עטוש

תלמוד בבלי:

המתעטש בתפלתו סימן רע לו, ויש אומרים ניכר שהוא מכוער... אלא מתעטש אמתעטש קשיא, כאן מלמעלה כאן מלמטה, דאמר רב זירא הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא ותקילא לי כי כולי תלמודאי, המתעטש בתפלתו סימן יפה לו, כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה. (ברכות כד ב)

פרקי דרבי אליעזר:

מופת רביעי מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה אלא אם היה בדרך או בשוק היה עוטש והיה נשמתו יוצאה מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו בקש רחמים על זאת, ואמר לפניו, רבון כל העולמים אל תקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני ובני ביתי, ונעתר לו, שנאמר ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, ושמעו הדברים כל עמי הארץ ותמהו שלא היה כמותו מיום שנבראו שמים וארץ, לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו חיים, שנהפך המות הזה לאור, שנאמר (איוב מ"א) עטישותיו תהל אור. (פרק נב)

ילקוט שמעוני:

ועד ימי יעקב היה אדם עוטש ומת. תדע לך שכן הוא אדם שעוטש אומרים לו חיים טובים, מכלל שהיתה לו מיתה... (תהלים קטז, תתעד)

מצודת דוד:

עטישותיו - הבל פיו חם כאילו מלא אש וכאילו יבריק ויאיר בהתעטשו. (איוב מא י)

של"ה:

עוד בכלל הזה יש ענין פרטי שמחויב אדם להלל לה' על עטישותיו, והוזכר זה בפרקי ר' אליעזר... ושמעתי כמה שאומרים בעיטושם לישועתך קויתי ה', ויפה הוא, והכוונה בזה ההילול לה', כשם שהושעתני עתה כך אני מקוה לישועתך, כעין ברכת הגומל... (שער האותיות אות ה)