(ראה גם: אדם-כללי-תפקיד, מציאות, עבודת ה', עולם הבא)
וכך למדנו, עולם הזה כלפי עולם הבא אינו אלא כמו חדר הכניסה כלפי האולם, וכשזוכה אותו הצדיק זוכה בשלו. שלמדנו, כתוב ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, מה הטעם, משום שהוי"ה הוא נחלתו, אשרי חלקו, מי שזוכה לרשת נחלה עליונה הזו, זוכה בה בעולם הזה, ובבית של עולם הזה, כך זוכה בעולם הבא ובבית העליון הקדוש, שכתוב, ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, אשרי חלקו של הצדיק ההוא שמדורו עם המלך בביתו.
ר' שמעון אומר, אשרי חלקו של צדיק ההוא שזכה לזה, שכתוב, אז תתענג על ה', עם ה' לא כתוב, אלא על ה' מקום שעליונים ותחתונים נמשכים ממנו ומשתוקקים למקום ההוא... (יתרו שלג)
עוד סוד אחר יש בזה, על מה שהקב"ה מאריך אפו לרשעים בעולם הזה, משום שעולם הזה הוא חלק הסטרא אחרא, ועולם הבא הוא חלק הקדושה והוא חלק הצדיקים שיהיו בו הצדיקים האלו בעטרה של כבוד אדונם. וב' צדדים אלו עומדים זה מול זה, זה (עולם הבא), צד הקדושה, זה (עולם הזה) צד האחר של הטומאה, זה עומד לצדיקים וזה עומד לרשעים, והכל זה כנגד זה, אשרי הם הצדיקים שאין להם חלק בעולם הזה אלא בעולם הבא. (פקודי סד)
ראה עוד: עולם הבא, וכן למכילתא, ספרא וספרי.
דרש רבי זירא ואמרי לה תני רב יוסף, מאי דכתיב תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער, תשת חושך ויהי לילה זה העולם הזה שדומה ללילה, בו תרמוש כל חיתו יער אלו רשעים שבו שדומין לחיה שביער. תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון, תזרח השמש לצדיקים, יאספון רשעים לגיהנם, ואל מעונתן ירבצון, אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לכפי כבודו... (בבא מציעא פג ב)
ראה עוד עולם הבא.
א"ר חנינא למה נקראת סכין מאכלת... ורבנין אמרי כל אכילות שישראל אוכלים בעולם הזה אינם אוכלים אלא בזכות אותה המאכלת. (בראשית נו ד)
א"ר נחמן כי בגלל הדבר הזה, אהן עלמא מדמי לגלגלא דאנטילא, דמלא מתרוקן דמתרוקן מתמלא. (ויקרא לד י)
א"ר שמואל בר נחמן כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה מכח הברכות שברכם בלעם הרשע, אבל ברכות שברכו אותן האבות משומרין הן לעתיד לבא... כך כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה בכח היסורים שהן באין עליהם, אבל שכרן צרור ומשומר לעתיד לבא. (דברים ג ו)
ראה עוד עולם הבא.
חנני ה' כי אליך אקרא כל היום, וכי אפשר לו לאדם להתפלל כל היום, אלא העולם הזה שהוא יום לאומות העכו"ם ולילה לישראל, הוי כי אליך אקרא כל היום. (מזמור פו)
אמר רבי מאיר שאלנו רבי דוסתאי מבי ישבב מהו ובטן רשעים תחסר, אמר לנו, גוי אחד היה בעירנו ועשה סעודה לכל בני העיר וזמנני עמהם והביא לפנינו מכל מה שברא הקב"ה בעולמו בששת ימי בראשית, ולא היה שלחנו חסר אלא אגוזי פרך בלבד, מה עשה, נטל את הטבלה מלפנינו שהיתה שוה ששה ככרי זהב ושברה. אמרתי לו מפני מה עשית כן, אמר לי, רבי, אתה אומר העולם הזה שלנו והעולם הבא שלכם, אם אין אנו אוכלין עכשיו אימתי אנו אוכלין, וקריתי עליו ובטן רשעים תחסר אלו עכו"ם. (פרשה יג)
דבר אחר ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום שביעי לעולם לפי שהעולם הזה ששת אלפים שנה, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה שני אלפים ימות בן דוד, ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו, ונכנס שיעבוד בתוך שני אלפים של ימות בן דוד... וכשם שאנו עושים אחת לשבע שנים שמיטה, כך עתיד הקב"ה לעשות שמיטה לעולם יום אחד שהוא אלף שנים... (פרק ב)
ממה שהשכל מחייב עוד שהבורא יתרומם ויתהדר כפי שנתגלה לנו מחכמתו ויכלתו וטובו על ברואיו, לא יתכן שיהא שעור האושר אשר עתיד אותו לנפש הזו הוא מה שתמצא בעולם הזה מאושר העולם ותענוגיו, מפני שכל טובה בעולם הזה קשורה בפגע, וכל אושר ביגע, וכל עונג בצער, וכל שמחה ביגון... (מאמר ט א, וראה עוד עולם הבא)
...ועם זאת אזכיר מה שהזניחו בענין זה, כי האדם כל מה שהאריכו ימיו רבו דאגותיו ויגוניו וצרותיו, ומתרבים עליו העונות והחטאים ויארך חשבונם וסכומם... אך האדם הצדיק אינו אוהב חיי העולם אלא מפני שהיא מדרגה שיגיע בה ויעלה ממנה אל העולם הבא, לא כשלעצמה, ולא נעשית חביבה על האדם אלא כדי שלא יאבד את עצמו אם באה עליו צרה, כמו שאמר, "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש". (מאמר י פרק יא)
...על כן קבל על עצמך אחי תנאי הגרות בעולם הזה, מפני שאתה בו גר באמת והראיה על גרותך ויחידותך בו, כי בעת צאתך אל גדר ההויה והרכבתך בבטן אמך אלו היו משתדלים כל בני העולם להקדימך קודם לכן ברגע אחד או לאחרך רגע אחד או לקשור אבר מאבריך בחבור או להתירו... לא היו יכולים לך על זה, וכן אחר יציאתך אל העולם הזה לא היה אחד יכול להגיע מזונך אליך מבלי עזרת הא-ל לך ולא להוסיף בגופך ולא לחסר ממנו, ואלו הייתי מעלה על לבך כי העולם כולו לך לבדך נשאר מאין יושב לא היה זה מוסיף בטרפך המגיע אותך אל אחריתך כשיעור חרדל. וכן אלו היו נוספים אנשי העולם כפלים לא היה חסר לך מטרפך הנגזר לך כחרדל ולא פחות ממנו ולא יותר... האתה בעולם הזה כי אם גר לא יועילוך רוב אנשיו ולא יזיקוך מיעוטם והאתה בו אלא כיחיד הבודד אשר אין לו צוות כי אם אדוניו ולא חומל עליו כי אם בוראו, על כן תתייחד אחי בעבודתו... (שער ח חשבון הנפש פרק ג)
בימי רע - העולם הזה, שהם ימי רע למתעסק בו, ולמה אדאג על קניני העולם הזה, ויקרני בזה עון... (תהלים מט ו)
ולכן יצטרך כל משכיל לחשוב ביום המיתה, ויתבונן בעצמו כי כל העולם ומלואו וכל עשרו וכל מלכותו ואפילו עלה למלכותו של שלמה הכל הבל גמור, כי כן שלמה ע"ה שהיה מגדולי העולם המולכים בכפה והיה לו יתרון על כולם שנתנה לו החכמה במתנה... הוא גזר במאמר מוחלט שכל העולם הוא הבל גמור, הוא שתהחיל בראש ספרו "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"... (כד הקמח אבל א)
למען יארכון ימיך - חסר יו"ד, שאין אריכות ימים בעולם הזה. (שמות כ יב)
...וכן בכל הדברים השפלים המורכבים, להיות השנוי מתמיד בהם אי אפשר שימצא בהם טוב גמור, ואי אפשר שימצא טוב גמור אלא בדבר הקיים, ולזה היו הנביאים והחסידים כאליהו ורבי חנינא בן דוסא וזולתם מבזים טובות העולם הזה, להיותם משתנים ואין בהם דבר קיים, ולא היו חוששין אלא בדבר הרוחני המיועד לנפש שהוא דבר קיים, שאין השנוי נמצא בו. והיו בוחרים לסבול הצער בעולם הזה להשיג אותו תענוג, להיותם יודעים שדרך התענוג להמצא אחר הצער, כמו שהוא מדרך ההפכים להמצא האחד בסור חברו... (מאמר ד פרק נא)
וכבר זכרו ממלך שהיה לו אח בחור מורגל בקלות ראש, וקראו לאכול עמו, וצוה לתלות על ראשו חרב בחוט דק מאד וחזק. והיה כשבתו לאכול וירא החרב ויזדעזע ויירא לנפשו ולא אכל לחם בפעם ההיא כי נעצב אל לבו. ויאמר לו המלך מדוע פניך רעים ואין אתה אוכל, ויען ויאמר ואיך לא ירעו פני ואיך אוכל בראותי החרב על ראשי. אז הוכיחו אחיו ואמר לו, ואיך תבטח בזה העולם ותשמח בו, ויוסר הבחור מהיום ההוא ומעלה ויפשוט בגדי גאותו וילבש מעיל ענוה ובושה... (אבות ג א)
העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. כשם שכל עצמך לא נתכונת לבא בשער כי אם כדי שתכנס לטרקלין, כן עשה עולם הזה טפל במחשבתך ולא תשים לבך אל מעלותיו הדמיונות כי הבל המה, וקום ברח לך ממקומך ורדוף אחרי המעלות האמתיות והשגתם, כדי שתכנס לטרקלין, שאם לא היה מורה שיכנס לטרקלין אלא שלא יקובל בסבר פנים יפות תחת אשר לא תקן עצמו, ואין הדבר כן, כי אם לא תקן עצמו לא יכנס שם בשום צד...
ועתה אפרש, כבר כתבתי לך כי שלמות האדם משני העולמות יחד, כי בעולם הזה נכנס בו בכח ובעולם הבא נכנס בו בפועל, ולזה אמר (הושע י') "זרעו לכם לצדקה", קרא עשיית הטוב זריעה, כי אז יהיה החטה בכח ובעת הקציר יבא בפועל. ולזה אמר התנא, כי אף על פי כן אין ביניהם דמיון, כי אם כשעה אחת אצל כל חיי העולם הזה, ואין זה טבע הדברים שהם בכח שיש ביניהם שווי יותר קרוב, ולפעמים שההפרש מועט, אבל אצל הנשמה אפילו שעה אחת יפה מכל חיי העולם הזה. ואם אמרתי למעלה "כדי שתכנס אל הטרקלין", שנראה שמזה העולם אתה נכנס לעולם הבא, והיה ראוי לפי זה שישוו יותר בקורת רוח, לא אמרתי כן אלא בבחינת המעשה לבד, לפי שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, החליט השלמות בעולם הזה בכח לבד, ובעולם הבא הפועל הגמור, ולזה כיון המשורר בבקשת הלמדי"ן, באומרו והאבל והחבל בחלדי ההבל, אבל חלדי בהבלי. יאמר כל עניני העולם הזה הבל בערך אל עצמם, אבל ענינם גדול בהצטרף אל מה שהם הכנה אליו, והיא ההצלחה הנפשית הנקנית בהם... (שם ד כא)
ארץ עיפתה - קראתי עולם הזה, כי אור טובות העולם מחשיך להחטיא בעליהן. (איוב י כב)
העולם הזה ים סוער, צריך לדמות האדם בדעתו כאלו הוא שט, ירים ראשו למעלה ליוצרו ויזהר פן יכנסו בפיו המים הזדונים וישמר מן הגלים הבאים לטרדו, ואם לאו דמו בראשו. (מצות התשובה פרק ד)
ומעתה יש לשאול, למה אינם יכולים בזמן הזה לקבל רוב טובה, מה הוא המניע. אבל הפירוש שאם היו ישראל מקבלים רוב טובה בעולם הזה היה מדריגת ישראל מדריגת הגשמיות, אבל אין הדבר כך כי ישראל הם דביקים במעלה אלקית הבלתי גשמית, ולפי זה אינם יכולים לקבל רוב טובה בעולם הזה הגשמי, וכן אינם יכולים לקבל רוב פורעניות בשביל המדריגה האלקית אשר לא תעזוב אותם לגמרי שיהיו נדחים ונעזבים, באשר הם מוכנים אל עולם הבא. ובעולם הזה צריך האדם לתקן עצמו אל עולם הבא, ולכך הם צריכים להיות מקוימים בעולם הזה...
...וזה כי כל דבר שהוא בעולם הזה שהוא עולם גשמי אין לו שייכות אל הנבדל מן הגשמי, מפני שחלקו בעולם הגשמי בלבד, ואין דבר אחד שייך לשני דברים שהם מחולקים, כי העולם הזה הגשמי מחולק ונבדל מן עולם הבלתי גשמי, ולפיכך זה שהוא נרדף בעולם הזה מוכח שאין לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי, שאם היתה לו מדריגה חשובה בעולם הזה הגשמי לא היה אחר רודפו לכנוס לתוך גבולו, מאחר שמיוחד אליו העולם הגשמי, ומאחר שאין מיוחד אליו הגשמי הוא שייך אל השי"ת ביותר, שהוא יתברך נבדל מן עולם הזה הגשמי... ולכך מאחר שהדבר ברור אצלנו כי לישראל מיוחד הבלתי גשמי, איך נאמר שיהיה עיקר חלקם בעולם הזה עד שיהיו ישראל ברוב הזמן בעולם הזה בממשלה ובגדולה... (נצח ישראל פרק טו)
אחר שהתבאר לך בפרקים הקודמים שאי אפשר לעולם בלא מושל של מלכות של האומות והם ד' מלכיות, וישראל האומה היחידה היא מלכות שיש הקדושה האלקית והיא מובדלת מן מלכות העו"ג. וזה כי המלכיות האלו הם מתייחסים מצד עולם הזה, אשר העולם הזה יש בו שני דברים, כי הוא עולם גשמי כאשר ידוע, ומצד הזה אין בו קדושה, ומכל מקום אי אפשר שלא היה העולם הזה בו מדריגה קדושה בדבר מה, שאין הדבר הזה כך כלל כמו שבארנו למעלה, כי העולם הזה בא מן השי"ת שהוא קדוש, ומאחר שבא מאתו ית' אי אפשר שלא יהיה לעולם הזה התיחסות אליו ית'... ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמית, ובחינה זאת היא מצד הפועל שהוא נבדל מן הגשמי. ויש בעולם הזה גם כן בחינה גשמית, וזה מצד הנברא עצמו שהוא גשמי. ונגד זה עמדו בעולם שתי בחינות מחולקות, העו"ג שהם נוטים אל הגשמי, וזהו בחינה אחת, והאומה הישראלית האומה הקדושה כנגד הבחינה השנית שיש בעולם בחינה שראוי לעולם צד בחינה קדושה בלתי גשמית...
ומפני כי העולם הזה הוא גשמי, וגשם יש לו רחקים, והרחקים הם ד', ששם רחוקים מחולקים והם ד' רוחות העולם, ואין זה כמו זה, כנגדם יש בעולם ד' מלכיות מחולקים שאין זה כמו זה. ומפני שיש בכל שטח אמצעי והוא מסולק מכל ד' צדדין, לכך כנגד זה הוא המלכות הקדושה הוא מלכות ישראל... (שם פרק כא)
מן הדברים אשר בארנו לך בחבור הזה כי היה בעולם הזה התנגדות לישראל מצד אשר העולם הוא חלק העו"ג, ובזמנים אשר מיוחדים אל העו"ג ומתיחסים אליהם היה נמצא ההתנגדות אל ישראל כמו שהתבאר, כי דבר זה ברור, כי יש לכל דבר ודבר זמן מיוחד אליו כמו שקיימו וקבלו החכמים דבר זה, אין לך אדם שאין לו שעה, ואם הדבר הזה בבני אדם פרטיים איך לא יהיה דבר זה בעו"ג הכללים, ולכך היה נמצא בעולם הזה זמנים מיוחדים שהיו מיוחדים אל העו"ג, ולעתיד גם אויביהם ישלים עמהם, הוא העולם המשיח, ולא יהיה עוד התנגדות לישראל בשום בחינה, עד שהכל יושלם עמהם... (שם פרק נה)
...כי העולם הזה הוא עולם הויה, וכל הויה אינו בשלמות הגמור, שהרי הוא יוצא אל הפועל והשכר הוא מצד השלמות כאשר הוא שלם ואז ראוי אל השכר... (תפארת ישראל פרק ס)
...לפיכך כתוב אשריך בעולם הזה, כי אשריך היינו שיהיה מאושר שהוא לשון חוזק, שלא יהיה לו נפילה במה שהוא אדם שמח בחלקו והוא שלם בלי חסרון, וזהו שיש לו מצד חוזק המציאות שיש לו עולם הזה ולעולם הבא יהיה לו הטוב לגמרי שהטוב הוא מציאות יותר כמו שבארנו בכמה מקומות... אבל ירא ה' לא כתיב רק לשון א' "אשרי איש ירא ה'", מפני שאין לירא שמים עולם הזה בשלימות, כי מה שהוא עולם הבא בשלימות כפי מה שהוא, שאין הדבר הזה רק למסתפק בעצמו והוא מציאות שלם, רק שיהיה לו מציאות עולם הזה בשלימות מה שהוא ומציאות עולם הבא בשלימות. כלל הדבר, כאשר האדם שלם בעצמו ואז יש לו מציאות גמור שאינו חסר, כמו זה שהוא מסתפק בעצמו שהוא שלם בלי חסרון, ראוי שיהיה לו המציאות שהוא עולם הזה ועולם הבא לגמרי... (דרך חיים א יא)
...באו ללמד על עיקר גדול, כי העולם הזה הוא מסוגל למחלוקת ביותר מכל הדברים שבעולם, כי זה ענין העולם הזה שהוא עולם הפירוד והחלוק, לכך המחלוקת רגיל בעולם, ודבר זה תוכל להבין, כי באותו יום שנברא העולם בא המחלוקת לעולם מן קין והבל... לכך אמר כי ראוי שיהיה מחזיק בעולם הרדיפת שלום בין איש לחבירו, וכאשר יש בעולם הזה פירוד וחילוק יהיה מדתו לחבר המחולקים וכמו שיתבאר. (שם שם יב)
אמנם הקושיא מאי טעמא שייך התשובה דוקא בעולם הזה, כבר אמרנו שלכך נקרא העולם הזה פרוזדור, כמו שאמר והתקן עצמך בפרוזדור, כלומר שהעולם הזה אינו רק התחלה, כמו שהפרוזדור הוא התחלה, ובהתחלה הוא שייך תיקון כמו שהוא בעולם הזה, לא בדבר שהוא סוף ותכלית כמו שהוא עולם הבא, וכל מנוחה היא בסוף, כי התקון הוא שיבא אל המנוחה בסוף, ולפיכך התקון הוא בעולם הזה שהוא התחלה, והמנוחה והשלימות הוא בעולם הבא שהוא בסוף. ויש לך לדעת עוד כי במה שבעולם הזה האדם בו חמרי אשר בחומר יש בו שתי בחינות, הבחינה האחת שהחומר הוא בעל שנוי ותמורה, ואינו מקוים על ענין אחד מבלי שנוי, השנית שהחומר הוא בכח תמיד ואינו בפועל. ושני דברים אלו ידועים אין ספק בהם, ולפיכך יפה שעה אחת בעולם הזה בתשובה ובמעשים טובים, התשובה שהאדם משנה דבריו מרע לטוב והוא שייך בעולם הזה דוקא, כאשר האדם הוא בעל חומר ושייך בו השינוי והתמורה... (שם ד יז)
נמצא לפי השורש הזה, שהצלחות העולם הזה וצרותיו תהיינה לשינוסה בם האדם בחלק מחלקי הנסיון, ששיערה החכמה העליונה היותו נאות לאיש ההוא. (דרך ה' חלק ב פרק ג ג)
עוד צריך לדעת, שהנה ההשגחה העליונה בכל פרט מהפרטים משגחת על כל הנקשר בו מן הקודמים ומן המאוחרים, וסוף דבר משגחת בהשגחת כל פרט על כל הכלל כולו, מצד כל מה שמתיחסים כל החלקים עם כל חלק לבנינו של הכלל, ומה שיושקף בדינו של איש מאישים הוא מדרגתו ומצבו במה שקדמו לו, דהיינו האבות, ובמה שיתאחרו לו, דהיינו הבנים, ומה שעמו, דהיינו בני הדור או בני העיר, או בני החברה. ואחר כל ההשקפות האלה, יוגזר עליו החלק בעבודה ובנסיון שזכרנו למעלה, ויותר לו המשא לעבוד לפניו ית'... אך לעולם הבא אין אדם נידון אלא לפי מעשיו, כפי המצב שיהיה בו... (שם שם ז)
כי הנה המצב הטוב של העולם הזה באמת, הוא שיהיו בני האדם דבקים לחכמה ועוסקים בעבודת בוראם, ויהיה האמת גלוי וברור, ויהיה הרשע נרדף ונכנע והתרמית מושלכת, ולא תמצא עבודה בעולם בלתי אליו ית"ש, וכל המדות הטובות תמצאנה ותגברנה ותרחקנה המדות הרעות ותמאסנה, וכנגד זה תרבה השלוה וההשקט, ולא ימצאו יסורים ומכאובים ונזקים, ויהיה האדון ב"ה משרה כבודו בגלוי בעולמו ושמח על מעשיו... והפך לכל זה בהיות בני האדם שטופים אחרי התאוה, ומואסים בחכמה ורחוקים ממנה, ולא פונים לעבודה כי אם מעט או כלום, והרשע גובר ומצליח, והתרמית והטעות רבה, ועבודות נכריות בעולם, והמדות הטובות נעדרות, והמדות הרעות נמצאות מאד, וכנגד זה ההשקט חסר, ואין שלוה, והיסורין והנזקים רבים, והאדון ב"ה מסתיר כבודו מעולמו, והעולם הולך כאלו נעזב למקרה ומשולח לטבע, ואין הקב"ה שמח על מעשיו, ואין בני האדם שמחים לפניו, ולא מכירים ויודעים מה היא שמחת הבריות לפני בוראם. ובזמן כזה הרעים גוברים והטובים נשפלים... (שם פרק ח ב)
ענין השבת בכללו הוא, כי הנה כבר בארנו למעלה שענין העולם הזה ניתן שיהיו הדברים בו חול ולא קודש, אמנם הוצרך גם כן שמצד אחר ינתן קצת קודש לברואים, כדי שלא יגבר בם החושך יותר מדאי, והנה שיערה החכמה העליונה את כל זה בתכלית הדקדוק, באיזו מדרגה צריך שיהיה החול, ובאיזו מדרגה הקודש הנוסף הזה, והגביל לכל זה הגבולים הנאותים בבחינת הכמות והאיכות המקום והזמן, וכל ההבחנות שיש לבחון בנמצאות. ואולם בבחינת הזמן סידרה ענין הימים של חול ושל קודש.... (שם חלק ד פרק ז ב)
הזמן האחד שיש לנו לבאר עתה הוא זמן התעלם יחודו יתברך כיום הזה, הוא כלל זמן עבודת האדם, כמו שהזכרנו. והנה מחק שלמותו כבר אמרנו, היה ודאי לעשות את כל מעשיו שלמים ולא יהיה מעשיו אלא טובה גמורה ושלמה בלי שום חסרון ורעה כלל, אמנם ברצותו להתנהג עם נבראיו בהנהגה הזאת שכבר זכרנו, הנה המציא סדר חדש ממש שלא כדת השלמות העליון ב"ה, אלא מאי דצריכא לברייתא לתת להם זכות לשכר טוב באחריתם, והוא דרך הטוב והרע, השכר והעונש... (דעת תבונות מט)
והסוג השני הוא מה שהאדון ב"ה עושה כל זמן שעדיין האמת הזה מתגלה שלא נשלם עדיין גילויו, הלא זה מתחלת הבריאה עד הגאולה העתידה שתהיה במהרה בימינו, שאז נאמר "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ואמנם כל הכונניות האלה שזכרנו למעלה, כלם תלויים על מדת הסוג השני הזה, שהוא לגלות יחודו יתברך, וזה על ידי הסתר הפנים שיקדים לגלוים, כמו שזכרנו למעלה, ובכלל הכונניות הוא ענין הרע שזכרנו. ואמנם, הרע מצד עצמו לבדו אינו אלא קלקולים והפסדים והשחתה, אך עם שאר הכונניות, אדרבא, ממנו נמשך תועלת לאדם עצמו, כי בו תלוי כל הזכות ומציאת העבודה, כאבן העומדת על פרשת דרכים שהביאו במשלם במדרש שזכרנו למעלה. ותראי, כי הרע נברא להבטל ויש לדון בו בשתי דרכים, מצד המצאו ומצד הבטלו... (שם קכד)
נדבר עתה על מה שאנחנו בו, שהוא מדת משפטו יתברך הישר והמתוקן, וזה כי מציאות העולם הזה בזמן הזה, שהוא כל זמן עבודת האדם בכל עניניו ותולדותיו, תלוי רק במדת משפטו יתברך, לפי שזה הוא עולם וזמן שהכינו האדון ב"ה להראות בו יושר משפטו, ואין ענינו של העולם הזה מתוקן אלא בהעשות המשפט הזה על ישרו... והיינו שאינו טוב לעולם כלל מה שהקב"ה מניח לרשעים להתהולל ולהרים קרנם, והנה הצדיקים מדוכאים ושטנא נצח, ודאי אין זה טוב לעולם אלא רע, אבל הטוב הוא, אדרבא, שהקב"ה מניח לרשעים החבל ארוך שהם גוברים ומשחיתים את היושר ואת הצדקה, אין נקרא זה לגביו אלא, כביכול, שינה...
...וכל מה שעכשיו נסתר מיושבי הארץ מפני שהמקום גורם להם כן להיותו מקום שהחושך שולט בו לצורך העבודה, דהיינו נסיון של האדם, כמו שזכרנו, הנה לעתיד לבא יגלה, שנאמר "ונגלה כבוד ה'" וגו'. אמנם יש זמן שהקב"ה מתרחק, כביכול, מעולמו ואין משפטו נעשה ואין ממשלתו מתגלית, והיה ראוי שיחרב העולם, אלא שגם בזמן ההוא הקב"ה רוצה בקיומו של עולם, ואז מקיים אותו רק בכח ממשלתו, כי מצד המשפט אינו ראוי להתקיים, ומשתמש מרוממותו שאינו נפגם ואינו חסר מעונות בני האדם לקיים העולם שלא יאבד, אבל אינו מרבה לו טובה והרוחה, אלא אדרבא, אינו נותן לו כי אם קיום מצומצם לבד, מה שאי אפשר בלאו הכי בכדי שיתקיים, כי אין העולם מתוקן שיתנהג בהטבה זאת, אלא אדרבא, לא די שאין הרע סר ממנו אלא שגובר בו יותר, אלא שהקב"ה רוצה שלא יאבדו מעשיו, ובכח ממשלתו היחידה מקיימו, אפילו שהדין נותן שיחרב...(שם קמב, וראה שם עוד)
...ואם תאמר מנין לנו להיות מוסיפים והולכים באיסורים, והרי חז"ל אמרו (ירו' נדרים פ"ט) לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים, והרי מה שראו חז"ל, בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת וכבר עשוהו, ומה שהניחו להיתר הוא מפני שראו היותו ראוי להיתר ולא לאיסור, ולמה נחדש עתה גזירות אשר לא ראו הם לגזור אותם? ועוד שאין גבול לדבר הזה, ונמצא אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם הזה כלל, וחז"ל אמרו (ירו' קדושין ספ"א) שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול הימנו, אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא, (קהלת ב') "וכל אשר ראו עיני לא אצלתי מהם"? התשובה היא, כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח, והזהירו עליו חז"ל, הוא מה שאמר קדושים תהיו, פרושים תהיו... אך הענין הוא, כי ודאי חילוקים רבים ועיקרים יש בדבר, יש פרישות שנצטוינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו... (מסילת ישרים פרק יג, וראה שם עוד)
...והנה רצה העולם העליון לתת הויה והפסד בעולם אז הכין כל זאת בדרך זה, פירוש בתחלה הסבה עצמה לנמצאים, אחר כך נתן מקום להעלם הסבות האלה שישארו העלולים מתבטלים, ואחר כך חזר וגלה הסבות האלה בתיקון וכח כראוי. והנה בהתעלם הסבות ההעלם עצמו של סבת ההויה נעשה סבה להפסד וזה פשוט, וכפי מיני סבות ההעלמות שהיו נעשים כן כמה מיני סיבות היו נעשים להפסדם ונמצא שבהכין רצון העליון סבות ההויה היו מאירים האורות שיהיו מאירים, ובהתעלמם היו האורות כמו מתבטלים ומתחשכים, וזה עצמו נעשה סבה להפסד, והעלם ההויה סבת ההפסד, ואחר כך חזר וגלה סבות ההויה ונמצאו כנגדם סבות ההפסד גם כן. זה הכנה למה שצריך בעולם הזה נ"מ, שסוף תיקון העולם יהיה בהשאר רק סבות ההויה בלא מציאות העלם סבות כלל, ולכן לא יהיה עוד רע בעולם. (מלחמת משה)
ואפרש לך עתה ענין שירותא וסיומא. כי באמת הוא סוד גדול ועמוק, כי הוא כללות ההנהגה באמת בכלל וגם בפרט לכל אחד כמו שתשמע בס"ד. והנה סוד הכלל נראה בבריאת העולם, שהנה העולם נברא בו' ימים, ואחר כך בא השבת שהוא מנוחה, וכמו כן יש בענין העולם שהוא מתקיים שיתא אלפי שנין, ואחר כך יש אלף השביעי בסוד שבת, והנה כמו כן יש חיים באדם שהוא טורח בהם ובסוף מגיע אל המנוחה בסוד ינוחו על משכבותם, והנה לדרך זה צריך שיהיה שורש במאורות, כי צריך שיהיו מוכנים בדרך זה שיצא מהם הענין הזה וסוד הכל הוא סוד זו"נ שהזכר הוא סוד הראש, והנוקבא הוא סוד הסוף, וכל דבר הוא כך בסוד ראש וסוף... ונמצא כל זמן שהזכר שולט הוא זמן הפעולה, וכשהגיעו הדברים אל הנוקבא אז הכל בסוד מנוחה, ונשאר הדבר בקביעות שלם, ועל פי זה הדרך מתנהג העולם, כי שיתא אלפי שנין הם בסוד הזכר, והן זמן המעשה וההכנה, ואחר כך בסוף הוא שבת מנוחה, והוא תכלית העולם. וכן הוא בחיים ובמיתה של האדם, כי כל הימים של העולם הזה הם בסוד ההכנה מצד הזכר, וסוף הימים בסוד הנקבה, שבת מנוחה שעולים לנוח אל שרשם. ואל תקשה שאם לא חטא האדם לא היה מיתה, כי זה אמת, אבל גם ההנהגה הזאת היתה קיימת בסוד ההכנה ומנוחה בלא מיתה, הדבר צריך ביאור גדול, ולא אצא עתה מעניני... (אדיר במרום דף כז, ועיין שם עוד)
ואפרש לך עתה בזה הענין סוד עמוק מאד, והוא ענין השיתא אלפי שנין וכו'. דע כי שורש העולם הזה הוא ז' ימים, וסודם שירותא וסיומא, והנה כל המאורות האלה צריכין להתקין כי הם שורש כל הנמצא בזה העולם. אמנם אם היה אדם הראשון עומד במצותו היו נתקנין כולם ברגע אחד, אך כיון שהוא חטא הנה נשארו מיד בבחינת הזמן, והענין כי נשאר זה הדבר בין בכלל ובין בפרט, פירוש כי כל התיקונים שהיו צריכין לנוקבא מן הנסירה ואילך שנעשית עתה עד שמיני עצרת היו נעשים אז ברגע אחד, וכיון שחטא הנה הוצרך שכל שנה תקבל תיקונים בפני עצמה, וגם שפרטיות התיקון יהיה נעשה בכל מדריגה בפני עצמה עד שהענין מתארך עד שמיני עצרת, והבן היטב... (שם דף ל, ועיין שם עוד)
בבית - לרשע העולם הזה בית, ולצדיקים רק נוה, דירה לשעה, וכל שכן שיתברך לו העולם הבא. (משלי ג לג)
אפלה - קודם היום שהחושך מחושך. והענין שהעולם הזה לילה, והתורה מאירה העולם הזה, והם ד' תורות פרד"ס, וכשיפסוק מללמוד שוכח קודם הסודות, ובסוף פשט, עד שהוא בחושך. (שם ז ט)
מרבדים - עולם הזה דומה ללילה ועניניו נקראים מטה, ואמר לו יצר הרע למה תניח עולם הזה שהוא טוב ויפה. אטון - משא, כלומר הטוב שנושאים ממצרים ששם כל תענוגי עולם הזה ושורש הטומאות. משכבי - נקרא שהולך בעניני עולם הזה ואינו מתבונן, ואמר לו עכשיו אל תתבונן כי אם אחר כך ותניף המעשה בתשובה שיהיה כזכיות. (שם שם טז ויז)
צדקה וכבוד - יש עולם הזה הגרוע הנקרא כבוד, ועולם הזה הטוב מעולם הבא והוא עושר, שיעשה בו צדקה ומעשים טובים, ואומרם יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים וכו', יאמר שזה ימצא חיים לעולם הבא, וצדקה - הוא עושר לעשות צדקה וכבוד לעולם הזה.. (שם כא כב)
...אך העולם הזה השפל עם החיות שבתוכו קטן מהכיל ולסבול או רוחניות מבחינת צורת האותיות ופנימיותן להאיר ולהשפיע בו בלי לבוש והסתר כמו שמאירות ומשפיעות לנשמות ומלאכים, רק ההארה וההשפעה באה ונשפע לעולם הזה מבחינת חומר וגוף האותיות וחיצוניותם, שהוא בחינת ההבל המתחלק לז' הבלים שבקהלת שעליהם העולם עומד, כמו שכתוב בזוהר הקדש, והוא מוצא פי ה' המתלבש בעולם הזה וכל צבאיו להחיותם, ובתוכו מלובשת בחינת צורת אותיות הדבור והמחשבה ממדותיו הקדושות ורצונו וחכמתו וכו' המיוחדות באין סוף ב"ה בתכלית... (אגרת הקדש ה)
...פמליא של מעלה הם השרים והמדות הנ"ל שהן ההיכלות עליונים בעולם הבריאה שבזוהר הקדוש, ופמליא של מטה הן ההיכלות התחתונים, ובפרט עולם הזה השפל המעורב טוב ורע מחטא אדם הראשון והרע שולט על הטוב, כמו שכתוב אשר שלט האדם באדם וכו' ולאום מלאום יאמץ, וכנראה בחוש באדם התחתון הנקרא בשם עולם קטן שלפעמים הטוב גובר ולפעמים להיפך חס ושלום, ואין שלום בעולם עד עת קץ שיתברר הטוב מהרע לידבק בשרשו ומקורו מקום החיים ב"ה, ואזי יתפרדו כל פועלי און ורוח הטומאה יעבור מן הארץ כשיתברר מתוכו בחינת הטוב המחייהו, ובירור זה יהיה גם כן על ידי גילוי אלקותו למטה בהארה רבה והשפעה עצומה... (שם יב, ועיין שם עוד)
אך בחלקות - כבמדרש, ולכן ישלם שכר הרשע בעולם הזה החמרי, שאין בו מציאות כי אם דמיון, כי העולם המוחש נתלה בזמן ובמקום, וטובותיו ורעותיו שירגישו הגופים הם רק בדמיון, ומשיגים רק החלק הפחות של האדם, הבהמה שלו, ולא את נשמתו העקרית. (תהלים עג יח)
כחלום - העולם הזה שאין לו מציאות בעצם כי אם במקרה, והזמן עם המוחשים שבו ממיר מצבו כל רגע, ולא תרגיש הנפש הצלחתה או יסוריה בהיותה בגוף אלא כחלום, כאשר תקיץ בעולם הבא משנת העולם הזה. (שם שם כ)
ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. כי השמש בעצמה מאירה במקומה בשוה בתחלת היום ובאמצע היום, רק המניעה היא מחמת הארץ המפסקת בין בני אדם ובין השמש. על כן אין האור מתפשט כל כך בתחלת היום רק מקצת מקצת עד שנפשט על הארץ. כן הצדיק הוא בעצמו מאיר תמיד, רק המניעה מחמת המקבלים. והמניעה היא מחמת הארץ המפסקת, היינו העולם הזה. כי בני אדם משוקעים בעולם הזה, ועל כן אינם יכלים לקבל אור הצדיק.
והוא ענין שאמרו בגמרא (עירובין כ"א) על פסוק מגילה עפה כד עייפת לה וכו' כד קלפת לה וכו' נמצא כל העולם כולו כזרת א' מג' אלפים ומאתים מתורה. נמצא שהתורה גדולה ורחבה מאד, רק שהזרת הקטן, שהוא העולם, עומד בפני מאור העינים, ומונע מלראות אור הגדול של התורה, אף שכל העולם הזה הוא רק זרת קטן, נגד התורה שהיא גדולה מאד ורחבה מני ים (איוב י"א). ולכאורה קשה, איך יוכל דבר קטן כזה להפסיק ולחצוץ בפני דבר גדול כזה, שגדול כמה אלפים פעמים כמותו, כי כל העולם הזה כולו קטן מאד כנגד התורה שגדולה כנגדו אלפים פעמים. אך הוא כמשל המובא, כמו מטבע קטנה אם תחזיק אותה נגד עיניך, ימנע מלראות הר גדול, אף על פי שההר גדול אלפים פעמים כמו המטבע הקטנה. אך מחמת שהמטבע עומדת נגד עיניו, על כן חוצצת בפני ראיית העינים, עד שאינו רואה הדבר הגדול ממנו כמה פעמים. כן כשמגיע ובא אל העולם הזה, נשאר שקוע שם בהבלי עולם, ונדמה לו שאין טוב מזה, והעולם הזה הקטן והמועט מונע אותו מלראות אור גדול ומופלג של התורה שהוא גדול כמה אלפים פעמים כנגדו כנ"ל. והוא ממש משל השמש, שהארץ מפסקת מלראות אור גדול של השמש, אף שהשמש גדול כמה פעמים כמו הארץ...
אבל אם יסלק המפסיק הקטן מגנד עיניו, דהיינו שיטה עיניו מן העולם ולא יסתכל על העולם רק ירים ראשו ויגביה עיניו ויסתכל למעלה מן העולם המפסיק וחוצץ, אזי יזכה לראות אור הגדול והמופלג של התורה והצדיקים, כי באמת אורם גדול אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו כנ"ל, רק שהעולם הזה עומד לפני עיניו, ואינו מניח אותו כלל להטות עיניו להסתכל למעלה על אור התורה והצדיקים... (קלג)
בענין הברכה שרצה לברך את עשו, נראה כי ודאי הברכה המיוחדת ליעקב לא רצה ליתנה לעשו... רק ברכת עולם הזה רצה לברך לעשו, ובא יעקב ולקחו במרמה, כי הוא עלמא דשיקרא, לכן לקחו במרמה. ופירוש הענין, אף כי ודאי עולם הזה לעשו, רק שצריך לבא על ידי יעקב, וזה שאמר "ויתן לך", כי כל השפע צריך לירד לבני ישראל, כמו שהיה בזמן שבית המקדש קיים, שהאומות ניזונים מתמצית. ואף על פי כן בודאי היו הרשעים מתענגים בעולם הזה יותר מבני ישראל, גם בזמן המקדש... (בראשית תולדות תרל"ז)
במדרש קץ שם לחושך... כי עיקר קיום החושך בעולם הוא על ידי מחשבות שקרים מהבלי עולם שאין בהם ממש, וכפי התדבקות בני אדם בהבלים דהאי עלמא נותנים קיום לחושך הנ"ל שהם הבלים שאין בהם ממש, ויש זמנים שמתבטל החושך בהם, כשמתגלה בהם חיות הפנימיות... (שם מקץ תרל"ד)
החודש הזה לכם... ובאמת אין בני עולם הזה יכולין לקבל התחדשות, דכתיב ואין כל חדש תחת השמש, אבל בני ישראל שהם בני עולם הבא יכולין לקבל התחדשות, כדכתיב "החודש הזה לכם", ולכן תיקנו בברכת הלבנה "וללבנה אמר שתתחדש וכו' שהם עתידים להתחדש כמותה", שעתידין להיות בני עולם הבא. כי הטבע שהיא בזמן ועתידה לפסוק, לכן אינה יכולה לקבל התחדשות... (שמות בא תרנ"ח)
בפסוק אז ישיר... וחז"ל דרשו מכאן לתחיית המתים, והענין הוא כי בעולם הזה אין השמחה והשירה בשלימות, כמו שאמרו חז"ל ישמח ה' במעשיו לעתיד, אכן יש זמנים שבני ישראל יכולין להרגיש משמחה ושירה העתידה, וזה שאומרים בתפלת שבת, "ישמחו במלכותך שומרי שבת"... כיון ששבת הוא מעין עולם הבא יכולין להרגיש מעין אותה השמחה העתידה... (שם בשלח תרנ"ב)
ואלה המשפטים... דבכח התורה זכו אל המשפטים, שכתיב משפטי ה' אמת, וכתיב תתן אמת ליעקב, כי בעולם הזה קשה להשיג האמת, דהוא עלמא דשיקרא, כמו שכתוב במדרש בראשית, אמת אמר אל יברא וכו', ותשלך אמת ארצה. פירוש שאם היה האמת מתגלה לא היה קיום להעולם, שהכל היה מתבטל במציאות אל אחד האמת, ולכן נקרא עלמא דשיקרא. וכאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי נקרא עולם על שם ההעלם, שעל ידי ההעלם יש מציאות לעולם. אכן לבני ישראל ניתן האמת על ידי התורה, כמו שכתוב "מגיד דבריו ליעקב"... (שם משפטים תרנ"ב)
בפסוק ואתה דבר אל בני ישראל וגו'... וכענין הזה עשה השי"ת עולם הזה להיות פרוזדור והכנה לעולם הבא, והטעם שעל ידי זה יוכל העובד אלקים למשוך הארות מעולם הבא גם בעולם הזה, כענין שאמרו עולמך תראה בחייך, כי עולם הזה רחוק מאד מעולם הבא, וגלוי פניו ית' שאי אפשר להיות בעולם הזה התגלות הקדושה, והיה התיקון על ידי הכנה מעולם הזה לעולם הבא... (שם כי תשא תר"נ)
עולם הזה דומה לפרוזדור בפני עולם הבא וכו'. אף שאיתא גם כן יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים (בעולם הזה מכל) חיי העולם הבא, אך גם בעניני העולם הזה נמצא הארה גנוזה, והוא מעין עולם הזה, (כמו שכתוב עולמך תראה בחייך), רק שמלובש בעולם הזה, והלבוש פרוזדור, פירוש כפי מה שאדם עובד בלבוש הזה שלא להתדבק בו, כפי עבודתו ופרישתו מהגשמיות נפתח לו אור הגנוז בו, והוא הטרקלין. וזה התקן עצמך בפרוזדור, שעיקר התיקון בעניני הגשמיות לפרוש מהקליפה, ועל ידי זה נתגלה הפנימיות... (ויקרא אמור תרל"ג)
במדרש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך... זה עיקר הברכה ונתתי גשמיכם בעתם, תיקון כל עניני עולם הזה להיות נמשכים אחר הקדושה, כמו שכתב רש"י, אפילו אילני סרק עתידין לעשות פירות, והוא עיקר השלימות כמו שיהיה לעתיד לבא... (שם בחקתי תרמ"א)
בפסוק שמור וגו' וזכרת כי עבד היית וגו'... ובאמת שבת הוא זמן גאולה, כי הרי כל הטבע הוא צימצום הקדושה להיות במדה וקצבה וזמן, שאין החיות יכול להתגלות בהעולם כמו שהוא, רק ע"י צמצום, וכמו שכתוב בימי המעשה יהיה סגור, ובשבת נתגלה הפנימיות והוא גאולה. והנה כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא, אך בעולם הזה אין התכלית מבורר עד לעתיד יום שכולו שבת, לכן עולם הזה דומה לפרוזדור בפני עולם הבא, ואנשי העולם טועין שזו הטבע היא התכלית הטוב להם, ונהפוך הוא שהיא גלות והסתר ומניעות הטוב האמיתי, רק שהקב"ה יודע איך לעתיד יתברר מכל אלה ההסתרות טוב הגנוז... (דברים ואתחנן תרנ"ג)
בפסוק והותירך וגו', דאיתא ישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל רוב טובה, כי השלימות אי אפשר להשיג בעולם הזה, ולכן הרשעים שאין להם הטוב באמת, יכולין להנות מעולם הזה, ומי שיש לו חלק הטוב בקדושה אינו יכול לקבל טובת עולם הזה, כי השלימות אינו יכול להיות בעולם הזה, ורק בעלי תשובה שיש להם כח מלמעלה מהטבע והוא כמו מעין עולם הבא, לכן יכולין לקבל גם ברכת עולם הזה ושלא יתקלקלו על ידי זה. ויתכן שעל זה רמזו חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד", פן יחטאו... (שם נצבים תרמ"ה)
במאמר האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי וכו'... ובאמת יום כפורים הוא מעין עולם הבא, שאין בו אכילה ושתיה, ועולם הזה הוא כפרוזדור בפני עולם הבא, ר"ל שעולם הזה הוא הכנה לעולם הבא, וענין כמו שכתוב יכין (רשע) וצדיק ילבש, נמצא כל פנימיות יש לו התלבשות וקליפה, וגשמיות עולם הזה הוא כסוי ולבוש לעולם הבא, וצריכין להראות כי כונת כל אכילה ושתיה רק להיות הכנה ופרוזדור לעולם הבא שאין בו אכילה ושתיה... (יום כפור תר"מ)
אמרו חז"ל נסכו לפני מים בחג וכו' כי המים נחלקו יהיה רקיע בתוך המים, והמים תחתונים בוכים, וכתבו חז"ל, הובא ברש"י ויקרא כי נכרת ברית למים תחתונים להקריב מהם מים בחג ומלח על הקרבנות. פירוש שבאמת בחלק זה התחתון יש בו גם כן קדושה, כמו בחלק העליון, כי אין קנאה במעשה בראשית, אך שהוא נסתר ונתערב בו פסולת כמו שכתוב והארץ היתה תהו וגו', וצריך תקונים עד שנתברר הטוב, וזה החילוק בין יין למים, שיין הוא על ידי תקונים, קצירה דישה דריכה וכמה מלאכות, אבל מים הוא כמו שהוא, ונתן הקב"ה זמן שיוכל להתגלות המעיין למטה גם כן בלי פסולת, ושאינם צריכים תיקון, והוא מעין לעתיד לבא... (סוכות תרנ"א)
וכן יש לומר בעולם שיש שלשה זמנים חלוקים שישראל זוכין להם, ימות המשיח, ותחיית המתים ועולם הבא. וישראל זוכין להם בשביל שהעולם הזה מלא כוחות רעים המושכין לכל רע, ושלשה אבות נזיקין, ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים. ורמוזין בכתוב אחד (תהלים צ"ג) "נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים". הנה כתובים שלש פעמים נהרות בכתוב זה, וידוע דנהרות הם כחות אומות העולם... ובאשר ישראל מתאמצים ואינם מניחים את עצמם להמשך אחריהם, ובשביל אותם הנהרות עצמם מתרבה כבוד ה', דאם לא היו כל כך כחות מושכין לרע לא היתה כל כך רבותא ולא היה במה לזכות כנ"ל, ולא היה כל כך מתרבה כבוד ה'... ובשביל שלשה אלה שישראל בורחים מהם זוכין לעומתם לשלשה זמנים... (לך לך תרע"ח)
...כידוע דהאי עלמא נקרא עלמא דשיקרא, פירוש שבאמת כל מה שנראה לעין הוא שקר ודמיון, דמה שלפי שעה נקרא שקר, והרי לעתיד יהיה תחיית המתים יתברר דהמיתה היתה דמיון, וכמ"ש היינו כחולמים, ומה שבחלום אינו אמת כלל, וכן כל עניני העולם הזה לעתיד לבא יבולע המות לנצח ויסתלק הרע לגמרי ויכלו האומות, כטעם ה' בדד ינחנו וגו', ונמצא כל העולם הזה שקר באמת... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד רז)
ושורש עמלק נראה לי שהוא כח ההשתקעות בדמיונות עולם הזה, והוא ראשית גוים, רוצה לומר השורש של כל מיני גוים, שכל אומה יש לה השתקעות במין רע מיוחד, שזהו שרשה וממנו הוא כל כחם בעולם הזה. דעל כן החזיר התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, דאמרו מה כתיב בה, לא תרצח, ובעשו נאמר על חרבך תחיה, דזהו כל חיותו בעולם הזה... ולא יכלו לקבל התורה ששחשבו שבזה יתבטל חיותם. וישראל הם הדבוקים בהשי"ת שהוא בעל הכוחות כולם ואין להם השתקעות בשום כח, שההשתקעות הוא על ידי הפרדת הכח מהבורא ית' לעשותו דבר נפרד... (שם מחשבות חרוץ ה עמוד יח)
וזהו המחלוקת דיהודה ויוסף וחלוקת מלכות בית דוד על ידי ירבעם מזרעו דיוסף, והוא מצד החסרון שבעולם הזה, שאין אדם צדיק בארץ וגו', ולא היה עדיין אדם בתכלית השלימות להיות תלמיד חכם אמיתי וצדיק גמור באמת בתכלית השלימות, רק כל אחד אחיד בט' ספירות בלא מלכות הוא מקצץ בנטיעות, ומזה נמשכים כל מיני ע"ז... (שם טו עמוד קכו)
...אבל תפלה היא מטרונה, כמ"ש בתיקונים (סוף תיקון י"ג) ברתא דמלכא דא צלותא, ובני אדם מזלזלים פירוש מצד מדריגת בני אדם קדמאה היך בני אלהים דשקועים בעולם הזה נמשך זלזול, דחושבים כל עיקר תפלה היינו רק שאלת צרכיו בעולם הזה, הרי דעיקרה בצרכי עולם הזה ולא ברומו של עולם. אבל באמת כל עניני עולם הזה הם גם כן מהשי"ת ועולם הזה ועולם הבא אין ב' ענינים נפרדים דשניהם נקרא עולם, שם עולם רוצה לומר כל ברואי ועניני עולם נכלל בזה, רק החילוק ביניהם זה נקרא הזה, פירוש הנגלה לעין, וזה נקרא הבא פירוש הנעלם, וכמ"ש בריש פסחים דומים ליום ולילה, פירוש דבעולם הזה מצד הסתר האור נגלה צרכי עולם הזה כאלו הוא ההיפך מרצון השי"ת, כי תאות עולם הזה משכיחים, אבל מצד הגלוי נגלה דכל מה שברא השי"ת לכבודו לקילוסו, ולא ברא השי"ת דבר להשכיחו חס ושלום, ואם כן ודאי כל צרכי עולם הזה מה שברא השי"ת שיהיו נצרכים לאדם הם באמת עומדים ברומו של עולם, פירוש בההתרוממות שיש לענין העולם, רוצה לומר לענין הבריאה כולו, והיינו כי על ידי התפלה שהוא מכיר שכל צרכיו מהשי"ת, ואם השי"ת לא יתן לו אין לו כלום... על ידי זה מתרוממים כל צרכי האדם ונבראי העולם לרום המעלות... (חלק ה רסיסי לילה יא עמוד יא)
העולם סוברים כי הרשעים הם אוהבים עצמם, על כן עוסקים בתענוגי עולם הזה, מה שאינו כן הצדיקים, אין להם אהבת עצמם כלל, על כן אין להם עסק בעולם הזה. והאמת אין כן, רק אדרבה, אוהבי עולם הזה אינם יודעים כלל מאהבת עצמם, והרי זו דומה למה שכתב אריסטו, למה אנו רואים, כי מקבל הטובה אוהב את המשפיע הטובה פחות מהמשפיע להמקבל הטוב? ואמר כי כל דבר הנאהב, לפי ערך הדבר הראוי לאהוב אותו עבור זה, ולכן העני אוהב את הנותן לפי ערך המתנה, מה שאינו כן הנותן, אשר על ידי העני מקבל הטובה, קנה מעלה על כן אהבתו אליה יותר עזה. ככה בזה, מי שהוא אוהב העולם הזה, לא יוכל להיות לו אהבת עצמו, יותר מהטוב שעולם הזה נותן לו טובה, והנה העולם הזה כצל עובר, ובארנו שהוא כמו רגע, העבר אין, והעתיד עדיין, ומה שהוא עתה כהרף עין, ואותו הרגע מלא כעס ומכאובים, מה שאינו כן אהבת עולם הבא בלי תכלית, ועל כן אוהב את עצמו בלי תכלית, לדאוג שלא יאבד חס ושלום עולם הבא...
והנה מצינו מקרא מלא על זה, בלעם הרשע אומר "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", (במדבר כ"ג), ואחר כך הלך ופרץ גדר של עולם, מי החזיק לו בכנפים שלא יהיה לו אחרית טוב, אבל הוא היה אוהב הטפל פירוש עולם הזה ובלי עולם הבא, ותלמידיו של אברהם אבינו ע"ה אוכלין בעולם הזה ונוחלין עולם הבא, אילו ידעו הפתאים טעם עולם הבא לא היו מחזיקים בטפל בשתי ידים ולדחות מרגניתא דלית בה טימא (אין בה פגם) לגמרי... (חלק א קעב)
ודבריו חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד. ביארנו איך עניני עולם הזה מושגים בעין כי הבל המה מד' בחינות קרובות.
א', ההפסד שלהם, אכל - הרי הוא שבע. שתה - הרי הוא שבע, וכן בכל דבר עונג, כשעשה הרי הוא שבע, ואיננו חפץ עוד, ואם כן עונג שלהם גם בעולם הזה הנפסק לא ימשך זמן מה רק לרגעים הם טובים.
ב', בשבעו ימאס בהם.
ג', השכל אחרי האיחור יוודע יותר, והנה אחרי אכלו ושתו יכיר למאס, והרי זה האמת.
ד', מדרך הנער להשתעשע בדברים יפים ואחר כך זורקם, ומדרך אנשים ליקח ולהחזיק בהם. הרי זה אות כי תענוגי העולם אשר משתעשע בם ואחר כך ימאסם הרי זה מתענוגי הילדים. (חלק ב נט)
"ישא ברכה מאת ה'" וגו'... הענין כי דבר זה נקל להבין, כי עניני עולם הבא יקרים הרבה והרבה מעניני עולם הזה בלי שום ערך ודמיון כלל. כי מלבד האיכות אשר אין לנו בה שום השערה כלל, הלא גם בכמותם, שיש לנו בה השערה, נקל לראות כי עניני עולם הזה הם רק חיי שעה, ואינם אלא כשכירי יום. הלא השוכר בית או כלים להשתמש בהם לשנים לא ישמח בהם, יען כי אינם שלו, ויבא זמן השכירות ויושבו לזולתו. ועוד יותר כי לא ידע עד מתי הם מושכרים לו, אם לעשר שנים או שנה אחת או יומים או יום אחד. ולפי זה נקל להבין כי שמחת רוחניות עצומה מאד משמחת עולם הזה... (שם קסא)
"יום אירא אני אליך אבטח" (תהלים נ"ו), ותימא, הלא כתיב אחר כך "באלקים בטחתי לא אירא"? ונראה בהמשך הכתובים כך. מתחלה דברנו כי השי"ת ברא את העולם למצא דרך התורה בהעולם. ויש בה הרבה דברים. והראיתי משל, כי אנחנו רואים מטבע הבריאה שלא נתנה ליהנות ממנה. והוא שהרי כל האדם אוהב מאד את בניו, והיה צריך להיות שהאדם יהיה תמיד עם בניו, ואף על פי כן נטבע שיפרד האדם מהם, ואדרבא, זה התכלית של הבנים, להשיאם ולהפרידם ממנו, הרי בעליל שלא ליהנות ניתנו אלא לקיום המין... (שם קעד)
ויסוד זה כללו חז"ל במלים קצרות, אמרו (ברכות מ' בשינוי לשון), "לא כמדת עולם הבא מדת עולם הזה, מדת עולם הזה כלי ריקן מחזיק, וכלי מלא אינו מחזיק, ומדת עולם הבא כלי מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק". "כלי מלא" אין להבין שעדיין חסר משהו ויש צורך להוסיף, כי אז הלא אין זה "מלא", אלא הענין הוא כי סוד של עולם הבא הוא בה"מלא", והוא הוא המחזיק, כל ההנאה היא במילוי. וסוד עולם הזה הוא להיפך ב"כלי ריקן", רוצה לומר, כל עולם הזה, כל ההנאות כל החמדות הן רק ב"ריקן", לפני המילוי, ואחרי ה"מילוי" שוב אינו ממידת עולם הזה. "מי שיש לו מנה רוצה מאתים", כל סוד עולם הזה מונח ב"רוצה", ב"ריקן", בהעדר וחסרון, קודם שמילא את הרצון מסוגל האדם לעשות מי יודע מה, אחרי שמלא רצונו, הוא בעצמו אינו מבין איך זה היה כדאי לעשות דברים מגונים מתועבים ומשוקצים כאלה..
נמצא כי כל מדת העולם הזה היא מציאות של אי-מציאות, שלהעדר וחסרון. אולם עלינו לדעת כי זו המציאות של העדר היא אמנם כה גדולה, ויתכן כי אדם בנה יבנה בנינים רבים וגם ענקיים, והכל עומד רק על העדר וחסרון! ובא וראה עד היכן הדברים מגיעים, כי גם אדם הראשון במצבו שלו אשר לא היה אצלו הרע כי אם בבחינת של מקום חלות בלבד, וגם במצב זה הנה כבר היתה לו שייכות אל המציאות של העדר וחסרון... סוד הדבר הוא, יכול אדם לבנות לעצמו מי יודע מה, אם הוא יכול לנוע ממקומו, סימן הוא כי אין זו המציאות של אמת, כי אם הוא בנה בניניו על מציאות של העדר, כי מציאות זו של העדר היא בעלת השתנות ותזוזה ועלולה להתבטל, אם הענינים אינם נעים ואי אפשר להזיזם ממקומם, זהו סימן שהם מהמציאות האמיתית, כי מציאות איננה בעלת שינויים... (דעת תורה וירא עמוד קמד)
...וזאת ההיא ההנהגה שמבאר הרמח"ל בדעת תבונות, שכל הבריאה היא בהסתר פנים, וזו היא בחינת עולם הזה, אם כן אחרי שראינו שהעולם הזה בנוי בתכלית הבנין מיסוד עד הטפח. אם כן מבואר שיש בריאה שנבנה בה כמה בנינים, והם בנוים בעולם הטעות, וזאת היא עולם של הסתר פנים, וזאת נכלל בפרק ראשון של מסילת ישרים, שכל העולם הזה רק לנסיון, וזה הוא כל סוד עולם הזה כולו נסיון, היינו שכולו בנוי על חלות הטעות, וזאת היא לנסות האדם. ויצא לנו מזה שכל עבודת האדם להעביר גלולים מן הארץ, היינו להעביר טעותים ולהתבונן ולהכיר האמת לאמיתו, ואם כן על האדם להתנהג בכל הבריאה ובכל עיוניו כאדם בעת שלומד, שיעלו לפניו במושכלות ראשונות כמה שבושים וטעותים, ואחר העיון יעמוד על נקודת האמת. כן האדם בכל הנהגה, לפי מושכלות ראשונות רואה סתירות וטעותים הרבה, ואם ישאר בהשקפת שטחיותו ישאר בטעויותיו... (דעת חכמה ומוסר ג קיט)
ובציור: אחד שהיה אסור שלשת ימים ללא כל נוחיות, ולא היה לו מקום לשכב או לישב, ואף לא מקום לעמוד כראוי, ואחר כן, אחר ששחררוהו ונתנו לו כבר אפשרות להניח עצמו, אזי הוא שמרגיש באמת הנאת השכיבה, אחרי יציאתו ממאסר אזי הוא שמרגיש באמת הנאת החירות. הנה כי כל רגע ורגע הנאת החרות של זה האדם קשורה במציאות הוויתו הקודמת בהמאסר, כל מציאות הנאת עכשיו היא מציאות שחרורו ויציאתו מהמאסר. כן הוא סוד עולם הבא, לולא העולם הזה, לולא כל הרע, כל החושך - לא היתה אפשרות לכל מציאות העולם הבא. כל הנאת העולם הבא היא מה שניצלו מן הרע, מה שברחו ממנו. הדביקות בו ית' היינו הבריחה מן יצר הרע, הבריחה מן הרע והחושך. ואגב מזה יכולים לקבל ציור בנוראות הרע והגיהנום, כי אחד הוא. הלא ודאי כי לא שוה הרגשי ההנאה אדם הניצול ממאסר של שלשת ימים, שהרגשי הנאותיו יעמדו משך של איזה ימים ספורים ולא יותר.. והנה מי יכול להצטייר עומק הגיהנום ויסורי הרע אשר בהצלתו מהם מגיעה לאדם שמחה של נצח נצחים. מבהיל למתעמק! (דעת תורה במדבר עמוד קע)
נמצינו למדים, כי כל ענין טוב העולם הזה אשר ראוי לאדם שישיג על פי דרך התורה אין זה למען שיתענג בו בתענוגים גשמיים, אלא התכלית היא אך ורק למען הקדושה, שיהיו עניני עולם הזה הללו מסייעים לו לדברים שבקדושה, ולא לשום תכלית אחרת, וזה פירוש "שכר מצוה מצוה", כי אין שום שכר למצוה בעולם הזה אלא רק הסיוע לעשות עוד מצות, וגם טוב העולם הזה אשר ישיג הצדיק הוא לתכלית זו.
וכיון שכן הרי באמת כל עניני עולם הזה יש בהם קדושה, שהרי מוכנים המה למען הרבות קדושה והם כלים לקדושה... ומה נפלא הוא מה שאמרו ז"ל כי שולחנו של תלמיד חכם דומה למזבח ואכילתו כקרבן, והיינו משום שכל ענין הסעודה היא באמת דבר קדוש עליון להגביר חיילים לתורה, אשרי מי שזוכה לקיים מצות אלו בקדושה ובטהרה.
וכשנתעמק עוד בדבר נראה ברור דבר נורא ונפלא. הן כמו שכלי בית המקדש אם ישתמש בהם חול חייב במעילה, הרי באמת אותו הענין ואותו השורש שייך גם בנהנה מהעולם הזה שלא לצורך הקדושה שבה, שלא לתכלית קיום מצות אלא להנאת גופו, הרי הוא פשוט מועל בקדשים, זהו דבר נורא ומבהיל מאד...
אמנם ידעתי כי כאן שאלה ישאלנה השואל: אם כן זה הבוחר בדרך התורה והולך בדרך צדיקים לא יהיה לו חלק בכל חמודות תבל? על זה נשיב לו, הנך טועה, גדול הוא עונגו מעונג המדומה שלהם, הם מדמים להתענג, אבל לא כך הוא, חייהם אינם חיים, אין להם שביעה בתענוגיהם, אינם מדושני עונג, שהרי רק עונג מדומה ירדופו ואך קצהו רואים, רודפים אחריו ולא ישיגוהו לעולם, מה שאינו כן חלקנו הוא ממדושני עונג, עונג אושר האמיתי בעולם הזה, ומכל שכן לעולם הבא, אנו שבעים תמיד בכל המתנות שינחילנו השי"ת ברוב חסדיו, כמאמרם ז"ל, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו... (חלק א עמוד ה)
מספרים על כושי אחד שלא ידע כלום מענין הזהב והכסף וערך האבנים הטובות, הנה קרה אשר הציל את נפש המלך מטבוע בים. ויצו המלך להכניס את מצילו אל גנזי המלך ויקבץ לו שם בשקים הרבה מכל אשר יאבה ויקחם אל ביתו. הכושי אשר לא ידע את לשונם, חשב כי עשו לו רעה והטילו עליו עבודה קשה. בראותו כי לבדו הוא בבית התעצל וינח וישן, וגם כשהקיץ עשה בעצלתים עד כי בסוף היום היו השקים ריקים כמעט. כאשר שלחוהו לביתו והשקים על שכמו, התחיל להשתבח בלבבו, כי אלו עשה כאשר צווהו היה עובד קשה כל היום ולסוף היה עליו לישא משא כבד. אך בשובו אל חבריו אשר כבר ידעו את ערך הזהב, וספר להם את אשר קרהו, אז חיש מהר נודע לו כמה השכיל עשה... כן ממש יהיה מבטנו בהגיענו אל העולם הבא, עולם האמת, עולם שאין בו יצר הרע והטעותיו. כעת בהיותנו בעולם הזה, עולם השקר, אשר יצר הרע שולט בו, הנה הערכותינו ערכי שקר המה, אשרי היודע ומכיר את הערכין הנכונים גם בהיותו בפרוזדור, הוא ימצא את אשרו בטרקלין, גם בעבודה הקשה שבפרוזדור ישמח מאד בידעו את ערך פרי עבודתו.
וראוי להסתכל בענין זה להעמיק בו יותר. כל ענין תוכן העולם הזה אינו אלא שהוא פרוזדור לעולם הבא, ואינו עולם בפני עצמו, הבונה לו פרוזדור בלי טרקלין לא בנה לו כלום, כי גם פרוזדור איננו. כן העולם הזה כולו, וכל אשר יקרה לנו בו, הכל הוא רק כפי הנצרך לנו אל הכניסה לעולם הבא, כל אשר ירשום רושם בנפשנו וכל אשר נוכל להרגיש, הכל הוא מדוד ושקול בתכלית הדקדוק, ורק כפי הנצרך לנו לתכלית הזאת שנזכה לחיי העולם הבא, אם יחרה אף ה' באדם וקשות יענישנו, אין זה בשביל עצמו ית' שמתרעם על הרשע, כי במצותינו לא נעשה לו טוב ובחטאינו לא נרע לו... (שם עמוד כ, וראה שם עוד)
כל קניני העולם הזה אינם אלא מחוצה לנו, ולא יהיו חלק מהוויתנו כלל, ואפילו הכבוד אשר יכבדונו, שהוא המפשט ביותר מכל קניני העולם הזה, (ואם גם נהנה ממנו) גם הוא באחרים אשר יכבדונו מושבו, ולא בנו. וכל הקנינים הרוחניים רק בנו הם, בעצמותנו בהויתנו, כל אשר נשיג בשכלנו מן הרוחניות איננו בגדר קנין בו, גם כל אשר תשלוט בו התרגשות הנפש והתלהבותה איננו קנוי לנו, כי בשעה קלה תתקרר ההתלהבות ואיננה, רק אשר דבק לבנו בו באמת עז לא יעלה כלל על דעתנו אפשרות הפכו, זהו קנין רוחני בנו...
נמצא שבענינים הגשמיים יש לנו רק השגה (נשאף אליהם ונשיגם) ולא יצטרפו להויתנו בשום אופן. מה שאינו ברוחניות יש לנו הויה והשגה... (שם עמוד רפד)
ומהי עצה טובה זו המיוחדת של הקב"ה המתגלה לנו בצורה של סוכת שלום? הנה סוכה היא דירת ארעי, והיא בחינת ביטול היש של העולם הזה. בחינה זו היא שישיג האדם שאין שום קביעות בעולם הזה, ואדרבא כל תאוותיו והנאותיו חולפות עוברות, וגם כל מחשבות האדם שלפיהן יוכל לבסס את עצמו בחיים מסודרים לדורי דורות, אינן אלא דמיונות שוא... (חלק ב עמוד קז)
כשקראו חז"ל את העולם הזה עלמא דשיקרא, אין הכוונה שהוא עולם שיש בו מן השקר, אלא עולם שמהותו ומציאותו שקר, וכן פירוש עלמא דקשוט, העולם הבא, היינו עולם שמציאותו ומהותו אמת.
ענין עלמא דשיקרא ועלמא דקשוט אנו מוצאים במדרש (ויקרא רבה כ"ו ז') בדברי שמואל הנביא כשהעלהו שאול המלך על ידי האשה בעלת האוב... ענהו שמואל, כאשר הייתי אצלך הייתי בעולם השקר, והיית שומע ממני מילין שקרין, שהייתי מפחד ממך שלא תהרגני, ועכשיו שאני בעולם האמת אין אתה שומע ממני אלא מילין דקשוט. לפרש עונשו ית' ודקדוק דינו עד הנקודה האחרונה למרות הצער והסכנה, זהו "מילין דקשוט", כי האמת נוקבת ויורדת עד התהום, להעלים אפילו נקודה אחת מן האמת זהו שקר. הרי שהגדרת העולם הזה היא העולם שהאמת בו בהעלם, והעולם הבא מקום שהאמת בו בגלוי...
מטבע העולם הזה הוא שהחיצוניות שולטת בו, וכל חיצוניות היא שקר לגבי הנקודה הפנימית שבלב. כל שאיפת האדם החיצוני הוא לראות את עצמו מצויין כלפי זולתו, זה בעושרו, זה במלאכתו, זה בכשרונו, זה בחכמתו, זה במעשיו. אף אם אין לו הצטיינות אחרת אלא במדת שגעונו והוללותו, גם זה ישביענו. מי שלא ימצא בעצמו שום צד של הצטיינות כלפי אחרים מתעצב מאד, ובקרב לבו לא ימצא תכלית בחייו. רדיפת ההצטיינות כלפי אחרים תדחפנו לבקש עליונות לגבי אחרים והממשלה בהם ולרדוף הקנאה והכבוד וכל אביזרייהו, זה כולל כל חיי העולם הזה. ושקר הוא. האמת הפנימית היא, "מאן דאיהו רב - איהו זעיר" (הוא קטן), אבל מי שנכנס לתוך השקר הרי זה דוחפו לשקר עוד יותר, ומשתדל להשפיל אחרים בלשון הרע, ולהתכבד בקלונם... (חלק ד עמוד טז וראה שם עוד)
והפילוסופים היונים התגאו שלא איכפת להם כלל שום דבר מענייני העולם הזה. עיין רמב"ן (בתורת האדם, סוף ההקדמה) שמביא מהחכם סוקראטס שאמר "שאלוני מדוע לא ראינוך נעצב מעולם, אמר להם מפני שאין לי דבר שאם אחסר אותו אתעצב עליו". ועוד הביא בשמו "מי שיכיר העולם לא ישמח בטובתו ולא ידאג ברעתו". והעיר שם הרמב"ן כי אין להם להתגאות בזה כי שלמה המלך ברוח הקדש הוסיף על זה הרבה באמרו "הבל הבלים... הכל הבל". ואף על פי כן מצאנו שיעקב אבינו ושאר הצדיקים נתייראו מאד מסכנה ולא רצו לעזוב את עולם הזה, ויעקב אע"ה התאבל הרבה על יוסף וכן מצאנו הרבה כיוצא בזה. וביאר הרמב"ן כי עולם הזה "אין בו קיום לבד עבודת יוצר הכל", היינו שאמנם העולם הזה כשהוא לעצמו הבל הוא, אבל עיקרו וחשיבותו הם היותו כלי לגילויי עבודתו ית'. והוסיף שרצונו ית" שנתעסק בענייני העולם הזה ובקיום המינים, כי רק בזה נוכל להתקיים כדי להשיג התכלית עבורה נוצרנו, ועל זה אז"ל טוב מאד זה היצר הרע... אלמלא היצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים (ב"ר ט' ז'). ולכן, הוסיף הרמב"ן, ראוי לצדיק לשמוח בהצלחתו בעולם הזה, כי זה סימן שמצא חן בעיני ה', ובהיפך חס ושלום ראוי לו להעצב על החטאים שגרמו הצער ההוא. (חלק ה עמוד עה)
בני אדם טועים בערכים, שמפארים עניני העולם הזה בתכלית הפאר ועניני הרוחניות עושים בלי הרגש ובלי חיות. ובאמת הוא להפך, שהצדיק לא רוצה אפילו לראות מעולם הזה יותר מן ההכרח. כגון רב ששת ורב יוסף שלא הסתכלו חוץ לד' אמות, וכן רב נחמן בר יצחק (שבת קנ"ו). כי הרגשות החושים מרובות, בערבוביא, יותר ממה שהשכל יכול לתפוס, מבלבלות, הרבה חולי נפש כעת באים מזה ששפע החושים מביא בלבול. (שם עמוד ער)