(ראה גם: יציאת מצרים, עשר מכות-כללי)
ואמרת אל פרעה, כה אמר ה' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, הנה אנכי הורג את בנך בכרך. (שמות ד כב)
ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה, כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. (שם יא א)
ויאמר משה כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא מתוך מצרים. ומת כל בכור בארץ מצרים מבכר פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים, וכל בכור בהמה. והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים, אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף. ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. (שם שם ד)
ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים. (שם יב יג)
ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור, וכל בכור בהמה. ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת. ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברכם. גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו, וברכתם גם אתי. ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו כלנו מתים. (שם שם כט)
...וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח, לשגר לעשות נקמה במצרים, כמו שעשה באשור שהיה בנו של שם... כל שכן המצרים שהם מזוהמים יותר מכל אומה, ואמר אני ולא מלאך.
אלא אמר רבי יהודה, מכאן למדנו כח גבורתו של הקב"ה ומעלתו, שהוא גבוה על הכל. אמר הקב"ה אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת, ואין ראוי לשגר מלאך, ולא שרף, דבר קדוש בין רשעים ארורים מטונפים, אלא אני עושה מה שאין יכול לעשות מלאך, ולא שרף, ולא שליח, שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך, ומיד נעשה, מה שאין המלאך יכול לעשותו... (וירא תטו)
ולמדנו, באותה שעה שנגפו המצרים, באותה שעה נתרפאו ישראל, שלמדנו, א"ר יוסי מה שכתוב ופסח ה' על הפתח, מהו על הפתח, ופסח ה' עליכם היה צריך לומר, אבל על הפתח, על הפתח ממש, שזהו פתח הגוף, ואי זהו פתח הגוף הוה אומר זו היא מילה, (דהיינו שריפא אותה). (בא פו)
ישבו ר' חייא ור' יוסי, אמר ר' יוסי כמה פעמים שאלתי זה, שכתוב, ויהי בחצי הלילה וגו' ולמה לא היה זה ביום שיגלה לכל פרסום הנס, ולמה מתו כל אלו החלשים שלאחר הריחים והטלאים שבצאן, ולמה לא מתו מלכים ושרים ואנשים עורכי מלחמה, כמו שהיה בסנחריב...
אמר לו יפה שאלת, ואני לא שמעתי משהו בזה, ואיני אומר, אבל כיון שזכינו לכל זה, והדרך התתקן לפנינו, ואני שמעתי שר' שמעון בן יוחאי מטהר שוקים של עיר טבריה, נלך אצלו. ישבו עד שהאיר היום, כשעלה האור קמו והלכו, כשהגיעו אליו, מצאוהו שהיה יושב וספר הגדה בידו. (שם קא)
תא חזי, כתוב ויהי בחצי הלילה, כחצי היה צריך לומר, או בחצות, כמו שאמר משה, ואם תאמר כמו שאמרו החברים, שלא יאמרו אצטגניני פרעה, שמשה שקרן הוא, (כי אי אפשר לדייק הרגע של חצות לילה), הרי הקושיא במקומה עומדת בג' אופנים, שאפילו ישראל יאמרו כך, א', שאם כן היה לו לומר ויאמר משה כחצות הלילה, למה אומר כה אמר ה', והרי ה' אמר בחצות, וכמה שלא יכון את השעה לא יתפשו במשה. אלא באדון שהרי אמר כה אמר ה'. ב', כי משה אמר עד בכר השפחה אשר אחר הריחים, ולא היה כן, אלא עד בכר השבי אשר בבית הבור, על כל פנים אפילו ישראל יאמרו כך (הוא שקרן), כי לא התאמתו הדברים. ג' שהוא אמר בשם האדון כחצות, כתוב ויהי בחצי הלילה, (ולא כחצי כמו שאמר).
ועוד, השאלה שלכם (הכבדה) יותר ממשא שבהמה יכולה לסבול, למה היתה מכת בכורות בלילה ולא ביום, ולמה מתו החלשים שאחר הריחים. אלא הכל סוד עליון בין קוצרי השדה (דהיינו אותם שזכו להשיג הצמחים של אור הגנוז שנזרעו במלכות), והכל הוא ישר בדברי הנביא הנאמן... (שם קט)
וכן היה, שלא עשה הלילה פעולותיו עד שנחלק, כי במחצה השניה של הלילה עשה פעולותיו, זה שאמר ויהי בחצי הלילה, מהו בחצי, במחצה השניה בזמן שהיא (המלכות שולטת), ונמצאת תמיד זאת הזו (שהיא המלכות) לעשות פעולות, וכל פעולה שנעשתה בלילה במחצית השניה נעשתה.
וה' הכה כל בכור, וה' (פירושו) הוא (ז"א) ובית דינו, (שהוא המלכות), משה לא אמר אלא ומת כל בכור, מהו (שנאמר כאן) הכה, אלא שהתעורר (מלכות דמדת הדין שנקראת) כה, כמו שהפחידו משה, שכתוב והנה לא שמעת עד כה, (ועל כן נאמר וה' הכה, שהוא השם כה שהמית כל בכורי מצרים).
כל בכור, (בכור הוא בחינת חכמה, וכל בכור יורה) שאפילו מדרגות עליונות ותחתונות נשברו משליטתם, דהיינו כל אלו המדרגות השולטות מכח החכמה שלהם, (שהיא חכמת מצרים), שכתוב כל בכור בארץ מצרים, וכל המדרגות העליונות ותחתונות שנשברו משליטתם כולן נקראות בכתוב, שכתוב, מבכר פרעה היושב על כסאו וגו', הרי כולן נקראות בכתוב.
קיצור הדבר, מבכור פרעה היושב על כסאו הוא שליטה של ספירה תחתונה (דקליפות המקבלת) ממלכות העליונה, עד בכור השפחה, היא ספירה שמאלית הנמצאת מתחת השליטה הנ"ל. מאחר ארבע ריחים, שהם ארבע מחנות (של הקליפות), זה משמע משכתוב אחר הריחים ולא מן הריחים. וכל בכור בהמה הוא מתחת התחתונים הנ"ל, והיא נקבה מנקבות הנמצאות באתונות בבהמות וחמורים, בגסות ובדקות, (שהם מדרגות הטומאה) ומקבלים מהם גברים ונקבות, עד בכור השבי אשר בבית הבור, היינו אלו היוצאים משפחה, שבהם עושים (כשפים) לאסירים לעבוד עמהם לעולם ולא יצאו לחרות... (שם קטו, ועיין שם עוד)
ועוד מה ששאלתם למה לא היה הדין של מצרים בים, למדנו, כתוב היום אתם יוצאים, וכתוב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה, אלא למדנו, עיקר הגאולה של ישראל לא היה אלא בלילה, (שה"ס המלכות הנקראת לילה), שהלילה פתח קשרים ועשה נקמות, והיום הוציא אותם ביד רמה, זה שאמר יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור, זה היה כדי לפרסם הנס. (שם קכה)
אם הקב"ה בלבדו היה הורג, למה כתוב ולא יתן המשחית, שמשמע שהמשחית היה הולך ולא הקב"ה. אלא ודאי שהקב"ה היה הורג, והמשחית היה הולך למצוא עלילה על ישראל (לקטרג עליהם), כיון שראה השבירה של הערלה בב' בחינות, (בדם פסח ובדם מילה), היה בורח ונפרד מהם.
ועל שהרג הקב"ה את כל אלו הבכורים שלצד ההוא נתן וחייב את בכורי ישראל שיפדו את עצמם, ולא ימצא עליהם הסטרא אחרא שום עלילה, ומהכל שמר אותם הקב"ה כאב על בנים. (שם קצב)
ויהי בשלח פרעה, מה כתוב למעלה, ויקם פרעה לילה וגו', תא חזי נקמה העליונה שעשה הקב"ה במצרים, ג' מיתות היו, אחד, שעשו הבכורים במצרים, שהרגו כל אלו שמצאו, ואחד, שהרג הקב"ה בחצות לילה, ואחד, כשראה פרעה את המות בביתו ובבניו ובעבדיו קם וזירז עצמו והרג את השרים והמושלים וכל שיעצו לו למאן לשלוח את העם, עד שהתורה העידה עליו, שהוא קם בלילה ממש, (דהיינו בדיני הנוקבא הנקראת לילה), כמו שהלילה, (שהוא הנוקבא) הרג בכורות ועשה נקמות, כך קם פרעה בארץ מצרים והרג ועשה נקמות בשליטיו ושריו ופקידיו ובכל מיני השרים, זה שאמר ויקם פרעה לילה, שקם להרוג ולהשחית... (בשלח כח)
תא חזי, בשעה שהקב"ה היה הורג לבכורי מצרים, דהיינו כל אלו שהרג בחצות לילה, והוריד המדרגות שלמעלה למטה, בה בשעה נכנסו ישראל בברית אות הקדוש, שנמולו ונתחברו בכנסת ישראל ונתאחדו בה, אז הראו אותו הדם על הפתח, ושני דמים היו, אחד של פסח ואחד של מילה, והיה נרשם על הפתח רושם האמונה, אחד מכאן ואחד מכאן ואחד ביניהם, (שה"ס ג' קוין ימין משמאל ואמצע), וכן נאמר, ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף, כדי להראות אמונה... (אמור קל)
מהו הטעם (שרשמו הדם על המשקוף ועל ב' המזוזות), הרי העמידוהו משום שהוא רושם קדוש, והמחבל, כשיצא וראה אותו הדם שהיה רשום על הפתח רחם על ישראל, זה שאמר ופסח ה' על הפתח וגו', כאן יש להסתכל, אם הקב"ה בא והרג בארץ מצרים ולא שליח אחר, רושם זה שעל הפתח למה, והרי הכל גלוי לפניו, ועוד מהו, ולא יתן המשחית, (שמשמע שהוא שליח), ולא ישחית היה צריך לומר.
אלא ודאי כך הוא, שכתוב וה' הכה כל בכור, וה' (מורה) הוא (ז"א), ובית דינו, (מלכות), ובית דינו זה נמצא כאן, (ועל כן כתוב המשחית), ובכל מקום צריכים להראות מעשה (למטה), כדי (לעורר כנגדו למעלה) להנצל. (ובשביל זה היו צריכים לתת הדם על המשקוף וב' המזוזות כדי לעורר עליהם הרחמים למעלה), כי כעין זה הם הקרבנות על המזבח, כדי שלא יהיה נמצא משחית (בהעלותך ח)
והכיתי כל בכור, אפילו ממקומות אחרים, ובכורי מצרים אפילו הם במקומות אחרים מנין, תלמוד לומר למכה מצרים בבכוריהם וגו', בכור חם וכוש מנין, תלמוד לומר ויך כל בכור במצרים וגו' ראשית אונים באהלי חם. מאדם ועד בהמה, מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו התחלת הפורענות...
הרי שהיה מצרי בתוך ביתו של ישראל שומע אני ינצל, תלמוד לומר ופסחתי עליכם, עליכם אני חס ולא על המצרים. הרי שהיה ישראל בבית המצרי שומע אני ילקה בגללו, תלמוד לומר ולא יהיה בכך נגף, בכם אינו הוה אבל הוה על המצרים. (בא פרשה ז)
וה' הכה כל בכור, שומעני על ידי מלאך או על ידי שליח, תלמוד לומר והכתי כל בכור, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, אפילו ממקומות אחרים, ובכורי מצרים שהן במקומות אחרים מנין, תלמוד לומר למכה מצרים וגו', בכור חם כוש ופוט ולוד מנין, תלמוד לומר ויך כל בכור במצרים וגו'. מבכור פרעה היושב על כסאו, בא הכתוב ללמדך על פרעה שהוא בכור, או לא בא אלא ללמד על בנו שהוא בכור, כשהוא אומר היושב על כסאו הרי בנו אמור, מה תלמוד לומר מבכור פרעה, בא הכתוב ללמדך שהוא בכור, והוא נשתייר מכל הבכורות, ועליו הכתוב אומר בעבור זאת העמדתיך.
ותהי צעקה גדולה, כענין שנאמר והיתה צעקה גדולה כי אין בית אשר אין שם מת, ר' נתן אומר וכי לא היו שם בתים אשר אין שם בכורות, אלא כיון שהיה הבכור מת לאחד מהן היו עושין לו איקונין ומעמידו בביתו, ואותו היום נשחקות ונידקות ונזרות, והיה אותו היום קשה להן כיום הקבורה, ולא עוד אלא שהיו המצרים מקברים בבתיהם, והיו כלבים באין לשם ומחטטין ומוציאין את הבכורות מתוך כוכיהן ומתעתעין בהם, והיה אותו היום קשה להם כיום הקבורה. (שם פרשה יג)
...וכיון דמשה הוה ידע למה ליה למימר כחצות, משה קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא. (ברכות ד א)
דבר אחר החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (תהלים ק"ה) שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו, כיון שנכנס הקב"ה כביכול נגף את הבכורות ואלוהות שלהן, שנאמר (יהושע כ"ד) ואגוף את מצרים, וכן באלהיהם עשה ה' שפטים, כיון שנגף אותם במכת בכורות מה עשו, נטלו את בניהם והטמינום בבתי ע"ז שלהם. א"ר ברכיה המצריים מבקשין ומחזירין היאך לברוח מן הנגף ולא היו מוצאין, למה שנאמר (איוב י"א) ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם, רשעים אלו המצריים, שנאמר ואני ועמי הרשעים, מי גרם להם שיהו לוקים כל מכה ומכה על שהיו בוטחים בע"ז שלהם, מה עשה הקב"ה, הכה את אלהיהם עמהם, מי שהיה של עץ היה נרקב, ושל אבן היה נמס, של כסף ושל זהב ושל נחשת התיכן כשם היו מתחלתן, שנאמר ובאלהיהם עשה ה' שפטים. וכל ע"ז שבעולם עבדו חוץ מבעל צפון שלהם, למה בשביל להטעותם, לכך כתיב (איוב י"ב) משגיא לגוים ויאבדם. (שמות טו טז)
דבר אחר החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (שמות ד') ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, הנה אנכי הורג את בנך בכורך. יתעלה שמו של הקב"ה שהוא (ישעיה מ"ו) מגיד מראשית אחרית, באברהם הוא אומר (בראשית ט"ו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, מהו דן, מכת בכורות שנקרא נגע, שנאמר עוד נגע אחד, מהו דן אנכי, אמר הקב"ה פורע אני מהם במכת בכורות, שנאמר הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והסימן הזה מסר הקב"ה לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב ללוי, ולוי לקהת, וקהת לעמרם, ועמרם למשה, והיה משה משמרו ובא. (שם שם כז)
ועבר ה' לנגוף את מצרים, י"א על ידי מלאך, וי"א הקב"ה בעצמו, ומהו שאמר לנגוף, מלמד שאף המעוברות שהיו ראויות לילד הפילו ומתו האמהות. והמשחית יצא וחיבל כל מה שמצא, ואין לנגוף אלא עוברות, שנאמר (שמות כ"א) ונגפו אשה הרה. והקב"ה מחבל בכוריהם של מצרים, ועושין ישראל כל מה שאמר להם הקב"ה, שנאמר וילכו ויעשו. למה היה הקב"ה וישראל דומין, למלך שבא עם בניו בים וספינות של פירטון מקיפות אותו, אמר להם הא לכם מוכנות מורניות שלי שאני עובר על גלי הים ונלחם עמהם, כך היה הקב"ה עם בניו במצרים, ומחנות עכו"ם מחשבים עליהם כל הלילה, אמר להם הקב"ה, אי רשעים על בני אתם מחשבים, מורניות שלי מוכנות הן, שנאמר (תהלים ק"ו) ויושיעם למען שמו. הן עוסקים בצלי, והיה הורג הקב"ה בכוריהן של מצרים. והן היו מזין על פתחיהן ושמו הגדול היה עומד על פתחיהם, והם עוסקים בהלל ובהלכות הפסח, והאלקים מפריש שיכפר דם טמאים על דם טהורים, שנאמר (שם ל"ד) פודה ה' נפש עבדיו. הן היו עסוקין במצות שהיו טוחנין ולשין, והקב"ה עוקר נטיעתן של מצרים, שנאמר (שם ז') קומה ה' באפך. (שם יז ה)
דבר אחר ויהי בחצי הלילה, הדא הוא דכתיב (משלי י"א) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה וגו', אתה מוצא שאמר הכתוב כי אין בית אשר אין שם מת, היאך אתה מונה כל טיפה וטיפה שהיה מוציא מצרים לכל אשה ואשה אותה הטפה הראשונה הוא בכור, ונמצא כל בניו מתים, שנאמר (תהלים ע"ח) ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם, טיפה ראשונה. הנקבות הבכורות אף הן מתות, חוץ מבתיה בת פרעה שנמצא לה פרקליט טוב זה משה, שנאמר (שמות ב') ותרא אותו כי טוב הוא, לפיכך אמר שלמה (משלי ל"א) טעמה כי טוב סחרה, ותקם בעוד לילה, באי זה לילה, ויהי בחצי הלילה. (שם יח ג)
דבר אחר ויהי בחצי הלילה, אמר אליהוא (איוב ל"ד) רגע ימותו וחצות לילה, כיון שמתו התחילו הכל צווחין, שנאמר ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים, מיד ויקרא למשה ולאהרן, אמר לו משה, מה פרעה מבקש מי בא אצל מי, אתה אצלי או אני אצלך, אמר לו בבקשה ממך קומו צאו מתוך עמי, למה (שם ט') חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו וישלם. (שם שם ד)
א"ר חלפתא יתברך שמו של הקב"ה שאין כנסיו וכנפלאותיו ואין כגבורותיו וכמעשיו, שנאמר (תהלים קמ"ז) גדול אדונינו ורב כח, הקב"ה קדוש וטהור ופשט ידיו בטמאים, למה בשביל שגדול ונורא הוא, ובשביל ישראל הודיע כחו, ולמה בשביל ישראל שאמר ליעקב (בראשית מ"ו) אנכי ארד עמך מצרימה וגו', והוא עושה מלחמתן של ישראל... (שם שם ו)
הרבה נסים עשה הקב"ה לישראל, הרג בכורי בהמה שהן משולין לבהמה, שנאמר (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם, הרג בכור שבי, שהיו אומרים לשבי שהיה חבוש בבית האסורין רצונך שתצא ויגאלו ישראל, והוא אומר לא נצא מיכן לעולם כדי שלא יצאו ישראל, לכך דנן עמהם. מבכור פרעה עד בכור השבי, משל למלך שעשה שמחה לבנו והרג שונאיו, אמר המלך כל מי ששמח לי יבא לשמחת בני, וכל מי ששונא לי יהרג עם השונאים. כך האלקים עשה שמחה לישראל, שגאלן, אמר האלקים כל מי שאוהב את בני יבא וישמח עם בני, הכשרים שבמצרים באו ועשו פסח עם ישראל ועלו עמהם... וכל מי שרצו שלא יגאלו ישראל מתו עם הבכורים, שנאמר (תהלים ע"ח) ויך כל בכור במצרים, וצעקו כלם, שנאמר ותהי צעקה גדולה במצרים, באו כלם להרוג פרעה באותה שעה ותחזק מצרים על העם, והן קורין את ההלל ופרעה מכריז לגבוריו באו ונקרא למשה ולאהרן, א"ל האלקים, בלילה אתה מוציא את בני, לא תוציא לבני בלילה אלא יצאו בראש גלוי בחצי היום... (שם שם ח)
וא"ר הוניא בשם ריש לקיש אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה הצרתה למצרים בבכוריהם, הצרתה להם בנפשותיהם, ולי בין שדי ילין. הא כיצד, היה מצרי אומר לישראל הטמן לי הבכור הזה בין בניך, והיה נוטלו ומטמינו, והמלאך נכנס ונוגפו, ולי בין שדי ילין. (שיר א נט)
עד בכור השבי, השבויים למה לקו, לפי שהיו שמחים בכל גזרות שגזרו מצרים על ישראל, הדא הוא דכתיב שמח לאיד לא ינקה (משלי י"ז). ולא תאמר שבויים בלבד, אלא אף עבדים ושפחות, שנאמר עד בכור השפחה אשר אחר הרחים שהיו משעבדין לרחים. עד בכור בהמה, שלא יאמרו יראתנו קשה שלא שלטה בהם פורענות. ויקם פרעה לילה, יכול בג' שעות כדרך שהמלכים עומדין, תלמוד לומר לילה, יכול על ידי שרה ושרות, תלמוד לומר הוא, הוא היה מחזיר על פתחיהן של עבדיו ומעמידן כל אחד ואחד ממקומו והלך עמהם, ואומר היכן משה ואהרן שרוין, שנאמר ויקרא למשה ולאהרן לילה, ויאמר קומו צאו. אמר ליה משה כך צונו הקב"ה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים. ולמה בא הוא ועבדיו, לומר לך, שבשעה שאמר ליה פרעה אל תוסף ראות פני, אמר ליה משה כן דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך, ולא נצא מכאן עד שירדו כל עבדיך אלה אלי וגו'... (בא ז)
ומת כל בכור, נתכנסו כל הבכורות אצל אבותיהן, אמרו להם כל מה שאמר משה הביא עלינו, אין אתם מבקשין שנחיה, אלא בואו ונוציא את העברים הללו מבינינו, ואם לאו הרי אנו מתים. השיבו אותם ואמרו להם אפילו כל המצרים מתים אינן יוצאין מכאן. מה עשו, נתכנסו כל הבכורות והלכו להם אצל פרעה והיו מצווחין אל פרעה ואומרים לו, בבקשה ממך הוצא העם הזה שבשבילם הרעה תבא עלינו ועליך, אמר להם לעבדיו צאו וקפחו שוקיהם של אלו, מה עשו הבכורות, מיד יצאו ונטל כל אחד ואחד מהם חרבו והרג אביו, שנאמר למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קל"ו), למכה בכורי מצרים אין כתיב כאן אלא למכה מצרים בבכוריהם, משנהרגו אבותיהם נגלה עליהן הקב"ה והרגן, שנאמר וה' הכה כל בכור. אם בכורות המצרים חטאו השבויים מה חטאו, אלא שהיו שמחין ואומרים, נהא בשעבודים ואל יצאו ישראל מכאן, לפיכך הרגן עד בכור השבי, וכל שכן בכור השפחה שהיו משעבדין בהם. (בא יח)
רבי יהושע בר נחמיה שמע לה מן הדא, גם חשך לא יחשיך ממך לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה (תהלים קל"ט), חשיכה שהיא אורה לפני ולילה לתשמישן של בריות, הוי ביום מתו בכוריהם של מצרים. כיצד, לקו מכת מיתה מבערב, והיו מפרפרים כל הלילה ומתו ביום, ומה טעם, כולנו מתנו אין כתב כאן אלא כולנו מתים, מייתין ואזלין, הכמא דאת אמר ביום הכותי כל בכור (במדבר ח'), ולהלן את אמר ביום הכותי כל בכור הקדשתי (שם ג'), אמרו מעתה ביום שמתו בכוריהם של מצרים בו ביום הקדשתי.
וה' הכה כל בכור, בכור לאיש, בכור לאשה, בכור לזכר, בכור לנקבה. הא כיצד, בא אחד על עשר נשים והיו יולדות עשרה בנים, וכן עשרה אנשים באו על אשה אחת וילדה עשרה בנים נמצאו כולם בכורים אנשים. הגע עצמך שאין שם בכור לא לאיש ולא לאשה לא לזכר ולא לנקבה, מה אני מקיים כי אין בית אשר אין שם מת, אמר רבי אבא בר אחא אפוטרופוס של בית היה מת, כמא דאת אומר שמרי הראש כי לא היו בכור וישימהו אביהו לראש (דהי"א כ"ו)...
...הבכורים הרגו ששים רבוא (מצרים). (פרשה יז, ויהי בחצי הלילה)
ויהי בחצי הלילה וה' הכה, ובמקום אחר כתב כחצות הלילה אני יוצא, וכי יש יציאה לפני הקב"ה, והא כתיב בזעם תצעד ארץ (חבקוק ג') ומה שכתב אני יוצא, א"ר כביכול כאדם שפורע שטרו ויוצא לחירות. אמר הקב"ה הואיל ופרעתי את השטר שהייתי חייב לאברהם זקינם שאמרתי וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, הריני יוצא בראש גלוי... א"ר יודן בשם ר' יעקב בר אבונא דרש ר' אבוהו בכנסת של כפר של טבריא, ואמר אעלה אתכם מעני מצרים (שמות ג'), דבר קשה, לפיכך אמר הקב"ה הואיל ואני ובניי שותפין בצרה בדין הוא שאפרע משונאיהם.
דבר אחר ויהי בחצי הלילה, מהו כתיב למעלן מן הענין, וירדו כל עבדיך אלה אלי (שמות י"א), עבדים אלו הקנטורים, כל אלו הכי לירד בים, ומהו שכתב אלה, אמר משה לפרעה אלו החיים ואלו המתים על ידי שהם בכורות. כיין ששמעו מצריים שאמר משה שהבכורות מתים, אמרו, הרי יש לכל אחד ממנו יותר מארבעה ומחמשה בנים, אם ימותו הבכורות הרי השאר כולם חיים. כיון שראו הבכורות שנתיאשו אבותיהם מהם, הלכו אצל פרעה אמרו מרי מרי, בבקשה ממך ראה היאך לפלטנו. אמר להם פרעה עד שאני מפלט אתכם אפלט את עצמי. כיון שראו הבכורות שנגפם פרעה מיד נזדווגו והרגו באבותיהם ששים רבוא. (הוספה ב ויהי בחצי הלילה)
ועברתי בארץ מצרים, רבי יהודה אומר כמלך שהוא עובר ממקום למקום. דבר אחר נותן אני עברתי ויראתי במצרים, ואין עברה אלא זעם, שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה, ואומר יום עברה היום ההוא. והכיתי כל בכור, שומע אני על ידי מלאך או על ידי שליח, תלמוד לומר וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שליח... (שמות פרק יב, קצט)
עוד ויהי בחצי הלילה, זו שנאמר ברוח הקודש על ידי דוד חצות לילה אקום להודות לך, א"ר מלמד שאמר דוד לפני הקב"ה, רבון העולם מודה אני לך על אותה הלילה שעשית לישראל במצרים. א"ר יהודה בוא וראה מה עשה הקב"ה לישראל, יתברך שמו שלא גמר דינו במצרים עד שהודיע משפטיו למשה ולישראל, אמר הקב"ה למשה לך אמור להם, בני הוו יודעין שאני יוצא בתוך מצרים, ואני בעצמי אהיה להם טבח יפה ואשחוט בכוריהם בשעה א', ואתם שחטו פסחיכם ותנו מדם הפסח על שתי המזוזות ועל גגות בתיכם ועל הכותלים ויהיה סימן זה לחיים. משל למה הדבר דומה, למלך גדול שהיה לו צאן והפריש מהם לחיים והפריש מהם לשחיטה, מה עשה, נטל את הסיקרא ונתן על אותו הפרוש לחיים, ועל אותו הפרוש לשחיטה לא נתן סיקרא...
עוד ויהי בחצי הלילה, משהכה השר שלהם אחר כך הכה אותם, וכן הוא אומר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, ואחר כך פרע מהם, וה' הכה כל בכור. וכן את מוצא בים...
ואלה שמות רבה, ויהי בחצי הלילה, הדא הוא דכתיב חצות לילה אקום להודות לך על המשפטים שעשית במצרים, ולנו עשית צדקה, כיון שאמר והכיתי כל בכור התחילו מהם יראים ומהם שאינם יראים, מי שהוא מתירא היה משליך בכורו אצל ישראל, ואמר לו בבקשה ממך טול את זה וילין עמך, כיון שהגיע חצי הלילה הרג הקב"ה כל הבכורות, ואותם שהיו נתונין בבתיהם של ישראל, כביכול היה פוסע בין ישראל ובין המצרי, והיה נוטל נשמתו ומניח נשמתו של ישראל, והיה היהודי מתעורר ומוצא את המצרי מת, שנאמר ופסחתי עליכם. (תהלים מזמור קיו כה והלאה)
ולא יהיה בכם נגף, מלמד שבמצרים היתה מגפה. למשחית, מלמד שבמצרים היתה השחתה, בהכתי בארץ מצרים, מלמד שבמצרים היתה מכה, מלמד שלקו מצריים בשלשה מיני פורעניות, במגפה, ובהשחתה ובמכה. (שמות יב יג)
מבכור פרעה - שומע אני זה בנו, כשהוא אומר היושב על כסאו כבר בנו אמור, מה תלמוד לומר מבכור פרעה, מלמד שפרעה הרשע בכור היה ולא נגעה בו פורענות. וכל כך למה כדי לפתות לבם שלמצרים שיהו אומרים קשה פרעה שלא נגעה בו פורענות, ועליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם (איוב י"ב). (שם שם כט)
ר' שמעון אומר אין פחות משש מאות אלף בכורות שמתו באותו הלילה, שנאמר נתתי כפרך מצרים (ישעיה מ"ג) והכופר אחד תחת אחד. (שם שם ל)
כתוב במדרש שיר השירים על אשה אחת שהטמינה את בנה בראש הגג ומפני שאמר משה ומת כל בכור הסבירה היא שינצל על ראש הגג, הרגישו בו הכלבים ואכלוהו, עמדה בחצי הלילה לבקשו והנה אכלוהו הכלבים והיא הקיצה כל המצריים בקולה. (שמות יא)
כי אין בית אשר אין שם מת - לרש"י היה שם בכור מת, אין שם בכור גדול הבית מת, שקרוי בכור, שנאמר גם אני בכור אתנהו. דבר אחר מצריות מזנות תחת בעליהם ויולדות מרווקים פנוים והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, וכל אחד בכור לאביו, ועל דרך הפשט הבכורות שמתו במצרים בכורי פטר רחם היו שנולדו, ועל כן קדש תחתיהם כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה, והיה בכור פרעה היושב על כסאו פטר רחם לאמו, וכן מנהג המלכים להיות הגבירה המולכת בתולה, אבל על דעת רבותינו שהקב"ה נתרצה שהכה במצרים כל בכוריהם, כלומר בכור האב ראשית אונו, ובכור האם פטר רחם, וגם גדול הבית, ולא רצה לקדש תחתיהם בישראל רק בכור האם, שהוא ידוע ומפורסם יותר, ובבהמה לא יודע כלל רק בכור האם, ובחר מכלם המין ההוא, וכדמות ראיה לזה, "ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם", כי על הזכר יאמר כן. (שם יב ל)
ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - פירוש בכל שרי מצרים, שפטים - יסורין, כמו וביואש עשו שפטים, ואין לפרש אלהים לשון עבודת כוכבים, שהרי אינו נופל לומר יסורין בדבר שאין בו רוח חיים... (שם יב יב)
כחצות - ...ונראה לי עוד לומר במה ששינה ואמר כחצות, שהוצרך לעשות כן ושיתקדש שם שמים, כי מן הידוע אצל חכמי הכוכבים בראשי הימים שהם חל"ם כצנ"ש וראשי הלילות כצנ"ש חל"ם, אם כן תחלת שעה שביעית של ליל חמישי היה למאדים, ולכך שינה משה כחצות, כלומר קרוב לחצות, ושיחשבו המצריים שהמכה היתה בסוף שעה ששית לצדק, שהוא כוכב החיים, ושיתברר אצלם שהמכה אינה מכח הכוכבים, ואלו אמר להם בחצות, היו אומרים כי המכה למאדים ולא מאת ה' היתה זאת להם, רק שנתחייב כן מכח המערכה. אבל אצל המאמינים ידוע כי בחצי הלילה היתה המכה בכוון ברגע התחלת מאדים, וכן העידה התורה כי אין הקב"ה משנה הטבע אלא אחר ההכרח ולצורך גדול, ורצה להשתמש באחד ממשרתיו שהוא מאדים כדי להרוג בשונאיו... ואף על פי שהיה נס גדול ומפורסם בהיות המכה בתחלת מאדים, אפילו לדעת הכופרים, מפני שאין החוזים בכוכבים יכולין לתלות הכח במאדים להמית להרוג ולאבד כי אם ליחיד או לשנים, וזה בהיותו בבית שפלותו, אבל ברבוי עם ברגע אחד כמו שהיה בבכורי מצרים זה אי אפשר בכח המזלות. אף על פי כן רצה משה שלא ליתן פתחון פה אפילו לאחד מהם מן הנפתים בהבליהם, שלא יהיו מפרישין בין יחידים לרבוי עם, שלא יאמרו שהיה בשעת ממשלת מאדים כלל... (שם יא ד)
עד בכור השפחה - שמעתי טעם בשנוי לשון, כי העבדים היו עובדים ביום עבודת הרחים, ובלילה היו מחזירים אותם אל הבור, ועל כן הזכיר כאן בנבואת משה שהיתה ביום בכור השפחה אשר אחר הרחים, כי כן זמן עבודתם ביום, ובמעשה שהיה בחצי הלילה הזכיר בכור השבי אשר בבית הבור, כי בלילה היו מחזירים אותם לבור. (שם שם ה)
ועברתי בארץ מצרים - אני ולא מלאך, כלומר על ידי מלאך שלוח מאתו במגפות, כענין דוד וסנחריב, אני ולא שרף - לא כמלך שעשה נקמה בשונאיו לפניו על ידי אספקלטור שלו, שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו, כענין אליהו בשרי החמשים. אני ולא השליח - השלוח מאתו לכל המעשים הנעשים בארץ, והוא המלאך הגדול הנקרא בעבור כן מטטרון. כן כתב הרמב"ן, ובאור דבריו, כי אלו היתה מכת בכורות על ידי שלוחיו ומשרתיו הגדולים תהיה המכה במדת הדין מתוחה אפילו בישראל, מפני שלא היו ראוים להצלה, ועל כן היה הדין על ידי הקב"ה בעצמו ובכבודו, ומזה תמצא במכת בכורות לשון אנכי, שהוא רמז לשכינה, והוא שכתוב "הנה אנכי הורג את בנך בכורך". (שם יב יב)
כי לי כל בכור ביום הכותי - לפי שמכת בכורות היתה על ידי מדת הדין, כאשר בארנו, על כן בחר לחלקה הבכורות, כמו שרמזנו במקומו, ובכורי ישראל שניצולו הוצרכו לתת כפרם אליה, והנה לוים שהיו מכחה וחלופיה נכנסו תחתיהן. (במדבר)
ומת כל בכור - ג' פעמים בכור בפסוק חוץ מבכור פרעה, כנגד בכור לאיש, ובכור לבהמה, וגדול הבית. (שמות יא ה)
וכבר נמצא השגחה באמצעי וזולת אמצעי במכת בכורות אמר ועברתי בארץ מצרים וגו', ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, הנה בבחינת המצריים כבר היתה באמצעי, ובבחינת הצלת ישראל היתה בזולת אמצעי, כמו שבא בקבלה האמיתית, ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, אלא שלפי דעת רז"ל יראה שגם בבחינת המצריים היתה ההשגחה בזולת אמצעי, כאמרם "והכיתי כל בכור אני ולא שרף", ויהיה לפי דעתם אמרו "ולא יתן המשחית" ירמוז אל האמצעי אשר הוא במדרגת הכלי הפועל בזולת השגחה ורצון... (מאמר ב כלל ב פרק א)
בהכותי - שמלבד מכת הבכורות שלח בשאר העם עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, כי לולי הפסיחה שעשה בחמלתו על ישראל לא היו נמלטים משאר הצרות ששלח על שארית עם מצרים, כענין "פן תספה בעון העיר", וצוה עליהם מתנות הדם לאות למען ימלטו, וזה למען שמו לבלתי החל, כאמרו ואומר לך בדמיך חיי. (שמות יב יג)
ויהי כי הקשה פרעה - ובהיות שפרעה הקשה לשלחנו, והוא נמשל לחמור, כאמרו אשר בשר חמורים בשרם, והיה יכול לפדות עצמו ועמו כשלחו את ישראל שהם נמשלים לשה, כאמרו שה פזורה ישראל, וכן כאמרו ואתנה צאני. ויהרוג ה' - והא-ל הרג את הנמשל לחמור כאשר לא נפדה בשה. כל בכור בארץ מצרים - והיו בכורי ישראל ראוים ללקות עמהם, על דרך "פן תספה בעון העיר", והצילם במה שהקדישם לו, באופן שהיו בכורי האדם בישראל כמו נזירים או יותר מיוחדים לעבודת הא-ל ית' ואסורים בעבודת הדיוט. (שם יג טו)
כחצות הלילה - הקדמנו לעיל בפרשת נח כי במשפט הנעשה על ידי משחית לא יבחין בין צדיק לרשע, ב', אפילו בפקידה הנעשית על ידו ית' ימצאו כוחות חיצוניים משחיתים. ג', בהיות לאיש עבירות כוחות הטומאה הנעשים על ידי זה דבקים בו, ובבא עת פקידה לא ירפו ממנו, והמשחיתים יכירו על מצחו, על כן היו מקדמונינו מכסי מצחא בעידן ריתחא. והנה ישראל לא היו צדיקים אלא עובדי ע"ז, וכחות הטומאה ימצאו בהם אחיזה, ועל כן הוצרך הקב"ה לעבור שם בעצמו, כדי שתפול חיתיתו על כוחות החיצוניים לבל יאחזו בישראל, ולמען מצוא פתחון פה נגדם הכינם במצות קרבן פסח כדלקמן. וזה שאמר משל לכהן שהיתה חלתו בבית הקברות, ואמר אם לא אכנס אפסיד את חלתי (ש"ר ט"ו). וזה שאמר אני יוצא - כי דרכו להשתעשע בחצות עם הצדיקים בגן עדן, ועתה יצא מהקדושה הנקראת רשות היחיד, לטומאה הנקראת רשות הרבים והפירוד.
ומת כל בכור - ברגע אחד בכל מצרים, וזה ראיה שבעצמו יצא, וראיה שכולם מתו כאחד, והיתה צעקה גדולה - כולם בבת אחת. ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב - שמו הגדול ית' ידבק בישראל, על גוזליו ירחף, ולא יהיו שם משחיתים, ועד ממהר לכך הכלב שינבחו רק במצרים בהמצא המשחיתים, ולבל יהיה פתחון פה על שהם עובדי ע"ז הקדים לישראל שחיטת הפסח, וישובו אל ה' בברית מילה. (שם יא ד והלאה)
ועברתי בארץ מצרים - שהיה עולה על הדעת שכדי להבריח כחות החיצוניים מעל ישראל יספיק שישלח מלאכו סתם, הוא מטטרון, ועל הכאות הבכורות מספיק שישלח שרף מסוג מלאכי הדין, ועל השפטים באלהי מצרים שהם עביות הטומאה יותר מכל מספיק שליח, כח טומאה גדול מהם, שהוא משלחת מלאכי רעים, כמו מלאך המות הנקרא ברז"ל שליח דברייתא, ומודיע שמרוב חיבתו עשה הכל בעצמו. (שם יב יב)
ועבר ה' לנגף - כי המצרים שלחו בכוריהם לישן בבית היהודי, ואם היה משחית היה צריך להכנס לשם, ומשנכנס אינו מבחין, לכן עבר ה' בעצמו לנגף. (שם שם כג)
וצוה הקב"ה לאכול הפסח בלילה מפני שמכות בכורות בלילה, שהלילה מתיחס אל ההפסד ביותר, ולכך זאת המכה בלילה ולא אחרת, שהיא היותר קשה ויותר הפסד, ונסתלק כח מצרים מעל ישראל בלילה על ידי מכת בכורות, אף על גב שהיציאה ממצרים שהיא הגאולה לא היתה רק ביום, מכל מקום הסרת כח מצרים והפסד שלהם בלילה, והיציאה שהיא הויה לישראל ביום היתה. ולפיכך יש לנו לספר יציאת מצרים בלילה ולא ביום... (גבורות ה' פרק לו)
והיה הדם לכם לאות, פירוש שאתם צריכים לאות מה שאתם לחלק הקב"ה, ומפני כך היו נותנים הדם מבפנים ששם היו יושבים, כי זה האות להם כמו המילה שהיא אות לאדם, ובשביל כך ופסחתי עליכם, שהרי אתם שלי, שלא להשחית ולאבד דבר שהוא שלו, שהרי הדם מורה שהם עובדים לו... (שם פרק לז)
ואתם לא תצאו - כיון שנתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע אבל בבית ליכא למיחש, שעל זה אמר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם, שאין למשחית רשות לבא שם. ומה שאמר שנתנה רשות למשחית אף על גב שהקב"ה מצדו היה מכה במצרים, סוף סוף נתן רשות להשחית מי שירצה, כיון שהוא יתברך בעצמו היה מכה בהם יש רשות להשחית כל מי שהוא משחית. אבל שאר לילה אין רשות למזיקים כמו הלילה הזה, ולפיכך אל יצא איש וגו'. ואם תאמר המצרים שבא לבתיהם המשחית למה לא מתו אף אותם שאינם בכורים, שהרי הכתוב מזהיר דבר זה לתת מן הדם על המזוזות ועל המשקוף לא לבכורים בלבד, ואם לא היתה מצוה זאת מתו כלם חס ושלום, ויראה מפני שהיתה המכה ראויה בבכורים מפני גזירתו ית' לכך לא היו משחיתים באחרים, והיו המשחיתים בזה נמשכים אחר השי"ת להכות בכורים, והבכור והפשוט שני מינים הם, אבל ישראל כולם הם בכורים אל השי"ת, כדכתיב בני בכורי ישראל, והיו נזוקים אף שאינם בכורים, דלא גרע מגדול הבית שהיו מתים במצרים. מכל מקום לא צוה לקדש רק הבכורים, כי בהם היתה המכה בודאי כמו שהיתה במצרים.
והכה כל בכור בארץ מצרים הכתוב כאן נתן טעם למכת בכורות, דכתיב ואומר אליך לשלחו ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, וזאת המכה היא הקשה מהכל. ואמרו חכמים שזאת המכה שקולה כנגד הכל, כי הבכור נקרא ראשית, והראשית במה שהוא ראשית הדבר הוא שקול נגד הכל, כי הראשית הוא התחלה אל הכל, ומאחר שהוא התחלה אל הכל נחשב כמו הכל, וכאשר הגיעה המכה אל ראשית שלהם, אז יצאו כאשר התחלה נלקה שוב לא היה למצרים כח כלל אחר שהתחלה נלקה...
וביאור זה כמו שאמרנו, כי מצרים כחם היה תולה בבכורות, וזה מפני שהיו עובדים למזל טלה שהוא ראשית המזלות, והוא ידוע לחכמים למה מצרים היו עובדים למזל טלה במה שמצרים נקראים חמור, דכתיב אשר בשר חמורים בשרם, וכל מדריגתם חמרי, והחומר הוא ראשון, וכמו שהתבאר למעלה, ולפיכך כח מצרים כח בכור שהוא ראשון, לכך עובדים למזל ראשון... וכאשר הכה הקב"ה בכוריהם לא החיים בלבד הכה אלא אף המתים הכה, כמו שהכה אלהיהם דכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, כי כח מצרים היה כח בכורות... נמצא מה שאמר כי אין בית אשר אין שם מת נאמר שגם המתים מן הבכורות נדונים. (שם)
כחצות הלילה - רש"י פירש בשמות "וירא איש מצרי" וגו', שהנוגשים הקימו את ישראל בקרות הגבר, ואולי למד ממה שכתוב כחצות הלילה, שמצינו העונשים למצרים מדה כנגד מדה, וזה העונש מצד הזמן כקרות הגבר הראשון, ואמר אני יוצא - מתחילה כדי להפיל שר של מצרים, מה שאין שליח ומלאך יכול לעשות, ואחר כך שלח משחיתים בבכורים, לכך אמר בתוך מצרים, ולא בתוך ארץ מצרים, ואחר כך ומת כל בכור וגו' בארץ מצרים, שיציאה ראשונה אינה בארץ כי אם בשמים, וזה שאמר ולא יתן המשחית וגו'. (שמות יא ד)
אני יוצא - בעצמי, לחיבת הבנים, ושאין מלאך מבחין מי נוצר מטפה ראשונה של אדם. (שם יא ד)
ומת כל בכור - ולא אמר והרגתי, כי השי"ת פועל הטוב בידו, והרע יצוה למשרתיו, ומעשה ה' הזכרת הודעת הבכורות, וזה גורם שהמשחית ישחיתנו. ועוד שאמרו ז"ל יהיב ביה עיניה וקטליה או נעשה גל של עצמות, איך תהיה ראות הצדיק לרעה? אמנם כל דבר רע שבעולם בהכרח יהיה לו דבר המעמיד מהחיוני שהוא בחינת הטוב, כי חלק הרע מיתה יש לו, ואיך יהיה במציאות... ועוד תדע שכל מקור ישאף למינו, וזה סוד בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים הכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני באמצעות ראיה הדקה שתעשה בו נפש הצדיק כאבן השואבת, וזה שבאמצעות שאני עובר בתוך מצרים יכרת כל בכור מעצמו, שיצא מהם החיוניות, שתמות גם בחינת נפש של קליפת בכור מצרים, ובזה לא נתעצם שום גלות כבחינת גלות ושעבוד מצרים, לאבד כח הקליפה העצום שהוא בכור, ומה שיצאו רק באמצעות מכת בכורות, ומה שהכה ה' גם בכור שאינו מצרי, שישראל נקראו בני בכורי, ומה שברא במדת הטוב זה לעומת זה עשה האלקים בבחינת הרע והקליפה מתאמצת לאחוז בבחינת הקדושה, ובחינת בכור שבקליפה אוחזת בישראל לבלתי שלחם, עד שהרג ה' שם כל בכור שבקליפת מצרים, ובכור ישראל קדש אותם שלא תשאר בכורה זולת זה. (שם שם ה)
ואמרת אל פרעה בני בכורי ישראל - רוצה לומר ולא ישלח את העם עד שתאמר אליו בני בכורי ישראל, רוצה לומר עד שיוכה במכת בכורות, ואז תודיע לו שהמכה האחרונה באה לו מדה כנגד מדה אחר שישראל הם בני בכורי, שהבכור מוקדש לעבודת ה' כן הם מוקדשים לעבודתי... (שם ד כב)
המכות נחלקו לג' סדרים, כמו שכתוב ר"י היה נותן בהם סימנים וכו', המכה האחרונה שהיא מכת בכורות היא חוץ מן הסדרים, כי תכליתה היה שישלח את ישראל, אבל תשע הראשונות לא היה תכלית לשלח את ישראל כי ה' חזק את לבו שלא יאבה לשלחם, רק היה תכליתם להודיע לכל העולם שיש א-לוה ושהוא משגיח על העולם, ושהוא בעל היכולת מאין כמוהו... (שם ז יד)
כחצות הלילה - אצטגניני פרעה היו אומרים שכוכב אחד ששמו רעה, שהוא כוכב מאדים עומד נגד ישראל להומם ולאבדם, ויציאת מצרים היתה ביום חמישי, וראשי הלילות הם כצנ"ש חל"ם, אם כן בתחלת ליל חמישי משמש חמה, ובחצות הלילה משמש כוכב מאדים, והראה ה' כי בשליטת כוכב מאדים יוכו בכורי מצרים וישראל ינצלו, ועל כן אמר אני יוצא בתוך מצרים, שלא תהיה המכה על ידי הכוכב השולט אז שהוא נגד ישראל, רק על ידי ה' שביטל הוראת הכוכב... (שם יא ד)
ומת כל בכור - באשר המצרים קדשו בכוריהם לע"ז, ואז עשה ה' שפטים באלהי מצרים, לכן המית הבכורים, ואמר שיכלול הגדול והקטן, מבכור פרעה - שהוא הגדול שבכולן, עד בכור השפחה. (שם שם ה)
והיתה צעקה - היא צעקת מרד, כמו שאמרו רז"ל שרצו להרוג את פרעה, ובאר שלא יהיה המרד נגד ישראל. (שם שם ו)
ומת כל בכור - כל אופני בכורה יש בו כח רוחני חזק יותר מפשוט. מבכור פרעה - בכור לאב, עד בכור השפחה - בכור לאם. (שם יא ה)
עד בכור השבי - מאומה אחרת, להודיע כי המיתה לא היתה בתורת עונש, אלא העברה, וממילא מי שלא השיג בפנימיות התפעלות מהעברת קדושה ניזוק, עד שאפילו בכורי ישראל היו ראוים להיות ניזוקים לולי חמלת ה' עליהם, ובשביל זה נתקדש כל בכור... (שם יב כט)
בענין שבת הגדול, דאיתא למכה מצרים בבכוריהם, שמצרים בעצמם הכו זה את זה בשבת הגדול בעשור לחודש וכו', ורומז הענין דשורש הגאולה בנפשות בני ישראל התחיל בעשור, משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה, וזה היה הכנה בנפשות בני ישראל אל הגאולה, וכמו כן מפלת המצרים היתה בעצמות ביום הזה, כשזה קם זה נופל. (שבת הגדול תרנ"א)
בפסיקתא, בו ביום מתו בכוריהם של מצרים, כיצד לקו מכת מיתה מבערב והיו מפרפרים כל הלילה, ומתו ביום... ויש לומר עוד טעם, דהנה כל גלות מצרים היתה הכנה למתן תורה, והנה יסוד התורה שיהא אדם חכם הרואה את הנולד, דאם לאו הכי הוא כבהמה, ואדם נחוץ לו חכמת הציור שיצייר לפניו את העתיד כאילו כמו חי עומד לפניו... והנה במצרים היה נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, שניטל הכח ממצרים ולעומתו ניתוסף כח זה בישראל... והנה כבר אמרנו שבשלש המכות האחרונות ניטל ממנו כח השכל שהוא במספר שלש, חכמה בינה ודעת, ועל כן נמצא שבמכת בכורות שהיא הראשית ניטלה ממנו בחינת החכמה הנקראת ראשית כידוע, והוא הכח לראות את הנולד... והשיגו ישראל כח המדמה והציור את העתיד ביתר שאת, וזהו בכלל הרכוש הגדול שהוציאו ממצרים. ולפי זה מובן הצורך שהיו הבכורות עדיין מפרפרין ואמרו כולנו מייתין ואזלין, דאילו מה דהוה הוה והיו מתים תכף בשעת המכה לא היתה בהם היכולת לצייר העתיד שעוד זרועו נטויה עליהם להוסיף מכות כהנה וכהנה, ושוב לא היו מתחזקים לגרשם מן הארץ. (בא תרע"ח)
...ובשעת מכת בכורות כבר התחיל ההתגלות שבישראל יש קדושה, כמו שנאמר כי לי כל בכור וגו', והיינו שפסקה זוהמא מאבותינו מיעקב, וכן פסקה זוהמא מבהמת ישראל, דעיקר הזוהמא בבכורות, ועל זה היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו, ועל זה נאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה, והיינו כלב נובח המקטרג שהיה לו לקטרג שעדיין לא פסקה זוהמתן מפורש עד מתן תורה, רק השי"ת לא הניחו לקטרג, והיינו שאז כבר ראה השי"ת ההתגלות ממתן תורה, שאז באמת פסקה זוהמתן מאדם ועד בהמה... (שמות לסעודת פדיון הבן א)
וראוי להתבונן עד היכן כלל זה מגיע, כי אפילו במכת בכורות, שנאמר בה "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" אני ולא מלאך, "והכיתי כל בכור בארץ מצרים" - אני ולא שרף וכו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול, עבר בארץ מצרים לנגוף אותם, אף על פי כן כתוב שם "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית", הרי נפלא הוא, למה היו צריכים לאותות למען יראה ה' ופסח עליהם ולא יהיה בהם נגף? ואף כי כבר פירשו הראשונים ענין זה כי היו זקוקים לקיים מצות פסח ומילה למען יהיו ראויים לאותו הנס, מכל מקום הלא מבואר כי מלבד קיום המצות האלה היו צריכים לתת את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, הרי שהיתה דרושה להם סבה זו להצלתם, וכמו שנאמר "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם", וכן להלן הוא אומר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", ואמרו חז"ל מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע (שמות י"ב כ"ב רש"י). וזה תמוה, מה לו למשחית פה כשהקב"ה, כביכול, נוגף את מצרים?
הרי ראינו ברור כי גם הנהגת שם הוי"ה מתלבשת בעניני הטבע העליונים והתחתונים, ובוקעת דרך כחות הטבע כפי סדר מערכות הבריאה וחקותיהן, ולכן אף הנהגה זו, ששרשה למעלה מחקות הבריאה כשהיא מתגלית מתחשבת היא עם חקות הטבע הנסתרים והנגלים, ויש לאחוז באמצעים הקבועים במערכת הבריאה לשיצא רצון ה"הוי'" ב"ה לתכלית המכוונת. והקב"ה ברצותו להציל את ישראל לא היה צריך לעבור על חקות הטבע ולשנות את כח המשחית ודרכו, אלא הראה לנו בחסדו את האמצעי הנכון לפי דעת עליון והזהירנו על זה... (חלק א עמוד קכא)