ענוה

(ראה גם: אדם-וחברו-מדות, גאוה)

והאיש משה ענו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה. (במדבר יב ג)

לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. (דברים יז כ)

זהר:

אשרי הוא מי שממעט את עצמו בעולם הזה, כמה הוא גדול ועליון בעולם הנצחי, וכן פתח ראש הישיבה, מי שהוא קטן (בעולם הזה), הוא גדול (בעולם הנצחי), ומי שהוא גדול (בעולם הזה), הוא קטן (בעולם הנצחי)... (חיי שרה כא)

ר' שמעון אמר, מכאן, יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו... שאר עמו אלו הם הצדיקים שבהם שנקראים שאר, כמו שאמר וישארו שני אנשים במחנה, ולמדנו (למה נקראים שאר משום) שאין העולם מתקיים אלא על אלו שמשימים עצמם שירים. (על כן נקראים הצדיקים שאר, מלשון שירים). (בשלח ריז)

תאנא מי שיצא מן היראה ונתלבש בענוה, ענוה יותר טוב, והוא נכלל בכולן, זה שאמר עקב ענוה יראת ה' כל מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה, כל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות, וכל מי שיש בו יראת שמים זוכה לכולן, לענוה שכתוב עקב ענוה יראת ה', לחסידות, שכתוב וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. (נשא קלו)

ומשה נגש אל הערפל, גרם לו ענותנותו, שנאמר והאיש משה ענו מאד, מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר כה אמר ה' רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו וגו', ואומר רוח ה' עלי, ואומר ואת כל אלה ידי עשתה, ואומר זבחי אלקים רוח נשברה. וכל שהוא גבה לב גורם ליטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל, וכל גבהי לבב קרוים תועבה, שנאמר תועבת ה' כל גבה לב. (יתרו-בחדש פרשה ט)

ספרי:

כי ה' דבר טוב על ישראל, וכי עד עכשיו אין דבר טוב על ישראל, והרי מעולם ה' דבר טוב על ישראל, פיקד המקום לישראל להיטיב לגרים ולנהוג בהם ענוה. (בהעלותך עח)

והאיש משה עניו מאד, עניו בדעתו, אתה אומר עניו בדעתו, או עניו בגופו, תלמוד לומר ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי (ולעוג מלך הבשן), ירד על סיחון והרגו, על עוג והרגו. דבר אחר עניו מאד עניו בדעתו, אתה אומר עניו בדעתו, או עניו בממונו, תלמוד לומר והאיש משה עניו מאד, מצינו שהספיר של לוחות של משה היה... מכל האדם אשר על פני האדמה, ולא מאבות, ר' יוסי אומר אף מאבות, מכל האדם, ולא ממלאכי השרת. (שם קא)

תלמוד בבלי:

א"ר חלבו כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו. (ברכות ו ב)

רבי יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתציץ בבשתנו... ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך. (שם טז ב)

תנו רבנן העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח, כיצד הוא עושה, פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב, שלישית פושט את רגליו ויורד. (ברכות לד א)

תנו רבנן לעולם יהא אדם ענותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי... (שבת ל ב)

...יכול אם הגיס דעתו, תלמוד לומר וענוה צדק, ואם עושין כן זוכין לתורה שניתנה בימין, שנאמר ותורך נוראות ימינך. (שם סג א)

וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן... ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו. (עירובין יג ב)

ואמר ר"א מאי דכתיב לחיו כערוגת הבושם, אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה וכבושם זה שהכל מתבשמין בה תלמודו מתקיים, ואם לאו אין תלמודו מתקיים... אמר רב מתנה מאי דכתיב וממדבר מתנה, אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו... אמר לו אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו א-ל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו א-ל עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואם מגיס לבו הקב"ה משפילו, שנאמר ומבמות הגיא, ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו, שנאמר כל גיא ינשא. (שם נד א)

אמר רב בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטמיון, על כובשי שכר שכיר... ועל גסות הרוח, וגסות הרוח כנגד כולן, אבל בענוים כתיב וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. (סוכה כט ב)

ואמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה המים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו במים וביין ובחלב, דכתיב הוי כל צמא לכו למים... לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. וכדאמרה לה ברתיה דקיסר לר' יהושע בן חנניה אי חכמה מפוארה בכלי מכוער, אמר לה אביך רמי חמרא במני דפחרא (חרס), אמרה ליה אלא במאי נירמי, אמר לה אתון דחשביתו רמו במאני דהבא וכספא, אזלה ואמרה ליה לאבוה, רמייא לחמרא במני דהבא וכספא ותקיף (החמיץ)... אמר ליה כי היכי דאמרה לי אמרי לה. (תענית ז א)

ודוד הוא הקטן, הוא בקטנותו מתחילתו עד סופו. כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה, כך במלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה. (מגילה יא א)

אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלהים ואדוני האדונים, וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה... (שם לא א)

ואמר רבא הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי, חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא לא יהבו לי. (מועד קטן כח א)

רבי אמי כי מטי להאי קרא בכי, בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה', אמרי כולי האי ואולי. (חגיגה ד ב)

אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה... עניו דכתיב והאיש משה ענו מאד. (נדרים לח א)

אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש, שנאמר ואשת איש נפש יקרה תצוד... א"ר יוחנן משום ר'ש בן יוחי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"ז, כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך, ורבי יוחנן דידיה אמר כאילו כפר בעיקר, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וגו'. ר' חמא בר חנינא אמר כאילו בא על כל העריות, כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם כי את כל התועבות האל וגו'. עולא אמר כאילו בנה במה, שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה יחשב הוא, אל תיקרי במה אלא במה... דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דרב אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף ממעט, שנאמר רומו מעט, ושמא תאמר ישנו בעולם, תלמוד לומר ואיננו, ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו... מאי וכראש שבולת, רב הונא ורב חסדא, חד אמר כי סאסא דשיבלתא, וחד אמר כשיבולת עצמה... אמר רב אסי וכן תנא דבי רבי ימשעאל משל לאדם שנכנס לתוך שדהו גבוהה גבוהה הוא מלקט. 

ואת דכא ושפל רוח, רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא, ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה. א"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה. א"ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה, כתוב הכא ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשיריהם תגדעון. וא"ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר, שוכבי בעפר לא נאמר אלא שוכני עפר, מי שנעשה שכן לעפר בחייו. ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו, שנאמר וגובה ממרחק יידע.

דרש רב עוירא ואיתימא רבי אלעזר, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקב"ה אין כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנאמר כי רם ה' ושפל יראה. אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל... א"ר אלכסנדרי כל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קימעא עוכרתו, שנאמר והרשעים כים נגרש... א"ר חייא בר אשי אמר רב תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית. א"ר הונא בריה דרב יהושע ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא. אמר רב בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה. א"ר נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר דכתיב ביה תועבת ה' כל גבה לב. אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר, שנאמר והיה מדי חדש בחדשו וגו' יבא כל בשר להשתחוות. (רש"י: מי שהוא רך ועניו כבשר קרוב להתרפאות מיסורין הבאין עליו)... א"ר אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת, שנאמר ולשאת ולספחת, ואין שאת אלא לשון גבוה... א"ר יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. (סוטה ד ב)

א"ר יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר והחכמה מאין תמצא. (שם כא ב)

ואמר רבי אבהו מריש הוה אמינא עינותנא אנא, כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד אמינא לאו עינותנא אנא. ומאי עינותנותיה דרבי אבהו, דאמרה לה דביתהו דאמוריה דרבי אבהו לדביתה דרבי אבהו הא דידן לא צריך ליה לדידך, (בעלי אינו צריך לבעלך), והאי דגחין וזקיף עליה יקרא בעלמא הוא דעביד ליה (אינו עושה אלא לכבודו), אזלא דביתהו ואמרה ליה לרבי אבהו, אמר לה ומאי נפקא ליך מינה, מיני ומיניה יתקלס עילאה. (שם מ א)

שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא. (שם מח ב)

משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא... אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה, דאיכא אנא. (שם מט א וב)

אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. (גיטין נו א)

אמר רב יהודה אמר רב שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו... (קידושין עא א)

דאמר רבי שלשה ענוותנין הן, ואלו הן אבא ובני בתירא ויונתן בן שאול, רבן שמעון בן גמליאל הא דאמרן, (שאמר לרבי בנו, הוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל), בני בתירא דאמר מר הושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא עליהן. יונתן בן שאול דקאמר ליה לדוד ואתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה... (בבא מציעא פד ב)

אמר רבי יוחנן תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז, תוקפו של בועז ענוותנותו של פלטי בן ליש, תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז, דכתיב ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת... (סנהדרין יט ב)

ואמר ריב"ל בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. (שם מג ב)

שלחו מתם, איזהו בן העולם הבא, ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, יהבו ביה רבנן עיינייהון ברב עולא בר אבא. (שם פח ב)

מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביא לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביא לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביא לידי קדושה, קדושה מביא לידי רוח הקודש... ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דא"ר יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן, שנאמר רוח ה' אלקים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולן. (ע"ז כ ב)

ר' לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה. (אבות ד ד)

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה... (שם ה יט)

התורה נקנית במ"ח דברים, בענוה... (שם ו ה)

...והכתיב אדם ובהמה תושיע ה', ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה... (חולין ה ב)

אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר בר' שמעון כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה עשה אזניך כאפרכסת, לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן אמר ונחנו מה, לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש. אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר... אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה. ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא ונחנו מה, וכתיב התם תולה ארץ על בלימה. (שם פט א)

...רבי אחא ברבי חנינא אומר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר וסלף בה שבר רוח. (ערכין טו ב)

בעא מיניה רבי יהודה בריה דר' שמעון תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי מינייהו עדיפא, אמר ליה ולא מודית דענוה לשמה עדיפא, דאמר מר ענוה גדולה מכולם, שלא לשמה נמי עדיפא... הכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל, אמר ליה חייא בר רב חזי מר דקא מצער לי, קביל עליה דתו לא מצער ליה, בתר דנפיק אמר ליה הכי והכי קא עביד, אמר ליה אמאי לא אמרת ליה באנפיה, אמר ליה חס לי דליכסוף זרעיה דרב על ידאי. (שם טז ב)

אמר רבי אלעזר ענוותנותא דרבי חנינא גרמה לי דחזאי דמא, ומה ר' חנינא דענותן הוא מחית נפשיה לספק וחזי אנא לא אחזי. (נדה כ ב)

תלמוד ירושלמי:

מיכן היה ר' פנחס בן יאיר אומר, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה לידי ענוה, ענוה לידי יראת חט, יראת חט לידי רוח הקודש, רוח הקודש לידי חסידות, חסידות לידי תחיית המתים, תחיית המתים לידי אליהו ז"ל... קדושה לידי ענוה, כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכן ואת דכא ושפל רוח. ענוה לידי יראת חטא, דכתיב עקב ענוה יראת ה', א"ר יצחק בר אלעזר מה שעשת חכמה עטרה לראשה עשת ענוה עקב לסולייסה, דכתיב ראשית חכמה יראת ה', וכתיב עקב ענוה יראת ה'. (שבת ח ב)

חמשה שמות נקראו לו... ענן שהוא עושה את הבריות ענוים אלו לאלו. (תענית יד ב)

כתיב שיר המעלות לדוד, ה' לא גבה לבי בשעה שמשחני שמואל, ולא רמו עיני בשעה שהרגתי את גולית, ולא הלכתי בגדולות בשעה שהעליתי בארון, ובנפלאות ממני בשעה שהחזירוני למלכותי, אלא אם לא שויתי ודוממתי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי, כהן ינקא דנחית ממעי אימיה כן הוות נפשי עלי. (סנהדרין יב א)

תוספתא:

אמר להם (רבי טרפון) מפני מה זכה יהודה למלכות... אלא מפני מה זכה יהודה למלכות מפני הענוה, שנאמר ועתה ישב נא עבדך תחת הנער וגו'. (ברכות ד)

מדרש רבה:

...כך אמר הקב"ה הואיל והלבנה הזו מיעטה עצמה להיות שולטת בלילה, גוזר אני עליה בשעה שהיא יוצאת שיהיו הכוכבים יוצאין עמה, ובשעה שהיא נכנסת יהיו הכוכבים נכנסים עמה. ודכוותא (בראשית י') ושם אחיו יקטן, אמר רבי אחא למה נקרא שמו יקטן, שהיה מקטין את עסקיו, מה זכה, זכה להעמיד י"ג משפחות גדולות, ומה אם יקטן על ידי שהיה מקטין את עסקיו כך, גדול שהוא מקטין את עסקיו על אחת כמה וכמה. ודכוותה (שם מ"ח) וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והא הצעיר, אמר רבי חוניא וכי מן התולדות אין אנו יודעים שהוא הצעיר, אלא מה הוא הצעיר, שהיה מצעיר את עסקיו, מה זכה, זכה לבכורה. ומה אם הצעיר על ידי שהיה מצעיר את עסקיו זכה לבכורה, הגדול שהוא מצעיר את עסקיו על אחת כמה וכמה אתמהא. (בראשית ו ו)

רבינו הוה ענוותן סגי, והוה אמר כל מה דיאמר לי בר נש אנא עביד חוץ ממה שעשו בני בתירא לזקני שירדו מגדולתן והעלו אותו, ואין סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא קאים לי מן קודמוהי, למה דהוא מן יהודה ואנא מן בנימין, והוא מן דכריא דיהודה ואנא מן נוקבתא... (שם לג ג)

רבי עזריה בשם ר' חגי ור' יצחק בר מרון ותני לה בשם רבי חנינא בר יצחק קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים, קפדנותן שלאבות מנין, ויחר ליעקב וירב בלבן... דברי פיוסים יעקב מפייס את חמיו... ולא ענותנותן של בנים מדוד, שנאמר (ש"א כ') ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יהונתן מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי, מזכיר שפיכות דמים בפיוסו מילי דקטלא. (שם עד ז)

...אמר לו הקב"ה אני הכתבתי עליך שאתה עניו ואתה מקפיד על דברי, חייך יש לך לידע שנאמר טוב אחרית דבר מראשיתו... (שמות ו ב)

וענותך תרבני, וכי יש עניו גדול מן הקב"ה א"ר אבא בר אחא בנוהג שבעולם התלמיד יושב לפני רבו ומשהוא גומר התלמיד אומר לרב יגעתיך... וישא עיניו וירא והנה ג' אנשים יש עניו גדול מזה, הוי וענותך תרבני... דבר אחר וענותך תרבני, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם כל הימים שהבריות מושלמים לו הוא נזקק ליתן להם דונטיבא לחלק להם אנונית, והוא זקוק לחייהם, אבל אם מרדו בו אינו נזקק להם לכל דבר שבעולם, אלא פוסק אנונית שלהם, למה שכפרו במלכותו, והקב"ה אינו כן, אלא הם עוסקים ומכעיסים אותו למטה והוא עוסק למעלה ליתן להם את התורה שכולה חיים, הוי ויתן אל משה ככלותו, יש עניו גדול מזה, הוי וענותך תרבני. (שם מא ד)

א"ר אבא בר יודן כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם, פסל בבהמה עורת או שבור או חרוץ או יבלת, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה. אמר רבי אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים, שנאמר קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר. (ויקרא ז ב)

למה לא נאמר כאן ביהושפט מלך, להודיעך ענותנותו של אותו צדיק שלא רצה לירד לפני הנביא בבגדי מלכות אלא כחבר הדיוט. (במדבר כא ז)

אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, כי באתה לך ממשלה אל תנח מדת ענוותנותך, ללמדך שכל המניח ענוותנותו גורם מיתה לעולמו וחוטא לדורו, וממי את למד מזכריה, שנאמר (דה"ב כ"ד) ורוח לבשה את זכריה וגו' ויעמד מעל לעם, וכי מעל ראשי העם היה הולך, אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך וכהן ונביא ודיין התחיל מדבר גדולות ואומר להם למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו, מיד ויקשרו עליו וירגמו אותו אבן במצות המלך. (קהלת י ה)

מדרש תנחומא:

לפי שהתורה סוליתה ענוה וכתרה יראה, סוליתה ענוה שנאמר עקב ענוה יראת ה', וכתרה יראה, שנאמר ראשית חכמה יראת ה', ושניהם במשה רבינו, שנאמר והאיש משה ענו מאד (במדבר י"ב), יראה דכתיב, (שמות ג') כי ירא מהביט אל האלקים. (בראשית א)

מהו לשון הנני, לשון ענוה, לשון חסידות, שכך ענותנותן של חסידים בכל מקום. (וירא כב)

אבות דרבי נתן:

למוד בני ביתך ענוה, שבזמן שאדם ענוותן ובני ביתו ענוותנין, כשבא עני ועמד על פתחו של בעל הבית ואמר להם אביכם יש בכאן, יאמרו לו הן בא והכנס, עד שלא נכנס ושלחן היה ערוך לפניו... דבר אחר למוד בני ביתך ענוה, כיצד בזמן שאדם ענוותן ובני ביתו ענוותנין והלך לו למדינה הים ואמר מודה אני לפניך ה' אלקי שאשתי אינה עושה מריבה אצל אחרים לבו אין מתפחד עליו ודעתו מיושבת במקומו עד שעה שיחזור. (ז ב)

והאיש משה ענו מאד, יכול שהיה ענו ולא נאה ומשובח, תלמוד לומר ויפרוש את האהל על המשכן, מה משכן י' אמות אף משה י' אמות קומתו, יכול שהיה ענו כמלאכי השרת, תלמוד לומר מכל האדם, מאדם אמרו ולא ממלאכי השרת. יכול שהיה ענו כדורות הראשונים, תלמוד לומר על פני האדמה, מדורו אמרו ולא מדורות הראשונים, ג' מיני מוכי שחין נבראו בעולם, לח, יבש, בעל פוליפוס, והיתה נפשו של משה נמוכה מכולם. (ט ב)

איזו עלוב שבעלובים, זה שהוא עלוב כמשה רבינו, שנאמר והאיש משה עניו מאד. (כג א)

ר"א הקפר אומר אל תהא כמשקוף העליון שאין יד בני אדם יכולה ליגע בה, ולא כאסקופה העליונה שמלבעת פרצופות, ולא כאסקופה האמצעית שמנגפת הרגלים, אלא הוי כאסקופה תחתונה שהכל דשין בה, ועוד כל הבנין נסתר והיא במקומה עומדת. (כו ו)

שלש כתובים הם, הרואה ספר תהלים בחלום יצפה לענוה. (מ יד)

מסכת כלה:

ר' יהודה אומר דרכן של תלמידי חכמים ענו ושפל רוח. מנא הני מילי דכתיב בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'... תנו רבנן ענו מנין ממשה רבינו, שנאמר והאיש משה ענו מאד, ובשבילה נשתבח משה, שנאמר לא כן עבדי משה. ושפל רוח מאהרן, דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא...

אל תהי כפתח גדול שהוא מכניס את הרוח, הוי כאסקופא התחתונה שהכל דשין בה, ולא כפתח קטון שלא יהא קצר הלב שהוא מבזה את היקרים שהיא מרחקא לך מן בני אינשא, הוי כאסקופא התחתונה, מה הבית הזה אם אין לה אסקופה היא נראית כחסרה כחריבה, אף את צריך למהוי לך ענוה, ואפילו את משלים בכל המדות אם אין בך ענוה אתה חסר, דהכי אמרי בני אנשא מה גברא רבא פלניא אילולא גאוה, ולמדך כן אלא כי ירא אלקים יצא את כולם. רבא אומר כשם שהאסקופא הזו מכוין את הדלתות לנעול ולפתוח, כך הענוה סייג לחכמה. (פרק ג)

מסכת דרך ארץ זוטא:

הוי עלוב ואהוב לכל ושפל רוח בפני כל אדם, הוי כנוד שאינו בקוע וכפתח שאינו נפתח להכניס את הרוח וכאסקופא התחתונה שהכל דשין בה ולשון רכה. (פרק ב)

הדר חכמה ענוה, הדר ענוה יראה. (פרק ה)

למה נמשלה התורה למים, לומר לך מה דרכו של מים אינן הולכין למקום גבוה אלא למקום נמוך, כך אין התורה מתקיימת אלא במי שרוחו נמוכה. (פרק ח)

הוי אוהב את הענוה כדי שתמלא את ידיך. (פרק ט)

שוחר טוב:

וילך דוד ואנשיו בדרך, וכי באויר היה להם לילך אלא הלכו בדרך ענוה. (מזמור ג)

וכתיב עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים, ואם לאו צנים פחים, לכך נסמך לו צנים פחים בדרך עקש וגו'. (משלי פרשה כב)

תנא דבי אליהו רבא:

ולא יאמר אדם בלבו הואיל ואין בי עבירה ואין בי עון וחטא אתגאה על הבריות ואתגדל עליהם ביותר, אלא כך יאמר, לא אעשה כן כדי שיתמלאו ימי, וידע האדם שרוח נמוכה ורוח שפלה נוח לפני הקב"ה יותר מכל הזבחים שבתורה, שנאמר (תהלים כ"ח) זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה... (פרק יח)

תנא דבי אליהו זוטא:

שנו חכמים הוי עלוב ועניו לכל אדם, ולאנשי ביתך יותר מכל אדם, ומנין זה תדע לך שכן הוא, צא ולמד מהקב"ה שהיה עלוב ועניו לעמו בכל מקום ולא הלך עמהן כדרכיהן ולא שפט אותם כעונותיהם אלא היה להם במדת ענוה שלו... (פרק ט)

לעולם יהא אדם עניו בתורה ובמעשים טובים וביראת שמים עם אביו ואמו ועם רבו ואשתו ועם בניו ועם בני ביתו ושכניו ועם קרובים ורחוקים, ואפילו עם עכו"ם בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות וממלא את ימיו ושנותיו בשם טוב, כי בזמן שהאדם הוא עניו בתורה ובמעשים טובים אז אשתו מתייראת ממנו, וכן בני ביתו ושכניו וקרוביו ואפילו העכו"ם מתייראין ממנו, שנאמר (דברים כ"ח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. (פרק טו)

אותיות דר' עקיבא:

דבר אחר קרוב ה' לנשברי לב, מלמד שכל מי שלבו שבורה בכל יום ורוחו נמוכה בכל יום ודבורו ממועט בפיו בכל יום עמו שכינה מהלכת בכל יום, ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאלו מזבח בנוי בלבו ומעלה עליו עולות וזבחים שלמים לפני הקב"ה בכל יום, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. 

דבר אחר קרוב ה' לנשברי לב, שכל שבורי לב חביבין לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת מרוחקין מן השכינה שלשים וששה אלפים רבבות פרסאות, שנאמר שרפים עומדים ממעל לו, לו בגימטריא שלשים וששה... (חי"ת)

לקח טוב:

חכמי ישראל כל זמן שמתגדלין מוסיפין ענוה, שנאמר ונחנו מה, ודוד אמר ואנכי תולעת ולא איש. (שמות טז ט)

ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים, מי גרם לו לגדולה הזו, ענותנותו, שנאמר והאיש משה ענו מאד, מגיד הכתוב שכל מי שהוא ענו סופו להשרות עליו שכינה, שנאמר כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו וגו' (ישעיה נ"ז), רוח ה' אלקים עלי לבשר ענוים (שם ס"א), אוי לגסות הרוח שנקראת תועבה, שנאמר תועבת ה' כל גבה לב... (שם כ יח)

מדרשים:

...וגם התורה העידה כך שהוא עניו, שנאמר והאיש משה עניו מאד, לכך זכה משה להנתן דת על ידו ולשרות שכינה עליו, שכך אמר ישעיה רוח אלקים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, מכאן שגדולה ענוה מכל מדות שבעולם... (מדרש עשרת הדברות)

ז' דברים נאמרו בענוה, מי שיש לו ענוה זוכה לחיי העולם הבא, ותורתו משתמרת, ושכינה עמו, וניצל מן הפורענות, ולא תאונה לו רעה, והכל מרחמין עליו, וניצל מאשה רעה. (מדרש מעשה תורה ז)

ילקוט שמעוני:

כתיב והאיש משה ענו מאד, וכתיב והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, הוי קשה היה אלא שהיה שולט ביצרו, אמר הקב"ה הרי משה מופרש בענוה ואינו מבקש צרכו כשם שבקש על כבודי מי לה' אלי, אף אני מבקש כבודו. (במדבר פרק יב, תשלט)

פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו, מפני מה זכה שאול למלכות, מפני הענוה, דכתיב ודאג לנו, שקל עבדו כיוצא בו. (שמואל א פרק ט, קח)

לולייני בר טברי בשם ר' יצחק ראה ענוה שבידי הקב"ה, ראה מה כתיב שם משה ידבר והאלקים יעננו בקול, לא היה צריך לומר אלא האלקים ידבר ומשה יעננו בקול, אוי וענותך תרבני. א"ר אבא בר כהנא בשם ר' שמואל ראה ענוה שביד הקב"ה, מה כתיב ויאמר אלי ה' השער הזה יהיה סגור ולא יפתח, מלך בשר ודם כבודו ליכנס בשער הגדול, שמא בשער קטן, אבל הקב"ה נכנס בכבודו בשער קטן, הוי וענותך תרבני. אמר בן עזאי מלך בשר ודם כשהוא מזכיר שמו אחר כך הוא מזכיר קטיומא שלו, אבל הקב"ה מזכיר מעשיו ואחר כך מזכיר שמו, שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ... (שמואל ב פרק כב, קסב, וראה שם עוד)

מעשה בספינה שהיתה מפרשת בים הגדול והיתה כולה נכרים, והיה בה תינוק יהודי אחד, ובא עליה סער גדול בים, אתגלי אליהו ז"ל על ההוא ינוקא, אמר ליה זיל בשליחותי לגבי רבי יהושע בן לוי ומחמי ליה אינון כדכודי (הראה לו אבני כדכוד), ואנא משזיב להדא אלפא (ספינה) בזכותך. אמר ליה רבי יהושע גדול הדור הוא לית הוא מהימן יתי, אמר ליה ענוון סגיא הוא ומהימנא יתך. וכד תחמי יתיה (כשתראהו) לא תחמי ליה קדם בר נש אלא דבריה למערתא רחקיא מן לוד תלתא מילי ותחמי ליה יתהון תמן. מיד נעשה נס ויצא משם בשלום. אזל ההוא ינוקא לגבי רבי יהושע בן לוי ואשכחיה יתיב במתיבתא רבא דלוד, אמר ליה מרי מילתא אית לי למימר לך, קם ליה רבי יהושע בן לוי, איתא חמא ענותנותיה דרבי יהושע בן לוי, דאזיל בתריה מהלך תלתא מילי ולא אמר ליה מה את בעי, וכיון דמטאן למערתא אמר ליה מרי אילין אינו אבני כדכודי, וכד חמי יתהון ליה הבהיקה כל לוד מאורו, והשליכן לארץ ונגנזו. (ישעיה פרק נד, תעח)

ולענוים יתן חן, אלו ישראל שהם עניים ביניהם ומהלכים בענוה בתוכם וסובלים עולם עליהם כדי לקדש שמו של הקב"ה, שעתיד הקב"ה לחון עליהם לעשות דין בהם, כמה דתימא ולכן יחכה ה' לחננכם, ואומר ויספו ענוים בה' שמחה, ואומר כי עם בציון ישב בירושלים בכו לא תבכה. (משלי פרק ג, תתקלה)

א"ר יוחנן אם זכה אדם לקנות ענוה ויראת שמים זוכה לקנות עושר וכבוד וחכמה מה, ואם לאו צנים פחים, ואם הוא ערום ירחק מהם. (שם פרק כב תתקס)

ילקוט ראובני:

...והעולם הבא נברא ביו"ד, שהיא כפופה וקטנה, כך אין אדם זוכה לשם כי אם ענו ושפל ברך. (בראשית)

מי שיש לו מדת הענוה הוא שמור באלו החמשה מדות, שסימנם צעקת"ו, שהוא צדיק, ענוה, קרבן, תפילה, וידוי, ויקרא צדיק גמור ולא יהיה לו לא עונש ולא גלגול... (וירא)

חובת הלבבות:

ומה ששאלת על המעוטה שבעבודות האלקים שאין אדם יוצא ידי חובתו בפחות ממנה, ותתחייב לו בה התמדת טובתו עליו הם י' ענינים... ובהם שלא יתפאר בה ויעלה על דעתו כי בכחו לקחה ובחכמתו במה שהוא ראוי לה, ומהם שלא יעלה במחשבתו שיתמידה בהשתדלותו בה ושתאבד ממנו אם יתעלם ממנה, ומהם שלא יבזה מי שחסר הטובה ההיא ויראה את עצמו טוב ממנו לפני האלקים...

ומהם להיות עינו תמיד על מי שהוא למטה ממנו ברוב הטובות לא על מי שהוא למעלה ממנו, וכן ראוי לו להיות עינו תמיד על מי שהוא מרבה בעבודת האלקים יותר ממנו, כדי שישתדל לעלות אל מעלתו, ואל יביט למי שהוא ממעט בה יותר ממנו ויתגאה במעשהו ויתעלם ממנו. (שער ג עבודת האלקים פרק ז)

וכן שתי המדות הגאוה והענוה מקום הגאוה והגובה כשתפגעי בכופרים באלקים ובנוטים מעליו אל תשפלי ואל תכנעי להם, שלא תראי כמצדקת אותם ונוטה אחר דעותם המשחיתות... ומקום השמוש בענוה בפגיעתך אדם חסיד ונבר וירא אלקים וחכם בתורתו ומתעסק בעבודתו, ומי שיש לו עליך טובה וחסד ואת חייבת לגומלו עליה, כל שכן מי שגדלו ועצמו טובותיו מגמולך עליהם, וכן שתקחי הדין לאלקים מעצמך. (שם פרק י)

ראיתי כי הנחוץ שבדברים שאני צריך להם הוא לסמוך מה שירחיקנה (יחוד המעשים לאלקים) מן האדם, והיא הכניעה... הכניעה היא שפלות הנפש ושחותה ומעוט ערכה אצלה, והיא מדה ממדות הנפש, וכאשר תתישב בה יראו אותותיה על האברים, מהם הלשון הרכה והקול הנמוך, והענוה בעת הכעס, ומיעוט הנקמה אחר היכולת עליה... (שער ו הכניעה, הקדמה ופרק א)

אבל ביאור חלקי הכניעה הוא שהכניעה תחלק לשלשה חלקים, אחר מהם כולל את האדם ורבים ממיני בעלי חיים שאינם מדברים, והוא דלות הנפש וסבלה ההיזק אשר היתה יכולה לדחותו מפני סכלותה באופני דחייתו. וזה יהיה מן הכסילים שבבני אדם ועמי הארץ מפני מיעוט ידיעתם וחלישת הכרתם את נפשותם. וזה נקרא כניעה מדרך ההסכמה, אבל על דרך האמת הוא דלות הנפש ועיורונה. אבל הכניעה היא אשר תהיה אחר רוממות הנפש והתנשאה מהשתתף עם הבהמות במדותם המגונות וגבהותה מהדמות במדות פחותי בני אדם ביתרון חכמה ויקרת נפשו ודיעה ברורה במדות הטובות והמגונות, וכאשר יהיה סמוך לזה כניעת הנפש ושפלותה אז תהיה מדה משובחת, אבל זולת זה איננה נכנסת במדות המשובחות ומעלות הנפש אך במגונות בהן, כי ענינה בזה כענין הבהמות.

והחלק השני הכניעה לבני אדם אם מפני משלם בו, כמו האסיר ביד אויבו, או לחסרונו להם וגדול צרכו למה שיש אצלם כשכיר לשוכרו והתלמיד לרבו, או לדעתו שהוא מקצר בעניני מוסרי העולם הזה והעולם הבא וסכלותו בדרך הישרה, וכאשר תמצא ידו נביא דורו או מורה צדק או קורא על הדרך הטובה יכנע לו וישפל לפניו...

והחלק השלישי הכניעה לבורא יתברך וחובתו כוללת כל המדברים והם חייבין אליו בכל זמן ובכל מקום, ואליו היתה כונתנו בשער הזה. והנכנע הוא הנקרא בספרי הקדש עניו ונבזה בעיניו וצנוע ודכא ושפל רוח ורוח נשברה ונדכה ורך לבב ונכה רוח ולב נשבר ונפש שחה. ומה שנדבר בכניעה סתם אין כונתנו אלא החלק השלישי הזה אשר היא המדרגה העליונה שבכניעה, ומי שעלתה בידו אין רחוק ממנו דרך קרבת אלקים ולעמוד לפניו, ויהיה מקובל ורצוי אצל הבורא. (שם פרק ב)

אבל הסבות אשר תהיה הכניעה והשפלות בעבורם מן האדם אחר נאותו עשר. אחת כשיחלש כחו מתנועתו הטבעית מפני חלאים או מזג רע או חלישות הרכבתו יכנע בעבור זה ויתחנן אל האלקים ולבני אדם, כמו שאמר ויכנע בעמל לבם וגו', והשנית כשימצאהו פגע או ריש ויצטרך לבני אדם אחר שלא היה צריך להם ויכנע להם ותשבר רוחו מהתגאות בענינו, והשלישית כשתהיה עליו לזולתו טובה עודפת ויראה חסדו עליו יכנע לו כמו שאמר רבים יחלו פני נדיב וגו'. והרביעית מי שנתחייב לחברו דבר ואינו יכול לפורעו ויכנע לו. והחמישית מי שהוא במאסר אויבו ויכנע לו.

והשישית העבד שאינו יכול לפדות עצמו מיד אדונו, ויכנע לו. והשביעית כשתמצאנה את האדם צרות ופגעים מעציבים תשבר רוחו ויכנע לבבו. והשמינית כשיחשוב עם נפשו בהמרותו האלקים בטובתו ובעטו בה במקום השבח עליה ויכנע ויבוש ויכלם מן האלקים. והתשיעית כאשר יוכיחנו הבורא ויכלימנו על המרותו אותו יכנע ויפחד. והעשירית כשירגיש בקרבת המות ובוא יומו ויחשוב באימת המות ומעמד הדין והחשבון ויכנע וישוח ותקל נפשו בעיניו ויתחרט על חליפת ימיו וכלות חיו מבלי צדה ממעשים טובים. (שם פרק ג)

אבל באיזה ענין חייב להתנהג בכניעה ובשפלות אומר, כי הכניעה חייב אדם להתנהג בה בשבעה ענינים, אחד במשאו ומתנו עם אנשי דורו ובמנהג הטוב עם בני מינו. והשני כשיפגע חכמים בדעת אלקים ובתורתו והחסידים הקרובים אל האלקים, והשלישי כשישבחוהו במדותיו הטובות חייב להכנע, ויעביר על לבו מה שקדמו לו מן העונות והחטאים אשר הבורא יודעם וכסה אותם עליו והאריך לו כדי שישוב מהם. והרביעי כשמספרים בגנותו יכנע לבורא ויודה לו על אשר גלה לו מעט מהרבה ליסרו ולהוכיחו כדי שישוב עליו. והחמישי כשמטיב לו הבורא בעולם הזה במיני הטובות יכנע לא-ל מפני כובד משא חובת ההודאה עליהם, וישפל לפניו מיראתו שלא תהיינה לנקמה ממנו. כי רוב הממון בעולם יהיה לאחד מג' דברים, לטובו מאת הבורא ית', או לנסיון ומבחן, או לנקמה ומכשול. והששי כשהוא קורא בתורה ובספרי הנביאים ורואה הגמול והעונש ויודע בנפשו כי קצר בחובות האלקים התחייב להכנע ולהשפל לפני הבורא ית' מיראתו את עונשו. והשביעי כשהוא מתעסק במעשה ממעשי העבודה בצדקה ותפלה או מצוה או רשות או תוכחה שלא יתערב בו ובלבבו שום גאה וגובה, אבל יכנע וישפל לפני הבורא בנגלהו ובנסתרו ואל יחשבו בנפשו למאומה אצל גודל מה שהוא חייב בו לאלקים. (שם פרק ד)

אבל אופני קנות הכניעה והדרך שמקל אותה על האדם הוא, שתהיה מחשבתו ורעיונו תמיד בשבעה דרכים, אחד מהם שורש הויתו והתחלתו מן הבלונית והדם אחר התעפשם ובאוש ריחם... והשני כשהוא חושב בעוצם מה שיגיע אליו בעולם ממיני הנסיון ברעב ובצמא ובקור ובחום ובחלאים ובפגעים ובדאגות אשר אין לו מנוחה מהם, כי אם במות. וכאשר יתן האיש הנלבב אל לבו כל זה ויבין חולשתו ומעוט השגתו וקצרת ידו מדחות מעל נפשו כל זה, יכיר מצורת מעמדו כי הוא אינו כמו אסיר בעולם הזה, אבל הוא אסיר באמת ויכנע כניעת האסיר המושם בבור אשר אין לו תחבולה ולא יכולת להתיר את עצמו מבלתי אדוניו. והשלישי כאשר יחשוב בחליפתו ובוא אליו המות מהרה והפסק מאוייו ותקותו בעת ההיא ועזבו כל קניניו והתיאשו מקחת מהם מאומה לצדו ומהועיל בהם, וירום תולעים ועפוש ומוגלא. והרביעי כאשר יעביר על לבו מה שהוא חייב בו מעבודת האלקים על רוב חסדו עליו וגודל טובו אליו והתעלמותו מן המצות השכליות והשמעיות וקצורו בהם. והחמישי כאשר יחשוב בגדולת הבורא יתברך ועוז גבורתו המשקיף על נראהו ונסתרו ויתן אל לבו הענין הגדול הזה כמו שזכרו רז"ל על הרבה חסידים שהיו בדורות העוברים מן המורא והגדולה, והוא מה שאמרו נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. והששי כשקורא בספרי הנביאים ורואה חוזק עונש הגאים והגבוהים, ואמר בשפלים וענוים יירשו ארץ. והשביעי כשיראה תהפוכות עניני הברואים בעולם ומהירות התחלפות הממלכות והממשלות בו והעתקות אנשיו מענין אל ענין והשחתת עם לתקנת עם אחר וסוף הכל אל המות. ולא יתגאה מהון העולם ולא יבטח לבו על דבר ממנו. וכשלא יהיה לב האדם ריק מאחד מאלה השבעה ענינים אשר זכרנו יהיה תמיד נכנע ושפל עד אשר תהיה לו הכניעה טבע דבק לא יפרד ממנו. (שם פרק ה)

אבל המנהגים שראוי לנהוג בהם בעל הכניעה הם עשרה. הראשון דעת אלקים ומדותיו הטובות והיתרון אשר נתן לאדם על שאר בעלי החיים. והשני לדעת חיובי התורה והשכל ולקרוא בספר תורת האלקים ולעמוד על החכמה המושכלת והמקובלת ללמוד ממנה תנאי הכניעה ומקומות הנהגתה. והשלישי רוחב הלב וסבלות מה שישנא מן הדברים ומן המעשים מן הבורא ית', כמו שאמר אם גמלתי שולמי רע וגו'... והרביעי עשות הטוב לבני אדם ודבר טוב להם ולדונם לזכות ושלא יספר בגנותם... והחמישי הכניעה בעניני עולמו כלם הנראה מהם והנסתר בדבורו ובמעשהו ובתנועות אבריו ונוחם, ולא יהיה תוכו בכל זה הפך ברו ולא מצפונו כנגד נראהו, ותנועותיו שקולות ונכונות ושוות ומתדמות הולכות על דרך הכניעה והשפלות לאלקים יתברך ולבני אדם. והששי שיהיה יקר רוח וגבה נפש בעניני העולם הבא, שלא יספיק לו מהם מה שיזדמן, אבל ימעט בעיניו מעשהו ויכלתו והשתדלותו בענינו ותגבה נפשו אל מה שלמעלה מזה תמיד. והשביעי שיקטן בעיניו מעשהו ויתרעם על נפשו על קצורה בעניני תורתו לפני האלקים ולפני בני אדם, ויבקש מאלקים עזר ואומץ, ויניח הגבהות לכבוד הבורא. והשמיני שיספיק לו מסבות המזון מה שיזדמן. והתשיעי שינקום מן הרשעים לכבוד הבורא, ואל תשיאהו מחילתו לבני אדם בצד עצמו למחול בדברי האלקים. והעשירי שיהיה במעט דברים וקולו נמוך ומעט שחוק ומעט שבועות בשם, ולא ישמח במה ששמחים עמי הארץ מתענוגי העולם וזה מכניעה ושפלות לא מצד גדולה והתנשא. (שם פרק ו)

אבל הסימנים שבהם תתברר הכניעה מן הנכנע כשיראו בו הם חמשה, אחד מהם בעת חוזק כעסו על מי שמבזה אותו בין במאמר בין במעשה, שאם ימשול ברוחו וימחול אחר היכולת להנקם מענוה ושפלות יורה על ברור כניעתו, והשני כשיפגעהו פגע בממונו או יקרהו מקרה בקרוביו, אם יגבר הסבל על החרד וירצה בגזרת הבורא ויצדיק את דינו יורה על כניעתו הטובה ושפלותו לאלקים. והשלישי כשיתפרסם ענינו אצל בני אדם בטובה או ברעה, שאם ישבחוהו על טובה שעשה יבז למשבחו עליה ותהיה נקלה בנפשו וקטנה בעיניו מהיותה מקובלת ורצויה אצל הבורא לקטנותה נגד מה שהוא חייב בו... כל שכן אם ישבחנו בשקר שצריך להרחיק הדבר ההוא מעצמו. והרביעי כשייטיב לו הא-ל בטובה גדולה ובחכמה יתירה ותבונה רבה או עושר גדול או כבוד אצל המלכות, והדומה לזה ממה שנהגו בני אדם להתפאר בהם ולהתגאות בעבורם, וישאר על ענין שפלותו קודם לכן, ולא הוסיף אלא ענוה ושפלות לפני האלקים וכבוד וטובה לבני אדם. והחמישי כשהוא מוכיח את נפשו ונותן דין הבורא מעצמו אף על פי שאין יכולת לדין על זה התברר כניעתו לאלקים ושפלותו ושחותו. ועם המאורעים האלה והדומים להם יתקיימו סימני הכניעה לא-ל יתעלה והשפלות מן הנכנעים ותראה אמונת לבבם בהם. (פרק ז)

אבל אם הכניעה סמוכה למדות הטובות או המדות הטובות סמוכות לה, אומר בתשובה זה מן הידוע אצלנו כי תחלת מה שתתקיים בו העבודה לאלקים מן האדם הוא שיתנצל לו ממדת האדנות... ולא תתקיים העבודה מן האדם לאלקים אלא עד שיקבל על עצמו כל מדות העבדות, והן הכניעה והשפלות לפניו, ושיתנצל לו מכל מדות האדנות שהן הגדולה והיקר והגובה והתפארת והגאון והדומה לזה. (שם פרק ח)

אבל תועלת הכניעה בעניני העולם הזה והעולם הבא הם ששה דברים, אחד שישמח בחלקו, כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו, וזה יביאהו למנוחת נפשו ומעוט פחדו, יאכל מה שיזדמן לו וילבש מה שימצא ויישן באשר ימצא, והמעט מן העולם מספיק לו עם כניעתו. והשני, כי הנכנע סובל בעת ביאת הפגעים אליו והתהפכות הענינים עליו בעבור שפלותו ונמיכות רוחו, והגאה פחדו גדול וסבלו מעט. והשלישי כי הנכנע יהיה מוצא חן יותר בעיני בני אדם, ואהוב להם וקרוב לדעתם ולהתנהג במנהגם. והרביעי בעניני העולם הבא, כי הנכנע קרוב להשיג החכמה בהמשכו אחרי החכמים והכנעו להם והליכתו אליהם. והחמישי כי הנכנע ממהר למעשה העבודה בחריצות ובזריזות, איננו מתגאה בהם ולא בוזה שום דבר מהם. והששי כי מעשה הנכנע מקובל אצל האלקים, כמו שאמר זבחי אלקים רוח נשברה, ועונו נמחל מהרה כשהוא שב ממנו.

ואלה עשרת שרשי הכניעה יתבאר לך מהם אחי שאר מעלות המדה החשובה הזאת העליונה הרמה... (שם פרק י)

תרגום יונתן:

...דאבא הוה מותיב לי ברישא ומן קדם יקריה הוינא מקבל, וכדון לית אנא מקבל. (בראשית נ כ)

רש"י:

ענו מאד - שפל וסבלן. (במדבר יב ג)

אבן עזרא:

צנועים - מלדבר ליצנות. (משלי ג לד)

כוזרי:

אמר החבר, אני רואה שאתה מגנה אותנו בדלות ומסכנות, ובהם היו מתפארים גדולי האומות האלו, כי אין מתפארים אלא במי שאמר "מי שהכה על לחייך הימני הכן לו השמאלי", ומי שלוקח טליתך תן לו חלוקך", והגיע הוא וחבריו וההולכים אחריו אחרי מאות מן השנים מן הבוז והיסורים וההרג אל ענינים נפלאים וידועים והם הם הפאר. וכן בעלי תורת ישמעאל וחבריו עד שגברו. ובאנשים ההם היו מתפארים ומתגדלים, לא במלכים האלה אשר גבה שיאם ורחבה מלכותם ונפלאו מרכבותם. אם כן ערכנו מקורבת אל האלקים יותר קרוב ממה שאם היתה לנו גדולה בעולם הזה. (מאמר א קיג)

משנה תורה:

דברי תורה נמשלו כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון אלא נוזלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח, שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו עוסק בתורה. (תלמוד תורה ג ט)

ספר חסידים:

שורש ענוה, במקום שיש גדולה וכבוד ירחיק עצמו ואל יכלול עצמו עם שאר בני אדם, כיצד שהיה לפני רבו וזכר קושיא או תמיה אשר תמה או תירוץ אשר תירץ אל יאמר לרבו או לחבירו כך תרצתי או כך הקשיתי, אלא כך הקשית, כדי שלא יהנה לבבו. ועוד יתן לרבו או לחבירו הכבוד ולא לו, שכן מצינו במשה שאמר ליהושע בחר לנו אנשים (שמות י"ז), מכאן למד רבן גמליאל וכתב שפיר מילתא באנפאי ובאנפי חבראי... וצריך שיקדים שם חבירו לשמו לכל דבר... וכשהוא שומע שחבירו מדבר דבר אחד והוא יודע אותה כמו כן אל יקפוץ ואל יכנס בדברי חבירו לומר ידעתיה, אלא ישתוק וישמענו, כי פעמים רבות יהיה אשר ישמע בדבר טעם אשר לא שמע, וגם מה הנאה יש לו להתפאר בדבר לאמר גם כמוך ידעתי. סוף דבר כל מה שאדם יכול למעט כבודו כדי להגדיל כבוד יראי ה' צריך לעשות, ואם יראה שאחרים מתכבדים בענוה ולו הבושת ישמע להם, כגון שהם גדולים ממנו והם אינם רוצים לילך לפניו, ובזה הוא מתבייש שיש לו לילך לפניהם, וקבל הבושת שדוחקים אותו והוא מצטער פן יאמרו עליו כמה הוא חצוף, כמה הוא מתגאה, יש לו לקבל הבושת כדי לכבדם, ולהם יחשב חטא ועון שמתכבדים בקלונו... כבר אמרנו שלא ישבח אדם בענוה שלו, ואם רוצה לשבח עצמו לתלמידיו ולחבירו כדי שילמד מדרכיו יכול הוא לשבח את עצמו, וכן מצינו אותו שהגיד לתלמידיו במה האריך ימים.

אל יעמוד אדם במקום שמשבחין אותו, שאי אפשר שלא יהנה בו, כל זכיות שאדם עושה ואין בו ענוה כמו תבשיל בלא מלח. וכל ענוה שאין בה יראת שמים כמאכל בלא תבלין. (טו)

וכן אל יהדר אדם כלל שיחשבוהו בני אדם, ואם ישבחוהו מה יתרון לאדם, היום כאן ומחר בקבר, היום חי ומחר רימה ותולעה. בכל המעלות זו היא המשובחת, הענוה, וכן הוא אומר והאיש משה עניו מאד. לא ילך אדם בקומה זקופה ולא בגילוי ראש, כי שכינה למעלה מראשו, לכן יש לו ללכת שחוח ולהיות מוראו עליו... והענוה נותנת חן ומורא בהשפל אדם עיניו קומתו ולא ילך בגילוי הראש מפני מורה השכינה, ועל כן יזכור תמיד בוראו כאלו נוכח פניו. (נג)

מעשה בחסיד אחד שהיה אחד מביישו ומדבר לו דברים רעים, אמרו לו הקהל נעשה לו נזיפה ונגזור עליו חרם. אמר להן אל תעשו, אמרו נעשה בשביל שלא יעשה לאחרים, אמר להם ממני תלמדו וכן תעשו, שאני סובל ואיני נותן לכם להתקוטט בשביל כך כשתשמעו את חרפתכם מני נבל כל היום מקול מחרף ומגדף אל תשימו לב לכל דבריו, הרי כתיב "והאיש משה ענו מאד", וכנגדו "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". (קפב)

שלשה אינם נודעים אלא בשלשה דברים, העניו בכעסו, והגבור במלחמה, והאוהב בשעת הצורך. (קפד)

"יהללך זר ולא פיך" (משלי כ"ז) אדם שנקרא אביו רבינו, כגון רבינו יעקב, אל יחתום כך ראובן בן רבינו יעקב, כי אם ראובן... ואל ישבח הוא בעצמו לא את אביו ולא את אמו, שנאמר (משלי ל"א) קמו בניה ויאשרוה. (קכב)

אדם מגיד לבניו או לתלמידיו כך אני עושה, כך היה אבי עושה, כך היה רבי עושה, כדי שהם יעשו כך, דכתיב (ש"ב כ"ב) "כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלקי". (שם קכג)

כשם שצריך אדם שיהא עניו מן המחרפים אותו, כך יש לו לעשות שבני ביתו וחבריו ותלמידיו לא יענו קשות, כיצד הרי שהיו מקללין אותו או מבזין אותו ובני ביתו וחביריו ותלמידיו רוצים לקלל ולחרף ולהכות את המחרף ואת המבזה לא יתנם וימנע מהם... ואל יתן העניו לשום אדם להתקוטט בשבילו, ואם יאמרו לו בן הזונה או לאשתו או לאבותיו או למשפחתו אל יתן לשומעים להתקוטט בשבילו, ואם רוצים לומר להמזלזל אותו עבריין, יאמר כל זמן שאינו אומר לכם דבר על תענו אותו דבר, אבל תגזרו עליו חרם. (תרנ)

רבינו בחיי:

עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד חיים (משלי כ"ב). שלמה המלך ע"ה הודיענו בפסוק הזה שבמדת הענוה יש כמה מעלות טובות נקשרות עמה. ועל דרך הפשט באור הכתוב כי השכר והתועלת המגיע מן הענוה בעולם הזה הוא ארבעה דברים, והן יראה ועושר וכבוד וחיים. כי מדת הענוה היא מדה גופנית בחברת הבריות, והוא שיהיה האדם ביישן וסבלן מכבד הבריות ומדבר בטובתן, ויהיה שומע עלבונו ושותק. ומתוך המדה הזאת הגופנית יעלה האדם למדת היראה שהיא מדה שכלית, ויבא גם כן לידי עושר, כי בעל הענוה הוא שמח בחלקו, וידוע כי הון עתק ימעט בעיני האדם עם הגאוה, ויספיק לו מעט עם הענוה, וכיון שהוא מסתפק במועט ואיננו מתאוה אל היתרונות והוא שמח בחלקו, הנה זה עושר, וכמו שדרשו ז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו, ויבא גם כן לידי כבוד, כי כשהוא נמנע מהתאוות והוא שפל רוח ושיספיק לו מה שעלה לחלקו, הנה זה לו כבוד... וכתיב (שם ט"ו) ולפני כבוד ענוה, כי מי שיש לו כבוד מדת הענוה קדמה לו כבר, ויבא לידי חיים כי המתאוה אל היתרונות הנה הוא דואג כאשר לא יעשיר ולא יקום חילו כתאות נפשו וחייו חיי צער על שלא השיג כל חפצו והדאגה מקצרת החיים, נמצא מצטער על עולם שאינו שלו. אבל השמח בחלקו לא ידאג על מה שלא קנה וימלט מן הדאגה ויחיה חיי שלוה.

ועל דרך המדרש, עקב ענוה יראת ה', מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה, דכתיב (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה', וכתיב (משלי כ"ב) עקב ענוה יראת ה'. עושה מלת עקב מלשון עקב. ולמדנו מזה כי מדת הענוה גדולה מן החכמה, כי היראה שהיא בראש החכמה הלא היא עקב לרגלי הענוה. וידוע כי לכל מדה שבמדות יש שתי קצוות, קצה ראשון וקצה אחרון, ועוד יש שלישי והוא המצוע, ומדת הענוה היא ממוצעת, כי היא אמצעית בין הקצה הראשון שהיא הגאוה, והשני שהיא השפלות... אבל במדת הענוה הוזהרנו בה שיטה האדם את עצמו אל הקצה האחרון, שהוא מדת השפלות, ולא יבחר להשאר בדרך המצוע פן יתקרב לגבול הגאוה, שהיא המדה המגונה המזקת האדם והמטרדת אותו בגוף ובנפש מן החיים המקריים ומן החיים הנצחיים. ועל זה אמרו ז"ל במוסרם, מאד מאד הוי שפל רוח. שמדת הענוה מפוארה ומעולה ומעלתה עצומה ומפורסמת לעין. לכך הזכיר דוד המלך ע"ה על עצמו (תהלים ל"א) "לב נשבר ונדכה", ואף על פי שהיה מלך גדול ונביא, וגדול שבשבעים זקנים, הפליג על מדת הענוה וקרא עצמו לב נשבר ונדכה. וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהיה ראש הנביאים כולם, ולא שבחו הכתוב בשאר המדות העליונות שהיו בו, רק במדת הענוה, והוא מה שאמר "והאיש משה ענו מאד" (במדבר י"ב), והזכיר מאד, לבאר כי לא רצה לעמוד על המצוע בלבד, שהוא לשון ענו... (ויקרא א א הקדמה)

לב צדיק יהגה לענות, ופי רשעים יביע רעות (משלי ט"ו). שלמה המלך ע"ה למד בכתוב הזה על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי ב' הקצוות איש על עברו מקצהו, וגלה לנו על מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע, כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י') "לענות מפני", שתרגומו לאתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו, ידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב... ודבר ידוע כי השפלות מדה עליונה ומעלה רמה, שכן שרשו רז"ל אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כשירים, שנאמר (דברים ל"ג) "ומתחת זרועות עולם", וזה משפט הצדיקים שמשפילין עצמם... ואין השכינה שורה אלא בשפלי הרוח, שכתוב (ישעיה כ"ז) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". ואין התורה מתקיימת אלא בשפלי הרוח, הוא שדרשו רז"ל למה נמשלה התורה למים... וכן אמרו במדרש (דברים ל') "לא בשמים היא", לא תמצא בגסי הרוח באותן שמתגאין עצמן עד לשמים אלא במי שממית עצמו עליה... (שם כה א הקדמה)

...יבאר כי בזכות ענותנותם שלא יצאו האהלה זכו שיתנבאו במחנה עצמו, ומצינו מקרא מלא שבזכות הענוה אדם זוכה לרוח הקודש, שכן כתיב (ישעיה ס"א) "ורוח ה' אלקים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים". ובזכות הענוה שהיתה בהם היה להם יתרון מעלה על הזקנים, שהרי הזקנים לא נתנבאו כי אם עד למחר, ואלו התנבאו עד ימות המשיח... (במדבר יא כה)

דרשו ז"ל במסכת סוכה סוף פרק לולב וערבה, "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך" (מיכה ו')... והצנע לכת זה הכנסת כלה והוצאת המת. והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שדרכם לעשות בפרהסיא אמרה תורה הצנע לכת, דברים שדרכן לעשות בהצנע על אחת כמה וכמה... צריך אדם להזהר במדת החסד, שעם מדה זו יתמשל לבוראו ית' וילך בדרכיו, כי המדה הזאת היא ממדות השי"ת, ובה הוא יתעלה מנהיג עולמו, ובה נברא העולם... וכל הזהיר במדת החסד הוא מי שנפשו שפלה, והוא הירא את השי"ת, והמדה הזו שהחזיק בה בחייו שואבת נשמתו לחיי העולם הבא... (כד הקמח אבל ג)

ודבר ידוע כי מדת הגאוה בקצה האחד, ומדת השפלות בקצה השני, ומי שמתנהג בענין הבינוני ועומד על המיצוע יקרא ענוה... אבל במדת הגאוה אנו מוזהרים שלא יספיק לנו שנעמוד על המיצוע, ונעתיק עצמנו אל מדת השפלות העומדת בקצה האחרון...

אין מדת השפלות נצטוינו בה שינבל עצמו בעיני הרואים, או שיבזוהו בני אדם ולא יחוש אליהם, כי האדם החביב שנברא בצלם אלקים ראוי הוא שיחוש על כבוד עצמו ועל מעלת נפשו השכלית, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם שהוא צריך לחוס על כבוד תורתו, ואם בזין אותו והוא מוחל בלתי אם יפייסוהו הרי הוא מבזה את התורה ומחלל אותה... אבל ענין השפלות הוא שיהיה אדם שפל רוח בדבריו ובמעשיו לכל אדם, ואין צריך לומר לחביריו ולגדולים ממנו, ושישמע עלבונו וישתוק, ושיעביר על מדותיו למי שחטא לו כל זמן שלא עשה כן במזיד ולא התמיד בזה..

וצריך הוא גם כן שיהיה לבו נשבר בקרבו, לפי שבמדה הזו היצר נכנע והחומר מדלדל, וכבר אמרו ז"ל אין מוסרין שם בן ארבעים ושתים אלא למי שעומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר, ולבו נשבר בקרבו... וכדי להורות שמדת השפלות אהובה אצל השי"ת יתעלה כשם שמדת הגאוה שנואה לפניו, לכך בחר בהר סיני לתת בו תורה, והוא שכתוב "ההר חמד אלקים לשבתו" (תהלים ס"ח), וכן בחר הקב"ה באזוב שהוא שפל בכל האילנות... (שם גאוה, וראה שם עוד)

ידוע כי מדת ההכנעה היא מעיקרי התורה ועבודה, שאין עבודת העבד שלימה אצל האדון עד שינהג עצמו מדת העבדות, וממדת העבדות היא ההכנעה, כי מתוך ההכנעה יהיה לבו של אדם שלם עם הקב"ה, וענין ההכנעה היא קריעת הלב...

היסורין הן סבה להכנעה, שנאמר "ויכנע בעמל לבם", ומי שיש לו יסורין ואין לו הכנעה הלא זה דבר קשה עד מאד...

כמה גדול כח ההכנעה לפני השי"ת, שכל זמן שאדם מכניע את יצרו ומביאו תחת שעבוד עבודת השי"ת, אפילו היה רשע גמור כאחאב מובטח לו שתגיע לו ממנה תועלת גדולה, שכן מצינו באחאב שהיה מפושעי ישראל, וכשהכניע את יצרו כתוב עליו. "הראית כי נכנע אחאב מפני" וגו', וכן מצינו במנשה...

והנה רז"ל בארו לנו כי מדת הכנעת היצר דוחה מצות עשה של תורה, מצות פריקה, אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף את יצרו, וזה עיקר התורה שיכוף אדם את יצרו ויכניע לבו מן התאוות הגשמיות שלא יבא בדבר מהם כנגד השם יתעלה... (שם הכנעה, וראה שם עוד)

...והנה לשון בושת הוא לשון כולל הצניעות והענוה, והוא כולל גם כן הבזיון והחרפה, הצניעות והענוה הוא שנחייב אדם שיהיה לו בושת מהקב"ה ומן הבריות... (שם הלבנה)

"עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים" (משלי כ"ב). יודיע הכתוב הזה שבח מדת הענוה, כי יש כמה מעלות נקשרות עמה, וביאור הכתוב כפשוטו, כי השכר והתועלת המגיע לו לאדם מן הענוה בעולם הזה הוא ד' דברים, ואלו הן, יראה, ועושר, וכבוד וחיים. ומן הידוע כי מדת הענוה היא מדה גופנית בחברת הבריות, והוא שיהיה אדם ביישן וסבלן ומכבד את הבריות ומדבר בטובתן, ויהיה שומע עלבונו ושותק, ומתוך המדה הגופנית יעלה אדם למדת היראה שהיא מדה שכלית, ויבא גם כן לידי עושר, כי בעל מדת הענוה הוא שמח בחלקו, וידוע כי הון עתק ימעט בעיני האדם עם הגאוה, ויספיק לו המועט עם הענוה. ויבא גם כן לידי כבוד, כי כשהוא נמנע מן התאוות והוא שפל רוח יספיק לו מה שעלה לחלקו, הנה זה לו כבוד, והוא שכתוב "ושפל רוח יתמוך כבוד" (משלי כ"ט). ויבא לידי חיים, כי המתאוה אל היתרונות הנה הוא דואג כשלא יעשיר ולא יקום חילו כאות נפשו, והיו חייו חיי צער על שלא השיג כל חפצו, והדאגה מקצרת הימים, ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו. אבל השמח בחלקו לא ידאג על מה שלא קנה, וימלט מן הדאגה ויחיה חיי שלוה...

ובבראשית רבה: גדולה מדת הענוה, שאפילו בהקב"ה נאמרה, שנאמר "ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני" (תהלים י"ח)... וענותך תרבני, וכי יש ענו מן האלקים, תלמיד יושב לפני רבו ללמדו, וכשגומר התלמיד אומר לרב הוגעתיך, אבל ישראל היו למדים מן הקב"ה, וכשבאין ליפטר אומר להם הקב"ה הרבה הוגעתי אתכם...

וכדי להפליג על מדת הענוה ובעבור הראות את יקר תפארת גדולתה אמרו כי המחזיק בה הוא מובטח שהוא בן העולם הבא, שאמרו במסכת סנהדרין (פ"ח ב') שלחו מתם אי זהו בן העולם הבא, ענותן ושפל ברך מכיך נפשיה, שייף ועייל שייף ונפיק, לעי באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה... הרי שהקדים מדת הענוה שהיא עליונה על כלם, ואחר כך פרט מדת הענוה בגוף ובנפש, שפל ברך, והוא שיהיה שפל עם בני העולם בענין משאו ומתנו בנחת עם הבריות, זהו מדת הגוף. מכיך נפשיה הוא רוח שפלה, שלא יהיה גבה רוח, וזהו מדת הנפש... שהוא משפיל את עצמו אצל הכל והוא מעורב עם הבריות, רוח נמוכה היא מדת הענוה... וביאר הר"ם ז"ל נפש שפלה הוא הזהירות, ורוח נמוכה היא הענוה היתירה, ושלש מעלות ההן נתפרסמו לאברהם אבינו...

וידוע כי מדת הענוה מדרכי השי"ת היא, ואנחנו מקבלי התורה נצטוינו שנלך בדרכי השי"ת, שנאמר "והלכת בדרכיו"... ולא ניתנה תורה לישראל עד שנתלבשו במדת הענוה, הוא שכתוב במעמד הקדוש, "כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", והיה לו לומר יראתו בלבבכם, אבל דרשו רז"ל יראתו על פניכם זו הבושה, ומדת היראה שהיא כוללת יראת הלב ויראת הפנים היא עיקר כל התורה כולה. (שם ענוה)

בעל הטורים:

והוא הצעיר - בגימטריא הוא הקטין עצמו, לכך זכה ויצא ממנו יהושע שהוא מלא חכמה. (בראשית מח יד)

מהר"י יעבץ:

מאד מאד הוי שפל רוח... אם יבזוך אחרים לא תחת מהם ומגדופיהם, ונתן סבה שתקות אנוש רמה, כי אותו האנוש העריץ אשר חרפך וגדפך מחר תאכלהו רמה, ומה לך ולחרפתו... והעושה כן מורה רוב האחזו בעולם העליון עם א-להין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי, ולכן לא ירגיש בחרפת העולם... ודע כי המופת המובהק על האדם אם השי"ת לנגדו תמיד, שזה פרי כל התורה, כאומרו (דברים ו') "את ה' אלקיך תירא ואתו תעבוד ובו תדבק", השפלות, וההפך הגאוה. ואתן לך משל על זה משני אנשים, להם אלף דינרים לכל אחד, והאחד בכפר אשר כל אנשיו לא ישיגו אלף דינרים, אין ספק אלא שיתגאה זה על אנשי הכפר, והשני דר בצור אשר סוחריה שרים, זה ישפל בעיניו אשרו והיה לאין. כן מי שהוא רחוק מן השי"ת וממלאכיו ומחסידיו מתגאה על שלמטה ממנו, אמנם הצדיקים אשר השי"ת לנגדם תמיד ישפלו לנגדו עד עפר, כי בהביטם במעלת השי"ת ובמלאכיו ובחסידיו אשר מעולם ישפלו מאד בעיניהם...

ועתה אגידה נא לכם מה שספרו על אחד מן החסידים. אמרו כי חסיד אחד נשאל איזה יום שמחת בכל ימיך. ואמר פעם אחת הייתי הולך בספינה עם סוחרים נושאים מטוב הסחורות, ולבעבור התבודד עם בוראי הלכתי אל ירכתי הספינה ושכבתי שם בשפל המקומות. ויקם אחד מבחורי הסוחרים ויבזני בעיניו וירק בפני וגלה ערותו והשתין עלי, ותמהתי מעזותו, וחי ה' לא דאבה נפשי למעשהו כלל. ובעברו מעם פני שמחתי שמחה גדולה שהגיעה נפשי אל זה השעור מן הענוה, כי ידעתי ממנה כי לה מהלכים בין העומדים, כי משלה על חמרה עד אשר לא הרגישה כלל, וכבר אמרו ז"ל כי אלה הזוכים לתחיה... (אבות ד ד, וראה שם עוד)

ישמעו ענוים וישמחו - דרך כל אדם לשמוח בראותו סברתו יוצאת לאור ומתבארת בחוש, כאומרו צדיקים יראו וישמחו ועולתה תקפץ פיה. והענוים הם המאמינים בכל דברי השי"ת, בין יודע להם סבה בין יעלם מהם, ועתה בשמעם מה שקרה לי על שקראתי תגר על מי שלא ידעתי בו סיבה, ועתה אני מהלל לשי"ת ואומר שאברכנו בכל עת, יתחזקו באמונתם המפוארה וישמחו בה. (תהלים לד ג)

מדרש שמואל:

ושמעתי שכונת אומרו מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם הוא, שיהיה השפלות ניכר בעיני כל אדם ושיודו כלם שאתה שפל, ולא שתהיה שפל בעיניך כפי סברתך. (אבות ד ד)

והר"י אברבנאל כתב הוי ממעט בעסק, רוצה לומר בעניני העולם, ועסוק בתורה הרבה, ואם תרצה לעשות זה הוי שפל רוח בפני כל אדם, לפי שרוב עסקי האדם ועניניו העולמיים הלא הם להתמדת כבודו המדומה, ולכן יצטרך לאסוף ולכנוס כדי שיוציא ויתן בעבור שלא ירד מכבודו, ולכן אמר והוי שפל רוח בפני כל אדם, כי כאשר תהיה שפל רוח תסתפק בהכרחי ולא תבקש המותרות ותעשה תלמוד תורה עיקר. (שם שם יב)

מנורת המאור:

גדולה ענוה שבה הקב"ה משובח ומפואר... על כן יש לו לאדם להתדמות למדת בוראו בכל כחו, כדי לעלות במעלה העליונה ולהדבק בענוה, ובזה יהיה אהוב עם ה' ועם אנשים. וכשיאחז במדת הענוה יהא פרוש ומובדל מכל טינוף בני אדם ויהא זריז בכל דברי קדושה וטהרה ופרישות, כי בחמשה דברים הענוה ניכרת, אחד, שימחול למי שהרע לו, ואפילו יכול לשלם לו, כי מפני ענותנותו אינו מקפיד על מי שהרע לו. שנית, אם יבואו עליו צרות בגופו או בממונו, או ימותו בניו או קרוביו, יצדיק עליו את הדין ויקבל משפטי השם באהבה, כי מדרכי הענוה הוא המקבל עליו היסורין. שלישית, אם יכבדוהו בני אדם אל יתגאה, אלא ידריך עצמו בדרך הענוה ולא יגבה לבו, שכן מצינו באברהם אבינו ע"ה שכבדו עפרון וקראו "אדוני נשיא אלקים", והוא השפיל עצמו ואפילו לפני הפחותים, שנאמר "וישתחו אברהם לפני עם הארץ". רביעית אם המציאו השם חכמה ובינה ועושר גדול ושררה, או חן בעיני המלך, או שאר הדברים שרגילין בני אדם להתגדל בהם אל יגבה לבו על חבריו, אלא יהיה עניו וצנוע ויתנהג כפי מה שהיה רגיל קודם השררה. חמישית, כשיראה יסורין באין עליו יעשה תשובה מיד בפרהסיא ולא יניח מלעשותה מפני הגאוה... (נר ז הקדמה)

ואם יביט אדם מאין נולד ולאין עתיד לילך יהא תמיד שפל רוח וינצל מעבירה, כמו ששנינו בפרק ג' מאבות, עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באתה ולאין אתה הולך וגו'. והשפלות לאדם בעולם הזה מביאתו לכבוד העולם הבא, שאין לו ערך ודמיון, כדגרסינן במגלה ט"ו ב', אמר רבי חנינא עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, דכתיב (ישעיה כ"ח) ביום ההוא יהיה ה' צב-אות לעטרת צבי וצפירת תפארה לשאר עמו.... לשאר עמו למי שמשים עצמו כשירים...

וגם מביאתו לאדם לאריכות חיי העולם הזה, כגרסינן בפרק חלק צ"ב א' לעולם הוי קבל וענו קיים... שאותם שהם שפלי רוח ונשברי לב קרובים יותר אל השם יתברך והוא שומע תפלתם, כדגרסינן בפסחים אמר רבי אבא בר יודן מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם, פסל בבהמה עורת או שבור, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה... (שם כלל א חלק א פרק ב)

גדול שכר מצות הענוה אשר בו זוכה אדם אל החוט המשולש, שיתאוה כל אדם עושר וכבוד וחיים, שנאמר "עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים" (משלי כ"ב ד'). גדולה ענוה שבה נשתבח אברהם אבינו ע"ה, מפני שהיו בני דורו הגדולים שבהם כגון עפרון החתי מנשאים אותו והיו קוראים אותו אדוני נשיא אלקים, והוא ע"ה היה משפיל עצמו עמהם ומתנהג עמהם במדת הענוה, ואפילו לפחותים שבהם, שנאמר "וישתחו אברהם לפני עם הארץ"...

גדולה ענוה שבה נשתבח יצחק אבינו ע"ה, שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו... כשבא אצלו אבימלך מרוב ענותנותו קבלו באהבה ושלחו לשלום. גדולה ענוה שבה נשתבח יעקב אבינו ע"ה, דכתיב "כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי". גדולה ענוה שבה נשתבח משה רבינו ע"ה שנאמר "והאיש משה ענו מאד". גדולה ענוה, שבה נתגדל אהרן הכהן ע"ה, שבהיותו כהן גדול היה מרים את הדשן לעבודת הא-ל יתברך, והיה משפיל עצמו לקרא "רבי" לכל אדם, כדי להביאו לתלמוד תורה. גדולה ענוה שבה נתפאר דוד המלך ע"ה באמור על עצמו "ואנכי תולעת ולא איש" וגו'. וכן מצינו בכל צדיק וצדיק שבכל דור ודור שכל מה שהיה הקב"ה נותן להם גדולה היו משפילין את עצמן, ולפיכך נמשלו ישראל לגפן... מה גפן זו כל אשכול שהוא גדול מחברו הוא יותר נמוך, כך ישראל, כל מי שהוא גדול מחברו צריך להיות עניו יותר מחברו...

גדולה ענוה שמצלת לבעליה ביום חרון אף ה' מכל צרה, והקב"ה מגן בעדו ושומרו ומסתירו תחת כנפיו עד יעבור זעם, שנאמר "בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו" (צפניה ב'). גדולה ענוה, שמנחלת לבעליה כסא כבוד, שנאמר "מקימי מעפר דל וכסא כבוד ינחילם" (ש"א ב).

גדולה ענוה שבישועת ישראל הענוים יהיו מפוארים ועלוזים בכבוד, שנאמר "יפאר ענוים בישועה יעלזו חסידים בכבוד", ולא יפחדו הענוים מחבלו של משיח, אבל יהיו נצולין בצדק ובמישור, שנאמר "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ". ולא עוד אלא שיתענגו ויתעדנו בחלקם ובנחלתם שנאמר "וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום". (שם חתימה)

תומר דבורה:

עוד להיות האדם דומה לקונו, בסוד מדת הכתר, צריך שיהיו בו כמה גופי פעולות שהם עיקר ההנהגה.

הא' הכוללת הכל, היא מדת הענוה, מפני שהיא תלויה בכתר, שהרי היא מדה על כל המדות ואינה מתעלה ומתגאה למעלה, אמנם יורדת ומסתכלת למטה תדיר. וזה משני טעמים, האחד, שהוא בוש להסתכל בסיבתו אלא מאצילו מביט בו תמיד להיטיבו, והוא מביט בתחתונים, כך האדם צריך שיבוש מלהסתכל לצד מעלה להתגאות, אלא תדיר יסתכל לצד מטה, להפחית עצמו כל מה שיוכל. והרי המדה הזאת היא תלויה דרך כלל בראש, שאין האדם מתגאה אלא בהרמת ראשו כלפי מעלה, והעני משפיל ראשו למטה...

לפיכך צריך כל אדם להרגיל עצמו באלו המדות מעט מעט, והעיקרית שיתפוס, שהיא מפתח הכל, הענוה, מפני שהיא ראש לכולן, בחינה ראשונה בכתר, ותחתיה יוכלל הכל. והנה עיקר הענוה הוא, שלא ימצא בעצמו ערך כלל, אלא יחשוב שהוא האין, וכמאמר העניו (שמות ט"ז) "ונחנו מה כי תלינו עלינו", עד שיהיה הוא בעיניו הבריה השפלה שבכל הנבראים ובזוי ומאוס מאד. וכאשר ייגע תמיד להשיג המדה הזאת, כל שאר המדות נגררות אחריה, שהרי הכתר, המדה הראשונה אשר בו, שנראה עצמו לאין לפני מאצילו, כך ישים האדם עצמו אין ממש ויחשוב העדרו טוב מאד מן המציאות, ובזה היה לנוכח המבזים אותו כאלו הדין עמהם, והוא הנבזה אשר עליו האשם, וזו תהיה סיבת קנין המדות הטובות.

ואני מצאתי תרופה להרגיל האדם עצמו בדברים אלו מעט מעט, אפשר שיתרפא בה מחולי הגאוה ויכנס בשערי הענוה, והוא תחבושת הנעשה משלשה סמים:

הא', שירגיל עצמו להיות בורח מהכבוד כל מה שיוכל, שאם יתנהג שיכבדוהו בני אדם יתלמד בהם על צד הגאוה, ויתרצה הטבע תמיד בכך, ובקושי יוכל להרפא.

הב', שירגיל מחשבתו לראות בבזיונו, ויאמר עם היות שבני אדם אינם יודעים את גריעותי, מה לי מזה, וכי אני איני מכיר בעצמי שאני נבזה בכך וכך, אם בהעדר הידיעה וחולשת היכולת ובזיון המאכל והפרש היוצא ממני וכיוצא, עד שיהיה נבזה בעיניו נמאס.

הג', שיחשוב על עונותיו תמיד וירצה בטהרה ותוכחת ויסורים, ויאמר מה הם היסורין היותר טובים שבעולם, שלא יטרידוני מעבודת ה', אין חביב בכולם מאלו שיחרפוהו ויבזוהו ויגדפוהו, שהרי לא ימנעו ממנו כוחו ואונו בחלאים ולא ימנעו אכילתו ומלבושו ולא ימנעו חייו וחיי בניו במיתה, אם כן ממש יחפוץ בהם ויאמר מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ומלקיות, המחלישים כחי מעבודת ה', ואני לוקח אותם בידי, יותר טוב אסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם לי ולא יסור כחי ולא יחלש. ובזה כשיבואו העלבונות עליו ישמח בהם, ואדרבה יחפוץ בהם ויעשה מג' המינים אלו תחבושת ללבו ויתלמד בזה כל ימיו.

ועוד מצאתי משקה טוב מאד, אבל לא יועיל המשקה כל כך כמו שיועיל אחר תחבושת הנזכר לעיל, והוא שירגיל עצמו בשני דברים. הא' הוא לכבד הנבראים כולם, אחר שיכיר בהם מעלת הבורא אשר יצר האדם בחכמה, וכן כל הנבראים חכמת היוצר בהם, ויראה בעצמו שהרי הם נכבדים מאד מאד, שנטפל יוצר הכל החכם הנעלה על כל בבריאתם, ואילו יבזה אותם חס ושלום, נוגע בכבוד יוצרם, והרי זה ידמה אל חכם צורף, עשה כלי בחכמה גדולה, והראה מעשהו אל בני אדם, והתחיל אחד מהם לגנותו ולבזותו, כמה יגיע מהכעס אל החכם ההוא מפני שמבזין חכמתו בהיותם מבזים מעשה ידיו. ואף הקב"ה ירע בעיניו אם יבוזו שום בריה מבריותיו...

הב' ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים, כאלו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם, ואפילו הרשעים יאהב אותם בלבו, ויאמר מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום... ובמה יאהב, בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם, ולא יסתכל בנגעיהם אלא במדות הטובות אשר בהם, ויאמר בלבו, אילו היה העני המאוס הזה בעל ממון רב, כמה הייתי שמח בחברתו, כמו שאני שמח בחברת פלוני... והרי בעיני ה' חשוב ממני, שהוא נגוע מדוכא בעוני ויסורים ומנוקה מעון, ולמה אשנא מי שהקב"ה אוהב. ובזה יהיה לבבו פונה אל צד הטוב ומרגיל עצמו לחשוב בכל מדות טובות שזכרנו. (פרק ב)

שערי קדושה:

נמצא כי אבות המדות הרעות הן ארבעה, הגאוה, והכעס הנכלל ומתדבק עמה, והשיחה הבטלה, ותאות התענוגים, והעצבון... והפכן הן ארבע מדות טובות נמשכות מארבעה יסודות הטוב שבנפש היסודית, והן: הענוה, שהיא תכלית השפלות, מתרחק מכל מיני כעס בגלוי על ידי גאוה... (חלק א שער ב)

אמנם הענוה והשפלות אין מדה גדולה הימנה, כי משה רבינו ע"ה, רבן של כל הנביאים בתורה ובמצוות לא נשתבח אלא בענוה, "והאיש משה ענו מאד", צא ולמד מן הקב"ה שהניח שמי מרום וירד לשכון אצל השפלים, שנאמר "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח"... (חלק ב שער ד, וראה שם עוד)

ארחות צדיקים:

הענוה היא מדה נחמדת ומעלה טובה והיא היפוך הגאוה. ומי שיש בו המדה הזאת, כבר השיב נפשו מכמה מיני רעות. ומי שהגיע אל מעלה זאת הנכבדת עושה מצוה ומקבל שכר לפי גודל ענותנותו, כי הענוה שורש העבודה, ומעשה קטן של הענו מתקבל לפני השם ב"ה אלף ידות יותר ממעשה גדול של הגאה... אבל במדת הענוה והשפלות מגיע לכל טוב, כי "ולענוים יתן חן" (משלי ג'), וכיון שיש לו חן בעיני הקב"ה צועק ונענה מיד, שנאמר "טרם יקראו ואני אענה" (ישעיה ס"ה), ועושה מצות ומקבלים אותן בנחת ובשמחה... ולא עוד אלא שמתאוה להן, שנאמר (מלאכי ג') "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים".

ומה היא הענוה, הכנעה ושפלות הנפש, ויחשב עצמו כאין, וחייב אדם בכל עת ובכל זמן, להיות נבזה בעיניו, ושפל רוח, ורך לב, ורוח נשברה. שורש הענוה היא נגד הבורא, שיחשב בעצמו, בעוד שהוא שליו ושקט ובריא ועשיר, אשר הבורא ב"ה היטיב עמו טובה ושהוא אינו ראוי לה, ושיחשוב גדולת הא-ל ורוממות תפארתו, ויחשוב, מה אני, הלא אני בריה שפלה מאד, ואני עומד בעולם השפל והכלה. ויחשב כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות... אבל הנכנע לפני הבורא ב"ה כשיחלה גופו או אחד מאבריו, או בעת שמתים בניו ואוהביו, או בעת ירידתו מעשרו וגדולתו, או כשיזקין, באמת לעולם הענוה והשפלות מקובל לפני השם ב"ה, אך לא הגיע בזה לעיקר הענוה.

וחייב אדם להתנהג בענוה במשא ומתן עם בני אדם ובעניני הממון, לעשות לפנים משורת הדין עם כל אדם, וכל הנהגתו עם העולם הכל יהא בשפלות ובנחת, ועיקר הענוה שיכנע לאותם שהם תחתיו, כגון לעבדיו ולבני ביתו, ולאותם עניים שהם מתפרנסים ונהנים ממנו, והוא אינו צריך להם ואינו ירא מהם, והנכנע ליתומים, לאלמנות ולגרים וסובל טרחם ומשאם, והשומע חרפתו ואינו משיב מחמת גודל ענותנותו זו היא ענוה ישרה מאד. יש עוד ענוה טובה מאד, כגון מי שנכנע לפני רבותיו ולפני חכמים ולפני צדיקים ההולכים בדרכים הישרים... ויש עוד ענוה טובה מאד, שיכנע לפני תלמידיו ויפרש להם כל ענין סתום, לגדול לפי גדלו ולקטן לפי קטנו, ויפרש ויחזר ויפרש בסבר פנים יפות עד שיבינו... ועוד יש ענוה גדולה, ללמד לפני הקטנים ולדרש מהם מה שנעלם ממנו... וההולך בדרך זו מזכה את הרבים, כי הוא נושא חן בעיני כל רואיו, וכל מעשיו וסדרי עניניו מקובלים להם, ומתוך כך הם חומדים לעשות כמוהו...

הענוה נכרת באדם בששה דברים. הראשון, בחוזק כעסו של אדם, כגון שבזהו אדם מאד בדברים או במעשים, ויש לו כח להנקם ממנו, ומושל ברוחו ומוחל לו בעבור הבורא ב"ה, זה סימן לענוה. ולפעמים אסור למחול, כגון תלמיד חכם שבזהו ברבים, עד שיפיסהו.

השני, כאשר בא לו הפסד גדול, או שימותו בניו וקרוביו, ומצדיק דין הבורא ב"ה עליו ומקבל מאהבה...

השלישי, אם ישמע שהעולם משבחים אותו על חכמתו ועל מעשיו הטובים, לא ישמח בלבו על זה, אלא יחשב שמעשיו הטובים הם מועטים נגד מה שהוא חייב לעשות, ואינם אלא כטפה בים הגדול. וכל שכן אם יאמרו עליו מעשים טובים שלא עשה, שלא ישמח... לפיכך מי שסובל בזיונו ושותק, בזה ניכר שהוא ענו, וכן מצינו בהלל הנשיא באחד שבזהו בדברו, שאמר לו אל ירבו כמותך בישראל, ולא הקפיד...

הרביעי, אם הבורא ב"ה מטיב לו בעושר ובבנים, ונותן לו חכמה יתרה ותבונה וכבוד, יוסיף ענוה ושפלות לפני הבורא ב"ה, ויכבד בני אדם וייטיב להם יותר מבתחלה...

החמישי, כשמוכיח את עצמו במה שעשה רעה לאדם במעשים או בדברים, ואינו צריך לאותו אדם לשום דבר, ואינו מקוה לקבל טובה ממנו, וילך מעצמו בלתי הפצרת אחרים, ומבקש ממנו מחילה ומכניע עצמו לפניו ומתקן את שעיות ומדבר לו תחנונים, גם זה סימן לענוה.

הששי, שיתנהג במענה רך, כמו שנאמר (משלי ט"ו) "מענה רך ישיב חמה", ובקול נמוך, כי זה מדרך השפלות... ולא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים, כמו שנאמר (שמות ל"ג) "הורד עדיך מעליך", ויהיו תמיד עיניו שחות... ולא יתעסק בתענוגים... כל אלו סימני הענוה.

הענוה היא סולם לעלות לדרכי הקב"ה, שנאמר (תהלים כ"ה) "ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו", וממנו יגיע להשיג יראת השם ב"ה, שנאמר (משלי כ"ב) "עקב ענוה יראת ה'"... ומי שמשים לבו רך כבשר תפלתו נשמעת, דכתיב (ישעיה ס"ו) "יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'"... (סוטה ה' ב') אמר ר' יהושע בן לוי בוא וראה כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקב"ה, שבזמן שבית המקדש קים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו... אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה (תהלים נ"א), ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר (שם) לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה.

הרבה ענפים טובים צומחים משורש הענוה, הענו הוא סבלן, ומהסבלנות יבוא שלום, כי בענוה ישקיט כעס של אדם הכועס עליו... הענו יש לו חן, שנאמר (משלי ג') "ולענוים יתן חן". הענו תפלתו מקובלת לפני הקב"ה, יען כי הוא מעביר על מדותיו. ובגלל זה נתקבלה תפלתו של רבי עקיבא כשאמר אבינו מלכנו וכו' (תענית כ"ה ב'). הענו זוכה להתחכם, כי יכנע לפני חכמים ומתאבק בעפר רגליהם... הענו בורח מן הגדולה ומן הכבוד, ובזה תלויה הצניעות, שנאמר (מיכה ו') "והצנע לכת עם אלקיך". הענו שמח בחלקו שחלק לו הקב"ה, הן רב הן מעט... ובזה ישקט לבו מטרדות העולם הזה, ומתוך כך לבו פנוי לתור בחכמה ולעבודת הקב"ה. הענו ידין כל אדם לכף זכות... מומי הענו נשכחים, מחמת שהעולם רוצים בכבודו, וגם עוזריו רבים. אמרו על אחד מן המלכים, שהיו יושבים אצלו לילה אחד אנשים רבים, וקם הוא בעצמו ותקן הנר שלא יכבה. אמרו לו למה לא צויתנו, אמר להם מלך קמתי ומלך שבתי. ואמרו, כל מעלה מתקנאים בה בני אדם, חוץ מן הענוה. ואמרו, מי שהוא נבזה בעיני עצמו - גדול בעיני אחרים.

אך מה שצריך להרחיק במדה זאת, שלא יהא ענו ונכנע לפני הרשעים... ואם יש יכולת בידו, יק­ם מן הרשעים לכבוד השם...

יש עוד ענוה שהיא רעה מן הגאוה, כענין שעשו נביאי שקר, שהיו לובשים בגדים כמו נביאי האמת, למען יקבלו כזביהם ושקריהם... ואין חוששים לקים המצוות רק ברבים ולא כשהם ביחיד, וגונבים דעת הבריות, אלו הם מחללים השם ב"ה יותר מכל הגאים, והם גורמים שאין העולם מאמינים לטובים והם נחשדים מבני אדם...

לכן הקיצה ואל תתעלם לרפאת הגבהות והרמאות ממך, ולא תמנע בעבור שתראה הרבה מבני גילך עושים כן, שאינם מסירים הגבהות והרמאות... לכן עיין על נפשך והשתדל בכל כחך, ואל תתן עיניך במי שלמטה ממך במעלת החכמה ובעבודת הקב"ה, כי בזה תקצר בעבודה ובחכמה, אך תתן עיניך ולבך במי שהוא למעלה ממך... (שער הענוה, וראה שם עוד)

מהר"ל:

ובפרק קמא דתענית אמר רב חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה... במאמר הזה בא לבאר איזה מדה ידבק בה עד שמצד אותה מדה אפשר שיזכה לתורה וזולת המדה אי אפשר בשום אופן שיגיע אל התורה, והמדה הזאת היא הענוה, ומדה העצמית שגרמה למשה שהיה מקבל התורה היא הענוה אשר היתה עמו יותר מעם כל אדם אשר על פני האדמה, ולכך זכה לתורה... וכך התורה שהיא שכלית ואין גבול לה, לכך מנחת מקום הגבוה, היינו גס רוח שמגביל עצמו שכל כך הוא גדול והולכת למקום נמוך, הם שפלי רוח בעלי ענוה, שאין מגבילים עצמם ואין מחשיבים עצמם לכלום, כאילו הם אינם דבר מוגבל, ומפני כך נמצאת התורה אצלם. וכבר בארנו בנתיב הענוה כי הענוה יש בה מדת פשיטות, כי אין מחשיב עצמו לדבר כי זהו עצם הענוה, אבל המחשב עצמו לדבר והוא חשוב בעיניו, אין זה מדת הפשיטות, ולפיכך אין התורה שהוא שכל פשוט ראוי לעמוד בו רק במי שהוא פשוט ואין מחשב עצמו לדבר... (נתיב התורה פרק ב)

...ואמר גדול השלום שניתן לענוים. דבר זה יש לך להבין מן הדברים, כי מדת הענוה הוא כאשר אין האדם מיחד עצמו שיש לו מעלה מיוחדת בפני עצמו, והוא מחולק מן שאר אדם, רק הוא שוה אל הכל, וזהו השלום, כי אין המחלוקת רק באשר כל אחד רואה עצמו מיוחד במעלה, ומפני זה מתחדש המחלוקת, אבל בעל ענוה לא שייך בו מחלוקת, ולכך נתן השלום לבעלי ענוה. (נתיב השלום פרק א)

בספר משלי עקב ענוה יראת ה' וגו', שלמה המלך אמר כי בעל ענוה שהוא משפיל עצמו אי אפשר שלא יהיה בעל יראה, כי בעל ענוה מכיר שפלותו, ולפיכך הוא ירא מן השי"ת, והוא הפך בעל הגאוה אשר בעל הגאוה אומר מי לי בשמים, ואינו משפיל עצמו לפני השי"ת, וזהו עקב ענוה יראת ה', רוצה לומר כי נמשך אחר הענוה היראה, כמו שנמשך העקב אחר הגוף, כך נמשך היראה אחר הענוה. ובמדרש, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסילותה... וביאור דבר זה, כי על ידי החכמה האדם מגיע ליראת שמים, כמו שאמרו חז"ל אין עם הארץ חסיד, ואין בור ירא חטא. שמזה תראה כי החכמה היא מדרגה ומעלה עליונה, שעל ידה מגיע האדם ליראת שמים, כי על ידי החכמה מכיר האדם את עלתו וירא מפניו, ודבר זה אין צריך ראיה... והיראה הוא עקב לענוה, כלומר כאשר הוא בעל ענוה אי אפשר שלא יהיה ירא שמים, לא כמו החכמה, שאפשר שיהיה חכם ולא יהיה ירא אלקים, כמו שתמצא יש בני אדם שיש בהם חכמה ואין בהן יראת שמים, ואם שודאי החכמה הכנה שעל ידה מגיע אל יראת השם, כמו שאמר ראשית חכמה יראת השם, מכל מקום אינו דבר מוכרח ודאי כי החכמה היא הכנה וסולם שעל ידה מגיע אל יראת השם, ומכל מקום אפשר שישאר עומד בסולם ולא יגיע למעלת היראה. אבל כאשר האדם בעל ענוה והוא משפיל עצמו, אם כן בודאי משפיל עצמו נגד בוראו מכיר בפחיתות שלו, וזהו עצם היראה כאשר מכיר עצם שפלותו... כי בעל ענוה משפיל עצמו לפני כל, ואיך לא ישפיל עצמו לפני השי"ת...

ומה שאמרו מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, כי ההפרש אשר יש בין הענוה ובין היראה, כי כאשר האדם בעל ענוה מתדמה ליוצרו ב"ה, וכמו שאמרו ז"ל לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל ההרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני, ומפני כי מדת השי"ת שאתו היא הענוה, וזו המדה היא עצמית אליו יותר מכל, וכמו שיתבאר, ולפיכך בעל ענוה הוא מתלבש במדת בוראו, ובודאי דבר זה יותר גדול שמדת היראה שהוא ירא השי"ת משפיל עצמו לפניו, ואין בדבר זה התדמות כלל, רק שמכיר שהוא עלתו ית'. ועל זה אמר מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, כי יראת שמים שהוא יותר גדול מן החכמה, והוא קטן מן הענוה, כי בעל הענוה מצד שיש בו מדעת קונו יש לו מעלה יותר...

ובפרק בתרא דמגלה, א"ר יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו... אבל ר' יוחנן בא לומר, כי הענוה היא עצם הגדולה, והיא הגדולה על כל הגדולות, וזה כי בעל הענוה לא יגודר ולא יוגבל כלל, ודבר זה מורה על הפשיטות הגמור, שהוא פשוט, והפשוט הגמור לא יוגבל, ולפיכך אחר שזכר הכתוב גדולת השי"ת אמר כי הגדולה על כל הגדולות הוא ענותנותו, שהוא הפשיטות הגמור, שהרי הוא עושה משפט יתום ואלמנה, וזהו מצד הפשיטות שבו, שלא יוגדר להיות עושה משפט לגדול ולא לקטן, אבל עושה משפט אל הכל בשוה, וזהו הפשיטות הגמור, ודבר זה הוא המעלה העליונה על הכל...

ואמר ר' יהושע בן לוי, בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח, שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מקריב מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, שנאמר "זבחי אלקים רוח נשברה", ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה". פירוש זה, כי מי שרוחו נשברה כאלו הוא מבטל עצמו מן המציאות לגמרי, ודבר זה עצמו כמו כל הקרבנות, שאין ענין הקרבנות רק להודיע כי הוא ית' הכל ואפס זולתו, ולפיכך שוחטין ומקריבין אליו הקרבן, וכאשר רוחו נשברה בקרבו הרי כאלו הקריב כל הקרבנות, שכל הקרבנות ביחד מורים כי הנמצאים כולם אינם נחשבים אפס זולתו ית', ועל זה באים כל הקרבנות על פי הוראה הזאת, כי אין קרבן אחד מורה רק על דבר מיוחד, עד שבכל הקרבנות נשלמה הוראה זאת, והאדם כאשר בעצמו רוחו נשברה בקרבו, עד שהאדם בכללו אינו נחשב לכלום, דבר זו מורה כי הכל אפס זולתו ית', כי האדם הוא הכל והוא מלך של כל הנמצאים, וכאשר האדם אינו כלום, כל הנמצאים אינם כלום. וכך אמר גם כן גדולה תפלה שהיא שקולה כנגד כל הקרבנות, כמו שהתבאר.

ואמר עוד ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, ודבר זה ביארנו לך למעלה, כי השי"ת שהוא העלה פונה ראשונה אל מי שהוא עלול, וזהו שאין תפלתו נמאסת, כאשר עושה עצמו עלול אל העלה והעלה פונה אליו, והוא הפך השכור אשר תפלתו תועבה, מפני שהיא נעשית בעל גוף גשמי בלא שכל, ודבר זה תועבה אל השי"ת כמו שהתבאר. ובעל ענוה הפך זה, כי מדת הפשיטות מן הגשמיות, והוא שייך שיכנס לפני השי"ת.

...ביאור זה המחלוקת באלו שתי מדות, שהוא החסידות והענוה, איזו גדולה, ובאלו שתי מדות ראוי שיהיה המחלוקת בפרט, כי הענוה כבר ביארנו המדה הזאת שיש לה הפשיטות הגמור מן הגשמיות, כי זהו ענין בעל המדה הזאת, ודבר זה ראוי אל המעלה העליונה, כאשר תראה כי התחתונים אינם פשוטים, לכך סבר כי הענוה היא על הכל. ולמאן דאמר כי החסידות היא על הכל, רוצה לומר כי החסידות באדם במה שהוא איש טוב... רק כי ההפרש בין אלו שתי מדות למביני מדע שהוא מצד שתי בחינות מחולקות, כי החסידות מצד הטוב, ולמאן דאמר הענוה גדולה כי הענוה שהיא מדת הפשיטות... ואלו שתי מדות מדת הפשיטות כאשר הוא מסולק מן הגוף הגשמי, ומדת החסידות כאשר הוא מסולק מן הרע, לכך פליגי בהם. ועל כן בעל המדה שהוא מדת הענוה הזאת מיוחד לעולם הבא, כדאמרינן בחלק, איזה בן עולם הבא, ענותן ושפל, כי בודאי עולם הבא הוא עולם הפשוט הנבדל, ולפיכך אשר הוא מיוחד אליו הוא ענותן. (נתיב הענוה פרק א)

...ואמר קדושה מביאה לידי ענוה, דבר זה בארנו, כי הענוה היא הפשיטות הגמור, ולפיכך הקדושה שהיא מעלה נבדלת מביאה אל הענוה והוא פשיטות ביותר, ענוה מביאה לידי יראת חטא, כי כאשר הוא בעל ענוה יש לו התקרבות אל השי"ת מצד המדריגה הזאת היא הענוה, וזה שאמר עקב ענוה יראת ה'... (נתיב הפרישות פרק ב)

...ומפני שבעל מדה זו האוהב שלום ורודף שלום מדה שלו שפלות וענוה, כי הרודף שלום בין איש לחברו צריך שילך אליו, כי אין בעל המחלוקת הולך אחריו ואם אינו שפל רוח יאמר כי אין זה כבודי להשפיל עצמי ולרדוף שלום בין איש לחבירו, וכל שכן אהבת הבריות שדעתו קשורה בבריות עד שיהיה שלום בין כל הבריות, ומדה זאת הפך בעלי שררה שלא שייך בהם אהבת הבריות להיות דעתם מתקשרת עמהם, אבל דעתם נבדלת מהם כי אינם נחשבים בעיניהם, כמו שדרך כל בעלי השררה... (דרך חיים א יג)

כמאן דאמר אני את דכא. פירוש מחלוקת אלו חכמים, כי למאן דאמר אתי דכא הקב"ה מרומם מי שהוא דכא, כי ראוי שיהיה הדכא עם הקב"ה, וזה שכשם שהגאוה שהוא נוטה אל מדה חמרית, כך הענוה היא מעלה נבדלת, כמו שהיא למשה הענוה, ולפיכך ראוי שיתעלה בעל הענוה אל השי"ת ויהיה עם השי"ת. ולמאן דאמר אני את דכא, רוצה לומר כי השי"ת שכינתו על אשר הוא דכא ושפל, וזה רמזו חכמים במדרש (ב"ר י"ט) במה שאמרו עיקר שכינתו בתחתונים היתה, וכך השי"ת משרה שכינתו על אשר הם נמוכים, מפני שהם פשוטים. ולפיכך משרה שכינתו בתחתונים. ולמאן דאמר אני את דכא שמתעלה בעל ענוה אל השי"ת, אין זה כל כך כמו כאשר אני את דכא, והשי"ת הוא מתחבר עמו, דבר זה הוא חבור גמור, אבל כאשר הדכא הוא עם השי"ת אין החבור כל כך כמו שהוא כאשר השי"ת הוא את דכא, שאז החבור הוא כפי כחו, וזהו חבור לגמרי ראוי. (חידושי אגדות סוטה ה א)

ועוד פירושו, כי אשר הוא משפיל ומקטין ומסלק מאתו שם החשיבות, מסלק מאתו גם כן הנגעים וכיוצא בזה מן המפסידים, כי הנגעים הם מצד האדם, כי זה האדם ראוי אל הנגעים, וכאשר מסתלק ממנו שם אדם ומחשיב עצמו בשר בלבד, מסתלקים ממנו הנגעים ששייכים לאדם. ויש לך להבין דברים אלו מאד, כי הכלי מקבל טומאה, וכאשר נעשה שבר כלי פרחה טומאתו ממנו... ועוד יש לך לדעת, כי כל הנגעים שהם באים על האדם הם מפרידים ומבדילים אותו מן הכלל, וראיה לזה שכאשר בו הנגע נאמר עליו בדד ישב, אבל כאשר מחשיב עצמו בשר בלבד שאינו דבר מיוחד, והוא בטל אצל השאר ואינו נבדל מן הכלל לומר עליו בדד ישב, אז פורח ממנו הטומאה, רק אם ראוי, וזה שהוא בעל גאוה אשר הוא נבדל מן הכלל לזה ראוים לו. (שם)

ויש לך לדעת כי הקרבנות הם עשרה, כמו שרמז הכתוב "עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל" (בראשית ט"ו), ואלו שנים הם דבר אחד. נגד עשרה מאמרות שבהם ברא הקב"ה הנמצאים, ולומר שכל הנמצאים תלויים בו ית' והאדם כלול מהם. ומי שבעל ענוה ורוחו נשברה בקרבו, בזה מקריב עצמו אל השי"ת, ומדת הענוה כוללת כל העשרה, ולפיכך כאלו הקריב כל הקרבנות... (שם)

בשכר שאמר וכו', פירוש זה גם כן, כי מפני שאמר (אברהם) ואנכי עפר ואפר, שזהו מורה על ההפלגה של הענוה, וכאשר הוא מפליג במדה שהוא מדה טובה, כמו שהיה מפליג אברהם במדת הענוה, ודבר זה קרוב אל השי"ת על ידי המדה העליונה, ולכך זכו על ידי זה המצוה שהוא קרוב אל השי"ת לגמרי, כי אין ספק, שהמצוה הוא קירוב הגמור אל השי"ת, וזכו למצוה שהוא מעין מצוה שהיה אברהם מפליג בה... ולכך זכו בניו למצות ציצית שהיא דביקות גמור אל השי"ת על ידי המצוה. (שם שם יז א)

הוי קבל וקיים. דבר זה בארנו בכמה מקומות ענין זה המעוט שממעט עצמו גורם לו הקיום, והבאנו ראיה ברורה מן הארץ שהיא יסוד הכל והפחות, ועל הארץ נאמר (קהלת א') "והארץ לעולם עומדת", מה שלא נאמר בכל היסודות, שתראה מזה כי הקטנות מביא הקיום והנצחיות. טעמו של דבר, כי מי שהוא קטון אין מתנגד לו, כי ההתנגדות הוא מצד השווי ודומה לו במעלה, אבל כאשר הוא שפל אין מתנגד לו, ודבר זה הוא קיום של דבר, שכל אשר יש לו מתנגד לו אין קיומו כל כך בעבור המתנגד אשר יש לו ומביא לו הפסד ואבוד... (שם סנהדרין צא א)

של"ה:

אות ע' ענוה, מי יפאר גודל פאר המדה זו של הענוה ושפלות הרוח, כי משה רבינו ע"ה שנשתלמו בו מעלות המדות ומעלות השכליות יותר מכל בן אדם ונוסף לו שהיה שלם במדריגת הנבואה אשר לא קם כמוהו והוא אב בתורה ואב בחכמה ואב בנבואה, ומכל זה לא שבחו הקב"ה לייחד לו מדה מעולה הכוללת כל המדות אלא מדת הענוה, שנאמר "והאיש משה ענו מאד מכל האדם". ומה שאמר אדם רמז לאדם הראשון, כי הופלגה מדת הענוה יותר מכל המדות, שבכל המדות המיצוע הוא טוב, אבל במדת הענוה צריך להטות לקצה האחרון שיהיה עניו תכלית הענוה, כמו שכתב הרמב"ם כנודע בהלכות דעות. וכן פירש המשנה "מאד מאד הוי שפל רוח", שיש במדה זו מאודיית יותר משאר מעלות המדות דהאמצעי משובח, ובכאן צריך לילך בקצה האחרון לגמרי, וכהא דאמר רב נחמן בפ"ק דסוטה לא מינה ולא מקצתה, נוסף על שהוא מן התורה אחד משס"ה לאוין, כמו שכתב הסמ"ג והביא הגמרא דסוטה אזהרה לגסי רוח מנין, יליף רב נחמן בר יצחק דכתיב ורם לבבך ושכחת וגו', וכתיב השמר לך פן תשכח וגו'... נוסף על זה החמירו חז"ל וכל חכמי המוסר והמדות. וכתבתי הטעם בהקדמה הנ"ל להיות כי הקנאה והתאוה והכבוד הוציאו את אדם הראשון מהעולם, כי הנחש קנאה בחוה ונתאוה לה, וכן כתיב "וכי תאוה הוא לעינים", וכן הכבוד, "והייתם כאלקים" וגו', ונודע שחטא הראשון של אבינו הראשון המשיך את היצר הרע לעולם וממנו נתפשטו כל החטאים, מאחר שהמציא את היצר הרע, והוא בנין אב לכל החטאים. ובאמת הבנין הזה הוא סתירה, ומדת הענוה הוא ההיפך מאלו המדות, כי מי שהוא עניו אינו רודף אחר הכבוד ואינו חומד ומתאוה, כי די לו בפת במלח ומים במשורה לפי שפלותו, ואינו מקנא בשום אדם, כי תמיד חושב את עצמו לעפר מן האדמה נגד מעלת חבירו, על כן מדת הענוה תיקון לכל העבירות שבעולם, כי מאחר שנתקן חטא אדם הכולל נתקנו כולם, זהו מה שרמז כאן משה רבינו ע"ה היה ענו מכל האדם הוא אדם קדמאה, על כן זכה משה רבינו ע"ה לקרון אור, שהוא סוד כתנות אור שהופשט מאדם וניתן למשה...

ומדת הענוה צריך להיות במחשבה, דבור ובמעשה. במחשבה כיצד, יחשוב שהוא כאין וההעדר טוב ממציאותו, ושהוא בריה השפלה שבכל נבראים שבעולם, ויזכור כי הוא נסתעף מטפה סרוחה ומעברו היה דרך מקום הטינופת, ואיך הוא בעל ליחות ובעל מכאובות וכיעורי הצואות היוצאות מגופו... אחר כך יזכור בצואת חטאיו ועונותיו ופשעיו אשר אין די להרחיק ממנו כמלא עיניו כדין צואה סרוחה, אלא ראוי להרחיק ממנו מלא כל הארץ, ויזכור במיעוט ידיעתו בעומק התורה ובסודיה...

וזה הענין שאמר דוד המלך ע"ה על שמעי בן גרא, כי ה' אמר לו קלל, כלומר השי"ת שלח אותו אלי מפני חטאי, וזהו ממדת חסדו יתברך, שיסורין אלו שאינם חסרון בחיי ינכו וימרקו עונש חטאי, ואיך לא אקבלם באהבה מהשי"ת, על כן אף על פי שהיה מלך גדול וקדוש קבל באהבה, וקל וחומר להדיוט כמוני שיקבל כל עילוב וישמע חרפתו ויודה לה'.

כתב ר"ח בשער הענוה בשם ה' ר' יצחק דמן עכו שכתב וזה לשונו, כתוב בספרי המקובלים אשר זכו אל דרך האמיתית, שאחד מהתקונים הגדולים מתקון אשר יש למבקש דעת את ה' הוא, שיהיה מהעלובים ואפילו מאשתו ובני ביתו אשר לא ירא מהם ולא יתבייש, והוא לא יהיה עולבן וכו', ואם יצטרך לעלוב את בני ביתו להסירם מדרך המות אשר בה עוברים על רצונו של מקום ולהיישירם ולהדריכם בדרך החיים יעלוב בענין שלא יכעוס בלבו, אבל תמיד יהיה לבו שמח דבק בה'.

עוד יראה הכנעה וענוה בדיבורו להיות דבורו בנחת עם הבריות, וכמו שכתב הרמב"ן לבנו והעתקתיו לעיל שידבר בנחת ואל יבט בפני אדם בדברו אתו, וראשו יהיה כפוף ויתבייש וידבר באימה וביראה, ואם יקראנו אדם לא יעננו בקול רם רק בנחת, ויכבדנו בדברים וכיוצא בזה, ואם שומע חרפתו ישתוק ויסבול. והכנעה במעשיו יהיה נפש שפלה בכל עניני התאוות, לא ירדוף למלאות תאוותו בעניני המאכלים והביאות... גם מהלכו יהיה בהכנעה, בכפיפת ראש ושח עינים לא יסתכל מחוץ לד' אמותיו, ויזכור תמיד בד' אמות שישנם לכל אדם שהוא הקבר... גם יתנהג במדת ענוה במלבושיו, וזהו כלל גדול, וכן הוא בזוהר פרשת וישב...

ענוה יתרה צריך האדם לנהוג בלימודו שלא יתגאה בתורתו חס ושלום, ויהיה עניו ויודה על האמת, גם לא יתבייש ללמוד מכל אדם ולקבל האמת ממי שאמרו... (שער האותיות אות ע, וראה שם עוד)

דברי חכמים בנחת נשמעים, מי שמדתו כך אזי אינו בא לידי כעס לעולם, והכונה בנחת נשמעים בנחת רוח ולא ברמות רוח, כי מי שאוחז במדת הענוה ממילא אינו כועס לעולם, כי הוא סובל ומעלים עין מסוררים, וגם הכונה בנחת דהיינו במתון ולא במהירות ברעש גדול... מי שיש בו מדה זו הרוממה רום מעלה מדת הרצון אז הוא מתדבק בהקב"ה היושב ברום מעלה עילה על העילות, כי אם הוא בעל הרצון בינו ובין חבירו קל וחומר לשכינה שיעשה רצון המקום ולא יכעיסוהו להמרות את ציויו, ואם חס ושלום עבר, אזי לא ינוח ולא ישקוט עד ירצהו בתשובה ומעשים טובים ותפלה וצדקה ויבטל רצונו מפני רצון המקום... (שם אות ריש)

רמח"ל:

הנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה, ומכללה נשמע שבח הענוה. אך עתה נבאר יותר בדרך עיקר הענוה. הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש. והתולדות הנמשכות מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה. וכשנדקדק נמצא שתליה במחשבה ובמעשה, כי בתחלה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענוים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענוים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם. ונבאר עתה החלקים האלה.

הענוה במחשבה, הוא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו אשר אין התהלה והכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשא על שאר בני מינו. וזה מפני מה שחסר ממנו בהכרח, וגם מפני מה שכבר יש בידו. מפני מה שחסר ממנו פשוט הוא, כי אי אפשר לאדם באיזה מדריגה שיהיה מן השלמות, שלא יהיו בו חסרונות רבים, או מצד טבעו או מצד משפחתו וקרוביו, או מצד מקרים שקרו לו, אך מצד מעשיו שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הן כל אלה מומים באדם שאין מניחים לו מקום התנשאות כלל, אפילו יהיה בעל מעלות רבות, כי כבר עניני החסרונות האלה יספיקו להחשיכם. הנה החכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאוה, לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו בחלק הנכבד שלו, דהיינו השכל. והנה אין לך חכם שלא יטעה ושלא יצטרך ללמוד מדברי חבריו, ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו, אם כן איפוא איך יתנשא בחכמתו... אם עשיר הוא ישמח בחלקו ועליו לעזור למי שאין לו. אם גבור הוא לעזור לכושלים ולהציל עשוקים, הא למה זה דומה למשרתי הבית, שכל אחד ממונה על דבר מה, וראוי לו לעמוד במשמרתו לפי פקודתו להשלים מלאכת הבית וצרכיה, ואין בכאן מקום לגאוה לפי האמת.

והנה זה העיון והתבוננות הראוי לכל איש אשר שכלו ישר ולא מתעקש. וכשיתברר זה אצלו אז יקרא עניו אמיתי, שבלבו ובקרבו הוא עניו, והוא כענין דוד שאמר למיכל (ש"ב ז') "והייתי שפל בעיני". ואז"ל (סוטה ה') כמה גדולים נמוכי הרוח, שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו... אבל מי שדעתו שפלה עליה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהלים נ"א) זבחי אלקים רוח נשברה... כל זה ממה שאין הלב הישר מניח עצמו להתפתות משום מעלה אשר יבואהו בידעו באמת שכבר לא מפני זה יוצא מידי שפלותו, מצד החסרונות האחרות שאי אפשר שלא יהיו בו. ועוד שאפילו באותם המצות עצמם שהשיג לא הגיע ודאי לתכלית האחרון. ועוד אפילו לא יהיה בו חסרון אחר אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, די לו והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא יאות לו ההנשא כלל. כי הרי כל מעלה שהוא משיג, אינו אלא חסד א-ל עליו שרוצה לחון אותו, עם היותו מצד טבעו וחומריותו שפל ונבזה עד מאד. על כן אין לו אלא להודות למי שחננו וליכנע תמיד יותר...

והנה דברנו עד הנה מענוות המחשבה, ונדבר עתה מענוות המעשה, והיא תתחלק לד' חלקים, בהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות ובורח מן הכבוד, בחלוק כבוד לכל. האחד הוא בהתנהג בשפלות, וזה ראוי שיהיה בדבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו.

בדבורו אז"ל (יומא פ"ו) לעולם יהיה דבורו של אדם בנחת עם הבריות, ומקרא מלא הוא, (קהלת ט') "דברי חכמים בנחת נשמעים". צריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון. בהליכתו, אמרו ז"ל (סנהדרין ס"ח) שלחו מתם, איזהו בן עולם הבא, ענותן, ושפל ברך, שייף עייל שייף נפיק. לא ילך בקומה זקופה, ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל, אלא כדרך כל הולך לעסקיו...

בשבתו, שיהא מקומו בין השפלים ולא בין הרמים, והוא גם כן מקרא מלא, (משלי כ"ה) "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד וגו'. וכן אז"ל בויקרא רבה פ"א הרחק ממקומך ב' וג' מקומות ושב, עד שיאמרו לך עלה, ואל תעלה שיאמרו לך רד. ועל כל המקטין עצמו אז"ל (ב"מ פ"ה) כל מי שמקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה נעשה גדול לעולם הבא...

החלק הב' הוא סבילת העלבונות. והנה בפירוש אמרו ז"ל (ר"ה י"ז) למי נושא עון - למי שעובר על פשע... וספרו גודל ענוותו של בבא בן בוטא ז"ל (נדרים ס"ו), ההוא בר בבל דסליק לארץ ישראל, נסיב איתתא, אמר לה בשילי לי וכו', עד זיל תברי יתהון על רישי דבבא, הוה יתיב בבא בן בוטא ודאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה, אמר לה מה הדין דעבדת, אמרה ליה כך צוני בעלי, אמר עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא. והלל כמו כן ספרו מרוב ענתנותו, ור' אבהו אחרי רוב ענותו מצא שעדיין לא הגיע להיות ראוי לקרא עניו (סוטה מ')...

שנאת הרבנות ובריחת הכבוד משנה ערוכה היא, (אבות פ"א) "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". ואמרו עוד הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח... ואמרו כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו... עוד שם רבי מנחמא בשם רבי תנחום כל המקבל עליו שררה כדי ליהנות ממנה אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה... כללו של דבר אין הרבנות אלא משא גדול אשר על שכם הנושא אותו. כי עד שהאדם יחיד ויושב בתוך עמו מובלע בין האנשים אינו נתפס אלא על עצמו, כיון שנתעלה לרבנות ושררה כבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו וממשלתו, כי עליו להשקיף על כלם ולרעות אותם דעה והשכל ולהישיר מעשיהם...

החלק הד' הוא חילוק הכבוד לכל אדם, וכן שנינו, (אבות פ"ד) איזהו מכובד המכבד את הבריות... ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדים לו אדם שלום מעולם, ואפילו גוי בשוק, ובין בדיבור ובין במעשים חייב לנהוג כבוד בחביריו. וכבר ספרו ז"ל (יבמות ס"ב) מכ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא שמתו על שלא היו נוהגין כבוד זה לזה...

והנה זה ודאי שהענוה מסירה מדרך האדם מכשולות רבים ומקרבת אותו אל טובות רבות, כי עניו יחוש מעט על דברי העולם ולא יקנא בהבליו, ועוד שחברת העניו נאה עד מאד ורוח הבריות נוחה הימנו בהכרח, לא יבוא לידי כעס ולא לידי מריבה אלא הכל בהשקט, הכל במנוחה, אשרי מי שזוכה למדה זו. (מסילת ישרים פרק כב)

שנים הם המרגילים את האדם על הענוה, הרגילות וההתבונן. הרגילות הוא שיהיה האדם מרגיל עצמו מעט מעט בהתנהג בשפלות על הדרך שזכרנו, בישיבת המקומות הפחותים, וללכת בסוף החברה, ללבוש בגד צנועים, דהיינו מכובדים אך לא מפוארים, כי בהתרגלו בדרך הזה תכנס ותבוא הענוה בלבו מעט מעט עד שתקבע בו כראוי...

אך ההתבונן הוא על ענינים שונים. הא', הוא המוזכר בדברי עקביא בן מהללאל (אבות פ"ג) דע מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. כי באמת כל אלה הם נגדיים לגאוה ועוזרים אל הענוה. כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חומרו וגריעות התחלתו אין לו טעם לינשא כלל אלא ליבוש וליכלם... וכשיחשוב כמו כן שבסוף כל גדולותיו ישוב לעפר מאכל לתולעת, כל שכן שיכנע גאונו וישכח שאון גאותו, כי מה טובו ומה גדולתו ואחריתו בושת וכלימה. וכשיחשוב עוד וידמה בלבו רגע הכנסו לפני הבית דין הגדול של צבא מעלה... והוא עומד לפניהם גרוע פחות ונבזה מצד עצמו, טמא ומגואל מצד מעשיו הירים ראש, היהיה לו פתחון פה.

הב' הוא ענין חילוף תולדות הזמן ורוב תמורותיהם, כי העשיר קל להיות עני, והמושל לעבד והמכובד לנקלה, ואם הוא יכול כל כך על נקלה לשוב אל המצב הנבזה בעיניו היום, איך יגבה לבו על מצבו אשר אינו בטוח עליו... כמה מיני חולאים יכולים חס ושלום לבא על האדם שיצטרך במו פיו להתחנן למי שיעזור אותו ויסייעהו ויקל לו במקצת, כמה צרות חס ושלום יכולים לבא עליו... כדאי הם להסיר מלב האדם גאותו ולהלבישו ענוה ושפלות. וכשיתבונן עוד האדם על חובתו לפניו ית', וכמה היא נעזבת ממנו וכמה הוא מתרשל בה, ודאי שיבוש ולא יתגאה. ועל הכל יתבונן תמיד להכיר חולשת השכל האנושי, ורוב טעויותיו וכזביו, שיותר קרוב לו תמיד הטעות מהדיעה האמיתית, על כן יירא תמיד מהסכנה הזאת, ויבקש ללמוד תמיד מכל אדם ולשמע תמיד לעצה פן יכשל...

אך מפסידי המדה הזאת הוא הריבוי והשביעה בטובות העולם הזה. וכענין הכתוב שבפירוש אומר (דברים ח') פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו', על כן מצאו להם החסידים טוב להיות האדם מענה נפשו לפעמים למען השפיל יצר הגאוה אשר איננו מתגבר אלא מתוך הרבוי... והנה בראש כל המפסידים הוא הסכלות ומיעוט הידיעה האמיתית, כי תראה שאין הגאוה מצויה יתר אלא במי שסכל יותר, ורז"ל אמרו (סנהדרין כ"ד) סימן לגסות הרוח עניות התורה... וכבר ראינו שמשה שהוא מובחר שבכל האדם היה עניו מכל האדם.

עוד ממפסידי הענוה הוא ההתחברות או ההשתמש בני אדם חנפים אשר לגנוב לבו בחנפותם למען ייטב להם ישבחוהו וירוממוהו, בהגדיל מה שיש בו מן המעלות עד הכתלים, ובהוסיף עליו מה שאין בו כלל, ולפעמים שמה שיש בו הוא ההפך ממה שמשבחין אותו. והנה סוף סוף דעת האדם קלה, וטבעו חלש ומתפתה בנקל, כל שכן בדבר שאליו הוא נוטה בטבע, על כן בשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי שהוא מאמין לו יכנסו בו כארס ועכס, ונמצא נופל ברשת הגאוה ונשבר. הרי לנו (מלכים ב' י"ב) יואש אשר הטיב לעשות כל ימי הורהו יהוידע הכהן רבו, ואחרי מות יהוידע באו עבדיו והתחילו להחניף לו להגדיל הילוליו עד שדימוהו לאלוה, אז שמע המלך אליהם... על כן מי שעיניו בראשו יותר יזהר ויעיין במעשי מי שרוצה לקנותו לו לחבר או ליועץ או לפקיד על ביתו, ממה שיזהר ויעיין במאכלו ובמשתיו, כי המאכל והמשתה יוכל להזיק לגופו בלבד, והחברים או הפקידים יוכלו להשחית נפשו ומאודו וכל כבודו. ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים שיאירו עיניו במה שהוא עוד בו, ויוכיחוהו באהבתם, ונמצאו מצילים אותו מכל רע. כי מה שאין האדם יכול לראות לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו. (שם פרק כג)

כלי יקר:

אנשי חיל יראי אלקים - יראי אלקים המה הענוים, כי ענוה מביאה לידי יראה, שנאמר (משלי כ"ב) "עקב ענוה יראת ה'", לכך נאמר ידרך ענוים במשפט, כי על ידי הענוה יבא לידי יראה, וכל הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. (שמות יח כא)

...כי בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, ומורה על שמו הגדול ית' אשר חיבר מן אותיות אשר מספרם עולה המועט מכל אותיות אלפ"א ביתא, כשתכתוב יו"ד ה"א וי"ו ה"א בדרך שאמרנו למעלה. וכן בפרשה זו אחר שגמר עשרת הדברות שיש בהם תיבות כמנין עק"ב, ואומר אני שזה רמז למה שנאמר (משלי כ"ב) "עקב ענוה יראת ה'", כי כל המתיהר חכמת תורתו מסתלקת ממנו, וההכנעה זה הדבר אשר צוה ה', והיא יסוד לכל התורה... וזה ציווי על המזבח שלא יעשנו מכסף וזהב כי אם מזבח אדמה תעשה לי המורה על גדר הענוה. (שם כ יט)

והנה קרוב לשמע טעם אחר, כל מה שייחס שני תרומות ראשונות על השי"ת ולא השלישית, לפי שבכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה בין התחתונים שם חביון עוזו של הקב"ה השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש נדנוד גאוה אין הקב"ה רוצה ליחד שמו ית' שם, לפיכך שתי תרומות ראשונות שהיתה יד כל אדם שוה בהם ואין מקום לשום אחד להתפאר על חבירו אותן ייחס השי"ת אליו... (שם כא א)

אור החיים:

בעבר הירדן - אפשר לפרש דרך רמז שלמדם כללות יראת ה' ומדות ההגונות... ג' מדת ענוה, כאומרם לעולם ישים אדם עצמו כמדבר. ד', שתהיה הענוה בדרך הנאות ולא בדרך הפחיתות הנמאס, ועוד שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות העוון לומר מי אני להוכיח גדולים, אלא יוכיח מצד הערבות, וזה שאמר "בערבה". מול סוף - שיהיה למול עיניו סופו... (דברים א א)

...ורמז במלת "עקב" מדת התורה, שיהא אדם הולך עקב לצד אגודל בענוה, ואז ישכיל לשמע בלמודים, והוא אומרו "עקב תשמעון". גם בכינוי לנשמעים, שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה... (שם ז יב)

רוח חיים:

...ועוד אפשר להסביר הענין לשון קבלה במשה ומסירה ליהושע... כי על ידי הענוה זוכה האדם לכל, וכמו משה רבינו ע"ה שהיה אדון הנביאים ואב החכמים לא נשתבח אלא בענוה, וכל מה שזכה הוא בעבור ענותו, ואלו היה עכשיו אדם ענו כמשה היה ודאי זוכה לתורה בשלימות, וכמאמר חז"ל (תענית ד' א') למה נמשלו דברי תורה למים, מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו... כן נתגלגלה התורה עד משה שהוא היה הענו מכל ושפל ונמוך ביותר. וכמו כלי כל מה שדופנו יותר דק מחזיק יותר, עד שאם תהיה כקליפת השום היא כמעט כולה בית קיבול. כן האדם כל שרוחו יותר נמוכה נשאר ביותר מקום פנוי ובית קיבול לתורה, ורם לבבך ושכחת, רוצה לומר כיון שגבה למעלה וממלא לא נשאר מקום פנוי לתורה... וכמאמר חז"ל בעירובין (נ"ד) וממדבר מתנה, אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו ואין מקפיד כלל על כבודו התורה ניתנה במתנה, ולכן לא היה משה שוכח שום דבר מהתורה, יען שלא הקפיד על כבודו כלל ונתנה לו...

ומסרה ליהושע, לפי שהיה גם כן עניו גדול, וכמו שכתוב בתרגום ירושלמי על פסוק "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", וכד חמא משה ענותנותו דיהושע וכו' והוא פלא, אבל הענין הוא, כי אמרו חז"ל מה יעשה אדם שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו. והפירוש הוא ודאי שגם תלמיד חכם צריך להשפיל דעתו ולא סגי ליה בעסק התורה לבד... (אבות א א)

...אך יבואר כי העיקר הוא לזכות להשראת השכינה הוא רק על ידי ענוה, וכמבואר בחז"ל (ע"ז כ') זהירות מביאה לידי זריזות וכו', עד ענוה מביאה לידי וכו' רוח הקודש, והנה מי שאין לו מעלות אף אם ישפיל עצמו לא יתואר בשם עניו, כי במה נחשב הוא שאין לו במה להתגאות, אבל מי שהוא בעל מעלות ועם כל זה אינו מרגיש אותם כלל, ורוחו נמוכה, זה יקרא בשם עניו, ולפי רוב וגודל המעלות אשר לו לפיהן ישוב ערך גודל ענותו. ואם יש שני בני אדם אשר להאחד יש לו שני מעלות ולהשני שלשה מעלות, אף כי שניהם שפלי רוח בשוה, עם כל זה השני הוא עניו יותר מהראשון, ואם יקבצו כל המעלות באיש אחד ועם כל זה יחזיק בענותו התמימה הוא העניו היותר גדול. והנה כל המעלות שבעולם נכללים באלו השלשה, חכמה, גבורה עושר, וזה שאמר אין השכינה שורה אלא על גבור חכם ועשיר, ואף על פי כן הוא עניו, כי הוא העניו האמיתי, אבל לא שיהיה עצם מעלות אלו נצרכים לענין השראת שכינה עליו... ואמר איזהו חכם אשר חכמתו נחשבת למעלה, אם הוא עניו על ידי זה, ואינו מחזיק את עצמו בחכמתו לכל לראש, כי אם הוא לומד מכל אדם אף מהקטן ממנו. וכן איזהו גבור שגבורתו נחשבת למעלה, אם הוא נכנע ושפל ואינו מחשיב גבורתו כי אם לכבישת יצרו, ולא יתגבר על חלושי כח יותר ממנו... (שם ד א)

והנה עיקר ענוה לא לבד מה שהאדם צריך לקבל עליו עלבונות וסבלנות וכדומה, כי אם שגם בלבבו יחשוב שאינו נחשב לכלום נגד הפחות שבאנשים, שאף אם חכם הוא וירא בעיניו עם כל זה אולי לפי שכלו ותכונתו לא עמל עוד ולא טרח כראוי, והפחות שבאנשים לפי שכלו ותכונתו אולי עמל הרבה יותר והתכשר במלאכתו יותר מדאי... וכן אמר דוד המלך ע"ה (ש"ב ו') "ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה", כי המה יקרים בעיני ה' יותר ממני, וכבוד הוא לפני כאשר המה מכבדים אותי. זהו אמיתת גדר ענוה. אך אם יחשב בעיני עצמו עצום ורב, הגם שיטריח עצמו לסבול עלבונו ושאר דרכי ענוה כדי לקיים המצוה, עליו הכתוב אומר "בפיהם יכזבו ולבם לא נכון", כי כל ענוה הוא שלא יחזיק את עצמו שבא למדת ענוה, כי אם יחשוב זה שהוא גדול אך שהוא מקיים מצות ענוה כבר יצא מגדר ענוה. כללו של דבר, כי העניו האמיתי אין מחזיק את עצמו שהוא מקיים מצות ענוה כי אם יחשוב שעדיין הוא מתגאה יותר מדאי... על כל פנים צריך שיקבע בלבו שאין בו שום מעלה ולא יתפעל מאומה מהכבוד אפילו כחוט השערה, ואיזה חכם הלומד מכל אדם, ואין לו באמת שום כבוד וגדולה וכנ"ל. (שם)

הכתב והקבלה:

ענו מאד - לא מגופו כי אם מדעתו (ספרי), כי ישנם כמה סבות גשמיות הגורמים כניעה ושפלות לאדם, כגון חלישת כח הגוף מפני החלאים, או ממזג רע, וחלישות הרכבתו, או כשימצאוהו פגעים או ריש עד שהוא מצטרך לבריות, המעצבים את הרוח ומשברים את הלב ומכניעים אותו, וכל אלה לא היו במשה, אבל מדעתו ורצונו התנהג בדרך ענוה, ואף שלא היה נעלם ממנו סגולותיו היקרות, ידע שהוא אב לחכמים ולנביאים, בכל זה היו כל זולתם הפחותים ממנו נחשבים מאד בעיניו... ונפש כל אחד מישראל היה יקר בעיניו יותר מנפש עצמו, עד שבחר להמחות מספר החיים למען הציל נפשות ישראל. וזה הפלא ופלא ומעלה שאין אחריה עוד... (במדבר יב ג)

מלבי"ם:

עקב ענוה יראת ה' - שורש הענוה מסתעף ממה שיכיר גדולת ה'. (משלי כב ג)

רש"ר הירש:

וילכו יחדיו אל באר שבע - ...שונה בתכלית היא הרוח אשר מעשה המופת של אברהם ויצחק ינחילנה לדורות. לאחר שזה עתה השלימו את העליון שבמעשי אדם עלי אדמות, הנה שבים הם אל האנשים אשר השאירום לרגלי הר המוריה, והולכים עמם יחדיו, ואין מעלתם גבוהה בעיניהם בשום דבר ממעלתם של האחרים. בעיני בן אברהם נחשבים כל בני האדם שוים במשלוחי ידם, ואין הוא עושה הבדלה בין עצמו ובין חוטבי עצים או משרתים נמוכי דרגה. ככל שהוא מתעלה עילוי רוחני ומוסרי, כן ימעט להתנשא על אחרים, וכן ימעט להכיר את גדולת עצמו... ענוה היא המידה היחידה שאדם יכול להתנהג בה רק שלא מדעת, משיודע אדם שהוא ענו הרי בעצם ידיעה זו שוב אין הוא ענו, כי אם מלא מידת התנשאות גרועה ביותר... (בראשית כב יט)

העמק דבר:

ענו מאד - שאינו חושש לכבודו ולצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לכך, אלא שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו. (במדבר יב ג)

מוהר"ן:

...והתלמיד חכם הוא בחינת משה שמשים עצמו כשיריים, כ"ש (במדבר י"ב) "והאיש משה עניו מאד", ועל ידי זה נקרא איש חכם, כ"ש (איוב כ"ח) "והחכמה מאין תמצא", ובזה יש כח לתלמיד חכם לכפר... כי זה מן הנמנע שלא יבא לאדם איזה גדלות כששומע שמספרין שבחו, כל שכן כשמלך גדול משבח ומפאר את האדם, אזי בודאי מן הנמנע שלא יבא לו איזה גדלות, אבל צריך לזה ביטול כל הרגשותיו וחומריותו אזי יכול האדם לשמוע שבחו ולא יבא לו שום גדלות, כמו משה רבינו... (ד ז)

וזה פירוש אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזלינן במדברא, וחזינן הני אווזי דשמיטן גדפייהו משמנייהו... שהלך לחקור במדה הטובה של ענוה, שאדם משים עצמו כמדבר לדוש, שהכל דשין עליו. וראה חכמים, וזה בחינת אווזי, כמו שאז"ל (ברכות נ"ז) הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה, דשמיטן גדפייהו, פרש"י נוצות, וזה בחינת מחלוקת ובזיונות, כמו שכתוב (דברים כ"ה) "כי ינצו אנשים", היינו שאין משגיחין על מחלוקת ובזיונות שמבזין אותן, ושומעין חרפתן ואינם משיבים, ועל שם השתיקה נקראים חכמים, כי (אבות ג') סייג לחכמה שתיקה, וזה לשון דשמיטין, כמו שכתוב (דברים ט"ו) "שמוט כל בעל משה ידו", היינו שלא יתבע עלבונו. וזה פירוש משמנייהו, מלשון שמנת עבית, כלומר מחמת שאוחזין עצמן בבחינת שמנת עבית, היינו בשביל זה שומעין חרפתן ואינם משיבין, כי זה עושין בשביל תשובה על עוונותם... (ו ו)

שייך לעיל לענין שפלות, שהוא בחינת "שבו איש תחתיו", דהיינו שמחזיק עצמו שפל למטה תחת מקומו ומדריגתו. שוב שמעתי משמו ז"ל בענין זה, שעל ידי זה שזוכין לראות שפלותו באמת, על ידי זה אין שום אדם יכול להוציאו ולדחותו ממקומו, דהיינו לקפח פרנסתו חס ושלום, כי מאחר שהוא עניו ושפל באמת, הוא בבחינת אין, ואינו תחת המקום כלל, על כן בודאי אין יכולין לדחותו ממקומו... (עט)

כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב), על ידי ענוה ניצול מניאוף, וזוכה לשמירת הברית, כשרז"ל (סוטה ד' ב') כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, שנאמר "ואשת איש נפש יקרה תצוד", וזה פירוש הסמיכות (במדבר י"ב) "והאיש משה עניו מאד" וגו' לפסוק "ותדבר מרים ואהרן במשה", כי הם דברו על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי כושית על שם יפיה נקראת, והם אמרו שלקחה לשם יופי ועל כן דברו על הפרישות... ועל זה השיבה התורה וסמכה תיכף "והאיש משה עניו מאד מכל האדם", כי על ידי שהיה עניו מכל האדם היה אפשר לו להיות פרוש לגמרי, ולא היה לו יחודא תתאה כלל. וזה שאמרו ז"ל (סנהדרין י"ט ב') תקפו של יוסף ענוותנותו של בועז... כי הוא תלוי בענוה, כי על ידי ענוה ניצול מפגם הברית... (קל)

דע שלשון הרע של העולם מזיק ופוגם את העניוות, שעל ידי לשון הרע שהעולם מדברים, על ידי הפגם הזה אי אפשר להצדיקים להיות ענוים, כי פגם לשון הרע מפריד בין ענוה לחכמה, ועל ידי זה נפגם הענוה, ואי אפשר להיות עניו. ואפילו אם יהיה עניו הוא בלא חכמה, וזה ידוע שענוה בלא חכמה אינה כלום, כי בודאי אין זה מעלת הענוה להראות עצמו בכפיפת ראש בדרך שטות כאלו הוא עניו, כי זה ענוה פסולה, ועיקר הענוה כשהיא בחכמה, ועל ידי פגם לשון הרע נעשה פירוד בין ענוה לחכמה, ועל ידי זה אי אפשר להיות עניו. וזה היה מעלת משה רע"ה ששבחה התורה אותו, שהיה כל כך גדול במעלת הענוה עד שאפילו לשון הרע לא הזיק לענותנותו... (קצז)

...ועיקר המלכות הוא על ידי ענוה, בבחינת (משלי ט"ו) "ולפני כבוד ענוה", שעיקר כבוד וגדולת המלכות הוא על יד ענוה דייקא, כי כן דרך המלכות בכל פעם שצריך שיקדים ענוה לכבודו וגדלותו, כמו שבכל יום בשעה שקם ממטתו שאזי עדיין הוא בקטנות, שמלובש במלבושים פשוטים, וגם פניו אינו בצחות וזכות עדיין קודם הרחיצה, ואחר כך מייפה עצמו ומתלבש בבגדי כבוד ומתפשט בגדולתו כדרך המלך... וכל מה שיש להמלך ענוה ביותר מתפשטת מלכותו ביותר כנ"ל... (תנינא טז)

שפת אמת:

קטונתי מכל החסדים, שמעתי מכבוד מו"ז ז"ל בשם הרב הק' מלובלין ז"ל שגם מה שקטן בעיניו הוא מהחסדים של השי"ת. ונראה להוסיף ביאור כי יש לכל איש ישראל להשיג הכנעה והקטנות על ידי חסדי השי"ת שעושה עם האדם לפנים משורת הדין, לכן צריך האדם להשיג בושה ולהכניע לפניו ית', וזה שאמר קטנתי מכל החסדים, שמכל החסד וטוב שעשה עמו השיג קטנות, עד שלא נשתנה כלל מעת שהיה הולך לחרן עד חזרתו, כדכתיב, במקלי עברתי, ואין זה דבר קטן שיזכור האדם עד עשרים שנה מה שהיה לו... והאמת כי תכלית חסדי השי"ת הוא כשמשיג האדם הכנעה וקטנות על ידי החסדים זה אות ומופת שמקבל החסדים אליו, והבן. (וישלח תרל"ד)

ברש"י עץ ארז שנתגאה... על מה שכתוב מגביה שפלים ומשפיל גאים, מאחר שמגביה השפל למה משפיל כדי להגביהם, אך שמגביה שפלים שישאר שפל אף שהוא מוגבה. וזה מי שבאמת אף שיגביה אותו ידע כי הוא ממנו ית', הרי הוא מוגבה בידיעתו זאת. וכן משפיל גאים, כי על ידי הגיאות הרי הוא שפל, כי נכרת משורש החיות, שאין אני והוא יכולין לדור וכו'. וכן איתא בזוהר הקדוש, מאן דהוא רב הוא זעיר, וכן מי שיודע שהכל מהשי"ת ודבוק בשורש החיות הרי הוא רב, כי בודאי אין המכון להיות אדם עניו על ידי דמיון שקר, כי מה שכתוב במשה רבינו ע"ה עניו מאד, אף שבודאי ידע כי הוא הדעת של כל ישראל, אך על ידי שיודע היטב כי הכל מחיות השי"ת, אם כן אף שבודאי יש בכל עבודה נקודה מן האדם בעצמו והוא הרצון, מכל מקום אין ניכר מזה לאדם כלל לידע כמה יש בעבודתו מעצמו, ורק הכל מהשי"ת, ואיך יוכל להתגאות במה שאינו שלו. והגיאות בעצמו הוא הסימן שהוא שפל באמת, וזהו הרמז בעץ ארז ואזוב כנ"ל. (תזריע תרל"א)

במדרש על הפסוק ונתתי נגע צרעת וגו', הענין הוא שהוא הבטחה גדולה לאותן שרוצין לברר לבבם אליו ית', והקב"ה חפץ לטהר אותם ולא אותם בלבד רק גם מקומות מושבותיהם, כדי שיהיו טהורים, לכן זה רק לבני ישראל שנקראו אדם... אבל אותן הצדיקים שמשתוקקים להיות ברי לבב שמחים ביסורים כדי לבא אל הענוה, כי בודאי אין הענוה ביד האדם להיות עניו, הרי מצינו אחר כל טהרת המצורע עץ ארץ ואזוב כתב רש"י שישפיל עצמו, ולמה לו כל אלה העבודות, רק שאינו יכול לזכות לענוה המטהרת הלב, ולאשר בני ישראל רוצין באמת להבטל רק אליו ית', לכן השי"ת הודיע להם הדרכים להשיג הטהרה והביטול אליו ית'... (שם תרמ"א)

ובמדרש אל תתהדר לפני מלך, הממעיט כבוד עצמו ומרבה כבוד שמים כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה וכו', ללמדך שאין גבהות לפני המקום וכו'. ביאור הענין כי איך יכול בן אדם להרבות ולמעט חס ושלום בכבוד שמים, אך ורק על ידי השפלות ומיעוט כבוד עצמו, דאיתא בגסות אין אני והוא יכולין וכו', והקב"ה מסלק כביכול את כבודו למטה על ידי גיאות בני אדם. ולזה אין שיעור, כי מי הוא שלא יהיה בו גסות כפי רוב ההכנעה שצריך האדם להיות לפני הבורא ית'... (במדבר תרמ"ג)

בפסוק ומשה עלה... וכן היה במשה רבינו עניו מאד, וכאן עלה אל האלקים, וכן מצינו בר' יוסף דאמר לא תיתני ענוה דאיכא אנא, ובעצרת אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא, דבאמת כפי הענוה שנמצא בגוף כך מתעלה ומתרוממת הנפש, וזה הרמז חמץ בשתי הלחם, כי חמץ רומז על התנשאות, ובעצרת מתרומם נפשות בני ישראל, הנפש שליט על הגוף. דהתורה נקראת אש ונקראת מים שירדו למקום נמוך, רומז על גוף השפל, ואז חל עליו התלהבות התורה שנקראת אש ומתעלה למעלה. שכן צריך להיות, הנשמה ממעל צריכה להתרומם למעלה, והגוף מעפר צריך להיות שפל עד לעפר... (שבועות תרס"ב)

בפסוק לרב תרבה נחלתו... ועל זה אמר אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכון לבו לשמים, רוצה לומר אם הכונה לשמים אף המרבה טוב, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ומי שבוחר דרך הענוה הקב"ה מזמין לו הכל באופן שיומשך לו ענוה, גם מהשגת עצמו שזוכה להשיג בתורה הכל מביאו להענוה, וכן הבוחר בבחינת המרבה, הקב"ה מזמין לו לבא על ידי ההשגות להתרחבות הלב... כי משה רבינו ע"ה אמר "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי", והוא תימא כי היכן ענותו של משה רבינו ע"ה, אמנם כי בלי ספק לא עלה על דעת אותו צדיק שיש בדבר הזה גבהות, כי ודאי הכל יודעין כי כל השגת משה רבינו ע"ה וידיעתו מהקב"ה. ולפי מה שנחלט השפלות בעיניו לא היה יודע כלל שיש מקום גבהות בזה... (פינחס תרל"ז)

שם משמואל:

במדרש רבה (ב') מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך היו ישראל שפלים וירודים למצרים... ובאשר נעשו אז נכנעים מאד לפיכך נגלה עליהם הקב"ה וגאלם, וכבמדרש "כי שחה לעפר נפשנו", אותה שעה "קומה ה' עזרתה לנו"... וממוצא הדברים שהאיש שהוא שפל בעיני עצמו ומסיר זחוחה מליביה אינו צריך לשום ענין המעיק, וזה שאמרו ז"ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, כי כל תכלית הכוונה במלקיות היא להביא את האדם לידי מרדות בלבו. (שמות תרע"ד)

ומעתה נבוא לביאור יתר דבר המדרש. דהנה כלי אומנותה של תורה הם שלשה, ענותנותה, צדקה, ישרותה. ויש לומר שזה מקביל לגוף ונפש ושכל, היינו ענוה הוא בשכל... אלא המשכיל בגדולת השי"ת שכל הנמצאות אינם תופסים מקום כלל, מצד זה יהיה ענו ושפל בעצמו. ועל כן משה רבינו ע"ה שהוא השיג יותר משלפניו, היה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ואם כן מדת הענוה היתה מצד השכל, וכשם שהשכל מביא לידי ענוה, שוב הענוה מביאה למעלת השכל... (תרומה תרכ"ג)

ונראה דהנה כתיב... אם כן מי שדעתו שפלה עליו, היינו אף שעשה מצות ומעשים טובים אינו מחזיק טיבותא לנפשו, והוא עני ודכא בעיניו ואינו מרגיש כלל שעשה גורם להשראת השכינה, על כן מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, אבל המקריב עולה שיש לו דבר מה בידו, ומרגיש רבותא ומחזיק טובה לנפשו הוא בהיפוך מזה, ואין לו אלא שכר עולה מה שקרבן זה המשיך בעצמו. (ויקהל תרע"ג)

אך באמת אינו כן... ואולי נאמר שזהו החילוק בין הכנעה לענוה, שהכנעה גורמת שפלות והעדר חיות ורגש הנפש, וענוה להיפוך כל מה שהוא ענו יותר ומרגיש בעצמו את רחוקו מתלהב יותר בשרתו לפני מלך הכבוד צורך גבוה כנ"ל, והענוה היא גבוהה מחכמת השכל, וכל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה. קיצור הדברים, אפר פרה רומז לשכל הנכנע ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, היפוך טבעו של השכל להתרומם... (שם תרע"ד)

ונראה לפרש על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלל"ה שיש שני מיני הכנעות, יש הכנעה מחמת שיודע ומרגיש שפלות עצמו, ויש הכנעה שאף שיודע מעלתו מכל מקום לעומת שיודע ומשיג גדלות האלקות הוא בעיניו כאפס ואין, ואפילו היתה מעלתו אלפים פעמים ככה אין למציאותו נגד מציאות ה' ראויה להקרא מציאות כלל. וממין זה האחרון היה ר' יוסף, שאמר "לא תתני ענוה דאיכא אנא", דאף שיודע מעלותיו ושהוא ענו מכל מקום לא היה תופס מקום בעיניו להקרא שיש לו מציאות בצד מה. ויש לומר ששני מיני הכנעות האלו היו במשה ואהרן, משה איננו שייך לומר שלא ידע מעלתו, שהרי ידע שפיר שמעולם לא זכה שום אדם למה שזכה והוא בעצמו כתב בתורה את מעלותיו, והאיש משה ענו מאד וכו'. אבל מכל מקום באשר השיג מגדלות אלקות יותר מזולתו היה יודע שאין מציאותו ראויה להקרא מציאות יותר ממה שיודע זולתו, והיה בעיניו כאפס ואין עד התכלית, ולא מצא לעצמו שתהיה לו אפילו מציאות גרועה נגד מציאות השי"ת... אבל אהרן מדה אחרת היתה בו, שהיה רואה בשפלות עצמו והיה שפל בעיניו עד התכלית, מה גם אחר מעשה העגל שהיה החטא ההוא קבוע במחשבתו... (שמיני תרע"ד)

...והנה כאשר נדקדק בענין שני מיני הכנעות וענוה אלה נמצא שמין ההכנעה והענוה הראשון הוא מפאת הגוף, שמתבונן בשפלותו, והמין השני הוא הכנעה וענוה מחמת השכל. והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש מה שנאמר מגביה שפלים עד מרום, שמטבע השפל בעיני עצמו כשמגביהין אותו מתבייש ונעשה שפל עוד יותר, וזוהי מדת ישראל, ושוב מגביהין אותו יותר ושוב נעשה שפל יותר, על כן מגביה שפלים עד מרום. ועל כן משה שענותנותו מתיחסת לשכל נתרומם ונתעלה שכלו עד מרום. ואהרן שענותנותו מתיחסת לגוף כנ"ל נתרוממה ונתעלתה ונגבהה בחינת גופו להיות גם גופו קודש קדשים... (שם תרע"ה)

וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כמה מיני הכנעות יש... ויש הכנעה שהיא מחמת שהוא מדוכא בעניות ויסורין רחמנא ליצלן, והכנעה כזו אף שמסלקת את גסות הרוח מכל מקום אין בה שבח, כי אחר שיסתלקו ממנו היסורין יכול לחזור לגסות רוחו... (מצורע תרע"ו)

והנה מדת השפלות איננה להיות שפל בעיניו ויסתפק בשפלותו שאין בזה שבח, ואדרבה זה גרוע ביותר, אלא להיפוך שידע ויכיר שכל מה שיש לו אינו כלום בעיניו, ומוצא עצמו חסר ומשתוקק מאד להשלמה, וזוהי מדת ישראל, שנאמר בהם "כי אתם המעט מכל העמים", ופירשו ז"ל שממעטין עצמם. ופירושו נמי שכל המדות והמעלות הטובות שבישראל עדיין אינן כלום בעיניהם לעומת מה שצריך להיות לפי גדלות השי"ת, על היפוך ממה שנאמר בעשו שהיה עשוי כבר שנים הרבה, היינו שהיה שלם בעצמו, ולא מצא בעצמו חסרון שיהיה צריך להשלמה. ועל כן כל האומות שנדמה להם שהם הגיעו לשלימות הם מתגאים, וישראל שמשתוקקים להשלמה, ובעיניהם שהם חסרים ועדיין אין להם כלום, הם שפלים בעיניהם... (שבועות תרע"ג)

ונראה דהנה בתרגום יונתן וכד חמא משה ענותנותיה דיהושע וכו', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שחשש משה רבינו ע"ה שמחמת הענוה שבו יבטל דעתו לדעתם. ועדיין צריך למודעי, כי ענוה לבטל דעתו לדעת הרבים נגד רצון השי"ת היא ענוה פסולה, ואינה אלא שפלות הנפש לבד, וענוה טהורה היא להיות ענו נגד השי"ת לבד, וכמו אברהם אבינו ע"ה, שעם כל ענותנותו היתרה, שהיה בעיני עצמו עפר ואפר, נקרא איתן, מלשון חוזק, שהיה לו חוזק הלב מאד מאד, שהוא ע"ה עמד נגד כל העולם כולו שהיו עובדי ע"ז... ומעתה יובן מה צורך היה למשה רבינו ע"ה להתפלל על יהושע, שהרי במקום חשש טעות צריכין לשמוע לרבים, מה גם יהושע שהיה ענו בודאי יחשוד יותר את דעתו למוטעה משיחשוד את דעתן ועצתן כי ברע היא, ואם חס ושלום יבטל את דעתו לדעתן ישתאבו חס ושלום גם בו כחות רעים להכריחו לרע חס ושלום ולא תועיל לו צדקתו... (שלח לך תרע"ג)

ונראה עוד לומר, דהנה להיות ענו ונכנע ושפל ברך מצורף להיות אמיץ לבו בגבורים לא ישוב מפני כל הוא כמעט חוץ לדרך הטבע. אך יש שני מיני הכנעה, יש שהוא ענו ונכנע מחמת עצמו, שהוא משכיל על מהותו שהוא בריה שפלה, עומדת בדעת מעוטה וקלה באה מטפה סרוחה וכו', ויש הכנעה מצד גדולת השי"ת... ושני מיני הכנעה אלה תרוייהו צריכי, ראשית יאחז האדם דרכו מין הכנעה הראשון להסתכל בשפלות עצמו כדי להכניע את לבבו הערל ולהשפיל את גסות רוחו, ואז רק אז ביכולתו לפקוח עיניו לראות בגדלות השי"ת, כי בעוד גסות רוחו עליו אזניו כבדות משמוע ועיניו השע מלראות, וכל מה שרואה ושומע הוא רק מקופיא ואינו נתפס בעומק הלב... והנה בעוד האדם בהכנעה ממין ההכנעה הראשון אי אפשר שיהיה אז לבו אמיץ בגבורים לא ישוב מפני כל, וכל עניני גשמיות העולם ומלואו העומדים לשטן עלי דרכו יהיו כאפס ואין בעיניו, והוא כמעט חוץ לטבע וכמעט שהם שני הפכים בנושא אחד. אך כשיזכה להכנעה מצד גדלות השי"ת, אז נקל לאחוז צדיק דרכו עם ההכנעה להגביה לבו בדרכי השי"ת, עד שכל העולם כולו כאפס וכאין בעיניו ויבטלם בלבו... והנה דוגמת שני מיני הכנעה הנ"ל היו ביהושע, תחילה היה בו מין ההכנעה הראשון, ועל כן עדיין חשש לו משה רבינו ע"ה שלא יתבטל לעצת מרגלים שהיו גדולים, וזה שהוסיף לו אות יו"ד שהיא בחינת חכמה, שהכנעתו תהיה מצד השפעת החכמה עליו הרבה מאד, ומצד זה יבא להכנעה ממין השני כח מה. (שם תרע"ו)

ר' צדוק:

כלל הדמיונות וההרהורים שבאדם הם קבועים בג' שרשים דקנאה תאוה וכבוד, שהם שרשי המדות רעות, ושורש השרשים הוא הגיאות כנודע, דשורש הרע הוא מעולם התוהו ושבירת הכלים הבא על ידי מחשבת אנא אמלוך כידוע, ומזה נולד יצר רע, דפירוש יצר מחשבה... והתיקון לזה הוא ענוה, על ידה נתקנים כל מחשבות של תוהו, כי על ידי זה אינו רוצה לחשב רק מה שרוצה השי"ת. וכידוע דעולם התיקון נבנה על ידי שם מ"ה החדש, פירוש מה כמו ונחנו מה מורה ענוה, וכן משה רע"ה שהיה ענו מכל האדם הוא בסוד הדעת דקדושה שהוא תיקון כל הדמיונות... (חלק ב צדקת הצדיק רו, עמוד פג וראה ערך גאוה)

חכמה ומוסר:

ולכאורה מתעוררת כאן השאלה, אם כן איפוא, הרי כל ענין הגדלות למותר הוא? אם התכלית הוא "ואת דכא ושפל רוח", אם כן למה צריך לכל ה"מרום וקדוש אשכון"?

ונגלה בזה סוד שהוא באמת חידוש גדול, כי כמו שבצד אחד הרי המדה היא ענוה, להשפיל עצמו ולירד למטה כל מה דאפשר, הנה כמו כן יש לעומת מדה של גדלות וגבהות רוח, "ויגבה לבו בדרכי ה'", ומדה זו היא לגמרי בהיפך, לעלות רק מעלה עד שאין למעלה הימנה, "הכל כלא", הכל בטלים נגדי ושפלים ממני, אני הוא למעלה מכל.

שהוא מה שלמדונו חז"ל "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו..." וזהו חידוש גדול, כסבורים אנו שהננו יודעים ממדת הענוה, ואצלנו פשוט שלקיום התורה צריך להיות עניו, אבל כמו כן צריכים לדעת שלעמת זה יש מדה של גדלות, גבהות הלב, ובלתי זה אין אף התחלה לקיום התורה, ואין אנו יודעים כלל איזו מדה תופסת מקום יותר בתורה, ענוה או גבהות הבל.

ועוד צריכים אנו לדעת, כי אף שלכאורה ענוה וגדלות הנן שתי מדות הפוכות, ואמנם כן הוא למעשה, אבל באמת אינן הפכים כלל, ואדרבה הן באמת מחייבות זו את זו... "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו", בתכלית המדה של גדלות, ואשר לכאורה כבר אין שם שום מוצא מקום לענוה, אבל באמת "שם אתה מוצא ענותנותו", כי אדרבה, שתיהן מחייבות ומכריחות זו את זו... יש בריאה של "שמים", ויש בריאה של "ארץ", ויחד נבראו, ואם לא שמים אין ארץ, כי אם אין גבוה אין שפל. (דעת תורה בראשית עמוד עג)

מכתב מאליהו:

...ביאור דבריו ז"ל, שאי אפשר שתהא לו חכמה, ושתהא לו עושר גם כן, כי כל זמן שמשיג שהחכמה או העושר שלו, הרי זה בחינת מקום, שהרי בזה עושה רשות לעצמו, ואז אי אפשר לתת לו שתיהן. ולמה? כי כל מה שנותנים לאדם בעולם הזה, בין חכמה בין עושר, הרי זה נסיון עבורו, לראות אם יתגאה בו ויטלנו לעצמו, או ישתמש בו לעבודת ה'. ולא הרי נסיון העושר כהרי נסיון החכמה, ואין נותנים לאדם עבודה כה קשה של שני נסיונות כאחד.

אבל מי שכבר התרומם למעלה מנסיונות אלו ועלה לדרגה של ענוה, שהכל אצלו רק עבדות ולא בעלות כנ"ל, ענו כזה אין לו בחינת "מקום", כי אינו עושה רשות ותחום לעצמו כלל - אצלו יתכן שיהיו לו תורה וגדולה ביחד... (חלק ד עמוד כג)

יש משיג את הרוחניות ומבטל את הגשמיות באמת, אבל רואה את עצמו שמבטל את הגשמיות.

יש מבטל גם את עצמו, אבל רואה את עצמו מבטל את ישות עצמו.

ויש מבטל גם את זה, וזהו הענו באמת. (שם עמוד רצא)