(ראה גם: דשא, ירק)
כל עשב הארץ שנתמנה עליהם שרים חזקים בשמים, כל אחד ואחד מהם יש לו סוד בפני עצמו, כעין של מעלה, (כמו שיש להם למעלה ממונים מיוחדים), ומשום זה כתוב שדך לא תזרע כלאים, כי כל אחד ואחד נכנס לבדו ויוצא לבדו, (שאין ממונה מתערב בחברו, והזורע כלאים מערב שליטתם זה בזה, זה שאמר) הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ, וכתוב לכולם בשם יקרא, ומה לכל מה שבעולם יש סוד בפני עצמו ולא רצה הקב"ה לגלותו (ממקומו) ולעברו (באחר), וקראם בשמות (לכל אחד מהם)... (שמות רסו)
למדנו, א"ר יוסי פעם אחת הייתי הולך בדרך, והיה ר' חייא בני עמי, בעוד שהיינו הולכים מצאנו איש אחד, שהיה לוקט עשבים בשדה לרפואה, קרבנו אליו, אמרתי לו, אדם, אגודות אגודות העשבים למה לך, לא זקף ראשו ולא ענה כלום, חזרתי פעם שנית ואמרתי זה, ולא ענה כלום. אמרתי לר' חייא בני, או שהאיש הזה אטומים אזניו, או שהוא שוטה, או שהוא חכם, ישבתי אצלו, אחר כך לקט העשבים וקשר אותם, וכסה אותם בעלי תאנה.
אמר לנו, אני רואה שיהודים אתם, ויהודים אומרים עליהם שהם חכמים, אם איני מרחם עליכם עתה תהיו רחוקים מבני אדם כמצורע הזה, שמרחקים אותו מכל, כי אני רואה שריח של עשב אחד שקרב אליכם נכנס לגופיכם, ותהיו רחוקים מאיש ג' ימים, אלא אכלו אלו שומים הפראים ותתרפאו.
אכלנו מהם שהיו נמצאים לפנינו, ונישן, ונתקשרנו בזיעה זמן רב, אחר כך הקצנו, אמר לנו איש הזה עתה אלקיכם עמכם שמצאתם אותי, כי רפואת גופיכם נשלם על ידי...
אמר לנו, ראיתם שלא הרימותי את ראשי ולא דברתי עמכם, משום שאבי חכם היה בעשבים יותר מכל בני דורו, ולמדתי מאבי, דרכיהם של כל העשבים שאמת בהם, ואני בכל השנה משכני ביניהם.
ועשב הזה, שראיתם שכסיתי אותו בעלי תאנה אלו הוא, כי בביתי יש מקום אחד, והוא לצד צפון, ובמקום ההוא תקוע ריחים אחת, ומעין הריחים ההיא יוצא איש אחד בשני ראשים, וחרב שנונה בידו, ובכל יום מצער אותנו, ואני לקטתי עשב הזה, ובואו אחרי ותראו כחו של עשב הזה, ומה שאלקים העליון גילה בעולם, ואין מי שידע דרכיו בכל דבר...
בתוך כך, התיר את הנחש מקשריו וכתש במכתשת מעשב ההוא, ושם אותו בראש הנחש, נכנס הנחש בעין הרחים ההוא, ושמענו קול עד שכל המקום נזדעזע, רצינו לצאת, אחז בידינו איש ההוא, ואמר, אל תפחדו, קרבו אצלי.
בתוך כך יצא הנחש משם והיה שותת דם, לקח איש ההוא מעשב ההוא ושם בראשו כבתחילה, נכנס הנחש בעין הרחים ההוא לזמן קצר, ראינו שיצא, מעין הריחים ההוא איש אחד בשני ראשים ונחש שורה מסביב צוארו, ונכנס ויצא בעין הריחים ההוא שלש פעמים, והיה אומר, זקיטא זקיטא, הוא מין שרץ, אוי לאמו, שלמקום ההוא הוליכה אותו.
בתוך כך נעקרה הריחים ממקומה, ויצאו, האיש והנחש, ונפלו ומתו שניהם, ואנחנו היינו מתיראים מאד, אמר לנו איש ההוא, זה הוא כח העשב שלקטתי לפניכם, ומשום זה לא דברתי עמכם, ולא הרימותי ראשי בשעה שקרבתם אלי.
אמר לנו, אלו היו יודעים בני אדם חכמה מכל מה שנטע הקב"ה בארץ, וכח כל מה שנמצא בעולם, היו מכירים כח רבונם בחכמה גדולה, אבל לא הסתיר הקב"ה חכמה זו מבני אדם אלא כדי שלא יסורו מדרכיו, ולא יבטחו בחכמה ההיא וישכחו את הקב"ה.
כשבאתי וספרתי דברים אלו לפני ר' שמעון אמר, ודאי חכם היה, ובא וראה, אין עשב ועשב הנולד בארץ שלא תהיה בו חכמה רבה, וכח גדול בשמים, בא וראה מן האזוב, שבכל מקום שרצה הקב"ה לטהר את האדם באזוב הוא נטהר, מהו הטעם, משום שיתעורר כחו של מעלה שנפקד עליו, כי כח ההוא שנפקד עליו, כשמתעורר הוא מבער את רוח הטומאה והאדם מטהר, ואיך אני אומר, ברוך הרחמן שהצילוך. (יתרו רסו)
תא חזי, כתוב המוציא במספר צבאם, שכל הצבאות והמחנות והכוכבים, הקב"ה הוציאם כל אחד ואחד בשם, איש מהם לא נעדר, בכל הכוכבים והמזלות של כל הרקיעים נתמנו נגידים ופקידים לשמש העולם, כל אחד ואחד כראוי לו, ואין לך עשב קטן בכל העולם שאינו שולט עליו כוכב ומזל ברקיע, ועל כוכב ההוא יש ממונה אחד המשמש לפני הקב"ה כל אחד ואחד כראוי לו.
כל הכוכבים שברקיעים כולם משמשים על עולם הזה, וכולם ממונים לשמש כל דבר ודבר לאותם שבעולם הזה, ואינם צומחים ואינם גדלים, עשבים ואילנות ודשאים ועשבי השדה, חוץ במראה הכוכבים העומדים עליהם ונראים עליהם פנים בפנים כל אחד ואחד כמו שראוי לו.
רוב מחנות הכוכבים ומזלות יוצאים כולם בתחילת הלילה עד שלש שעות חסר רבע, משם ולהלאה אינם יושבים רק כוכבים קטנים, ואלו הכוכבים כולם אינם משמשים לבטלה אינם נראים לבטלה, ויש כוכבים המשמשים כל הלילה כדי להצמיח ולגדל כל אלו הדברים שנתמנו עליהם, ויש כוכבים המשמשים עד חצות לילה ומצמיחים ומגדלים מתחילת הלילה עד שעה ההיא, כל אלו הדברים שנתמנו עליהם, ויש כוכבים המשמשים זמן מועט מלילה, שאחרי שהם נראים עם אותו עשב או אותו דשא נשלם מיד שמושו, ואינו צריך יותר לשמש בלילה ההוא שהרי הם אינם עומדים לבטלה, וכיון שגמרו שמושם אינם נראים יותר בעולם הזה ונכנסים למקומם... (תרומה תתלה, ועיין שם עוד)
אמר ליה רב לרב המנונא, בני אם יש לך היטב לך, שאין בשאול תענוג ואין למות התמהמה, ואם תאמר אניח לבני חוק, בשאול מי יגיד לך, בני האדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין. (עירובין נד א)
אמר רמי בר אבא אמר רב אסי אסור לאדם שיהלך על גבי עשבים בשבת, משום שנאמר ואץ ברגלים חוטא, תני חדא מותר לילך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך אסור, לא קשיא, הא בלחים הא ביבשים, ואיבעית אימא הא והא בלחים, ולא קשיא, כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ואיבעית אימא הא והא בימות החמה, ולא קשיא, הא דסיים מסאניה הא דלא סיים מסאניה (נעלים)... (שם ק ב, וראה שם עוד)
תניא ר"א אומר מנין שבתשרי נברא העולם, שנאמר ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי, איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי ואותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצימחו, שנאמר ואד יעלה מן הארץ. ר' יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם, שנאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי, איזהו חודש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות, הוי אומר זה ניסן, ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדוגים זה אצל זה... (ראש השנה יא א)
ועוד אמר ר' יהודה בית הכנסת שחרב... עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש... והתניא אינו תולש ומאכיל אבל תולש ומניח, כי תנן נמי מתניתין תולש ומאכיל תנן. תנו רבנן בית הקברות אין נוהגין בהן קלות, אין מרעין בהן בהמה... ואין מלקטין בהן עשבים ואם ליקט שורפן במקומן מפני כבוד מתים... (מגילה כח א וכט א)
מאי ושניהם לבדם בשדה, אמר רב יהודה אמר רב שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה. (סנהדרין קב א)
דרש רבי חנינא בר פפא יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, פסוק זה שר העולם אמרו, בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, אם רצונו של הקב"ה בערבוביא, למה אמר למינהו באילנות, ועוד קל וחומר ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו, אנו על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו, פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. בעי רבינא הרכיב שני דשאים זה על גב זה לר' חנינא בר פפא מהו, כיון דלא כתב בהו למינהו לא מיחייב או דילמא כיון דהסכים אידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא, תיקו. (חולין ס א)
והרי דשאין כתיב בהן למיניהן, אין כתיב בציווי אלא בהוצאה. ואם כן למה נתקללה הארץ, ר' יודן בר שלום אמר על ידי שעברה על גזרותיו של הקב"ה, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, והיא לא עשת אלא ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו... (כלאים ג ב)
א"ר סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב (איוב ל"ח) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ וגו', לשון שוטר. (בראשית י ז)
...אף ערכה שלחנה, ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע... (ויקרא יא א)
...מה עבד רבי שמעון אזל אייתי חד לוח ויהבה באפוי דההוא קינא, ויהב ביה חד מסמר, מה עבד ההוא דוכיפת, אזל אייתי חד עשב ויהבה על ההוא מסמרא ושרפה, מה עבד ר' שמעון, אמר טוב למגנז הדין עשבא, דלא יילפין גנבייא למעבד כן ויחרבון ברייתא. חמרתא דר' ינאי אכלה עשבא ואיסתמית, ואכלת עשבא אחרי ואיתפתחת. עובדא הוה בתרין גברא דהוו עיילין באילין שבילייא בטבריא חד סמי וחד מפתח, והוה ההיא פתיחא גדיש ליה לההוא סמיא, יתבון למקרטא באורחא, וארעת שעתה ואכלין מן עשבא, דין דהוה סמי אתפתח, ודין דהוה פתיח אסתמי, ולא עלן מן תמן עד דגדש הוא סמיא לפתיחא. עובדא הוה בחד גברא דהוה סלק מן בבל, יתיב למקרטא באורחא, וחמא תרתין צפרין מתנציון חדא עם חדא וקטלא חדא מנהון חבירתה, אזלת ההיא אחריתי ואתייה עשבא ויהבת עלה ואחיית יתה, אמר טב לי נסב מן הדין עשבא ואחייה ביה מתיי דארעא דישראל, כי פרי וסלק חמא חד תעלא מית מקלק באורחא, אמר טב לי מנסייא בהדין תעלא, ויהב עליה ואחייה, וסליק עד שהגיע לסולמי צור, כיון שהגיע לסולמי צור חמא חד ארי קטיל ומקלק באורחא אמר טב לי מניסייא בהדין אריא ויהב עלוהי מן עשבא וחיה וקם ואכל יתיה. (שם כב ב)
על שלשה סימנים מעברין את השנה, על האילנות, ועל העשבים ועל התקופות. (פרק ח)
בפרוח רשעים כמו עשב, בזמן שאתה רואה רשעים שרבו כמו עשב לכסות את פני הארץ והציצו כל הרשעים שהם ומעשיהם און רע לימות, והרשעים שרבו כמו עשב לא הרבן הקב"ה אלא לאבדן מן העולם הזה ומן העולם הבא... ראה דוד שרבו רשעים כמו עשב לכסות את פני כל הארץ, והציצו כל הרשעים שהם ומעשיהם און, ולא אמר הללויה עד שראה שהן עתידין להשמד... (פרק יט)
לא תגנוב כנגד ויאמר אלקים הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע וגו' אמר הקב"ה, אחד מכם אל יפשוט ידו בגניבה ובממון חברו, אלא מן ההפקר כעשבים הללו. תני רבי חייא הנשמר בגינה אסור משום גזל, ושאינו נשמר בגינה מותר משום גזל. (פרשה כא י' הדברות קמייתא)
כי כחציר מהרה ימלו, אמר הקב"ה אין הרשעים כלום חציר הם תוחלתם, וכן הוא אומר (תהלים צ"ב) בפרוח רשעים כמו עשב, מפריחין כזה העשב ומתייבשין... (מזמור לז)
כתיב ויאמר אלקים תדשא הארץ וגו', אמר ר' פנחס בן יאיר למה ביום השלישי גזר הקב"ה להצמיח דשאים ועשבים ופרי האילנות מן האדמה וביום הרביעי ברא מאורות, אלא שמודיע כח גבורתו שהוא יכול בלא מאורות להצמיח אדמה. (פרק א)
תדשא הארץ דשא, אלו שאינן צריכין זרע, עשב מזריע זרע, אלו הירקות והזרעים שצריכים זרע. (בראשית א יא)
ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב וגו' כל עשב יש לו מלאך מיוחד, ואם תערב העשבים ביחד כאלו אתה מערב הב' מלאכים והם מתבטלים ממלאכתם, וזה איסור הרכבת אילנות מין בשאינו מינו, והסוד כמו צמר ופשתן ובשר בחלב כשתחברם לדמות יחד לקדושה מותר ולחול אסור, וזה מה שאסר בחולין מותר בקדשים. (בראשית)
תדשא הארץ דשא עשב - לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ שמיני דשאים מחולקין כל אחד לעצמו יקרא עשב פלוני ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים. דשא כולן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב. (בראשית א יא)
תדשא הארץ - זר שיהיה בתולדות הארץ כח הצומח ומוליד זרע, כדי שיהיה המין קיים לעד. ויתכן שירמוז בארץ הנזכרת בפסוק הראשון שימשך ממנה כח מצמיח. והנה נאצלו מכחה היסודות למיניהם, ומהם צמחו בגן עדן דשאים ואילנות, ומהם בעולם, וזהו שאמרו בשלישי ברא שלש בריות אילנות ודשאים וגן עדן. ועוד אמרו אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ שוטר, ואמר שיהיה כל זה למינהו, והוא אסור הכלאים, כי הזורע אותם מכחיש בכח מעשה בראשית, ועוד אבאר זו בעזרת השם.
וכתב רבינו שלמה, דשא עשב, לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא... ואין דברו זה נכון, שאם כן לשון דשא לא יתרבה, וחכמים אומרים הרכיב שני מיני דשאים מהן, והרב עצמו מזכיר דשאים, אבל דשא הוא הקטן הצומח,ועשב הוא הגדול המזריע, ולכן יאמר תדשא הארץ, ולא יתכן לומר תעשיב, וכל קטן הצומח מן הארץ יקרא דשא, אף באילנות, ולכן ימשוך תדשא הארץ על פרי, כי לא אמר תדשא הארץ דשא עשב ותוציא עץ פרי, והנה הוא כטעם צמיחה, וכן "כי דשאו נאות מדבר". (שם)
דשא בתחלת צאתו, וכשיגדל יקרא עשב, ודשא התחלת הפעולה בעשב, ולכן באה ממנו הפעולה (תדשא), ולא מעשב. (שם)
ויאמר אלקים תדשא הארץ וגו', דע שכל העשבים שברא הקב"ה בעולמו ברא להם כחות ידועים למעלה המשפיעים להם, וכשיורד הטל והגשם מן השמים באים מן הכחות העליונים ברכות לתחתונים, ועל כן הטל יפה לעולם, כי יורד עמו כח כל עשב ועשב מן הכחות העליונים, וכשנפסקין הכחות שלמעלה להשפיע למטה מיד יבול עלהו ויבש, ולפיכך יבשים עשבים הרבה קודם עשבים אחרים, וזהו למינהו הנאמרים במעשה בראשית. ועל דרך האמת ירמוז באומרו "תדשא הארץ" שהארץ הנזכרת תתן כח ומזל ותשפיע שפע לכל התולדות בסוד "ואתה מחיה את כולם". ולפי דעת רז"ל ירמוז עוד כי אחרי שהושקתה הארץ מימי תשובה ורחמים עשתה פירות והעלתה צמחים, ונאצלו בכחה המלאכים הקדושים, וזה רמוז במלת תדשא הארץ. (בראשית)
דשא הוא הצומח מעצמו, ועשב הוא הנזרע. (בראשית א יא)
דשא - מיני עשבים למאכל בהמה, עשב מזריע זרע - למאכל אדם. (שם)
דשא הוא הירק המומרץ ופורץ מתוך האדמה, והוא מציין דרך פרט את הדרגה הנמוכה של הקריפטוגמים שאינם מזריעים זרע. העשב הוא בעל זרע, שזכה למדה מסויימת של עצמאות, הוא צמח חד-שנתי, וכל מגמתו להזריע זרע, משהבשיל את הזרע הרי הוא נובל. (שם)
דשא הוא מין שתכליתו העשב ולא הגרעין, ותכליתו במה שהעלה גדול יותר. עשב מזריע הוא שתכליתו הגרעין. (שם)
דשא - הם גדולי ארץ הנזרעים, וצריכים למטר חזק שיהיה גדל ומוציא כחות כל דשא לפי מה שהוא. עשב - הגדל בלי מזרע ואינו צריך כי אם גשם דק. (דברים לב ב)