(ראה גם: אתרוג, הדס, לולב, סוכות)
...וביום ההוא (בהושענא רבא) צריכים גבורות כדי להמשיך מים, (שהוא סוד הארת חכמה כנ"ל שאינה נמשכת אלא עם גבורות ודינים), ולסיים אותה אחר כך, כי ביום ההוא מסתיים הדין... ועל כן צריכים להכות הערבות על הארץ ולסיים אותם (דהיינו הארתם) שלא ימצאו, כי ביום הזה ישנם התעוררות (החכמה) וסיום (החכמה), ועל כן בערבי נחל, (הרומזים על נו"ה, שבהם מתגלה החכמה על ידי דינים), אנו עושים התעוררות וסיום, פירוש הקרקע היא בחינה אחרונה שבמלכות, וכשמכים הערבות על הקרקע נמשכת הארת החכמה עם הדינים לבחינה האחרונה של המלכות, ששם סיום ההארה...
אמר ר' חייא ודאי כך הוא, ויפה הוא, וערבי נחל נקראים משום שמצד הנחל (שהוא בינה), יוצאות הגבורות, (דהיינו הארת חכמה עם הדינים שבהם), וביום ההוא מתעוררים ומסתיימים, ביום ההוא כתוב, וישב יצחק ויחפור את בארות המים, בארת כתוב חסר ו', (משום שרומז על המלכות שנקראת באר)...
א"ר יוסי, הנה למדנו שהערבה דומה לשפתים, ביום הזה, ומה זה, א"ר חייא, אף על פי שזה רק דרש, כך הוא ודאי, שביום הזה הדבר תלוי בשפתים, כי ביום הזה מצוה המלך לתת פסקי הדינים אל הממונה, והדינים מסתיימים ונסתם לשון הרע מן העולם. ביום הראשון של החודש התחלת הדין הוא, והסיום הוא ביום הזה, וכבר נתבאר... (צו קטז)
ערבה צפצפה, צפצפה ערבה, למאי נפקא מינה ללולב. (שבת לו א)
ערבה גזולה ויבשה פסולה, של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה, נקטם ראשה נפרצו עליה והצפצפה פסולה, כמושה ושנשרו מקצת עליה ושל בעל כשרה. תנו רבנן, ערבי נחל, הגדילין על הנחל, דבר אחר ערבי נחל, שעלה שלה משוך כנחל. תניא אידך ערבי נחל, אין לי אלא ערבי נחל, של בעל ושל הרים מנין, תלמוד לומר ערבי נחל מכל מקום. אבא שאול אומר ערבי שתים, אחת ללולב ואחת למקדש. ורבנן למקדש מנא להו, הלכתא גמירי להו, דא"ר אסי א"ר יוחנן עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני... א"ר אבהו אמר הקב"ה אני אמרתי שיהו ישראל לפני כקח על מים רבים, ומאי ניהו ערבה, והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים.
תנו רבנן, אי זהו ערבה ואיזה צפצפה, ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק, צפצפה קנה שלה לבן, ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל... (סוכה לג ב, וראה שם עוד)
ערבה שבעה כיצד, ערבה בשביעי מאי טעמא דחיא שבת, א"ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה... פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת, והביאו מרביות של ערבה מערב שבת והניחום בעזרה, והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים, למחר הכירו בהם עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים, והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח, לפי שאין בייתוסין מודין שחיבוט ערבה דוחה את השבת... (שם מג ב)
אתמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר ערבה יסוד נביאים, והד אמר ערבה מנהג נביאים... (שם מד א)
מצות ערבה כיצד, מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח, תקעו והריעו ותקעו, בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא... ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים... תנא וארוכות וגבוהות אחד עשר אמה כדי שיהו נוחות על המזבח אמה... (שם מה א)
...כתיב וערבי נחל, אין לי אלא של נחל של בעל ושל הרים מנין, תלמוד לומר וערבי. אבא שאול אומר ערבי נחל שתים, ערבה ללולב וערבה למקדש, אם כן למה נאמר וערבי נחל, פרט לצפצפה, איזו היא של צפצפה, העשויה כמין מגל פסולה, כמין מסר כשירה, איזו היא ערבה פסולה, עלה עגול וקנה לבן, איזו היא ערבה כשירה, עלה ארוך וקנה אדום. (סוכה יג א)
ר' זעירא ר' אילצא ר' יסא בשם ר' יוחנן ערבה הלכה למשה מסיני, ודלא כאבא שאול, דאבא שאול אומר ערבה דבר תורה, וערבי נחל שתים, ערבה ללולב וערבה למקדש... ר' בא בר זבדא בשם ר' חונייא דברת חוורן ערבה ונסוך המים ועשר נטיעות מיסוד הנביאים הם, מה ופליג (וכי פליג?), ר' יוסי בי ר' בון בשם לוי כך היתה הלכה בידם ושכחוה, ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים, ללמדך שכל דבר שנותנין נפשם בית דין עליו סופו להתקיים בידן כמה שנאמר למשה בסיני... (שם יז ב)
ערבי נחל האמורות בתורה אינן כל דבר הגדל על הנחל, אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל, עלה שלו משוך כנחל ופיו חלק וקנה שלו אדום, וזה הוא הנקרא ערבה, ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר ערבי נחל, ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר.
ויש מין אחר דומה לערבה אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו אדום, וזהו הנקרא צפצפה והיא פסולה. ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק ואינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים עד מאד, כמו פי מגל קטן, וזה כשר, וכל הדברים האלו מפי השמועה ממשה רבינו נתפרשו. (לולב ז ג)
הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, ושיעורה אפילו עלה אחד בד אחד.
כיצד היתה מצותה, בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח, ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה תוקעין ומריעין ותוקעין. חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה.
כיצד היו עושין, מביאין אותה מערב שבת למקדש ומניחין אותה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמשו העלין, ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח, ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום, וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה. כיצד עושה, לוקח בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה, שדבר זה מנהג נביאים הוא. (שם שם כ)
אחד היה בכפר והיה צריך לערבה, ולא מצא ערבה יפה אלא בחצר התועבה על מים, אמר לו זקן אחד קח ערבה שאינה יפה ואל תקח ערבה יפה שבחצר הזה כי לא לרצון יהיה. (תלח)
...וכדי להורות שלטנותו יתברך על הגלגל השביעי הוא ערבות, לכך קבעו לנו רבותינו חכמי האמת ז"ל מצות ערבה ביום שביעי, ונתחייב כל אחד ואחד מישראל ליטול בידו ערבה ביום זה מלבד הערבה שבלולב, שהיא רומזת אל הענין הזה בעצמו, כי מצות לולב במיניו ארבעה הם, ופרטם שבעה... ויום שביעי של ערבה זה הוא יום כ"א לתשרי כמספר שם יה"ו, שבו נחתם העולם לשש קצוות, והוא יום כ"ו לבריאת עולם שנברא בכ"ה באלול, ונקרא היום הזה יום החותם הגדול, כנגד השם הגדול שבו נברא העולם, ולכך נקרא הושענא רבה, וידוע כי היום הזה הוא תכלית החג... (ערבה, וראה עוד הושענא רבה)
וערבי נחל - ישמחו בבואם אל ארץ נחלי מים. (ויקרא כג מ)
וזהו ענין הערבה שנוטלים בהושענא רבה, ככתוב בזוהר ומבואר בספר תולעת יעקב, וז"ל, אמרו שם שהיא כנגד פחד יצחק ונקראת ערבי נחל, שהיא גדלה על הנחל העליון הוא הנהר היוצא מעדן, ולפי שביום זה הוא תשלום הדין, לפיכך מצות היום בערבה, וחובטין אותה בארץ, כלומר לבער הדין שלא ימצא ולהורידו עד עפר, והערבה דומה לשפתים, לרמוז לנו כי היום ההוא סיום הדין ותשלום לשון הרע, כי ביום ההוא יוצאים פסקי דינים מאת המלך ונותנים לבעל הדין להשלים את הדין... (עמוד השלום פרק תורה אור)
מצות ערבה שבחרו חז"ל בערבה יותר מבכל המינים, אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח, כי באמת מזה ניכר יותר דביקות בני ישראל להשי"ת, כי מאין באה חביבות בני אדם הללו, רק שבני ישראל נקראו בנים למקום, ויש בכל איש ישראל דביקות בה' אלקים כמו שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם וגו'... (סוכות תרל"ד)
בפסוק טובה חכמה עם נחלה וגו'... ענין הלולב, ולקחתם לכם וגו' והוא נקרא נחלה, שהוא המשכת הדעת לכל המקומות שבאדם, רמז לדבר ערבי נחל, ונכתב נחל בערבה שהיא מדה השפילה בלי טעם וריח, כי המשכת הדעת למקום מדריגה התחתונה זה מעולה מהכל, לכן בחרו אנשי כנסת הגדולה בהושענא רבה במצות ערבה, כי על זה אנו סומכין עתה בגלות, והוא תיקון הרגלים, כי הדורות הולכין כסדר, וצד זה יש חשיבות למדריגה התחתונה, על ידי זה שכל הבנין עומד עליו, והוא ענין תמכין דאורייתא והוא עקבותא דמשיחא. (שם תרל"ו)
להושענא רבא מצות ערבה, אמרו חז"ל ערבה נגד אותן שאין להם טעם וריח, אם כן מה להם רק תפלה שקולן ערב לפני הקב"ה, וזה בחינת דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל, וכמו כן ערבה דומה לשפתים, והוא ההפרש בין צפצפה שאין פיה חלק, לכן תקנו הרבה תפלות בהושענא רבה, והיא הכנה לשמחת תורה... (שם תרל"ז)
להושענא רבה, חז"ל בחרו בערבה שרמז לאלו שאין בהם תורה ומצות וכו', וענין על פי מה שכתוב אדם ובהמה תושיע ה', ודרשו חז"ל שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה, ועל ידי זה באין לישועה, לכן בחרו ביום הושענא רבה בערבה, רק להבין החשיבות שמשימין עצמם כבהמה, על פי המשנה הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, פירוש כי כמה מדריגות יש ובודאי יש מקומות ומדרגות שגם הערום בדעת נחשב כבהמה, ובני ישראל רוצים להתקרב אליו ית' ולהיות נושע ממנו אף שבאים למקומות הללו שנחשבים כבהמה, ועל ידי זה שמשימין עצמם כבהמה מתעלין למקום הזה. (שם תרמ"א)
להושענא רבה, מה שקבעו חז"ל רוב הבקשות ביום הזה, כי הערבה הוא אותן שאין להם טעם וריח רק תפלה, ועל זה כתיב "פנה אל תפלת הערער" שהוא ער וריק מכל ותפלתו מתקבלת ביותר, כדכתיב שם "תפלה לעני כי יעטוף", ואיתא שהקב"ה מניח כל התפלות ומקבל מקודם תפלת העני... ועל ידי שמשתפין עמהם גם אותן הפחותים נתקבל תפלת כולם, וערבה דומה לשפתים, כמו שכתוב כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה, דרשו חז"ל על ידי הגלות אותן שהם כמדבר שממה נאה ועריבה תפלתם לפניו ית'. (שם תרמ"ה)
ביום הושענא רבה שבחרו חז"ל במצות הערבה שנקרא מנהג נביאים, כי הערבה היא עיקר החביבות שניכר שהקב"ה בוחר בבני ישראל שיש בהם התקרבות בעצם, הגם שאין בהם טעם וריח עם כל זה ערבים הם לפניו, והיא מדת דוד המלך ע"ה, דלית ליה מגרמיה כלום רק מה שהוא כלי מוכן לקבל ולשמור כל הניתן בו מלמעלה... ואיתא במנהגן של בני ישראל, אף על פי שאינם נביאים בני נביאים הם, ומנהג ישראל תורה, והוא מצד שמכוונים בעצמותן דעת העליונה, וזה עדות שיש להם דביקות בעצם למעלה. ובאמת על בחינה זאת הוא עיקר הקטרוג, וצריכין להיות נושע ישועה רבה בזה החלק של בחינת הערבה, ולא על חנם קבעו הרבה בקשות ביום הזה וקראוהו הושענא רבה, והוא יום האחרון של חג הסוכות, ובודאי בכללות בני ישראל מתגלה על ידי מצות הסוכה דביקות עליון... (שם תרמ"ו)
ענין הערבה בהושענא רבא... כי אמרו הערבה רומזת למי שאין בו טעם וריח, אם כן מה החשיבות רק להיות מצפה לישועה, ואז הוא כלי מוכן להיות נושע בה', וכן הוא בדורות השפלים, כי עיקר הישועה תהיה ב"ב בדורות השפלים דוקא... (שם תרמ"ח)
מנהג ערבה בהושענא רבה, כי הנה איתא במדרש שהד' מינים הוא בעלי תורה ומצות ופשוטי בני ישראל ונעשין אגודה אחת, אבל בעונותינו הרבים עתה אינם יכולין להתאסף ושנאת חנם שהחריבה בית המקדש עדיין מרקד בינינו, ולכן צריכין ישועה גדולה אפילו בבחינת ערבה בלבד, כי בודאי בחג הסוכות בכח הלולב מתחברין נפשות בני ישראל, ותקנו הנביאים להיות נשאר הארה מאגודה זו גם על כל השנה שאינם יכולין להתחבר, ולכן מצות ערבה דוקא בפני עצמה... (שם תרמ"ט)
ערבה היא רומזת לאותן שאין להם טעם וריח, אם כן מאי מעליותא דערבה, אך הוא בחינת אמונה, דאיתא שהיא משוכה כנחל, והוא בחינת אחריך נרוצה, נמשכנו אחריך כבהמה, וזהו נשאר לעולם בישראל מאמינים בני מאמינים, ואיתא ערבה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים, דאיתא מנהג ישראל תורה, כי בני ישראל יורשים כח אבות בבחינת דעת... וכמו כן בסוף הדורות שאין לנו דעת כאדם צריכין להתחזק בדרך אמונה, והוא חביב לפניו ית"ש... וחסו בשם ה' והיא בחינת ערבה. (שם תרנ"ד)
והנה ביום הכפורים יש שתי מצות... ולעומת איסור מלאכה שהוא סילוק הרעיון מעניניו ותיקוניו בזה העולם, זוכין לעומתו בחג למצות ערבה שרומזת לרקיע ערבות, כמו שכתב רבינו בחיי בספר כד הקמח, שבו ענינים שלמעלה מזה העולם, כבש"ס חגיגה י"ב, ונראה שזה שעלה שלה משוך כנחל רומז להיות משוך אחר השי"ת הנקרא רוכב בערבות, וכל זה זוכין בשביל איסור המלאכה, היינו שלא להיות נמשך אחר טרדת הפרנסה וטורח המלאכה. (סוכות תרע"ח)
ונראה שלולב הוא לעומת המלכות הרביעית... ערבה דומה לשפתים מכפרת על חטא הלשון שהוא לשון הרע ששקולה כשלשתן, ובהאריז"ל שערבה גמטריא זרע, והיינו שברית הלשון וברית המעור שקולים. (שם תר"פ)
יש להתבונן בענין ערבה הניטלת בהושענא רבה בפני עצמה, שערבה אין בה לא טעם ולא ריח, ורומזת לאנשים שאין בהם לא תורה ולא מצוות, ובכל ימות החג הניטלת בצירוף שאר מינים שבלולב היא כמו חלבנה שבסממני הקטורת, אם כן למה אנו נוטלין אותה בפני עצמה?
ונראה משום שאז נפתח מקור בחירת ישראל שהיא למעלה מן הטעם, והיינו כי הושענא רבה הוא יום כ"ו לבריאת העולם בכ"ה באלול, גמטריא של שם הויה ב"ה וב"ש, הוא יום הכ"ו הוא נגד יו"ד שביו"ד שבשם, שהוא ראשית המציאות וראשית המחשבה, והוא מקור ישראל בסוד ישראל עלו במחשבה. ואז נרצה כל איש ישראל, יהיה איך שיהיה, ואף על פי כן ישראל הוא, ואף שתעה כשה אובד, מכל מקום עוד יבוא יום ויבואו האובדים בארץ אשור וגו' ולא ידח ממנו נדח. ובאשר אז מאירה המחשבה ההיא מראשית אחרית, על כן המצוה אז בערבה לבדה לרמוז על ענין זה.
ובגמרא סוכה מ"ג מעשה פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת וכו' (והחביאו הבייתוסים את הערבות), למחר הכירום עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח. נראה שבכוונה הביאו מעשה זה, להראות שגם עמי הארץ שאין בהם לא טעם ולא ריח הביאו טובה ביום זה, ואף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו, שיום זה בא לקרב גם אותם לאביהן שבשמים, וממילא כמים הפנים אל פנים נתעורר אז אצל ישראל עצם האהבה להיות לעם להשי"ת למעלה מהטעם... (הושענא רבה תרע"ב)
ויש לומר דכן הוא נמי בענין הערבה שרומזת לאין בו לא ריח תורה ולא טעם מצות, ונאגד עם יתר המינים כענין החלבנה עם סממני הקטורת, כמו שאמרו ז"ל באהרן כשרואה אדם חוטא היה מתחבר עמו והלה חושב בלבו אילו היה אהרן יודע מעשי היה מתרחק ממני ולא רצה להביט בי, ומתוך כך היה עושה תשובה. ועל כן בסוכות שהוא יום טוב של אהרן מצרפין הערבה עם הלולב, כדי שהאיש שאין בו לא טעם ולא ריח יערוך את עצמו נגד האחרים שיש בהם טעם או ריח, ומכל שכן ליש בו טעם וריח, ואז ישיג בושה והכנעה בעצמו. (שם תרע"ו)
ענין ערבה הניטלת בפני עצמה, יש לומר דהנה חמש הרגשות הן... דארבעה מינים אלו מקבילים לארבע הרגשות ללוקחם ולהגביהם לשמים, אך ערבה הניטלת בפני עצמה מקבלת לחוש המישוש, על כן אין בה שום מצוה אלא נטילה, שהיא חוש המישוש לבד, ואין אומר ואין דברים, על כן אין מקיפין אלא בלולב... (שם תרע"ז)
ולפי זה יש לומר דמצות ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, הרומזת למי שאין בו לא טעם תורה ולא ריח מצות, מעוררת למעלה עצם בחירת ישראל לא מצד התורה והמצוות שבהם, שאלה הם לבושים כנ"ל, אלא עצם הנפש ערומה בלי לבוש, וזהו הענין אחר ראש השנה ויום הכפורים וסוכות שנסתלקו הבגדים הצואים נתגלה עצם הנפש בטהרתה בהושענא רבה, ומעוררים זה על ידי ערבה בפני עצמה. (שם תרע"ט)
...והערבה שהוא בחינת משה ואהרן נו"ה על פי סוד, והוא נגד הריקנים שאין בהם לא טעם וריח בלי תורה ומצות. והיינו כי האבות הקדושים המשיכו כח קדושה זו לבניהם שיש בהם על כל פנים ריח מצות, כמו שנאמר וירח את ריח בגדיו, ריח בוגדים, והיינו פושעי ישראל המלאים מצות כרמון, אמנם משה ואהרן שהיו מנהיגי ופרנסי הדור, כמו שנאמר נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן, היה בהם הכח לקשר בהשרש אפילו נפשות הללו שאין בהם בפועל לא טעם תורה ולא ריח מצות... (סכות יג, וראה שם עוד)