העצלות מדה רעה מאד. מי שזאת המדה גוברת בו, עניניו מקולקלים מאד בעולם הזה ובעולם הבא. ועליו אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ"ד) "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה". דימה חכמת עצל לשדה איש עצל... כי העצלים אוהבים מנוחה, ומתוך כך המצוות קשות עליהם ולמוד התורה כבדה על נפשם, ויברחו מבית המדרש למקום מנוחה, וכשהם יושבים בבית הכנסת, הם ישנים... לא די לעצל שלא יגיע לידיעת התורה, כיון שאינו עוסק בתורה כראוי, אלא אפילו מחמת העצלות מעלה בלבו סברות של טעות, כי העצל יורה היתר לעצמו, ויאמר טוב לגוף המנוחה כדי שיתחזק... ומטה אזניו לדברים בטלים, ואומר שבזה יהא לבו פתוח, נמצא שהעצלות גורמת שיחפש סברות, לומר שעושה מצוה בהתבטלו מן הלמוד... ולעולם בכל המצוות שיש בהן טורח יעשה סברה לפי העצלות להתבטל מן המצוה. כללו של דבר העצל יטה כל סברתו לפי העצלות.
העצל הוא רך לבב ואינו גולה למקום תורה... ראה איך העצל רחוק מכל המדות הטובות ואינו שווה לכלום לשליחות, שנאמר (משלי י') "כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו"... כללו של דבר, העצל אינו שווה לא לעולם הזה ולא לעולם הבא, כי מאנו ידיו לעשות טוב. ואמר החכם, העצל שבבני אדם, שנתעצל לקנות אוהבים חכמים ויראי השי"ת, ויש יותר עצל ממנו שכל אלו היו בידו ואבדם...
ויש עצלות שהיא טובה מאד, כגון היושב ומתעצל לעשות רעות ולרדף אחר התאוה. אמרו על אדם שרצה המלך לשלחו למקום סכנה ולא אבה ללכת, וחרפו המלך, אז אמר למלך מוטב שתחרפני ואני חי, משתתפלל בעדי ואני מת...
לכן תחשוב שתעשה הטוב בכל אבריך ובכל תנועותיך, ותבחר מכל אבר ואבר קצת קלות וקצת כבדות, והכל לשם שמים. תהא קל לשבת עם חברים המתחברים לתורה ולמצות ולמעשים טובים, ותהא כבד לשבת עם הליצנים ועושים רעה... (שער העצלות, וראה שם עוד)
...ומה שאמר (במדרש רבה) כי העצלנין הם שבעה, ביאור זה כי העצל הוא חי שיש לו כובד הטבע כמו שיש לעצל, לכך קרא את האדם שהוא רחוק מן השכלי עצל, כי העצל הכל גוף, כי הנפש בטלה אצלו לגמרי, ולפיכך אינו רוצה בתורה שהיא שכלית, כי הכל גוף, והדבר שהוא רחוק מן דבר אחר נחלק לז' חלקים... כי יש בני אדם והם בעלי חומר לגמרי ומונע אותם החומר לגמרי מן החכמה, ויש בני אדם שאין להם כל כך חומר שיהיה מונע אותם מן השכל... ודבר זה עד ז' מדריגות... (נתיב הזריזות פרק א)
ומי גורם כל זה, אלא מפני שנחש יתבטל מן העולם, כי אין עצלה רק מצד הטומאה, וכאשר עברה הטומאה לגמרי, אז נאמר "הרה ויולדת יחדיו"... (מאמר הגאולה)
...כי כמו שמסבב ומשתדל היצר רע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשיית המצות ולאבדם ממנו, ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדוף אחריהם ולתמוך בם ישאר נעור וריק מהם בודאי. ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה, ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר עצמו נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדתו ודאי הוא שלא יצליח, והוא מה שאמר התנא (אבות פ"ד) "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים"...
והנה שלמה המלך שנה מאד באזהרתו על זה, בראותו את רוע העצלה וההפסד הגדול הנמשך ממנה, ואמר (משלי ו') "מעט שנות מעט תנומות וגו' ובא כמהלך ראשך" וגו'. כי הנה העצל אף על פי שאינו עושה רע בקום ועשה, הנה הוא מביא את הרעה בשב ואל תעשה שלו. ואמר (שם י"ח) "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית", כי אף על פי שאינו המשחית העושה את הרעה בידיו, לא תחשוב שהוא רחוק ממנו.
ואמר עוד לבאר רעת העצל ביאור ציורי, מה שיקרה ויולד לעינינו יום יום, (משלי כ"ד) "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כלו קמשונים" וגו'. והנה מלבד פשוטו אשר הוא אמיתי כמשמעו, שהוא מה שקורה אל שדה העצל ממש, הנה דרשו בו חז"ל מדרש נאה, זה לשונם, והנה עלה כולו קמשונים, שמבקש פירוש של פרשה ואינו מוצא, כסו פניו וגו', מתוך שלא עמל בהם הוא יושב ומטמא את הטהור ומטהר את הטמא, ופורץ גדרן של תלמידי חכמים, מה ענשו של זה, שלמה פירש, ופורץ גדר ישכנו נחש. והיינו כי רעת העצל אינה באה בבת אחת, אלא מעט מעט בלא שידע וירגיש בה, כי הנה הוא נמשך מרעה אל רעה עד שימצא טבוע בתכלית הרעה. הנה בתחלה אינו אלא מחסור הטורח אשר היה ראוי לו, ומזה נמשך שלא ילמוד בתורה ככל הצורך, ומפני חסרון הלימוד כשיבא אחר כך ללמוד תחסר לו ההבנה...
והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו, והרי הוא אומר אוכל קימעא, או אישן קימעא, או קשה עלי צאת מביתי, פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם, ובין כך ובין כך התורה מונחת והעבודה מבוטלת והאדם עוזב את בוראו...
ואולם אם תשאל את פי העצל יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו לפי דעתו המשובשת להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלות, והוא אינו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה, אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעת הנכונה. הוא מה ששלמה צוח ואומר (שם כ"ו) "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם", כי העצלה איננה מנחת לו שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשוב הכל לטועים ושוטים והוא לבדו חכם... כללו של דבר חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות לעשות המצות בהשליכו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו... (מסילת ישרים פרק ו)
הנה מפסידי הזריזות הם הם מגדילי העצלה, והגדול שבכולם הוא בקשת המנוחה הגופיית ושנאת הטורח ואהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם, כי הנה אדם כזה ודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול. כי מי שירצה לאכול אכילותיו בכל הישוב והמנוחה, ולישן שנתו בלא טורד, וימאן ללכת אם לא לאטו, והיוצא בדברים אלה, הנה יקשה עליו להשכים לבתי כנסיות בבוקר, או לקצר בסעודתו מפני תפלת המנחה בין הערבים, או לצאת לדבר מצוה אם לא יהיה העת ברור, כל שכן למהר עצמו לדברי מצוה או לתלמוד תורה... ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח, ולא ינהג בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם... וכשירגיל עצמו על זה הדרך ימצא העבודה קלה עליו ודאי, כיון שלא יחסר בעצמו ההזמנה וההכנה אליה... (שם פרק ט, וראה שם עוד)
עצלה - על ידי שינה בא לעצלה. (משלי יט טו)
בצלחת - בחיקו ובין בגדיו לגופו, אינו עושה מצות גם הנוגע לגופו וגם לפיהו, כי אדם צריך לעשות מצות יותר מתורתו, כמו שכתוב יותר מלמודך עשה. (שם שם כד)
נלאה להשיבה - מתעצל אפילו באותן מצות ששכרן בעולם הזה. (שם כו טו)
גם מתרפה - מתעצל במלאכת התורה חבר למשחית דברי התורה בדעות כוזבות, כי סופו שיהיה כמוהו. (משלי יח יט)
טמן - כל היום עסוק באכילה, נלאה - מליצה, שלא יהיה לו מה לאכול. (שם כו טו)
מתאוה ואין נפשו - העצל נפשו מתאוה, אבל אבריו העצלים אינם נשמעים לה, וכן העצל מלעסוק ברוחניות נפשו תמות מיתת עולם, ונפש חרוצים תדושן. (שם יג ג)
נלאה להשיבה - לתת בעצמו אוכל לפיו, כן אם יתנו לו ספורי התורה ההכרחיים לדעתם לא יקח מהם המוסר והחכמה שתחת המלבוש. (שם כו טו)
והנה כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצלל"ה מקאצק הגיד בהפרש שבין עצל למתון שלכאורה לפי שטחיות הדברים בני בקתא חדא נינהו, והגיד הוא זצללה"ה שמתון הוא העושה בישוב הדעת על כן אינו ממהר לעשות דבר, ועצל הוא להיפך שמתעצל להתישב בדעתו ועושה בלי התישבות הדעת. ולפי האמור יתבארו דברי המדרש שקרא לאדם הראשון עצל, היינו ששורש החטא בא מחמת שהיה עצל בישוב הדעת בענין זיווגו להמתין לשבת, ומזה נמשכה כל הרעה הזאת לעשות בלא ישוב הדעת עד שאפילו במה שנצטוה עליה עשה בלי ישוב הדעת. (בראשית תרפ"א)
...אבל עצלה תפיל תרדמה, שהוא נפילת המוחין והתגברות הדמיונות כבעת השינה, וכל השקוע בדמיונות כאלה אפילו בהקיץ הוא ממש כישן, וכמ"ש (מג"א סוף סי' תקפג) יושב בטל כישן דמי, שהדמיונות הבטלים והרהורי ההבלים עולים במוחו ממש כבעת השינה, וזה בא על ידי העצלות שימך וישפל המקרה שהוא המוח להרהר במחשבות שפלות, ועד שיוכל לבוא מזה גם כן לשפלות ידים כלי המעשה ועד שידלוף הבית בכללו גם כן. ועל כן עיקר ההשתדלות צריך שיתגבר נגד העצלות, והתגברות זה יהיה בהתבוננות זה דשויתי ה' לנגדי תמיד, על דרך אמונה פשוטה שישנה בכל אחד מישראל, ויוכל לעוררה בלבו בקל שכבר הוא מרושה במעמקי הלב מהאבות אצל כל אחד מישראל להאמין באמונה שלימה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, והוא לנגדו ממש תמיד להיות צופה ומביט על כל מעמקי מחשבות לבו ומוחו ואין נעלם ממנו דבר. ועל ידי זה ממילא יתרומם המקרה שהוא המוח לידבק במחשבות עליונות קדושות, וממילא יסורו על ידי זה כל מיני מחשבות של הבל ושל בטלה הנמשכים רק מתרדימת המוח... (חלק ד מחשבות חרוץ ג עמוד ז)
עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק תבקשו כזב סלה (תהלים ד') פירוש כי הנה העצלות חסרון גדול הוא מאד, מגונה בעיני המשכילים בעם, כידוע בחז"ל. והנה הבטל אין לו מה לאכול, ולבסוף גונב וגוזל ומלסטם הבריות. והנה להיות איש דק הרוח צריך עמל רב מאד, והאיש העצל להוציא מכח אל הפועל נשאר איש גס ההרגש, וחברו העמל נזכך מסיג הגשמיות ונעשה דק הרוח. העצל שנשאר בור מחמת עצלותו, אינו יודע דרך דקי הרוח, אינו יודע דרך החכמים וממילא אינו עושה, ומקנאה שונא הוא העושים, ולכן העצלים שונאים חכמי התורה ומתלוצצים מהם, ומה גם יפערו פיהם על חכמי התלמוד, והוא נגד השכל, כי הלא חכמים גדולים הם, ויש לחבבם, אבל אמיתת הדבר הוא שדברנו, כי רואה בדבריהם דברים מחוכמים, והוא שכבר נשאר ניעור וריק מהם, על כן יבא לשנוא אחרים העושים... (חלק ב קנה)
...על זה אמנם אין כל ביאורים, וכבר העיר וכתב כן החובת הלבבות (ב' ה' בסופו) וזה לשונו: "וממה שראוי לך להבין מכל הבריאות העליונים והתחתונים מקטנם ועד גדולם, הענין הנעלה אשר בו סדר הכל והשלמתו וכו' והיא התנועה הדבקה לכל מחובר וכו', ולולי התנועה לא היתה נגמרה הווית שום דבר מן הנמצאות ולא הפסדם וכו'. וכשתבין סוד התנועה ותשכיל ענין אמיתתה ורוחניותה, ותדע כי היא מפלאי החכמה האלקית, ותכיר רוב חמלת הבורא על ברואיו, אז יתברר לך כי כל תנועותיך נקשרות בחפץ הבורא יתברך והנהגתו ורצונו, הקטנה והגדולה שבהם, והגלויה והנסתרת"...
ומדברינו בסוד הזריזות יוצא לנו להבין כי מגרעת מדת העצלות אינה רק איזה מדה גרועה כשאר מדות הרעות, אם כי גם זה אמת, אבל צריכים לדעת כי בעצלות מונח כל סוד הרע. אם למדנו כי התנועה המנועעת את המהירות היא מפלאי החכמה האלקית, נקשרת בחפץ הבורא ית' והנהגתו ורצונו, הנה זה לעומת זה עשה האלקים, והעצלות לעומת המהירות, היא מפלאי הרע, נקשרת לשורש פורה ראש ולענה, הוא כל סוד הרע, מן "עפריות החומריות הגס" (לשון המס"י פרק ו'), הנה מקור כל הרע, "עפריות החומריות הגס" אין הענין מפני הכבדות אשר בחומריות, אשר מפני זה קשה היא לשאתה, רבות פעמים תראה אדם, הנושא זאת ה"עפריות החומריות" בנקל מאד מאד, אם אך רוצה בהם, אלא ענין הדבר הוא כי בעפריות החומריות גס, שם מונח כל ה"אינו רוצה", הוא סוד כל הרע. האבות הקדושים כי היו שלמים, עליהם אמרו חז"ל (סנהדרין צ"ו) שהיו "רצים כסוסים בין בצעי המים", עפריות החומריות גס, הם הם בצעי המים, ורק האבות היו רצים בהם כסוסים. (דעת תורה דברים עמוד קפג)
אמנם צריך להזהר שלא יחליף עצלות בבטחון, שיש מונע מלהשתדל מפני עצלותו ותולה בבטחון, וצריך לדעת שכל מה שמבטל ממלאכתו מפני עצלותו בודאי יחסיר לעצמו, כי רק הבטחון מביא לסייעתא דשמיא... ואל יטעה האדם לומר שישתמש בעצלות לסייע לבטחון בדרך שלא לשמה, כי לא שייך שלא לשמה בבטחון, וטעמו של דבר, שאין מניעת המלאכה מצוה, אלא הבטחון שבלב שתביא למעט בה, היא המצוה. ואדרבא, אם ימעט במלאכה מפני עצלותו, הלא יתעצל גם בעבודתו הרוחנית ונמצא יושב בטל, ואם כן רפואתו היא שיתייגע במלאכה... (חלק א עמוד קצד)
אם נסתכל בחיינו הגשמיים מצד המבט הפנימי נראה שהכל עייפים, עייפות של עצלות, הן עבודה רוחנית במרץ וברצון לא תעייף כלל, בבחינת "הנותן ליעף כח", כי בדביקות של מעלה לא תתכן עייפות, אך עייפות של עצלות היא בחינה במיתה, מיתת הנפש, כאמרם ז"ל "הבטלה מביאה לידי שיעמום" (כתובות נ"ט) ופירש"י שעמום - שיגעון... (חלק ד עמוד קעב)