(ראה גם: קרבן-עומר)
וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'. (ויקרא כג טו)
שבעה שבועות תספר לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. (דברים טז ט)
ועל כן אנו עושים חשבון, (דהיינו שסופרים ספירת העומר) בעמידה על רגלים משום שאלו הימים שאנו סופרים הם ימים העליונים, (דהיינו הספירות של ז"א שהוא דכר), וכן בכל זמן שאדם נכנס באלו ימים עליונים (של ז"א), בין בתפילה ובין בשבח, צריך האדם לעמוד על רגליו, שהירכים והגוף (משמשים) שם (בז"א בשוה) יחד...
וסוד למדנו כאן, שבכל שבעת ימים מאלו ימים העליונים (דז"א), מקבל קדושה יום אחד מאלו התחתונים (של המלכות), ויום תחתון הזה (של המלכות) נקרא שבוע, משום שנתקדש משבעה ימים העליונים. וכן בכל שבעה ושבעה מאלו חמשים ימים העליונים, עד יום החמשים ולא עד בכלל, (כלומר, שיום החמשים אינם בכלל המתקנים לימים תחתונים), וכשנמצא מ"ט ימים עליונים נמצאים למטה (במלכות) שנתקדשו שבעה ימים (שלה, כי כל יום נתתקן על ידי שבעה ימים העליונים שעל ידי חג"ת נהי"מ דחסד דז"א מתתקן חסד דמלכות, ועל ידי חג"ת נהי"מ דגבורה דז"א מתתקנת גבורה דמלכות וכו'). וכל אחד (שנתקן במלכות) נקרא שבוע, משום שנכנס באלו שבעה (ימים העליונים), ועל כן כתוב, שבע שבתות תמימת תהיינה, (שיורה על ז' ימים התחתונים שהם חג"ת נהי"מ דמלכות, שכל אחד נקרא שבוע). ומשום שהם נקבות, (להיותם ז' ספירות דמלכות), אחז הכתוב לשון נקבה (בהן, שנאמר, שבתות תמימות. תהיינה)... (תצוה סה, ועיין שם עוד)
וזה שבע שבתות תמימות, כי לאחר שעברו שבע שבתות אלו יבא המלך הקדוש להזדווג בכנסת ישראל, (כי על ידי מ"ט ספירות אלו דז"א נבנית כל קומת), והתורה ניתנה, ואז מתעטר המלך (ז"א) ביחוד השלם, ונמצא אחד למעלה ולמטה, וכשנתעורר המלך הקדוש והגיע הזמן של התורה, כל אלו האילנות המבכירים פירותיהם מעלים שירה, (כי על ידי הארת הזווג הם מבכירים פירותיהם). ומה אומרים בשעה שלוקטים (הפירות), הם פותחים ואומרים ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה... (אמור קמט)
ר' אבא ור' חייא היו הולכים בדרך. א"ר חייא כתוב, וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, מה פירושו, אמר לו כבר העמידו החברים, אבל תא חזי, ישראל כשהיו במצרים היו ברשות אחר, והיו אחוזים בטומאה, כאשה זו כשיושבת בימי טומאה שלה, אחר שנמולו נכנסו בחלק הקדוש, שנקרא ברית, (שהוא סוד המלכות), כיון שנתאחזו בה נפסקה הטומאה מהם, כאשה זו אחר שנפסקו ממנה דמי טומאה שלה, ואחר שנפסקו ממנה מה כתוב, וספרה לה שבעת ימים, אף כאן, כיון שבאו בחלק הקדוש, (בברית), נפסק הטומאה מהם, ואמר הקב"ה, מכאן ולהלאה חשבון לטהרה.
וספרתם לכם, לכם הוא בדיוק, כמו שאמר וספרה לה שבעת ימים, לעצמה, אף כאן לכם, לעצמכם, ולמה זה, הוא כדי לטהר במים עליונים הקדושים, (דהיינו בהארת הבינה על ידי ספירת העומר), ואחר כך (בשבועות) יבואו ויתחברו במלך (ז"א) ויקבלו תורתו.
שם (בנדה) כתוב וספרה לה שבעת ימים, כאן שבע שבתות, למה שבע שבתות, שהוא כדי לזכות להטהר במים של אותו הנהר הנמשך ויוצא, (שהוא בינה, שאורותיה) נקראים מים חיים, ונהר ההוא יוצאים ממנו שבע שבתות, (שהן ז' ספירות חג"ת נהי"מ, שבכל אחת מהן ז' ספירות חג"ת נהי"מ, שהן מ"ט ספירות בסוד מ"ט שערי בינה). ועל כן שבע שבתות ודאי (צריכים לספור, כדי לזכות בו, (בז"א, בחג השבועות ולקבל התורה), כמו אשה בליל טהרתה להשתמש בבעלה...
תא חזי כל אדם שלא ספר חשבון הזה, אלו שבע שבתות תמימות, לזכות לטהרה זו, אינו נקרא טהור, ואינו בכלל טהור, ואינו שוה שיהיה לו חלק בתורה. ומי שמגיע טהור לאותו יום, (שבועות), והחשבון לא נאבד ממנו, כשמגיע ללילה ההוא הוא צריך לעסוק בתורה ולהתחבר בה, ולשמור טהרה העליונה שמגיע עליו בלילה ההוא, ונטהר. (שם קסב)
וספרתם לכם ממחרת השבת וגו', מצוה זו לספור ספירת העומר, וכבר העמדנו, וזה סוד, כי ישראל, אף על פי שנטהרו לעשות הפסח ויצאו מטומאתם, עוד לא היו שלמים וטהורים כראוי, ועל כן אין הלל שלם בימי פסח, כי עד עתה עוד לא נשלמו כראוי.
כאשה שיוצאת מטומאתה, וכיון שיצאה, משם ולהלאה, וספרה לה (שבעת ימים), אף כאן ישראל, כשיצאו ממצרים יצאו מן הטומאה, ועשו פסח לאכול על שלחן אביהם, (דהיינו המלכות הנקראת שלחן). משם ולהלאה יעשו חשבון לקרב אשה לבעלה, שתתחבר עמו, ואלו הם חמשים ימים של טהרה לבוא לסוד עולם הבא, (שהוא בינה, שיש לה חמשים שערים), ולקבל התורה ולקרב אשה לבעלה, (דהיינו לחבר המלכות עם ז"א).
ומשום שאלו הימים הם ימים של עולם הדכר, (של ז"א), לא נמסרה ספירה זו אלא לגברים בלבד. ועל כן ספירה זו היא בעמידה, אבל דברי עולם התחתון (שהוא מלכות), הוא בישיבה, ולא בעמידה. וזה סוד התפלה שבעמידה (שהוא שמונה עשרה), והתפלה שמיושב, (מיוצר אור עד שמונה עשרה).
ואלו חמשים יום, מ"ט יום הם כלל הפנים של התורה, (כי יש בתורה מ"ט פנים טהור), כי ביום החמשים הוא סוד התורה ממש, ואלו הם חמשים יום שבהם שמטה ויובל, (ז' שמיטות ויובל אחד). ואם תאמר, איך יש כאן חמשים, (והלא מ"ט הם, שאין אנו סופרים יום החמשים, ומשיב) אחד, הוא נסתר, והעולם נסמך עליו, וביום החמשים ההוא מתגלה הנסתר ומתכסה בו, כמלך הבא לבית ידידו, ונמצא שם, אף כאן כך הוא יום החמשים וכבר העמדנו סוד הזה. (שם קעד, ועיין שם עוד)
וזה הוא שאנו סופרים אותם (מ"ט שערי בינה) מיום טוב של פסח (עד חג השבועות), ואנו סופרים ימים ושבועות, והנה העירו החברים שמצוה לספור ימים ומצוה לספור שבועות, כי בכל יום הוציאנו מכח הטומאה והביאנו נגדו לכח הטהרה. (זהר חדש יתרו ו)
וספרתם לכם, כל אחד ואחד, ממחרת השבת, ממחרת יום טוב. יכול ממחרת שבת בראשית, א"ר יוסי ברבי יהודה כשהוא אומר עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, כל ספירתם לא יהיה אלא חמשים יום. אם אתה אומר ממחרת שבת בראשית, פעמים שאתה מונה חמשים ואחד, חמשים ושתים, חמשים ושלש, חמשים וארבעה, חמשים וחמשה, חמשים וששה, הא מה אני מקיים ממחרת השבת, ממחרת יום טוב. ר' יהודה בן בתירה אומר, ממחרת השבת ממחרת יום טוב, יכול ממחרת שבת בראשית, כשהוא אומר שבעה שבועות תספר לך, ספירה שהיא תלויה בבית דין, יצאה שבת בראשית שאינה תלויה בבית דין, שספירתה בכל אדם...
מיום הביאכם תספרו, יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה, תלמוד לומר מהחל חרמש בקמה תחל לספור, יכול יקצור ויספור ויביא אימתי שירצה, תלמוד לומר מיום הביאכם תספור, יכול יקצור ביום ויספור ביום ויביא ביום, תלמוד לומר שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי הם תמימות, בזמן שמתחיל בערב. יכול יקצור בלילה ויספור בלילה ויביא בלילה, תלמוד לומר מיום הביאכם, אין הבאה אלא ביום, הא כיצד. קצירה וספירה בלילה והבאה ביום...
תספרו חמשים יום, יכול יספור חמשים ויקדש חמשים ואחד, תלמוד לומר שבע שבתות תמימות תהיינה, אי שבע שבתות תמימות תהיינה יכול יספור ארבעים ושמונה ויקדש יום ארבעים ותשעה, תלמוד לומר תספרו חמשים יום. הא כיצד, מנה ארבעים ותשעה וקדש יום חמשים ביובל. (אמור פרק יב)
שבעה שבועות תספר לך, בבית דין. ומניין לכל אחד ואחד, תלמוד לומר וספרתם לכם, כל אחד ואחד. מהחל חרמש בקמה, משהתחיל חרמש בקמה, שיהא הכל בקמה, שיהיה תחילה לכל הנקצרים, שלא תהא קצירתו אלא בחרמש. יכול יקצור ויספור ויביא כל זמן שירצה, תלמוד לומר מהחל חרמש בקמה, יכול יקצור ויספור ויביא כל זמן שירצה, תלמוד לומר שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי הן תמימות, משאתה מתחיל מבערב. יכול יקצור בלילה ויספור בלילה, תלמוד לומר מיום הביאכם את עומר התנופה... הא באיזה צד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. (ראה קלו)
...והאמר אביי מצוה למימני יומי, דכתיב תספרו חמשים יום, ומצוה למימני שבועי דכתיב שבעה שבועות תספר לך. (חגיגה יז ב)
...כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום, וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה, הא כיצד, כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת. ר' אליעזר אומר אינו צריך, הרי הוא אומר תספר לך, ספירה תלויה בבית דין שהם יודעים לחדש ממחרת השבת מחרת יום טוב, יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם. רבי יהודה אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש, מנה ימים וקדש עצרת, מה חודש סמוך לביאתו ניכר, אף עצרת סמוך לביאתו ניכרת...
תנו רבנן וספרתם לכם, שתהא ספירה לכל אחד ואחד. ממחרת השבת, ממחרת יום טוב, או אינו אלא למחרת שבת בראשית, רבי יוסי בר יהודה אומר, הרי הוא אומר תספרו חמשים יום, כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום, ואם תאמר ממחרת שבת בראשית, פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד, ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים, חמשים ושלשה, חמשים וארבע חמשים וחמשה חמשים וששה... רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא. (מנחות סה ב, וראה שם עוד)
תני ר' חייא שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. (ויקרא כח ג)
תמימות תהיינה - מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות. עד ממחרת השבת השביעית תספרו - ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום... ואומר אני זה מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו. (ויקרא כג טו וטז)
וספרתם לכם - כמו ולקחתם לכם, שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו, ואין כן "וספר לו", "וספרה לה" דזבין, שהרי אם רצו עומדים בטומאתם, אלא שלא ישכחוהו, וכן וספרת לך דיובל שתזהר במספר שלא תשכח... והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנת השמיטה עד היובל, והטעם בהם אחד, על כן "תספרו חמשים יום", שיספור שבע שבתות תשע וארבעים, ויקדש יום חמשים הנספר בידו. וזה טעם תמימות, שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יתר. והנה טעם הפרשה שיתחיל לספור בתחלת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו וכרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן וישלים מספרו התחלת קציר חטים, כעלות גדיש באתו, ויביא ממנו סולת חטים מנחה לה', ויביא קרבן עליו... (שם)
מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות", ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר תספרו חמשים יום,ומתחילת היום מונין, לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן. שכח ולא מנה בלילה מונה ביום, ואין מונין אלא מעומד, ואם מנה מיושב יצא.
מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה.
וצריך לברך בכל לילה בא"י אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר קודם שיספור, מנה ולא בירך יצא ואינו חוזר ומברך. (תמידין ז כב)
לספר תשעה וארבעים יום מיום הבאת העומר שהוא יום ששה עשר בניסן... והמנין הזה חובה, ועלינו למנות בו הימים יום יום, וכן השבועות, שהכתוב אמר "תספרו חמשים יום", ואמר גם כן "שבעה שבועות תספר לך"... ויש מן המפרשים שהיה דעתם כי כונת הכתוב למנות השבועות דוקא כשהן שלמים, אבל להזכיר בכל יום ולומר שהם כך וכך ימים וכך וכך שבועות אין צורך, ויש מהם שאמרו כי הדרך הנבחר להזכיר מנין השבועות עם הימים תמיד בכל יום, וירא שמים יבחר דרכם להוציא מכל ספק, ולא יחוש לתפארת המלות. וכתב הרמב"ם ז"ל ואל יטעה אותך אמרם ז"ל מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ותחשוב שהן שתי מצות, שאין הכונה בזה לומר שתהיה מצוה בפני עצמה, אבל הוא חלק מחלקי המצוה... והראיה המבוארת על זה, היותנו מונין השבועות כמו כן כל לילה באמרנו שהן כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואלו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא סדרו מנינה אלא בליל השבועות בלבד, והיו להן שתי ברכות...
משרשי המצוה: על צד הפשט, לפי שכל עקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, והיא העקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה... וענין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העקר, ומפני כן, כי היא כל עקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי העת הנכסף אליו שיצא לחרות. וזה שאנו מונין לעומר כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחלת חשבוננו רבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת. ואם תשאל אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון? התשובה, כי היום הראשון נתייחד כלו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחדוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם...
ונוהגת מצות ספירת העומר מדאורייתא בכל מקום בזכרים, ועובר על זה ולא ספר ימים אלו בטל עשה. (אמור מצוה שו)
תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור - שתי ספירות בפסוק, לומר לך דמצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. בקמה תחל לספור - קרי ביה בקומה, שצריך לברך על העומר מעומד. (דברים טז ט)
אחר כך בא העקר העצמי לתורה, אמונת הנבואה ותורה משמים, שנתבררו ביום מתן תורה. ולמעלת היום ההוא הקדים לו ספירת העומר, להתעורר אל העקר ההוא וג' הדרכים המביאים אליו, א' להישיר האדם מעבודת האדם ושאר העסקים הזמניים אל עסק התורה ממצות העומר, ב' להישיר אל גודל התשוקה המחוייבת לעסק התורה וזה ממצות הספירה, ג' להראות שלמות העסק הזה ממצות היום הנ' וקרבנו...
ענין ב' נרמז במצות הספירה המורה על צער ההוה ותקות העתיד, ולפי שימי צפיה אלו הם ימי צער לשלמי הבחינה שהיו עדיין דחויים מלהזדוג אל אלקיהם, לכך לא קבעו להם שהחינו בתחילתם... (ויקרא כג ב)
ממחרת השבת - היום בו שבתו מטומאת ע"ג על ידי קרבן פסח ומילה, כאשה שפסקה מטומאתה, מאז יספרו. והנהיגו רבותינו להגות בימי לבון אלו במשלי ובאבות, להכין לבם להתנהג בחסידות, והקרבן שמביא אתו עשירית האיפה רומז לאדם ולאבריו, הכבש שילך בתום, ב' עשרונים מנחה על נפש ורוח, והשמן שעליה על הנשמה. ויספר כל הימים נגד נ' ימי חייו, לא יחסר אחד מעבודת ה', ואחר כך יביא מנחה חדשה לה'. ולא הזכיר בפירוש ששבועות חג מתן תורה היום שהאיר לכל העולם וקדושתו עצומה, כי הפך להם לתוגה בזכרם שעשו מיד אחר כך העגל, לכן מזכיר רק מה שהעלם למדרגת מלאכי השרת על ידי זכוך זוהמתם בימי ספירת העומר. (ויקרא כג יא)
ומפני שנברא האדם לעמל לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח שבו יצאו ממצרים מהיות עוד שם עבדים עובדים לאדוניהם, אשר גאלם השי"ת לבלתי יהיו עוד עובדים עבודת פרך. בכן צוה למחרת מיד על שיתחילו להכנה לתורה לספור מספר הימים אשר יעבדו עד כי יהיו מוכנים לקבל עול התורה והמצות, לבל יעלה על דעתן לומר הנה אנחנו בני חורין לגמרי כאשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין, אבל לעמל הוא יולד. ולא אמרה תורה להתחיל הספירה ביום טוב עצמו, כי הוראת התחלת הספירה היא על העמל, כמו שיבא, שזהו ענין הקרבת העומר מן השעורים, ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים, דהיינו החירות והעמל בזמן אחד... כי לטעם זה שאמרנו הוצרך לכתוב "ממחרת השבת", לומר כי ממחרת יום השביתה דוקא יספרו, שהשביתה היא להם בשביל שיצאו לחירות מן העבדות והמלאכה... (דרשה על התורה)
והוא הוא הטעם גם כן במצות הספירה שציונו הוא ית' לספור מיום היתר החדש והקרבתו הוא בששה עשר בניסן עד יום מתן תורה, הוא חג השבועות. ולעורר על מאמרם ז"ל באבות (פ"ג) אם אין תורה אין קמח, אם אין קמח אין תורה. כי כל מספר כשהוא מסופר אל דבר או מזמן אל זמן, יחבר השני ענינים ההם מה שהם ויעשם אחד מיוחדים מצורפים ומוכרחים זה לזה, עד שאין לשום אחד מהם יחס זולת השני כמוחש לכל מסגולת המספר. הנה רמז לנו כי היתר החדש והתורה תולים זה בזה, ובחסרון כל אחד מהם יחסר גם השני, שאם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח. ועוד בביאור יותר, כי במה שלא הותר החדש עד כי כבר מתחילין לספור ולהכין אל התורה יוחלט שאם אין תורה אין קמח... (שם, וראה שם עוד)
ובפרק הבא על יבמתו אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היה לו לר' עקיבא, וכלן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה לר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע, והם העמידו התורה באותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת... פירוש כי בתורה נאמר בה "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד", וכאשר לא נהגו כבוד בתורה ניטל מהם גם כן ימים, ומה שאמרו שמתו מפסח ועד עצרת, יש לפרש כי הזמן הזה מפסח ועד עצרת מורה על כבוד התורה, כי הספירה מ"ט יום עד מתן תורה, כי התורה היא מתעלה עד שער הנ', ולפיכך הספירה ז' שבועות מדריגה אחר מדריגה עד שער החמשים, והם לא נתנו כבוד לתורה לנהוג כבוד בחבריהם, כמי שיש לתורה התעלות, כמו שמורה עליו ימי הספירה שיש לתורה התעלות עד שער הנ', ולפיכך מתו מפסח ועד עצרת דוקא. ומתו גם כן ל"ב ימים כמנין כבוד, ובל"ג בעומר שהוא י"ח אייר פסקו, כי אייר מספרו ארך, וי"ח בחודש שהוא חי, דהיינו ארך חי באותו יום פסקו מלמות, כי התורה היא ארך חי בימינה...
ועוד יש לך לדעת כי הכבוד נקרא אור, דכתיב "והארץ האירה מכבודו", וידוע כי אין הזיו ואור בעולם רק מפסח ועד עצרת, שאז האור הוא זך וטוב, לכך נקרא חודש אייר זיו, והתורה נתנה בעצרת שהוא סוף הזמן שהוא זיו... והם לא נהגו כבוד בחבריהם שהם תלמידי חכמים יודעי התורה, לכך מתו בזמן הזה... (נתיב התורה פרק יב)
ענין ספירת העומר הוא ענין גדול וקדושה עליונה שממשיכים על עצמם כמו שיתבאר לקמן, על כן צריך שיתעורר בלבו בתשובה ויהיה קדוש וטהור. טעות גדול בנוסח שרגילין המון העם לומר שהיום יום א' או שני ימים, כי בשי"ן הזו אין חיבור, רק יאמר היום יום א' או ב' בלא שי"ן, ומן תיבת היום ואילך הוא מצות הספירה שמקיים מצות עשה וספרתם לכם... על כן מי ששומע הברכה מחבירו יאמר אמן קודם שיתחיל לספור היום כך וכו'... ואומר יהי רצון אחר הספירה משום שעכשיו ספירה מדרבנן, הואיל ואין כאן בית המקדש קיים, על כן אנו אומרים יהי רצון שיבנה בית המקדש ואז יהיה מן התורה ונקיים מצותיה... אף על פי שהספירה אינה תלויה בבנין הבית, הרי הקצירה וההבאה תלוים בבנין הבית.
במדינות פולין ופי"ם וכל המלכות ובאשכנז שנוהגין להתפלל ערבית הן עוד היום גדול, מכל מקום חדשים מקרוב באו, ויש חברותה קדושה המתחברים להתפלל ערבית בשעתו כמו שראיתי בעיר ואם בישראל בפרא"ג, אשרי מי שמתחבר להם כי חביבה מצוה בשעתה, מכל מקום אף אם לא אפשר בכל ימות השנה ראוי למי שיש התעוררות בלבו להתחבר להם בימי הספירה, כי אז מצוה גוררת מצוה, קריאת שמע בזמנה וגם ספירת העומר בציבור. (מסכת פסחים)
בענין ספירת עומר כתבתי למעלה הרבה מסוד צריך למימני יומי וצריך למימני שבועי, רומז על מעשה בראשית סוד השמיטות ויובל, ז' פעמים ז', ואחר כך היובל. אמנם שרשם הוא ז' ספירות הבנין, וכל אחת כלולה מז' מתפשטות מהבינה, והוא שער החמשים, ומצד ההתפשטות נגאלו ישראל ממצרים סוד נ' פעמים הוזכר יציאת מצרים בתורה... מכל מקום יוצא מזה, בכל יום ויום צריך אדם לראות בימי הספירה לתקן צינור אות אחת, כי ימי הספירה הם ימי הדין, שאף ישראל נתונים בדין כי עדיין לא נטהרו לגמרי... (שם, ועיין שם עוד)
ענין ספירת העומר הוא, כי חמשים שערי בינה נבראו בעולם, והשגת משה רבינו ע"ה היתה תשעה וארבעים שערים, ועצמות הבינה היא שער החמשים, לא השיג, והם תשעה וארבעים ימים של ספירת העומר, וביום החמשים ניתנה התורה.
כי כמו שיש תשעה וארבעים שערים של בינה וקדושה, כן יש תשעה וארבעים שערים של טומאה, ואת זה לעומת זה עשה האלקים, יצר טוב ויצר הרע, זה בטהרתו וזה בטומאתו בבחינות מחולקות, כחות הטומאה נגד כחות הקדושה.
וכשישראל היו במצרים, היו שקועים ומלוכלכים בתשעה וארבעים שערי טומאה, והוצרכו לצאת מהם, ורצה הקב"ה להוציא את ישראל מהם ולהכניע המ"ט שערי טומאה בהדרגה, על ידי שהאיר עליהם כנגד כל שער טומאה את שער הקדושה שמקביל, בכל יום ויום שבין א' דפסח לשבועות.
ותקון זה מתעורר מחדש בכל שנה על ידי ספירת תשעה וארבעים ימים לעומר מבין פסח יום היציאה עד שבועות יום מתן תורה, שהוא הארת שער החמשים דבינה וקדושה על ישראל. (חוקר ומקובל)
וספרתם לכם - אומרו "לכם" לצד שיצו ה' לספר ז' שבתות, ואמרו ז"ל כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נדה, שדינה לספר ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה, והגם היותם הכלל ישראל, שיעד תמים דעים כי כן משפטם.
ולצד זה ידויק טעם ממחרת השבת ולא מיום השבת עצמו, כי כן משפט הספירה שיהיו כל הימים שלמים, ולצד שיום ט"ו בניסן שהוא יום השבת האמור כאן מקצת היום היו עדיין בארץ מצרים, לזה יצו ה' לספר ממחרת. והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' כידוע ליודעי חן. וכפי הפשט לזכרון העובר ביום השבת לזכרון כי ששת ימים וגו' והמשכיל יבין.
ובדרך רמז רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת הנפש יתלכלכו ויחשיך אורם, ואמרו ז"ל הלוחות של סנפירינון היו, לזה אמר "וספרתם לכם", באמצעות מנין זה אתם מאירין את עצמכם כסנפירינון.
בשבועותיכם - נתכון לומר כי אין החג על סיבת מנחה חדשה לבד, אלא גם לתשלום ספירת השבועות, כי הוא תיקון גדול לנשמות עם בני ישראל. ודקדק לומר "בשבועותיכם", בכינוי, להעיר כי הז' שבועות הם בחינת ז' הצדיקים יסודי עם בני ישראל, כאמור בזוהר הקדוש. עוד נתכוון לשלול דעת שוטים שסוברים שממחרת השבת הוא שבת בראשית, לזה אמר שבועות שלכם ולא שבועות עולם. (במדבר כח כו)
...אמנם לפי המבואר במה שאמרנו שאין טעם הנחת שם עומר על שיעור המדה לבד, וגם ענין ההשתעבדות נכלל בו (מלשון והתעמר בו ומכרו), לשונות אלו מיושבים גם כן, כי כל הימים שמפסח ועד עצרת הם באמת ימי הכנת ההשתעבדות להיות מוכשר וראוי אל ההשתעבדות האמיתי, והוא יום מתן תורה, אשר לתכליתו היתה היציאה ממצרים. ומצינו על ספירת יום יום מימי הכנת השתעבדותנו זו, והוא הנקרא ספירת העומר, עיקר מכוונו ההשגחה והעיון על איכות הימים, כענין "כי עתה צעדי תספור" (איוב י"ד), להכין לבבינו להתקדש ולהתטהר יום יום בימים האלה... (ויקרא כג יא)
...וכמו שינהג האדם בקבלו מחברו סך מה מן הדמים, שהוא מקפיד על כמות המספר ועל איכות כל פרטי הנספרים בל תבא לידו גם מטבע אחת חסרה הגרועה והפסולה, ככה תתנהג בספירות שבעת השבועות האלה, שלא תקפידו על כמות מספרם לבד, אבל תדקדקו ביותר על איכות כל פרט ופרט מהמשך זמן זה שלא יאבד אחד מהם בחסרון שלמות הנפשי. ויתכן עוד שכללה התורה במלת "וספרתם" ענין הטהרה והזכוך, מלשון "אבן ספיר" דיחזקאל... ומצינו הפועל (איוב כ"ח) "אז ראה ויספרה", כלומר הפליג זהרה ויקרתה... (שם שם יד)
...נצטווינו איפוא לספור מיום החירות ורווחת העצמאות הלאומית, ולמדנו מכך דרך כלל, שהשגים אלה אינם התכלית, אלא רק התחלת השאיפות הלאומיות, אחר כך מורים לנו את הדרך להשגת מטרת הספירה, שבע פעמים תפעיל השבת את כוחה המחנך על חיי המעשה והמלאכה, שבע פעמים נקבל עלינו את עול מלכות ה', נלמד שהעולם הנשלט בידי האדם והשולט באדם נתון לשלטונו של בורא עולם, ונמצא, שהחירות והבסיס לאמצעותנו ולשלטוננו, קנין האדמה, נזדככו שבע פעמים על ידי רעיון השבת, ורק אז נהיה ראויים לזכור אותו הישג שספירתנו תוביל אליו, כי אנחנו סופרים מן החירות ומקניין האדמה, וספירתנו תביאנו לידי התכלית האמיתית של החירות המבוטחת על ידי קניין האדמה. הישג זה, כפי שלמדנו מקבלת חז"ל, איננו אלא תורת ה'... (ויקרא כג טו)
מצות הספירה באה להראות לנו את ערכה הבלעדי של התורה ואת ערכם היחסי של כל יתר הנכסים עלי אדמות. זו תכליתה של מצות הספירה, וזו מטרת הימים והשבועות, כמו שאמרו חז"ל, "תספר לך - ספירה תלויה בבית דין... וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד" (מנחות ס"ה). גם היחיד בעם וגם הנציגות של העם כולו הכל חייבים לספור "מהחל חרמש בקמה" עד יום מתן תורה.
כאשר שכחו ישראל את הספירה הזאת, כאשר חדלו לספור את הימים והשבועות לקראת מתן תורה, כי לא ראו עוד את התורה כגורם העיקרי של לאומיותם, כאשר התחילו לראות בחירותם ובעצמאותם את כל עצם לאומיותם, כאשר "מספר עריך היו אלהיך יהודה" (ירמיה ב' כ"ח)... אזי נגזר עליהם לגלות מארצם ולאבד את חרותם ועצמאותם... מאז הפכו ישראל את החרמש לאליל, איבדו את החרמש...
במשך מאות רבות בשנים היה אביבם של ישראל, בזמן ספירת העומר, מאדים מדם. כל אימת שהחלו לספור מזמן הגאולה והחרמש האבוד עד ליום מתן התורה הנצחית, בקעה תמיד מבעד לענני התקופות אפופי החרדות והאימים שאלתו של האחד והיחיד לישראל, העודכם שלי? והתשובה באה תמיד פה אחד, שלך אנו בחיינו ובמותנו, ובקריאה זו על פיהם עלו טובי בחירי האומה על המוקדות והגרדומים למות על קידוש שמו... (במעגלי שנה ג עמוד קמ וקמה)
בשבועותיכם - בתרגום אונקלוס בעצרתכון, ומכאן רגיל לקרא החג במשנה עצרת... ובטעם נראה דמנין הימים הוא לדעת שכל הנהגות הקב"ה בשפע הספירות ובצירופן המה מ"ט, וכל זה ניתן בהשגחה לפי מעשה התורה והמצוות שניתנו בחג הקציר. ומנין שבועי הוא להורות שבעת מתן תורה נתקשרנו עם ה' ככלה הנכנסת לחופה, שמחויבת להשקיע אהבתה אך בו, ועל כן סופרת ז' ימים בשביל חתן זה דוקא, ואשר לא בנקל הדבר, על כן צוה הקב"ה למנות שבעה שבועות, ועל זה התכלית נקרא חג שבועות ולא חג הימים, ובשביל זה נקרא עצרת, שהיא הכונה של שבועות, ומשום הכי כתיב בראה "שבעה שבועות תספר וגו' ושמרת ועשית את החוקים האלה". (במדבר כח כו)
תספר לך - משמעות ספירה הוא במחשבה, אלא מדכתיב עוד פעם "תחל לספור" למדנו ספירה בפה. (דברים טז י)
כמעשה ארץ מצרים וגו'... והוא תיקון המדות כענין דרך ארץ קדמה לתורה, פרישות מקנאה תאוה וכבוד, ועל זה ניתקן ימי הספירה תיקון המדות להיות ראוים אחר כך לקבל התורה... (אחרי תרמ"ב)
ימי הספירה מסייעין לאדם, שבאותן הימים נהפכו אבותינו משעיבוד חומר ולבנים עד להיות מוכנים לקבל התורה, ממילא גם עתה הזמן מסייע. (ויקרא אמור תרל"ג)
במדרש אמרות ה' אמרות טהורות... וכן ענין הספירה לתקן ולגלות הנקודה פנימיות שיש בלב איש ישראל להוציא מכח אל הפועל להיות מוכן לקבל הארה חדשה, ודבר זה נוהג לעולם, אך הימים אלו מסוגלים לזה ביותר לאשר אבותינו הקדושים תיקנו עצמם בימים אלו מיציאת מצרים עד קבלת התורה, עד שהיו מוכנים לשמע דברי אלקים חיים מתוך האש, לכן נשאר זה בימים הללו. (שם תרל"ו)
ימי הספירה נזכרים בתוך המועדות שהמה ימים טובים כמו חול המועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם מיציאת מצרים עד קבלת התורה, וכתיב תמימות תהיינה, ובמדרש אימתי הן תמימות כשעושין רצונו של מקום... לכן הם בכלל מועדי ה', והרי נקראו בפסוק שבע שבתות, מכלל שכל הימים אלו יש להם בחינת שבתות בצד מה. והימים הללו מסייעין טהרה כמו שכתוב בא לטהר מסייעין אותו, ואחר יציאת מצרים שנעשין כקטן שנולד ויצאנו מידי סט"א יש לנו לבקש טהרה, לכן הכין לנו הש"י אלה הימים, דכתיב וספרתם לכם, שהיא מתנה לטובתינו שנוכל לבא לטהרה. וכל השנה תלויה באלה הימים, כמו שגידול כל התבואות בימים אלו כן חיות האדם מתגלה עתה, כי הכל רק רמז אל הנהגה הפנימיות. (שם תרמ"ב)
במצות ספירת העומר כבר כתבנו במקום אחר שעל אלה הימים נאמר יודע ה' ימי תמימים, דרשו חז"ל כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, וכמו שכתוב במדרש, אימתי הם תמימים כשעושין רצונו של מקום, כי התמימות היא הדביקות בהשורש שזה עיקר מצות העומר לתת הראשית להקב"ה, ונמשך ברכה ודביקות להשורש על ידי הפרשת הראשית עד סופו. וכמו כן בזמן הזה שהוא עיקר גידול התבואות ואילנות, לכן צריכין להתדבק בהשי"ת בימים אלו, והם הכנה על כל השנה. וכמו כן בדורות, בימים אלו אחר יציאת מצרים שנמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר, כדכתיב זכרתי לך חסד נעוריך, ובודאי מזה נשאר זכירה בשמים לדורות, ממילא יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו ית' בימים אלו, לכן כתיב וספרתם לכם, כי הזמן מוכשר עתה לכך... כמו כן כפי הבירור וחיפוש ותשוקה אליו ית' בימי הספירה בכללות ישראל וכמו כן בפרט כך זוכין אחר כך בשבועות לקבל הארה חדשה מקבלת התורה. (שם תרמ"ד)
בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל... וכן הוא הענין בימי הספירה כי בפסח יורד קדושה בכלל, ואחר כך בימים אלו כתיב וספרתם לכם, לעצמכם, הוא כח האדם, ואחר כך בשבועות מתחברין ב' הכחות, וזה רמז תנופת שתי הלחם, וזה שאמר "ויהי נועם ה'" הוא כח הבא מלמעלה, אחר כך "ומעשה ידינו כוננה עלינו" הוא כח האדם. אחר כך "ומעשה ידינו כוננהו" הוא התחברות ב' הכחות כנ"ל. (שם תרנ"ב)
במדרש מות וחיים ביד לשון... וכמו כן ימי הספירה לבטל כל המידות אליו ית' זוכין אחר כך לתורה. (בהר תר"מ)
בפסוק כי לי בני ישראל עבדים... וכן דבר זה נוהג בכל שנה, הג' מועדות, בניסן יוצאין לחירות ומקבלים עול מלכותו ית' כל ימי הספירה בחינת עבדים עושי דברו, שכמו שכתבנו לעיל, עד שמתקיים ז' שבתות תמימות שהיא השבועה שמושבעין ועומדין מהר סיני, אז זוכין בשבועות לקבל התורה בחינת בנים לחפשא בגינזין דמלכא... (שם תרמ"א)
בפסוק כי לי בני ישראל עבדים... וזהו הטהרה בימי הספירה להיות העבודה לשמו ית' בלי תערובת פסולת, ואחר כך זוכין בחג השבועות לבחינת בנים בחינת זכור... (שם תרס"א)
בליל יום טוב זה יורד טהרה לבני ישראל... והכנה זו היתה כל ימי הספירה, אכן בימי הספירה הוא לברר הפרשת מ"ט פנים טהור בין מ"ט פנים טמא. אמנם בשבועות הוא שער הנ' ושם הכל טהור, כי לא יש רק מ"ט פנים טמא וטהור... אבל קודם התפשטותן למ"ט פנים שם הכל אחדות אחד... (שבועות תרל"ט)
בענין מה שנקרא חג השבועות עצרת בדברי חכמים... אמו"ז ז"ל כי ימי ספירת העומר הוא על שם קיבוץ כללות בני ישראל, וזה היה מתקיים בהקרבת העומר, וכשהיו בני ישראל בשלימות הראוי, אבל עתה שאנו במדרגה פחותה צריכין על כל פנים לקבל זה ההתכללות על ידי התורה... (שם תרנ"ב)
איתא בזוהר הקדש דבעי לנטרא דכיא דמטי עליה בההיא ליליא, דאיתא הבא לטהר מסייעין אותו, ובימי הספירה מבקשין בני ישראל הטהרה, ומ"ט ימי טהרה הוא בכח התחתונים בכח ספירתם, וספרתם לכם, וטהרת ליל החג מלמעלה מה שאין בכח האדם, וטהרה היא הכנה לקבלת התורה... (שם תרס"ג)
...דכד הוינא טליא שאלתי את כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה למה בספירת העומר מתחילין בחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, הלא לעולם מעלין בקודש, והשיב לי שלדחות הפסולת יותר נקל מדבר שהוא במעלה יותר, וכאשר זוכין בזה שוב ביכולת לתקן גם את שלמטה הימנו... (שמות בא תרע"ה)
והנה בעומר כתוב שבע שבתות תמימות תהיינה, ובמדרש רבה, אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, וספרים הקדושים כתבו, שהספירה מגביהה את הנפש הבהמית של האדם, ובאמת להגביה את הנפש הבהמית אין דרך רק על ידי תמימות, ולפי זה תמימות קאי על השבועות וגם על האדם, וזוהי כונת המדרש רבה (שם) אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב, ונתתי לך ולזרעך אחריך, על מנת ואתה את בריתי תשמור, ואיזה זה מצות העומר. דעל ידי מצות העומר נעשה תמים כמו במילה דכתיב תמים... (ויקרא אמור תע"ר)
ובזה יש לפרש מאמר הכתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת" וגו', שהכונה יום טוב הראשון של פסח, ולמה קראו הכתוב בכאן שבת? אך הנה אנו אומרים בספירה כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם, ורש"י פירש זוהמא תגבורת היצר, והיינו שישתנה בצד מה טבע הלב שלא יתאוה כל כך לדברים שאינם ראויים. וזה ענין ימי הספירה הכנה לחג השבועות, שבשעה שעמדו אבותינו על הר סיני פסקו זוהמתן, וכמו כן נתעורר מענין זה בכל שנה ושנה כשהגיע הזמן הנודע, וצריכין כל ישראל להיות כאיש אחד חברים, ומכל שכן האדם עצמו שיהיו הגוף והנפש לאחדים וכנ"ל. ומאין באין לפתוח פתח לבא להזדכך? כי כל עוד שהזוהמא שולטת כמעט שאין בכח האדם להתעורר מעצמו, אך יום טוב א' של פסח זמן יציאתנו ממצרים, ובזוהר הקדש דיציאת מצרים היתה משער החמשים, היינו שאז האיר אור גדול משער החמשים, הוא עולם החירות, ויצא ישראל לחירות בגוף ובנפש, וכל מי שזוכה לבא לשער הזה בקדושה שוב אין לו ירידה ולא שינוי לעולם והוא יוצא מתוך ההפכה, ומצד זה נקרא יום טוב אף של פסח שבת, ומצד זה יכולין בני ישראל לפרוק מעצמם בצד מה עול הזוהמא, ולהתחיל לספור יום אחר יום עד לזכות שישתנה טבעם לטוב כנ"ל, ומטעם זה קראו הכתוב כאן שבת, להורות על מהותו ופעולתו שהיא כעין שבת. (שם תרע"א)
איתא בספרים שעיקר הספירה הוא עד ל"ג בעומר. ונראה ליתן טעם, דהנה ידוע דספירת העומר היא לזכך הנפש הבהמית, היינו טבע האדם ומדותיו, להיות נמשך אחר השי"ת אף בעת וזמן שאין השכל בהיר ומאיר, ועל כן התחלת הספירה היא ממחרת השבת, ולא ביום טוב א' של פסח, כי אז באין כל האורות העליונים, וממילא כל הרצונות והמדות בטלין להשי"ת, ורק אחר עבור יום טוב הראשון והאורות הגדולים שהיו מאירין הסתלקו ושבו לקטנות הדעת, כנודע, על כן רק אז זמן הספירה, לקיים (מיכה ז') "כי אשב בחושך ה' אור לי", היינו להיות נמשך אחר השי"ת בעודו בקטנות השכל והדעת...
והנה כמו ששלש משמרות הוי הלילה, ובאשמורה השלישית מתנוצץ אור החוזר מאור היום, כן ברוחניות בשליש האחרון של ימי הספירה, שהם בכינוי ימי חושך ולילה, מתחיל לתהנוצץ אור החוזר מחג השבועות, והוא מל"ג בעומר ואילך, ועל כן שוב איננו נקרא כל כך ימי חושך ולילה שיהיה כל כך בקטנות, ועל כן עיקר הספירה היא רק עד ל"ג בעומר... (שם)
יש להתבונן במה שאמרו ז"ל (יבמות ס"ב) כ"ד אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא, וכולם מתו מפסח ועד עצרת מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. ואמרו ז"ל (טור וב"י או"ח תצ"ג) בל"ג בעומר פסקו למות. איך הצדיקים הללו שהיה לבם ברשותם להטות לכל אשר יחפצו, מדוע לא נהגו כבוד זה לזה, והעונש היה בזמן הזה דוקא?
ונראה דהנה ענין נהיגת כבוד זה בזה כבר אמרנו שהיא מצד שרואה בחברו מעלה שאין בו, על כן נוהג כבוד בו שהרי בפרט זה הוא גבוה ממנו, וכן זה בזה, שלא יתכן שלא יהיה אחד גבוה מחברו בפרט אחד. והנה באדם פרטי אף שיש בו אברים חלוקים במעלה, מכל מקום אין שייך לומר שאבר זה יחלוק כבוד לזה, שהרי הכל אחד, ואם כן לכאורה חברים שהם כאיש אחד בלב אחד ממש, יש מקום לומר שלא שייכת חלוקת כבוד זה לזה, שהרי כולם כאיש אחד ממש. ונראה שזה היה טעם תלמידי ר' עקיבא. אבל באמת אינו כן, שהרי כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו, ואינו דומה לאדם אחר, ואף שנרצים מצד הכלל מכל מקום נרצים גם כן מצד הפרט, ונידון כל אחד ואחד בנקודת לבבו לבד...
והנה סדר החדשים ניסן אייר סיון, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שניסן מזלו טלה שאין להם אלא קול אחד, אז הוא זמן הריצוי מצד כלל ישראל, אייר מזלו שור הוא זמן ריצוי כל פרט ופרט לעצמו, וסיון מזלו תאומים אז הוא זמן ריצוי משני הפנים יחדיו, מצד הכלל ומצד הפרט... ויש לומר דהיינו מה שרוב ימי הספירה הם בחודש אייר, כידוע מענין הספירה שהוא זמן בירור לכל אחד ואחד בפני עצמו, כמו שאמרו ז"ל (מנחות ס"ה) וספרתם לכם, שתהא ספירה לכל אחד ואחד, וכל אחד אינו יוצא בספירת חבירו, ועם כל זה יש מענין הספירה התכללות כל הכלל כולו, זה יש לו מדה טובה זו ביותר, וזה את זו. ויש לומר שרמז יש לזה הענין שמצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, יומי הוא הכנה לריצוי הפרט ושבועי לריצוי הכלל. וכל זה הוא הכנה לחג השבועות שהריצוי הוא בשניהם יחד. ועל כן הקדושים הללו תלמידי ר' עקיבא שהיה להם לדייק מענין חודש אייר והספירה היפוך סברתם ולא דייקו על כן נענשו... (שם תרע"ב)
וממוצא הדבר, שאף אדם שאינו מרגיש בתועלת הספירה וטהרתה יש לו להאמין באמונת אומן ששורש נשמתו נטהר בהכרח, מאחר שאנשי כנסת הגדולה סדרו לנו בתפילה זמן מתן תורתנו, שאין לו משמעות אלא הטהרה כנ"ל, ההכרח לומר שהספירה עשתה את שלה על כל פנים, אלא שלזה מעט ולזה הרבה, ולזה בשורש נשמתו לבד, ולזה אף בנפש, וזה נותן חיזוק גדול ביד איש להתחיל מחדש לגמרי... ואפשר עוד כי טהרת שורש נשמתו היא לפי ערך קבלתו על להבא, כאמרם ז"ל (ויק"ר כ"ח) אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ובאשר שורש נשמתו הוא למעלה מהזמן, נחשב תיכף בספירה כאילו אז היתה הקבלה מחדש באשר הכל נצמח מכח הספירה, ושוב הספירה מטהרתו... (במדבר שבועות תרע"ב)
ויש לומר שזהו ענין הספירה וחג השבועות, שספירה צריך שתהא ספירה לכל אחד ואחד, ויש כמה פוסקים דלא אמרינן בה שומע כעונה, כי כל אחד ואחד יודע את נגעי לבבו וצריך כל אחד לפשט את העקמומית שבלבו, ואין עקמומיתו של זה דומה לשל זה, והוא כעין תפלה בלחש... ואחר כך זוכין לשבועות מתן תורה שהיה בקולי קולות ולא מראש בסתר דברתי, וכל העולם היו שומעים קולות ופחדו, וזה כעין תפלת ציבור שבקול... (שם תרע"ג)
והנה ישראל כשיצאו ממצרים לקבל את התורה שהיא עץ החיים הוצרכו לספירת יומי דכיותא, כבזוהר הקדש, היינו כי ענין הספירה הוא התכללות המדות, וזהו היפוך בעל שינוי, כי בעל שינוי בהשתנות עליו הגלגל מעט תשתנה מהותו, וכן זה שהוא מקושר בחסד, וכששולט בחינת הדין יעדר הקישור, וכן להיפוך, וענין ספירה הוא לבחון ולהרגיל את טבע האדם בכל שינויי המדות, וכל מדה תהיה כלולה מחברתה, ועל כן בכחו להחזיק מעמד בכל שינויי הגלגל... (שם)
יש לדקדק... וזהו ענין הספירה, שאיתא בספרים שהיא לזכך את המדות, ואינו מובן איך יספיק זמן של מ"ט ימים לתקן את כל המדות והלואי יספיקו לזה כל ימי חלדו. אך הוא הדבר שזמן הספירה איננו נדרש שבהן יזדככו המדות בעצם שיעתקו מטבען ויקנו טבע אחר על צד הטוב, אלא שיקנה האדם מדת הביטול לדעת השי"ת ולתורתו, וזהו ענין חג השבועות... (שם תרע"ז)
ענין הספירה שתלה הכתוב בפרשת אמור במחרת השבת, "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' עד ממחרת השבת השביעית" וגו'. ומפי השמועה וקבלת רז"ל (מנחות ס"ה ב') ידענו דשבת קמא רוצה לומר יום טוב, וצריך טעם למה קרייה כאן שבת ונתן מקום לצדוקים לטעות. וכל שכן דקשה אשבת תנינא דצריך לומר דפירושו שבוע... אבל הכתוב גילה בזה סוד הספירה שהוא כספירת נקיים דאשה כמ"ש בזוהר וברע"מ פרשת אמור צ"ז ב'', ובפסח פסקה הטומאה, עיין שם, ועל כן צריך לומר ממחרת הפסח כז' נקיים דאשה דצריך הפסק טהרה ביום הקודם. וידוע קדושת שבת הוא קבוע וקיימא מה שהשי"ת מקדשו ואין תלוי בהשתדלות אדם כלל, ויום טוב דהוא מה דישראל מקדשי היינו בהתחלת האתערותא דלתתא בפתיחה כחודה של מחט, אבל מכל מקום גם הוא עיקר קדושתו מה שאחר שהאדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה, ועל כן נקרא גם כן שבת על שם השביתה וביטול ההשתדלות בפעולת אדם, רק מה שהשי"ת מקדשו. והספירה היא השתדלות אדם הסופר, אלא שכל השתדלותו רק בספירה לבד, וכמו באשה גוף הנקיות הוא מעצמו ומן השמים שנפסק נידתה וזוב טומאתה, והיא צריכה רק לספור הימים הנקיים ולשום לב לדעת זה שכל יום הוא נקי בבדיקה וידיעה ברורה, וכך ספירת עומר מונין מיום הבאת העומר ראשית הקציר, שהוא ראשית השתדלות האדם לקיום חיותו, מביא הראשית להשי"ת דהכל ממנו. וזהו כל פסיקת הטומאה מהאדם שהם הסטרא דמסאבו המשכיחים האדם מידיעת והכרת השי"ת, ומיד שמכיר שהכל מהשי"ת הוא יוצא מרשות הסטרא דמסאבו שהיא רשות החיצוני, שהוא חוץ ומובדל מהדביקות בקדושתו ית', וכשמכיר רבונו הרי נכנס לרשות רבונו. ובפסח שהיה התגלות האורות נתבטלו אצלם כל כחות האנושי לגמרי, ועל כן הוא יום טוב ויום השביתה. ולמחרתו שנעלם התגלות זה והתחילו בהשתדלות אדם דימי המעשה שאחר השבת ויום טוב הביאו העומר להכיר דגם כל ההשתדלות הוא מהשי"ת. וזהו המשכת הקדושה דשביתת יום טוב שהוא מסירת הכל להשי"ת גם בימי המעשה דפעולת אדם. וזהו כל ימי הספירה שממחרת השבת שהוא המשכת קדושת אותו שבת דפסח, היינו הקדושה שבו מצד מה שהוא שבת גם כן בקדושה שלמעלה דקבוע וקיימא לתוך כחות פעולות אדם שהם ז' כחות כל אחת כלול מז' כידוע שהם נגד ז' ימי הבנין, דו' ימים הם ימי המעשה ממש, וגוף הבנין ויום הז' הוא השלמת הבנין שבו שבת וינפש כדרך השובת ממלאכתו ומושך נפשו אליו רוחו ונשמתו היא הנשימה אחר השלמת הפעולה ונפשו נוחה ממנה וזהו השלמתה, ונמצא השביתה הוא הכח האחרון של כחות הפעולה הבא בהשלמתה...
...והספירה היא מה שאדם מוסר כל כחותיו להשי"ת ומכיר שכאשר השי"ת רוצה שיהיו נקיים ומבוררים לשם שמים הם נקיים,וכל כחו הוא רק מה שהוא משים אל לב לדעת ולהכיר זה שכל כחותיו צריכים להיות נקיים וטהורים מכל פסולת מחשבה ורצון שלא לשם שמים, ובזה מקדש גם כל ימי החול שלו להיות על טהרת הקודש ומעין קדושת השבת... ועל ידי התעוררות השתדלות שלהם זוכים שנעשה מקדושה שלהם קדושה דקביעא וקיימא, וכך כל ענין הספירה לעשות מכל פעולת והשתדלות אדם קדושה דקביעא, והשלמת זה הוא ביום האחרון שבו נשלמה הספירה, וצריך שיהיה תמימות שיוכל להגיע אחר כך ליום השבועות, דתקריבו מנחה חדשה שבו היא ההתחדשות, דאין כל חדש תחת השמש, וכל דבר כשמתיישן אין חשוב עוד שכבר הורגל בו, אבל דברי תורה צריכים להיות כל יום כחדשים וחביבים כל שעה כשעה ראשונה, דרק תחת השמש אין חדש אבל למעלה מהשמש שהוא התורה יש, דבכל רגע יכול להשיג התחדשות מה שלא נודע ונתגלה עדיין בעולם כלל, וזהו על ידי ספירה הקודמת כאשה שמתחדשת לבעלה, דגם כן אז"ל (נדה ל"א ב') כדי שתהיה חביבה עליו... וזהו ההתגלות מתן תורה דשבועות שנקרא חג שבועות בקרא על שם ספירת השבועות הקודמות שעל ידי ההעלם הקודם והספירה שהוא החשק וההשתוקקות להגיע לאור הגילוי שזהו ספירת הימים עד אותו יום שמשתוקק אליו ושמח כל רגע ורגע שמתקרב אליו, ועל כן סופר הימים כדרך אדם המתגעגע על איזה דבר שנקבע לו זמן... ועל ידי אות ההשתוקקות אחר כך כשנתמלא תשוקתו הוא מוצא בו טעם חדש הבא מרוב החביבות. ועל כן הקרבת המנחה חדשה הוא בשבועותיכם, שבספירת השבועות הקודמות הוא הגורם למנחה חדשה זו שזוכין לה ישראל המונין ללבנה, שעתידין להתחדש כמותה... שכבר קידש השבועות הקודמות בספירתו שיהיו כל כחותיו קודש לה', על ידי זה זוכה לקבלת תורה מחדש בכל שנה באותו יום.
ועל כן הספירה עד ממחרת השבת השביעית נ' יום, והרא"ש סוף פסחים ובתוספות מנחות ס"ה ב' נדחקו בזה, אבל חשיב גם יום הנ' מכלל הספירה, אף על פי שאין סופרין אותו מה שעושין אותו יום טוב הוא ספירתו, כי עדיין צריך גם אז ספירה שהוא התעלות מאתערותא דלתתא הקודמת דיום טוב ישראל הוא דמקדשי לה. ואף על גב דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה (שבת פ"ו ב'), כי התורה מן השמים קביעא וקיימא קודם שנברא העולם דוגמת השבת, אבל מכל מקום היה צריך לזה הכנת אתערותא דלתתא וקידוש העם מקודם על ידי משה רע"ה... (חלק ה מחשבות חרוץ י עמוד פ)
...וההשפעה יורדת בפרט בכל שבוע על ידי האכילות דשבת שהם זכר למן, כמשאז"ל כי בהם יש טעם מן, וזהו הקדושה דקביעא וקיימא מצד השי"ת, ובכלל לכל השנה על ידי ישראל דמקדשי בהשתדלותם הוא בפסח, וזהו נגד אברהם איש החסד שהאכיל לעוברים ושבים ופירנס לכל באי עולם.
ואז מתחילים ספירת העומר שהוא לזכך קדושת היסוד דרגא דיוסף המשביר בר וכילכל ופרנס לאחיו ולכל העולם כולו... וזכה הוא להיות הצנור המשפיע מזוני לכל באי עולם והעומר הוא של שעורים שהוא מאכל בהמה, ודוגמת מנחת סוטה שלפי שעשתה מעשה בהמה קרבנה וכו' (סוטה ט"ו ב'), שמקרבת נפש בהמיותה להשי"ת. וזנות וכל קלקול הברית הוא מעשה בהמה, והתיקון הוא בקרבן עומר שמקריב כל כחות הבהמיות שלו גם כן להשי"ת, ואז מתחילין לספור הימים לזמן מתן תורה שבו נעשים חרות מיצר הרע וממלאך המות, ולא כתיב בו חטאת כי אין שם עוד חטא כלל, ומצרף גם מעשה הבהמיות שלו במ"ט ימי הספירה להיות מזוקק שבעתים ונזדכך קדושת היסוד ברית קודש, ואז זוכה על ידי קדושת חג השבועות לשפע בני... (שם עמוד קיא)
...דהאור תורה נקבע בקנין בלב אחר ספירת הימים שממחרת השבת דפסח, וזהו דקרי ליה במקום זה שבת, כידוע דשבת הוא קדושה דקבוע וקיימא שהשי"ת קידשו בבריאת עולם מיד בלא השתדלות אדם כלל, מה שאינו כן יום טוב דישראל מקדשי, דהוא על הנסים דזכו להם ישראל בהשתדלותם. ואף פסח בכלל כל היום טוב דיציאת מצרים זכו לה ישראל על ידי שזעקו לה' ושמע צעקתם. אבל מכל מקום תוקף התגלות האור שהיו בו שהגיעו כנסת ישראל מיד מתוך תוקף הקטנות שהיו שם בעבודתם בחומר ולבנים ושאר מיני שיקוע שאז"ל (ויק"ר כ"ג) הללו עובדי ע"ז ושהיו במ"ט שערי טומאה לתוקף הגדלות דגלוי שכינה בלב כל אחד ואחד, זה לא היה מצד השתדלותם רק השי"ת באהבתו ובחמלתו פסח ודלג על סדר המדריגות הראוי לאדם המגיע בהשתדלות. ומנין ימי הספירה היה להתגלות האור הגדול שיש בפסח שלא מצד השתדלות והוא הנקרא שבת, ומונין שבע שבתות, היינו בכל ז' ימים יש גם כן שבת, דאחר כל ההשתדלות מה שנקבע בלב להיות כן אינו אלא מהשי"ת. ועל זה היה במתן תורה כפיית ההר כגיגית לומר שהוא בעל כרחם ושלא מרצונם השי"ת קובע בהם קדושה זו. ומכל מקום צריך ההשתדלות בימי הספירה קודם... אבל אחר כל היגיעה אינו אלא במציאה, כי בכל עמל אדם ויגיעתו אי אפשר לו להגיע לשום דבר של קדושה שיהיה נקבע בלב, ועיקר הדבר מציאה אלא שאינו בא אלא אחר היגיעה... (שם עמוד קצב)
ועל זה זה צריך להיות בימי הספירה גם כן ז' שבתות בכל מדה מז' מדות שבת הקובעת הקדושה בלב לקדשו הרבה מלמעלה על ידי קדושתו מעט מלמטה, ועל ידי אותן השבתות ומהן הוא שנבנה אחר כך קומת השבת קדושת שבת העליונה ביום הנ'... (שם עמוד קצה וראה שם עוד)
ואיתא בספר יצירה המליך אות ו' בהרהור דאיתא בכתבי האר"י הקדש דימי הספירה תיקון לפגם הברית, וכתב רמז על זה עמ"ר בגימטריא קר"י, והיינו דעיקר הגליות לתקן פגם זה שהוא שורש הקלקול של הנחש להרגיש הנאת עצמו, ועל זה היה גלות מצרים שהוא ערות הארץ... וזה עיקר העסק בחודש זה לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו שהוא שורש קלקול הנחש, שהכניס באדם להרגיש הנאות, וכשמתקנין זאת בחודש זה על ידי זה נוכל לזכות למתן תורה בסיון. (פרי צדיק ר"ח אייר ג)
וכן בגאולת מצרים שענינה היה היציאה מרשות אחרת לרשותו של הקב"ה הוצרכו בעלייתם לקדושה העליונה של מעמד הר סיני לספירת שבע פעמים שבעה, כדי לעיין ולהתבונן בכל יום ויום שמא חדרה שוב הטומאה בעד איזה סדק שבלב. וזה מרומז באמרם ז"ל "וספרה לה - לעצמה", וההלכה שלמדו מזה ידועה, שהיא נאמנת על עצמה. וטעם הדין בשורשו הוא משום שהבדיקה צריכה להיות בתוך עצמה, בפנימיותה. וכן מצינו בספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת"... אבל ברור שהתורה מרמזת בזה לתוכן הענין, ומלת "שבת" מרמזת על השבתת הטומאה, כמו שעל הזבה להיות בטוחה בכל יום שהושבתה ממנה הטומאה טרם תתחיל לספור הלאה. (חלק ב עמוד כד)
והנה תלמידי ר' עקיבא עם כל גדלותם, לא נהגו כבוד זה בזה כראוי, ועל ידי זה נתפרדו זה מזה, וממילא לא נתנו להשפעת רבי עקיבא רבם לבא אל תכליתה, וכשהגיעו ימי הספירה, שבהם מתנוצצים האורות של ההכנה למתן תורה נסתכנו ומתו, כי מי שרואה אור הקדושה מתנוצץ ואינו מתאמץ לזכות בו ולהתעלות על ידו אלא דוחה ונשאר בקטנותו, בודאי זה קטרוג גדול המביא את האדם לידי סכנה. (חלק ד עמוד קכד)