(ראה גם: אבלות, בכי, צחוק, שחוק, שמחה)
אם ברך תברכני, בתלמוד תורה, והרבית גבולי בתלמידים... לבלתי עצבי, שלא יעציבני יצר הרע מלעסוק בתורה. (יתרו פרשה ב)
אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח, אבל הקב"ה אינו כן, נתן להם תורה לישראל ושמח. (ברכות ה א)
אמר ר' שמעון בן אבישלום משל למה הדבר דומה, לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח. (שם ז ב)
ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב, אמר ליה אנא תפילין מנחנא. מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוה בדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו... א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מר' יוחנן רביה. (שם ל ב, וראה שם עוד)
תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק... אלא מתוך שמחה של מצוה. (שם לא א)
...ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש... אלא מתוך שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה. אמר רבא וכן לחלום טוב. (שבת ל ב)
ורבא משמיה דר"נ אמר כל אמות באמה בת ששה, אלא הללו שוחקות והללו עצבות (מדוקדקות). (עירובין ג ב)
אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי, מאי דכתיב למנצח מזמור לדויד, זמרו למי שנוצחין אותו ושמח, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, בשר ודם מנצחין אותו ועצב, אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח, שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו. (פסחים קיט א)
ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל, חזייה דהוה עציב, אמר ליה אמאי עציבת, אמר ליה דלא אותיבי ערובי תבשילין, אמר ליה סמוך אדידי... (ביצה טז ב)
והאמר ר' יצחק בר אבדימי במוצאי יום טוב האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה, נוטה כלפי צפון עניים שמחין ובעלי בתים עצבים, מפני שגשמי שנה מרובין ופירותיהן מרקיבין... (יומא כא ב, וראה שם עוד)
תנו רבנן בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבין ומתביישין... (שם סז א)
הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי שלמה, אליחרף ואחיה בני שישא סופרים דשלמה הוו, יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב, אמר ליה אמאי עציבת, אמר ליה דקא בעו מינאי הני תרתי כושאין דיתבי הכא... (סוכה נג א)
...אמר ליה הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכו, אמרו ליה אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי. (תענית כב א)
חד בי שימשי חזייה לברתיה דהוות עציבא, אמר לה (ר' חנינה בן דוסא) בתי למאי עציבת, אמרה ליה כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת, אמר לה בתי מאי איכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. (שם כה א)
ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו, מאי מפני גוה, אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לעובדי כוכבים... ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה, והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקב"ה שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי... (חגיגה ה ב, וראה שם עוד)
אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי, אייתינהו ניהליה בשביעית, אמר ליה משמט אני, שקלינהו ואזל, אתא אביי אשכחיה דהוה עציב, אמר ליה אמאי עציב מר, אמר ליה הכי הוה מעשה... (גיטין לז ב, וראה שם עוד)
והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב זה ספר תולדות אדם, מלמד שהראהו הקב"ה דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו, אמר ולי מה יקרו רעיך א-ל. (סנהדרין לח ב)
שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי... ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר, זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר. ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה, שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים. (נדה לא ב)
כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ברכת ה' היא תעשיר זו השבת, שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי, ולא יוסיף עצב עמה זה האבל, הדא מה דכתיב (ש"ב י"ט) נעצב המלך על בנו. (בראשית יא א)
עצבונך זה צער העבור, והרונך זה צער העדוי, בעצב זה צער הנפלים... (שם כ טו)
ויתעצב אל לבו, א"ר ברכיה משל למלך שבנה פלטין על ידי אדריכל, ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש לא להתכעס לא על אדריכל, כך ויתעצב אל לבו. א"ר אסי משל למלך שעשה סחורה על ידי סרסור והפסיד, על מי יש לו להתרעם, לא על הסרסור, כך ויתעצב אל לבו. (שם כז ו)
עכו"ם אחד שאל את ריב"ק אמר לו אין אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד, אמר ליה הין, והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נולד לך בן זכר מימיך, אמר ליה הין, אמר לו מה עשת, אמר לו שמחתי ושמחתי את הכל, אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר ליה בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלא אבלא, אמר ליה כך מעשה לפני הקב"ה. דאמר ריב"ל ז' ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שלא יבא מצבו לעולם, מאי טעמא, ויתעצב אל לבו, ואין עציבה אלא אבילות, הדא מה דכתיב (ש"ב י"ט) נעצב המלך על בנו. (שם שם ז)
בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (משלי י"ד), א"ר שמעון בר אבא כגון בין שותה חמין לשותה צונן... דבר אחר בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה, למה שנטל את בתה. (שם פט ב)
ועצביך בבית נכרי (משלי ה') אין עצביך אלא בנים, כמו דכתיב (בראשית ג') בעצב תלדי בנים. דבר אחר עצביך זו יגיעת הארץ, לומר שיאכלו בעצבון כל מה שיאכלו בארץ נכריה, כמו דכתיב (שם) בעצבון תאכלנה וגו'... (במדבר ט ד)
הרבה ארבה עצבונך והרונך, הרבית עצבונך לאבות העולם... דבר אחר ירבו עצבותם, אמר דוד רבונו של עולם הרבית עצבונות לדורו של שמד ומתו על קדושת השם, אמר לו הקב"ה דוד הפסידו כלום, בל אסיך נסכיהם מדם, דמם חביב עלי יותר מן הקרבנות... דבר אחר ירבו עצבותם, אמר דוד לפני הקב"ה בני אדם שממהרין לפתחך לבא ומאחרין לצאת הרבית להם עצבונות, וכשהיו אומרים להם נסכו לע"ז והוא אומר איני מנסך, זבח איני זובח, שתה מים בכוס אדום איני שותה... (מזמור טז)
ירבו עצבותם, הרבה עצבונות לאדם, שנאמר בעצבון תאכלנה, ואומר הרבה ארבה עצבונך. דבר אחר הרבית עצבונות לאבות העולם, אמר לו הקב"ה והפסידו, תלמוד לומר בל אסיך נסכיהם מדם, כההיא דתנן ירדו ובאו להם והלכו אל לשכת הגזית וקראו את שמע... (תהלים טז, תרסז)
דרך עוצב - מעצבה וקלקול. (תהלים קלט כד)
וכל עצביכם - בעלי חובכם תנגשום בצום. (ישעיה נח ג)
מעצבך - בגוף, ומרגזך - בלב. (ישעיה יד ג)
עוצב - כמו מרי. (תהלים קלט כד)
עצבונך - עמל ויגיעה... ואדוני אבי פירש עצבונך כובד ההריון, והרונך אריכות ימי ההריון. (בראשית ג טז)
וכל עצביכם - ממונכם, שהוא יגיע ועצבון האדם. (ישעיה נח ג)
עצב שם משתתף הוא שם הכאב והחיל, "בעצב תלדי בנים", והוא שם הכעס, "ולא עצבו אביו מימיו", ולא הכעיסו, "כי נעצב אל דוד", כעס בעבורו, והוא שם המרי, "מרו ועצבו את רוח קדשו"... ולפי הענין השני או השלישי נאמר "ויתעצב אל לבו"... (חלק א פרק כט)
עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק'), וכתיב "עבדו את ה' ביראה", הא כיצד, אם אדם שמח מאד יזכיר לו יום המיתה, זהו ביראה, אם הוא עצב ישמח את לבו בדברי תורה, דכתיב (שם י"ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב". (סח)
אמר החכם יש ולד או בן או בת שפודה את אביו ואת אמו מן המות או מן הצרות, שנאמר (ישעיה כ"ט) "יעקב אשר פדה את אברהם", יש שנגזר צער על האב או על האם, מת הולד הרי האב או האם עצבים, הרי העצבון פודהו, וזהו שנאמר (משלי י"ד) "בכל עצב יהיה מותר". (תקא)
לב שמח - על ידו יתפשט הדם בגוף והחום הטבעי, וברוח נכאה ייבשו האברים כי הדם מתקבץ בפנימיות הגוף. (משלי יז כב)
יש בני אדם שמתעצבים הרבה ברוע מזגם או בתלאות הזמן, או בגודל אנחותם, ומתוך העצבות אינן יכולין לכוין בתפלתם ולהעמיק בדעות הפנימיות, כמו שמצינו ביעקב אבינו שלא שרתה עליו רוח נבואה כל ימי אבלו, וגם הנביאים שהיתה סרה מהם הנבואה בימי עצבם. וזאת הסבה גרמה שלאחר חורבן הבית ניטלה נבואה מן הראוים לה. על כיוצא בזה אמרו, מצוה לשמח את עצמו לשם שמים, כמו שעשה אלישע, שאמר "קחו לי מנגן" (מ"ב ג' ט"ו)... (נר ב כלל ח חלק א פרק ב)
ויתעצבו האנשים - עצבון כניסת הרוח לפנים, וחרון הוא לחוץ לבקש נקמה. (בראשית לד ז)
כשם שהכעס אסור כך העצבון מן האבק, שכל עבירה יש לה אבק, דאמרו ז"ל אבק רבית, אבק לשון הרע, והלל הזקן כשהלך אדם אחד לנסותו אם יכעוס לא כעס ולא נתעצב, אלא ראוי לאדם ליקח בנחת כל אשר יבא עליו לכל הדברים אשר ישמע לשתוק ולומר גם זו לטובה בשמחה. (פרק ד דברי כבושין)
דע, כי כל המדות הרעות מושרשות בארבע מדרגות נפש היסודית, מצד הרע והקליפה אשר בה, ולכן כל המדות רעות נחלקות לארבעה מינים וזה פרטן...
יסוד העפר ממנו מדת העצבות, בכל פרטיו, ותולדתה אחת, והוא העצלות לקיים התורה והמצוות מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העולם הזה, או על היסורין הבאים עליו, ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר... נמצא כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם, נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר "נזם זהב באף חזיר", כי עוד טומאתו בו, מלובש תוך הקליפות... (חלק א שער ב)
העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה וכוונת התפלה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גירוי הסתת היצר הרע, אפילו אם הוא צדיק, בהראותו כי אין לו תועלת בעבודה בהיות יסורין עליו וכו'. וגם כי בא עליו בדרך חסידות, באמרו לו, איך יעלה בדעתך גוש עפר רימה ותולעה להתקרב, להתקדש בקדושת מלכו של עולם, וכמו שכתוב "ראמות לאויל חכמות" (משלי כ"ד), ו"אם צדקת מה תתן לו" (איוב ל"ה) וכו', גם גורמת סילוק רוח הקודש מעליו. וההיפך בהיותו עובד ה' יתברך בשמחה, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק'), כי השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להתדבק בו יתברך. וכתיב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח), כי העבודה אם היא בעצבון, דומה לעבד העובד לרבו בפנים עצבות וזועפות. וכתיב "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה" (משלי י'). כי העצבון הוא נמשך מזוהמת סמאל ונחש, שהטילו באדם וחוה, כמו שכתוב באדם "בעצבון תאכלנה" (בראשית ג'), וכתיב "בעצב תלדי בנים" (שם). ועל ידי כך הקב"ה ושכינתו מסתלקין מעליו, והראיה מיעקב בחיר האבות, שנסתלקה ממנו שכינה ורוח הקודש עשרים ושתים שנה שפירש יוסף ממנו, וכששמח בבשורתו כתיב "ותחי רוח יעקב" (שם מ"ח), ששרתה עליו רוח הקודש... (חלק ב שער ד)
ויתעצב אל לבו - ..ומפני שכל התעצבות מביא התעוררות לפעולה, כדכתוב "ויתעצבו האנשים מאד", והביא זה להם להתעורר לנקמה, ולכך ההתעצבות בכאן הביא לנקום מהם, וזה נקרא ויתעצב, ולפיכך תרגם אונקלוס ואמר במימריה למיתבר תוקפי... (גור אריה בראשית ו ו)
ברם כגון דא צריך לאודועי כלל גדול, כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול, גם אם הוא גבור יותר מחבירו, ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה פתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. ומה שאמר בכל עצב יהיה מותר, פירוש שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה, הנה אדרבה מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון, והיינו השמחה האמיתית בה' אלקיו הבאה אחר העצב האמיתי לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר, שעל ידי זה נשברה רוח הטומאה וס"א ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשבמים, כמו שאמר בזהר על פסוק "רוח נשברה לב נשבר" וגו', ואזי יקוים בו רישיה דקרא, "תשמיעני ששון ושמחה" וגו'...
והנה העצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפילו בני חיי ומזוני מודעת זאת לכל מאמר רז"ל, כשם שמברך על הטובה וכו', ופירשו בגמרא לקבולי בשמחה, כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית, כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר, כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגלייא... וזה שאמר "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה" וגו'...
אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה, אין צריך לומר בשעת עבודה, שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ, אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אחר כך בתאוות חס ושלום, כנודע, שאם לא כן מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו. והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בת"ת או בתפלה, ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה, זאת ישים אל לבו, כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפילו לדאגת עונות חמורים חס ושלום, רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו, כדי שעל ידי זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית, וכמבואר עת זו במקום אחר, ושם נתבאר גם כן כי מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם, אזי יסיר העצב מלבו לגמרי, ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח, וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב. (ליקוטי אמרים פרק כו)
ואם העצבות אינה מדאגת עונות, אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא אדרבה יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים חס ושלום, אלא בבינונים כיוצא בו שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו, בין בהיתר וכו', וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה, ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה, ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש, ואדרבה העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו, ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק, שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו, כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק, והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת, הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח, ולהסיח דעתו ממנו לגמרי...
ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לס"א תמיד, ועל זה אמר איוב, בראת רשעים, ולא שיהיו רשעים באמת חס ושלום אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורים לבד, והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם... (שם פרק כז)
והנה אף אם כשיאריך הרבה להעמיד בענינים הנ"ל כשעה ושתים להיות בנמיכת רוח ולב נשבר יבא לידי עצבות גדולה לא יחוש, ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה, כי בצד הקדושה כתיב "עוז וחדוה במקומו", ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, וכן לדבר הלכה וכו', אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא היא מבחינת טוב שבנוגה, (ולכן כתב האר"י ז"ל שאפילו דאגת העונות אינה ראויה כי אם בשעת הוידוי, ולא בשעת התפלה ותלמוד תורה שצריך להיות בשמחה שמצד הקדושה דוקא). אף על פי כן הרי כך היא המדה לאכפיא לס"א במינה ודוגמתה, כמאמר רז"ל מיניה וביה לשדיה ביה נרגא, ופגע בו כיוצא בו. ועל זה נאמר "בכל עצב יהיה מותר", והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן. אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בס"א נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש, כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו, אבל מרירות ולב נשבר אדרבה, הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר רק שהיו חיות מבחינת גבורות קדושות והשמחה מבחינת חסדים, כי הלב כלול משתיהן. והנה לעתים צריך לעורר בחינת גבורות הקדושות כדי להמתיק הדינים שהם בחינת נפש הבהמית ויצר הרע כששולט חס ושלום על האדם, כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן, ולכן אמרו רז"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב, והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך, אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא, או כך בלי שום סבה, אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל, ולקיים מאמר רז"ל לעולם ירגיז וכו', כנ"ל, ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא, ואחר כך יבא לידי שמחה אמיתית, דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפלים אחר הדברים והאמת האלה הנ"ל, לאמר ללבו אמת הוא כן בלי ספק שאני רחוק מאד מה' בתכלית ומשוקץ ומתועב וכו', אך כל זה הוא אני לבדי הוא הגוף עם נפש החיונית שבו, אבל מכל מקום יש בקרבי חלק ה' ממש... ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה... (שם פרק לא)
וביאור הענין הוא, רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית דהיינו שהבריאה יש מאין הנקרא ראשית חכמה... וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני, או שארי יסורים בעולם, הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג, והוא העדן שלמעלה מעולם הבא, רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים, אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו, וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם להאמין דלית אתר פנוי מיניה ובאור פני מלך חיים, ועל כן עוז וחדוה במקומו, הואיל והוא רק טוב כל היום, ועל כן ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויהנה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע, ומי שמתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה, והרי זה ככופר חס ושלום, ועל כן הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת... (אגרת הקדש יא)
ויתעצבו האנשים - העצב הוא על דבר רע שקרה לו בבחינת עצמו, מבלי שיבקש נקמה משום אדם, והחרון הוא על מי שעשה נגדו עולה ויבקש נקמה... (בראשית לד ז)
פעל עצב מציין היגון הפנימי והתפעלות הנפש המוציאה ממעמד המנוחה אל התנועה וטלטול הפנימי, והעצב בא לרוב על דבר הנאבד ממנו וחסר לו, ומציין דבר רע שקרה לו בבחינת עצמו, ולא יבקש נקמה משום אדם עליו... (הכרמל)
בעצבון תאכלנה - אין עצבון אלא כאב רוחני או נפשי, אם מצינו עצבון במשמעות כאב גופני, הרי הוא מתייחס לתוצאה הניכרת ברוח ונפש. אדם חש הרגשת עצב אם נאלץ לוותר על דבר, שביקש להשיג או להחזיק בו. "ולא עצבו אביו מימיו" (מ"א א' ו'), דוד לא הרגיל את בנו לויתורים, לא דרש ממנו להינזר מדבר. "ויתעצב אל לבו" (בראשית ו' ו') הקב"ה חש, שעליו לפרוש מן האדם, לוותר עליו... לאשה אמר כבר קודם לכן "הרבה ארבה עצבונך", כל חיי האשה משחר נעוריה הם חיי התנזרות והתמסרות לזולת, מוסיף על כך "הרונך", האשה מקריבה את חייה ותורמת מחלבה ודמה למען הנצר הרך הגדל בחיקה... (בראשית ג טז)
מעולם לא העריכה היהדות את הכאב והאבל, הסיגוף והצער, כאחת ממטרותיה הנעלות ובודאי שלא כשיא שאיפותיה. כי נהפוך הוא, השמחה והששון, החדוה והגיל אלו הן מטרותיה הנעלות שבנעלות. מתוך עצלות וצער, עצבות, דכאון או הוללות אין השכינה שורה בישראל. רק מקום שהשמחה איותה לה שם מעון, רק הוא ראוי להשראת שכינת א-ל. ההוללות מבריחה את האדם מן הרצינות האופפת את החוק האלקי. ואילו האמת הצפונה בתורה, מרגשת ורודפת עד חרמה את העצבות והצער, המרה שחורה, היא מאלפת ומרגילה אותנו לחיות חיים רעננים שטופי גיל ואושר עלי אדמות... (במעגלי שנה ב עמוד צח, וראה שם עוד)
עצבונך - אינו לשון צער אלא יגיעה, כמו "בכל עצב יהיה מותר", דאף על גב דבגמרא ברכות פ"ד פירשו מלשון רוח נכאה ומצטער, בב"ר פ"ט פירשו חז"ל מלשון יגיעה, ואינו משום פרנסה, שהרי בעלה מפרנסה, אלא בטבעה לשמש לבעל או להיות עמלה להשיג תכשיטין וכדומה. (בראשית ג טז)
ויתעצבו האנשים - עצבון הוא שפלות בעיני עצמם, כאילו הם אשמים שהגיע להם דבר כזה. (שם לד ז)
כי זה ידוע שכל המדות רעות ותולדותיהן נמשכין מד' יסודות מארבע מדות, כמובא במשנת חסידים עצבות ותולדותיהן נמשכין מדומם, תאוות רעות ותולדותיהן נמשכין מצומח, דברים בטלים ותולדותיהן נמשכין מחי, גאוה ותולדותיהן נמשכין ממדבר. ומי שרוצה לילך בדרך הקודש צריך לשבר כל המדות רעות ויספר לפני התלמיד חכמים, היינו ווידוי דברים, והתלמיד חכם יפרש ויברר לו דרך לפי שורש נשמתו. ויש שלש בחינות בהתקרבות לצדיקים, שעל ידי שלש בחינות אלו נתתקן הכל.
הבחינה הראשונה כשרואה את הצדיק, כמו שכתוב (ישעיה ל') "והיו עיניך רואות את מוריך", וזאת הבחינה מבטלת המדות רעות הנמשכין משני היסודות דומם צומח, היינו עצבות ותולדותיה ותאוות רעות, כי צדיק הדור נקרא אם, על שם שהוא מניק לישראל באור תורתו... (ד ח)
עצבות היא מדה רעה מאד, ומה שהאדם אינו נוסע להצדיק הוא מחמת עצבות וכבידות, וכן מה שאינו מתפלל כראוי הוא מחמת עצבות ועצלות, היינו מחמת חסרון אמונה, כי בודאי אם היה לו אמונה שלימה והיה מאמין שהשי"ת עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו ומאזין לקול תפילתו, בודאי לא היה לו שום עצבות ועצלות וכבידות בתפילתו, ובודאי היה מתפלל כראוי... כי עיקר העצבות והעצלות הוא מחמת חסרון אמונה... (קנה)
והזהיר רבינו ז"ל מאד לילך עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשי"ת ולבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום, כי רוב בני אדם שרחוקים מהשי"ת עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות מחמת שנופלים בדעתם מחמת שרואים בעצמם גודל קילקולם שקלקלו מעשיהם, כל אחד מפני מה שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים בדעתם ורובן מייאשים עצמן לגמרי, ועל ידי זה אינם מתפללים בכוונה כלל, ואינם עושים אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין. על כן צריך האדם להשכיל מאד על דבר זה, כי כל הנפילות שבדעתו, אף על פי שהוא מחמת מעשים רעים שעשה באמת, עם כל זה הנפילה שבדעתו, והעצבות והמרה שחורה שנופל עליו על ידי זה הכל הוא רק מעשי בעל דבר, שמחליש דעתו כדי להפילו לגמרי חס ושלום. על כן צריכין להתחזק מאד, לילך עם התורה הזאת לחפש ולבקש בעצמו בכל פעם איזה מעט טוב ונקודות טובות וכו' כנ"ל, ועל ידי זה יחיה וישמח את עצמו... (רפב)
בענין שם יצחק על שם השמחה... כי קודם חטא אדם הראשון לא היה ערלה, רק על ידי החטא נתערב פסולת ונגזר בעצב תלדי בנים, שהיא תערובות הפסולת שמזה בא כל העצבון, וכשזכה אברהם לברית מילה פתחת שקי באה השמחה... (וירא תרס"ג)
וכתיב וכל הבארות וכו', כי בחינת אהבה מתפשטת לכל דבר, ועל ידי זה מתערב בו שקר, ועל ידי זה נולד מדת עצבות ועצלות בחינת עפר... (תולדות תרל"ד)
במדרש ויברך את יוסף וגו'... אך אחר החטא שנתערב טוב ורע צריך להיות הקבלה על ידי צימצום וגשמיות, והוא עיקר העצבון מאחר שבא על ידי ההסתר בתוך הטבע, לכן פרנסה יותר עצבון מלידה, כי בלידה הנשמה הנולדת היא דבוקה ברוחניות, רק שמשתתף בו חלק אב ואם בגשמיות, ובפרנסה מתלבש יותר בטבע לכן כתיב ביה בעצבון... (ויחי תרמ"ט)
כתיב הרבית הגוי וגו' הגדלת השמחה... ובאמת עיקר הזיווג הוא שמחה, ועל זה נאמר ולישרי לב שמחה, אבל גשמיות התאוה מכסה השמחה, ולא עוד שמפיל עצבות על האדם היפוך הפנימיות שבו, וכל זה נעשה על ידי החטא, וזה נרמז באומרו בזעת אפיך תאכל לחם... (פורים תרנ"ד)
במדרש תנחומא ויספו ענוים בה' שמחה, שדורש על שמחת ברית מילה... וכן בשניהם נאמר עצבון, "בעצב תלדי", ו"בעצבון תאכלנה", והיא הערלה ותערובות הרע שנעשה בכל דבר... אכן על ידי המילה זוכין לאור הראשון שהיה קודם החטא, ולכן קיבלו בני ישראל מצות מילה בשמחה, שהוא היפוך העצבון, כי כל עצב בא מסט"א, וכמו כן במאכל בעצבון תאכלנה, והיא הפסולת והקליפות, שקודם החטא היה מוציא הארץ לחם מוכן לאכול בלי תיקון. והנה בשבת נאמר ולא יוסיף עצב עמה, כי בימי המעשה יש תערובות, וכל נקודה קדושה אינה יכולה להתגלות רק על ידי הסתר וקליפה וסט"א, אבל בשבת קודש סט"א ערקת והברכה מתפשטת בלי תערובת, ובטול העצבון... (תזריע תרנ"ד)
והנה כמו שבכלל כן בפרט, שאפילו רשע גמור שעבר עבירות חמורות יכול עדיין לשוב בתשובה, ובכח החמימות וההתלהבות לעבירות ישוב לעשות טוב תורה ומצות בהתלהבות. אבל מי שיש בו מדת העצבון והתקררות תשובתו יותר קשה הרבה מאד, שהרי אין דוגמתו בקדושה, שמי שנתגברה עליו קליפת עמלק עד שעושה הכל בקור רוח ובעצבון תשובתו קשה מאד.
אך השי"ת ברחמיו המרובים חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, המציא גם לזה תרופה. והיינו דהנה ידוע כי בעת שמחה יכול איש לסבול אפילו שונאו, וממילא מובן דכן נמי להיפוך דבעלי העצבון ומרה שחורה אינם יכולים לסבול שום איש, וכחות נפשם נוטים לשנאה ואיבה. והנה נצטוינו לזכור מה שעשה לנו עמלק, לעורר בקרבנו שנאה ואיבה לזרעו, אם כן מדה זו יש בה נמי מצוה, ובזה נעשו מתוקנים גם בעלי מדה רעה זו, שהרי במדה זו עושים מצוה... ועל כן ממצות זכירה של עמלק נולדה שמחת פורים בלב... (צו תרע"ג)
עוד ראיתי ברמב"ן ז"ל שם שמצא מסאקראטוס ששאלו לו מפני מה לא ראינוך שום פעם עצב? אמר להם מפני שלא מצא דבר בזה העולם שיתפעל להעצב מזה. וחרף עליו בזה שאינו לפי דת תורתנו הקדושה, רק צותה לנו לבכות על מת רחמנא ליצלן, ולהתפלל על כל צרה שלא תבא על הצבור. ולמה? כדי לעורר אותנו לתשובה, ועל כן אמרו רז"ל (ברכות ה') אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו... (חלק ב רכב)
וזה הענין אשר יש באדם כח השמחה והעצב, מה שאינו בשום בעל חי, ולכן היו רוצים הקדמונים להגדיר האדם בגדר "שמח ועצב"... ואם כן נבין כי הגדר של שמחה ועצב, שגם בו נגדר האדם משאר בעלי חיים, הוא רק להשיג תשוקה גדולה על ידי השמחה להגדיל מעלתו, מעלת מדבר, מעלת הנפש, והעצב, לתת מעצור לחסרונותיו ומדותיו הפחותות, כי העצב צער, ויביא לו לברוח מהחסרונות למנוע צערו של העצב... (שם שיד)