיש ביכלתו, עד שיקל עליו לעמוד בהם. וכאשר ישתדל בהם המאמין בלבו ובמצפונו ויגיע מהם כפי יכלתו יפתח לו האלקים שער המעלות הרוחניות, ויגיע מהם אל מה שלמעלה מיכלתו, ויעבוד הבורא יתברך בגופו ובנפשו בנראהו ובנסתרו, כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים פ"ד) "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי"... (שם פרק ד, וראה שם עוד)

אבל מה שצריך לסמוך לחשבון עם הנפש מן המעשים אומר, כי זה יהיה מן האדם כפי זכות עצם נפשו וקבולה לאורי האמת המגיעים אליך מאת אלקים יתברך, כי כאשר יהיה שכל המחשב עם נפשו החשבון הזה זך, ויבין הכוונה והחפץ בו וייחד לבו בו לאלקים יתברך, יפיק רצון הבורא יתברך ויעזרהו לעשות מצוותיו ויורה אותו באור החכמה ויזהיר בזוהר השכל ויזל נגלהו ונסתרו לאלקים... ואז תשקוט ותנוח מחשבתו מדאגות העולם ושכיותיו, וישמח בעבודת הבורא יתברך, ויגיל במה שהשקיף עליו מסודות החכמה ומאוריה... (שם פרק ו)

...וכאשר התברר להם מן התורה כי הוא מזהיר על עניני המצוות ומצוה על בחירת עבודת הבורא, ומרשל מבחירת התענוגים ומונע מהם, עמדו בבחירתם במקום שהעמידם לכלות אליו ולכסוף לרצונו בלבם ובמצפונם, וחדלו מכסוף לעולם ולרהביו בכל לבבם ובכל נפשם, מצפים העזר והאומץ ממנו להקים מחשבתם בעבודתו ולהשלים המעשה במה שבחרו ממצותיו, ומה שיצא מהם אל גדר המעשה ישבחו הא-ל עליו ויודוהו בעבורו, והוא משבח להם השתדלותם ובחירתם, ומה שלא יוכלו להראות בו מחשבתם מפני חלישותם מהשיגו, יתנצלו לפני האלקים ממנו ויבחרו בעשותו בעת שיוכלו, ומיחלים לעת שיזמנהו הבורא בעזרתו ויתחננו אליו על זה בנפש זכה ולב נאמן, ויהיה זה תכלית מאויים וקץ משאלותם מאלקים. (שער י אהבת ה' פרק ז)

רש"י:

ואהבת - עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה, העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו. בכל לבבך - בשני יצריך, דבר אחר, בכל לבבך - שלא יהיה לבך חלוק על המקום. ובכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך, ובכל מאדך - בכל ממונך, יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר ובכל מאדך, דבר אחר ובכל מאדך, בכל מדה ומדה שמודד לך, בין במדה טובה בין במדת פורענות... ומהו האהבה, והיו הדברים האלה, שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו. (דברים ו ה)

לאהבה - שלא תאמר הרי אני למד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר, אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה, וסוף הכבוד לבא. (שם יא יג)

אבן עזרא:

ועבדתם את ה' - ...ועבודת השם היא לעשות כל אשר צוה, לאהבה אותו ולדבקה בו ולהשבע בשמו ולהתפלל אליו ולזבוח לפניו תמידין ומוספין ולכבדו בתת המעשרות, הנה שכרו אתו... (שמות כג כה)

...כי יחשבו כי המעשה עיקר, ואיננו רק הלבב והמעשה, והלבב והלשון להרגיל, וכן כתוב, בפיך ובלבבך לעשותו, וקדמונינו אמרו רחמנא לבא בעי. ושרש כל המצוות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו, וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשי השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו, וככה אמר הנביא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, אז יתברר לו כי השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ... ולא יוכל לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו... (שם לא יח)

...והנה הוא חלף עבודת הלב ועבודתו להתבונן מעשה השם, כי הם הסולם לעלות בו אל מעלת דעת השם, שהוא העיקר... (דברים לב לט)

רמב"ן:

...והענין לומר כי האלקים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח אלקים בקרבו כי הוא גופני לא אלקי, אבל יאריך להם אם ישובו. (בראשית ג ו)

ועבדתם את ה' אלקיכם - ועל כן יאמר הכתוב הזה כי בעבודת הקב"ה בלבד תהיה להם ההצלחה והשמירה, ועקירת עבודה זרה לא תזיק, אבל תוסיף לכם טובה וברכה, כי הקב"ה יברך לחמך... וטעם ועבדתם את ה' אלקיכם - ריקן העבודה לשם המיוחד, ואמר וברך והסירותי, כדרך כי אני ה' רופאך. (שמות כג כה)

קדושים תהיו - ...אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים, והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה דבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו... וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס... (ויקרא יט ב, וראה שם עוד)

את ה' אלקיך תירא - כי אחר שצוה באהבה יזכיר ליראה אותו שלא יחטא ויענש, ואותו תעבוד לעשות כל אשר צוך, כעבד שומר מצות אדוניו, ויתכן שיהיה זה רמז לעבודת הקרבנות לשמור... בקרבנות ובשיר ובהשתחואות שם, כי זה יקרא עבודה, כמו שאמר עבודת מתנה אתן את כהונתכם... ויהיה פירוש ואותו תעבודו לדעתם, שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי, עד שיבא מזה מה שאמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו צרכי גופו לשם עבודת הא-ל יהיו, יאכל וישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה', כענין שאמר והנה טוב מאד זו שינה, וכי שינה חובה היא, מתוך שהוא ישן קמעא, הוא עומד ועוסק בתורה, ויתכוין בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי. וזה פירוש נכון. (דברים ו יג)

...כי אין ראוי לעבד השם על דרך הספק או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ולכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון, וראוי שיקבל הכל במשפט צדק... (שם שם טז)

ועשית הטוב והישר - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות שהם עדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד, ולמען ייטב לך הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטיב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם... (שם שם יח)

רד"ק:

לא יבינו - אינם מתעסקים בעבודת ה' להבין בחכמת הטבע ולהסתכל במעשה ידיו, ומשם יתבונן כוחו ושהכל מאתו. (תהלים כח ה)

כוזרי:

...ואין בעבודת הא-ל סברא ולא הקשה ולא התחכמות, ואילו היה כן, היו הפילוסופים מגיעים ברוב חכמתם ושכלם לכפל מה שהגיעו בני ישראל. (מאמר א צט)

...ואין ראיות החוקים האלקיים בדקות המלות, ונשיאות גביני העינים והעלם הבבות, והרבות בתחנה ובתפלה, ובתנועות ובמאמרים שאין אחריהם מעשים, כי אם המחשבות הזכות אשר ראיתם מעשים מטבעם שהם קשים על נפש האדם, אך הוא עושה אותם בתכלית התאוה ואהבה, בהליכה אל מקום מהמקומות לחוג שלש פעמים בשנה, ומה שדומה מן ההוצאות והטורח, והוא עושהו בתכלית השמחה והגילה... (מאמר ב נו)

...וכללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלקיך בכל אחת מהנה, ואין כנעיתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כן השמחה במצותו ובתורתו צריכה מחשבה וכוונה, שתשמח במצוה עצמה מאהבתך המצוה בה, ותכיר מה שהטיב לך בה... ואם תעבור בך השמחה אל הנגון והרקוד היא עבודה ודבקה בענין האלקי. ואלה הדברים לא הניחה אותם התורה מופקרים, אבל כלם תחת מסורת, מפני שאין ביכולת בני אדם לחלק תקנות כחות הנפש והגוף, ושיעור מה שראוי להם מהמנוחה והתנועה... (שם נ)

אמר החבר, מנהג העובד אצלנו איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עלינו ויהיה למשא עליו, וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר (שמות כ"ג) "את מספר ימיך אמלא", אבל אוהב העולם ואריכות הימים מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא. אך הוא מתאוה זה אילו היה מגיע למדרגת חנוך שנאמר בו (בראשית ה') ויתהלך חנוך את האלקים... ולכמו אלה תהיה ראויה הבדידות השלמה, אך מתאוים המות מפני שהגיעו אל התכלית אשר אין אחריה מדרגה שיקוו תוספתה... (מאמר ג א, וראה שם עוד, וערך דרך התורה)

...והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה הענינים, ומשוערים בשעור תוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאוה והבטלה, ולהמנע מהתפלות בעתן כראוי. ושלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה והסליחה, וישאר דואג כל ימיו, ויעבור כל מה שיצוה הבורא מהשמחה במה שחננו, כמו שאמר (דברים כ"ו) "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך", וימעט שבחו על טובת האלקים, כי השבח הולך אחרי השמחה, ויהיה כמו שאמר בו (דברים כ"ח) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויביך", ושלא תוציאנו הקנאה ב"הוכח תוכיח את עמיתך" ובדברי החכמות לידי הכעס והנטירה, ותטרד נפשו מהזדככות בעתות התפלות... ומי שנתיישב על נפשו זה, יהיה כמו שאומרים על נחום איש גם זו כל אשר תמצאהו צרה אומר גם זו לטובה, ויהיו חיים ערבים תמיד, ותקלנה עליו הצרות, אבל אפשר שישמח בהם כשירגיש לעון שיש עליו כמי שיפרע חובו, והוא שמח במה שהקל מעליו ממנו, וישמח לשכר ולגמול הצפון לו... (שם ג, וראה שם עוד)

אמר החבר, הלא הקדמתי לך בדברי, כי ההתחכמות והסברא בתורה איננה מביאה אל רצון האלקים, ואם לא, המשנים ואנשי הקדמות ובעלי הרוחניות והנגזרים בהרים ושורפי בניהם באש משתדלים להתקרב אל האלקים, וכבר אמרנו שאין מתקרבים אל האלקים, כי אם במצות האלקים עצמן, בעבור שהוא יודע שעורן ומשקלן וזמנן ומקומותן ומה שהוא תלוי באלה הקבלות אשר בהשלמתן יהיה הרצון והדביקה בענין האלקי, כמו שהיה במלאכת המשכן, אשר אמר בכל מלאכה ממנו ויעש בצלאל את הארון (שמות ל"ז)... ובכל אחת מהן "כאשר צוה ה' את משה", רוצה לומר בלא תוספת ומגרעת. ואין בדבר מהמלאכות ההן מה שהוא מסכים לדעתנו ולסברתנו... והיה סמוך להשלמתו חול השכינה מפני שנשלמו שני הענינים אשר הם עמודי התורה... (שם כג)

אבל ענין ה' לא יושג בהקשה, אך בראיה ההיא הנבואית אשר בה ישוב האדם כמעט שיפרד ממינו וידבק במין מלאכי ותכנס בו רוח אחרת... או בעת הודעת הכהן במדע הנעלם אחר שישאל באורים ותומים. ואז יסורו מלב האדם הספקות הקודמים אשר היה מסתפק באלקים, וילעג להקשות ההן אשר היו רגילות להגיע בהן אל האלקות והיחוד, ואז ישוב האדם עובד חושק בנעבדו, ומוסר נפשו להריגה על אהבתו, לגודל מה שהוא מוצא מערבות הדביקה בו והנזק והצער בהתרחק ממנו, בהפך הפילוסופים שאינם רואים בעבודתו כי אם מוסר טוב ודבר האמת בגדלו על שאר הנמצאות, כמו שראוי לגדל השמש על שאר הנבראים, ושאין בכפירה באלקים יותר מפחיתות הנפש הרוצה בכזב. (מאמר ד טו)

אמר החבר, ובאמת סבל אברהם אור כשדים והגרות והמילה והרחקת ישמעאל ועקידת יצחק לשחוט אותו, כי ראה מן הענין האלקי מה שראה, טעם לא הקשה, וראה שאין דבר ממנו נעלם מחלקי מעשיו, וראה גומל אותו על צדקתו לרגעים ומורה אותו הדרך הישרה בכל מעשיו, עד שלא היה מקדים ומאחר כי אם ברשותו, ואיך לא ילעג להקשותיו הקדומות, כאשר דרשו רבותינו ז"ל ב"ויוצא אותו החוצה", אמר לו צא מאצטגנינות שלך... (שם יז)

...כי כבר הקדמנו וביארנו, כי המרי והעבודה לא יגמרו כי אם בסבות האמצעיות, והיתה סבת עבודת העובד הצווי בעבודה, וכן קדם בידיעתו שהוא עובד, ושסבת עבודתו שמוע תוכחתו, וכן קדם בדעתו מרי הממרה בסבות האמצעיות, אם בחברת הרעים או בתגבורת מזג רע, או נטות אל התענוג והמנחה... (מאמר ה כ, וראה שם עוד)

אמר החבר, אבל אני מבקש החירות מעבדות הרבים, אשר אני מבקש רצונם ואינני משיגו, ואפילו אם אשתדל בו כל ימי חיי, ואילו הייתי משיגו לא היה מועיל לי, רוצה לומר עבדות בני אדם ובקשת רצונם, ואבקש עבדות אחר, יושג רצונו בטורח מעט, והוא מועיל בעולם הזה ובבא, והוא רצון האלקים ועבודתו, היא החירות האמיתית, וההשפלה לו הוא הכבוד על האמת. (שם כה)

משנה תורה:

צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודברו הכל לעומת זה הדבר, כיצד, כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה, וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים אלו כדי ליהנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך, ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד, לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור, אלא יאכל דברים המועילים לגוף, אם מרים אם מתוקים, ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף על פי שהן מתוקים לחיך...

המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, וישם על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו, בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך. (דעות פרק ג ב וג)

אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכים אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה,אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד, ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר ואהבת את ה' אלקיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה. וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עד מאד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל, כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

...כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות, הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה, הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.

דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעת תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג. (תשובה פרק י א והלאה)

מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם, מפי השמועה למדו, שעבודה זו היא תפלה, שנאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפלה... (תפלה א א)

ספר חסידים:

שורש החסידות יראה, כשאדם מתאוה לדבר הנאה ועוזב את יצרו מפני יראת ה'. ולא שירא מפני פורעניות עולם הבא ולא בשביל הנאת העולם הזה והעולם הבא, אלא ירא פן לא יהיה תמים באהבת הבורא ית"ש, שנאמר (דברים י"ח) "תמים תהיה עם ה' אלקיך", וזה הנקרא ירא ה', והגדר הגדול והמופלא עזיבת המאכלות, כי שביעת המאכלות מביאים לידי הרהורים רעים, כיצד היה לפניו מאכל מדגים או מבשר או משאר מעדנים אל ימנע מלאכול כלל אלא משום יראת ה' שלא למלאות כרסו עד כדי השגת תאותו, וכן כשבאה לידו מצוה וקשה עליו לעשותה ואינו נמנע מלעשות, שכן מצינו באברהם (בראשית כ"ב) עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה... (יב, וראה עוד עבודת ה'-יראה)

...כי משפט האדם לחשוב בבוראו תמיד ולשוותו נגד פניו, שנאמר (תהלים ט"ז) שויתי ה' לנגדי תמיד, וכל זמן שאדם יושב ודומם באיזה מקום שיהיה ומפנה לבו מכל מחשבות לדברי הבאי, אם יחשוב בבוראו ובקדושתו ובנפלאותיו וטובותיו אשר עושה בכל יום עמנו אבל בזמן... מיד הוא פונה את לבו לבטלה... מופסדת מכל וכל המחשבה הטובה אשר היא לחשוב בקדושתו של בוראו וביראתו הטהורה ולהיות במעלה הטהורה והטובה לעבוד את ה' מאהבה ולהיות חפץ במצוותיו, וזו היא העבודה הגדולה המשתמשים בה מלאכי השרת וכל צבא השמים שמספרים בקדושתו, שנאמר (ישעיה ו') קדוש קדוש קדוש... (לה)

כתיב פוקד עוון אבות על בנים וגו' ועושה חסד לאלפים, הרי מי שזכה, מרובה מדת טובה ת"ק, אם כן מי שהיה ראוי להיות שנה אחת בגן עדן למה יהיה בגן עדן ת"ק שנה, אלא מי שעובד על מנת שלא לקבל פרס ומשמחת לב אוהב הקב"ה, אין הפסק לטובותיו... (קסה)

מאירי:

עבדו את ה' בשמחה - ולא שהמצוה כמשא או מצות אנשים מלומדה. ובמקום אחר אומר ביראה, תירצו חז"ל יהא לבך שמח ובהכנעה בתפלה, או עכשיו ביראה מהאומות, ולעתיד לבא בשמחה. (תהלים ק ב)

רבינו יונה:

ודע כי מדרגות ההכנעה רבות, כאשר יתבאר בשערי הענוה בעזרת ה', והמדרגה העליונה בהכנעה המחויבת מדרך התשובה שיגדיל ויאדיר עבודת ה' ולא יחזיק טובה לעצמו, כי יקטן הכל בעיניו כנגד מה שהוא חייב בעבודת השם, על כן יכנע ויעבוד בהצנע, ולא יחמוד כבוד על מעשיו הנכבדים, ולא יבקש תפארת על פעליו המפוארים, ויסתירם מדעתם כפי היכולת. (שערי תשובה שער א כד)

ודע כי נתחייב הנברא להיות ציר נאמן ועבד משכיל בכל מלאכת עבודת אדוניו, והפועל הנאמן יהיה מהיר במלאכתו וישגיח על מלאכת הפועלים חבריו, ועיניו על דרכיהם לראות אם באמונה הם עושים, ויזהירם ויודיעם את המעשה אשר יעשון, כי חפצו ורצונו אשר תעשה מלאכת אדוניו בלא רמיה, על כן יחזיק ידי עושי המלאכה. (שם שער ג יט)

...ויש עוד טעם נכבד עולה על כולם, ואליו רמזנו בפתח דברינו בענין הכתות הרעות הנזכרות, כי הדבר ידוע, כי מדרכי קדוש השי"ת להודיע בכל מבטא שפתים, ובכל אשר ירמזון עינים, ובכל הנהגה ופועל ידים, כי יסוד לנפש האדם וצבי עדיו והטוב והעיקר והתועלת והיקר אשר בו עבודת השי"ת ויראתו ותורתו, כמו שכתוב (קהלת י"ב) "כי זה כל האדם"... (שם שם קמח)

ועתה נפרש ענין עונש הפורשים מדרכי צבור, וכי הוא נכלל בענשי הכתות שהקדמנו. בהתאסף ראשי עם וקהלות הקודש לעבוד את השי"ת, ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצוות, הנה הם מקדישים את השם יתגדל ויתקדש, שנאמר (דברים ל"ג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל... (שם שם קסח)

...העבודה היא, שאנו חייבים להיות עבדי ה' יהי שמו מבורך לעולם ולעולמי עולמים, אשר ברא כל היצור לעבוד לפניו, שכל הנקרא בשמו ולכבודו בראו, ולנו חלק ונחלה בעבודתו יותר מכל הגוים והלשונות, אשר הוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים, להיות לו לעבדים, והעבד חייב לעשות עבודת רבו עיקר מלאכתו,ואם יעשה עבודת עצמו עיקר מלאכתו, אין זה מדת עבד, כי אין זה כי אם רוע לבבו בחזקת עבודת רבו, לפיכך אנו חייבים לעשות עיקר מלאכתנו התורה והמצוות ויראת שמים ומעשים טובים. והוא שאמרו רז"ל באבות דרבי נתן (פרק כ"ח), רבי יהודה הנשיא אומר, העושה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה, עושין אותו עיקר לעולם הבא. (אגרת התשובה)

ועל העבודה, כי הקב"ה בחר בישראל מכל האומות, ובחר מכל הארצות את ירושלים ובחר מירושלים ציון... ובחר בבית הבחירה העבודה, שכתוב בה רצון, שנאמר (ויקרא א') לרצונו לפני ה', הנה לך כי מפני העבודה נברא העולם כולו. אך בחטאנו חרב המקדש ובטלה העבודה, והתפלה במקומה, כמו שנאמר (דברים י"א) "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"... וזה שאומר (תהלים נ"א) "ה' שפתי תפתח" וגו', שדוד המלך ע"ה אמר פסוק זה על חטאת בת שבע שהיה מזיד, ואין מביאין קרבן על הזדונות, ועל זה אמר (שם י"ח) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, שאם הייתי יכול להביא קרבן לכפר לי הייתי מביאו, ועכשיו שאיני יכול, תפתח שפתי ופי יגיד תהלתך, ותקבל התפלה במקום קרבן ותכפר לי על חטאתי, וגם אנחנו שאין לנו קרבן שיכפר לנו על זדונות ולא על שגגות, ה' שפתי תפתח, ותקבל תפלתנו במקום הקרבנות. (אבות פרק א ב)

...כך אומרים לפני הקב"ה, יצר שנתת לנו מנעורינו רע הוא, שנאמר (בראשית ח') כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואפילו כשאדם טורח הרבה לעשות הישר בעיני ה', אין אדם יכול להשיג אלא דבר מועט ממה שחייב לעשות, וזהו שנאמר (תהלים ק"ג) "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו", שאם לא מפני יצר הרע ששולט הרבה באדם, אפילו בלא שיטרח ויחזר אחר המצוות היה עושה הרבה מהם, כמו שדה עידית, אפילו אם לא יטריחו בעבודת אדמתו יצא ממנה שום דבר, אבל עתה... כל שכן אם לא יטרח תשאר נפשו ריקה מן המצוות, כמו שדה זיבורית אם לא יטריחו בה ויזבלנה ויחרשנה לא יצא ממה שום דבר...

ואם לא עכשיו אימתי, שלא יאמר היום אני עסוק במלאכתי, למחר אפנה ואתקן עצמי, כי שמא לא תפנה, ואפילו אם תפנה, היום ההוא אשר חלף עבר ובטל אותו ממלאכת ה' ולא יוכל לשלמו כל ימיו, כי כל הימים אשר הוא חי על האדמה חייב לתקן את גופו ולעסוק במצוות, ואין לו רשות לבטל ממלאכתו אפילו שעה אחת. (שם שם יד)

...ואף על פי שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, כדי להתגבר על היצר המסית אותו מלעשות המצוות וללכת בדרך ישר, טוב לחשוב כי פרס יהיה לו עליהם, שלא יתן פתחון פה ליצר לקטרג, ועוד כי לא הזהירו לדעת את זה כדי לעבוד את המקום מפני סבת השכר, אלא כשם שאדם חייב לחקור ולידע יחודו של מקום וגדולתו ותבונתו ונפלאותיו אשר עשה כדי להוסיף בו אהבה, כך חייב לידע שנאמן לשלם שכר הפעולה, לעלות על לבו גודל חסדיו של מקום, שאף על פי כי הוא אדון כל המעשים וקונה הכל וכלנו עבדיו לעבדו ולשרתו כעבד מקנת כסף בלא שיתן לנו פרס ושכר פעולתנו אתנו, ועל כל פנים נוסיף אהבה על זה ונעבוד אותו מיראה ומאהבה. (שם פרק ב יח)

נדרים מביא לידי פרישות... והוא הפורש מהנאות העולם, ואפילו מדברים המותרים באכילה ובשתיה ובתשמיש המטה, גם בכל התאוות האחרות בהמנע מן הכבוד ומן השררה והעושר וכמה כיוצא בהן, ומתרחק משרשי החומר והגוף ומתקרב אל עיקרי הנפש ויסודה, והוא קרוב לעבודת הבורא יתברך. כיצד המאכל, כמו האוכל מעט לכדי חיותו ושיהיה בריא כדי ללמוד תורה ולעשות מלאכת ה' מלאכה מרובה... ועוד תועלת שניה שישמור נפשו מחטא, כי בהתגבר עליו היצר ויתאוה לעשות עבירה יאמר בלבו, מן ההנאות המותרות אני נשמר, איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאבי שבשמים... אך המתקרב אל טבע החומר ונמשך אחר הנאותיו, גם כי לא יעשה איסור נמצא מתרחק מעיקר הנפש ויסודה, גם יגרום אל הנפש שתמשך אחר הגוף והחומר... (שם פרק ג יז)

רבינו בחיי:

...ושם עוד ואהבת את ה' אלקיך, אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, כמו שמעיד עליו הכתוב אברהם אוהבי, כשם שקרא אברהם לבני אדם להאמין מרוב אהבתו, כך אתה תאהבהו עד שתקרא בני אדם אליו ותמשיכם לעבודתו. ודבר ידוע כי אע"פ שמדת היראה עיקר גדול מעיקרי העבודה, אין העבודה שלימה מתוך היראה אלא מתוך האהבה, כי האהבה כוללת היראה, אך היראה אינה כוללת האהבה. וזה ידוע ומפורסם, כי כל האוהב את חבירו יירא ממנו שלא יעשה הפך רצונו, והירא אפשר שלא יאהבנו כלל... (כד הקמח אהבה, וראה עוד עבודת ה'-אהבה)

מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים... וכוונתו במליצת הפרשה, כי עבודת השי"ת והקבלת פני שכינה דבר קרוב הוא מאד אצל האדם, וכל אדם אפשר לו שישיג זה אם ירצה... (שם חתן בבית הכנסת)

כל מי שהוא זהיר בעבודת השי"ת בלב שלם יהיה כח בידו להשמר מיצר הרע, שהוא כח המות, ולא יהיה נמסר בידו כלל, אלא כח המות יהיה נמסר בידו, שכן מצינו בחכמי התלמוד שהיה מלאך המות מתאכסן עמהם... (שם יצר הרע)

ויהי מורא שמים עליכם, אף על פי שאתם עובדים באהבה ושלא על מנת לקבל פרס, לא תנהגו קלות ראש בעבודתו ובמצותיו עם האהבה, אך תהיה יראתו על פניכם, וזהו ויהי מורא שמים עליכם, גם עבודת האהבה לא תקילו ביראתו... (אבות פרק א ג)

וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שתשים כל כוונותיך בכל פעולותיך תכלית אחת, והיא עבודת השי"ת, והוא כשיכוין אדם כשיאכל וישתה וישן ויעור ויתנועע וינוח לבריאת גופו בלבד, ובריאת גופו למה, כדי שיהיו איבריו שהם כלי הנפש מתוקנים ובריאים, ושתהיה נפשו שהיא העיקר ראויה לעבודה ולקבל המושכלות ולהתבונן בנפלאות יוצר הכל... ונמצא שיהיו כל פעולותיו הגופניות הטבעיות בכלל דרכי השי"ת, כיון שלא יכוון בהם אלא לשמים, וזה וכל מעשיך יהיו לשם שמים... (שם פרק ב יז)

ספר החינוך:

...וכשיקבע זאת המדה בנפשו (כבוד אב ואם) יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ב"ה שהוא סבתו וסבת כל אבותיו עד אדם הראשון ושהוציאו לאויר העולם וספק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת... ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ב"ה. (יתרו מצוה לג)

משרשי המצוה, שרצה השם לזכות עמו שיקבלו עליהם מלכותו ויחודו בכל יום ולילה כל הימים שהם חיים, כי בהיות האדם בעל חומר נפתה אחר הבלי העולם ונמשך לתאוותיו, צריך על כל פנים זכרון תמידי במלכות שמים לשמרו מן החטא, על כן היה מחסדו לזכותינו וצונו לזכרו שתי העתים האלה בקבע ובכונה גמורה, אחת ביום להועיל לכל מעשינו שביום, כי בהיות האדם זוכר בבקר אחדות השם ומלכותו, וכי השגחתו ויכלתו על הכל, ויתן אל לבו כי עיניו פקוחות על כל דרכיו וכל צעדיו יספר, לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו... הלא יהיה לו למשמר מחשבתו זאת והודאת פיו בדבר הזה כל היום ההוא, ויהיה לו הודאת הלילה בזה גם כן למשמר כל הלילה... (ואתחנן מצוה תכ)

לעבד השי"ת, שנאמר אתו תעבד, ונכפלה זאת המצוה כמה פעמים, שנאמר "ועבדתם את ה' אלקיכם" (שמות כ"ג) ובמקום אחר אומר "ואותו תעבד" (דברים ו'), ובמקום אחר אומר "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים י"א). וכתב הרמב"ם ז"ל אף על פי שמצוה זו היא מהמצות הכוללות, כלומר שכוללות כל התורה, כי עבודת הא-ל תכלל כל המצוות, יש בזו כמו כן פרט, והוא שיצונו הא-ל להתפלל אליו...

משרשי המצוה מה שהקדמתי הרבה פעמים, כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעולתם וטוב לבם וכושר מחשבותם, ואדון הכל שבראם חפץ בטובתם והדריכם להצליחם במצותיו היקרות שיזכו בהן, והודיעם גם כן ופתח להם פתח באשר ישיגו כל משאלותיהם לטוב, והוא שיבקשו ממנו ב"ה... (עקב מצוה תלג, וראה עוד תפלה)

הרקאנטי:

ואהבת את ה' אלקיך, אחר שהזכיר היחוד פתח בואהבת, כי כשהאדם בלב שלם ובכוונה שלימה אז נקשרת נפש המייחד באהבתו של הקב"ה, והיא נקרא עבודה שבלב... (ואתחנן)

דרשות הר"ן:

...וידוע הוא שאלו הפרישות כמו שאמרו ז"ל הם, כדי שיתבודד האדם באותם ימי הפרישה בדרכי השי"ת ובעבודתו המוטלת עליו, ויפשיט עצמו מדמיונות גשמיים המונעים שלמותו, ושיוציא אל הפועל מה שבכחו, וזה אמנם צריך לכל אדם שיהיה לו שכל בכח ובפועל, אבל משה רבינו ע"ה שהיה שכלי בפועל למה טעון פרישה... (דרוש ג)

...נשיבהו, אין ספק שתלמוד תורה שכרו גדול מאד, עד שאמרו רז"ל ויתר הקב"ה על עבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על תלמוד תורה, רוצה לומר כי אלו השלשה היו בבית המקדש הראשון, ולא תלה החורבן רק בביטול תורה, כאמרו "על עזבם את תורתי", ואף על פי כן רואה אני בדברי רז"ל שמי שמוסר גופו נפשו להשי"ת וחושק בעבודתו ישיג מדרגה גדולה ממי שיהיה בתכלית החכמה. אמרינן בברכות מאי שנא קמאי דמיתרחיש להו ניסא, ומאי שנא בתראי דלא מתרחיש להו ניסא, אי משום תנויי וכו', והשיבו רחמנא לבא בעי, הנה בארו כי אין עקר המדרגה החכמה, אבל הכונה השלמה במעשים, כי המעשים הטובים אין תכליתם שיעשו הדברים, אבל כוונת הלב בהם. וראו ענין הכוונה מהו, כי מי שכוונותיו דבקות בשי"ת גם כשהוא מתעסק בדברים המוניים בעניני העסקים והקנינים עובד השי"ת עבודה גמורה, ומי שאין כוונתו דבקה בשי"ת, גם כשהוא חושב לעבוד את השם הוא ממרה אותו. כיוצא בזה אמר הנביא (ישעיה כ"ט) "בפיו ובשפתיו כבדוני" וגו'... כי אין העקר מעשה המצוות ובקשת השפתים, אבל אחרי כוונת הלב הן הדברים. ולפיכך אמרו רז"ל חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, והטעם בזה, כי דברי החכמים הם גדרים וסייגים ותקנות לעיקר המצוות, ומי שעושה הגדרים ותוספת שמירה על המצות, מורה שאינו עושה אותם כמצוות אנשים מלומדה, אבל בכונה גמורה, וזה עקר המצוות ותכליתם השלם, כי מי שהושלם על דרך זה, בכל מצוה קלה שעושה מאמת ומודיע כל האמירות הטובות, וגם בעסקים ההמוניים, לפי שהושם תכליתם עבודת השי"ת לא זולתה... (דרוש ז)

...כי השכל בוחר תמיד הדברים הרצויים ובורח מהמגונים, ולזה לעצמותו, והוא רואה שהמחוייב והיותר נאות להמשיך אחר רצון המצוה השלם הזה יתברך, אשר גם כשלא יצוייר שענין המצוה בעצמה דבר נאות והעבירה דבר מגונה שאלו לא היה כן לא צותה התורה על זה והזהירה על זה... יתחייב מזה, שכשימצא אחד שלם לבלתי תכלית, והוא השי"ת, שיגזור השכל להמשך אחריו לבלתי תכלית, מצורף לזה שהשכל מחייב שכל מה שצותה התורה עליו הוא דבר נאות מאד, וכל מה שהזהירה ממנו הוא מגונה, בין שישיג השכל טעמו של דבר בין שלא ישיגנו... אם כן השכל מצד טבעו אוהב השי"ת ונכסף למצותיו ובורח מכל מה שמנעהו השי"ת ממנו כבורח מן הנחש. ומי שעובד השי"ת על זו הדרך לא מאהבת השכר ויראת העונש עובד השי"ת מאהבה, וסוף השכר לבא. ובבחינה זה הצד קל מאד שיגיע האדם לעבודת השי"ת ויראתו האמיתית, מפני ששכל האדם נוטה אל זה בטבע... (דרוש י)

ספר העקרים:

הדבר הנותן שלמות אל המצוה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה היא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפעל האחד בעצמו כשיעשה בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעצבון יקרא פחיתות. וזה דבר נתבאר במאמר השני מספר המדות לאריסטו, כי הנדיב כשיעשה פעל הנדיבות והוא שמח בפועל ההוא יקרא מעלה, ואם יפעלהו בעצבון יקרא פחיתות... ואין בעולם פועל יותר נכבד ויותר מעולה שראוי שיקובל עליו שכר כפי האמת בעצמו וכפי הסכמת כל האנשים, אלא עבודת השי"ת, ונמצא הכתוב מיעד העונש הגדול על מי שאינו עובד השי"ת בשמחה, אמר משה במשנה תורה, תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל וגו', תלה העונש על שלא עבד השי"ת בשמחה, לא על שלא עבדו במוחלט. וענין הכתוב יורה שפירושו כך, כי לא יתכן שיאמר שהעונש יגיע עליו על שלא עבדו בהיותו בשמחה, שאם כן יתחייב שלא יהיה האדם מחוייב לעבוד את השי"ת בשלא יהיה בשמחה וברוב כל, ומזה יראה, שקיום המצוה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצוות... ונתבאר בפרק שעבר שעיקר עבודת השי"ת ראוי שתהיה ביראה, והיראה דבר מחריד הלב ומעציב אותו, ואיך אפשר שתהיה עבודת השי"ת מושגת בעצבון ושמחה ביחד עם היותם הפכיים. והתר זה הספק הוא על זה הדרך, כי כל כח מכחות האדם כשיעשה פעולתו כראוי יורה זה על שלמות הכח ההוא, וכשלא יעשה פעולתו כפי מה שראוי יורה זה על חסרון הכח ההוא או על חסרון בריאותו. וכאשר הוא שלמות באדם שלא יפחד ממה שאין ראוי לפחד ממנו, כן הוא שלמות אליו שיפחד ממה שראוי לפחד ממנו, ואם לא יפחד ממה שראוי שיפחד ממנו הוא חסרון אליו... וכן הנפש בהיותה יראה וחרדה ממה שראוי שתחרד ממנו יורה זה על בריאותה ושלמות שכלה, וכאשר תגדל מעלת הנפש ושלמות שכלה, כן תשער יותר התנשאות השי"ת ורוממותו ותחרד ממנו יותר ותירא מלעבור על דבריו. וכשימצא האדם בנפשו המדרגה הזאת מן היראה ראוי שיהיה שש ושמח ביראה ההיא, לפי שזה יורה על בריאות נפשו ושלמות שכלו, ולהעיר על זה באר דוד במקום אחר כי מה שאמר "עבדו את ה' בשמחה" לא שתהיה העבודה בשחוק וקלות ראש ודרך הדיוטות, אבל ראוי שתהיה העבודה ביראה, אמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה... להורות שהשמחה נותנת גמר ושלמות אל העבודה... (מאמר ג פרק לג, וראה עוד עבודת ה'-אהבה-יראה)

אור ה':

...וזה שכבר נתבאר ממה שיבא בגזרת הצור בכלל הו', אם מצד העיון ואם מצד הכתובים מסכים עם מאמרי רז"ל במקומות מתחלפים, שהתכלית הנכסף בעבודות ובפעולות הטוב הוא החשק והשמחה בהם, שאיננו דבר זולת ערבות הרצון לפעול הטוב, וזה לפי שהוא יתברך בתכלית האהבה והערבות להשפיע לפעול הטוב, והיה הקשר והדבקות אם כן ללכת בדרכיו כפי מה שאפשר, ולזה באשר היה החפץ והערבות הזה בנפש היה פעל נפשיי אשר באמצעותו יהיה הדבקות והפרוד, ולזה היה ראוי שימשך ממנו הגמול והעונש כהמשך המסובב מן הסבה. וכאשר נעדרה הנפש מן החפץ הזה, כמו שיהיה אדם מרגיש אונס והכרח בפעולותיו, הנה הפעל ההוא לא יפעלהו הנפש ולא יתחייב ממנו דבקות ופרוד למה שהיה הפעל מופשט מרצון נפשיי, ולזה לא היה ראוי לגמול ועונש כלל... (מאמר ב כלל ה פרק ה)

...וכאשר חקרנו בה ובחלקיה מצאנו בה חלק קטן הכמות גדול האיכות, שאיננו מן הדעות במוחלט ומן הפעולות במוחלט. והוא אהבת הש"י ויראתו האמיתית. ואומר שהוא המחייב התכלית הזה על כל פנים כפי התורה והקבלה, וכפי העיון בעצמו. אם כפי התורה הנה אמר בפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" ... ובקבלת עול מלכות שמים הוזכרה זאת האהבה "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", כאלו נשתמש משרש הייחוד לשומו סבה לזאת האהבה בכל לבו ובכל נפשו, כמו שיבא עוד בגזירת המקום ב"ה... הנה כבר יראה שהתכלית המבוקש מהתורה הוא ההשמע אליו בזריזות נפלא לקיים מצוותיו, ולזהירות גדול לבלתי עבור על אזהרותיו בשמחה ובטוב לבב, אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמיתית. כמו שבאו בזה מאמרים לרבותינו ז"ל הרבה. ולפי שזהו התכלית המבוקש מהתורה, והוא מבואר התחייב ממנה ההצלחה וההשארות הנצחי... כפי התורה והקבלה, ואם כפי העיון בעצמו, זה אמנם יתבאר אחר הניחנו שלש הקדמות, אשר אין ספק באמתתן. הא' שנפש האדם אשר היא צורתו עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו. הב', שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות וחפץ בו, וכפי השלמות תהיה האהבה והערבות בחפץ. הג' שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה. ונצרף אליה ד' מבוארת בעצמה, ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראויה שיחויב התכלית הזה... 

...ויתחייב מזה, שכל אשר יהיה השלמות יותר גדול יהיה האהבה והערבות בחפץ יותר גדול, והנה זה מסכים מאד אל מה שבא בתורה, כי בזכרו אהבת האבות להשי"ת הזכיר אהבה, ובזכרו אהבת השם לאבות הזכיר חשק, שמורה על חשק האהבה. אמר רק באבותיך חשק ה', וזה מה שיורה על מה שאמרנו, שכבר יראה שלפי מדרגת הטוב האהוב תהיה מדרגת האהבה, וכל אשר ירבה יותר גדול תהיה האהבה יותר גדולה. וכאשר יהיה הטוב בבלתי תכלית בגודל היה ראוי שתהיה האהבה בבלתי תכלית, ולזה ייחשב שאהבת האדם לשם יתברך ראוי שתהיה יותר עצומה לאין תכלית, אשר בעבור זה היה ראוי שיוזכר שם החשק באהבת האבות לשם יתברך, ושם האהבה באהבתו אותם אלא שלמה שהיתה האהבה משיג עצמי לשלמות והיתה שלמותו יתברך עצומה לאין תכליתו, זה ראוי היתה אהבתו אל הטוב יותר עצומה...

ואחר שהתבאר במה שקדם ויתבאר עוד במאמר הג' בגזרת השם שאהבת השי"ת הטוב עצומה הוא מבואר, שכל אשר תהיה האהבה בין השי"ת ובין האדם יותר גדולה, יהיה הדבקות יותר חזק ויותר גדול. ולפי שהתבאר בהקדמה הרביעית, ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוי שיהיה התכלית הזה התבאר במה שאין ספק בו, שהעיון מסכים אל מה שהתבאר כפי התורה והקבלה, שהאהבה האמיתית היא המחייבת התכלית הזה מההשארות הנצחי אשר קובל באומה וגדלנו עליו, והאירה בו עינינו התורה, עם היותו מסכים עם העיון ובלתי חולק עליו...

והנה בגבול אשר שמו (לחיי עולם הבא) משעה שאומרין אמן איננו רחוק, שהם אשר נגלו להם תעלומות חכמה במדע נבואיי רבני שהיו מקובלים ששלמות נפש האדם יהיה באותו הגבול אולי שהוא הגבול אשר יגיעו קצת המושכלות הראשונות, וביאור זה כי למה שנפש האדם תשלם בהגיע לו כחותיה... ולזה אם היה שבגבול הזה נשלם הכח ההוא למה שבעת ההוא יש לו אפשרות לצאת אל הפעל שכבר ישיג קצת המושכלות הראשונות, הנה איננו רחוק שיהיה אז שלמות הנפש על טבעה, ותשיג ההשארות בעצמה מבלי גמול קדום מבעל הנפש ההיא...

ואחר שהתבאר זה אומר, שכבר יתבאר בקלות לפי התורה והנכון שיחייב בזאת האהבה שתהיה בתכלית מה שאפשר מהחזק, אם לפי התורה אמרו בפירוש ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, ובא הפירוש בו אפילו נוטל את נפשך, כאלו הכוונה כלה שכל מחשבות האדם יפנו אל התכלית הזה מזאת האהבה, כאמרם וכל מעשיך יהיו לשם שמים, עד לא יאהב דבר אלא לתכלית זאת האהבה. וזאת העבודה כמו שהאריך בזה זולתינו, והנה שלפי התורה אין ראוי שיצוייר אהבה יותר חזקה ממנה, ואם לפי העיון למה שאהבת הטוב ראוי שתהיה מדרגתה בחוזק וחולשה לפי מדרגת הטוב האהוב יתברך בבלתי תכלית במדרגה, וכל שכן בהיות האהוב אהוב ממנו אהבה עצומה כמו שביארנו... הנה אם כן לפי העיון בעצמו ראוי שתהיה האהבה הזאת באופן שלא תצוייר אהבה יותר חזקה ממנה. ואחר שהתבאר זה מענין זאת האהבה אומר, שהוא מחוייב שלא תהיה לתכלית אחר חוץ ממנה, וזה שאם היתה לתכלית אחרת, היתה התכלית ההיא יותר אהובה... ונתאמת בזה מה שבא במשנה "הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס"... (שם כלל ו פרק א, וראה שם עוד, ועבודת ה'-אהבה)

עקדה:

הדבר שאדם יעשהו ברצותו בו מצד המעשה עצמו, יתחלף מהמעשה שיעשהו למען זולתו בג', בעיקר מהותו, בשלמותו ובזמן המשכו...

ב' מצד שלמות המעשה, אחר שאינו עושה מצד חפץ בדבר עצמו, לא יקפיד להשתדל על שלמותו, כגון הצריך לעץ להעמיס עליו הגג יכוון על חזקו ומדתו ולא על טוב תמונתו, וזה נגלה בעובדים את ה' מיראת העונש, שלא יזהרו בעבודתם כי אם בשמירתם מחטא, ולא יחושו למצוות שהן לשלמות העבודה והפקת רצון, והם כל מצוות עשה, שהעושים אותם נקראים אנשי מעשה, ועליהם אמרו בברכות ח' "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים", כי הוא עושה מעשים לסגל בהם הנאה ומזון לעולם הנשמות, שהוא המזון המיוחד לשלמים... (שמות יז ח)

הקושי העצום בקרבנות הוא, האם יקרבו כשוחד אליו יתברך ח"ו, תחת הכעס שהגיע לו ממעשה החטא... נגד זה אמר בתהלים נ' "לא אקח מביתך פר וגו' כי לי כל חיתו יער" וגו', כי לא נהנה מהקרבן כלל, והמחילה למען צדקו. ולא נמצא בתורה ענין הקרבנות מזה המין בלשון עבודה, כי הוא דרך העכו"ם, ואמר "לא תעשון כן לה' אלקיכם" (דברים י"ב), כי העבודה האלקית היא לעשות אשר ציוה, כי במה שהעבודה בלב ובתקון המעשים גלוי שהוא לתועלת העובד ולא הנעבד, ולכן יחסו שאלת מה העבודה הזאת לכם לרשע... (ויקרא א א, וראה שם עוד)

ובעקר התפלה רמזו חז"ל במה שסדרו ג' ראשונות ואחרונות ותפלה באמצע על סדר ברכת כהנים המתיחסת אל מעשה הקרבן, כי ימשך מהחסד האלקי לגמול להם שכר חלף עבודתם, שהעבודה תכלול בכל לבבך - החכמה והמדע, ובכל נפשך - חיי הגוף, ובכל מאדך - הנכסים, כי העבודה השלמה תתכן רק אם ישכיל לפני העבודה כי הוא יתברך ראוי ליעבד, ומשם תתהווה הכונה השלמה בעבודה לפי השכל. והמעשה הנכבד יתכן רק אחרי הוצאות רבות על בית המקדש והקרבנות, וגם צריך למסור הגוף לשרת... (ויקרא ו ב, וראה עוד תפלה)

הוא אשר דבר ה' - המעשה הנורא בעצמו הוא דבר ה', והיה זה ביום שמחת העם להבהילם, כי אז יתקדש עוד על ידם ולא יהרסו מתוך השמחה, כי אם יגילו ברעדה... כי אמנם העונג דבק עם שלמות המעשה, ולכן השמחה מצויה בהם, והיא השמחה הנפשית לא השחוק, בו יתחזקו הכחות הגשמיים, וכן עשו בפעם הב' בהעלותם הארון, וגם החליפו כלי הזמר במנענעים וצלצלים וכו' בתרועה וקול שופר הראוים לכך. (שם י ג)

מה ה' אלקיך שואל מעמך - מפורסם שהיראה מב' מינים, יראת הפחד שהיא מהנפש החיונית, והיא מפני הרשעים, והב' יראת הרוממות מפועל הנפש הדברית, מהכרת מעלת הזולת. באנשים השלמים ישתתפו שניהם, שמוראם על הבריות מצד מעלתם, וגם מצד יכולתם... וכן באנשים, הפחותים יפחד מה' ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו, והשלמים יש להם היראה השכלית מפני מעלת רוממותו. ואם נאמר שהכוונה פה ליראה הראשונה זה מגונה, כי המעשה על פי אופן זה לא יבחן בין טוב לרע, וביראה זו יתחלף אמת בשקר ורע בטוב, כמו שמצאנו שאברהם שרה והשבטים שינו דבורים למענה, ועוד. וגם יראה זו מלתא זוטרתי היא, ואם היא היראה השלמה שאל דבר גדול, כי היא רק בלב השלמים המשכילים, כמו שנאמר לאברהם בזקנתו ואחר העקדה, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. הר"ן בדרשותיו אמר, שיראה זו קלה מצד השכל המחייבה, וקשה מצד הכח המתאוה שבאדם הדוחה אותה, אלא שהיראה השניה יראת העונש דוחה הכח המתאוה, ועל ב' אלו אמר ליראה את ה' מצד השכל, "ואשר עשה לדתן ולאבירם" וכו' כדי להחריד הכח החמרי. וקשה לפירושו, כי ב' יראות אלו אינן באות באיש אחד, ועוד. 

והרמב"ן מפרש, אין ה' שואל לצרכו, כי אם לצרכך. ונראה בפירושו, היראה שייכת רק בדברים אפשריים, אבל לא בודאיים שמהם יכול רק להעצב, כגון מהזקנה וכו', והתורה שמה ראשית דבריה יראת ה' באמרה בראשית ברא וגו', שעל ידי זה העולם וכל חלקיו אפשריים בידו לשנותן, ומזה הצד היראה עצה טובה למנוע הצרות האפשריות... וזה סוד האמונה שלא באו בו הפילוסופים והחכמים, כי אם נמסרה לעם ה', ומכחה קבלו המצוות, ועל זה אמר ר' חנינא נדה ט"ז: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

נמצא מין ג' מהיראה, שהיא הפעלות לתקות רע הבא מחסרון זריזות המקבל, ואינה יראת הרוממות, ואין בה גם האונס וההכרח, כי הבדל גדול בין המושל האומר תן לי ביתך ואם לא אהרגך, ובין החכם היועץ קנה לך מזון ואם לא תרעב, שהוא ענין ידיעה שכלית מחויבת לבר דעת, וזה שאמרו חז"ל "אם אין חכמה אין יראה" (אבות פרק ג'), וזה שאמר משה במתן תורה "אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא" וגו', רוצה לומר אל תפחדו מנזק, כי בא להגדיל אתכם על ידי ידיעה, ויראה זו משמחת בעליה, כמו שהדעת משמחת הנפש, ועל זה נאמר "וגילו ברעדה"... (דברים י יב)

ולקחת מראשית - לפי שעקר קבלת האלקות שבה ישתרר האדם על הנמצאות, הוא שיכיר כי ממני באות כל הטובות, על כן צריך לעשות מעשה לבל ישכח זאת, והיא הבאת בכורים... ומזה המין גם השעות המיוחדות לתפלה... (שם כו ב)

מהר"י יעבץ:

ודלא מוסיף יסוף, כי ללמוד בעיונים נצרך העסק והידיעה והעסק הוא הנכבד להיותו תמיד עושה נחת רוח ליוצרו, כאותו מעשה דחגיגה. ודלא מוסיף יסוף, מי שאינו מוסיף מעלה על מעלותיו יכרת, יאמר כי אנחנו גרים על הארץ, כאנשים ההולכים למרחוק לטרוף טרף להביא לביתם, וזה המתרפה במלאכתו לא יביטו אדם עם יושבי חלד... (אבות פרק א יג)

ולא המדרש עיקר, ב' חלקים יש בנו, חלק המלאכים והוא השכל, וחלק א-לוה ממעל, (ישעיה נ"ו) כי רוח מלפני יעטוף, והדבור שליח השכל, והמעשה שליח החלק האלקי, ושניהם צריכים לעבודת השי"ת, הוא מה שאמר (דברים ו') "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" הוא השכל, "בכל נפשך" המעשה המורה על החלק האלקי... (שם שם יז)

הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור, חשש רבי טרפון פן יכשלו בדבריו, באומרו המלאכה מרובה, כי ידוע כי גמר המלאכה שלמותה, והמשתדל ולא הגיע לתוהו והבל כחו כלה, ולזה היה אפשר להיות מאמר רבי טרפון סבה להרפות ידי העוסקים בתורה הפך כוונתו, פירש ואמר אל תחשוב כן, כי זו המלאכה נבדלת משאר המלאכות, כי בכל חלק ממנה ימצא התכלית דבק בו, והטעם כי מי יגיע אל תכליתה, כי היא בלתי בעלת תכלית, כנותנה ית"ש, אם כן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו. ולפי שרבוי הפעולות עושות רושם בעבודה והוא המקווה מהעבודה, אמר ובלבד שיכוין לבו, כי המיעוט בכוונה ירשם רושם חזק כמרובה, כאומרו הוי רץ למצוה קלה. ואם תאמר אם כן אסתפק במעט ממנה, לזה אמר ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. וזה עיקר גדול מורה על שלמות העוסק בתורה, כי הוא דבק בשמו הגדול, וכל שיוסיף בעסק יוסיף להדבק בו, כמו שאמר (דברים ד') "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום", והוא המחיה את עצמו, ועל כן ראוי להמשך אחר התורה בטבע, כמו שאנו נמשכים להחיות את עצמנו. והוא מאמר משה רבינו ע"ה "ובחרת בחיים"... (שם פרק ב יח)

...ודע שאין הקב"ה עושה נסים אלא למי שעבדו על מנת שלא לקבל פרס, והם המזכירים חסדי ה' אשר קדמום, ומתוכם יתחייבו לעבוד, והיא העבודה אשר כיון השי"ת אנכי ולא יהיה לך, כי אחר שהוצאתי אתכם מארץ מצרים אתם חייבים, וזה טעם הגלות... (שם פרק ג י)

אם אין יראה אין חכמה, זה המאמר נשען על שתי הקדמות, א' כי לנבראים שתי בחינות, בחינת עצמם ובחינת בוראם, ובחינת בוראם היא האמיתית, והראיה אדם הראשון שהיה שלם מצד עצמו,ואמר לו בוראו מכל עץ הגן וגו', כי המלאכים שמזונם מן השכל עבודתם מן השכל, אמנם האנשים שמזונם מאכל גופני, יהיה עיקר עבודתם ממה שהם משתמשים... (שם שם כא)

ועוד רמז לנו זה האדון במשלו זה, כי פרי החכמה המעשה, ופרי שניהם יחד דבקות הצדיק בהשי"ת במחשבתו, והיא המחשבה אשר אליה רמז (דברים ו') "את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד", וענינו אצלי, דע כי כל הרוצה לעשות דבר מה יחשוק לעשות אותו ולא יסור ממחשבתו, ואחרי גמרו המעשה סר ממנו החשק ההוא. אמר ואותו תעבוד, כי אחר העבודה תדבק בו כאילו לא פעלת עדיין מה שהיה בלבך. ולא היה מי שהגיע לאותה המעלה הנפלאה זולתי משה רבינו ע"ה, כאומרו (דברים ה') "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי"... והנראה שהביא ראיה עצמית, כי אלישע אחר בטח באדם, כי להשיג תועלת הכבוד נתכוון, וכמו שכתבנו, ומן ה' סר לבו, כי לא כיוון להשיג רצון השי"ת. אבל רבי עקיבא ע"ה היה להפך, שקרע מסוה הבושה מעל פניו, ולא חשש לבזיון שקרהו מתחלתו מאהבתו השגת רצון יוצרו, ועליו נאמר (ירמיה י"ז) "אשר יבטח בה'"... (שם שם כג)

ועתה אפרש, דע כי ההפרש אשר בינינו אנחנו מאמיני החדוש למאמיני הקדמות הוא, שנשים כל פעולותינו מול עבודת השי"ת, ונכוון בכל כוונה אחת לבד, והיא עשיית רצונו, ובזה נקיים פנת החדוש, כי כל מה שבראו השי"ת לא בראו אלא לכבודו, וכל מעלה אשר נשתמש ממנה לצד עבודת השי"ת סופה להתקיים ותחיה את בעליה... ולזה אמר בן זומא כי אלה הד' מעלות אין ראוי להקרא מעלות אלא כשנשתמשו בעליהם מהם לצד עבודת השי"ת, כי לתכלית זה בראם השי"ת, והעושה כן יתקיימו בו לעד, והפורע מוסר ומשתמש בהם להנאתו הוא ימות באין חכמה וגבורה ועושר וכבוד... (שם פרק ד א)

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, ירמוז כי העובד את השי"ת כדי שירבה קנינו וישמור את נפשו אין עבודתו שלמה, כמו שאמר השטן (איוב א') "החנם ירא איוב אלקים הלא אתה שכת בעדו", אמר כי לא היה ראוי איוב להקרא עבד, כי לא היה מתבאר מעבודתו אם היה עבד עצמו או עבד השי"ת, עד שינסהו. ולזה אמר התנא כי העובד את הא-ל ית' בעבור אלה הדברים הגופיים אשר תלה בהם עבודתו לא תתקיים לאור באור החיים, כי בהבטל אותם הדברים אשר בהם עבודתו תתבטל אהבתו, ואין מאכל ומשתה בשאול אשר הוא הולך. אבל העובד את השי"ת מאהבה גמורה, הלא אהבתו בחי העולמים ולא תסור לעולם, ושכרו שיהיה אוהב את השי"ת לעולם... (שם פרק ה יט)

...וכתב רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל, פרט ד' דברים בעבודת הבורא, והתחיל בעז כנמר, לפי שהוא כלל גדול בעבודת השי"ת, לפי שלפעמים שאדם חפץ לעשותה ונמנע לעשותה מפני בני אדם שמלעיגים עליו, ולכן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגים ולא תבוש... ואמר קל כנשר כנגד ראות העין, שתעצום עיניך מראות ברע, ורץ כצבי כנגד הרגלים, רגליך לטוב ירוצו, ואמר גבור כארי כנגד הלב, שתחזקהו בעבודתו יתברך... (שם שם כג, וראה עוד: מצוה-מעשה)

...והנה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קט"ז) "אני עבדך בן אמתך", לא אסור מעבדותך לעולם כיליד בית שיעבוד את רבו בשמחה ובתמידות, ואף על פי שהוא עבד אינו כעבד הנקנה בשוק שיברח אם יכול, כי רוב העבדים הנמכרים בשוק הם שבויים או גנובים שלא עשו מאומה כי שמו אותם שם, ולכן יעבדו את אדוניהם על כרחם, וזה טעם "פתחת למוסרי" וגו' (שם), כלומר לא תצטרך לענות בכבל רגלי, כי ברצון נפשי אעבודך רבות בשנים... (תהלים כו ג)

...ודע כי הכובש את יצרו מוצא חן בעיני אלקיו יותר ממי שטבעו נח בלי ספק, ומה שכתב רמב"ם ז"ל (בשמנה פרקים) בשם חכמי המחקר שהישר הוא המעולה, נכון הוא לסברתם שיחשבו שהתפלספות היא השלמות, ורוע תכונת המדות יטריד השכל מעיונו, וסברתם זאת נשענת על קנה רצוץ בידם, והיא סברת הקדמות, אבל אנחנו לה' אלקינו נאמין, כי ברא העולם לכבודו, וכל שיצטער יותר בהנחת רצונו מפני כבודו יתברך הוא המעולה, כאומרם (אבות סוף פרק ה') "לפום צערא אגרא"... (שם שם ט, וראה שם עוד)

בקרב - הוא אשר הקדמתי, כי המשתדל בעבודת השי"ת עליו כל מלחמותיו, והוא יפדנו מכל צרותיו, אמר אחד מחכמי לב, הרוצה להתגבר על שונאיו יוסיף בעבודת השם, ולמד כן ממאמרם במסכת גטין ז', שלח ליה מר עוקבא לר"א בני אדם המצערים אותו ובידו למוסרם למלכות מהו, שרטט וכתב ליה (תהלים ל"ז) "דום לה' והתחולל לו", השכם והערב לבית המדרש והם כלים מאליהם... (שם כז ב)

...אבל העבד שהוא משועבד לאדון, לא בעבור מלאכתו אשר עשה יבקש מלפניו, כי אם לחסד האדון, ולזה יצטרך לעשות איזה דבר בעת השאלה, להורות כי עיניו תלויות אל חסדו, האדון הוא אדון כל העולמים העבד אלו ישראל, צוה אותנו בתורתו שנעשה רצונו, וכשנצטרך לשאול דבר מה או להתקרב אליו לקבל אור שכינתו, צוה אותנו בקרבנות שכתוב בהם לריח ניחוח לה', להגיד כי מצד הקרבן יתבאר שאנו עבדיו והוא אדוננו, ועינינו תלויות אל חסדו... ויש דרך אחרת בה נוכל להתקרב אליו ולהפיק רצון מלפניו, והיא התפלה, ובה קולא וחומרא מן הקרבנות, הקולה הא' למהירותה, כי המתפלל יענה מהרה יותר מהמקריב קרבן... הב' כי הקרבן לא יתקרב בכל מקום... (שם נ ז)

אברבנאל:

כי אם ליראה - להמורה בחלק ג' נ"ב ולהר"ן היראה היא נסיגת הנפש לאחוריה והתקבץ כחותיה כשתרגיש דבר מחריד, ב' הכרת מעלת הדבר הנורא, כמו מה נורא המקום הזה... ולא יתכן שה' שואל כאן היראה הא' יראת העונש, אף שאמרו חז"ל בסוטה ופסחים נ' שראויה גם כן, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, כי בה לא יבחין בין טוב לרע, והוא דבר קל, אך היראה הב' נמצאת רק בנביאים ובחכמים האלקיים. לר"ן שואל את היראה הב' הקשה רק מצד הגוף ולא מצד השכל, וזכר אחר כך העונשים המפחידים הגוף, וקבץ בזה ב' הפכים יחד.

ונראה לי שאין ליחס היראה הא' לה', כי עבודתו מפועל השכל, ולא הנפש החיונית המתפעלת רק מהמושג בחושים, וגם אי אפשר שיבא מתוך ההפעלות האונסית הזאת ליראה שלמה, אך גם היראה הב' שאמרו אינה יראה, כי אם חכמה ידיעה או פליאה, ותמצא בראשונים כיחזקאל ואיוב שבבחנם רוממות ה' ושפלות עצמם תבטל מהם היראה להבטל היחס בינם לבינו, ויותר נכון לקרא מעלה זו אהבה.

אלא הענין שעלינו לאהוב ה' מחמת החסדים שקבלנו ממנו, ולהשמר מלהקציפו. ומזה השכר המתחייב מהעבודה והעונש, שעל ב' אלו אמר אהבה ויראה, אהבת שכר ויראת עונש, וכן בסוטה ל"א מאי בין עובד מאהבה לעובד מיראה... שזה לאלף דור, וזה לאלפים דור, רוצה לומר השכר בחיוב עד אלפים, וההנצל מפגעים שבשלילה עד אלף דור. ופירש ר"י, שביראה ב', יראת העונש והוא שלא לשמה, והיראה מלהקציפו הבאה בפסוקים רבים והיא השמירה מחטא, על כן בא אצלה לרוב מלת שמר ומלת למוד, כי אינה היראה החיונית הטבעית, אלא הדרכה ולמוד בשמירה מהחטא... ואמר כי אם ליראה - אחר שהוציאכם ממצרים ראוי שלא תקציפוהו, וכל שכן אחר העגל. וזה שאמר בברכות שלערך משה ודור המדבר היתה היראה מלתא זוטרתי. ולאהבה - היא העבודה בכל לב ונפש, והיראה והאהבה יושגו בשמירת המצוות, היראה בעקר בלא תעשה, והאהבה במצוות עשה. (דברים י יב)

אלקים קדושים - וקשה לעבדו, והוא א-ל קנא, אבל ישראל ידעו שהוא להיפך, כי עבודתו קלה והוא נושא עוון. (יהושע כד יט)

ספורנו:

וכי תזבחו - באר שכאשר אמר אנכי ה' אלקיך שיקבלו לא-לוה אותו לבדו, כמו שקבלו ביציאת מצרים באמרם זה א-לי ואנוהו, לא בלבד אמר שישמרו מצוותיו וירוממוהו כראוי למקובל למלך, ושיתפללו אליו לבדו בכל רצותם, אבל הזהיר עם זה שיחוסו על כבודו מאד, באופן שלא יחללו קדשיו אפילו במחשבה. (ויקרא יט ה)

כאח לי - שאשיג דרכיך ואעבוד מאהבה כלאח, ולא מיראה לבד כלאב, בחוץ - גם כשאעסוק בחוץ לחיי שעה יהיה העסק מכוון לאהבתך, לא יבוזו - לחשוב שמעשי ליוהרא. (שיר ח א)

מדרש שמואל:

לפי שעיקר העבודה והיראה אל האדם היא בהיותו בחור, שיצרו מתגבר עליון, ואף על פי כן כובש אותו תחתיו, כי אז הוא ברשות עצמו לעשות מה שירצה, כי אחרי זקנתו כבר אין לו כח בגופו לעשות שום עבירה, לכן אמר התנא אם בעת זקנתי שכבר אין אני גובר בגופי ובעצמי אני שב אל אלקי מי ילמד עלי סנגוריה, לכך אני שב בתשובה, וזה שאמר אם אין אני לי מי לי... שאם לא עכשיו שהם ימי הבחרות, אימתי אעבוד, כי בימי הזקנה אין עבודתי נחשבת כלום. (אבות פרק א יד)

...והנה רבן שמעון בן גמליאל שהיה אחר החורבן ראה שהעבודה שהיא עבודת הקרבנות חסרה, כי התורה וגמילות חסדים בכל זמן ישנם בעולם, ועל כן כדי להשלים מה שחסר הוצרכו ג' דברים הללו שהזכיר רבן שמעון בן גמליאל, וכל שלשתן הם למלאות חסרון העבודה, משום שהקרבנות יתחלקו בג' חלקים, הלא הם חטאות ואשמות הבאים לכפרת עוון, והשני נדרים ונדבות, והשלישי זבחי שלמים. והנה כנגד חלק זבחי שלמים אשר היו כדי ליתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, הזהיר רבן שמעון בן גמליאל על השלום שבין אדם לחבירו... וכנגד הנדרים והנדבות אמר שצריך האדם להיות זהיר על האמת, שיהיה נודר ומקיים ומבטיח ועושה.. וכנגד החטאות ואשמות שהיו על כפרת עוון... הזהיר על הדין, כי כשיש דין למטה אין דין עונש מלמעלה... (שם שם יח)

...וכיון שבהעדר העיקום יקרא ישר, על כן כשנתן עצה לבחור לברור ולהרחיקו מן העיקום אמר צריך שיבור בדרך ישרה שלא תהיה עקומה, כי אי אפשר להמשיכו מתחלה אל הדרך הטובה אשר היא דרך שאינה רעה ולא בינונית, על כן ראה להדריכו בקל הקל תחילה, אשר זו היא דרך ישרה ותקרא ישרה... ופירש הדרך ואמר "כל שהיא תפארת לעושיה" וכו', והכוונה שיעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, כמו מי שקורא על מנת שיפארוהו בני אדם ויקרא רבי וחכם, וזה כל שהיא תפארת לעושיה וכו', ועושה הוא כינוי לשי"ת אשר עשה וברא את התורה והמצות, ותפארת לו מן האדם, כלומר ואפילו שתהיה מצורף עם זה כוונה שלא לשמה, והיא זאת שבזאת הדרך ימשך לו תפארת מן האדם, כלומר שיפארוהו בני אדם לקום מפניו ולקרותו חכם ורבי, אפילו שיש בה זאת הכוונה היא דרך ישרה ויבור אותה. ואחרי שהכניסו בדרך זו הישרה רצה להעלותו מעלה אחרת וליעצו שיעסוק לשמה ולא להנאתו ולטובתו, ועל כן סמך תיכף, ואמר והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, כלומר הוי מחשב ההפסד שתפסיד מן המצוה כנגד שכרה תהנה בזה העולם במה שמפארים אותך, ותראה כי ההפסד הוא גדול מן השכר, כי לא יגיע השכר לאחד מאלף אלפי אלפים מן ההפסד, שיפה שעה אחת וכו'... (שם פרק ב יא)

...ואמר וכל מעשיך יהיו לשם שמים, הכונה שכל מה שיעשה בין בקיום המצוות בין כשאוכל ושותה וישן ומשמש ולובש והולך לרחוץ, אפילו שכל אלו נראים הנאות גופניות, עם כל זה אם יעשה האדם לשם שמים לצדקה תחשב לו, וכמו שכתב רשב"ץ כי במה שכתוב וכל מעשיך יהיו לשם שמים כלל שלשה מינים, מצות עבירות דרך ארץ, והוא כי רצון הא-ל יתברך שהאדם יעסוק בתורה ובמצוות לקיים מאמר הא-ל בלבד, לא ליטול עטרה ולא להתגאות על הבריות, אלא אדרבא יבזה עצמו כדי לקיים מאמר הא-ל... וכן בדרך ארץ יכוין בעת האכילה שהוא אוכל ושותה לא להנאת גופו אלא לקיים אותו כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצוות, וכשירבה בתענוגים בשבתות וימים טובים ובסעודה של מצוה יכוין בזה שיקיים מצות אביו שבשמים שצוה כן, ואז תהיה אכילתו ושתייתו מצוה רצויה כעינוי ביום הכפורים, וכשישן יכוין לנוח מעט כדי שיוכל אחר כך לעסוק בתורה ובמצוות, ועל זה אמר והנה טוב מאד זו שינה. וכשילבש כסות נקיה יכוין בזה שלא יתזלזל בפני הבריות ויזלזלו אותו ותורתו... וכשיעסוק האדם במלאכתו יכוין בזה כדי שלא יצטרך לבריות ולא לבא לידי לסטיות, וכשיאסף הון יכוין בזה כדי שתמצא ידו לקנות ספרים ולעשות מצוות ולהנחיל לבניו כדי שיזכו לתורה, ועל זה נאמר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד... (שם ב יד)

יצא לנו מדברי הרב ז"ל היות השכר חסד גמור, ואוסיף אני סעד לדבריו, כמו שאמר הכתוב כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל, כלומר הייתי גואל אותך אם הייתם מקדשים שמי כי אני ה' אלקיך מלמדך להועיל, שני דברים אני עושה עמך, לימוד ומעשה, בלמוד אני מלמד אותך המצוות, במעשה אני מדריכך ומסייע אותך, שאלמלא הקב"ה עוזרו לא היה ניצול מהיצר הרע, ואינו שואל מהאדם אלא שיתעורר לבד להטות אזן לשמוע... (שם שם טז)

אמר היום קצר ולא אמר הזמן קצר, כדי שלא יחשוב שיש לו זמן לעמוד בעולם הזה ולעסוק בתורה אלא יום א' בלבד, וישוב היום שמא ימות למחר, והיום אינו ארוך כתקופת תמוז רק יום קצר, ואמר והמלאכה מרובה בה"א הידיעה, כלומר כי לא בערך שהזמן קצר על כן המלאכה מרובה, אבל אם היתה המלאכה נערכת בערך זמן ארוך לא היתה מרובה, כי אף שנעריך אותה בארך זמן ארוך היא מעצמה היא מלאכה מרובה... 

ושמעתי מי שתירץ ואמר דמאי דקאמר והפועלים עצלים הכונה על רמ"ח אבריו של האדם אשר הם הפועלים המצות, כי הם כלי המעשה, ובהיות כי כולם מחומר קרוצים והם חמריים אינם חפצים בתורה ובמצוות, אלא אדרבא הם עצלים ומתרשלים לעשות המצוה, וזה טבעם הטביע בהם מצד יסודם החמרי, ועל כן אמר לאדם, תראה כי מטבעם גם הפועלים והם האיברים הם עצלים, וכמו שהזמן לא יסייע כי הוא קצר והמלאכה מרובה, כמו כן תראה כי הפועלים והם האברים הם עצלים מטבעם, ולכן הזהר מאד שצריך אתה להסירם מטבעם ועצלותם ולהחזירם למוטב להיותם כל אחד קל כנשר רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים... (שם שם יז)

הכונה לפי שהאדם כשיסתכל בפרשת בחוקותי אפשר שישיב אחור ימינו מדרך הישר, מפני שהקב"ה שם תנאי קודם למעשה, ואמר אם בחקותי תלכו, ואחר כך אמר ונתתי גשמיכם בעתם... ולפי זה יתייאש האדם מלעבוד את השי"ת, בחשבו כי לקיים את כל המצוות בשלימות צריך שיחיה ימיו של מתושלח, ולא ירצה אפילו להתחיל במצוות, בחושבו כי לא יזכה לשכר עד שיקיים את כל התורה, ולזה אמר "הכל נתון בערבון", כלומר כל הטובות וההצלחות וההבטחות שהבטיח הקב"ה לצדיקים הכל נתן בערבון, כלומר אף אם עדיין לא קיים אלא מצוה אחת לבד, והוא כמו שנותן ערבון על המקח, כי אין לו כל המעות עתה... כמו כן לצדיק הכל נתן מאתו יתברך בערבון שיתן הצדיק מצוה אחת לשי"ת לערבון ולתחלת פרעון, והבטחה שיתחיל וישלים לפרוע שאר החוב, כי מצוה גוררת מצוה... (שם שם כב)

הנס הו' לא נצחה הרוח את עמוד העשן, הודיענו כי הנה הרוח הוא דבר חזק מפרק הרים ומשבר סלעים, והעשן הוא החלש שבחלשים וכמעט אין בו ממשות, ועם כל זה לא נצחה הרוח את עמוד העשן מפני שהיה קדש, אם כן האדם שיקדש עצמו בתורה ובמצוות, ואף אם יהיה היותר חלש שבעולם יאמר גבור אני, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, ואין גבור בעולם שיכול לעמוד כנגדו. (שם פרק ה ד)

ואפשר שמה שכתב הוי עז כנמר הזהיר על ענין החסידות, ולפי שרוב הפעמים האדם יתבייש להיותו אוחז במדות החסידות, כי כל רואיו ילעיגו לו, ואפשר שמפני הבושה ישוב מדרכו, על כן אמר הוי עז כנמר לעשות כל דבריך בחסידות. ועל חלק העשה טוב אמר וקל כנשר, שילך בקלות גדולה לעשות המצוה כנשר יטוש עלי אוכל, כי גם המצוה היא אוכל לנפשו. ואמר רץ כצבי על ענין הסור מרע, שיהיה בורח מן העבירה במרוצה גדולה כמו שהצבי רץ ובורח, ואמר וגבור כארי, כי צריך האדם להתגבר כאריה טורף ושואג לשבר מלתעות עוול ולשבר זרוע רשע. ואמר לעשות רצון אביך שנשמים, להזהיר שלא יתערב בזה שום פניה חיצונית או מפני היראה או מפני הכבוד, רק לעשות רצון אביך שבשמים, שהיא עבודה מאהבה. (שם שם כב)

אלשיך:

ראה - רצה לנטוע בלב בני ישראל יסודות בעבודת ה', א' בל יחשב איש שמלאכת המלך נעשית על ידי הרבים גם בלעדו, ב' בל יחשבו שהמצוות כעבודת המלך, עשאה מקבל שכר על ציותו ואם מרד על מרידתו, שכל מצוה שאדם עושה מקנה בו קדושה, כמאמרנו בברכת המצוות, "אשר קדשנו במצוותיו", ואין דומה האדם באיכותו לפני ואחרי עשיית המצוה, וגם רוחו וגופו יתעלו, כי כל מצוה שורשה עם ה', וכאשר יעשנה האדם פה יתעורר האור ההוא יתפשט, עד שאמרו ז"ל שיברא מלאך המאיר לו, באופן שהמצוות עצמן הן הן שכרן, חוץ ממה שיוסיף יתברך משלו. ג' להודיע לישראל שישימו כל מעינם לעבוד ה'. ד' בל יקוץ בתוכחתו בעולם הזה, ויבחר בעיקר שהוא העולם הבא. ה' שלא יקוץ בעול המצוות כי רב בעיניו, כי הבא ליטהר מסייעין אותו, והטורח רק בהתחלה... (דברים יא כו)

לחסד - כן דרך עבודתו יתברך, ראשונה ישים אל לבו לעשות רצון אביו וישים נפשו מנגד, ואחר כך יבקש מהמונעים ומתנגדים. (דניאל א ט)

ספר חרדים:

כל מגמתנו בכל תפלותינו ובכל עבודתינו בלמוד התורה ובמעשה המצוות אל אדון יחיד ית', להמשיך ממנו שפע אל ט' ספירותיו, שהוא האור הלבן, ולאור התכלת שמחובר ללב להשפיע אלינו, וזהו שאמרו במסכת ברכות המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, למטה לעשר ספירותיו, למעלה רמז לאדון יחיד שממנו האור זורח... וזהו שציוה רבי אליעזר לתלמידיו "כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים", ובמסכת אבות אמר "ודע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", לפני מי אתה עמל כיון אל התורה, ומלאכתך כיוון אל קיום המצוות, וכמאמר הכתוב אם בחקותי תלכו, שפירושו שתהיו עמלים בתורה, ולא אמר אם בחקות תלכו, אלא בחקותי, כלומר שתשימו לב אל מי שהחוקים שלו... ועל זה נתרעם ית' "ותופשי התורה לא ידעוני", רוצה לומר דאין נותנין על לב לאדון יחיד הנותן התורה שלפניו הם העמלים. וכיון שיעלה האדם על לבו לפני מי עומד ועובד, מיד ירתע ויחרד חרדה גדולה. לכך אמרו חז"ל כשיעמוד אדם להתפלל יהיה באימה ובפחד, וכן בתחילת לימודו וגם בכל מצוה שיעשה צריך שיהיה זע וחרד בשומו על לב לפני מי הוא פועל... ובלא זה הוא דבר בטל וכמאן דליתיה דמי. ומי שלא למד חכמת הקבלה ועובד את ה' בתום לבבו, אף על פי שאין מלאכתו שלימה, מלאכת ה' תקרא בשומו על לב ברעדה אדון יחיד אך אשר למד החכמה הוא מסוכן מאד אם לא ישמר כמפני חרב, שלא יחשוב בלבו שיש גשמות בעצמותו חס ושלום, וזה שאמר הכתוב ונשמרתם מאד לנפשותיכם... (פרק ד, ועיין שם עוד)

אחרי שציוה לאברהם על המילה ונמלתם את בשר ערלתכם, חזר ואמר לו והיה לאות ברית ביני וביניכם, היא מצוה שנית תלויה בלב שיעלה האדם כל יום על לבו שהוא עבד חתום למלכו של עולם ולא ימרוד בו ויחזיק עצמו לבן חורין... (מצוות עשה מן התורה התלויות בלב, פרק א)

וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, הרי זו מצות עשה לזכור את ה' תמיד על דרך "שויתי ה' לנגדי תמיד", ואמר המשורר ויערב זכרך על לשוני כמו נופת צוף טעמתי... ולמעלה מפסוק זה בפרשה זו כתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, וכתב רבינו יונה שזו מצות לא תעשה שלא לשכח שמו הגדול רגע, ונלמד ממה דאמרינן בספרי בכמה דוכתי זכור, יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי לב אמור, הא מה אני מקיים זכור בפה... והיינו דכתב רבינו יונה, ויש לאדם בכל יום לעתים לעורר האהבה ולומר בפיו פסוק זכרון יוצרנו ויראתו ית', כגון "מלא כל הארץ כבודו"... (שם פרק ד נא)

לערוך מחשבות ביראת ה' תמיד, וכתב רבינו יונה נאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה", לכן הנני יוסף להפליא העם הזה הפלא ופלא... (מצות עשה מדברי קבלה ומדברי סופרים התלויות בלב, פרק א כז)

המאכסן מלך בביתו כמה מכבד הבית ומרביצו, והואיל ולבות בני ישראל הם ביתו יתברך ראוי לכבדן מכל אבן ועפר הרהורי עבירות ומחשבות בטלות ולהרביצן במים טהורים מי שושנים הם דמעות עינים, גם לרחצן כדרך שרוחצין הרצפה לפני המלכים, וימנע רגל זר ערל מטונף הוא יצר הרע... כשם שצריך להתחזק לקבע דירתו בארץ ישראל, כך למעלה מזה צריך להתחזק לקבע רוב יומו ולילו בבית הכנסת ובבית המדרש, יראה לו מרגוע ומנוח ושמחה, כדאמרו החכמים בתי כנסיות ובתי מדרשות פרדס הצדיקים ומאסר הרשעים. ראוי לבן להטעים לאביו ולאמו מטעמים כאשר אהב, וקל וחומר לאבינו שבשמים, שראוי לנו להסתכל בתורתו אשר הורנו ולעשות בחבה כל אשר חפץ ואהב. והנה חבב שיקום יצירו חצות לילה להתבודד עמו בדבקות... וכן כל מצוה ומצוה בשמחה גדולה יותר משמחת ג"ע, כי מה לנו מן הזמן אם לא רצונו, אשרי המתאמץ באהבה וזריזות לרצותו. 

דע בן אדם, כי בכל יום הבא לקראתך הוא נסיון חדש לך, שכך אמרו בכל יום ויום מתחדש יצרו של אדם עליו, לכן מתחלת כניסת היום השכם והערב לביתו של המלך והתחנן לו שיהיה בעזרתך בצרת נסיונך... (מצות התשובה פרק ד,וראה שם עוד)

...בן אדם אל תזוז מביתו במחשבתך, שנאמר ויהיו עיני ולבי שם כל הימים. סימן טוב לך מה ששנינו במסכת פאה בשמו ובמעשיו ובמקומו, שידבק אדם בשמו הגדול של ד' אותיות, ובמעשיו, והלכת בדרכיו, ובמקומו שהוא עומד בצד הגת, שנאמר גת דרך ה', או בצד הפרצה שנפרץ המקדש המעוז בעונותינו, ושם לב ונפש ופני כל ישראל בתפלתם, והחרדים תמיד יהיו שם בלבבם ונפשם... 

אדם נתן לחבירו אלף עבדים במתנה כי מצא חן בעיניו, אחר כך אמר למקבל המתנה תן לי שנים מהם, אם יסרב מליתנם היש בליעל ממנו בעולם, והנה השי"ת נתן רמ"ח אברים לאדם להשתמש בהם, אחר כך שאל לו שנים מהם, והם הלב והעינים, שנאמר "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה"... רמז להם שיהיה תמיד רשות בלב, וכאלו הם בין שני הבדים יסד ארץ על מכוניה על נמוכיה, לכן השפל יחזיק תמיד במדתו בל תמוט עולם ועד, אחר אשר בשכל אתה מובדל מבעלי חי ומבני אדם הדומין להם, ראוי לך להחשיבו חשיבות גדולה... (שם, וראה שם עוד)

רמ"ע מפאנו:

והמון עם שאין להם זה השכל להעמיק בכל זה, להבין הרמזים כנ"ל נעשה אצלם כל זה ממילא על ידי שינה, וציצית, ותפילין, ותורה ותפילה, ומשא ומתן. כי השינה היא בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי בכלליות כנ"ל, בחינת ה' אלקי הנ"ל, כי בשעת שינה הנשמה עולה לעלמא דאתי... (נד ג, וראה עוד ציצית ותפילין)

ופקידות עקרות נעשה על ידי שמעוררין את בני אדם משינתם, כי יש בני אדם שישנים את ימיהם, ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את ה', ועוסקים בתורה ובתפילה, אף על פי כן כל עבודתם אין להשי"ת נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה, כי עיקר החיות הוא השכל, כמו שכתוב (קהלת ז') "החכמה תחיה את בעליה", וכשהעבודה היא עם שכל משימין בה חיות שתוכל להתעלות, אבל כשנופל לבחינת מוחין דקטנות, בחינת שינה, אין יכול להתעלות למעלה. ויש שנפלו לבחינת שינה על ידי תאוות ומעשים רעים. ויש שהם אנשים כשרים ויפים, רק שנפילתם היא על ידי אכילה... יש מאכלים שלא נתבררו שמפילין לבחינות שינה, וכשאוכל בקדושה ובטהרה אזי הוא בחינת לחם הפנים, כי השכל הוא הפנים... (ס ו, וראה שם עוד)

...ואמר רבינו ז"ל שכל מי שיש לו יגיעות וטרחות יותר בתחלת ההתקרבות להשי"ת, דהיינו שיש לו מניעות רבות וגדולות כגון מאביו ואשתו וחותנו או משאר בני אדם שמונעים ומעכבים אותו מאד ומניעות מחמת ממון שארי מניעות ועכובים ובלבולים, שמשתטחים לפניו ומונעים אותו מאד, והוא צריך להתייגע ולטרוח מאד לשברם, כל אלו היגיעות והטרחות שיש לו בתחילת ההתקרבות הם טובה גדולה להאדם, כי על ידי זה זוכה אחר כך לקבל הרבה קדושה וטהרה, כי על ידי היגיעות שבתחילה נעשה הכלי וכל מה שיש לו יותר יגיעות וטירחות וכו' יש לו כלי גדול ביותר לקבל אחר כך בתוכו שפע קדושה וטהרה להתקרב להשי"ת, וזה בחינת יראה אל אלקים בציון כנ"ל. (קפה)

כי באמת צריכין דייקא לסלק את המוח, כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות, כי צריך שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו (אבות ג'), ולא המדרש עיקר אלא המעשה (שם א'), ועל כן צריכין לסלק כל החכמות ולעבוד את ה' בפשיטות בלי שום חכמות, לא מיבעיא חכמות של שטות, של סתם בני אדם, אלא אפילו חכמות גמורות, אפילו מי שיש לו מוח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסוק בעבודתו ית' בפשיטות, וצריך אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשוגע בשביל עבודת ה' בבחינת (משלי ה') "באהבתה תשגה תמיד", שבשביל אהבת ה' צריכין לעשות דברים הנראין כשגעון, כדי לעשות מצוותיו ורצונו ית', כי צריכין להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה' ומצוותיו ית', ולאו דוקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השי"ת נקרא מצוה... כדי לעשות לו ית' איזה נחת, אזי הוא טובה להמוחין, כי אזי זוכה להשיג אפילו מה שהוא למעלה מהמוחין, מה שגם משה בחייו לא השיג, היינו בחינת צדיק ורע לו רשע וטוב לו... (תנינא ה)

...וכבר מבואר בספרים ובדברינו בכמה מקומות, להרחיק עצמו מאד מאד לבלי לעיין כלל בספרי המחקרים הפילוסופיא, ואפילו מספרים של חקירה שחברו גדולים מאחינו בני ישראל גם מהם צריך להרחיק מאד, כי הם מזיקים מאד לאמונה. כי די לנו באמונתינו שקבלנו מאבותינו הקדושים. וזה כלל גדול ויסוד ועיקר בעבודת ה' להיות תם וישר וכו', לעבוד אותו ית' בתמימות, בלי שום חכמות וחקירות כלל כלל לא, גם מחכמות שיש בעבודת ה' בעצמו צריך להרחיק מאד, כי כל אלו החכמות של העולם שיש להנכנסין ומתחילין קצת בעבודת ה' אינם חכמות כלל, והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים, ואלו החכמות מפילין מאד את האדם מעבודת ה', דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר אם הוא יוצא כראוי מה שעושה, כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלימות, ואין הקב"ה בא בטרוניא וכו'... ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתירות עליהם נאמר (ויקרא י"ח) "וחי בהם" ולא שימות בהם (יומא פ"ה ב'), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצות שעושין, ואין להם שום חיות משום מצוה, מחמת הדיקדוקים והמרה שחורות שלהם.

ובאמת אחר כל החכמות אפילו מי שיודע חכמות באמת, אחר כל החכמות צריך להשליך כל החכמות ולעבוד את ה' בתמימות בפשיטות גמור בלי שום חכמות, וזו היא החכמה הגדולה שבכל החכמות, לבלי להיות חכם כלל, כי באמת אין חכם בעולם כלל... והעיקר הוא כי רחמנא לבא בעי. (שם מד)

וצריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', לבלי להניח את מקומו, דהיינו מעט מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו מה, וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד כשתתחיל קצת בעבודת ה', כי צריך עקשנות גדול מאד מאד, להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו חס ושלום בכל פעם, כי לפעמים יש שמפילין אחד מעבודת ה' כידוע, אף על פי כן עליו לעשות את שלו, לעשות מה שיוכל בעבודת ה', ואל יניח עצמו ליפול לגמרי חס ושלום, כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה, צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה... כי כן דרך הבעל דבר והס"א כשרואה שהאדם סמוך סמוך ממש לשערי הקדושה, וכמעט שיכנוס אזי הוא מתפשט עליו בהתגברות גדול מאד מאד רחמנא ליצלן, על כן צריך אז התחזקות גדול נגדו...

וראוי לילך עם מה שנאמר במאמר "אזמרה לאלקי בעודי" דהיינו לבקש ולחפש למצא בעצמו איזה זכות ואיזה נקודה טובה, ובזה המעט טוב שמוצא בעצמו ישמח ויחזק עצמו, ואל יניח את מקומו אף אם נפל למה שנפל רחמנא ליצלן, אף על פי כן יחזק עצמו במעט דמעט טוב שמוצא בעצמו עדיין עד אשר יזכה לשוב על ידי זה להשי"ת, וכל הזדונות יהיו נעשין זכיות... והעיקר להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל ואפילו על ידי מילי דשטותא או קפיצות וריקודים כדי לבא לשמחה, שהוא דבר גדול מאד. (שם מח)

דע שעל ידי שהעולם הם מקטני אמנה, על כן הם צריכים להתענית, דהיינו עבודות קשות, כי בודאי ידוע שאפשר לעבוד השי"ת בכל דבר, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג'), אך מה שצריכין לפעמים לעבודות קשות, הוא בבחינת מה שארז"ל (סנהדרין ע"ד ב') בשעת שמד אפילו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור, נמצא שאף שבאמת אין ראוי שיהרג על זה אך מחמת שהוא שעת שמד, והם מתגברים ורוצים דייקא להעבירו על דת ולהביאו לכפירות חס ושלום, על כן הוא מוכרח למסור נפשו אפילו על דבר קל... וזהו (שמות ו') "מקוצר רוח ומעבודה קשה", שמחמת שהם בבחינת קוצר רוח, מחמת שהם קטני אמנה כנ"ל, על ידי זה צריכין לעבודות קשות ולתעניתים כנ"ל, כמו שבשעת השמד שהיא קלקול אמונה לגמרי צריכין אפילו למסור נפשם ממש, אפילו על דבר קל, כמו כן כשיש קטנות וגם באמונה צריכין לעשות עבודת קשות כנ"ל... (שם פו)

מהר"ל:

...ואחר כך אמר "על העבודה", והעבודה שהיא עבודה בעצם ובראשונה היא העבודה בקרבנות, ואין דבר יותר ראשון מזה, וכל שאר הדברים שהם עשיית המצוה לעשות רצון השי"ת נכללים תחת העבודה, רק העבודה היא ראשון וקודם אל הכל, ולפיכך העבודה היא עמוד אל העולם, שמזה יחשוב האדם שלם וטוב אל מי שבראו כאשר הוא עובד לו וצריך שיהיה האדם שלם וטוב לבוראו. (דרך חיים א ג)

..ופירוש המאמר הזה, שודאי עיקר העבודה שיעבוד השי"ת מאהבה, ואם יעשה בשביל שכר, דבר זה אינו עיקר העבודה, אמנם מכל מקום אף אם עובד בשביל השכר שיגיע לו הוא צדיק גמור, כי הטוב לישראל הוא רצונו יתברך, ואם כן בזה שאמר שיהיה בן עולם הבא זהו רצון השי"ת, אבל מדה העליונה שיהיה נקרא עובד מאהבה לגמרי אין לו אם משמש על מנת לקבל פרס, ובפירוש אמרו כך בפרק קמא דעבודה זרה, במצותיו חפץ מאד, אמר רבי אליעזר במצוותיו חפץ ולא בשכר מצותיו, כדתנן הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, הרי לך מבואר כי עיקר המצוה שיחפוץ במצותיו... (שם ד, וראה שם עוד)

...ומפני שהעבודה הזאת היא לתועלת האדם, לכך זבח רשעים תועבה, שאין השי"ת רוצה בתועלת הרשע, ותפלת ישרים רצונו, כי התפלה היא גם כן עבודת השי"ת, והיא רצונו. ובאולי יקשה לך אם כן שאין העבודה לתועלת השי"ת אם כן למה צוה על העבודה הזאת שמביא קרבן אל השי"ת, אין זו שאלה, כי אף שאין דבר זה לתועלת השי"ת, מכל מקום האדם מוסר עצמו אל השי"ת, ואף אם אין מוסר עצמו אליו רק ממון שלו שמקריב אליו קרבן, מכל מקום גם זה נקרא שמוסר עצמו אל השי"ת, ונקרא זה עבודה, כי העבד קנוי לרבו, והוא וממון שלו הכל לאדון שלו, ולכך כאשר מביא קרבן אליו מורה שהוא שלו, כמו העבד שהוא קנוי לרבו... וזה מורה גם כן על שהוא יתברך אחד ואין זולתו יתברך, כי כאשר מקריבין אליו קרבן מורה זה כי הכל שלו, וכאשר הכל הוא שלו אם כן אין זולתו והוא יתברך אחד, ואם לא היה זה היה אפשר לומר כי יש זולתו, אבל בהקרבה שמקריבין אליו מורה שהוא הכל ואין זולתו, ובזה השי"ת אחד, ולכך אצל כל הקרבנות לא נזכר רק השם המיוחד בלבד, וכל זה מפני שעל ידי העבודה נראה כי הוא יתברך אחד ואין זולתו. וזה מורה גם כן כי הוא יתברך גם כן שלם בתכלית השלימות ומסולק מכל חסרון, כי כאשר יש חס ושלום זולתו הרי חסר אותו שהוא זולתו, וכאשר אנו עובדין לפניו הרי הכל שלו, וכאשר הכל שלו אין כאן חסרון... ואין לשאל איך אפשר לומר שהתפלה היא עבודה אל השי"ת, והרי עבודה זאת על מנת לקבל פרס, ואם כן למה נקראת התפלה עבודה, שכבר אמרנו כי כל ענין העבודה מורה שהכל נקנה אל השי"ת והוא שלו, וכך מורה העבודה של הקרבנות, וכן התפלה שמתפלל לפניו כמו עבד שמתפלל לפני אדון שלו על צרכיו אשר הוא מבקש, ובזה נראה כי האדם צריך לו... (נתיב העבודה פרק א, וראה שם עוד)

מדת הזריזות היא המדה שצריכה אל עבודת השי"ת, וכמו שאמר במסכת אבות, יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו'... כי עצלה באדם כאשר גופו וטבעו החמרי גוברים על נפשו ומבטלים פעולת נפשו, ולכך בא החכם הזה להזהיר שיהיה האדם יוצא מכובד ועצלת גופו שגובר עליו, ותחלת כל דבר יש אדם שכבידות טבעו כל כך גובר עליו עד הוא כמו אבן דומם ואינו מתעורר כל דבר, ולכך אמר תחלה שיהיה עז כנמר, דהיינו שיעורר את עצמו לפעול ולא כמו זה שבשביל כובד טבעו אין מעורר עצמו על דבר... וכנגד זה אמר הוי עז כנמר, שכל מי שהוא עז יש לו התעוררות על דבר ואין טבעו כבד עליו, שלכך נקרא עז, ודבר זה נגד כח המתעורר בלבד. ועוד יותר צריך זריזות, כי האדם נחשב גופו וטבעו כבד עליו עד שהנפש כאלו בטל ואינו פועל, ועל זה אמר שיהיה קל כנשר לקום מעצלותו, כי האדם נחשב כאלו הוא שוכב מפני כבידת טבעו, ועדיין צריך ההליכה עצמה שהיא התנועה אל המעשה, ודבר זה קשה יותר בודאי,ולכך אמר רץ כצבי, ואמר וגבור כארי הוא כנגד גוף המעשה שהוא העיקר...

וביאור זה כי אל עבודת השי"ת ראוי הזריזות, וכאלו שאין האדם בעל גוף לגמרי בענין עבודת השי"ת, אשר הגוף מכביד האדם ומונע אותו מלעשות, וכמו שאמר "הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים", וכמו שפרשנו. ולפיכך אף על גב שכל אשר ממהר בתנועה דבר זה שינוי יוצא מן הסדר, ולפיכך מהירות ההליכה אסורה בשבת... אבל לעבודת השי"ת אין התנועה נחשב שנוי ואין דבר זה יוצא מן הסדר, כי כך ראוי שיהיה עבודת השי"ת בזריזות היותר, ואם אינו עושה בזריזות אין דבר זה ראוי לעבודת השי"ת, וזריזות במצוות הוא שמביא אל חיי העולם הבא... (נתיב הזריזות פרק ב)

...וזה שאמר והני מילי דלא כרע במודים, שאז הדמיון הזה שהוא לנחש קיים לגמרי, אבל אם כורע לפני השי"ת בטל השווי והדמיון הזה, כי האדם מבטל זקיפתו אל השי"ת וכורע לפניו כמו העבד לפני האדון... (חידושי אגדות בבא קמא טז א)

של"ה:

...ולזה נקראו הצדיקים אנשי מעשה, לפי שבמעשיהם הטובים מתקנים ועושים הכבוד סוד הכח, ועתה יגדל נא כח אד-ני... כי כשהשכינה התחתונה שורה בתחתונים, גם שכינה עליונה שורה בעליונים, ולפי שזה כן היות שרות השכינה בישראל צורך גבוה, וזה טעם העבודות שהיו במקדש מקום השכינה להמשיכה ולהתמידה בתחתונים שתקבע במקדש, ובזה מתיחדים הדברים העליונים מראשית המחשבה עד סופה... נמצאו העבודות סבת שרות השכינה בתחתונים, ונמצא שרותה בתחתונים צורך גבוה...

בתלמוד ברכות פרק קמא, תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל י-ה ה' צב-אות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת רחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי ראשו, וקא משמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך... ובמסכת שבת פרק רבי עקיבא, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לו משה אין שלום בעירך, אמר לו כלום יש עבד שנ­תן שלום לרבו, אמר לו היה לך לעזרני, מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח אד-ני כאשר דברת לאמר. ירצו ע"ה להודיע כי זה הענין קשה מאד, לא יפול תחת רושם שום שכל, והוא כי לא ישער שכל האדם שיהיה תקון העליון מסור ביד התחתונים, ושיהיו העבודות והתפלות צורך גבוה, לולי שגלה הקב"ה הסוד המופלא הזה לאדון הנביאים, עד שתמה הוא על זה. והוא אמרם קושר כתרים הוא קשר וחבור וייחוד האותיות סוד כחות השם המיוחד זה בזה... להודיע נאמנה כי הייחוד שהוא צורך גבוה תלוי בעסק התורה וקיומה, כי זהו הוא הגורם הגדול אליו... ולזה אמר אין שלום בעירך, כלומר כשהשלום יהיה מסולק מעיר אלקינו מצד קלקול הבריות ועברם על התורה, לזה אני מראה אותך באיך ומה יתוקן זה, והוא בקשר הכתרים וייחודן מצד הטיבם מעשיהם ושובם אל דרכי התורה וקיום מצותיה... אז בשמעו זה תמה ע"ה ואמר כלום יש עבד, כלומר אפשר שהעובד השלם יהיה זה הכח בידו, זה פלא, ועוד איך ימשך זה מזה, ומקובל היה שהתפילות והעבודות ימשכו הרחמים, אלא שהעיר שאלה דרך התימא, כדי שתבואהו תשובה על נכון מפיו יתברך ויהיה נאמן בקבלתו. אז השיבו ואמר לו היה לך לעזרני, כאומרו הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם לעזרו בפעולתו... (שער הגדול, ועיין שם עוד)

אמנם יש בזה קושיה עצומה על כל הנ"ל מכמה פסוקים המורים שאין המצוות והעבירות נוגעות בו, אליפז אמר "החפץ לש-די אם תצדק ואם בצע כי תתם דרכיך"... והנה מצאתי הרב בעל עבודת הקודש התעורר על זה, ואעתיק כל לשונו: ראיתי לרז"ל דבר יראה מפשוטו שהוא סותר מה שקובל וקוים במה שאין בו ספק כלל, והיא היות העבודות צורך גבוה גם כן, והוא שהם אמרו במדרש ילמדנו בפרק שמיני בזה הלשון, וכי מה איכפת לו להקב"ה כששוחט בהמה ואוכל או נוחר בהמה ואוכל, כלום אתה מועילו כלום אתה מזיקו... הא לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות... אשר מכל זה יראה, שאין טובות האדם ורעותיו נוגעים כלל לגבוה, כי אל פועלם בלבד, וכבר יתבאר היפך זה, כי העבודה צורך גבוה... הנה ביארו בפירוש כי המטמא עצמו באכילת מה שאסרה תורה פנים לסטרא דא והיא סטרא דימינא, שאמר ישראל אתיין מסטרא דימינא, והוא צד הקדושה והטהרה סוד האצילות, ואם כן הרי הטהרות והטמאות נוגעות לגבוה גם כן, ומזה בא הרבה במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע"ה... 

ואמרם וכי מה איכפת ליה להקב"ה הוא א-ל אדון יחיד שורש השרשים דליה לא אכפת ליה כלל, ועל זאת הכוונה באו כל הפסוקים ההם גם כן, ומה שידומה להן כי אין צדקת האדם ומריו נוגע לו כלל, כי אם אל הפועל הטוב והרע בערך האדון היחיד, אמנם לצורך הכבוד להשפיע על הראשים העליונים ליחד ראש המחשבה בסופה, כי כן היה הרצון הטהור והחפץ הקדוש צורך גמור הוא ולהעיד על זה ולהשלים הכוונה בו, ולהורות שזה כן באו כל המצוות והעבודות ונצטווינו בהם לזאת הכוונה ועשייתן, והעסק בהם תמיד משלים הכוונה בהם, והוא יחוד השם הגדול בכבודו אשר הוא צורך גבוה גם כן, ועשיית המצוות והעסק בעבודות הנכונות על הכוונה הראויה בהם הם המגיעים את עושם אל הדביקות בדברים העליונים, בסוד ובו תדבק ולדבקה בו, והוא חבור התחתונים בעליונים, אשר השתדלו באלו החיים לתקנם כראוי, והוא אמרם לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות, והוא החבור והדביקות בשם המיוחד על ידי המצוות, כי הם החוט המחבר בין עושיהם ומקיימם ובין השם המיוחד... (שם וראה שם עוד)

על כן תדעו אמנם כן הוא ברובא ורובא דעלמא, שמעלה גדולה לבן מעל עבד, אמנם בבחינת בני עליה מעלת עבד עדיף, ולענין זה אני צריך להקדים ב' הקדמות, הקדמה א' כי בחינת מלך יותר מעלה מבחינת אב, כי ברוך הוא נקרא מלך מצד מהותו אף קודם שנברא העולם... והוא יתברך מלך בעצם לא כמלך בשר ודם שאין מלך בלא עם, אבל הוא יתברך אין צריך לעם, כי די לו במציאותו וגם ביכלתו להוות עם בעת שירצה ואינו חסר... ולא נקרא אב כי אם בהתגלותו בבוא הבריאה ההשתלשלות עילה ועלול, אז נקרא העילה אב והעלול בן.

הקדמה ב' בחינת עבד היא מיראה, מורא העבד בפני רבו, ובחינת בן היא מאהבה, אהבת בן לאב, ויש יותר קירוב ודביקות לבן לאב מעבד לרבו... אמנם בני עליה הם מועטים והם נכנסים מאהבה פנימית ליראה, שהיא לפני ולפנים, והיא בחינת איזה חסיד המתחסד עם קונו, שעושה נחת רוח ליוצרו, וכל מגמתו הדביקות בו יתברך למען שמו הגדול ונעשה מרכבה אליו, וכל עבודתו היא עבודת המלך, ועל זה בא הרמז עבד מלך מלך, ובבחינה זו נקרא משה עבד ה'...

ועתה נחשב ד' ענינים בעבודת המקום, ונחשוב מלמטה למעלה לפי סדר המדרגות, המדרגה התחתונה העובד על מנת לקבל פרס, דהיינו פרס הנצחי לעולם הבא, וזה מותר שאין איסור אלא בעל מנת לקבל פרס בעולם הזה, ובחינה זו אני קורא לה בשם עובד את עצמו, רוצה לומר בשביל עצמו שיזכה לעולם הבא.

המדרגה השניה היא פנימית, המקיים כל התורה בעבור יראת אדונו, וירא מפניו שלא יעבור ציוויו, הן מצוות עשה הן לא תעשה, כדפירשתי. המדרגה הג' היא נוסף על מה שקיים כל מה שמצווה, הוא מתאהב ומתלהב ואוהב את ה' בשמחה ובטוב לבב בכל לבבו, ובבחינה זו נקרא בן. אמנם בני עליה ומשה עלה על כולם, הוא היראה לפני ולפנים, ולהיות המרכבה אליו לעשות נחת רוח לקונו, ואף הפרס שמקבל הפרס בעצמו הוא להתקרב אליו ליראה אותו ולעבוד אותו, דהיינו השררה הנתנה לו עבדות היא לו להיות מרכבה נושא הכסא, ואין לו מנוחה בעולם הבא, כי השררה עבדות כנ"ל... (בעשרה מאמרות מאמר ב', ועיין שם עוד, וערך עבודת ה'-אהבה)

המאמר השלישי הוא יראה ואהבה פנימית, על זה אמר דע את אלקי אביך ועבדהו בכינוי, רוצה לומר לו לבדו ולא לזולתו, ושולל שני פנים ממין השתוף, הפן האחד נחלק לב' ענינים, האחד העושה חס ושלום עבודת השי"ת בשביל שישבחוהו בני אדם או לאיזו סיבה אחרת ואינו ירא שמים בסתר, ארור היום שנולד בו. הב' מי שעובד להשי"ת גם בסתר, אבל חפץ ושמח כשנודע לבני אדם, גם זה רע ומר. הפן השני מי שירא שמים בסתר ומסתיר עניניו מבני אדם ועובד בכל לבבו ונפשו ומאודו, אבל עושה בשביל אהבת שכר עולם הזה ויראת עונשי עולם הזה, וזה נקרא אהבה ויראה חיצונית, כי עובד בשביל אהבת עצמו, אף כשעושה בשכר עולם הנצחי הוא מותר, מכל מקום עדיין לא היא העבודה בעצם פנימיי, רק העבודה האמיתית שהיא לו לבדו יתברך, דהיינו בזוכרו בגדולת המלך הגדול והקדוש מלך מלכי המלכים הקב"ה ודאיהו רב ושליט... ואז יתעורר לאהבה הפנימית בזכרו החסדים שעברו עליו מהשי"ת אלו פינו מלא שירה כים וכו', קח משל ממי שנשברה רגלו או נסמו עיניו, ובא אדם אחד רופא גדול ובחכמתו הרבה רפאו חנם, ואף בשכר, הלא זה אוהבו כל ימיו אהבה עזה בלי ערך... (שם מאמר ג)

המאמר החמישי עבודה נצחית, פירוש בכל מדה ומדה שמודד לך השי"ת הוי מודה לו, זה נמשך מהעובד האמיתי ביראה ובאהבה, שאינו ירא את עצמו ועובד את עצמו, רק ירא ואוהב את ה', נמצא שאינו זז מעבודתו אף בעת הצר לו מקבל היסורין באהבה, ונמצא עובד תמיד נצחיי אינו זז מעבודתו בשום ענין. והנה גודל המדה היא לקבל יסורין... (שם מאמר ה)

המאמר הששי עיקר העבודה בלב, כבר רמזתי למעלה, יען כי העבד הנאמן העושה כל צרכי רבו יש בעבודתו גם כן תפיסת יד ברבו, מלבישו ומנעילו וכיוצא באלה, וזה אין שייך בעבודתו לו יתברך, כי הוא יתברך רוחניי תכלית הרוחניות נעלם מעין כל. על כן אי אפשר לנו להיות אחיזה בו בעבודתינו, כי אם בעבודה שהיא בלב, על ידי הרוחניות הזה יעלה הדביקות, על זה אמר הכתוב "תחת אשר לא עבדת וגו' בשמחה ובטוב לבב" וגו', כי אם לא תהיה העבודה בהתעוררות הלב ובהתלהבות השמחה לעבדו במה תדבק העבדות . ולענין זה יש כמה פנים לעבוד בשמחה... ובכל כחו, רוצה לומר בכל כוונתו, ולא זו בקיום מצוה בקום ועשה שהוא כל מצות עשה, אלא אף לא תעשה, שהם בשב ואל תעשה, צריך לראות שיהיה בהתעוררות ולא כמנמנם ויושב בטל... ועתה אני אומר שיש בחינה להוסיף קדושה על קדושה זו, דהיינו כיבוש יותר גדול שיהיה כבוש תחת ידו וברשותו, שגם מלאך רע יענה אמן, ויתן טהור מטמא, דהטומאה בעצמה תתהפך לטהרה. ואביא לך למשל איזה מידות, הנה המדות הרעות ביותר הם הקנאה והשנאה והחמדה והתאוה וכיוצא בהם שהם מדת יצר הרע, בהם בעצמם יעבוד את השם, כיצד במדת הקנאה, יקנא קנאת סופרים או קנאה כמו פינחס.

עוד יהיה נרמז בעיקר עבודה בלב לרמז שיש עבודה בלב, רצוני לומר במחשבת הלב ובהסכמו, אבל אין עבודה זו בפועל. ולהבין זה צריך להקדים מה שאמר רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה... אלא הענין הוא הקב"ה נתן תרי"ג מצוות, ובאלו התרי"ג מצוות נשלם דמות וצלם האדם בסוד רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ולכאורה יתבהל האדם כי מי הוא זה ואי זה הוא הנשלם בכל התרי"ג, כי יש ויש הרבה מצוות שהם בחק הנמנע אצלו לקיים... אלא הענין הוא, כל העוסק בתורה לשמה, הכוונה, משל למלך שכותב כתב לבני מדינתו מה לעשות ומה למנע מלעשות, והם פותחים הכתב לעשות רצון המלך, דהיינו כל א' וא' יעשה מה ששייך לו, זה הולך ולוחם וזה בונה פלטירין... וזה נקרא עובד המלך, כי עושה מה שאפשר לו לעשות, ואלו היה באפשרי לו לעשות יותר מזה אז היה עושה, אז מעלה עליו כאלו עשה הכל, כן אנחנו עבדי ה', התורה היא הכתב שכתב הקב"ה לבני מדינתו, ואנחנו פותחים זה הכתב לקיים כל מה שכתוב כל אחד מה שאפשר לו, על כן אנחנו עבדי ה' אם אנחנו עוסקים בתורה לשמה, דהיינו כדי שנדע מה שהזהירנו הקב"ה ומה שציוונו, ואנחנו לומדים לשמור ולעשות ולקיים, אז אם מקיים כל מה שאפשרי לו לקיים, מעלה עליו הקב"ה כאלו קיים הכל... (שם מאמר ו)

עוד שמעתי בילדותי פירוש על זה הפסוק מפי הגאון מהר"ר אפרים זלה"ה, נודע כי כל התאוות באים מהכבד, כי כבדא כולה דמא, עשו הוא אדום והלב שם מקום בינה, שאם הוא משכיל וחכם יבין לאחריתו, והנה הכבד הוא מונח לצד ימין והלב נוטה לשמאל, וראוי להגביר הלב על הכבד, על כן זאת העצה היעוצה לו, ישים ה' לנגדו יצייר במחשבתו שכינה כנגדו ממש, ואז שמאלו שלו נגד ימינו של הקב"ה וימינו נגד שמאלו, ואז נמצא לב חכם לימינו ולא כלב כסיל שהוא בשמאל, ואז יהיה גובר הלב על הכבד, וזה שאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט", כלומר אף שהכבד בימיני, אני משים ה' לנגדי, ואז יבוא הלב לימין ימין ה' רוממה... (שם מאמר י)

...וכמו ד' שומרים נוהגין בין אדם לחבירו, כן בין אדם למקום ב"ה, על כן הקדישם בכפל ברוך המקום ברוך הוא וכו', שומר חנם הוא המעלה עליונה שלא על מנת לקבל פרס כלל, הוא שומר רק למען שמו יתברך, ושומר חנם פטור מהכל רק כשפושע בידים רחמנא ליצלן, כי אין אדם צדיק בארץ וגו' השי"ת מוחל לו. שומר שכר העובד על מנת לקבל פרס, פטור מהאונסין ואונס פטריה רחמנא, אמנם חייב בגניבה ואבידה... מראים עצמם כשרים ואין כן בלבבם, עבירה קרוב לפשיעה, וי אבדה נפש, זהו המאבד זמנו. שואל שכל הנאה שלו אומר הרוג בקר ושחוט צאן, ואינו מאמין בגמול ועונש חייב אפילו באונסין, כדמצינו בפרעה ובסיחון שהקשה ה' את לבם. נושא שכר הוא על דרך האומר סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני, דבגמר בלבו הן יחיה הן לא יחיה... (מסכת פסחים מצה עשירה)

...כתיב עבדו את ה' ביראה, וכתיב עבדו את ה' בשמחה, צריך האדם לירא ולדאוג אולי מקצר הוא בעבודת השי"ת, ולהיות המורא עליו שלא יתרשל באיזה מצוה, ועל זה אמר עבדו את ה' ביראה, ובשעת העבודה ועשיית המצוה יעשה בלב שלם ובזריזות ובשמחה, כמו שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה... (מסכת שבועות)

מצאתי בכתבי האר"י דתלמידי האר"י ז"ל זה לשונם: אלו הן הדברים המקדשים לאדם, א' שיהיה בעשרה הראשונים, ב' בתפילין וציצית בכל היום, ג' עונה משבת לשבת, ד' ליזהר בחמץ ובשאור במשהו, ה' ליזהר במים ראשונים ואחרונים, ו' שיזהר ממאכלות אסורות, ז' מלשון הרע, ח' שיכוון באמן, ט' שלא יוציא שקר מפיו... (הלכות תשובה, וראה שם עוד)

...וכבר נזכר לעיל בסמוך שהעבודה השלימה היא עבודת הנפש עם עבודת הגוף, עבודת הגוף להתענג במאכל ובמשתה, כמו שכתוב בתורה ובמצות המועדים וזבחת שלמים ואכלת שם, ועבודת הנפש להודות ולהלל ולזכור נסים ואז תהיה העבודה שלימה. גמילות חסדים, שצריך לגמול חסד ביום טוב יותר מבשאר הימים, דהיינו משלוח מנות, וכן אמר עזרא שלחו מנות לאין נכון לו, כדלקמן בסמוך, אם אתה משמח את שלי וכו'. תורה, כי צריך שילמוד תורה ביום טוב כדלעיל, שהיום טוב מסוגל בזה יותר משאר הימים... (עמוד השלום)

ראשית דבר צריך ליתן טעם למה מעשה קרבן נקרא עבודה יותר מכל מצות פעולות מעשיות, בודאי בכולם עבדים אנחנו להשי"ת ועובדים אותו מיראה ומאהבה, הענין כי כל פעולות המעשיות הם פעולות הנעשים מחוץ ממנו, כגון עשיית סוכה ולקיחת לולב, וכן כמעט כל רמ"ח מצוות עשה, אמנם במעשה הקרבן העובד הוא העבודה, כי היא עבודה העבד בעצמו, והעבד הוא העבודה מה שאינו כן העושה סוכה אין הסוכה העבד, אבל מעשה קרבן הוא כעבד עצמו, נמצא העבד העבודה. כיצד נודע שמעשה הקרבן הוא בסוד כופר נפש תחת נפש, וכששוחט הבהמה יתעורר בלבו הנה אני חייב שחיטה ויעזוב דרכו ויתודה והיה כאלו ישחט הוא, וכן כשמנתח הבהמה יחשוב כן... ועל כן נקראת העבודה קרבן, כי בזה הוא מקריב את עצמו להשי"ת, שמוסר לו גופו, ואז מתעלית נשמתו ומתרוממת ומתקרבת למעלה למעלה, ואז הוא קרבן לה'... (תורה שבכתב בא, ועיין שם עוד)

...ואמר במלחמת הרשות שהוא ארץ העמים ושם ינוחו ביותר הקליפות, אמר וראית בשביה אשת יפת תואר, הענין כי תיקון להכניע הקליפות ההם הוא מצד עשות הטוב, רומז לפעולות, דהיינו להכניע לילית היא בסיגופים ותעניתים וצער בלב ובהכנעה ובתפלה שערי דמעות, אז נכנעת לילית, ולהכניע את מחלת הוא בשמחה של מצוה, לשמוח במצוות ולשמוח בשבתות וימים טובים, ולשמח עניים וחתן וכלה, ולשמוח בידיעת הבורא ובהשגת קצת מסודותיו, וידיעת שמותיו ברוך הוא בתפילה. וכשאין אנחנו בארצנו אזי ערבה כל שמחה, וחדשיכם ומועדיכם וגו' שולטות הקליפות ביותר, אזי קשה במאד להכניע קליפת מחלת, וזהו סוד וראית בשביה אשת יפת תואר כי היא קיימת, רק קליפת לילית אשר הכנעתה בשערי דמעות כמו שכתבנו ובדמעות מכניעים אותה, כל שכן כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות, ועל אלו ב' ענינים עבדו את ה' ביראה לבטל לילית, ועבדו את ה' בשמחה לבטל מחלת. והשמחה של התפלה היא ידיעת השמות, ועושה רושם למעלה עד שנעשה עטרה לראש הקב"ה, ולזה מתאוה הקב"ה לתפילת צדיקים, כי עבודת התפילה היא צורך גבוה כמבואר במקומו בארוכה. וזהו לא שייך רק בארץ הקדושה, שאז רוחניות התפלה עולה למעלה מעלה, מה שאינו כן בארץ העמים, שהוא מקום הקליפות. ומתלבשת התפילה באויר הטמא אין שייך לומר הקב"ה מתאוה לה. ומכל מקום בשערי דמעות מכניע שהתפילה מקובלת ובודאי לאחר שעלתה אינה נדחית ומתטהרה ונעשית עטרה, אמנם אין הקב"ה מתאוה לה מתחילה... (שם בשלח ועיין שם עוד)

רמח"ל:

והנה שורש כל ענין העבודה הוא, היות האדם פונה תמיד לבוראו, והוא, שידע ויבין, שהוא לא נברא אלא להיות מתדבק בבוראו, ולא הושם בזה העולם אלא להיות כובש את יצרו ומשעבד עצמו לבוראו בכח השכל, הפך תאות החומר ונטיתו ויהיה מנהיג את כל פעולותיו להשגת התכלית הזה, ולא יטה ממנו.

אך ההנהגה מתחלקת לשני חלקים, האחד הוא במה שיעשה מפני שצווה בו, והשני במה שיעשה מפני שהוא מוכרח בו וצריך. פירוש, האחד הוא כלל מעשה המצוות, והשני כלל מה שהאדם משתמש מן העולם לצורכו. מעשה המצוות הנה התכלית בו לאדם שיעשהו מבואר הוא, שהוא לקיים מצות בוראו ולעשות חפצו, והנה הוא מקיים חפצו ית"ש בזה בשני דרכים נמשכים זה מזה, והיינו כי הוא מקיים חפצו, במה שצוהו שיעשה המעשה ההוא והוא עושהו, ושנית, כי הנה במעשה ההוא הנה הוא משתלם באחת ממדרגות השלמות שהיא תולדת המצוה, והנה מתקיים חפצו יתברך שמו, שהוא חפץ שיהיה האדם משתלם ומגיע ליהנות בטובו. אכן מה שהאדם משתמש מן העולם לצרכו, הנה צריך תחלה שיהיה מוגבל בגבול רצונו ית"ש, דהיינו שלא יהיה בו דבר ממה שמנעו ואסרו הא-ל ית"ש, ושלא יהיה אלא הראוי לבריאות הגוף וקיום חיותו על הצד היותר טוב, ולא כפי נטיית החומר ותשוקתו למותרות, ויהיה כוונה בו להיות הגוף מוכן ומזומן שתשתמש ממנו הנשמה לצורך עבודת בוראו, שלא תמצא לה עיכוב בהעדר הכנתו וחולשתו. וכשיהיה האדם משתמש מן העולם על דרך זה, הנה ימצא התשמיש ההוא בעצמו פועל השלמות, כמו שכתבנו, ויקנה בו מעלה אמיתית כמו שיקנה במעשה כל המצוות כולן... ונמצינו מתעלים במעשה הזה, והעולם עצמו יתעלה בזה, בהיותו עוזר לאדם לשיעבוד את בוראו ית"ש.

והנה ממה שצריך שיגביר האדם בעצמו, הוא האהבה והיראה לבוראו ית"ש, והיינו שיהיה מתבונן על גודל רוממותו ית"ש ועוצם שפלות האדם, ויכניע עצמו לפניו ית"ש, ויבוש מרוממותו, ויהיה חושק ומתאוה להיות מן העובדים לפניו, להתהלל בתהלתו ולהשתבח בגדולתו, כי אלה הם אמצעיים חזקים המקרבים האדם אל בוראו, המזככים את חושך החומר ומזהירים זהרי הנשמה, ומעלים את האדם מעילוי לעילוי עד שישיג קרבתו ית"ש.

ואמנם אמצעי אחר נתן לנו הא-ל ית"ש שמדרגתו למעלה מכל שאר האמצעים המקרבים האדם אליו, והוא תלמוד התורה, והוא בשתי בחינות, האחת בבחינת ההגיון והלמוד, והשניה בבחינת ההשכל... ובכל אלה הענינים, לא די מה שקונה האדם בעצמו מעלה ושלמות, אלא שמציאות הבריאה כולה בכללה ובפרטה מתעלה ומשתלם, ובפרט על ידי התורה... (דרך ה' חלק א פרק ד ו והלאה)

כלל העבודה מתחלק לשני חלקים האחד התלמוד, והשני המעשה.

המעשה מתחלק לארבעה, האחד תמידי, השני יומיי, והשלישי זמניי, הרביעי מקריי.

התמידי, הוא מה שיחויב בו האדם תמיד, כגון אהבת ד' ויראתו. היומיי מה שיחויב בו בכל יום, והיינו הקרבנות בזמן הבית, ועכשיו התפלות וקריאת שמע. הזמניי, מה שיחויב בו בזמנים ידועים, כגון שבתות וימים טובים, המקריי, מה שיחויב בו לפי מה שיגיע לו מן המקרים כגון: חלה ומעשר, פדיון הבן, וכיוצא, ובכל אחד מאלה ימצאו ציווים ואזהרות, דהיינו עשין ולאוין, והם הם סור מרע ועשה טוב.

ואמנם עיקר כל הענינים האלה בדרך כלל, נתבאר בחלק ראשון פרק רביעי, שהוא הפניה אליו ית"ש ובקשת קרבתו, כפי הדרכים אשר חקק לנו להיות מתקרבים לו ומתדבקים בו, והנה צריך שנשתדל להסיר כל מניעות, הרע הדבק בחשך החומריות והעולם הזה, ולהתאמץ בהתקרבות לו, עד שנדבק בו ונשתלם בשלמותו, שזה כל חפצו יתברך, וכל תכלית בראו את הבריאה... (חלק ד פרק א, וראה עוד ערך למוד דרך ה' חלק ד פרק ב)

...וזה כי כל כחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה יתברך את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדבור בה וההשכלה תמשך ההשפעה הגדולה ההיא, אך זולת זה לא היה הדבור בה אלא כדבור בשאר העסקים או ספרי חכמות והשכלה... שאין בם אלא ידיעת הענין ההוא, ואין מגיעה ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא המדבר והמשכיל, ולא תקון לכלל הבריאה. ואמנם ההשפעה הזאת הנה ענינה אלקי כמו שכתבנו... ואולם כפי מדרגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו, כן יהיה שיעור יקר הלמוד ומדרגת ההשפעה הנמשכת על ידו.

והתנאי השני הוא תקון המעשה, כי הנה מי שירצה להמשיך השפעה ראוי שיהיה הוא הגון ומוכן להמשיכה, אכן אם הוא מטמא את עצמו באשמות ופשעים ומרחיק עצמו מבוראו, וזונה מאחריו אחרי כחות הטומאה והרע, ודאי שיאמר בו, "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי" ...והנה איש כזה ודאי שתורתו לא תמשיך מן ההשפעה שזכרנו שום מדרגה כלל.

ואף על פי כן רז גדול גלו לנו חז"ל, שאילו לא היו הרשעים עוזבים את תלמוד התורה, סוף שהיו חוזרים למוטב, כי אף על פי שאין בכחם להמשיך שום המשך מלפניו ית' כמו שכתבנו, כבר דברי התורה בעצמם מקודשים ועומדים מצד עצמם, עד שבהתמיד העסק בהם יגיע מהם פעם אחר פעם קצת התעוררות אל העוסק בם, שסוף סוף תגבר עליו, ותחזירהו למוטב...

ואולם מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו, הוא ימשיך בתלמודו השפעה כשיעור ההכנה שהכין את עצמו, וכשיעור שירבה בהכנה כן ירבה יקר התלמוד וכחו, והוא מה שמצינו בחכמים הקדמונים, שתורתם היתה מעטירתם כח גדול... מפני יתרון הכנתם על הכנות האחרונים, וכבר אמרו על יונתן בן עוזיאל, שבשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף שהיה פורח עליו היה נשרף (סוכה כ"ה), מפני עוצם השראת השכינה שהיתה שורה עליו. (שם שם פרק ב ה)

הנה כבר ביארנו בחלק ראשון פרק רביעי, עניני האהבה והיראה, שהם המקרבים והמדביקים האדם בבוראו ית', וזה נאמר באהבה ויראה אמיתית, שהם אהבת שמו יתברך, ולא אהבת השכר ויראת רוממותו, ולא יראת העונש.

והנה היראה הזאת היא מטהרת את האדם מחשך חומריותו וגופניותו, ומשרה עליו השראת השכינה, וכפי שיעור היראה כן יהיה שיעור הטהרה וההשראה, ומי שמגיע להיות ירא ביראה זאת תמיד, תהיה השכינה שורה עליו תמיד. ודבר זה נמצא בשלמות במשה רבינו ע"ה, שאמרו עליו "יראה לגבי משה מלתא זוטרתי היא" (ברכות ל"ג), וכן זכה להשראת השכינה בתמידות.

והנה הדבר קשה לשאר בני האדם שישיגוהו כראוי, אמנם כפי מה שישיג ממנה כן יהיה כח טהרתו וקדושתו, כמו שכתבנו. ובפרט בעת התעסקו במצוות או בתלמוד, הנה היא לו תנאי הכרחי לשלמות התלמוד ההוא או המצוה ההיא.

ואהבה היא המדבקת ומקשרת את האדם בבוראו, ומיפה כחו, ומעטירתו עטרות גדולות. והעיקר בשמחה הלב, והתלהטות הנשמה לפני בוראה, והמסר האדם עם כל מאודו לקידוש שמו יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכבר נתבארו ענינים אלה במקומם, ואין צריך להאריך בם.

והנה לחלק הזה מתחבר האמונה בו יתברך וביחוד הבטחון וכיוצא, כלם ענינים מדביקים האדם בבורא יתברך ומחזיקים בו הקדושה וההארה. (שם שם פרק ג)

אך העבודות המקריות הן כפי המקרים שקורים לבני אדם בכל ימי חייהם, כפי מצבם בזה העולם, במאכליהם, במלבושיהם, בכל צרכיהם האנושיים ועסקיהם המדיניים. וכלל כולן נוסד על מה שבארנו בחלקים הקודמים, והוא שאין לך ענין בכל עניני העולם, חק או מקרה באיזה נמצא מן הנמצאות שלא הוסד והוחק כפי מה שמצטרך למצא בנמצאות לפי התכלית האמיתי של הבריאה שזכרנו למעלה, שלהשיג אותו בשלמות הוצרכו כל הפרטים האלה בגבולות ההם שהם מוגבלים באמת. אמנם צורך הפרטים כלם וצורותיהם נמשך אחר חלקי המציאות והדרגותיו וההשפעות עליהם למיניהן ומדרגותיהן כמו שכתבנו. והנה בכל ענינים נצטוו מצוות כפי ענינם, להעמיד הדברים על צד הטוב ולא על צד הרע, שכשישמרו המעשים ההם בגבולים ההם יהיו ענינם לפי הטוב, והנמשך ונולד מהם טוב ותקון, ואם לא ישמרו הנה ישארו המעשים לצד הרע ותתפשט על ידיהם הטומאה והזוהמא והחשך הגדול יחסר ההארה העליונה, ויתרבה ההעלם ואחריו כל התולדות הרעות שזכרנו הכל כפי מציאות הענין ההוא שלא נשמר בגבוליו... (שם שם פרק ט א, וראה שם עוד)

...ומה שיש לנו לדעת עוד, שאף על פי שישראל כבר מוכנים הם מצד עצמם להיות לעבודתו יתברך, וגם הם פועלים מעצמם שלא בהכרח כלל, כמו שזכרנו, אמנם, כח העבודה עצמה אינו ניתן להם אלא מידו יתברך, וזה מה שנתן להם בשעת מתן תורה, ומה שמקיים ומחדש לכל אחד ואחד תמיד, ותראי, שזהו ענין ההפרש שבין המצווה ועושה לשאינו מצווה ועושה, כי האדם המצוה יש כח בידו, מסור ממנו יתברך, שיתקן במעשיו התיקונים המצטרכים בבריאה, מה שאין כן שאינו מצוה, וראיה לדבר הכהונה, שהכהן העובד מתקן כל העולם וזר שעבד חלל וחייב מיתה, ולא עוד, אלא שהכהן עצמו שעבד בלא בגדים הרי הוא כזר, כי הכל תלוי בכח העליון, הורמנא דמלכא שביד המצווה לבדו. אמנם לא ינתן הכח הזה אלא למי שהוא מוכן מצד עצמו לקבלו, כי לא ינתן לא לבהמות וגם לא למלאכים, אלא לבני ישראל, שכבר הוכנו לזה מתחלה... (דעת תבונות קנח)

...ואחרים יכנסו יותר אל הקדש דהיינו למוד התורה הקדושה, מהם בפלפולי ההלכות מהם במדרשים, מהם בפסקי הדינים, אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולימוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה על היראה על הדביקות, ועל כל שאר חלקי החסידות. ולא מפני שאין דברים אלה עקרים אצלם, כי אם תשאל להם כל אחד יאמר שזהו העיקר הגדול, ושלא ידומה חכם שיהיה חכם באמת שלא יתבררו אצלו כל הדברים האלה, אך מה שלא ירבו לעיין עליו, הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם, שלא יראה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב. ולא ישאר לימוד הדברים האלה וקריאת הספרים מזה המין כי אם אצל אותם שאין שכלם כל כך דק וקרוב להיות גס, שאלה תראה אותם שוקדים על כל זה ולא יזוזו ממנו. עד שלפי המנהג הנוהג בעולם, כשתראה אחד מתחסד לא תוכל לימנע מלחשוד אותו לגס השכל. ואולם תולדות המנהג הזה רעות מאד לחכמים ולבלתי חכמים, כי גורם שמאלה ומאלה יחסר החסידות האמיתי ויהיה יקר מאד למצא אותו בעולם, כי יחסר מן החכמים למיעוט עיונם בו, ויחסר מן הבלתי חכמים לבלתי השגתם אותו. עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלויה באמירת מזמורים הרבה, וידויים ארוכים מאד, צומות קשים, וטבילת קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטת. והחסידות האמיתית הנרצה והנחמדה רחוקה מציור שכלנו...

ומי שיתבונן בם יראה שאין החסידות תלויה באותם הדברים שיחשבו המתחסדים הטפשים, אלא בדברי שלמות אמתית וחכמה רבה. הוא מה שמשה רבינו ע"ה מלמדנו באמרו (דברים י') "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. לשמור את מצוות ה' ואת חקתיו" וגו', כאן כלל כל חלקי שלימות העבודה הנרצית להשי"ת, והם היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלימות הלב, ושמירת כל המצוות. היראה היא יראת רוממותו יתברך, שיירא מלפניו כמו שיירא מלפני מלך גדול ונורא, ויבוש מגדולתו על כל תנועה שהוא בא להתנועע, כל שכן בדברו לפניו בתפלה או בעסקו בתורתו. ההליכה בדרכיו כוללת כל ענין יושר המדות ותיקונם... וכלל כל זה שינהג האדם כל מדותיו וכל מיני פעולותיו על פי היושר והמוסר. וכללו חז"ל (אבות פרק ב') כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, היינו כל ההולך אל תכלית ההטבה האמיתית, דהיינו שתולדתה חיזוק התורה ותיקון אחוות המדינות.

האהבה שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו, ויצטער אם חסר זה מצדו או מאחרים, ויקנא על זה, וישמח שמחה רבה בעשותו דבר מזה. שלימות הלב הוא שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהיינו לתכלית עבודתו בלבד, ולא לשום פניה אחרת, ונכלל בזה שיהיה לבו שלם בעבודה ולא כפוסח על שני הסעיפים או כעושה מצות אנשים מלומדה, אלא שיהיה כל לבו נתון לזה. שמירת כל המצוות כמשמעו, דהיינו שמירת כל המצוות כלן בכל דקדוקיהן ותנאיהן. והנה כל אלו כללים צריכים פירוש גדול... (מסילת ישרים הקדמה)

...כי הנה כשם שאין עולה על המזבח שלמטה אלא סולת נקיה מנופה בי"ג נפה, שכבר טהר לגמרי מכל סיג, כך אי אפשר לעלות על רצון מזבחו העליון להיות מעבודת הא-ל השלימה והמובחרת אלא המובחר שבמעשים, הטהור מכל מיני סיג. ואינני אומר שמה שהוא זולת זה יהיה נדחה לגמרי, כי הרי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, ומשלם שכר המעשים לפי מה שהם, אמנם על העבודה התמימה אני מדבר, הראויה לכל אוהבי ה' באמת, שלא יקרא בזה השם אלא העבודה הטהורה לגמרי, שלא תהיה הפניה בה אלא לשם יתברך ולא לזולתו, וכל מה שיתרחק מן המדרגה הזאת כפי הרבות ריחוקו כן ירבה החסרון בה... ולא ירצה לקחת כסף מעורב בסיגים ובדילים, דהיינו עבודה מעורבת בפניות לא טובות, אלא הזך והטהור כראוי, ואז יקרא עושה מצוה כמאמרה... והוא מה שבוחרים אותם שהם עובדי ה' בלב שלם, כי מי שלא נתדבק עמו יתברך באהבה אמתית, צירוף העבודה הזאת תהיה לו לטורח ולמשא גדול, כי יאמר מי יוכל לעמוד בזה, ואנחנו בני חומר ילודי אשה, אי אפשר להגיע אל הזיקוק והצירוף הזה. אמנם אוהבי ה' וחפיצי עבודתו, הנה שמח לבם להראות אמונת אהבתם לפניו יתברך ולהתעצם בצירופם וטהרתם, הוא מה שסיים דוד עצמו מאמרו: "עבדך אהבה".

והנה באמת זהו המבחן שבו נבחנים ונבדלים עובדי ה' עצמם במדריגתם, כי מי שיודע לטהר לבו יותר, הוא המתקרב יותר, והאהוב יותר אצלו יתברך, הם המה הראשונים אשר בארץ המה, אשר נברו ונצחו בדבר הזה האבות ושאר הרועים אשר טהרו לבם לפניו... כי אין די לאדון ב"ה במעשים לבדם שיהיו מעשי מצוה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוין בה לעבודה אמתית. והנה הלב הוא המלך לכל חלקי הגוף ונוהג בם, ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו יתברך, אין עבדות שאר האברים כלום, כי אל אשר יהיה שמה רוח הלב ללכת ילכו, ומקרא כתוב בפירוש (משלי כ"ג) "תנה בני לבך לי". (שם פרק טז)

הנה הדרך להשיג המדה זאת קל הוא למי שכבר השתדל והשיג המדות השנויות עד הנה, כי הנה כשיחשוב ויתבונן על פחיתות תענוגי העולם וטובותיו כמו שכתבנו למעלה, ימאס בהם ולא יחשבם אלא לרעות ולחסרונות הטבע החמרי החשוך והגס. ובהתאמת אצלו היותם ממש חסרונות ורעות, ודאי שיקל לו להבדל מהם ולהסירם מלבו... לטהר מחשבותיו ולבו שלא לפנות אל היצר כלל בשום מעשה מן המעשים, אלא יהיה במעשים החומריים כאנוס לא זולת... ולטהר מחשבתו במעשי עבודתו ירבה התבוננות על תרמית הכבוד וכזביו, ירגיל עצמו לברוח ממנו. אז ינקה בעת עבודתו מפנות אל השבח ואל התהלה אשר יהללוהו בני האדם, ותהיה מחשבתו פונה ביחוד אל אדוניה אשר הוא תהלתנו, והוא כל טובנו ושלימותנו ואפס זולתו... (שם פרק יז, וראה עוד מצוה-מעשה, ועבודת ה'-אהבה שם פרק יט)

והנה תראה עתה ענין המילה, שבה תלויה כל התורה, ואפרש לך ענינה, לפי עתה שהתינוק נולד ומלין אותו, ואפרש לך לפי ענין אדם הראשון שנולד מהול. הנה רצה המאציל ית"ש להתחיל הבריאה ולהניח השלימות אל האדם כמו שכתבנו. ואומר לך מהו השלימות הזה, כי הוא תלוי בב' דברים, הא' ענין הרע אשר נתן לו הכנה בענין שבירת המ"ק, ואחר כך התחיל התיקון במ"ה החדש שהספירות שלו בוררים מן הקליפות. אך התיקון הזה לא נשלם כי לא כלה הבירור, ועוד צריך להגיע הב"ן למדרגות הס"ג כבראשונה. וכל אלה אפרש לך לקמן יותר בסייעתא דשמיא. ונמצא שהרע נמצא עדיין בבריאה, והגוף הוא עדיין בעל יצר הרע, ואלמלי השלים הקב"ה ברייתו הנה לא היה רע נמצא כלל, ולא היה יצר הרע בגוף. ורצה הקב"ה שהגוף בעל יצר הרע יתקן את עצמו בזכותו בתורה ובמצוות, ואז נשאר טהור ונקי, וזהו ענין הא' שבו תלויה השלימות הזו. והשני הוא ענין המשכת השפע, כי מלכות אספקלריא דלא נהרא דלית לה מגרמא כלום, והמאציל רצה בזה, כי הניח בעבודת התחתונים האלה שבכח הזכותם הנה ממשיכין אליה השפע, וכשגמרו להמשיך לה שפע כנ"ל, כמו שצריך לכל חלקיה, אז נשלמה עבודת האדם. והבן היטב, כי הנה שני הדברים האלה נקשרים זה בזה הרבה , כי כל זה הוא סוד והיה אור הלבנה כאור החמה, שזהו ממש ענין מיעוט הירח, כי לא נבראת הירח מתחילה קטנה שאין טובה לה כן, אלא ירידה היה לה כמו השבירה במ"ק, וביד בני אדם להחזירה למקומה הראשון, וכאשר תחזור בשלימות עוד לא תרד, כאשר יחזור הב"ן למקומו הראשון, דהיינו ס"ג, ואז והיה אור הלבנה כאור החמה, כי כבר נמשך לה השפע הצריך לה והוא אינו פוסק. והבן היטב כל אלו הדברים איך רק למלכות מגיעים, כי כל זה הוא להיות מל' הקשר שאמרנו, ונמצאו בתחתונים כחלקיה ממש, ולכן היא אינה שלימה אם חלקיה אינם שלימים. וחלקיה לא רצה המאציל ית"ש להשלים, כי הניח להם להשלים את עצמם, ובזה יותר נשלמת בהם, הנה ככל שאר הספירות כך היא, ולא תהיה עוד דלה ועניה כהיום הזה להיותה בסוד אספקלריא דלא נהרא. והבן היטב, כי באמת הנוקבא איננה עשויה אלא לקבל מן הזכר ולהשפיע לתחתונים, ונמצא ששלימות מציאותה היא הקבלה מן הזכר וההשפעה, וזה המתחסר ממנה כשאינה שלימה עדיין, וכשהיא שלימה נקבע בה השפע... והרי הבנת הב' דברים הצריכים להעשות לשלימות בני אדם הסרת הרע והמשכת השפע, וזהו הסוף באמת, כי מטהרת הנשמה נמשך זה שיגיע השפע הראוי אל הנוקבא... וזה סוד מצה ומצוה, כי מצה הוא לחם עוני, והיא בחינתה לבדה ולא בחינת השלימות מצד הז"א, והמצוה היא שלימה בסוד אור הלבנה כאור החמה... (אדיר במרום דף ז, ועיין שם עוד)

...ואמר כתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך, וזה הפסוק באמת מודיע דרך נכון ומרוצה בעניני העבודה המוטלת על האדם, ובפרט בזמן הקלקולים. והוא מה שחז"ל אמרו גם כן במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. וזה כי מי שרוצה להראות חיבתו לפני המקום ב"ה ולמצוא חן לפניו, הוא כאשר חסרים עובדים ומתקנין בעולם, ליטול הוא על שכמו העבודה והתיקון גם לכל האחרים, שאז הוא נחשב ומצויין לפני הקב"ה לטובה, ולכן אמר "עת לעשות לה'", הזמן הראוי לעשות למען ה' שיהיה הדבר מצויין ומרוצה לפניו בזמן שהאחרים הפרו תורתך, והפרו רוצה לומר שמפסיקין התפשטות התורה המתפשטת בקדושתה על ישראל ועל כל העולם, והיינו שמפריעין ומבטלין אותה ממעשה קדושתה. 

והנה בהיות המדרגות עומדים בתיקוניהון ובסדריהון כראוי למעלה ולמטה, הנה אז נודעים כל העובדים, ונמצא לכל אחד חלקו ונמשך עליו שפע כפי בחינתו לצורך כל העולם כולו, והוא מה שכתוב "איש אשר כברכתו ברך אותם", ואז אין לשום אחד לעבור את תחומו, כי כל אחד מכיר את מקומו ועושה את שלו, וזהו באמת ענין מגיע לתורה בפרט, פירוש כי השורש היה התורה לכל ישראל, ומתפשטים הפרטים בה להמצא בהם חלק לכל אחד בפני עצמו. אך כל זה הסדר יש לשמור אותו בשעה שמקיימין התורה, אך אם מבטלין אותה, הנה אי אפשר לילך בזה הדרך לעשות חלקו לבד, כי לא ימצא תיקון מספיק לעולם, אלא צריך לקחת דרך אחר... ולכן עת לעשות לה' צריך לעשות מה שצריך לה' בסוד השורש עצמו, בזמן הפרו תורתך, שאז אין להכיר עוד זה המקום, אלא אף על פי שאין אנשים השתדל להיות איש, וזהו גם כן מה שאמר הכתוב "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע", כי מפגיע נקרא מי שנוטל על עצמו לתקן בעד האחדים שאינם מתוקנים, והוא ענין ולפושעים יפגיע...

...דע כי לא כעבודה אשר לנו עתה היא העבודה אשר היתה לאדם בראשונה, ותראה איך הדברים הולכים בסדרי מדרגותיהם, כי עד אברהם לא בחר הקב"ה אומה באומות, והיה חפץ שיתוקן כל העולם בשוה, ותראה עוד שמאברהם ויצחק הוצרך עוד לצאת עשו וישמעאל, וזה היה תיקון, מה שאינו כן בתחלה, שהיה ראוי שכל היוצא יהיה טוב. ועוד תראה שאברהם קיים כל התורה כולה, ודבר זה לא נאמר באדם ומתושלח ונח. ועתה אפרש כל אלה הדברים באר היטב בסייעתא דשמיא.

הנה האדם כשנברא לא היתה בו זוהמא כלל, ולא היה לו אלא להעלות העולמות למדרגה העליונה, והיינו להשלים התיקון שהתחיל המאציל ית"ש, ואז היה היצר הרע מתוקן, וכל רע חוזר לטוב, כמו שעתיד להיות בסוף התיקון, כי אור הקדושה היה גובר והיה נעשה התיקון של נוגה כאור תהיה... וזה הטעם שלא נצטוה אדם הראשון בתרי"ג מצוות, כי זה סוד העבודה למטה בסוד ז"א, אבל דרך אדם הראשון לא כך היתה, אלא להשיג הקדושה הבאה אליו בהתגברות גדול, ועל דרך יום השבת, והיה די שלא ימנע לה, ואז רוב הקדושה היה מקדשו לגמרי, שאפילו בחינת היצר הרע יהיה טוב מאד, והיה העולם נתקן מיד, בסוד א"א המשפיע רוב הקדושה ומתקן לז"א עצמו. אך בז"א שהוצרך לתקן דרך, שם צריך טורח גדול ומעשה רב בסוד התרי"ג מצוות. ותדע שהבהמות שבזמן אדם הראשון קודם החטא היו במדרגות בני אדם עתה, וזה סוד אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. וזה כי אדם כבר אמרתי לא היה לו לטרוח אלא תיקונו בסוד ע"ק להשיג הקדושה הגדולה, והבהמות היה להם לעבוד האדם ולטרוח בסוד התרי"ג, וזה היה תיקון הז"א, ואחר כך ירד האדם למדריגת בהמה, ואז נצטוה בתרי"ג מצוות, והוא סוד נמשל כבהמות נדמו...

וסוד הענין, כי האדם היה המדרגה ראשונה לתיקון הקלקול וכן נח, ולא זה ולא זה יכול לתקן, אז נלקח דרך תיקון אחר, והוא דרך אברהם, שאי אפשר עוד לתקן ברוב ההארה, אלא צריך הטורח, וירדו הדברים למדרגת ז"א, והיא המדרגה שהגיע שם אדם בחטאו בסוד אדם וכו' נמשל כהבמות נדמו. ועתה צריך להפריד הזוהמא לצד אחר, כי כבר נכללה בגוף באמת, וצריך לפנותה למקום אחר, והקדושה תשכון בין כך ובין כך במקומה עד שאחר כך תשכון גם הס"א כפותה תחת הקדושה, בסוד גרים גרורים... ולכן אברהם התחיל לשמור התורה ונקצרו הימים בסוד ז"א, והיה התיקון בסוד הטורח והעמל של המצוות, וגם יצא ממנו ישמעאל ומיצחק עשו, להוציא הזוהמא, ואחר כך יצאו ישראל מיעקב, עד ימות המשיח שיתוקן כל העולם. גם אז התחילה הגלות בסוד בת גלים-בת גולים, שכך היה צריך להתקן השכינה בזה הדרך שלמטה מצד ז"א, והוא סוד ה' זעירא דהבראם. 

ואפרש לך הענין היטב מה שאמרו רז"ל היום קצר והמלאכה מרובה וכו', כי סוד הילוך האדם בימי חייו הוא בסוד התריסר שעתי המוזכרים בספרא דצניעותא... וכולם נקראים יום א' בסוד כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, והוא סוד היום לעשותן שבבחינת יום א' שלה צריך שתהיה העבודה. אמנם יש יום קצר ויום ארוך, יום קצר מצד הז"א ולכן השנים שהן השעות של זה היום הם מועטים, ויש יום ארוך מצד א"א שהשעות שלו רבות. ובתחלה היה היום ארוך, והמלאכה מועטת, כי הכל היה בנחת ובשלוה, רק בקבלת אור הקדושה, ואחר כך בא היום קצר, ואז נעשית המלאכה מרובה בסוד המצות. והאמת כי אורך הימים סוד התפשטות המדרגות בהתפשטות גדולה, וקיצור היום הוא מיעוט התפשטות המדרגות, ושם הס"א מתאחזת לקטרג וצריך לטרוח באלה הימים שהם מועטים, ולהשתמש באור המועט ולתקן תיקון השכר, ואחר כך הוא בסוד היום ארוך שאין לו תכלית, והוא סוד אורך ימים של התורה שמתקיימת ביום קצר והשכר ביום ארוך. אך מפני היות האורות מועטים, על כן צריך זריזות גדולה להשתמש מן האורות האלה ולקנא על הזמן העובר, ומלאכה מרובה לתקן במיעוט האורות תיקונים רבים... (שם דף י, ועיין שם עוד)

...והאמת כי תורה בלי מצוה איננה תורה, ולכן אי אפשר לעשות זה הדבר אלא בקשר התורה בסוד המצוה, כי הלא המצוה היא העבודה המוטלת על בני אדם, והוא התיקון שיש לאל ידם לתקן. וכל חלק מהתורה כולל סוד התרי"ג מצוות, ובתרי"ג האלה צריך להתחזק למלחמה הזאת, וסוד זה שריין ורומחין, השריון נעשה מן המצות לא תעשה, והרומח מן המצוות עשה. ועוד אודיעך זה הדבר בבירור, אפס כי לא אוכל לבאר הכל בכתב... כי אימה ויראה גדולה מאד צריך לירא מלאחוז בדרך הזה, גם כי היא דרך ה' באמת, דרך מובחר דרך נחמד ומרוצה, כי אך מקום השלהבת הגחלת הוא רשפיה רשפי אש בוער ורב עד לב השמים, וצריך האדם לשמור עצמו ממנו שמירות גדולות פן יאוכל בו ברגע על זה. והשמירה תלויה בנקיות שיהא האדם ההוא נקי וטהור במעשיו ולמודו יהיה דוקא לשם תיקון השכינה להחזירה למלך, שלא תמצא במחשבתו שום רושם פניה אחרת אפילו לתקן עצמו ונשמתו למצא חן בעיני המלך, כי אם לעשות רצונו לבד מרוב אהבה ועוצם החיבה והדביקות, ועל הכל יראת הרוממות להיות לו לעטרה על ראשו נגד עיניו ועל פניו תמיד, ולא תזוח דעתו עליו לאמר אני נקי ומעשי רצויים לפניו ית"ש. כל שכן שלא יתאוה להשיג חכמה ושום גדולה חס ושלום, אלא תהיה עבודתו סולת נקיה להחזיר השכינה אל המלך ולנגד כבודו יתברך. וכאשר ימצא האדם את עצמו כן, ידע שהוא הקדוש אשר יבחר ה' ויקרבהו להיות מבני היכל הקדש... (שם דף יד, ועיין שם עוד וערך פלפול)

...והלא כבר שמעת סדרי המלחמה ונקרא זה דרך היראה, ויש דרך אחר ונקרא דרך אהבה, מתחיל אחר השריין ורומחין, והוא מה שאמר בכאן אזדרזו בתיקוניכון בעיטא ובחכמתא וכו', כי דרך האהבה אחז רבי שמעון בר יוחאי בתיקוניו כדלקמן, אנן בחביבותא תליא מילתא, ועתה אפרש לך זה הדבר היטב. כשהעלה האדם את עצמו להגן ונתלבש במצוה יש שני דרכים להמשיך אליו אורות החכמה, או בדרך יראה להכניע הס"א בגבורות מלחמה, או בדרך אהבה, והוא להתדבק בדביקות גדולה במאורות, ולהמשיך בדרך חסד האורות אליו. וזה צריך לחבור לפי הזמנים והתיקונים. וכללות סדר האהבה הזאת הוא לעשות עצמו מרכבה לאורות העליונים ולדבק בם, וזאת היא האהבה שהתורה ניתנה בה, והיא הקשר המאורות המגיע אל נשמות ישראל, ושורש האהבה הזאת היא בשם... (שם דף יח, ועיין שם עוד)

ואמנם מציאות השותפות שבין הקב"ה וישראל הוא זה, כי הנה המציא האדון ב"ה את החושך המוטבע בתחתונים, שבו תלוי מציאות הרע והחזרתו לטובה. ואמנם לתחתונים מגיע רבות התיקון המציאות החשוך הזה, וכפי מה שהם מתקנים בו, כך ישפיע האדון ב"ה השפעות חדשות לפי ערך ההכנה. וזה כלל חו"ג דדעת, והם הם ענין מ"ה וב"ן, והם הם מיין דכורין ומיין נוקבין. כי הנה המיין נוקבין הם הארות חדשות מבחינת ב"ן, והם הבירורים דמ"ק, כולם ענינים של ב"ן שנתקנים, והם בחינות חדשות שמתתקנים בבחינת הב"ן, שהוא כלל החושך הזה המוטבע במציאות התחתונים, שצריך לבררו מהמצאת הרע, ולשום אותו להחזרת הרע לטוב. וכפי הבירורים העולים מב"ן יורדות השפעות חדשות של קדושה והארה, שהם המיין דכורין דמ"ה... (כללים ראשים סימן כט, ועיין שם עוד)

כלי יקר:

אם יהיה אלקים עמדי - בקש שמירה מהחטא, כי נוסף לבחירה צריך עזר אלקי, ולזה אמר בדרך הזה, רוצה לומר דרך ה'... (בראשית כח כ)

ועבדתם - התחיל בלשון רבים וסיים ביחיד, שכל ישראל ערבים, והברכה עד שיהיו כולם עובדים. או טובה עבודת רבים משל יחיד. (שמות כג כה)

כי יקריב - וסיים בתקריבו, לשון רבים, להזהיר מטעות קין והבל, הראשונים שהקריבו, קין נכשל שהביא מהגרוע, והחוטאים צריכים להביא נפש תחת נפש... והבל לא טוב עשה שלא נתעורר מעצמו אל הקרבן... ולכן אמר אדם כי יקריב, שיהיה כאדם הראשון, שודאי נתעורר מעצמו להקריב, ולא מהגזל, שזהו ודאי שלו... (ויקרא א ב)

כל שאור - כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העולם הזה המכונים בדבש... כן כל חמדות העולם הזה הנם הכרחיים וריבויים מזיק, וזאת העצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים, והשאור דוגמא ליצר הרע, ושנים אלו הכרחיים למציאות האדם... אלמלא היצר הרע לא היה נושא אשה ולא בונה בית, ושנים אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצוות, כי אם לא יאכל תחלה קמח אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה... כי התורה כמו תבלין ליצר הרע, והבכורים מהדבש, כי בזמן שיתן אל ה' ראשית תבואתו אז יאכל כל ימיו חולין על טהרת הקדש, כי זו הוראה, שאכילתו על כוונה שהשלמות האמיתית ראשונה אצלו במחשבה, וכן טעם הבכורים לשבר תאוותו. (שם ב יא)

כי אם ליראה - לגבי משה יראה מלתא זוטרתי, פירוש בדורו של משה היתה מילתא זוטרתי, שהיה מדריכם, ובדורו ראו את מוסר ה' ואת גדלו כדלקמן. (דברים י יב)

ומל ה' אלקיך את לבבך - יתן בלבו לעבדו מאהבה שעובד משמחה, ויהיה לבך פנוי מפחד האויבים, שיתן האלות על אויביך. (שם ל ו)

אור החיים:

כי עז - פירוש לחלק המרובה בהם יותר מכשיעור הוא מקלל, וישאר בהם חלק הרגיל בבני אדם כדי לקבל שכר לעולם הבא על כפייתו לעבודת ה', שאם לא כן יושלל מהם אושר המושג לנצח, וראה כי תיקון לקרר עוז הרתיחה הוא לחלקם... (בראשית מט ז)

ועבדו לעולם - כאן מודיע עבודת ישראל המלהב לעבודת קונו, ואף לאחר שאפסו כחותיו, וזה שאמר אהבתי את אדוני אשתי ובני, הם הנשמה ומעשים טובים, ואינו רוצה לצאת מהעולם לחפשי כמתים, לכזה מבטיח האדון שיקרא לו עבד ה' ועבדו לעולם - לעולם הבא, יבחר בו מהמלאכים, ותמצא במרצע חשבון ת', ד' מאות עולמות דכיסוף דזהר, ואמרו ועבדו לעולם, יחשבו כאילו חי כל ימי עולם ועבד בה עבודת הקודש, ועוד רמז סוד. (שמות כא ו)

זה הדבר - שיעריכו תמיד בדעתם שעומדים לפני ה' שבחינה זו היא השגת תכלית השלמות... (ויקרא ט ו)

תגעל נפשכם - גם כמאמר החסידים שהנפש תוכר במאויה אם היא בגדר טוב או טמאה, כן שלמות העבודה בג', מחשבה דבור ומעשה, ונגדם אמר תמאסו, לא תשמעו, שהוא הלמוד בפה, ולא תעשו... (שם כו טו)

ליראה את ה' - אינו שואל מהם האהבה, לפי שהיראה תסובב ללכת בדרכיו, לאהבה - והיא פתח להכנס בשער האהבה, ובערך האהבה המקווה היא מילתא זוטרתי, וזה שאמר לגבי משה היא מלתא זוטרתי, או אין ועתה אלא לשון תשובה, שואל ממך לבטל משובתך. והרמב"ם כתב שאם אדם לא יכעיס בעבירות הגם שאין בידו אלא מצוה אחת יש בה כח לזכותו לעולם הזה ולעולם הבא. ולבעל תשובה מייעץ לעשות חבילות של מצוות לשמה וכו' נגד עבירות שעשה... (שם י יב)

הגר"א:

הדרת מלך - שבישראל מלכים שהם התלמידי חכמים, ושרים שהם בעלי עבודה ותפלה, ודרך בני המדינה כשמבקשים דבר מהמלך בוחרים אחד מהשרים שישתדל עבורם, ואם אינם באים אחריו אל המלך הוא כועס. (משלי יד כז)

תניא:

...ולכן נפש האלקית שבמוח מושלת בעיר קטנה אברי הגוף כולם, שיהיו לבוש ומרכבה לשלשה לבושיה שיתלבשו בהם, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה, אבל מהותה ועצמותה של נפש האלקית אין לה שליטה וממשלה על מהותה ועצמותה של נפש הבהמית בבינוני, כי אם בשעה שאהבת ה' הוא בהתגלות לבו בעתים מזומנים כמו בשעת התפלה וכיוצא בה, ואף גם זאת הפעם אינה רק שליטה וממשלה לבד, כדכתיב ולאום מלאום יאמץ, כשזה קם זה נופל. וכשזה קם וכו' שנפש האלקית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית במקור הגבורות שהיא בינה, להתבונן בגדולת ה' אין סוף ב"ה ולהוליד אהבה עזה לה' כרשפי אש בחלל הימני שבלבו, ואז אתכפיא ס"א שבחלל השמאלי, אבל לא נתבטל לגמרי בבינוני, אלא בצדיק, שנאמר בו ולבי חלל בקרבי, והוא מואס ברע ושונאו בתכלית השנאה והמיאוס, או שלא בתכלית השנאה כנ"ל. אבל בבינוני הוא דרך משל כאדם ישן, שיכול לחזור וליעור משנתו...

והנה מדת אהבה זו האמורה בבינונים בשעת התפלה על ידי התגברות הנפש האלקית וכו', הנה לגבי מדרגת הצדיקים עובדי ה' באמת לאמיתו אין בחינת אהבה זו נקראת בשם עבודת אמת כלל, מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה, וכתיב "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", ואף על פי כן לגבי מקצת הבינוניים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו, שלהם איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינוניים, והריני קורא באהבתם שבתפלתם גם כן שפת אמת תכון לעד, הואיל ובכח נפשם האלקיית לחזור ולעורר בחינת אהבה זו לעולם בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום על ידי הכנה הראויה לכל נפש כפי ערכה ומדרגתה... (לקוטי אמרים פרק יג)

וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינוניים, העיקר הוא למשול ולשלט על הטבע שבחלל השמאלי על ידי אור ה' המאיר לנפש האלקית שבמוחו לשלט על הלב כשמתבונן במוחו בגדולת אין סוף ב"ה להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן, ואפילו איסור קל של דבריהם חס ושלום, ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצוות דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה שכנגד כולן. ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינוניים, שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו, רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו, דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו גדולת אין סוף ב"ה דכולא קמיה כלא חשיב ממש, אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כן יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן הוא הגוף לדבקה בו, רק שבעל כרחה חיות הנה בתוך הגוף... ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד, דהיינו קיום התרי"ג מצוות במעשה ובדבור ובמחשבה, שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל. הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו, דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו, וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצוות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו, הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחינת מוחין וחכמות וגדפין לפרחא לעילא, כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו, בחפיצה וחשיקה, ושתשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ"ל... אלא הענין, כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצוות להחיותם לפרחא לעילא, כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה, אלא שהוא פנימי וחיות להם, ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם לגדפין להעלותם. אבל הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצוות להיות להם בחינת מוחין להעלותן לפרחא לעילא, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה, והן נקראות בשם מחשבה טובה, כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו, כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל. אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצוות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה, מקום עליית התורה והמצוות הנעשים על ידי דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלות לבו ממש, אבל בלאו הכי נמי עולים לעולם היצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים המוסתרים בלב כל ישראל בתולדותם. (שם פרק טז)

...ככה ממש בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם... (שם פרק כו)

...ולא עוד אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי כל מה שהאדם זובח יצרו אפילו שעה קלה ומתכוין לאכפיא לס"א שבחלל השמאלי, כגון שחפץ לאכול ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות, ועוסק בתורה באותה שעה, כדאיתא בגמרא שעה רביעית מאכל כל אדם, שעה ששית מאכל תלמידי חכמים, והיו מרעיבים עצמם שתי שעות לכונה זו, אף שגם אחר הסעודה לומדים כל היום, וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברים מעניני העולם, וכן בהרהורי מחשבתו אפילו במעט מזעיר דאתכפיא ס"א לתתא אסתלק יקרא דקב"ה וקדושתו לעילא הרבה, ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך, וזה שאמר אדם מקדש עצמו מעט למטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה, לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה והתקדשתם וגו', שמקדש עצמו במותר לו, ופירוש והתקדשתם שתעשו עצמכם קדושים, כלומר אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מס"א, כי היא בתקפה ובגבהותה כתולדתה בחלל השמאלי רק שכובש יצרו ומקדש עצמו, והייתם קדושים, כלומר סופו להיות קודש ומובדל באמת מהס"א על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשו מלבו מעט מעט. (שם פרק כז)

ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן, אלא יסיח דעתו מהן כרגע, וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כי אם משל אחרים, אבל מי שנופל לו משלו, מבחינת הרע שבלבו בחלל השמאלי, איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה... אלא אדרבא יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלקית שבו. ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד, כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר גם כן בכל מאמצי כחו, ולכן כשנפש האלקית מתאמצת ומתגברת להתפלל, אז גם הקלפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה, ולא כטעות העולם, שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה, מכלל שאין תפלתם כלום... (שם פרק כח)

אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשות הבינוניים, אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום לב שנעשה כאבן ולא יכול לפתח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה. וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו מפני כבדות שבלבו, וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש, דאמר רב מתיבתא בגן עדן אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה וכו', גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה וכו'. פירוש נהורא דנשמתא שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף, ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה', אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך שיוכל למשול על חומריות שבגוף... והסיבה היא גסות הקליפה שמגביהה עצמה על אור קדושת נפש האלקית ומסתרת ומחשיכה אורה. ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר, דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב ולב נשבר רוח נשברה, היא הס"א, שהיא היא האדם עצמו בבינוניים, שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו נמצא היא היא האדם עצמו... (שם פרק כט, וראה שם עוד)

...ולכן לאחר שיעמיק האדם מחשבתו בענין ביטול הנ"ל כפי יכלתו זאת, ישיב אל לבו כי מהיות קטן שכלי ושרש נשמתי מהכיל להיות מרכבה ומשכן ליחודו יתברך באמת לאמיתו, מאחר דלית מחשבה דילי תפיסא ומשגת בו יתברך כלל וכלל שום השגה בעולם ולא שמץ מנהו מהשגת האבות והנביאים, אי לזאת אעשה לו משכן ומכון לשבתו, הוא העסק בתלמוד תורה כפי הפנאי שלי בקביעות עתים ביום ובלילה, כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה... וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן יהיה מכון לשבתו יתברך בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו, שהיא ממדותיו של הקב"ה, מה הוא רחום וכו'... ואף שאינו נותן אלא חומש, הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה', להיות מכון לשבתו יתברך, כנודע מאמר רז"ל שמצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות... ומלבד זה הרי בשעת התורה והתפלה עולה לה' כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו כמו שכתבנו לקמן. והנה בכל פרטי מיני שמחות הנפש הנ"ל, אין מהן מגיעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה בשעת השמחה ממש מאחר כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא מצד הגוף ונפש הבהמית, והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלקית וניצוץ אלקות המלובש בה להחיותה כנ"ל. (שם פרק לד)

...וכוונת המצוות לדבקה בו יתברך שהיא כנשמה לגוף נחלקת גם כן לשתי מדרגות, כמו שתי מדרגות הנשמה שהן בגוף החומרי, שהן חי ומדבר. כי מי שדעתו יפה לדעת את ה' ולהתבונן בגדולתו יתברך ולהוליד מבינתו יראה עילאה במוחו ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו להיות נפשו צמאה לה' לדבקה בו על ידי קיום התורה והמצות, שהן המשכת והארת אור אין סוף ב"ה על נפשו לדבקה בו, ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצוות, וכן בכוונה זו מתפלל ומברך, הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת המדבר, שהוא בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר. ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן בגדולת אין סוף ב"ה להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו, וכן היראה במוחו ופחד ה' בלבו, רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי במוח, על כל פנים שיהיה רצונו שבמוחו ותעלומות לבו מסכים ומתרצה בריצוי גמור באמת לאמיתו למסור נפשו בפועל ממש על יחוד ה' כדי לדבקה בו נפשו האלקית ולבושיה ולכללן ביחודו ואחדותו, שהוא רצון העליון המלובש בתלמוד תורה ובקיום המצוות כנ"ל. וגם היראה כלולה בה לקבל מלכותו שלא למרוד בו חס ושלום, ובכוונה זו הוא סור מרע ועושה טוב, ולומד ומתפלל ומברך בפירוש המלות לבדו בלא דחילו ורחימו בהתגלות לבו ומחו, הרי כוונה זו על דרך משל כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה, וכל מדותיו שהן יראתו מדברים המזיקים אותו, ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו רק טבעיים אצלו ולא מבינתו ודעתו, וכך הן על דרך משל היראה והאהבה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל, כי הן ירושה לנו מאבותינו, וכמו טבע בנפשותינו כנ"ל. (שם פרק לח)

והנה שכר מצוה, פירוש שמשכרה נדע מהותה ומדרגתה, ואין לנו עסק בנסתרות, שהם צדיקים הגדולים שהם בבחינת מרכבה, רק הנגלות לנו, שאחריהם כל אדם ימשוך לידע נאמנה מהות ומדרגת עבודת ה' בדחילו ורחימו, בהתגלות לבו הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולת אין סוף ב"ה, מקומה בי' ספירות דבריאה, ועבודה בדחילו רחימו הטבעיים שבמוחו בי' ספירות דיצירה. אבל עבודה בלי התעוררות דחילו ורחימו, אפילו במוחו בבחינת גילוי, דהיינו לעורר האהבה הטבעית המסותרת בלב להוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי אפילו במוחו ותעלומות לבו, על כל פנים רק היא נשארת מסותרת בלב כתולדתה כמו שהיתה קודם העבודה, הרי עבודה זו נשארת למטה בעולם הפירוד הנקראת חיצוניות העולמות, ואין בה כח לעלות וליכלל ביחודו יתברך, שהן עשר ספירות הקדושות, וכמו שכתוב בתיקונים דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'. והיינו אפילו אם אינו עוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה חס ושלום, אלא כמו שכתוב ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, פירוש מחמת הרגל שהורגל מקטנותו, שהרגילו ולמדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו ואינו עוסק לשמה ממש, כי לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו הטבעיים על כל פנים להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו על כל פנים, כי כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חבירו למלאת רצונו אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו, כך אי אפשר לעשות לשמו יתברך באמת למלאת רצונו לבד, בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל במוחו ומחשבתו ותעלומות לבו על כל פנים. וגם אהבה לבד אינה נקראת בשם עבודה בלי יראה תתאה לפחות, שהיא מסותרת בלב כל ישראל, כמו שכתבנו לקמן, וכשעוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה לכבוד עצמו, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא, אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו, והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה, עד אשר יעשה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו. ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם וכו', שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי, שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר, כי לא ידח ממנו נדח. אך כשעושה סתם, לא לשמה ולא שלא לשמה, אין הדבר תלוי בתשובה, אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה, הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה ופרחא לעילא, מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה. ולכן לעולם יעסוק אדם וכו', וכן הענין בתפלה שלא בכוונה, כמו שכתוב בזהר. (שם פרק לט)

...ובזה יובן היטב הא דדחילו ורחימו נקראים גדפין דרך משל... שהכנפים בעוף הן זרועות האדם וכו', ובתיקונים פירש שהעוסקים בתורה ומצוות בדחילו ורחימו נקראים בנים ואם לאו נקראים אפרוחים דלא יכלין לפרחא. כי כמו שכנפי העוף אינם עיקר העוף ואין חיותו תלויה בהם כלל, והעיקר הוא ראשו וכל גופו, והכנפים אינם רק משמשים לראשו וגופו לפרחא בהון, וכן דרך משל התורה ומצוות הן עיקר היחוד העליון על ידי גילוי רצון העליון המתגלה על ידיהן, והדחילו ורחימו הם מעלים אותן למקום שיתגלה בו הרצון אור אין סוף ב"ה, והיחוד שהן יצירה ובריאה. והנה אף דדחילו ורחימו הם גם כן מתרי"ג מצוות, אף על פי כן נקראין גדפין, להיות כי תכלית האהבה היא העבודה מאהבה, ואהבה בלי עבודה היא אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא, וקבלת שכר והיום לעשותם כתיב ולמחר לקבל שכרם. ומי שלא הגיע למדה זו לטעום מעין עולם הבא, אלא עדיין נפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום ואינו מרוה צמאונו במי התורה שלפניו, הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק מים מים לשתות... (שם פרק מ)

ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה, והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב, אף על פי כן לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב, ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה כנ"ל, שתהא בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים, דהיינו להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ב"ה ומלכותו, אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים... ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט, כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, והוא גם מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי, ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך, ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו, וכפי הפנאי שלו לפני עסק התורה או המצוה, כמו לפני לבישת טלית ותפילין, וגם יתבונן איך שאור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון הוא מלובש באותיות וחכמת התורה או בציצית ותפילין אלו. ובקריאתו או בלבישתו הוא ממשיך אורו יתברך עליו, דהיינו על חלק א-לוה ממעל שבתוך גופו, ליכלל וליבטל באורו יתברך... ואזי אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו מכל מקום מאחר שמקבל עליו מלכות שמים וממשיך עליו יראתו יתברך בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו, וקבלה זו היא אמיתית בלי שום ספק, שהרי היא טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש יתברך, הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשכת היראה שבמוחו נקראות בשם עבודה שלימה ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו, מה שאינו כן אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה, כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצותיו, אינה נקראת בשם עבודת עבד, והתורה אמרה ועבדתם את ה' אלקיכם וגו'... וכמו שכתוב בזהר (פרשת בהר) כהאי תורא דיהבינן עליה עול בקדמייתא בגין לאפקא מיני טב לעלמא וכו', הכי נמי אצטריך לבר נש לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא וכו', ואי האי לא אשתכח גביה לא שיירא ביה קדושא וכו'. וברעיא מהימנא שם שכל אדם צריך להיות בשתי בחינות ומדרגות, והן בחינת עבד ובחינת בן. ואף דיש בן שהוא גם כן עבד, הרי אי אפשר לבא למדרגה זו בלי קדימת היראה עילאה כידוע ליודעים.

והנה אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה ממדרגות תחתונות די' ספירות דעשיה, אף על פי כן מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך הרי זו עבודה גמורה, כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצוות במנין תרי"ג, ואינן מעכבות זו את זו. ועוד שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו, כי בשעה ורגע זו על כל פנים מורא שמים עליו על כל פנים כמורא בשר ודם הדיוט לפחות, שאינו מלך, המביט עליו, שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, שזו נקראת יראה... רק שיראה זו נקראת יראה תתאה ויראת חטא שקודמת לחכמתו, ויראה עילאה הוא ירא בושת וכו', דאית יראה ואית יראה וכו'. אבל בלא יראה כלל לא פרחא לעילא באהבה לבדה, כמו שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד, דדחילו ורחימו הן תרין גדפין. וכן היראה לבדה היא כנף אחד ולא פרחא בה לעילא, אף שנקראת עבודת עבד. וצריך להיות גם כן בחינת בן לעורר האהבה הטבעית על כל פנים המוסתרת בלבו, שתהא בהתגלות מוחו על כל פנים לזכור אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו לדבקה בו יתברך. וזאת תהיה כוונתו בעסק התורה או המצוה הזו לדבקה בו נפשו האלקית והחיונית ולבושיהן כנ"ל. אך אמנם אמרו רז"ל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל, לכן יתכוין ליחד ולדבקה בו יתברך מקור נפשו האלקית ומקור נפשות כל ישראל שהוא רוח פיו יתברך הנקרא בשם שכינה, על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן, והיא היא המשפעת בו כח הדבור הזה שמדבק בדברי תורה, או כח המעשה הזה לעשות מצוה זו ויחוד זה הוא על ידי המשכת אור אין סוף ב"ה למטה על ידי עסק התורה והמצוות שהוא מלובש בהן... וזהו פירוש לשם יחוד קב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל, ואף שלהיות כוונה זו אמיתית בלבו שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה, צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לרוות נפשו הצמאה לה, אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה דרחים להון יתיר מגרמיה ונפשיה, מכל מקום יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו, כי אף שאינה באמת לאמיתו לגמרי בלבו, שיחפץ בזה בכל לבו, מכל מקום מעט מזעיר חפץ לבו בזה באמת, מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל לעשות כל מה שהוא רצון העליון ב"ה, ויחוד זה הוא רצונו האמיתי... אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' להיות לאחדים, בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי בכל לב ובכל נפש מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל לדבקה בה' ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל חס ושלום מיחודו ואחדותו יתברך בשום אופן, אפילו במסירות נפש ממש ועסק התורה ומצוות והתפלה הוא גם כן ענין מסירת נפש ממש כמו בצאתה מן הגוף... והנה בהכנה זו של מסירת נפשו לה' יתחיל ברכות השחר ברוך אתה וכו', וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיער קבוע מיד אחר התפלה וכן באמצע היום קודם שיתחיל ללמוד צריכה הכנה זו לפחות כנודע שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד בבינונים וכמו בגט וספר תורה שצריכים לשמה לעכב, ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה הריני כותב לשם קדושת ספר תורה או לשמו ולשמה... (שם פרק מא)

והנה על יראה תתאה זו שהיא לקיום מצוותיו ית' בבחינת סור מרע ועשה טוב אמרו, אם אין יראה אין חכמה, ויש בה בחינת קטנות ובחינת גדלות, דהיינו כשנמשכת בחינת יראה זו מההתבוננות בגדולת ה'... אף על פי כן נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה מאחר שנמשכת מהעולמות שהם לבושים של המלך הקב"ה אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין וכו', רק שהיא השער והפתח לקיום התורה והמצוות. אך היראה עילאה ירא בשת ויראה פנימית, שהיא נמשכת מפנימית האלקות שבתוך העולמות, עליה אמרו אם אין חכמה אין יראה, דחכמה היא כ"ח מ"ה... אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו אלא בקיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה החיצונית, וזה שאמר אם אין יראה אין חכמה.

והנה באהבה יש גם כן שתי מדרגות, אהבה רבה ואהבת עולם. אהבה רבה היא אהבה בתענוגים, והיא שלהבת העולה מאליה ובאה מלמעלה בבחינת מתנה למי שהוא שלם ביראה, כנודע על מאמר רז"ל, דרכו של איש לחזר אחר אשה, שאהבה נקראת איש וזכר, כמו שכתוב זכר חסדו, ואשה יראת ה' כנודע, ובלי קדימת היראה אי אפשר להגיע לאהבה רבה כזו כי אך אהבת עולם היא הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא ממש חשיב... אשר על ידי התבוננות זה ממילא תתפשט מדת האהבה שבנפש מלבושיה, דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו, ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי ה' לבדו מקור החיים של כל התענוגים, שכולם בטילים במציאות וכלא ממש קמיה חשיבי, ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם חס ושלום, כמו שאין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים... וגם מי שאין מדת אהבה שבנפשו מלובשת כלל בשום תענוג גשמי או רוחני יכול להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה על ידי התבוננות הנ"ל, כמו שכתבנו לקמן, והנה בחינת אהבה זו פעמים שקודמת ליראה כפי בחינת הדעת המולידה כנודע, (שהדעת כוללת חסדים וגבורות שהם אהבה ויראה, ופעמים שהחסדים קודמים לירד ולהתגלות), ולכן אפשר לרשע ובעל עבירות שיעשה תשובה מאהבה הנולדה בלבו בזכרו את ה' אלקיו, ומכל מקום היראה גם כן כלולה בה ממילא, רק שהיא בבחינת קטנות והעלם, דהיינו יראת חטא למרוד בו חס ושלום, והאהבה היא בהתגלות לבו ומוחו, אך זהו דרך מקרה והוראת שעה בהשגחה פרטית מאת ה' לצורך שעה, כמעשה דרבי אלעזר בן דורדייא. אבל סדר העבודה הקבועה ותלויה בבחירת האדם, צריך להקדים תחלה קיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה בבחינת קטנות, על כל פנים בסור מרע ועשה טוב להאיר נפשו האלקית באור התורה ומצוותיה, ואחר כך יאיר עליה אור האהבה. (שם פרק מג)

והנה כל מדרגת אהבה מב' מדרגות אלו, אהבה רבה ואהבת עולם נחלקת לכמה בחינות ומדרגות לאין קץ, כל חד לפום שיעורא דיליה... ולכן נקרא דחילו ורחימו, הנסתרות לה' אלקינו ותורה ומצוות הן הנגלות לנו ולבנינו לעשות וגו', כי תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום כל התורה ומצוות בבחינת מעשה, מה שאינו כן בדחילו ורחימו, שהם לפי הדעת את ה' שבמוח ולב כנ"ל. אך אחת היא האהבה הכלולה מכל בחינה ומדרגות אהבה רבה ואהבת עולם, והיא שוה לכל נפש מישראל, וירושה לנו מאבותינו... וכן כשהוא הולך לישן מתאוה וחפץ שתשוב נפשו אליו כשיעור משנתו, כך אני מתאוה ותאב לאור אין סוף ב"ה, חיי החיים האמיתיים להמשיכו בקרבי על ידי עסק התורה בהקיצי משנתי בלילה, דאורייתא וקב"ה כולא חד...

ואהבה רבה וגדולה מזו והיא מסותרת גם כן בכל נפש מישראל, בירושה מאבותינו היא, מה שכתוב ברעיא מהימנא כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה וכו', כי הלא אב אחד לכולנו. ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת אהבת רעיא מהימנא, מכל מקום הרי אפס קצהו ושמץ מנהו מרב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור... רק הארה זו היא בבחינת הסתר והעלם גדול בנפשות כל בית ישראל. ולהוציא אהבה זו המסותרת מההעלם וההסתר אל הגילוי להיות בהתגלות לבו ומוחו לא נפלאת ולא רחוקה היא, אלא קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך, דהיינו להיות רגיל על לשונו וקולו לעורר כוונת לבו ומוחו להעמיק מחשבתו בחיי החיים אין סוף ב"ה, כי הוא אבינו ממש האמיתי ומקור חיינו ולעורר אליו האהבה... ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני לא יחוש, מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו בבחינת אהבה מסותרת, רק שתועלת יציאתה אל הגילוי כדי להביאה לידי מעשה שהוא עסק התורה והמצוות, שלומד ומקיים על ידי זה כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך כבן העובד את אביו... והנחת רוח הוא כמשל שמחת המלך מבנו שבא אליו בצאתו מבית האסורים כנ"ל, או להיות לו דירה בתחתונים כנ"ל... אך אם אינו יכול להוציאה אל הגילוי בלבו, אף על פי כן יכול לעסוק בתורה ומצוות לשמן, על ידי ציור ענין אהבה זו במחשבה שבמוחו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה וכו'.

והנה ב' אהבות אלו אף שהן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו, וכן היראה הכלולה בהן שהיא לירא מליפרד חס ושלום ממקור חיינו ואבינו האמיתי ב"ה, אף על פי כן אינן נקראות בשם דחילו ורחימו טבעיים, אלא כשהן במוחו ומחשבתו לבד ותעלומות לבו, ואז מקומן בי' ספירות דיצירה, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצוות הבאות מחמתן ובסיבתן. אבל כשהן בהתגלות לבו נקרא רעותא דלבא בזוהר, ומקומן בי' ספירות דבריאה, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצוות הבאות מחמתן, מפני שיציאתן מההעלם והסתר הלב אל בחינת גילוי היא על ידי הדעת ותקיעת המחשבה בחוזק והתבוננות עצומה מעומקא דלבא יתיר ותדיר באין סוף ב"ה... ולא עוד, אלא שב' בחינות אהבות אלו הנ"ל הן כלולות מן בחינת אהבה רבה וגדולה ומעולה מדחילו ורחימו שכליים אשר האהבה נקראת לעיל בשם אהבת עולם, רק שאף על פי כן צריך לטרוח בשכלו להשיג ולהגיע גם לבחינת אהבת עולם הנ"ל הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' כדי להגדיל מדורת אש האהבה ברשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה, עד שמים רבים לא יוכלו לכבות וכו'. כי יש יתרון ומעלה לבחינת אהבה כרשפי אש ושלהבת עזה וכו' הבאה מהתבונה ודעת בגדולת אין סוף ב"ה על שתי בחינות אהבה הנ"ל, כאשר אינן כרשפי אש ושלהבת וכו', כיתרון ומעלת הזהב על הכסף וכו', כמו שכתבנו לקמן, וגם כי זה כל האדם ותכליתו למען דעת את כבוד ה' ויקר תפארת גדולתו איש איש כפי אשר יוכל שאת. (שם פרק מד)

עוד יש דרך ישר לפני איש לעסוק בתורה ומצוות לשמן על ידי מדתו של יעקב אבינו ע"ה, שהיא מדת הרחמים, לעורר במחשבתו תחלה רחמים רבים לפני ה' על ניצוץ אלקות המחיה נפשו אשר ירד ממקורו לחיי החיים אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, ונתלבש במשכא דחויא הרחוק מאור פני המלך בתכלית ההרחק, כי העולם הזה הוא תכלית הקליפות הגסות וכו', ובפרט כשיזכור על כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו מיום היותו אשר לא טובים המה... ועל זה נאמר וישוב אל ה' וירחמהו, לעורר רחמים רבים על שם ה' השוכן אתנו, כדכתיב השוכן אתם בתוך טומאתם, וזה שאמר הכתוב וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך, כי רחל היא כנסת ישראל מקור כל הנשמות, ויעקב במדתו העליונה שהיא מדת הרחמים שבאצילות, הוא המעורר רחמים רבים עליה... (שם פרק מה, ועיין שם עוד)

ויש דרך ישר לפני איש, שוה לכל נפש וקרוב הדבר מאד מאד לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בלבו להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה בהתגלות לבו ומוחו למסור נפשו לה' וגופו ומאודו בכל לב ובכל נפש ומאד מעומקא דלבא, באמת לאמיתו, ובפרט בשעת קריאת שמע וברכותיה. והוא כאשר ישים אל לבו מה שאמר הכתוב כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם, פירוש, כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים, כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה, ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חברו אליו גם כן, להיות אוהבים נאמנים זה לזה, בפרט כשרואה אהבת חבירו אליו... ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו... ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש, על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך... כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים ערות הארץ מקום הזוהמא והטומאה לא על ידי מלאך וכו'... לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי בהתקשרות הנפש ממש בבחינת נשיקין פה לפה לדבר דבר ה' זו הלכה, ואתדבקות רוחא ברוחא היא השגת התורה, וידיעת רצונו וחכמתו דכולא חד ממש... וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצוות, ולכן חייבו רז"ל לקום מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו, רק שאין נפשו מרגשת מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלקים כמו האבות וכיוצא בהן... (שם פרק מו, ועיין שם עוד)

...ועיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה, כמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בעץ חיים ופרי עץ חיים, מכל שכן וקל וחומר שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה, והיא חובה של תורה ממש למביני מדע תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת כל חד לפום שיעורא דיליה בסדור שבחו של מקום ב"ה... (קונטרס אחרון, וראה עוד ערך תפלה)

נפש החיים:

וזאת תורת האדם, שבעת עסקו בתורה לשמה לשמור ולקיים ככל הכתוב בה מטהר את גופו מראשו ועד רגליו... וכשם שכל גופו של אדם עולה ומזדכך על ידי עסק התורה והמצוות, כך העולמות כולם אשר הן המה שיעור קומת אדם הם מזדככים ומתטהרים ומתעלים, והאדם הישר העובד אמיתי לא יפנה דעתו ומחשבתו בעת עבודתו לו ית"ש אפילו כדי לעלות ולטהר גופו ונפשו, אלא שיעלה טוהר מחשבתו וכוונתו ופנה למעלה לתיקון וטהרת העולמות הקדושים. וזו היתה גם כל ענין עבודתם של האבות וכל הצדיקים הראשונים, שקיימו את התורה קודם נתינתה... לא שהיו מצווים ועושים כך מצד הדין, דאם כן לא היו מעמידים חס ושלום על דעתם והשגתם, אף שהשיגו שלפי ענין שרש נשמתם ההכרח להם לעבור ולשנות אף מקצת מאחד מכל מצוות ה', ולא היה יעקב אבינו ע"ה נושא ב' אחיות... חס ושלום רק מצד השגתם בטהר שכלם התקונים הנוראים הנעשים בכל מצוה בהעולמות וכחות העליונים ותחתונים והפגמים הגדולים והחורבן והריסה חס ושלום שיגרמו בהם אם לא יקיימום... וזה גם כן אחד מהטעמים שלא ניתנה תורה לנח והאבות הקדושים, שאם היתה ניתנת להם לא היה יעקב רשאי לישא ב' אחיות, ולא עמרם דודתו, אף אם היו משיגים שכן ראוי להם לפי שורש נשמתם... (שער א פרק כא, וראה שם עוד)

...וזהו וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים וגו', היינו שלא לכוון להשתעבד ולהתדבק בשום עבודה לאיזה כח או כחות פרטיים אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, רק לכוון הכל לשם העצם המיוחד הוי"ה ית"ש, מקורא וכללא של כלל הכחות כולם שנמשכו ממנו. וזו היתה כל ענין העכומ"ז של דורות הראשונים... (שער ג פרק ט)

עוד זאת יוכל יצרך להתחפש, באמור לך שכל עיקר העבודה הוא, שיהיה רק לשם שמים, וגם עון וחטא למצוה יחשב אם הוא לשם שמים לתיקון איזה ענין, ורחמנא ליבא בעי, וגדולה עבירה לשמה, וכהנה רבות ראיות. גם יראה לך פנים לאמר כי כן צווית לילך בעקבי אבותיך הקדושים, וכל הצדיקים הראשונים שהיו קודם שניתנה התורה, שעיקר דרך עבודתם לו יתברך היתה, שכל מעשיהם ודבורם ומחשבתם וכל עניניהם בעולם היה הכל בדביקות וטהרת מחשבתם לשם שמים, ופנו למעלה לתיקון והעלאת ויחוד העולמות וכחות העליונים, באיזה מעשה שיהיה ובאיזה אופן ובאיזה זמן שיהיה, ולא במעשים ומצוות קבועים וסדורים שיהיו חק ולא יעבור... ואתה תחזה אם עיני שכל לך, שאין כאן לא ראיה ולא סמך כלל, כי האמת הברור כמו שנתבאר לעיל סוף שער א', שהעבודה על זה הדרך לא היתה נוהגת אלא קודם מתן תורה לבד, אבל מעת שבא משה והורידה לארץ לא בשמים היא, והוכחנו שם בע"ה מענין חזקיהו עם ישעיהו, שאסור לנו לשנות חס ושלום משום אחת מהנה ממצות ה', אף אם תהיה הכונה לשם שמים, ואף אם ישיג האדם שאם יקיים מצותו המוטלת עליו יוכל למיפק מיניה חורבא באיזה ענין, ואף גם בשב ואל תעשה, עם כל זה אין הדבר מסור ביד האדם להמנע ממנה חס ושלום, כי טעמי מצוות לא נתגלו. (פרק ז)

עוד יוכל לפתותך בחבילות ראיות, שתכלית עבודת האדם הוא רק להשיג יראת הרוממות, ורק על זה יהיו עיניו ולבו כל הימים, ושיראת העונש ובושה מבני אדם היא מדה גרועה שבגרועות, והראוי לשרש אותה מלבך, ויניח לך יצרך להוסיף יראה על יראה ביראת הרוממות, עד שיקבע בלבך שיראת העונש והבושה מבני אדם היא עבירה. ותהיה בורח ממנה כבורח מן העבירה, עד שיוכל להיות שתלכד ברשתו שלא לאפרושי מאסורא בזמן שאין לך יראת הרוממות כראוי, ויקל לך כל דבר באשר יראה לך פנים מפנים שונים בזה. ויוכל להוולד מזה, שאם יוכיחך אדם ויראה לך שאתה עובר על איזה דין, ישיאך לבך שלא לאפרושי מזה כל זמן שיראת המוכיח על פניך, באמרך שרק אין יראת אלקים בזה רק יראת אדם ויראה חיצונית. וכבר הורונו חז"ל בברכת רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם... (פרק ח)

על שלשה דברים רומז בזה גם כן לג' בחינות הנ"ל, על התורה בחינת דבור, והעבודה שהיא הקרבנות בחינת מחשבה תלויה במחשבה של כהן, פגול ישנו במחשבה, וכל עיקר היה צריך לחשוב להעלות נפש הבהמית למעלה, וכן בזמן הזה עבודת תפלה במקום קרבן... כי ענין תפלה היא מסירת נפש להקב"ה כענין הקרבן... וגמילות חסדים הוא בחינת מעשה בגופו ובממונו... (רוח חיים פרק א ב)

...או יאמר על פי הנראה אם אחד מבעלי אומנות רוצה לסייע איזה אומן במלאכתו, ודאי שכרו אתו ופעולתו לפניו, אך אם איש אחד רוצה עדיין ללמוד האומנות אצל בעל הבית האומן, אף שמסייעו בעת למודו, מכל מקום אינו נוטל שכר, אדרבא הוא נותן עוד להאומן שכר למודו, כי הסיוע שמסייע הוא לטובתו, שעל ידי כן הוא לומד לעשות המלאכה. והנה ידוע מאמר חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו..." וכיון שהקב"ה מלמדנו להועיל ומדריכנו ומסייענו לעבדו, ואם כן מהראוי שנשלם לו עוד על מה שמלמדנו, וזה שאמר אל תהיו כעבדים וכו', היינו כעבדים שכבר למדו האומנות ומקבלים פרס כשמסייעים ועושים פעולתם, רק היו כאותן שאינם מקבלים שכר עדיין, דהיינו שעדיין אינם יכולים לעשות מלאכתם והרב מלמדם ומדריכם. ואמר ויהי מורא שמים עליכם, לבל יעלה על לב איש לאמר, הן אמנם חכמתי ואוכל לנצח היצר הרע אף אם אין עזרתו לי...

ונעמיק עוד להשכיל בזה, כי הנה אחרי אשר עיקר כוונת הבריאה היא להיטיב לברואיו, ואם כן לפי זה יתכן כי העבודה היותר חשובה ומקובלת תהיה על מנת לקבל פרס, כי יעבוד על מנת שייטיב לו, שיגיע מזה נחת רוח לפניו ית"ש. אך באמת אם מכוין בעבודתו שיגיע לו שכר, וכוונתו רק כדי שיגיע מזה נחת רוח לה' ית"ש בהטיבו עם ברואיו חלף עבודתם, זהו העבודה המעולה, אכן אם מכוין הוא להנאתו היא העבודה הפחותה שהזהירנו מזה. והבחינה לזה, אם יאמרו לו עבוד על מנת שייטיב לחבריך, כי הלא מטובת חבריך יבא גם כן הנחת רוח להשי"ת, והוא לא ירצה בזה, כי אם שיגיע הטוב לו לעצמו, ואם כן אין רצונו כי אם לטובת עצמו, ולא למלאות בזה רצון בוראו ית"ש... (שם שם ג, וראה שם עוד)

הכתב והקבלה:

...ועיקר קרבת אלקים היא על ידי החקים, לא על ידי השכליים, כי לא יתכן להתקרב אל אלקים כי אם במעשים מצווים מאת אלקים, והם החוקים, אשר לולי היו מצווים ממנו ית' לא היו נודעים כלל, כי כולם רחוקים מן השכל... (דברים ד ו)

בכל לבבך - ...להיות ששני דרכים בעבודת השי"ת, האחד לעבדו בדרך הישר, והוא בחלק המצוות הנקראים משפטים, שהם מן המושכלות ומפורסמות לרע אצל בני אדם, הנה בחלק זה מן המצוות צריכים אנו לסלק ולבטל בנו נטיית היצר אליהם, אמנם בחלק המצוות הנקראות חקים, שהם מן השמעיות, שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, בחלק זה מן המצוות יותר טוב לנו לעבוד אותו יתברך בדרך הכובש שנניח את נפשותינו אוהבת העברה, ולא תמנענו מלעבור עליהם אלא מצד התורה, הנה בדרך זה יקיים האדם את המשפטים ביצר טוב, אחר שהשתדל לסלק ממנו כל נטיות יצרו הרע. אמנם החקים יקיים תמיד ביצר הרע, להניח יצרו מתחזק ומתקרב בקרב נפשו, אלא שמצד אהבת ה' ילחום נגד נטיית יצרו הרע ויתגבר ללחום נגדו, וזהו אמרם ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך... (שם ו ה)

והנה להיות רצון הא-ל ית' לזכות האדם שיכול להתרצות לפניו ולעבוד אותו גם בעניני חומריות גופו ותאותיו, ולהתאהב לפניו גם באלה, היא באמת ברכה וחבה יתרה ממנו ליציר כפיו, על זה סיים "אשר ברכך ה' אלקיך"... (שם יב ז)

מלבי"ם:

ויאמר אליו - ...אולם מה שצוה לו לקחת עגלה משולשת וגו', רמז לו בזה שיכניע כל כחות גופו תחת הנפש האלקית שבו, עד שידכא כל כחות החומר ויבתר אותם לבתרים, שלא יתקוממו על נפשו האלקית אשר היא האדם באמת... (בראשית טו ט, וראה שם עוד)

ויהי אברם - ...רוצה לומר שהקב"ה ברא את העולם בענין שיהיה בו פסולת וחסרונות כדי שהאדם יתקנם וישלים הבריאה, וכל דבר שנברא צריך תקון, והאדם נברא לתקן את הכל ולהסיר את הערלה והקליפה והפסולת מכל מעשה בראשית, ובזה הוא משלים את הבריאה... וראשית מעשיו היא המילה להסיר הערלה מגופו ולהתיש החומריות והתאוה להגביר כח הנפשי, ובזה משלים שם ש-די, שהוא מורה שאמר לבריותיו די... (שם יז א)

ועבדתם - והגם שאמרו שבני חיי ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא, ועל ידי כן תחשבו לעבוד למזלות להשיג מהן ענינים אלה, על זה משיב, שאם תעבדו את ה' ותתפללו לפניו תשיגו כל זה מאת השי"ת, וישנה את המזל בכל אלה... (שמות כג כה)

...ועל זה אמר שביום שהוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו, שמאז נמשך השפעת ה' בעולם הגדול לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה, וצוה וכן תעשו, שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו... שכל אחד יבנה מקדש בחדרי לבבו, ויכין מזבח להעלות כל חלקי נפשו לה', עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת... (שם כה ח)

...אולם קרבת האדם אל האלקים יהיה בשני פנים, א' על ידי ההשכלה והעיון בשכל העיוני בחכמה ודעת אלקים, להשכיל בצפונות התורה או להשיג בנבואה ורוח הקודש, ב' על ידי עבודה ומעשה. והנה עבודת המקדש והקרבנות היה ענינו שיעלה האדם חלקי נפשו החומריים וכחות הגשמיות אל האלקים על ידי שיקריב את נפשו בכל כחותיה כליל על מזבח אהבת ה' אשר יבנה בלבבו, לבטל כל כחות המתעורר והמתאוה על ידי אהבת ה', שזה היה ענין הקרבנות... שנפש החי והצומח והרוחניות שבדומם התעלו אל הרוחניות על ידי הקרבת בעל חי, והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים, ורוחניות הדומם על ידי המלח באמצעות אש של מעלה, המפריד את הרוחניות מן האפר ויעלהו כליל, ועמהם תתקשר גם נפש הדברית על ידי שהמקריב ימסור גם את נפשו על מזבח אהבת ה' ושלהבת יראתו, ומזה ימשך שפע וברכה על כחות הגויה והנפש יחד, בהתחברם והצמדם בעבודת א-ל חי השוכן בקרבם... (במדבר ח תורה אור)

...וכבר ביארתי שהיה בזה חילוקי דעות בין בית שמאי לבית הלל, ששמאי היה אומר על כל בהמה נאה זו לשבת, והלל היה אומר ברוך ה' יום יום. ששמאי היה פורש את עצמו מעניני העולם לגמרי, ועסק רק בצרכי השבת שמורה על השבת הגדול שהוא עולם הבא, ולא נהנה מהעולם רק מה שהוא הנאה רוחנית, שהיא ענין השבת. והלל היתה דעתו שאין לעזב את העולם לגמרי, והיה אומר ברוך ה' יום יום... (שם יט תורה אור, וראה שם עוד)

כי המצוה הזאת - ידבר מכללות התורה... שבאחרית הימים יעבדו את ה' על דרך נפלא, וגם שלא יחטאו עוד, שלא יתפלאו האם יעשה ה' את מין האנושי לבריה חדשה, לכן יבאר שאין להתפלאות על זה כלל, כי מצד הנפש שהיא חלק א-לוה ממעל הלא מטיבעה תשתוקק למקור מחצבתה, ואם מצד הגוף הלא כל בעלי חיים מטבעם להמשך אחר הדברים שהם חייהם... ונהפוך הוא, כי הפלא הגדול הוא למה באמת האדם שונה בזה מכל החי שיודע תכליתו ועם כל זה לא יעשהו, וגם יעשה הפך תכליתו... (דברים ל יא, וראה שם עוד)

לא תוכלו - הבין שעובדים מיראת עונש ותקות גמול, וכך אי אפשר לעבדו, כי אלקים קדושים הוא, ומצוות עשה באו לקדש האדם שיתנשא על עניני החומר והגמול... (יהושע כד יט)

אתם ראו - נגד האומרים שרק לדורות הקודמים הקדושים היה אפשר לעבד ה'... (ירמיה ב לא)

היכל ה' - אל תבטחו כי על ידי שנבנה לשם ה' הוא היכלו וישכן בו, כי דרכיכם ומעלליכם הטובים הם היכל ה', עליהם ישכן השם. (שם ז ד)

בין עובד אלקים - מאהבה, לעובד על מנת לקבל פרס מיראה, שעובד את עצמו. (מלאכי ג יח)

רש"ר הירש:

...בראשית היהדות נאמר לך לך, לך לעצמך, והרי זה ערך נעלה עוד יותר, אין איש רשאי לומר אני צדיק וישר בהתאם לאופנה... אם יש צורך בדבר, ושיטת הרוב איננה אמת, עבוד את ה' לבדך... (בראשית יב א)

התואר "קונה שמים וארץ" קובע עובדה ומציג דרישה. העובדה, כל הנברא בשמים וארץ שאין לו בחירה חפשית מסור להנהגת ה', והדרישה, כדרך שהעולם כולו ממליך את ה' בלא דעת ובלא רצון, כן חובה על האדם להמליך את ה' בדעת ובבחירה חפשית, ברצונו החפשי יקדיש את חייו לעבודת ה' לבדה... (שם יד יט)

והיה לאות ברית - והרי היא לנו לאות, למזכרת נצח של קשרנו עם ה' וחובתנו כלפי ה', לעולם לא נהיה ערלי-בשר שטופים בתאוה, אלא בכל החושניות הגופנית שלנו, ואפילו בעז שביצרים נתהלך לפני א-ל ש-די הקובע לכל תכלית ומידה... מילה והגבלה הן הן מושג היסוד של ברית ה', סגפנות וסירוס הם גידולי פרא, לא פחות מתאוה והוללות. היות יהודי פירושו, לקדש לה' כל תאוה גשמית - תוך הגבלתה המוסרית. (שם יז יא)

...לשמר דרך ה' פירושו להתהלך לפני ה', ולהיות תמים בקדושה ובטהרת המידות, הרי יסוד המצוות המילה, לעשות צדקה, ומשפט הוא עשיית הטוב והישר עם הבריות... (שם יח יט)

...בכל שאר חוגי אנשים היו נוהגים אחרת, אחרי התעלות כזאת אל קרבת ה'... הרי אנשים כאברהם ויצחק היו מתמלאים עד כדי כך מחשיבות עצמם והענין האלוקי, ששוב לא היה להם כל ענין בחיים הארציים הרגילים ובבני אדם ארציים רגילים... והנה שבים הם אל האנשים אשר השאירום לרגלי הר המוריה והולכים עמם יחדיו, ואין מעלתם גבוהה בעיניהם בשום דבר ממעלתם של האחרים... (שם כב יט)

מה שמו - מלשון שם, השם נותן לדבר את מקומו בתפיסתנו ואת יחסיו הפנימיים. אם אנו אקטיביים כעבדי ה', עלינו לדעת את שמו, כדי לדעת מה יקבע את יחסינו אליו ואת כל מעשינו, כאן הוא שואל על המושג שעליו להביא לבני ישראל, כדי להפכם לעבדי ה'. (שמות ג יג)

את העבודה - במובן רחב הרי כל &