עמון

(ראה גם: לוט, מואב)

 

והצעירה גם היא ילדה בן ותקרא שמו בן עמי, הוא אבי בני עמון עד היום. (בראשית יט לח)

וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם, כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט נתתיה ירושה. ארץ רפאים תחשב אף היא, רפאים ישבו בה לפנים והעמונים יקראו להם זמזומים. עם גדול ורב ורם כענקים, וישמידם ה' מפניהם ויירשום וישבו תחתם עד היום הזה. (דברים ב יט)

רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, כל יד נחל יבוק וערי ההר וכל אשר צוה ה' אלקינו. (שם שם לז)

לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך... לא תדרוש שלומם טובתם, כל ימיך לעולם. (שם כג ד)

ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון... ויעברו בני עמון את הירדן להלחם גם ביהודה ובבנימין ובבית אפרים, ותצר לישראל מאד. (שופטים י ז)

וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר, מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי. ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק ועד הירדן, ועתה השיבה אתהן בשלום... בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון שלש מאות שנה, ומדוע לא הצלתם בעת ההיא... ויעבר יפתח אל בני עמון להלחם בם ויתנם ה' בידו. ויכם מערוער ועד בואך מנית עשרים עיר ועד אבל כרמים מכה גדולה מאד, ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל. (שם יא יב והלאה)

ויעל נחש העמוני ויחן על יביש גלעד, ויאמרו כל אנשי יביש אל נחש כרת לנו ברית ונעבדך. ויאמר אליהם נחש העמוני בזאת אכרות לכם בנקור לכם כל עין ימין, ושמתיה חרפה על כל ישראל... ויהי ממחרת וישם שאול את העם שלשה ראשים ויבאו בתוך המחנה באשמורת הבקר ויכו את עמון עד חום היום, והיה הנשארים ויפוצו ולא נשארו בם שנים יחד. (שמואל א יא א והלאה)

ויהי אחרי כן וימת מלך בני עמון, וימלוך חנון בנו תחתיו. ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח דוד לנחמו ביד עבדיו אל אביו, ויבאו עבדי דוד ארץ בני עמון. ויאמרו שרי בני עמון אל חנון אדוניהם המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים, הלוא בעבור חקור את העיר ולרגלה ולהפכה שלח דוד את עבדיו אליך. ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם, וישלחם... ויראו בני עמון כי נבאשו בדוד, וישלחו בני עמון וישכרו את ארם בית רחוב ואת ארם צובא עשרים אלף רגלי ואת מלך מעכה אלף איש ואיש טוב שנים עשר אלף איש. וישמע דוד וישלח את יואב ואת כל הצבא הגבורים... ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה בארם וינוסו מפניו. ובני עמון ראו כי נס ארם וינוסו מפני אבישי ויבואו העיר, וישב יואב מעל בני עמון ויבא ירושלים. (שמואל ב י א והלאה)

ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלאכים וישלח דוד את יואב ואת עבדיו עמו ואת כל ישראל וישחיתו את בני עמון ויצורו על רבה, ודוד יושב בירושלים. (שם יא א)

ויאסף דוד את כל העם וילך רבתה, וילחם בה וילכדה. ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד, ושלל העיר הוציא הרבה מאד. ואת העם אשר בה הוציא וישם במגרה ובחריצי הברזל ומגזרות הברזל והעביר אותם במלבן, וכן יעשה לכל ערי בני עמון, וישב דוד וכל העם ירושלים. (שם יב כט)

לבני עמון כה אמר ה' הבנים אין לישראל אם יורש אין לו, מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב. לכן הנה ימים באים נאם ה' והשמעתי אל רבת בני עמון תרועת מלחמה והיתה לתל שממה ובנותיה באש תצתנה, וירש ישראל את יורשיו אמר ה'... ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה'. (ירמיה מט א)

ואמרת לבני עמון שמעו דבר א-דני אלקים, כה אמר א-דני אלקים יען אמרך האח אל מקדשי כי נחל ואל אדמת ישראל כי נשמה ואל בית יהודה כי הלכו בגולה. לכן הנני נותנך לבני קדם למורשה וישבו טירותיהם בך ונתנו בך משכניהם המה יאכלו פריך והמה ישתו חלבך. ונתתי את רבה לנוה גמלים ואת בני עמון למרבץ צאן, וידעתם כי אני ה'. (יחזקאל כה ב)

כה אמר ה' על שלשה פשעי בני עמון ועל ארבעה לא אשיבנו, על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם. והצתי אש בחומת רבה ואכלה ארמנותיה, בתרועה ביום מלחמה בסער ביום סופה. והלך מלכם בגולה הוא ושריו יחדו אמר ה'. (עמוס א יג)

ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני עמון ועמהם מהעמונים על יהושפט למלחמה... ויעמדו בני עמון ומואב על יושבי הר שעיר להחרים ולהשמיד וככלותם ביושבי שעיר עזרו איש ברעהו למשחית. ויהודה בא על המצפה למדבר, ויפנו אל ההמון והנם פגרים נופלים ארצה ואין פליטה. (דברי הימים ב כ א והלאה)

זהר:

השקוהו בנותיו יין (שהוא סוד נחש הקדמוני שנכנס בו כנ"ל) והולידו שתי אומות, אחת נקראת עמון ואחת נקראת מואב, אחת בנגלה (שהיא מואב), ואחת במכוסה, (שהיא עמון), המדרגה שלו הוא העבודה זרה, מלכם, שהוא עצה של העלם, מואב מדרגתו הוא פעור, שהוא כולו בנגלה.

כעין זה היו בנותיו, זו אמרה בן עמי, בן יש לי מעמי, לא אמרה ממי הוא, משום זה, שהוא היה בבחינת העלם, וזו אמרה מואב, מאב הוא זה, מאבי הולדתיו, כי המדרגה שלו הוא פעור שהוא בחינת התגלות.

ובשנים אלו (עמון ומואב) נאחז דוד המלך, כי אחר כך באה רות מן מואב, ויצא ממנה דוד המלך, ומן עמון מתעטר דוד המלך באותה העטרה, שהיא עדות לזרעו של דוד, שכתוב ויתן עליו את הנזר ואת העדות, ונזר זה היה מן מלכם, שהוא מדרגת בני עמון, שכתוב ויקח את עטרת מלכם.

מלכום הוא מדרגת בני עמון, שכתוב ותהי על ראש דוד, ומשם היה עדות לבניו לעולם, ובה ניכר מי שהוא מן בניו של דוד הראוי למלוכה, (דהיינו אם היה יכול לישא הכתר על ראשו), ודאי אמרו שהוא מזרע דוד...

ובשתי מדרגות הללו נאחז דוד המלך, והם תקפה של מלכותו להתגבר על כל שאר האומות, שאם לא היה נכלל בצד שלהם לא היה יכול להתגבר עליהם, וכל המדרגות של שאר אומות העולם היו כלולות בדוד, כדי להתגבר ולהתחזק עליהם. (ויקרא שלד)

א"ר אבא מה שכתוב, ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו', וכתוב, וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם וגו', דבר זה (שבבני עמון), הוא כדבר זה, (של מואב), מה ההפרש בין אלו לאלו, הרי נראה ששקולים הם, ולמדנו (כשישראל) היו קרבים לבני מואב, היו ישראל מראים עצמם אליהם בכל כלי מלחמה, כמו שהיו רוצים להתגרות בהם, ואצל בני עמון היו ישראל מתעטפים בעטופיהם, ולא נראו כלי מלחמה כלל, והכתובים מראים שהם שוים זה לזה..

אמר רבי אלעזר ודאי כך הוא, ולמדנו, שזו שהיתה חצופה, ואמרה מואב, שכתוב ותקרא את שמו מואב, נראו ישראל בחוצפה אליהם, אבל הצעירה שאמרה בן עמי, והסתירה דרכיה, גם ישראל היו מסתירים דרכיהם אליהם, שהיו מעטפים עטיפה בטלית, ונראים לפניהם כאחים ממש, וכבר למדנו. (בלק סד)

מכילתא:

אילי מואב - אם תאמר שהם באים לירש את ארצינו והלא כבר נאמר אל תצר את מואב, ואומר וקרבת מול בני עמון, הא מה תלמוד לומר אילי מואב, מפני אנינות הם באים עכשיו לעורר מריבה שבין אבינו לאביהם. (בשלח-שירה פרשה ט)

נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תנאף, אמרו לו כלנו מניאוף, דכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהם, והיאך נקבלה. (יתרו-בחודש פרשה ה)

ספרי:

לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', בזכרים הכתוב מדבר ולא בנקיבות, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, מי דרכו לקדם, אנשים ולא נשים... (כי תצא רמט)

תלמוד בבלי:

דתנן בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, אמר להם מה אני לבא בקהל, אמר לו ר"ג אסור אתה לבא בקהל, א"ל ר' יהושע מותר אתה לבא בקהל. א"ל ר"ג והלא כבר נאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', א"ל ר' יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין, כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כאביר יושבים, וכל דפריש מרובא פריש. אמר לו ר"ג והלא כבר נאמר ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' וכבר שבו, אמר לו ר' יהושע והלא כבר נאמר ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו, מיד התירוהו לבא בקהל. (ברכות כח א)

עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות מיד... מנא הני מילי, א"ר יוחנן דאמר קרא וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר, ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי. ולא ידע ליה, והכתיב ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים, אלא אאבוה קא משאיל, ואביו לא ידע ליה... אמר ליה דואג האדומי עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו, מאי טעמא דקאתי מרות המואביה. אמר ליה אבנר תנינא עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, אמר ליה אלא מעתה ממזר ולא ממזרת... שאני הכא דמפרש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, אישתיק, מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם... הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש, שאל, אמרו ליה עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. אקשי להו דואג כל הני קושייתא אישתיקו, בעי לאכרוזי עליה, מיד ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש, וכתיב יתר הישמעאלי, אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר, כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית... מכל מקום קשיא, הכא תרגמו כל כבודה בת מלך פנימה...

אמר עולא א"ר יוחנן בת גר עמוני כשרה לכהונה, אמר ליה רבא בר עולא לעולא כמאן... (יבמות עו ב, וראה שם עוד)

דרש רבא ואיתימא רבי יצחק מאי דכתיב לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע, לתאוה יבקש נפרד זה לוט, ובכל תושיה יתגלע שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, דתנן עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם... א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה, דאילו בכירה דקריתיה מואב א"ל רחמנא אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא אבל צעורי צערינן, ואילו צעירה דקריתיה בן עמי, אמר ליה אל תצורם ואל תתגר בם, אפילו צעורי לא תצערינן כלל. (נזיר כג ב)

...אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן, אמר לו הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית... (בבא קמא לח א)

אמר עולא עמון ומואב שיבבי בישי דירושלים הוו, כיון דשמעינהו לנביאי דקא מיתנבאי לחורבנא דירושלים שלחו לנבוכדנצר פוק ותא, אמר מסתפינא דלא ליעבדו לי כדעבדו בקמאי, שלחו ליה כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק, ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר ה' איש מלחמה, שלח להו בקריבא הוא ואתי, שלחו ליה הלך בדרך מרחוק, שלח להו אית להו צדיקי דבעו רחמי ומייתו ליה, שלחו ליה צרור הכסף לקח בידו, ואין כסף אלא צדיקים... (סנהדרין צו ב, וראה שם עוד)

כיוצא בדבר אתה אומר, כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב וגו', מאי נפקא מינה, דאמר להו הקב"ה לישראל אל תצר את מואב, אמר הקב"ה ליתי סיחון ליפוק ממואב, וליתו ישראל וליפקו מסיחון, והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון. (חולין ס ב)

תלמוד ירושלמי:

ר' שמעון בן לקיש שאיל לרבי חנינא הקונה בעמון ומואב מהו, אמר ליה אני לא שמעתי מר"ח הגדול אלא מפרשת אשקלון ולחוץ... (שביעית יז א, וראה שם עוד)

...גר עמוני ומואבי ומצרי ועבד וממזר חלל נתין כותי וגוי שבאו על בת ישראל על בת כהן על בת לוי פסולה מן הכהונה... רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאת מותר בבתו מותר באלמנתו וכל שאין את מותר בבתו אין את מותר באלמנתו, ומה ביניהו, רבי יוחנן אמר גר עמוני ומואבי ביניהון... (יבמות מב ב, וראה שם עוד)

...כתיב אשר שכר עליך ואשר יעץ, מי דרכו לשכור האיש ולא האשה, מי דרכו ליעץ האיש ולא האשה... (שם מח ב, וראה שם עוד)

בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית, גזר ר' טרפון מעשה עני וגזר ראב"ע מעשר שני, א"ר ישמעאל, אלעזר בן עזריה עליך ראיה ללמד, שאתה מחמיר, שכל המחמיר עליו ראיה ללמד. א"ל ראב"ע ישמעאל אחי אני לא שניתי מסדר השנים טרפון אחי שינה, ועליו ראיה ללמד. השיב רבי טרפון מצרים חוצה לארץ עמון ומואב חוצה לארץ, מה מצרים מעשר עני בשביעית, אף עמון ומואב מעשר עני בשביעית, השיב ראב"ע בבל חוצה לארץ עמון ומואב חוצה לארץ, מה בבל מעשר שני בשביעית, אף עמון ומואב מעשר שני בשביעית. אמר ר"ט מצרים שהיא קרובה עשאוה מעשר עני, שיהיו עניי ישראל נסמכים עליה בשביעית, אף עמון ומואב שהם קרובים נעשים מעשר עני שיהיו עניי ישראל נסמכים עליהם בשביעית, אמר לו ראב"ע הרי אתה כמהנן ממון ואין אתה אלא כמפסיד נפשות, קובע אתה את השמים מלהוריד טל ומטר, שנאמר היקבע אדם אלקים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה... נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. וכשבא ר' יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר בלוד אמר לו מה חדוש היה לכם בבית המדרש היום, אמר לו נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית, בכה ר' אליעזר ואמר, סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם, צא ואמרו להם אל תחושו למנינכם, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. (ידים ד ג)

מדרש רבה:

ר' סימון בשם ר' אליעזר אמר בה שיטה חורי מי הן שלא עשו חסד עם מי שלא היו צריכין לחסד, עמוני ומואבי עם ישראל, דכתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, וכי צריכין היו להם ישראל, והלא כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היה המן יורד להן והבאר עולה והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותם ועמוד ענן נוסע לפניהם, אלא דרך ארץ הוא הבא מן הדרך מקדימין להם במאכל ובמשתה, מה פרע להן הקב"ה מתוך כך לא יבא עמוני ומואבי... (ויקרא לד ח)

כתיב ויגר מואב, מהו ויגר, כשהיו ישראל נראין לעמונים נראין עטופין לשלום, ולמואבים נראים מזויינין למלחמה, שכן כתוב וקרבת מול בני עמון אל תצורם, כל מין צרה אל תצר להם ואל תתגר בם כל מין גירוי, ולמואב אמר אל תצר ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה אי אתה עושה אבל מה שאתה יכול לחטוף מהן חטוף...

דבר אחר ויגר לשון יראה, שהיו מתיראין, שראו כל נכסי האומות ביד ישראל, שבא סיחון ונטל ארץ מואב, שנאמר והוא נלחם במלך מואב הראשון וגו', ועוג נטל כל ארץ בני עמון, שנאמר כי רק עוג מלך הבשן (הלא היא ברבת בני עמון), באו ישראל ונטלוה משניהם... (במדבר כ ג)

צרור את המדינים, אף על פי שכתבתי כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, לאלו לא תעשו כן, לא תדרוש שלומם וטובתם. את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון ומלחמות וצרות, ואיזה זה דוד, ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש (ש"ב י'), אמר לו הקב"ה אתה תעבור על דברי, אני כתבתי לא תדרוש שלומם וטובתם ואתה עושה עמם גמילות חסדים, אל תהי צדיק הרבה... סוף בא לידי בזיון, ויקח את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם וגו'... (שם כא ו)

רבי יצחק פתח, בושנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה'. אתה מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א') ידו פרש צר על כל מחמדיה, כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה, והיו מחזירין אותם בחוצות ירושלים, ואומרים לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדת ע"א, ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין, הדא הוא דכתיב (יחזקאל כ"ה) יען אמור מואב ושעיר הנה ככל הגוים בית יהודה, באותה שעה נשבע הקב"ה שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר (צפניה ב') לכן חי אני נאם ה' צב-אות אלקי ישראל כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה. (איכה פתיחתא ט)

ידו פרש צר, את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לבית המקדש נכנסו עמונים ומואבים עמהם, והיו הכל רצין לבוז כסף וזהב ועמונים ומואבים רצין לבוז את התורה, כדי לעקור (דברים כ"ג) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'... ארבעה דברים טובים היטיב אברהם ללוט, הדא הוא דכתיב (בראשית י"ג) וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, ואומר וגם ללוט ההולך את אברם וגו', ואומר (שם י"ד) וישב את כל הרכוש וגו', ואומר (שם י"ט) ויהי בשחת אלקים את ערי הככר וגו', וכך היו צריכין לפרוע להם טובות, אלא שעשו להם רעות, הדא הוא דכתיב (במדבר כ"ב) וישלח מלאכים אל בלעם, (שופטים ג') ויאסף אליו את בני עמון וגו', (דה"ב כ') ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני עמון ועמהם מהעמונים על יהושפט, ודין ידו פרש צר וגו', וכנגדן נכתבה חטייא שלהם בד' מקומות, (דברים כ"ג) לא יבא עמוני ומואבי וגו', על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו', (מיכה ו') עמי זכר נא מה יעץ בלק וגו', (נחמיה י"ג) כי לא קדמו את בני ישראל בלחם ובמים וישכור עליו את בלעם לקללו. וכנגדן עמדו ד' נביאים וחתמו עליהם גזר דינם, ואלו הן, ישעיה, ירמיה, יחזקאל וצפניה... (שם א מ)

נכנס רבי נחמיה ודריש, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כ"ג), תני שתי אומות גדולות פרשו מלבא בקהל ה', למה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, וכי צריכין היו ישראל באותו שעה, והלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הבאר עולה להם והמן יורד להם והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפין אותם ועמוד ענן נוסע לפניהם, ואת אמר על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. א"ר אלעזר דרך ארץ הוא שהבא מן הדרך מקדמין לו במאכל ומשתה. בא וראה מה פרע להם הקב"ה לאלו שתי אומות, כתיב בתורה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. (שיר ב טז)

מדרש תנחומא:

רבי שמעון אומר מנין אתה אומר שכל המחטיא את חבירו קשה מן ההורגו, שההורגו בעולם הזה יש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ולעולם הבא, שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה, מצרים ואדומים קדמו בחרב... על אלו שקדמו אותן בחרב נאמר (דברים כ"ג) לא תתעב אדומי וגו' לא תתעב מצרי, אבל אלו שקדמו אותן בעבירה להחטיא את ישראל נאמר (שם) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי... (פנחס ג)

ילקוט המכירי:

ר' יוסי אומר כשבא סנחריב לארץ ראו כל העמים סביבות ארץ ישראל מחנה סנחריב וברחו איש ממקומו, שנאמר ואסיר גבולות עמים וגו', נכנסו למדבר ונתערבו עם בני ישמעאל, וכלן היו עשרה עממין, שנאמר אהלי אדום וישמעאלים וגו', גבל ועמון ועמלק, גם אשור נלוה עמם וגו', וכלן עתידין ליפול ביד בן דוד, שנאמר אלקי שיתמו כגלגל. (ישעיה יג)

לקח טוב:

ולא ידע בשכבה ובקומה, נקוד עליו, ללמוד שבשכבה לא ידע אבל בקומה ידע שהרגיש, ולא היה לו ראוי לשתות גם בליל שני, לפיכך הזכרים של עמון ומואב נתרחקו מישראל והנקבות נתקרבו. (בראשית יט לג)

ילקוט ראובני:

עמון לא קדם ישראל בלחם ומים אבל מואב קדם אותו בלחם ובמים. מואבי ולא מואבית, לפי שהנשים באו ומביאים להם בעל כרחם, וההיא שלא קבלה הורגים אותה. (כי תצא)

תרגום יונתן:

לא תדרוש שלומם וטובתם - דאפילו מתגירין סנא נטיר בלבהון עד עלמא. (דברים כג ז)

רש"י:

אילי מואב - והלא לא היה להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים, אלא מפני אנינות שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל. (שמות טו טו)

לא יבא עמוני - לא ישא ישראלית, על דבר - על העצה שיעצו אתכם להחטיאכם. לא תדרוש שלומם - מכלל שנאמר עמך ישב בקרבך, יכול אף זה כן, תלמוד לומר לא תדרוש שלומם. (דברים כג ד והלאה)

כאשר עשה חסד - כשהרג מלך מואב את אביו ואמו (של דוד) נמלט אחד מאחיו אל נחש. המכבד דוד - הלא הם מוזהרים לא תדרוש שלומם וטובתם. (שמואל ב י ב)

אל בני עמון - ששמחו בנפול גורל נבוכדנצר על ירושלים, וחרפו אותי ואת עמי שיד עכו"ם רמה. (יחזקאל כא לג)

רמב"ן:

...ולקח עוד (סיחון) מבני עמון מארנון עד היבוק, כמו שנאמר ביהושע ויתן משה למטה גד את יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער, והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח. (במדבר כא כו)

...והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה (מואב ועמון) שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה, האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב "אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון", והנה הכתוב הזהירם אל תצורם ואל תתגר בם", והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו והמואבים והעמונים", ולא הזכיר עמון שלא קדמו אותם, והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן... (דברים כג ה)

לא תדרוש שלומם וטובתם - ...והנראה אלי כי מלחמת עמון ומואב אסרה הכתוב עלינו לדורות, והכתוב שאמר אל תתגרו בם אינה מצוה אלא לשעה בלבד, אבל היא מצות עשה לדורות, זהו שאמר "כי לבני לוט נתתיה ירושה", והנה ארצם להם לעולם כי היא נחלה שהנחילם ה', אם כן הכתוב שאמר לא תדרוש יצוה אם נלחם עליהם בעיר שכבשו הם מן העמים שלא נקרא להם לשלום, וכן אם יבואו הם להלחם בארצנו מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות להכות יושבי הערים שעשו עמנו הרעה, כמו שעשה יפתח, וכן יעשה דוד בעבור שהם פרצו הגדר תחלה ונלחמו בו, ואז לא נצטרך לקרא בשלומם... וכל זה להזיקם ולצערם, אבל הארץ תשאר למשפחה ההיא שהיא נחלה שהנחילם השם. ובמדרש תלים ועל דרך הפשט טעם לא תדרוש שלומם וטובתם, כלומר אף על פי שהם בני משפחתכם, ואברהם אביכם אהב את אביהם כאח לו יונק שדי אמו, לא תהיו אתם להם כאחים דורשי שלום וטובה, כי הם הפרו ברית אחוה ותהיה מופרת לעולם. והנה השם שמר לבני לוט זכות אביהם שליוה את נביאו בדרך אשר שלח ה', ולכך הנחילם מנחלת אברהם, והעניש את בניו בחטאם שלא ידבקו בישראל. (שם שם ז)

רד"ק:

וישם במגרה - ציוה לשפטם בהם, מגרה משור, מגזרות גרזינים, במלבן - שרפם במקום ששורפים הלבנים. כתיב במלכן - במקום ששורפים את הבנים למלכם שהוא המולך. (שמואל ב יב לא)

לבני קדם - אקרא לבא על עמון, וכפל פרשת עמון שהם גדפו ביותר. (יחזקאל כה י)

חזקוני:

מארנון עד יבוק - ארץ מואב ובני עמון במזרחה של ארץ כנען, וארץ סיחון בין שתיהן, וכמו שלקח סיחון את ארץ מואב מצד דרום מן הירדן עד נחל ארנון, כך לקח מצד צפון את ארץ בני עמון עד יבוק, ועל ידי כך הותרה לישראל... אבל מיבוק ואילך לא כבש כי עז וחזק היה נהר יבוק שהוא גבול עמון. (במדבר כא כד)

לא תדרוש שלומם וטובתם - אם באת להלחם על עירם מורשה ומצווה אתה להשחית כל עץ מאכל שבה, כמו שמצינו באלישע במלכים, "וכל עץ טוב תפילו", ולא כבשאר אומות, שנאמר בהם "וקראת אליה לשלום וגו' לא תשחית את עצה". (דברים כג ז)

משנה תורה:

עמון ומואב אין שולחין להם לשלום, שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך, אמרו חכמים לפי שנאמר, "וקראת אליה לשלום", יכול עמון ומואב כן, תלמוד לומר לא תדרוש שלומם וטובתם, לפי שנאמר "עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו", יכול עמון ומואב כן, תלמוד לומר וטובתם, ואף על פי שאין שואלים בשלומם אם השלימו מעצמם תחלה מקבלין אותן. (מלכים ו ו)

ספר החינוך:

שלא נתחתן עם הזכרים מבני עמון ומואב לעולם, ואפילו אחר שיתגיירו, שנאמר "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' עד עולם". משרשי המצוה מה שמפורש בפרשה, "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' ואשר שכר עליך" וגו'. והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מדת הנבלה והכילות, ועל כן צונו לקבע שנאה עמהם, שהשחיתו והתעיבו עלילה להראות תכלית רשעם ונבלותם שלא יצאו להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עיפי דרך העוברים בגבולם... וידענו בזה (שמצרים לא נתעבו), שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשית הנבלה המכוערת ולא יחוש לגלות דעתו ובשתו נגד עמים רבים, מראה בזה רוע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהיטיב מעשהו, ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקדש המבורך... (כי תצא מצוה תקסא)

בעל הטורים:

וסמך עמוני ומואבי לממזר, שבנות לוט נבעלו מאביהן וילדו ממזרים, והנקבות מותרות מיד, לפי שהן נתכוונו לדבר מצוה. (דברים כג ב)

אלשיך:

ויגלח חצי זקנם - נגד חצי מה שכתוב בתורה "לא יבא עמוני ומואבי". וביזו המילה על (שחתכו בגדיהם) שאין ישראל מקבלים עמונים למול. (ש"ב י ד)

רמ"ע מפאנו:

והנה תלה הכתוב טעם הריחוק לעמון ומואב בשני דברים, האחד שניהם שוים בו "אשר לא קדמו אתכם בלחם", ועל כן הוצרך דוד להסתכן בצאתו מעם יהונתן בלא לחם. והשני למואב לבדו אשר שכר לקללך, לפיכך סבל דוד המע"ה את קללתו של שמעי באהבה. וראיתי מי שכתב בו כשם שאשר שכר טעמא הוי למואב בלבד כך אשר לא קדמו בלחם הוי טעמא לעמון בלבד, דהא כתיב גבי סיחון "אוכל בכסף תשבירני וגו' כאשר עשו לי בני עשו והמואבים". ואפשר לומר כי בגמרא פרק הערל לא השיבו כן לקושייתו של דואג ששאל היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים, וזו שאמרנו תשובה לזה, שהרי המואביות קדמו בלחם, ולמה לא נאמר זה בגמרא, משום דפשטיה דקרא "לא קדמו" משמע אלה ואלה שוים בדבר, מה שאינו כן "אשר שכר". ויש מפרשים כי המואבים שהיו יושבים בער לבדם המה מכרו לישראל מן הבא בידם והיו המה מעוטא דמעוטא של כלל אומת מואב... (מאמר העתים סימן כ)

מהר"ל:

...ונראה לי פירושו, מה שהיתה הצעירה צנועה היה עמון הבא ממנה יותר קרוב אל ישראל, כי מדת ישראל היא הצניעות, והגוים הם כולם פרוצים, מצד ההתיחסות שהיתה להם עם ישראל ציוה הקב"ה שלא להתגרות בהם, ונראה שלא דוקא שלא היה צניעות אלא בצעירה, אלא שזאת האומה כולה יותר צנועים, שאין סברא בשביל אמם יתן להם זה, אלא כיון שאמם היתה יותר צנועה, כל האומה כך... (גור אריה דברים ב ט)

ובאשר תבין ענין זה תדע כי ענין עמון ומואב ראוי לזה מצד שהיה ענין בעמון ומואב שלא היה בשאר העו"ג שהם נולדו מאב שבא על בנותיו, לא כמו שאר בני אדם שיש לכל אחד אשה שהיא חומרית גם כן חלק בבן, ומתוך כך אינו הכל מן האיש, וכאשר בא לוט על בנותיו אשר בנותיו נחשבים טפלים אצל האב, והם גם כן יצאו ממנו, לכך נחשב הכל מן האב, ותולדות אלו הם נוטים אחר הצורה, כי יש אל האיש משפט הצורה ולפיכך נאסרו הזכרים ולא נאסרו הנקבות, כי הזכרים יש להם משפט הצורה, והצורה באומה זאת יוצאת מסדר המציאות כאשר כל האומה הזאת יצאה מן האב שבא על בתו... לכך כל האומה הזאת עמון ומואב נמשכים אחר הצורה, והצורה הזאת יוצאת מסדר המציאות, כי תולדות אלו אינה סדר השי"ת, כאשר בא הכל מן האב אשר נחשב צורה, והוא צורה זרה, ולכך נאסרו הזכרים דוקא ולא הנקיבות... אבל כאשר נטע בריכה זאת בישראל היתה עושה פרי חדש, והיה עושה שלטון כאשר ראוי אל הצורה שהיא שולטת, והיא עושה צורה שלימה על כל, הוא המשיח שהוא צורה נחשב לישראל. ומזה תבין שאיסור עמון ומואב איסור עולם בעבור נטותם אל הצורה היוצאת מן סדר העולם, ואי אפשר לחבר צורה הרעה אל ישראל אשר צורתם אלקית נבדלת. ולפיכך היו עמון ומואב צוררי ישראל יותר מכל העו"ג, ועליהם אמר הכתוב "ידו פרש צר על כל מחמדיה", זה עמון ומואב... (נצח ישראל פרק לב)

ספורנו:

ותקרא שמו בן עמי - להורות שלא נתעברו מאדם בלתי הגון. הוא אבי מואב - הוא אבי בני עמון, שירשו ארץ כי מפני שהיתה כונת הנשים רצויה היה זרעם לשני גוים יורשי אברהם בקצת, כאמרם בכל דרכיך דעהו - אפילו לדבר עבירה. (בראשית יט לח)

על דבר אשר לא קדמו - שניהם לא קדמו, אבל מואב נתן לחם ומים בכסף, כאמרו "אוכל בכסף תשבירני", ואמר "כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער", ולא כן עשו העמונים, אמנם מואב הוסיף על חטאתו פשע אשר שכר עליך, ובכן לא תדרוש שלומם ששניהם לא קדמו, ומואב שנתן שכר בלעם. (דברים כג ה)

כלי יקר:

על דבר אשר לא קדמו אתכם - שלכך לא קדמום בלחם ומים כדי שיהיו רעבים וצמאים מיגיעת הדרך, ועל ידי זה בהכרח יאכלו מזבחי אלהיהן וישתו מצרצור יין שלהם המרגילים לערוה, והקב"ה ידע כוונתם על זה האופן על כן נתרחקו. ואף על פי שהנקיבות היו עיקר בזנות, מכל מקום עיקר האשמה תלויה באנשים דדרכן לקדם, והאנשים התחילו בקלקלה, והמה הכריחו בנותיהן לזנות, ומטעם זה החיו בני ישראל הנקיבות במלחמת מדין. (שם)

אור החיים:

על דבר אשר לא קדמו - אולי הקדים טעם זה שעל סבה זו בלבד יתחייב הדין להרחיקם, ופירוש קדמו, שהיה להם להוציא דורון לסעד לבם, וחייבין כן כעל גמולות שגמלם אברהם, כי מה שמכרו להם היה להנאתם ולפתותם לעריות, וזה שדקדק לומר "לא קדמו אתכם", להנאתכם... (שם)

מלבי"ם:

על דבר אשר לא קדמו - הלא כל אחד יוכל להצטדק הלא אין בי האשם, לזה אמר על דבר, שנתיעצו כל העם וכולם כאיש אחד הסכימו שלא לקדם... בנות לוט היו צנועות, ואף כי היו בסדום, כמו שכתוב "אשר לא ידעו איש", ונאמר שם "ואת שתי בנותיך הנמצאות", שתרגם אונקלוס דאשתכחון מהימנא, והמעשה שקרה עם אביהם עשו לשם שמים, וכן התנהגו כל בנות מואב ועמון בדרכי הצניעות, והראיה שיצאו מהם ב' פרידות טובות כרות ונעמה. וכאשר יעץ בלעם את בלק להכשיל את בני ישראל בזנות, כתב האברבנאל והבאתי שם, שבלק לא קבל עצתו, שבנות מואב לא שמעו לו, ובלעם הלך למדין שיבואו בנות מדין למדינת מואב להכשיל את ישראל, וישראל היו בטעות וחשבו שהם בנות מואב, ועמון ומואב נתרחקו רק בשביל שהיה להם טבע לוט אביהם להיות להוט אחר תאוות הגופניות ולבלתי ללכת בדרכי השכל, וה' ידע שאם יתערבו בישראל אף לאחר כמה דורות שידביקו וישרישו בישראל רדיפת תאות הגופניות... (שם ותורה אור שם)

אעשה חסד - דוד חכה עד מותו לגמול טובה למי שעשה לו טובה, שזה מותר, שאם היה שולח בחייו היה צריך לכרות ברית עם כל האומה. ובכל זאת אמרו חז"ל שדוד נענש על זה, שאמרו עבדיו המכבד דוד - את אביך בחייו, וגם לא באו לכרות ברית, אם כן באו לרגל. (שמואל ב י ב)

שפת אמת:

לא יבא עמוני וכו'... וביאור הענין כי בני ישראל נבראו לתקן כל הנבראים ולהטות כל האומות גם כן להקב"ה, כמו שיהיה בימות המשיח במהרה בימינו אמן, ולכן כל האומות צריכות לבקש איזה קריבות לבני ישראל, ומצד עצם שלהם הם מתנגדים לבני ישראל, ואיך יוכלו להתדבק בהם, ונאמר באדום "כי אחיך הוא" וכו' וכל זה לבקש להם צד התקרבות. ועמון ומואב אם היו מקדימין בלחם ומים, פירוש שהיו מבטלים עצמם לבני ישראל, היה להם מצד זה קצת אחיזה, וכיון שלא קידמו הרגישו כי אין להם שום התדבקות וממילא הוצרכו לבקש עצות לאבד חס ושלום בני ישראל, וממילא גרמו קילקול לבני ישראל, כי בני ישראל הם עיקר הבריאה, ולכן בגודל רשעתם מרגישין גם בני ישראל... (כי תצא תרל"ה)

ר' צדוק:

שם עירובין י"ג ג' שנים נחלקו וכו', פירוש ג' שנים הוא מדרגות דחשיב להלן שהם ג' האבות אברהם יצחק ויעקב המקבילים נגד ג' מיני רע שלעומתן ג' אומות אדום ומואב ועמון... וגאוה מואב, כמ"ש "שמענו גאון מואב גא מאד" וגו', וממנו נשתל בישראל ותיקונו דוד המע"ה שאמר "ואנכי תולעת" ומשפיל עצמו על כבוד קונו. ושקר עמון, ולכך קראתו בן עמי שהוא העלמת האמת, ומכל מקום אז"ל (נזיר כ"ג) שקבלה שכר על זה, כי יש שקר טוב, ובג' דברים מותר לשנות, וגם שזהו מצד בריאת העולם דלכן נקרא עלמא דשקרא (ויק"ר כ"ו) שכל העולם הזה כן, ולפיכך לא נשתלה עד רחבעם שהוא אחר בנין בית המקדש... וג' מדות אלו לא נתקנו עדיין לגמרי עד עת קץ, לכן לא זכו בני ישראל אז לנחול ג' אומות אלו, ולעתיד יזכו גם להם... (חלק ג דובר צדק עמוד י)