(ראה גם: אדם-תפקיד, אלקים-אדם, אהבה, דביקות, עבודת ה'-יראת שמים)
ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך... (דברים ו ה)
ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו, ולעבד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך... (שם י יב)
לאהבה את ה' אלקיך לשמע בקלו ולדבקה בו, כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם. (שם ל כ)
אמר רבי אלעזר, אבי, אהבה בשלמות אני שמעתי (פירושה), אמר לו, אמור בני לפני רבי פנחס, כי הוא נמצא באותה המדרגה. אמר רבי אלעזר, אהבה רבה, היינו אהבה שלמה שהיא בשלמות משני הצדדים, ואם לא נתכללה בשני הצדדים, אין היא אהבה בשלמות כראוי... (וזה שאמר משני צדדים, כמו שאומר להלן, בין בדינא ובין בטיבו, ואפילו הוא נוטל את נשמתך תהיה אהבתך בו ית' בשלמות הגמורה, כמו בעת שנותן לך כל טוב שבעולם).
ועל כן למדנו בשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה, יש מי שאוהב אותו בשביל שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שונאיו, דרכיו יכונו לו, ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההפך, והקב"ה יחזור עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו, ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אהבה זו אינה אהבה שיש לה יסוד. (פירוש שמתוך ששורש אהבתו מיוסד על דבר משהו, נמצא, אם בטל הדבר בטלה האהבה).
האהבה שנקראת שלמה, אותה שהיא בשני צדדים, בין בדין בין בחסד והצלחת דרכיו, שיאהב את הקב"ה כמו שלמדנו, אפילו הוא לוקח ממך את נשמתך, זו היא אהבה שלמה שהיא בשני צדדים (בחסד ובדין), ועל כן האור של מעשה בראשית יצא, ואחר כך נגנז, וכשנגנז יצא דין הקשה, ונכללו ב' הצדדים, (חסד ודין) יחד, שיהיו שלמות, זו היא אהבה כראוי. (פירוש כי האור שנברא בששת ימי בראשית, דהיינו במאמר יהי אור, חזר ונגנז... והוא מתגלה רק לצדיקים לעולם הבא. ולמה נגנז, והוא כד אגנז נפק דינה קשיא, שעם גניזת האור יצא דין קשה בעולם הזה, שעל ידי זה שניתן מקום להתכללות ב' הקצוות כאחת, כי עתה תצוייר האפשרות לגלות שלימות אהבתו גם בשעה שנוטל את נפשו ממנו, וניתן מקום להשלמת האהבה באופן שאם לא היה נגנז והדין הקשה לא היה נגלה, היתה אהבה רבה זו חסרה מהצדיקים, ולא היתה לה שום אפשרות לבא פעם לכלל גילוי).
לקחו ר' שמעון ונשקו. בא רבי פנחס ונשקו וברכו. ואמר, בודאי הקב"ה שלחני כאן, זה הוא אור הדק שאמרו לי שנכלל בביתי, ולאחר כך יאיר כל העולם. אמר רבי אלעזר, ודאי, היראה אינה צריכה להשכח בכל המצוות, כל שכן במצוה (האהבה), צריכה היראה להתדבק בה, ואיך היא מתדבקת, כי האהבה היא טוב מצד אחד, כאמור, בשעה שנותן לו עושר וטוב... ואז צריכים לעורר היראה, ולירא שלא יגרום החטא (ויתהפך עליו הגלגל), ועל זה כתוב אשרי אדם מפחד תמיד, כי היראה כלולה באהבה.
וכך צריך לעורר היראה בצד האחר של דין קשה, כי כשרואה שדין קשה שורה עליו, יעורר אז היראה ויירא מפני אדונו כראוי, ולא יקשה לבו... נמצאת היראה, שנתאחזה בשני הצדדים, (בצד הטוב והאהבה, ובצד דין הקשה) ונכללת מהם, (ואם היראה נכללת בצד הטוב והאהבה), היא אהבה השלמה כראוי. (ביאור הדברים, כי היראה היא מצוה הכוללת כל המצוות בתורה להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו כן שורה בו האמונה בהשגחתו ית' כנ"ל, ועל כן אין לשכח היראה בכל מצוה, כל שכן במצות האהבה שצריכים לעורר עמה היראה, כי במצות האהבה, היראה מתיחדת בה ממש, ועל כן צריכין לעורר היראה בב' הסטרין של האהבה, הן באהבה בעת טיבו ותקונא דארחוי, והן בהאהבה בעת דינא קשיא... שבעת הטיבו צריך לעורר יראה מפניו ית' שמא יגרום החטא ויתקרר מאהבת ית'. ונמצא בזה שכולל היראה באהבה, וכן בסטרא הב' של האהבה, בעת דינא קשיא יעורר יראה ממנו ית' ולא יקשה לבו ויסיח דעתו מן הדין...). (הקדמה קצט, ועיין שם עוד)
הפרשה של ואהבת היא ראשית הימין, (דהיינו ספירת החסד) לאהב את הקב"ה באהבה של דבקות בו, ומי הוא, (המעורר אהבה), הוא ימין, (שהוא חסד), שהוא מעורר אהבה, מי שאוהב את הקב"ה, הקב"ה מעורר אליו ימין שלו, ומקבלו באהבה, כל דברי העולם אינם תלוים אלא ברצון, רוח מושך רוח ומביא רוח, וסימן שלך, אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף.
כשהאדם מעורר אהבה אל הקב"ה, הנה התעוררות הימין (שהוא אהבה), אינו מתעורר אלא בשלשה אופנים, כמו שאמר, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, הרי כאן ג' אופנים, שאל תאמר או זה או זה, שהרי לא כתוב, או בכל לבבך, או בכל נפשך, או בכל מאדך, אלא כולם צריכים, לב, נפש וכסף, ואז הקב"ה מעורר אליו ימינו ומושיטו אליו ומקבל אותו... (תרומה תרס)
אמר זה היא אהבה, כמו שהעמידוהו, שאהבה שורה לאחר (שזכה) ביראה. וסוד הדבר, כיון ששורה יראה על ראשו של אדם, (שהוא משמאל כנ"ל), מתעורר אחר כך אהבה שהוא ימין, (דהיינו ז"א מבחינת החסד שבו). שמי שעובד מתוך אהבה, מתדבק במקום עליון למעלה, ומתדבק בקדושה של עולם הבא, (שהיא בינה), משום שהוא עולה להתעטר ולהתדבק בצד ימין (שהוא חסד דז"א, שעליו שורה הבינה).
עיקר כניסת האדם אל סוד החסד הוא, לאהוב את ה' תכלית אהבה, שלא יניח עבודתו לשום סיבה. מפני שאין דבר נאהב אצלו כלל לערך אהבתו יתברך. ולזה יתקן תחלה צרכי עבודתו, ואחר כך המותר יהיה לשאר הצרכים. ותהיה האהבה הזאת תקועה בלבו בין יקבל טובות מאת הקב"ה ובין יקבל יסורין ותוכחות, יחשבם לאהבה לו, כדכתיב (משלי כ"ז) "נאמנים פצעי אוהב", וכדכתיב (דברים ו') "ובכל מאדך", ופירשו (ברכות נ"ד) בכל מדה ומדה וגו' כדי לכלול כל המדות בחסד... (פרק ה, וראה שם עוד)
יעזוב האדם כל האהבות וידבק באהבת הבורא ב"ה. ואהבת השם ב"ה היא תכלית כל התכונות וסוף כל המעלות במדרגות כל אנשי העבודה, וכל המדות הן כמו סולם למעלת האהבה, והיא נדבת הנפשות מאנשי החסידים והנביאים והפרושים, היא סופן, אין למעלה הימנה... ומפני שהאהבה היא תכלית הפרישות וסופה, והקרובה שבמדרגות אל מדרגת אהבת האלקים, ואי אפשר שיגיע האדם אליה אלא אחר שתתקיים יראתו ופחדו מהאלקים, ועל כן היראה קודמת לאהבה.
ומה היא האהבה, היא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא יתעלה, כדי שתדבק באורו העליון. הנה הנפש הזאת היא מקור הדעת, והיא טהורה וזכה, והבורא קושרה בגוף אשר חשקו רב, לנסותה אם היא תלך בדרכי השם. ומפני שהאדם מלובש בגוף, הנברא ברוח בהמת, אין כח בנשמה, הנבראת מאלקים, לחשב אחר בוראה, כי מעורבת היא בתאוות הגוף, וכל ימי קטנות האדם אינו מבקש ואינו שואל אלא אחר תאוותיו ותענוגיו... וכשתתרפא הנפש מתחלואי הגוף, אז יהיה לה אור בעצמה וכח בנפשה. והנפש היא מלאה אהבה, ואותה אהבה קשורה בשמחה, ואותה השמחה מברחת מעל לבבו נעימות הגוף ותענוג העולם, ואותה שמחה עזה ומתגברת על לבבו, וכל הנאות שבעולם הן כאין כנגד תגבורות שמחת אהבת השי"ת, וכל חבת שעשוע ילדיו כלא היא, כנגד שעשוע לב האוהב את השם ב"ה בכל לבבו. ובכל הרהוריו יחשב איך לעשות רצון הבורא ולזכות הרבים ולעשות קדוש השם ולמסור עצמו באהבת השם ב"ה, וזוהי יראת השם, שלא תעבר על מה שכתוב בתורה, והאהבה, כגון פינחס שמסר נפשו בשביל הבורא יתברך, ואברהם אבינו, שאמר "הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית י"ד)... ואותה אהבה מונעת את האדם מלבטל מדברי תורה בשביל תענוגים ושעשועי ילדיו וחבת ראית נשים ודבור, וגם לעזב טיולים, וינעים זמירות כדי למלאת לבבו שמחה באהבת השם ב"ה.
העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר שבעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לקבל הטובה, אלא עושה האמת מפני שהיא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד, ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה "אוהבי" (ישעיה מ"א)...
וכיצד היא האהבה הראויה. שיאהב את השם אהבה גדולה, יתרה, עזה מאד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת השי"ת, ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולה חלי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד... וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר "בכל לבבך ובכל נפשך". ואינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעות לו את קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג הא-ל הנכבד והנורא... ובזמן שהאדם מתבונן בדברים הגדולים ומכיר כל הברואים, ממלאך וגלגל, ואדם כיוצא בו, ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים ובכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ב"ה, ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהב את המקום ב"ה, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו, כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, אשר ברא השם ב"ה.
ובמקום אחר נאמר "וירא אלקים" (איוב א'), ובארו שמתירא מדין עונש שמים ומגיהנם ומענשי העולם הזה, וזאת המדה רחוקה מן האהבה מאד מאד. אבל יירא השם יתברך כמו אדם שאוהב את אשתו והיא אוהבתו, והוא ירא לעשות דבר כנגדה, פן יאבד אהבתה, כן הדבר הזה, רשפיה רשפי אש אהבת הבורא יתעלה, ויירא לעבור על מצותיו פן יפסיד אהבת הבורא יתברך... וזאת היראה היא יראת האהבה, ועליה נאמר "יראת ה' היא אוצרו".
ואין האהבה הזאת מתקיימת, אלא במי שנותן דעתו לקיים כל המצוות כהלכתן, כי מי שאינו יודע המצות אשר צוהו יוצר הכל, אין זה נקרא אוהב גמור... (שער האהבה)
...או בדרך כל העולם שאהבה עזה רק בין שנים ולא מאחד לרבים, אך אף שהוא אלקים לרבים, הוא אחד לואהבת, אוהב כל אחד מישראל כאילו הוא יחיד לו.
בכל לבבך - אהבה תתכן רק בין השוים, אך בך חושק יותר מבמלאכי השרת, כי אהבתך גדולה מאהבתם, שבך ב' לבבות ובכל זאת אתה אוהבו, ויש לו להחזיק טובה לך, שאף על פי שאתה מלובש בחומר אתה אוהבו, ועוד ובכל נפשך - הכוללת כל ג' חלקי העולם, ומקשרת ביניהם ועובד ה', ובכל מאדך - מהעולם השפל, מה שאינו כן במלאכים שיש להם חלק רק בעולמם. (דברים ו ד וה)
כי אם ליראה - אינו מבקש מכם עבוד הארץ וההטבה מסים וארנוניות כי אם ליראה, וגם זה לטוב לך, ולא בעבורו. ועוד מבקש אהבה וגם יראה, כי אם העובד מאהבה יתבטל ממצוה בחשבו שבאהבתו לא יקפיד, ואם יעבד מיראה לא יעבד בכל נפשו וגם לא ימסר עצמו על כך. או ליראה מתיחס על בין אדם לחברו, שעליהם אמר ויראת מאלקיך, מה הוא חנון אף אתה וכו', ועל בין אדם למקום אמר ולאהבה... (שם י יב)
...ויש לך לדעת, כי ההפרש שבין האהבה ובין היראה, האהבה גורמת מצוות המעשה, שמפני שהוא אוהב השי"ת אוהב מצוותיו לעשות ככל אשר יצוה, והיראה גורמת שלא יעשה חטא, כי מי שהוא ירא מאחד ירא שלא יעבור דבריו, ולפיכך נקרא יראת חטא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון על דברי אנטיגנוס שאומר ויהי מורא שמים עליכם, כבר בא בתורה ביראה, והוא אומרו "את ה' אלקיך תירא", ואמרו חכמים עבוד מאהבה עבוד מיראה, ואמרו האוהב לא ישכח דבר ממה שהיה לעשות, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו, כי ליראה מבוא גדול במצוות לא תעשה. עד כאן לשונו. הרי לך מבואר כי הדברים שיש לעשות תלוי באהבה, ומה שלא לעשות תלוים ביראה, ולפיכך תמצא כי הנשיא היה מזהיר על העשיה, והאב בית דין מה שלא יעשה... (דרך חיים א ה)
...הוא מה שאמרנו, כי התורה נלקחה עד שאין תורה כאשר אין בני הדור אוהבים אותה, שאז אין כאן מקבל מוכן לה. כי באהבת האדם אותה וחפצו בה הוא מוכן לקבלה ולא זולת זה. וגדר האהבה הוא על ידי ג' דברים אשר זכרם הכתוב (דברים ו') "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שצריך שיהיה אוהב את השם בלבו, הוא המחשבה והשכל, ויש אהבה במעשה שיהיו כל מעשיו לאהבתו ית' זהו בכל נפשך, כי הנפש היא שפועלת הכל, ובה תלויה הפעולה, ושיאהבהו בממונו שהוא קנינו של אדם עד שתושלם אהבתו אותו בשלשתן, שהם ממש שלשה חלקי האדם, שכלו נפשו וממונו. וזהו שאמרו בכתובות קי"א: "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו, וכי אפשר להדבק בשכינה והלא כתיב (דברים ד') כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, ועושה פרקמטיא לתלמיד חכם, והמהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו דבק בשכינה".
הנה ראוי לדעת מה ראו על ככה להפיק דברים אלו מן הכתוב הזה, אלא מפני שאהבת השי"ת היא בג' דברים הנזכרים יפלו באין ספק גם כן באהבת התלמיד חכם הגורמת להחשב כאלו דבק בשכינה על ידי אהבת השם, בהשיאו בתו לתלמיד חכם הרי הוא אוהבו בכל לבבו, כי כל לבו ומחשבתו של אדם קשורה בבניו. ובמה שעושה לו פרקמטיא אוהבו ודבק בו בנפשו, שהרי פועל וטורח עבורו בנפשו, כי הפעולה היא לנפש כנזכר. ובההנותו מנכסיו הרי אוהבו בממונו וקנינו, עד שבאלו הג' אוהבו גם כן בכל חלקי האדם, לכן נחשב כאילו דבק בשכינה... (דרוש על התורה)
יש מקשים, כי למה לא הוקשה לו ואהבת את ה' אלקיך, ואין זה קשיא, דודאי אצל ואהבת את ה' אלקיך יכול לרבות חכמים, ולא קשיא מידי, אם יהיה אוהב את ה' וגם יהיה אוהב החכמים, רק שהוקשה לו את ה' אלקיך תירא, כי היראה הוא האלקות, כמו שאמרו חכמים הוציא יראתו מחיקו, ובכמה מקומות, כי זהו עצם האלקות, היראה, מטעם אשר אמרנו, כי האלקות נבדל מן אשר הוא אלקים לו, וזהו היראה, ולא כן האהבה, כי האהבה הוא החבור שני דברים ואין זה אלקות. לכך אם מורה את ה' אלקיך דבר, הרי כאלו אנו משתפין שום אלקות עם השי"ת, עד שבא רבי עקיבא ואמר לרבות תלמידי חכמים, ועם כל זה אינו שום אלקות, כי התלמידי חכמים הם באמת עם השי"ת טפלים אצלו, והטפל בטל אצל העיקר... (חדושי אגדות בבא קמא מא ב)
ראה עוד עבודת ה'-יראה, תפארת ישראל פרק לח, ודרך חיים פרק א משנה יא.
...ואם כן יקשה לך כי אצל השי"ת תמצא שניהם, האהבה והיראה, ולמה זה ואיך שייך אהבה אל השי"ת, שאין ביניהם שום דמיון כלל. אמנם לפי מה שאמרנו לא יקשה, כי אף הוא ית' בשמים ואתה על הארץ, ואי אפשר לומר בפה הרחוק שבין השי"ת ובין האדם, אבל פירוש הדבר כמו שאמרנו, כי השי"ת הוא קיום האדם ואי אפשר זולתו, ולפיכך שייך אהבה אליו, כי כל דבר הוא אוהב דבר אשר הוא השלמתו, והוא ית' השלמת האדם.
אמנם אשר נראה מדברי חכמים, כי האהבה שיש לאדם אל בוראו הוא מצד אחר, וזה שאמרו בפרק הרואה כשהוציאו לרבי עקיבא להריגה... וכאשר היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו היתה נשמתו שבה אל השי"ת לגמרי, במה שהוא אחד, ומזה הצד נמצאת האהבה, ולפיכך אמר ה' אלקינו ה' אחד ואהבת וגו', כי מצד שהוא ית' אחד אין לשום נמצא בעולם הנפרד מאתו, כי הכל תלוים ודבקים בו ית' כי הוא ית' עיקר הכל, ומפני כך שייך האהבה אל השי"ת. ויותר שייכת אהבה אל השי"ת ממה ששייכת אהבה בשאר דברים, כי כל אהבה שיש בין האוהבים אף שהם דברים זה בזה, מכל מקום יש לכל אחד ואחד מציאות בעצמו, אבל האהבה אל השי"ת במה שהאדם שב רוחו ונפשו אליו לגמרי, עד שאין לאדם מציאות בעצמו, ובזה הוא מתדבק לגמרי בו...
וכן האהבה שיש מן השי"ת אל ישראל, כמו שכתוב אהבתי אתכם, ותקנו רז"ל אוהב עמו ישראל, אף כי האהבה היא בין השווים ודומים, מכל מקום שייכת אהבה בו ית' כי ישראל נקראו בנים למקום,וידוע כי האב אוהב את בנו, מפני שבא הבן ממנו, ודבר שבא ממנו מצורף אליו ביותר... מכל מקום אין דבר שבא ממנו בעצם ובראשונה כמו ישראל, כי שאר האומות הם טפלים בבריאה,וכמו שברא השי"ת שאר הנבראים בשביל האדם ולא נבראו לעצמם, כך כל האומות הם בשביל ישראל...
ודע כי אהבה הזאת שהאדם נמשך אל השי"ת היא מצד עצמו מבלי שום תכלית, רק מצד עצמו של אדם, והפרש יש בין אהבה ובין היראה, כי היראה שהוא ירא מן המלך שראוי לירא מפניו, וזה אינו מצד עצמו של אדם, אבל האהבה היא מצד עצמו של אדם, וראיה לזה, כי אצל האהבה כתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, שתראה מזה, כי האהבה היא מצד האדם, שנמשך אחר הנאהב לגמרי, ולא נאמר שיירא השי"ת בכל לבבו, רק כי אהבה מצד עצמו של אדם, לכך האהבה היא מקובלת יותר על האדם, ומפני כי האהבה מקובלת יותר על האדם אפשר שתהיה בכל לבבו, ואי אפשר שיבא לידי פרוד כלל, כי אף אם באים כל היסורים בעולם על האדם האהבה שהיא בעצם אין כאן בטול, כי אין ענין האהבה רק הדביקות בו ית' מצד עצמו, כאלו דבר זה ענין עצמי לאדם ואם באים יסורים עליו אי אפשר אל היסורין לבטל דבר שהוא ענין עצמי... אבל היראה, שאין היראה רק שלא יעשה דבר נגד רצון המלך, ולא שייך על דבר זה שהוא עצמי אל האדם מה שלא יעשה, ואין זה השלמתו, אבל הוא נגד האדם, רק האהבה היא מצד האדם שאוהב דבר זה...
...והפרש יש בין אהבה ובין היראה, כי היראה שהוא ירא מן המלך שראוי לירא מפניו, וזה אינו מצד עצמו של אדם, אבל האהבה היא מצד עצמו של אדם, וראיה לזה כי אצל האהבה כתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, שתראה מזה כי האהבה הוא מצד האדם שנמשך אחרי הנאהב לגמרי, ולא נאמר שיירא השי"ת בכל לבבו, רק כי אהבה מצד עצמו של אדם, לכך האהבה היא מקובלת יותר על האדם, ומפני כי האהבה מקובלת יותר על האדם, אפשר שתהיה בכל לבבו, ואי אפשר שיבא לידי פרוד כלל, כי אף אם באים כל היסורים בעולם על האדם, האהבה שהיא בעצם אין כאן בטול, כי אין ענין האהבה רק הדביקות בו ית' מצד עצמו, כאלו דבר זה ענין עצמי לאדם, ואם באים יסורים עליו, אי אפשר אל היסורין לבטל דבר שהוא ענין עצמי... אבל היראה, שאין היראה רק שלא יעשה דבר נגד רצון המלך, ולא שייך על דבר זה שהוא עצמי אל האדם מה שלא יעשה, ואין זה השלמתו אבל הוא נגד האדם, רק האהבה היא מצד האדם שאוהב דבר זה, ומפני כך אפשר, כאשר בא על האדם דבר שהוא מכביד עליו, אפשר שיש בטול אל היראה, מפני כי היראה אינה דבר עצמי והשלמתו של אדם...
אבל העכו"ם אי אפשר שיהיה להם מדת האהבה שהרי כתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם, וזה שהוא לא שייך בעכו"ם, אבל יראה אפשר בעכו"ם, וכמו שתמצא היראה בעכו"ם, כמו אנשי נינוה, ולפיכך אפשר שיהיה לעכו"ם העולם הזה, כי שם הוא היראה ובו נמצא חרב ופחד, ולכן מי שהוא ירא מהקב"ה יותר מיוחד אל עולם הזה, כי ההפרש שיש בין עולם הזה ובין עולם הבא, כי בעולם הזה נמצא בו היראה והפחד, אבל האהבה, שהוא הטוב הגמור ואל זה ראוי עולם הבא, לכן כתיב טרף נתן ליראיו, דהיינו עולם הזה שהוא ראוי לירא שמים, אבל עולם הבא הוא שייך אל אהבה שהוא נמשך אחר השי"ת באהבה ובטוב לב, ולכך ראוי אל עולם הבא שכולו טוב... (נתיב אהבת ה' פרק א, וראה שם עוד)
והנה העבודה מצינו בתורה בשני פנים דהיינו מיראה ומאהבה, והאריכו רז"ל בזה גם המחברים, גם ביארו כי יש עבודת חוץ ויש עבודת פנים, דהיינו יראה ואהבה חיצונית ויראה ואהבה פנימית. יראה ואהבה חיצונית הוא שירא את עצמו ואוהב את עצמו, והיראה והאהבה הפנימית הוא שירא את השי"ת ואוהב את השי"ת. ולאחר עיוני בהבנת דבר מתוך דבר בדרוש הנחמד הזה יגעתי ומצאתי, כי העבודה תתחלק לשנים שהן ארבע בחוץ ולשנים שהם ד' בפנים, כי יראה פנימית ואהבה פנימית כל א' יתחלק לב' חלקים, ונקראים פנים ולפני לפנים הרי שנים שהן ד' בפנים. ועתה אפרשם אחת לאחת.
היראה שהיא עבודת חוץ היא אשר יראת אלקים בלבו, אמנם הוא ירא מעבור על מצוותיו שלא יענישוהו העונשים ההם המתחייבים מהעבירות ההם אשר הוזהר עליהם, וגם בבא המצוה מעשית לידו יקיימנה, למען לא ימנע ממנו השכר המתחייב ומייעד מהמצוה ההיא, נמצא זה עובד מאהבת שכר ומיראת העונש... והנה העבודה על זו הדרך עם שהיא טובה מאד, שהרי זה נזהר ושומר עצמו מעשות כל רע, למען לא יטמא את עצמו ותגיע טומאתו אל מקדש הקדש, אינה עבודה ולא יראה שלמה, כי זה אינו ירא כי אם את עצמו, ושנינו "ויהא מורא שמים עליכם". ויש מי שאינו משים ידו אחור מאימת עונשי הנפש כי יקלו בעיניו לעוצם הסתבכותו בתאוותיו, אבל יניח ידו ועוצר עצמו מאימת מוסרי השופטים הממונים לייסר ולענוש העובר על התורה ומצוותיה.
עוד יש יראה אבל הוא ליראתו מפגעי הזמן ותלאותיו שלא יחולו עליו ועל בניו ובני ביתו וגם על קנינו ורכושו אשר רכש, ומאימתו שלא יחסר לחמו ולא ימותו בניו בחייו, ולא יחולו על גופו יסורין וחלאים רעים ונאמנים... מכל מקום ומזה הצד הם טובות, שהרי הוא מאמין שיש אדון משלם גמול לאויביו, הנה אין היראה הזאת לבד הנדרשת מהשלמים. ואמנם כל סבה המונעת את האדם מבא בדמים ומהתגאל באשמים היא טובה והרשות נתונה לעסוק בה, וכאמרם פרק מקום שנהגו, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אמנם היראה הזאת החיצונית פתח והתחלה לבא ממנה אל הקדש פנימה, היא היראה הפנימית הטהורה.
וכן האהבה שהיא מצד החסד, כי כל אהבת חסד החלק החיצוני ממנה הוא, שאדם אוהב את המקום מצד כשרואה את עצמו מוצלח בכל עניניו יגזור אומר ויקם לא משום תשוקת אהבתו בבוראו, או לפעמים עובד את השם כדי שיהיה אהוב בעיני השם וישפיע לו רב טוב להיות לו עושר וכבוד ובנים ובני בנים, זהו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. וגם לענין יראה מסיים "ויהא מורא שמים עליכם", הנה עבודת האהבה שהזכרתי היא עבודת חוץ, אף על פי שהיא דרך ומבא לבא לידי אהבה הפנימית, שמתוך שלא לשמה וכו', מכל מקום זו האהבה אינה מגעת אלא עד לשמים, מה שאינו כן האהבה הפנימית, שהיא החסד באמת מעל השמים...
חלק שני מיראה ואהבה חיצונית היא אשר חשבה החכם הרב ר' יוסף בן הרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב... המדרגה הרביעית מדריגת מי שיעשה אלה המצוות לתכליתם האמיתיים, והוא כדי שיהיה חופף עליו השפע האלקי ויהיה איש אלקים קדוש דומה למלאכי השרת, ויגיע באחרית הענין אל שיזכה אל ההשארות הנצחית לעמוד עם המלך ה' צב-אות ולהנות מזיו השכינה, והיא הזכיה לחיי עולם הבא ולתחיית המתים. וזה העובד ישתדל בזאת העבודה בשמחה ובטוב לבב מצד שהוא ירצה להתדבק באלקיו ולקחת משעור מעלתו כל מה שאפשר לפי טבעו אחר שהיתה התכלית האחרונה לנמצאות הגעת השלימות באופן ידמה כל נמצא לפי טבעו, אל השלם הראשון, ושישערו בו כמשפט הראשון הפשוט שבכל סוג וסוג. ואמנם זה העובד הטוב הוא גם כן כבר ישתדל בכל כחו לעשות רצונו, כי עשות מאמרו טוב, וראוי שיאהב ולא מפני זה תבטל האהבה, וזוהי מדרגת אברהם אבינו שנקרא אוהב את השם. וכאשר צוה בעקידת בנו יחידו לא מיראתו אותו פן יגיע רע על עזבו העקדה הלך לדרכו, כי כבר נאמר קח נא, שהרצון בו ענין בקשה ותחינה לא מאמר יגזור על עזבו עונש, וגם לא מאהבתו בטוב העולם היה הורג את בנו יחידו וחלילה לו, אבל שהוא צייר שזה המאמר ממנו ית' לתכלית טוב, והוא הגעת שלימות אברהם באופן שלם מאד, ושבזה האופן מהשירות ידמה אל אלקיו ביותר שלם שאפשר... ואברהם צייר גם כן באותה העבודה כי לו נודע שלא יגיעהו דבר, ושהוא ית' צוה אותו לעשות הדבר, כבר היה עושה מאהבתו את בוראו ובחשקו אותו, וזו תכלית המדרגות לפי דעתי...
הרי ביראה ואהבה שנים שהן ד', דהיינו חוץ וחיצון, כי ליראות את עצמו בא ירא את עצמו ואוהב את עצמו.
ושנים שהם ד' בפנים, ביראה ואהבה, דהיינו עבודת פנים ולפני ולפנים, ובשניהם ירא את ה' ולא את עצמו, וכן אוהב את ה' ולא את עצמו. כיצד היראה הפנימית ביארה הזוהר פרשת בראשית, וזה לשונו: יראה דאיהי עיקרא למדחל בר נש למריה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשין דכל עלמין, וכלא קמיה כלא חשיב... נמצא כי צריך לירא ולהתבושש מהשכינה שלפניו שמלא כל הארץ כבודו, ולא יעבור על שום מצוה ממצותיו... דקדקו ואמרו שהיראה שהיא הבושה בפנים מביאתו ליראת חטא, והבושה היא שאדם המתבייש בדברי העולם מבני אדם והוא צנוע במעשיו וכן כשמדברים עמו מתבושש ואינו מסתכל בפני אדם מורה אימת מלכותו של מלך עליו, וכן דבורו בנחת זוהי ענין הבושה, ומזה ימשך עליו יראת חטא. (בעשרה מאמרות מאמר ב, ועיין שם עוד)
...ומי הוא זה ואיזה הוא הקרוץ מחומר טיפה סרוחה שיסלק הבושה ולא ירא ממלך גדול רם ונשא הזה ברוך הוא, וימנע ממה שמנעהו לעשות וקיים מה שציווהו לקיים, זוהי היראה הפנימית שיהיה ירא ה', רוצה לומר מחמת רוממותו ולא יראת עונש, או בשביל שכר, רק מחמת יראה ובושה יקיים כל דבריו, ובזה יקיים התורה ויתן אל לבו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורה, הן דאורייתא הן דרבנן... ומן היראה זו הפנימית יבא האדם לאהבה הפנימית, כיצד, כשיתבונן בגדולת ורוממות רם ונשא, כדפירשנו, ואחר כך יתבונן כי לרוב גדולתו מראה רוב ענוותנותו וטובו וחסדו הגדול והמציא את העולמות בנדבתו הטוב להטיבנו שנדע ונכיר את אלקותו, ותמיד השפיע לנו ברוב חסדו אם במציאות האדם בכללו שהמציאו, על תכונת אבריו בתכלית השלימות... איך לא תאהבהו בלב שלם על אשר לך אהבתו וענוותנותו והמציאך והטיב עמך בלי טובה שקדמת לו אתה, הן אף אם לא יתן לך שכר על המצוה אשר אתה עושה מכל מקום לא תוכל לשלם לו אחד מאלפי אלפים מהטובות שהקדימך. ובפרט אנחנו אומה ישראלית אשר בחר בנו מכל עם וקדשנו ולא שם חלקינו כגויי הארצות אשר הם תחת יד שרים של מעלה, רק אנחנו חלק ה' עמו בנים לה' אלקינו, והוא אבינו, איך לא נאהבהו אהבת נפש בכל לבבנו ונפשנו ולמות על קדושת שמו יתברך, וכל זמן חיינו להיות אהבתו תקועה בלבנו לעשות רצונו בלב שלם ובשמחה גדולה ובהתעוררות הלב, כי זהו ענין אהבה. מעלה נוספת על היראה, היראה היא לירא ולבוש מפניו, שלא נסור חס ושלום מכל מה שצוה... והאהבה היא שיהיה הכל בהתלהבות הלב ולעבוד אותו בשמחה, ולא יחוש לשום כאב ולשום נזק שיקרה לו מחמת עבודתו וכל ממון שבעולם, ואף גופו ונפשו הכל יהיה כאין בשביל אהבת עבודתו. ראה והתבונן באהבת אשה כשהאדם מזדווג עמה בעת תקוף הנאתו לא היה פורש ממנה אפילו היה יודע הפסד גדול, קל וחומר מפני אהבת הקב"ה יהיה זהיר וזריז בעבודתו, לא יתן שינה לעיניו ולא שום מנוחה רק הכל לעבדו ית'...
ועתה אבא אל ביאור המאמר דבוק חשיקה חפיצה, ואקדים מה שכתב הראשית חכמה שער האהבה פרק ג', וזה לשונו: דביקה יורה על דביקת האדם נפשו בנפש חבירו בענין שיש בהם דבוק שלימה לאהבה, וכן ורות דבקה בה, דהיינו דביקת רצונה בה. ואמנם הדביקה זו לא יורה על האחדות כל כך, שכבר אפשר שיפרד הדיבוק, והראיה ממקום שלמדו ז"ל הדביקות, "כאשר ידבק באזור את מתני איש כן הדבקתי לי בית ישראל" וגו', כמבואר לעיל. והאזור פעמים הוא דבוק באדם, פעמים אינו דבוק, שהוא מתירו ממנו. אמנם מלת חשק מורה על קשר האהבה יותר, שהרי מצינו שנשתמשה תורה במלה זו בענין קשר ויחוד "וחשוקיהם כסף" שפירושו הדוק ודבוק, כי היו לעמודים חוטי כסף שהיו מהודקים ומדובקים ומקושרים בהם סביב, כמו שעושים בחביות עץ... כן פירש הרד"ק בשורש חשק. וחפץ הוא יותר, שיהיה חפץ רצון האדם וכל מגמת פניו אל פניה, אפילו שעה אחת לא יזוז ממנה... נלמד הבנת הענין היות חשיקה יותר מדביקה וכן חפיצה יותר מחשיקה...
וגם אוסיף נופך משלי על ג' תבות אלו, דביקה חשיקה חפיצה שהם ג' עליות זו על גבי זו, ואפרשם על שני דרכים העולים בקנה אחד. דרך א': דביקה היא התעוררות האדם לעבודת השי"ת, הבאה לו מצד יצר הטוב, אבל הוא כאשר ידבק האיש את האזור שלפעמים מתיר האזור, דהיינו שלוחם היצר הרע עמו ועושה הענין ההוא בכבידות, ואף על פי שהוא מנצחו, מכל מקום אינו עושה הדבר בהתלהבות השמחה, כי התלהבות השמחה גורם ביותר הזהירות והזריזות בכלל ופרט ובדקדוק ובהדור מצוה וכיוצא בזה, וזה נקרא דביקת האדם בה'... אמנם כשמוסיף קדושה ומבטל לגמרי ענין היצר הרע, דהיינו שעבודת המצוה נותנת שמחה בלבו וטוב לבב מרוב כל, זה הענין נקרא חשק, וגורם התעוררות הקב"ה אליו, כמו שאמר חשק ה' בכם, שזהו חיבה יתרה בחשק ה' בנו מדביקותינו אנחנו בו ית'...
הדרך הב' הוא הדבר אשר זכרתי למעלה, והוא יותר פנימי, כי לא די שעצת יצר הרע יהיה בטל לגמרי, אלא נוסף על זה ממנו יקח לעבוד את ה', ומצד יצר הרע יעשה קדושה ביותר, דהיינו במצוות עשה יתעורר ללא תעשה של עצת יצר הרע, ויקום כארי ויתגבר, ובמצוות לא תעשה יתעורר לעשה של עצת יצר הרע, ויקום כארי ויתגבר, ואז בזה יגדיל העבודות עבודת הקדש שעובד לה', ועל ענין זה מדוקדק לשון התנא, "איזהו גבור הכובש את יצרו", לא אמר הדוחהו והרגו ומבטלו, רק אדרבה, לוקח אותו וכובשו תחת רגליו. ומדוקדק ביותר גם כן "בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע". והנה אם מקיים מצות עשה ולא תעשה כמאמרן בלי התעוררות ענין זה, נקרא דבוק, כי הוא מתדבק בה', אמנם כשמתעורר לזה ועל כל זאת מתגבר כארי בשביל שגזר הקב"ה, זה נקרא חושק, שנפשו חשקה לרע, והוא מהפך החשק לחשוק בהקב"ה, וזוהי עבודה באהבה רבה.
ענין החפץ הוא ענין שלישי, ונקרא לו שם לפי הענין אשר אנחנו עתה בו, נקראהו אהבת עולם. כי הנה החפץ הוא הרצון, ויהיה בכונה ברצון שרוצה תמיד בלי הפוגות... ואם שנגמרה המצוה שבאה לידו במלואה וטובה, אז ביותר חושק ומתאוה ורוצה תמיד להתדבק ושתבוא לידו מצוה אחרת, ואינו שבע ממה שעשה, אדרבה נכנס בתאוה ביותר מכח הדביקות, וזהו ענין מצוה גוררת מצוה... כי הולך משלימות לשלימות ולחשק אלקי, ואם עושה ביותר עוד מתאוה עוד ליותר...
הרי מבואר ענין האהבה הפנימית. ולשלימות הענין אביא דברי רבינו תם בספר הישר, מה שכתב בענין אהבה בשער השני. וזה לשונו: האהבה נבחנת בעשר דברים, מה אוהב, הא' להיותו אוהב תורת אלקיו, הב' להיותו נהנה בתענוג עבודת הא-ל יותר מכל תענוג, הג' למאוס מואסי הבורא ולאהוב אוהביו. הד' להיותו אהבתו בטוב העולם חשובה כאין לצד עבודת הבורא ית'. הה' שתערב לו כל יגיעה וחסרון ועינוי לנגד אהבת הא-ל ית'. הו' לבל יקדים עסק מעסקיו על עסקי הא-ל ית'. הז' להודיע לבני אדם אהבתו באלקים ית' ולהתפאר בה. הח' לבל ישמע לקול מסיתים ומדיחים בעבודת הא-ל ית', הט' אם יתחדשו עליו מאורעות מטוב ועד רע לבל יעזוב בשבילם עבודת הא-ל ית'. הי' לבל תהיה עבודתו על מנת לקבל פרס, כי אז תהיה עבודתו תלויה בדבר...
ועל כן אמרתי, בהיות לאדם שתי אלה המדות, והם שכל טוב ונפש זכה, תתעורר מן האדם אהבה גמורה לבורא יתברך, וכאשר האהבה גמורה בא-ל יתברך, תצמח מן האהבה ההיא היראה, כי אנו רואים כל מי שיאהב לאדם א' בעבור מדות טובות שיש בו, תהיה האהבה על צוארו ותכניעהו לבקש רצון האהוב, ולא ימצא מנוחה רק בעת יגיעתו בעסק האהוב, ותמתק לחכו היגיעה יותר מן המנוחה... ואם יזדמן לו דבר חטא או שגגה או יעשה דבר אשר לא ייטב לאהובו, יהיה האוהב משתומם ונכלם ויתגנב כאשר יתגנבו העם הנכלמים, וזה הדבר מכח האהבה אשר היא כעול ברזל עליו להכניע האוהב לאהוב, כאשר אמר הכתוב כי "עזה כמות אהבה" וגו'...
יש לנו לפרש, מדוע יש באהבה הכח הזה. ונאמר כי אהבת האוהב לאהובו תהיה בשביל המדות הטובות אשר באהוב, ונפש האוהב יש לה גם כן קצת מדות טובות, ועל כן זה המטע אשר יש באוהב ממדות הטובות ימשכהו הרבה, כאשר ימשך כל מין אל מינו, והוא לאות על בעל נפש נדיבה שהוא נמשך לכל דבר נכבד. וזאת היא האהבה מכל, וההכנעה אשר היא באוהב להשלים רצון האהוב הוא, מפני שיכיר האוהב יתרון האהוב עליו...
ועתה אבאר היראה שהיא לפני ולפנים. והיראה זה היא יוצאת מהאהבה הפנימית... אם זוכה האדם לאהבה פנימית, שהוא התלהבות הלב, ולעבד את השי"ת עבודה מתוקה ובדביקה וחשיקה וחפיצה, ואז הוא דבק בה' וגם ה' חושק בו, כדפירשתי, ואז מתאחדים כביכול, כי נעשה אז בצלם ובדמות אדם התחתון מכוון נגד האדם היושב על הכסא... ומזה נמשך העבודה צורך גבוה, רוצה לומר שלא די שעושה ומקיים ועובד את השי"ת בכל אשר ציווהו בשמחה ובטוב לבב, נוסף הוא להיות מרכבה ולגרום שמעבודה ימשוך צורך גבוה להיות השם מתוקן שיתיחד המלך בכבודו בסוד יחוד זיווג תפארת ומלכות, כי זהו תכלית העבודה בשביל צורך גבוה, כי יש ויש הכח ביד האדם השלם לעשיית התקון הזה... ואז מוסיף ביראה ונעשה ירא חטא.
...על כן צריך האדם להיות ירא וחרד באיזה ענין שיקרה לידו, הן לא תעשה הן עשה הן חמור הן קל, ויחשוב על העולם שהוא שקול ממש, ודבר קטן יכריע, ומכח יראה זו ירא וחרד שלא יעבור על חטא קטן שבקטנות... והן להיפך יהדר בכל עת ובכל רגע ויחזור אחר קיום מצות ועשות חסד וצדקה, כדי להכריע את העולם לכף זכות...
נחזור לענין, הנה ג' אלה שזכרתי, יראה והאהבה הפנימית ויראה לפני ולפנים הם כך, יראה הפנימית הוא צדיק גמור, השומר כל התורה, תרי"ג מצות כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן, הן דאורייתא הן דרבנן... לא משום יראת עונש, ולא משום קבלת שכר, רק מיראת שמים, רוצה לומר שהוא ירא ובוש לעבור על ציווי מלך גדול רם ונשא רב ושליט. אחר כך נכנס ליותר מדריגה דהיינו שעושה באהבה, ואין עליו כמשאוי, רק בשמחה ובטוב לבב ובדביקה וחשיקה וחפיצה, אחר כך נכנס ליותר מדריגה ליראה לפני ולפנים, כי מאחר שנתדבק בו ית' יודע שהוא כביכול בדמותו ובצלמו, ורוצה לקיים הדברים בשביל עצמות וצורך גבוה לתקן שמו הגדול, ואז המורא עליו ביותר, וירא מפני החטא ביותר ממה שמחייב, כי יש עליו במורה תמיד שלא יחסר סוד התאחדות המלך בכבודו. נמצא היראה הראשונה בחינות צדיק גמור המקיים התורה, לא גורע ולא מוסיף על מה שהוא מצווה, והאהבה היא הדביקה וחשיקה וחפיצה בכל אשר עושה, והיראה לפני ולפנים הוא חסיד עושה ביותר ממה שהוא מצווה, מפני היראה הזו שהיא לפני ולפנים סוד יחוד השם. וכן אמרו בתיקונים נקרא חסיד שמתחסד עם קונו... והוא דאיתא שם גדול העושה מאהבה מהעושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים, היינו מיראה ראשונה שלפני האהבה, והיראה שלאחר האהבה היא הדביקות ממש בה, שנעשה מרכבה. ותחלת הדביקות מאהבה, על כן לא תמצא אהבה רק אצל שם הוי"ה...
אמנם יש עוד מדרגה על המדרגות, והיא בסתר המדרגה שלא זכה ולא יזכה אליה שום אחד מבני עליה אלא משה רבינו ע"ה, והוא גם הוא בדרך נסתר, וזוהי אהבה מסותרת ונקרא אותה בשם אהבה רבה, כי אהבה הפנימית נקרא בשם אהבת עולם, רצוני לומר שיכולין לזכות בה כל באי העולם הבוחר בה, אבל אהבה רבה זו לא קם כמשה ולא יקום רק הוא לבדו בדרך הנסתר, זהו סוד ומשה עלה על בני עליה. ואהבה רבה זו יוצאת מיראה שהיא לפני ולפנים, ותהיה אז אהבה לפני ולפנים, ויחזור להיות נקרא בן, כי כל אהבה בחינת בר, אמנם בחינה זו אף במשה רבינו ע"ה בנסתר, על כן לא נקרא בשם בן בנגלה... (שם וראה שם עוד ועבודת ה'-כללי)
והיה ה' לי לאלקים - לעבדו מאהבה, שהוא נקרא עובד ה', והעובד מיראה נקרא עובד אלקים... (בראשית כח כא)
ציצית - ...אך לפי שמן הים אין ללמד כי אם לעבד את ה' מיראה, אין זה סוף השלמות, כי העושה מאהבה גדול מהעושה מיראה. והנה הנהנה מיגיע כפיו בתורה, כאמרם ז"ל כי העושה משמחה מאהבה נהנה מעצם היגיעה, אבל הירא אינו נהנה מעצם המעשה, על כן אמר וים דומה לרקיע, וגם יאמר מה יתרון לעושה מאהבה, על זה אמר ורקיע דומה לכסא הכבוד, יזכור שמתוך האהבה יצא לדבקות השכינה, מקום חוצב חוצבה, כי כל ירא מתרחק מזה שהוא ירא ממנו, ואוהב משתדל לדבק בנאהב, ולפי שיש כאן רמז לשכר נגלה של עולם הזה הוא בזכות היראה, והנסתר הבא מזכות האהבה, כמו שכתוב אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, נאמר ועשו להם, לשון נסתר, והיה להם לשון נוכח, וזהו טעם ח' חוטים וה' קשרים סך הכל י"ג כמספר אהבה... (במדבר טו לח)
ראה עבודת ה'-יראה, שמות יט ג.
ואהבת - בוא"ו, לומר מלבד מצוות שמע ישראל, שהיא קבלת עול מלכות שמים, היא מצות אהבת ה'. עוד ירצה להעיר להקדים לאהבה, על דרך אמרם ז"ל אין אדם משיג גדר האהבה עד שתקדים בו היראה, ואומרו 'את ה'' על ידי האהבה מתדבק בה'... עוד ירצה, שעל ידי אהבת ה' ישיג מדרגה זו, שיהיה ה' מייחד שמו עליו ביחוד, כדרך אומרו אלקי אברהם וכו', ופירוש שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתייחד שם אלקות עליו... עוד אולי נתכוון לעורר לב האדם בג' מיני אהבה שישנם בהכרה לנבראים, וגם אהבת הטוב והערב המועיל, לזה בא דבר ה' לשלשתם, ואהבת את ה' בשם זה העיר הלב לבחינת אהבת הטוב במה שהוא טוב הרמוז בשם, כאומרו "טוב ה' לכל". גם בחשק הערב, בסוד "טעמו וראו כי טוב ה'", כי כל הנפש אשר יוכיח שם זה למולם אין עריבות בכל הנבראים שיכנס אליו בערך הנשתוה. וזה לך האות אומרו "נפשי יצאה בדברו"... ואהבת המועיל רמזה באומרו אלקיך... כי בזה הרווחנו עולם ומלואו, כמאמר שלמה כי זה כל האדם, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה... וציוה לו על הדבר הזה, שיעריך אהבת ה' בלבו בג' דברים הגם שיטלם ממנו, כנגד הבנים אמר בכל לבבך, על דרך אומרו את בנך אשר אהבת, והאהבה הזו היא הממלאת את לב האדם וחשקו, וכנגד חיי אמר ובכל נפשך, וכנגד מזוני ובכל מאדך, שיעריך שלשתם יחד בה', כי הוא טוב לישראל מעשרה בנים...
או יאמר כי בא הכתוב לשער שיעור האהבה שמחוייב כל איש ישראל לאהב הבורא, ואמר שהיא בשיעור ההרגש אשר יבא בלב האדם בעת אשר תשיג ידו לג' דברים כאחד, כמו אדם שהיה חשוך בנים, ועני ונטה למות, ובא נביא בדבר ה' ובשרו כי יקום מחליו... מה מאד יפליא אהבת האדון באין שיעור... והמשלתי דבר זה לאדם גדול שרצה ללכת למקום רחוק, ומכר כל נכסיו במרגלית גדולה, והיה מסתפק בדרכו בעוני גדול ושפלות, כי אפס כסף, עם כל זה לבו שמח כי רב הונו, כן אדם זה שזכה בדביקותו ית' ואהבתו, מי ידמה לו, ולו שיהיה מצטער בימים מועטים, אלה לו בעולם הזה, נכון לבו בטוח בה', ובהגיעו למחוז חפצו, שהיא עולם הקיים ובטוח הנה שכרו אתו. (דברים ו ה)
והיו הדברים - כדפירשנו, שישים הדברים האמורים רטיה על לבו, כי יראה חסרון הלחם לאיש צדיק או חסרון החיים או בנים, ידע כי אין הדברים לחסרון השג מה שהשיג זולתו, אלא שדברים אלה חשובים כאין נגדו. ועוד ירצה ללמד דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהב את ה', כי האהבה אינה מעשה שיכריח האדם ורצונו לעשות מצות המלך, אלא דבר התלוי בלב, וכל שהלב לא ירגיש דבר שיכפיל בו החשק אינו אוהב, הגם שיכריחנו בכל מיני הכרח, לזה באה העצה מא-ל יועץ, ואמר והיו הדברים האלה וגו', פירוש כשיתמיד שימת הדברים על לבו, יולד בלבו רושם תאות הרוחניות, וירוץ לבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו. ודבר זה אנו יתמי דיתמי מרגישים, כי רבה תאוה בלבנו וחשק אלקי עולם יותר מכל הון...
עוד נתכוון הכתוב לג' הדרגות שהם כללים גדרי האהבה, הא' כנגד ההרגש היא חמדת הלב, ואחד כנגד הצורך שהוא מזון המחיה את האדם, וא' בדרך השיעור עד כמה צריך לצאת ידי חובת האהבה. כנגד ההרגש אומר בכל לבבך, הגם שיתאוה אדם לאכול, לא יהיה כל כך עוצם הערבות, הגם שהנפש חפצה לאכול, יכול אדם למשול ברוחו למנע עצמו מהדבר בנקל, מה שאינו כן כשנכנס בלבו חמדת הלב ויתאוה אשה יפה, ומה גם שיתרבה חשקה בלבו יפעיל בו ההרגש, עד שאינו יכול למשל ברוחו, ויכוף אותו לעשות מה שאין רצונו לעשות... וכנגד גדר זה אמר ואהבת וגו', שישתדל להכניס אהבת ה' בלבבו, וילהיבנו אהבתו, עד שישיג הרגש בלבו ככל שיעור שיכול הלב להרגיש... וחייב הכתוב שתהיה הרגשת הלב באהבתו ית' בגדר הגדול שאין למעלה ממנו, ודבר זה הוא דבר שהטועמו ידע מהותו... אבל זולת זה לא יתעורר הלב מעצמו לחמוד, ולזה העיר ה' ואמר "ובכל נפשך" שהם דברים שהנפש צריכה להם, כגון אכילה ושתיה וכד', שאדם מתעורר מעצמו להם בלא אמצעות דבר, כמו כן תהיה אהבת ה'. והנה שתי הדרגות אלה... אחרי אכלו ואחרי שתה יחדל ממנו החפץ בו עד אחר זמן, לזה בא דבר ה' בהדרגה ג' בגדר השיעור, ואמר "ובכל מאדך", פירוש בכל ממון שאתה חפץ בו, וכשם שהממון אמר הכתוב אוהב כסף לא ישבע כסף... והולכת תאותו וגדלה, כמו כן יצו ה' באהבתו... ולמדך זה שיעור אומרו "ובכל מאדך", לא מה שקנה, אלא מה שחפץ לקנות... (שם שם ו)
כי אם ליראה - אינו שואל מהם האהבה, לפי שהיראה תסובב ללכת בדרכיו. ואהבה - והיא פתח להכנס בשער האהבה, ובערך האהבה המקוה היא מלתא זוטרתי, וזה שאמר לגבי משה היא מלתא זוטרתי... (שם י יב)
ראה גם עבודת ה'-כללי, לקוטי אמרים פרק מא ומד.
וראה גם עבודת ה'-יראה, לקוטי אמרים פרק ג, דף וט.
...ובאמת היראה והאהבה אינם אלא דבר אחד לא שתים, האהבה היא סבת היראה, והיראה היא שלמות האהבה, גדולה ממנה במעלה, כדרך האב עם בנו הקטן שמתירא תמיד שלא יגיע צער ונזק ופגם אליו, ומה ענין יראתו זאת ומה הסבה אליה, הוי אומר זו האהבה, וזו בעצמו ענין אהבה הגדולה ויראת הרוממות להשי"ת, כשהוא אוהב את ה' באמת והוא ירא תמיד פן יפגום בכבודו חלילה. ויזכה אליה מי שנכנס לפנים משורת הדין בכל מעשיו, אף על פי שהיה אפשר מצד הדין לפטור עצמו מהם, כי האוהב השלם יירא תמיד מעשות דבר נגד רצון אהובו... (בראשית כב יב)
לאוהבי - ...ונראה לומר דלתנא קמא (ראה ספרי ורמב"ן לכאן) אוהבי ושומרי מצות תרי ענינים נינהו, והאחת גדולה מחברתה, כי יש אהבה ויש אהבה, יש אהבה מוגבלת ויש אהבה שאינה מוגבלת, אהבה המוגבלת היא, שתלהט בלבבו אהבה אל מצוות ה' הכתובות בתורה לקימם לפי המבואר בתורה שבעל פה על כל פרטיהם, הנה אהבה זו מוגבלת בתוך הגדר שהושם לפניו בתורה, יקרה היא וחשובה מאד, ולא נגיע אליה רק אחר השתדלות עצומה והתגברות גדולה. ומכל מקום יש אהבה היותר גדולה וחשובה הרבה יותר ממנה, והיא האהבה שאינה מוגבלת, שמגודל האהבה אל עשיית רצון הבורא ית' ירחיב קיום מצוותיו בכל צדדיהן ותנאיהן, ויוסיף על מה שמפורש בתורה מה שיוכל לדון לפי המצוה המפורשת, כי בעיני האוהב את הבורא ית' אהבה נאמנת, כל המצוות שצוויים גלוי ומפורסם אינם אצלו רק גלוי דעת שלזה הענין נוטה רצון השי"ת, לכן יהיה זה לו לעינים להרבות בו ולהרחיבו בכל הצדדים והתנאים שאוכל לדון בו שרצונו ית' חפץ בו, כדמיון אהבת הבן אל אביו... וכן דבר זה נוהג בין כל אוהב וריע, ובכל מי שהאהבה ביניהם באמת... ועל שני מיני אהבה אלה אמר תנא קמא, הראשונה מייחסה אל הנביאים, והשניה אל אברהם אבינו, אהבה המוגבלת מיוחסת לשומרי מצוות, כי המצוה תגביל אהבתם, והאהבה שאינה מוגבלת בגדר המצוות מיוחסת בשם סתם אוהבי השם, ולרבי נתן הנך תרתי לאהבי ולשומרי מצותי חדא מילתא נינהו... (שמות כ ו)
ראה גם עבודת ה'-יראה, דברים ו ד.
ואהבת - ולכן אחר שה' אחד, ואם כן בהכרח שגם מה שידמה לך שהוא רע הוא באמת אך טוב וחסד, כי מהאחד הטוב אי אפשר שתצא רעה... אם כן ראוי שתאהב אותו אפילו הוא נוטל את נפשך ואת ממונך, כי יעשה בזה כדרך הרופא אשר יחתוך אבר המעופש כדי שלא יתפשט הרקבון בכל הגוף, וכל שתגדל בעיניך הרע המושג לך תדע שאתה חולה מסוכן והוא מרפא אותך להחיותך בחיים שבעולם הזה, או כדי להשיב נפשך מני שחת... והיו - וצריך שיתגלה אהבתך אליו במחשבה ובדבור ובמעשה, נגד המחשבה אמר והיו הדברים האלה על לבבך - שלא יעלה על לבבך שום מחשבה רק באהבת ה', כאלו היא כתובה על לוח לבבך לעולמים. ושננתם - נגד הדבור תלמד לבניך, וגם ודברת בם אתה... וקשרתם - נגד המעשה... (דברים ו ה-ז)
ואהבת - מלשון הב, חפש קרבת אלקים על ידי נתינת כל ישותך, קרבת אלקים תהיה למענך הכל, ולא אמצעי להשיג חפצך... אהבה אמיתית היא התמסרות כללית לרצון הנאהב, כמו שאמרו חז"ל בברכות נ"ז, בכל לבבך - בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, כי גם היצר הרע, הגירוי שיש לרע לחושני עלינו, הוא גם גם מאהבת ה' לנו, גדולתנו טמונה באפשרות גירוי זה, והוא מותר האדם מן הבהמה, על ידי זה מעשינו הם בבחירה חפשית, ולא כפיה בלתי רצונית. ובאמת אין אחת מכל תכונותינו ואופינו רעים כשלעצמם, כי אם על ידי מה שאנו עושים בהם. חז"ל רוצים לומר בזה, כל נטיותינו ותכונותינו צריכות להיות מכוונות למילוי רצונו ית' ולהשגת קרבתו, ואם מאוויינו מתנגדים לרצונו, עלינו לוותר עליהן מיד... (שם)
ואהבת - אהבה היא על ב' אופנים, א' שיהא מוותר מרצונו על דבר הנאהב וקיומו, ב' דביקות במחשבתו ותשוקה עצומה להשתעשע עם הנאהב. ושתי כוונות אלו מוזהרים אנו בזה המקרא, א' כמו שכתב הרמב"ם יסודי התורה ה' ז', "ומנין שאפילו במקום סכנה אין עוברים על אחת מג' עבירות אלו, שנאמר ואהבת וגו', אפילו נוטל את נפשך", והוא נתינת כל אשר לו על דבר כבודו ואמונתו. ב' כמו שכתב הרמב"ם שם ב' א', "הא-ל הנכבד והנורא מצוה לאהבו שנאמר ואהבת"... ועיקר ב' משמעיות הללו נמשכים אחר המשך המקרא הקודם, דלמי שמתנדב בהליכות עולם הטבעי ולא הגיע לחסידות למצא אופן דביקות בה' הכתוב מתפרש באופן הראשון, שיעמד על כל פנים חזק באמונתו ולא ימירנו בשום אופן אפילו במסירות נפש. ולמי שמתנהג במעלת הנפש הרי זה מוזהר באופן הב', להשקיע מחשבתו באהבה ודביקות באיזו שעה רצויה לזה, להזכיר שמו ית' בקריאת שמע ובתפלה. (שם)
בזוהר הקדש נח הוא בחינת שבת... אבל אברהם שהיה למעלה מהטבע כענין אהבה מקלקלת השורה, ואהב"ה גימטריא אחד, שהוא מיוחד להשי"ת בלי הסתר כלל, גם נודע כי לפי גודל האהבה בורח היצר הרע, וזה יש לומר וכרות עמו הברית, וכתוב בהבראם, באברהם אם כן הוא למעלה מהבריאה, והוא דבוק תמיד בהנקודה... (בראשית נח תרל"א)
וכתיב וכל הבארות וכו'... כי בחינת אהבה מתפשטת לכל דבר, ועל ידי זה מתערב בו שקר, ועל ידי זה נולד מדת עצבות ועצלות בחינת עפר. אבל בחינת יראה של יצחק הוא בפנימיות האדם יותר ולא יוכל להתפשט... (שם תולדות תרל"ד)
וכל הבארות... וכן כתב הרמב"ן ז"ל כי בעניני עולם הזה אהבה ויראה סותרין זה לזה, כי מזה שאוהב אותו לא שייך יראה, זולת בעבודת המקום מתיחדין אהבה ויראה וכו', כי אהבה אמיתית היא שמביאה לידי יראה, וכן יראה אמיתית היא שמביאה לידי אהבה כנ"ל. (שם שם תרל"ו)
נודע דברי מהר"ל ז"ל בספר גור אריה על מה שאמרו חז"ל יעקב לא נשקו שקרא את שמע, וביאר כי בעת בא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא, לכן קרא אז בכוונה קריאת שמע. ועל פי הפשוט טעם הדבר, כי ירא לנפשו שעל ידי זה האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא, לכן הוא מתדבק מקודם בו ית', ועל ידי זה נשכח ממנו אהבה הגשמיות. וזה ענין מה שאמרו בכל לבבך בב' יצריך, והיתכן לאהוב ה' ביצר הרע, רק שעל ידי היצר הרע מתקשר האדם באהבת הבורא בעבור יראת היצר הרע, אם אמנם כי הפירוש עמוק מזה, אבל על ידי זה הדרך יוכל אחר כך להפוך גם את כל היצר הרע לעבודת הבורא, כי על ידי זה הדרך נמצא נולד טוב מהיצר, ועל ידי זה מתהפך לטוב... (שם ויגש תרל"ז)
בענין העשיר לא ירבה... וכסף פקודי היה בשוה, להראות כי האהבה ורצון שנמצא בלבות בני ישראל הוא הכח אשר נטע השי"ת בתוכנו בעת קבלת התורה, ואינו בכח אנושי, כי היראה ושאר המדות הוא כל אחד לפי כחו, והאהבה היא מתנה מהקב"ה, לכן כסף שהוא בחינת אהבה יד כל אחד שוה בו, והגם כי מצינו ראינו כי יש חסידים אנשי מעשה שאהבתם גדולה במאד משאר אנשים, אין זה סתירה מכמה טעמים, ואחת היא כי הנקודה מתפשטת כפי הכנת הכלי והמלבוש, ונקודה של זה נתלבשה לבוש דק ושל זה בלבוש גס, אבל עיקר הנקודה שוה בכל איש ישראל... (שמות שקלים תרמ"ט)
במדרש שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה וכו'. הענין הוא, דיש בכלל ישראל אהבה לאביהם שבשמים, וכמו כן נמצא בכל פרט נקודה אחת, שעל זה נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות וכו', אכן יש חטאים המסלקין זאת האהבה, וזה הסימן שכל זמן שנשאר האהבה והתשוקה בלב איש ממילא לא היה החטא בעצם הפנימיות רק במקרה, ואז על כל פשעים תכסה, דקשה הלא הכל במשפט, רק אותה אהבה הגדולה בלב האדם שגוברת על תאוות החטא, שעל ידי החטא לא נתבטלה ממנו האהבה, אז הדין נותן שתכסה על הפשעים... (ויקרא צו תרמ"א)
במדרש על כל פשעים תכסה אהבה... פירוש שיש בכל לב איש ישראל נקודה טמונה בהתלהבות לה' שלא יוכל להיות נכבה, והגם כי לא תכבה הוא לאו, אבל הוא הבטחה גם כן, וכמו שכתבו חז"ל אף על פי שאש יורדת משמים מצוה להביא וכו', כמו כן בנפש האדם שצריך להיות תשוקת רשפי אש בלב בוער לעבודת הבורא ית', ולחדש בכל יום זה ההתלהבות כמו שכתוב ובער עליה הכהן, כל עובד ה' נקרא כהן, והתעוררות אהבה הנ"ל בלבות בני ישראל הוא העבודה שבלב, זו תפלה שבמקום קרבן, וכשיש זאת ההתלהבות כל מחשבה זרה העולה על להב נשרפת... ועל ידי זה מתעלין ומתבררין כל המחשבות זרות, וזה שאמר כל הלילה עד הבקר... (שם שם תרמ"ד)
במדרש על כל פשעים וכו', בודאי כאשר השי"ת בחר בנו יש לכל איש ישראל להאמין כי יש בו דביקות ואהבה להשי"ת, ומכל שכן לכלל ישראל, רק אפילו כל פרט, ועל זו האהבה נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות וכו', ועל זה נאמר אש תמיד תוקד, שהוא הבטחה גם כן שלעולם לא יוכל לכבות התלהבות התקוע בלב איש ישראל לה' אחד, ובאמת זאת הנטיעה היא בכח האבות, ורמז על זה ג' פעמים אש וגו' תוקד, ואש המזבח תוקד, והאש על המזבח, והם ג' אבות התלהבות בבחינת אהבה ויראה ואמת... ובכח זה נמצא הקרבנות לכפר על כל חטא, שאם היה נטל לגמרי הדביקות לא היה נתקן על ידי הקרבן, אבל על ידי שהאהבה נמצא לעולם בבני ישראל, רק עונותיכם היו מבדילין, לכן יכולין לחזור לתקן על ידי הקרבנות, בכח אהבה זו יכולין לשרוף כל תאוות העולם הזה... כמו שכתוב בזוהר הקדש מחשבה רעה לאוקדה, פירוש שלכן נופלין מחשבות זרות תוך עבודת האדם, כדי להיות נכלה ומתבטל ברוב התשוקה להשי"ת יותר, ועל ידי זה מתרבה יותר ההתלהבות, כדמיון האש בבא עליו מים והאש מתגבר ואינו נכבה הוא מתרבה עוד ביותר, וזאת עבודת האדם במלחמה זו... (שם שם תר"נ)
במדרש סמכוני באשישות... היינו שצריך להיות לאיש ישראל אהבת ה' בעצם בלי שום סיוע, כענין אבות הראשונים שלא היה להם עדיין התורה, והיה אהבת לבם בוער להתדבק בהקב"ה, אבל על ידי שחולת אהבה אני צריכין סיוע מן האש שמלמעלה ומטה ב' התורות... ושירה זו של הים מעידה על זה, כי הוציאו מלבם פרשה בתורה קודם קבלת התורה, על ידי שבאו אל אמונת ה' נתגלה פנימיות אהבת ה' שהוא בעצם בנפשות בני ישראל... (שם פסח תר"ס)
במדרש ימצאהו בארץ מדבר וכו'... פירוש מה שנמשכו בני ישראל אחריו ית' קודם שקבלו התורה ולא היה להם דעת שלימה, זה עדות של אהבה הקבועה בנפשות בני ישראל אליו ית', ונקרא אהבת כלולותיך, כי בזה הכל שוין, וכדכתיב ויענו כל העם וכו', ואיתא במכילתא לא קבלו זה מזה, היינו כנ"ל, שזה היא אהבה קבועה בלבות בני ישראל, וזה הזכות מסייע לכל הדורות, כדכתיב זכרתי לך וגו'... (במדבר תרמ"ח)
קושית המפרשים בשם הרמב"ם על מצות ואהבת וכדומה, איך שייך ציווי בדבר התלוי בטבע האדם וכו', והאמת, כי הקושיה היא עצמה התירוץ, שמזה נלמד, שיש בטבע כל איש ישראל לאהוב להשי"ת בכל לבו ונפשו, ורק שנטמן בעומק הלב, ועל ידי הרצון והתשוקה למצא זאת האהבה על זה נאמר יגעתי ומצאתי וכו'. ובספרי והיו הדברים וגו' למה נאמר, לפי שנאמר ואהבת וגו', אלא מתוך שאתה נותן הדברים אל לבך תכיר מי שאמר והיה העולם וכו', פירוש, שעל ידי שמשים האדם זה ללבו תמיד ומשתוקק לבא לאהבת בוראו נגלה לו רוח הקדושה אשר בקרבו, ועל זה נאמר חיי עולם נטע בתוכנו, והכלל שכל מצוות שבתורה הם כללים, והפרטים איך לבא לקיום המצוה הוא בחינת תורה שבעל פה... ואף שקשה לצייר לקיים בכל לבבך, מכל מקום צריך להיות הרצון והתשוקה לבא לזה בכל עת, ועל ידי זה נפתחים השערים שבלב האדם כנ"ל. (דברים ואתחנן תרל"ד)
במדרש ואהבת, מי לי בשמים וכו', כי הפילוסופים מקשים איך שייך ציוי על אהבה, אבל האמת יש לבני ישראל בשורשם התקשרות ודביקות בא-ל אחד, וזה שאמר מי לי בשמים הוא השורש, רק שלמטה יש רצונות אחרים, ועל ידי הקבלה בכל יום עול מלכות שמים ועמך לא חפצתי בארץ, על ידי זה יכולין לעורר את האהבה בעולם הזה גם כן... (שם שם תר"מ)
בפרשת שמע, ואהבת, מי לי בשמים וכו', דאיתא אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה עולמית, ולכן אהבת בני ישראל אל הבורא בכל לבבך נפשך, למסור הכל עבור ה' ממילא אינה תלויה בשום דבר. והנה בני ישראל נבראו להעיד על הבורא ית', כדכתיב אתם עדי, ומעידין עליו בכל יום פעמים באהבה, אך באמת בני ישראל מיוחדים אליו, ובחר בנו מכל עם, אם כן יאמרו כי אנחנו נוגעין בעדות, על כן סמך לזה ואהבת בכל נפשך, כי כשמוסרין נפשותינו וכל מאודנו עבורו ית' אם כן מסולקים כל הנגיעות, ואז הוא עדות אמת. ובאמת כך הוא, כפי האהבה ומסירות נפש שנמצא באדם, כך הוא יכול להעיד על אחדותו ית', וגם זה אמת, כפי העדות ויחוד שמו ית' שאנו מיחדים, כך זוכין אל האהבה, כי לשניהם אין להם שיעור. (שם שם תרמ"ט)
במצות ואהבת מקשים החוקרים, איך שייך ציווי על האהבה, אבל באמת היא מתנה מן השמים ועל ידי תורה ומצות יכולין לעורר האהבה. והנה השבת נקראה מתנה טובה כי השבת היא בחינת אהבה, כמו שכתוב בספרים, כי בימי המעשה עיקר ביראה, ובשבת קדש באהבה, ועל ידי היראה בימי המעשה זוכין בשבת קדש לאהבה, וכמו כן על ידי אהבה שבשבת יש להוסיף היראה בימי המעשה, כענין שאמרו יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי. (שם)
בפרשת שמע... והחוקרים מקשים איך שייך ציווי על אהבה, שהיא תלויה בטבע האוהב, ובוודאי להנטבעים בטבע היא קושיא, אבל בני ישראל הם מוכנים למסר נפשם למעלה מן הטבע, ובאמת כפי מציאת מסירות נפש באיש ישראל, כך גדר האהבה אצלו, ולכן אחר מסירות נפש באחד כתיב ואהבת. ובאמת בעולם הזה יש אהבות רבות, כל אחד כפי טבעו, אבל אהבה אמיתית בעצם צריך להיות בכל בריה להיות נמשך אחר בוראו, והיא אהבה בעצם, אך הקב"ה הסתיר האמת על ידי התלבשות כל דבר בטבע, והרצונות המסתעפים על ידי הטבע מסתירין רצון האמת, ועל זה אמרו בטל רצונך מפני רצונו, פירוש כדי שיתגלה לך רצון האמת אליו ית"ש. וכן הפירוש מסירת נפש, נפש הוא רצון, ועל ידי ביטול הרצונות שלא לה' המה, אז זוכה להתגלות רצון האמת. והנה בקבלת התורה בהר סיני אז נזדככו הנפשות וכתוב נפשי יצאה בדברו, ואז היה להם אהבה אמיתית בעצם אל השי"ת, וזה שאמר שזכו לקריאת שמע בקבלת התורה... (שם תרנ"ג)
בפסוק והיו הדברים האלה... כי בקבלת התורה קבלו בני ישראל זאת האהבה, כדכתיב נפשי יצאה בדברו, והטעם כי ראו בעין מאמר אנכי ה' אלקיך, וכפי התבררות בלב ועין האדם כי כל חיותו מאת השי"ת בכל רגע לא יכבה האהבה, כמשפט כל עלול להיות נמשך אחר עילה שלו... אך הטבע מסתיר ומחשיך מלהכיר האמת, ובקבלת התורה האיר עיניהם וראו כי ידבר האלקים את האדם ועל ידי זה וחי. כוח קבלת התורה הוא נמסר בכתב, וכל המייגע בדברי תורה לעולם יכול להכיר זה החיות, וזה שאמר בספרי, מתוך הדברים האלה אתה מכיר מי שאמר והיה העולם, ורואה כי כל חיותו מאתו ית"ש, ומתמלא אהבה בלב ונפש. ומכח התורה יכולין לעורר לעולם האהבה, שעל זה כתוב מים רבים לא יוכלו לכבות וכו'... (שם שם תרנ"ד)
בפרשת והיה אם שמע, לאהבה וגו'... פירוש הפסוק, כי תכלית המצות הם כדי לבא לאהבת ה', כי איך אפשר לבשר ודם לבא לאהבת הבורא וכן הקשו הפלוסופים, כי איך שייך ציוי באהבה, אם אין הנפש אוהב בעצם. ולא מחכמה שאלו זאת, רק מחסרון המצוות שלהם, אבל בני ישראל על ידי המצוות מתעורר בהם האהבה. ובספר הישר לר' תם איתא כי שורש אהבה התדמות האוהב אל הנאהב. ולכן כאשר קדשנו הקב"ה במצוותיו ומדותיו ומתדמין במעשינו ומדותינו אל מדות הבורא ית"ש ולמעשיו, בזה יש לנו דביקות בו ית'... והיא בחינת אהבת חסד מה שזיכה אותנו הקב"ה במצותיו... ותרי"ג מצות מזככין רמ"ח ושס"ה שבאדם, ובזה זוכין לאהבת ה'. והנה בפרשה ראשונה בקריאת שמע כתב סתם ואהבת, והיא מדרגה גדולה כמו שהיה לבני ישראל בשעת קבלת התורה אמרתי אלקים אתם, והיה להם אהבה בעצם בלי שום פעולה, ופרשה שניה בחינת קבלת עול מצות הוא מדרגה קטנה מזה, כמו שאמר בגמרא ואספת דגנך כשאין עושין רצונו של מקום, כי עושין רצונו של מקום היינו שאין לו עשיה אחרת בעולם כמלאך, שאין בו רק השליחות, וכשאין זוכין למדרגה זו, צריכין לעורר את האהבה בכח המצות כנ"ל... (שם עקב תרנ"ח)
והנה המדבק באהבה שהוא הולך ומדבק בכל עת יותר ויותר עד בלי שיעור וגבול, יצדק לכתוב בו לשון הליכה, אבל קבלת עול מלכות שמים יותר יצדק בה לשון עמידה, כמו שכתוב (שמות כ') "ויעמד העם מרחוק", כי מפאת העול ויראת השמים מפחד להתקרב לפנים ממחיצתו, וזה שאמר במדרש שלקבלת עול מלכות שמים אסור לו להיות מקבל כשהוא מהלך, אלא יעמוד במקום אחד באימה וביראה ברתת ובזיעה, אבל כשמגיע לואהבת, רצה מהלך, שאז יצדק נמי לשון הילוך... (בראשית לך תרע"ד)
בית שמאי אומרים... ובכן בכל שנה ושנה בזמן הזה מתעוררת האהבה, וידועים דברי הרמב"ן בפסוק "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", היינו, כאשר באה בלב האדם אהבה להשי"ת יניח אותה בחפץ של מצוה. כי יכולה מזה להשתלשל חס ושלום אהבה חיצונית, וחפץ של מצוה הוא כלי ושמירה שלא תצא לחוץ... (שם חנוכה תרע"ז א)
דהנה האדנים הם יסוד הבנין, ושל המשכן היו כסף להורות שיסוד הכל היא אהבת ה' מלשון נכסוף נכספת, כי היא יסוד ותכלית הכל, ובקריאת שמע פתח ואהבת, שאפילו יראת ה' נמי מיוסדת על האהבה, שמתירא שלא יאבד האהבה, מה גם יראת הרוממות שבודאי אי אפשר בלתי שתקדם האהבה, ויראה בלתי אהבה היא יראת העונש מגנה אותה הזהר הקדש מאד כידוע, מה גם תכלית הכל בודאי היא אהבה ודבקות ונשיקין לאשתאבא בגופא דמלכא, ועל כן האדנים שמורים כשמם על אדנות ויראת ה' צריכים להיות של כסף. אך ידוע בספרים הקדושים שאהבת השי"ת באמת לא תתכן רק באיש שפשט בגדיו הצואים, היא אהבה לחיצוניות ולחומריות, ולעומת שמואס באהבה הגופנית, יתכן שתכנס בו אהבת השי"ת, ובכן איש אשר עדיין לא רחץ מצואתו, יסוד עבודתו רק לשקוד על עבודתו יומם ולילה ביגיעת כל חושיו בשקידה עצומה ולא יעצרהו הגשם... כי סוף כל סוף בודאי ינצח... ולפי זה נחושת מורה על מדת השקידה, וכמאמר הכתוב (ישעיה מ"ח) ומצחך נחושה שלא ישוב מפני כל... (שמות תרומה תרע"א)
ויש להבין... והיינו על פי מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק לאיש ששאלו למה אין כעת האהבה כל כך גדולה בין החסידים כמו בדורות הראשונים, והשיב, שיש בשמים היכל אהבה והוא סתום, אך הרבי ר' לוי זצל"ה מברדיטשוב הרתיק על ההכל ההוא ונפתח לו, ומזה נשפעה אהבה גדולה בעולם, אך באשר הרשעים השתמשו באהבה לאהבות חיצוניות, ונתרבה גילוי עריות בעולם, עמדו צדיקי הדור וסגרוהו, כן ממש יש לומר שלכן נגנז האור שנברא ביום ראשון, שהיא אהבה ודביקות כנ"ל, ובשביל הרשעים שלא יקחוהו לטנופת שלהם עמד וגנזו... (שם תצוה תרע"ג)
ויאמר המלך הכסף... ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכסף וזהב רומזים לאהבות חיצוניות שהיו מפוזרות בכל העולם, והכל נתקבץ למצרים, וישראל לקחו כל אלה לאהבה קדושה. עד כאן דבריו. ונראה שבכח האהבה ההיא קרבו למתן תורה, וכתיב (שיר ה') "נפשי יצאה בדברו", שהיתה האהבה עד כלות הנפש, וכן המשכן שעשו נאמר בו (שם ג') "תוכו רצוף אהבה", והכל היה מן האהבה הנ"ל שהיתה מפוזרת בחיצוניות בכל העולם. ויש להמתיק הדברים על פי הזהר הקדש, דלית נהורא אלא מגו חשוכא, ואילו לא היו כנענים מושלים מקודם על ארץ ישראל לא היתה ארץ ישראל מקודשת לחלקו של הקב"ה, על כן כל אלו האהבות הקדושות היו מקודם בחיצוניות, ולולא היו בחיצוניות מקודם לא הגיעו למה שהגיעו.
ולפי זה יש לומר, דכן היה הענין בבית שני, שכבר כתבנו במקום אחר, אף כי בבית שני לא היתה האהבה כל כך נגלית כמו בבית ראשון, כמו שכתב רש"י (שיר ו' ה') בפסוק "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני", מכל מקום בשביל זה עצמו שלא היתה נגלית היתה האהבה עוד יותר... ועשרו של המן היה מקובץ מכל העולם, כמו שאמרו ז"ל (מגילה י' ב') "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" זה המן, "לתת לטוב לפני האלקים" זה מרדכי, והיינו שניתן הכח מן השמים להמן לאסוף העושר ההוא לתת לטוב לפני האלקים, ונהפכו כל האהבות לקדושה, ומזה בא הדור וקבלוה בימי אחשורוש מאהבת הנס, דוגמת קבלת התורה בסיני שנפשו יצאה בדברו, ואחר כך הבית השני דוגמת המשכן... (שם פורים תרע"ב)
ראה גם עבודת ה'-כללי, ויקהל תרע"ג.
ולפי האמור יתבארו... והטעם יש לומר כי ענין אהבה מתיחס בהיותו בן י"ג שנים בגימטריא אותיות אהבה. והיינו כי בהיות האיש בן י"ג מתחילים להתפעם כחות אהבה בלבו, אבל יראת ה' היא נצמחת מפאת השלמת הדעת, שלעומת גודל דעת האדם כן תגדל בו היראה... (שם ויקהל תרע"ט)
והנה פסח ומילה... אבל גם זה מובן, שבלתי אפשר לאדם לנקות עצמו מטנופא דהאי עלמא, אלא על ידי שיכניס בלבו מקודם ציור אהבת השי"ת ומצוותיו, ואז רק אז יכול לעשות חשבון עם נפשו מי נדחה מפני מי, היינו אהבת עולם הזה או להבדיל אהבת השי"ת, כי שתיהן יחד אי אפשר, וכאמרם ז"ל אבות פרק ב', הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה, אבל טרם שיכניס בלבו ציור ערבות ומתיקות אהבת השי"ת, איך יתנקה במחשבה דבור ומעשה, ואפילו יתנקה בדבור ובמעשה על ידי יראת העונש, מכל מקום במחשבה אי אפשר להתנקות, כי עדיין לבו הומה לתאוות עולם הזה, ואין דרך להתנקות גם במחשבה רק על ידי ציור בלבו אהבת השי"ת שהוא למעלה מכל התענוגים שבעולם, והזוכים לה שוב כל עולם ומלואה אינם תופסים מקום כלל... (שם פקודי תרע"ב)
ומזה למוד לאדם שיהיה זהיר בהתעורר בו אהבה רבה בתפילה וכדומה ברשפי אש שלהבתיה, שצריך שיהיה בצירוף יראת שמים. והנה אהבת ה' יותר נקל לאדם לעורר בעצמו מלעורר בעצמו יראה, כי אהבה נותנים מלמעלה, אבל יראה אמרו ז"ל (ברכות ל"ג) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים... והעצה היעוצה לזה לסמוך תיכף עיון הלכה, שהוא שמירה מעולה בפני החיצוניים... ובשביל שאנשים בלתי נזהרים בזה, נסתעף הרבה פעמים שהנפילה אחר התפלה היא גדולה מאד, וכל בעל נפש יחוש לעצמו... (ויקרא שמיני תרע"ב)
והנה ענין שמיטין הוא התכללות ישראל, כמבואר בזוהר הקדש. שמטבע כנסת ישראל להיות משתוקקת לעלות ולהדבק למעלה, כמאמר הכתוב (שיר ח') "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה". וכן הוא בכל פרט ופרט מישראל, טמונה בעומק לבו אהבה מוסתרת להשי"ת, אך הסיבה שמונעת מהתגלות אהבה רבה זו בפועל ממש, כתב הרב ז"ל בספר ליקוטי תורה, שהיא מחמת שאהבה זו מלובשת ומוסתרת בכח המתאוה לדברים גשמיים מנפש החיונית, ששורשה בחינת גסות הרוח, משכא דחויא החופף ומסתיר על כח ובחינת אהבה זו... אך יש לפרש, דהנה ענין האהבה הטבעית שבנפשות ישראל לאביהן שבשמים הוא מחמת מקור חוצבן שהם חלק אלוק ממש, ומיוחדים בתכלית היחוד באור אין סוף ב"ה ממש, ואם כן יש להבין איך אפשר שאהבה גשמית תהיה בכחה לדחות את האהבה האלקית, שהיא כטבע האש המושכת ועולה למעלה, ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח העולה היא למעלה. אך סבת הדבר היא גסות הרוח שזו דוחה את האלקות מלבו, כי אין אני והוא יכולין לדור כאחד, על כן מסתתרת היא בעומק הלב ומצטמצמת כנקודה קטנה, והיא הנשארת בלב איש ישראל, יהיה מי שיהיה, והיא נקראת אהבה מוסתרת, שממנה באה אפשרות למסור עצמו על קדוש ה' אפילו לפשוטין שבפשוטין שבישראל, כמו שכתב הרב בספר התניא. ומכל מקום באשר היא מצומצמת ומוסתרת, שוב יכולה האהבה החיצונית להתגבר ולהתפשט ולהיות מכסה לאהבה האלקית ולמנע לבל תתפשט ותתגלה אפילו על ידי התבוננות... ((שם בהר תרע"ג, וראה שם עוד)
ונראה לפרש, דהנה בענין אהבת אדם למקום תמהו המחקרים איך יתכן זה, כי אהבה נצמחת מפאת ההתדמות, ומאחר שהמרחק בין אדם למקום הוא לאין שיעור, איך תתכן האהבה... והתירוץ הוא, דכתיב "בנים אתם לה' אלקיכם", ובכל איש ישראל יש בו חלק א-לוה ממעל והיא נקודה נפלאת בקרב איש ולב, ומחמתה תתכן האהבה. אך אמרו ז"ל יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב. ויש לומר ששני מפתחי הלב הם מפתח אחד לחיצוניות הלב, שדרך בו נכנסת הקריאה להתעוררות... ויש עוד מפתח מחיצוניות הלב לפנימיותו, שאחר שחיצוניות הלב נתעוררה ונתרגשה נכנסת ההתעוררות ההיא לפנימיותו, עד שמעוררת לנקודה הפנימית בקרב איש ולב עמוק... ומובן שמחמת סתימה זו אי אפשר לאהבה המסתעפת מן הנקודה הפנימית של הלב לצאת לפועל, ונשארת האהבה מוסתרת בפנימיות הלב.
והנה המפתח החיצוני של הלב שבו נכנסה הקריאה, כלשון הכתוב "מה לך נרדם קום קרא" וגו' היא בחינת יראה, ואין הפירוש יראת עונש לבד, אלא יראה שלא נאבד ונדחה מאת פני הקדש... אך המפתח של פנימיות הלב עד שמגיע לנקודה הפנימית מתעוררת באהבה בפועל כנ"ל, זהו הגורם לבחינת אהבה, ומעתה מובן לפרש דברי קודש הנ"ל ששיעור שני פתחים הם יראה ואהבה, היינו שלב האדם נקרא בית הכנסת, ששם מתכנסים כל כחות האדם, ושני מפתחי הלב כנ"ל הם שני הפתחים, ופתיחת שתי הסתימות שעליהן הן בחינת יראה ואהבה כנ"ל... (דברים תבא תר"פ)
...ונראה דקאי על בעל תשובה שעזב דרכו וניחם, ומכאן ולהבא אזיל באורח קשוט, והיינו דהנה אמרו ז"ל (יומא פ"ו) בתשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות. אך יש ב' מיני אהבות, יש אהבה בהתגלות רשפיה רשפי אש שלהבתיה, כי מפני גודל האהבה הלב צר מהכיל, עד שנתפשטה האהבה אפילו באברי החיצוניים, וכענין שנאמר (משלי ה') "באהבתה תשגה תמיד", שפירשו ז"ל מלשון שוגג, היינו שמעשיו נראין כיוצא מן הסדר. ויש אהבה מוסתרת ונעלמת בתוך הלב, שהיא רק אהבה פנימית בלתי נראית כלל לזולתו, והנה תשובה מאהבה הנגלית, היא המגעת עד כסא הכבוד, ועד בכלל, כבש"ס שלהי יומא. ובתשובה מאהבה כזו איננו נצרך לפדיון ולא לכופר ולא לסניגור, ואדרבה, אם הקטיגור מוסיף עוד להביא חבילות חבילות של עבירות, הנה גם מהן נעשות מצוות, והן מוסיפות לעמוד לימינו. אך בתשובה מאהבה המוסתרת, הנה גם מהן נעשות מעוונות זכיות, מכל מקום רק בפנימיוות הן זכיות, כמו שהאהבה היא רק בפנימיות, כן לעומתה העוונות בפנימיות הם זכיות, אבל הלבוש שלהן, דהיינו בחיצוניות איננו נהפך, ולזה עדיין נצרך לפדיון וכופר... (יום הכפורים תרע"ו)
וכבר הגדנו לעיל... אלא הפירוש של כסף הוא אהבה, והיינו שענין הלולב הוא אהבה ודביקות באבינו שבשמים,כבמדרש שד' המינים רומזים להקב"ה, והיינו שישראל מרמזים שהם שמחים בשם השי"ת, ומכל מקום בא הכתוב להזהיר שלא יקחו את האהבה לבדה אלא מתוך מוסרה של תורה... (סוכות תרע"ט)
ג' אהבות יש, אהבת הקב"ה והתורה וישראל, וכולם חד כידוע בזוהר דהא בלא הא לא סגי. ואהבת השי"ת הוא השורש כי אהבת ישראל לבד בלא השי"ת הוא אוהב צוותא וחברותא והוא דור הפלגה, שגם כן אהבו חברותא... ואהבת תורה בלא השי"ת היינו אהבת החכמה בלבד, זהו דור המבול, דאיתא בזוהר (ח"ג רט"ז ב') שהיה ראוי אז מתן תורה דהמה אהבו תורה וחכמה מאד... רק בזולת השי"ת מזה נמשך זנות. ובני ישראל זרע אברהם אוהבי כבר מלידה מבטן קבוע בהם אהבת השי"ת שהוא השורש נגד מדת הכתר שאינו בתפיסת האדם. וחכמה ובינה הם אהבת התורה וישראל דבינה לבא ושם עיקר אהבת חברים כמ"ש כן לב האדם לאדם... והם כחות נפש רוח נשמה כי חבור ישראל זה לזה הוא מצד הנפש, וחבורו לתורה מצד הרוח, ולהשי"ת מצד הנשמה שמתחת כסא הכבוד, ולכן אמרו נשמה שנתת בי טהורה דשם אין שייך קלקול כי הוא חלק א-לוה, ואהבת השי"ת אין ניזזת כלל... כי גם אם מגדיל עבירות להכעיס אין שורש אהבת השי"ת שהוא נגד מדת הכתר שהוא שורש הנעלם דמחשבה שם לא ניתק כלל, דאף על פי שחטא ישראל הוא. וחורבן א' היה על עזבם תורתי, אבל על ידי אהבת התורה המאור שבה וכו' מביא לאהבת השי"ת הנעלמת שתבוא לידי גלוי. וחורבן ב' היה על ידי שנאת חנם דהיינו העדר אהבת ישראל... אך מצד השי"ת ראשית תבואתה היינו הפרי והתבואה שרצה להכניס בזריעת העולם הם נפשות דישראל והם כוללים כל התורה כולה, רק שאצלם הוא סתום והתורה הוא פירוש על זה. וכן מי שהגיע לשלימות אהבת ישראל קודמת שהם העיקר ושורש התורה, ואחר כך הוא התורה לפרש ולהבין המעמקים הגנוזים בכל נפש פרטי מישראל. (חלק ב צדקת הצדיק קצו, עמוד עד)
ג' מדרגות באהבת השי"ת, בכל לבבך, היינו כל התשוקות וחמדות שבלב, ואז"ל (ברכות נ"ד) בב' יצריך, פירוש בין בצרכי הגוף בין לעניני עולם הבא הכל לא יהיה לאהבת עצמו רק לאהבת השי"ת, ואחר כך בכל נפשך היינו בדברים שנפשו מקושרת בהם ממש... וצריך שיהיה כל נפשו מקושר בתשוקת אהבת השי"ת, כענין במעמד הר סיני מדבור א' יצתה נשמתם, וזהו נקרא דביקות כאשר ממש מצוי נפשו קשור ודבוק בזה... וב' אלו עדיין הוא ביד עבודת האדם והשתדלותו להשיג לזה, ולכך בפסוק והיה אם שמע שאמר 'ולעבדו' נזכר רק ב' אלה, מה שאינו כן בכל מאדך אינו ביד עבודת האדם רק מסייעתא דשמיא, דפירוש שבכל רכושו וקנינו יהיה קבוע אהבת השי"ת ולא קאי אתשוקתו וחמדתו לרכוש שזה בכלל בכל לבבך, רק שבכל הרכוש עצמו כידוע כי הרכוש שייך לאדם וכמו כן יהיה האדם כולו ממולא מאהבת השי"ת בכל מעמקיו עד שממלא גם בכל קניניו שהם ההתפשטות שלו יהיה גם כן ממולאים מאהבתו ית', כענין חמורו של ר' פנחס בן יאיר... (שם שם קצז עמוד עד)
...דאין המבוקש מהאדם רק מדת היראה, אבל האהבה אי אפשר להגיע בהשתדלות אדם כי אין אהבה אלא בין הדומים, ואיך יתפאר הגרזן על החוצב לומר שאוהבו, רק השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו קורא לכנסת ישראל אחותי ותמתי תאומתי, ואומר אהבתי אתכם וגו', וכשהשי"ת אוהב האדם ממילא האדם אוהבו גם כן, והאתערותא דלעילא קודמת בזה לעולם. ולכך מצד עבודת ישראל שהוא באתערותא דלתתא היראה קודמת אבל מצד מדותיו ית' ידוע דאהבה קודמת, וכמש"נ לך ה' הגדולה והגבורה, גדולה קודמת...
וזהו מצד מדת אהבתו ית' שמטבע הטוב ואיש החסד להטיב חסדו מבלי שיקדמנו הלה לבקשו על זה כלל. ואך מצד מדה זו היא שבא אתערותא דלעילא הקודמת לאתערותא דלתתא, וכל אתערותא דלעילא הקודמת היא המעוררת מדת האהבה, כי האהבה מעוררת אהבה שהאהבה היא בדברים הדומים... ועל כן זה לא שייך רק בישראל דאהבתי אתכם יאמר ה', מצד שהם קרוים תאומתי כביכול ושייך אהבה גבייהו, מה שאין כן מדת היראה היא גם באומות העולם, רק שהיא יראה תתאה ביותר שיראים מעונשיו ית'... (חלק ה תקנת השבין עמוד יח, וראה עוד עבודת ה' כללי)
ומדריגה זו היא על ידי תשובה מאהבה כידוע, דהאהבה יותר בקירוב שאחר הריחוק, וכדרך שאמרו ז"ל בטעם טומאת נדה כדי שתהא חביבה עליו, ונמצאו הזדונות גם כן כזכיות שהם הזוכים הקירוב ויש לו זכיות הרבה, מה שאין לצדיקים גמורים כך. ולעתיד על ידי משיח יתוקן כן בכלל ישראל, שעל זה נאמר יבוקש עון ישראל ואיננו. וגם בעולם הזה נעשה מקצתו להשבים מאהבה, ואף דוד המע"ה ודאי שב מאהבה הגמורה ומכל מקום נאמר לו בחייך איני מודיע וכו', דעליו נאמר אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דעדיין לא הגיע זמן שתחפץ, כי האהבה עיקרה מאתערותא דלעילא ואין ביד האדם לעורר אהבה בהשתדלות ואתערותא דלתתא... (שם שם עמוד כ)
ויש אשר לא נשיג את הכרת הטובה והאהבה היוצאת ממנה בשביל שאנו דבקים באהבת הענין הפרטי שאנו נהנים ממנו. למשל, יש שאדם אוהב תורה ללמוד וגם לעשות, אך אהבה זו באה על ידי חביבותה של תורה עצמה, כמש"כ לעיל, ועל ידי זה ישכח להכיר טובה להשי"ת עבור שנתן לנו את התורה. ולמה הוא כן? מפני שאהבת הענין הפרטי היא קלה לו כי היא ביחס אל עצמו, ובבחינת "שלו", היינו שבאה סוף סוף מאהבת עצמו, וזה סותר לאהבת ה' הטהורה הבאה מהכרת הטוב על עצם נתינת התורה. כי אי אפשר לשתי אהבות להתקיים ביחד בלב, והאחת מפריעה לחברתה. זה כמובן סותר לדביקות אליו ית' בהכרת הטובה שאין בה שום שמץ של נטילה, שאז אדרבה נעשה כ"נותן" כביכול אליו יתברך כנ"ל. (חלק ה עמוד פג)
ראה עוד עבודת ה'-כללי חלק ב עמוד קטז וחלק ג עמוד מה.