עבד עברי   נרצע

(ראה גם: עבד עברי-כללי)

 

ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי. והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. (שמות כא ה)

והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך, כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך, ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם וגו'. (דברים טו טז)

זהר:

...ואחר שהוא בחירות ונמצא בו מנוחה, נותנים עליו עול, ממקום ההוא שהוציא אותו לחירות, (דהיינו מסוד שנה השביעית, שהיא מלכות), ואם אדם ממאן לצאת לחירות, כמו שאמר ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו', הרי ודאי פגם אותו מקום (שהוא מלכות), כי עזב עול מלכות שלמעלה וקבל עול של אדונו, על כן מה כתוב, והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת וגו', והגישו אדוניו אל האלהים, אל האלהים סתם, (דהיינו שמגישו) לאותו מקום שפגם אותו, (שהוא מלכות), שהיא נקראת גם כן אלקים.

ולאיזה מקום יקריב אותו, הוא אל הדלת או אל המזוזה, משום שאותו מקום (שהוא מלכות) הוא פתח שלמעלה, (דהיינו פסח לזכות דרכה לז"א), ונקראה מזוזה, וכבר למדנו, וכיון שהוא נתכוון לפגום למקום ההוא (מלכות), נשאר פגם הזה בו בגופו, זה שאמר, ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם, שהעבד יהיה תחת רגליו של אדונו עד שנת היובל.

את אזנו, למה, כבר העמידוהו, אבל שמיעה תלויה במקום זה (שהוא מלכות), עשיה למעלה (בבינה), ומשום שישראל בעת שקרבו להר סיני והיו באהבת לבם להתקרב אל הקב"ה הקדימו עשיה לשמיעה, כי שמיעה הוא תחילה ואחר כך עשיה, כי שמיעה תלויה בשמיטה (שהיא מלכות), ועל כן כיון שהעבד פגם לשמיעה זו, ופגם שמיעה שלו, וישאר פגם בו, ולא ישאר עבד לאדונו, אלא אם כן שיתקרב לאותו מקום שפגם, ויהיה נפגם לפניה, וישאר בו פגם ההוא... (בהר יב, ועיין שם עוד)

מכילתא:

ואם אמר יאמר העבד, מגיד שאינו נרצע עד שיאמר וישנה. אהבתי את אדוני, אין לי אלא בזמן שיש לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים, אין לרבו אשה ובנים מנין, תלמוד לומר והיה כי יאמר אליך וגו', מכאן אמרו לעולם אינו נרצע אלא אם כן יש לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים. אהבתי את אדוני וגו' הוא אוהב את רבו ורבו אוהבו, שנתברכו נכסים על ידיו, לכך נאמר והיה כי יאמר אליך וגו'. כי טוב לו עמך... דבר אחר שתהיה שוה לו, אם היה חגר או סומא אינו נרצע, והגישו אדוניו אל האלהים, אצל הדיינין, שימלך במוכריו, רבי אומר בנמכר בבית דין על גנבתו הכתוב מדבר, אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו.

והגישו אל הדלת או אל המזוזה וגו', מקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. אתה אומר לכך בא או ירצענו במזוזה, והדין נותן... תלמוד לומר ונתת באזנו ובדלת, בדלת אתה נותן אבל אי אתה נותן במזוזה, או יעבור באזנו ובדלת, תלמוד לומר ורצע אדוניו את אזנו במרצע, באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, הקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד.

ורצע אדוניו את אזנו, למה נאמר, לפי שמצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו, אבל כאן הוא ולא שלוחו. אזנו בשל ימין הכתוב מדבר, אתה אומר בשל ימין או אינו אלא בשל שמאל, הרי אתה דן, נאמר כאן אזנו ונאמר להלן אזנו, מה להלן בימין אף כאן בימין.

אזנו מן הדלת, דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר אף מן הסחוס, שהיה רבי מאיר אומר אין כהן נרצע, והן אומרים נרצע, ואין כהן נמכר, והן אומרים נמכר. 

ומה ראתה אוזן שתרצע מכל איברים, היה רבי יוחנן אומרה כמן חומר, אוזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב, היא תרצע מכל אבריו, במרצע, בכל דבר, והתורה אמרה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ואמרה בכל דבר, רבי אומר במין מתכת בלבד.

ועבדו לעולם, עד היובל, שהיה בדין, ומה אם הכסף שיפה כחו וקונה הכל אינו קונה אלא שש, רציעה שאינה קונה אלא עבדים אינו דין שלא תקנה אלא שש, הא מה תלמוד לומר ועבדו לעולם, עד היובל, או ועבדו לעולם כמשמעו, תלמוד לומר ושבתם איש אל אחוזתו, רבי אומר, בא וראה שאין העולם אלא חמשים שנה, שנאמר ועבדו לעולם, עד היובל, הא כיצד, הגיע היובל יצא, מת האדון יצא. ועבדו, אותו הוא עובד ואינו עובד הבן... (משפטים פרשה ב)

ספרא:

ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו, אמר רבי אליעזר בן יעקב, במי מדבר, אם בנמכר שש הרי אמור, אם בנמכר שנה או שתים הרי אמור, הא אינו מדבר אלא בנרצע לפני היובל, שיהא היובל מוציאו. (בהר פרק ב)

ספרי:

והיה כי יאמר אליך לא אצא, יכול פעם אחת, תלמוד לומר אם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני, עד שיאמר וישנה, אם אמר בתוך שש ולא אמר בסוף שש הרי זה אינו נרצע, שנאמר לא אצא חפשי, עד שיאמר בשעת יציאה, אמר בסוף שש ולא אמר בתוך שש הרי זה לא נרצע, שנאמר אם אמור יאמר העבד, עד שיאמר כשהוא עבד. כי אהבך, מכלל שנאמר אהבתי את אדוני, מיכן אתה אומר היה הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו, הרי זה אינו נרצע עד שיהא הוא אוהב לרבו ורבו אוהבו, היה אהוב על רבו והוא אינו אוהב את רבו הרי זה נרצע, שנאמר כי אהבך, לו אשה ובנים לרבו אין אשה ובנים אינו נרצע, שנאמר כי אהבך ואת ביתך, הא אם חלה הוא או רבו הרי זה אינו נרצע, שנאמר כי טוב לו עמך. (ראה קכא)

ולקחת את המרצע ונתת, מניין לרבות את הקרן ואת הזבוב וקרומיות של קנה, שנאמר ולקחת, דברי רבי יוסי בר יהודה, רבי אומר מה מרצע מיוחד מן המתכת, אף כל מין המתכת. מרצע, זה מרצע גדול, אמר רבי אלעזר והרי יודן בריבי היה דורש שאין רוצעים אלא במילת, וחכמים אומרים אין כהן נרצע שמא נעשה בעל מום, רבי מאיר אומר מן הסחוס, שהיה רבי מאיר אומר אין כהן נרצע, אם במילת הוא נרצע היאך הוא נעשה בעל מום, אלא מלמד שאין רוצעים אלא בגובה של אוזן. אזנו, נאמר כאן אזנו ונאמר להלן אזנו, מה אזנו האמור להלן ימנית, אף אזנו האמור כאן ימנית. ימנית בגובה שבאוזן, ונאמר באזנו ובדלת, יכול בצד אזנו, תלמוד לומר באזנו ובדלת, מגיד שנותן באוזן עד שמגיע לדלת. 

והיה לך עבד עולם, כל ימי עולמו של אדון, אף הוא נמכר ל' שנה ומ' שנה לפני היובל, מיכן אתה אומר עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת. נרצע ונמכר לגוי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה, תלמוד לומר עבד עולם עולם לגזירה שוה. ואף לאמתך תעשה כן, להעניק, יכול אף לרציעה, תלמוד לומר ואם אמור יאמר העבד, העבד ולא אמה. (שם קכב)

תלמוד בבלי:

...הנרצע נקנה ברציעה, וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון... דתניא... המוכר עצמו אינו נרצע, מכרוהו בית דין נרצע... רבי אלעזר אומר זה וזה נרצע... דתניא רבי אליעזר אומר מנין לרציעה שהיא באזן ימנית, נאמר כאן אזן ונאמר להלן אזן, מה להלן ימין אף כאן ימין... אמר מר, אי בנרצע הרי כבר אמור, מאי היא, דתניא ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו וגו', במה הכתוב מדבר, אי במוכר עצמו הרי כבר אמור, אי במכרוהו בית דין הרי כבר אמור, הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל, שיובל מוציאו, מאי משמע, אמר רבא בר שילא אמר קרא איש, איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה, הוי אומר זו רציעה. ואיצטריך למיכתב מכרוהו בית דין, ואיצטריך למיכתב נרצע... ואיצטריך למיכתב ושבתם ואיצטריך למיכתב לעולם, דאי כתב רחמנא לעולם, הוה אמינא לעולם ממש, כתב רחמנא ושבתם, ואי כתב רחמנא ושבתם, הוה אמינא הני מילי היכא דלא עבד שש, אבל היכא דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו, מה תחלתו שש אף סופו נמי שש קמשמע לן לעולם, לעולמו של יובל. (קידושין יד ב)

הנרצע והנמכר לעובד כוכבים אינו עובד לא את הבן ולא את הבת, נרצע דכתיב ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם, ולא את הבן ואת הבת... (שם טו ב)

תנו רבנן, אם אמר יאמר, עד שיאמר וישנה, אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע, שנאמר לא אצא חפשי, עד שיאמר בשעת יציאה, אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע, שנאמר אם אמר יאמר העבד, עד שיאמר כשהוא עבד. אמר מר, אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע, שנאמר לא אצא חפשי, מאי איריא מלא אצא חפשי, תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני וליכא, ותו אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש אינו נרצע, שנאמר העבד, אטו סוף שש לאו עבד הוא. אמר רבא מאי בתחלת שש, בתחילת פרוטה אחרונה, ומאי בסוף שש, בסוף פרוטה אחרונה.

תנו רבנן לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע, שנאמר כי אהבך ואת ביתך, לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע, שנאמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע, שנאמר כי טוב לו עמך, רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע, שנאמר כי אהבך. הוא חולה ורבו אינו חולה אינו נרצע, שנאמר כי טוב לו עמך, רבו חולה והוא אינו חולה אינו נרצע, שנאמר עמך... (שם כב א)

תנו רבנן אילו נאמר אזנו בדלת הייתי אומר ידקור כנגד אזנו בדלת, דלת אין אזנו לא, ואזן לא והכתיב ורצע אדוניו את אזנו במרצע, אלא הייתי אומר ירצענה לאזן מאבראי ויניחנה על הדלת וידקור כנגד אזנו בדלת, תלמוד לומר באזנו ובדלת, הא כיצד, דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת. דלת, שומע אני בין עקורה בין שאינה עקורה, תלמוד לומר מזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת נמי מעומד.

רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף, אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע. ורבי שמעון ברבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם. (שם שם ב)

מרצע, אין לי אלא מרצע, מנין לרבות הסול והסירה והמחט והמקדח והמכתב, תלמוד לומר ולקחת, תלמוד לומר כל דבר שנלקח ביד, דברי רבי יוסי ברבי יהודה, רבי אומר מרצע, מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת וקתני סיפא אמר רבי יודן ברבי היה דורש כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילת, וחכמים אומרים אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום, ואם תאמר במילת היו רוצעין היאך עבד כהן נעשה בעל מום, הא אין רוצעין אלא בגובה של אוזן... (בכורות לז ב, וראה עוד נא א)

תלמוד ירושלמי:

...כתיב והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת וגו', הא כיצד, זה שהוא נמכר בבית דין והגישו אדוניו אל האלהים, וזה שהוא מוכר את עצמו והגישו אל הדלת... מיכן היה רבי מאיר אומר אין הכהן נרצע שמא ייעשה בעל מום ויפסל מן העבודה, ויירצע הסחוס פחות מן הכרשינה, שמא יבוא לידי כרשינה, ויבוא לידי כרשינה, התורה אמרה ושב לאחוזתו בעיינו, כלום היה נרצע אלא אם כן היו לו אשה ובנים...

והגישו אל הדלת, יכול אפילו מוטל, תלמוד לומר או אל המזוזה, מה מזוזה עומדת אף הדלת יהא עומד, גנאי לו גנאי למשפחתו, תני רבי אליעזר בן יעקב אומר ולמה אל הדלת, שעל ידי דלת יצאו מעבדות לחירות. שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי, מה ראה העבד הזה לירצע באזנו יותר מכל איבריו, אמר להן אוזן ששמעה מהר סיני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע, לפי שלא שמר מה ששמעה אזנו...

ואם אמר יאמר העבד, שתי אמירות, אחת בסוף שש ואחת בתחילת שבע, אחת בסוף שש עד שהוא בעבודתו, ואחת בתחילת שבע, לא אצא חפשי. אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, מלמד שאינו נרצע עד שיהא לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים, עד שיהא אוהב את רבו ורבו אוהבו, עד שיתברכו הנכסים על ידיו, שנאמר כי טוב לו עמך. (קידושין יא א)

תרגום יונתן:

ותסב ית מחטא ותנעוץ באודניה ובתרע בית דינא ויהי לך עבד פלח עד יובלא. (דברים טו יז)

אבן עזרא:

והגישו אל הדלת - והמנהג להיותם בשער העיר יושבים שיש לה דלתים ובריח, וזה טעם אל הדלת או אל המזוזה, שיעשה זה לפני יושבי השער. ועבדו לעולם - ידענו כי מלת לעולם בלשון הקדש הוא זמן, כמו כבר היה לעולמים... וכן ועבדו לעולם, לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו, ויציאת חירות כאילו עולם מתחדש, או יהיה פירושו שישוב לזמנו הראשון שהיה חפשי. (שמות כא ו)

חזקוני:

העבד - ראוי הוא להיות עבד, שהוא עושה מעשה עבדים כנענים, שבשביל שפחה כנענית משתעבד. אל הדלת או אל המזוזה - של שער בית דין, דוגמא והוצאת את האיש ההוא אל שעריך, כדי לפרסם הדבר לעיני כל העוברים, שמשעבד עצמו בשביל שפחה כנענית, ושעליו לגמור עבודתו עד היובל... ורצע אדוניו - שאם יברח מבעליו רציעת אזנו תוכיח עליו שהוא עבדו, כשתהיה נכרת שוה לרציעת הדלת, וגם האדון לא יוכל לערער על עבד אחר שהרי רציעת העבד והדלת לא יהיו שוות, כי האחת תהיה גבוהה והאחרת תהיה נמוכה. ורצע אדוניו - מה שציוה הקב"ה לרצוע עבד עברי, היינו טעמא שלא יטעו בו העולם לומר כנעני הוא, כשיראו שיעבוד כל כך. את אזנו - ולא יוכל לומר אני נגפתי את עצמי שם, וכן דרך לעשות לבני אדם שעושין דבר שאינו הגון. במרצע - שמעתי מדרש, אמר הקב"ה אני גזרתי על ישראל שעבוד של ארבע מאות שנה, ואחר כך דלגתי את הקץ בשבילם וקצרתי את השעבוד, והלך זה ושעבד את עצמו, ירצע בכלי שהוא עולה בגימטריא ד' מאות, והוא מרצע... (שם)

משנה תורה:

המוכר עצמו אינו נרצע, אבל מכרוהו בית דין ועבד שש ולא רצה לצאת הרי זה נרצע, ועובד עד שנת היובל, או עד שימות האדון. אף על פי שהניח בן אין הנרצע עובד את הבן, מפי השמועה למדו ועבדו, לו ולא לבנו, לעולם, לעולמו של יובל, נמצאת למד שהנרצע אינו קונה את עצמו אלא ביובל ובמיתת האדון. עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום, והרי הוא אומר ושב אל משפחתו, לחזקה שהיה בה, ואינו שב לשררה שהיה בה.

כיצד רוצעין, מביאו לבית דין של שלשה, ואומר דבריו לפניהם, ומגישו לסוף שש אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין בבניין, בין דלת ומזוזה של אדון בין של כל אדם, ונוקב את אזנו הימנית בגופה של אוזן במרצע של מתכת עד שיגיע לדלת, שנאמר ונתת באזנו ובדלת... האדון הוא שרוצע בעצמו, שנאמר ורצע אדוניו, לא בנו ולא שלוחו ולא שליח בית דין, ואין רוצעין שני עבדים כאחד, שאין עושין מצוות חבילות חבילות.

ואם אמר יאמר העבד, עד שיאמר וישנה, העבד, עד שיאמר כשהוא עבד, אבל אם אמר אחר שש אינו נרצע, עד שיאמר וישנה בסוף שש בתחלת פרוטה אחרונה. כיצד, כגון שנשאר מן היום שוה פרוטה מדמי מכירתו, או יתר מעט, אבל אם נשאר פחות משוה פרוטה הרי זה כאומר אחר שש.

היתה לעבד שפחה כנענית ולו ממנה בנים, ולרבו אין אשה ובנים, אינו נרצע, שנאמר כי אהבך ואת ביתך. לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע, שנאמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני. הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע, שנאמר כי טוב לו עמך, רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע, שנאמר כי אהבך, הוא חולה ורבו אינו חולה אינו נרצע, שנאמר כי טוב לו עמך, רבו חולה והוא אינו חולה או שהיו שניהם חולים אינו נרצע, שנאמר כי טוב לו עמך, עד שיהיו שניהם בטובה.

מה בין מוכר עצמו למכרוהו בית דין מוכר עצמו אינו נרצע, ומכרוהו בית דין נרצע... (עבדים ג ה והלאה)

רשב"ם:

הדלת או המזוזה - לעין כל. ומזוזה ודלת אפילו בבית אבנים של עץ הם, ויכול לרצע באזנו ובדלת. לעולם - לפי הפשט כל ימי חייו, כמו שנאמר בשמואל וישב שם עד עולם. (שמות כא ו)

רבינו בחיי:

לעולם - לעולמו של יובל, כן דרשו רז"ל במסכת קדושין, ודבר ידוע הוא, בנוהג שבעולם בטבע העבד שעומד ברשות אדוניו שהוא מואס את נפשו וקץ בחייו מפני עבדותו, שהוא מתאוה שיהיה בן חורין, וזה שהוא חפץ שישאר בעבדותו ושיהיה עליו אדון זולתי השי"ת, הנה זה דבר מחודש מאד, ועל כן בא הדין בזה, שהאדון בעצמו אשר בחר בו העבד ואשר אהבו, שיגישהו לפני בית דין, ושירצע אותו בדלת זה כדי שילקה אותו אבר שחטא... ושילקה על ידי האדון אשר בחר בו, כדי שיתבאר מזה, כי הוא והאדון שלו שניהם יחדיו כעבד כאדוניו מוזהרים בעבודת האדון העליון יתברך... ואמר זה כנגד מה שהתנכר אדנות מדת הדין שהיתה מכת בכורי מצרים להציל את ישראל מעבדות, וחזר ופירש עוד והגישו אל הדלת או אל המזוזה, כנגד מה שהתנכר אות הדם שעל הפתחים על המשקוף ועל שתי המזוזות, שבו יצאו ישראל לחירות, לכך ורצע אדוניו את אזנו ויוצא דם ממנו, והכל מדה כנגד מדה... ואמרו במדרש, והגישו אל הדלת, אמר הקב"ה אני פתחתי לו פתח הבית לצאת חפשי, והוא סגר עליו פתח הבית להיות עבד, לפיכך ילקה בפתח... (שם, ועיין שם עוד)

בעל הטורים:

אל הדלת - לומר שישמור בית אדוניו. ועבדו - גימטריא: לא הבן. (שם)

מהר"ל:

ומה נשתנה אוזן וכו', יש להקשות, אם כן כל מי שעושה עבירה יאמר עליו אוזן ששמעה בהר סיני שאל יעשה זה ועשה יהיה נרצע... אבל דבר זה ענין מופלג בחכמה, כי האדם הוא אדם על האוזן בפרט, ולא על ידי שאר דברים, כי כמו הכלי כאשר הוא גולם אין לו שם כלי, וכאשר יש לו בית קיבול הרי נחשב כלי, ואין האדם בעל הקבלה רק על ידי האוזן, ולכך כל שמיעה מתורגם קבלה... וכל עבדות בעולם הוא ענין חמרי, גם זה רמזו חכמים בחכמתם שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור... וטעם זה כי העבד מקבל עליו האדם בעל חומר וגוף להיות אדון שלו, הנה בזה נעשה העבד חמרי, לא כמו שאר אדם שהוא תחת רשות השי"ת, ולפיכך ראוי שיהיה נרצע העבד, מפני שנתקלקל האוזן שהוא הקבלה שלו, שעל ידי קבלה זאת היה ראוי להיות אדם גמור כאשר ראוי, והוא מבטל קבלתו כאשר ירצה להיות עבד, וזהו טעם הרציעה. וכאשר פסח הקב"ה על בתי בני ישראל ולא נכנס בפתח שלהם להשחית אותם, נראה בפתח שלהם שאינם מקבלים מאדון אחר רק מן השי"ת, ולכן פסח על בני ישראל, לפי שהם כלי עבודתו יתברך. וזהו טעם הדם שהיה נותן על מזוזות הבית, לומר כי האדם שהוא בבית הוא אל השי"ת... ולפיכך אמר, דלת ומזוזה שהיו עדים שישראל הם עבדים של הקב"ה, וזה שנרצע מורה על פחיתותו, שמקבל אדנותו של אדם, ולכך יפחת אוזן שהוא בית קיבול שלו עד שנחשב כמו גולם, כי העבד הוא חמרי גשמי מורה על פחיתותו... (חידושי אגדות קידושין כב א)

כלי יקר:

טעם הרציעה לרבן יוחנן בן זכאי, שאין רוצעים תיכף במכירתו וכן בשאר עברות, כי בכל אלו מקבל כבר עונש אחד, וכאן שנשאר בפחזותו מקבל עוד העונש הב' הראוי לו על שהסיר אזנו משמוע, ונרצע בדלת ובמזוזה, שמניחם פתוחים ואינו יוצא באהבת השפחה, אף שכתוב בהם ואהבת את ה', או שאינו יוצא לשקוד על דלתות ה'. וברמז מוסר לאדם הטוען שעליו לטרוח עבור מזונות אשתו ובניו ואינו יוצא לחרות הלוחות והתורה, וכאשר יגישו אדוניו למשפט ילווהו קרוביו רק עד הדלת, מה שאינו כן בתורה ובמעשים טובים. (שם)

הכתב והקבלה:

או אל המזוזה - או משמש במקום אם ולהיפך, ורוצה לומר יגישו אל הדלת אם היא אל המזוזה, שעומדת אצל המזוזה. ועבדו לעולם - מלשון עילוי וגבהות, יבא על הנצחיות, שהיא ההתעלות האמיתית... או הוא משורש עלם, כמו ונעלם דבר, ופירושו הסתלקות, שביובל מסתלק כל שעבוד. (שם)

רש"ר הירש:

...עבד שבחר בחיים הנוחים שבמעמד העבדות, ומאס בחיי פרנסה חופשיים אך מלאי דאגה, ובמעמד של עצמאות לו ולמשפחתו, אותו יגיש אדונו אל הדלת או אל המזוזה, ואל הדלת, לא אל המזוזה ירצע אדונו את אזנו במרצע. המזוזות הן נציגי הבית העצמאי, ובתור שכאלה הן מתייצבות בשעת הגאולה, שעה שה' העלה את עבדי מצרים ועשה אותם לאנשים בני חורין, והשיב להם את הזכות, ובכך גם את החובה להקים בתים עצמאיים משלהם... אדם מישראל המואס במעמד המזוזה, דהיינו לשאת בעול הבית תוך עצמאות אישית, והמוכר את חירותו תמורת החיים הנוחים של עבדות, ואזנו אינה כרויה לשמע את קול ה' הקורא אותו לחרות ולעצמאות, ירצעו את אזנו אל הדלת כשפניו אל המזוזה, ובכן יטביעו עליו את חותם העבדות... (שם)

העמק דבר:

והגישו אדוניו אל האלהים - שיוכיחנו שאין כדאי בשביל אהבת שפחה כנענית ובנים זרים לקפח כבודו וכו'. (שם)

שפת אמת:

בפסוק אהבתי את אדוני וגו', וקשה כיון דחטא במעשה ולא בשמיעה, למה יפגימו האוזן. ומו"ז ז"ל תירץ בזה, לפי שלא קיים מה ששמע, מוטב שלא לשמוע, לכן עושין פגם באזנו, ויש לומר עוד בזה... ולכן עבד זה, הגם שיוכל להיות כי טוב לו אצל רבו, ויכול לקיים המצוות כפי מה שהוא, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכמו כן בגלות שאין יכולין לקיים כל המצוות כראוי, מכל מקום לפי מצב האדם יוכל להיות שבגלות מקיימים המוטל עלינו יותר משהיה בזמן המקדש, שהרי מצינו חטאים גדולים בזמן המקדש... אבל בני ישראל נבראו להיות מוכנים רק לשמע דבר ה', וצריכין לצפות לגאולה כדי להיות מוכנים לקיים מצוותיו בכל עת, אפילו שנהיה בסכנה ביותר כל הקרב אל משכן ה', על זה הקדמנו נעשה לנשמע. לכן האומר אהבתי וכו' לא אצא חפשי פוגם בשמיעה כנ"ל... (שמות משפטים תרנ"ז)