(ראה גם: גלות מצרים, יציאת מצרים, פרעה)
ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים. ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים. וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים, והוצאתי את בני ישראל מתוכם. (שמות ז ד)
וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. (שם שם כה)
ויאמר משה לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך, רק ביאור תשארנה. ויאמר למחר, ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' אלקינו. (שם ח ה)
והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, למחר יהיה האות הזה. (שם שם יח)
כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר, ותכחד מן הארץ. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי, ולמען ספר שמי בכל הארץ. (שם ט יד)
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'... (שם י א)
ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה, למען רבות מופתי בארץ מצרים. (שם יא ט)
לא זכרו את ידו, יום אשר פדם מני צר. אשר שם במצרים אותותיו, ומופתיו בשדה צוען. ויהפוך לדם יאוריהם, ונוזליהם בל ישתיון. ישלח בהם ערוב ויאכלם, וצפרדע ותשחיתם. ויתן לחסיל יבולם, ויגיעם לארבה. יהרג בברד גפנם, ושקמותם בחנמל. ויסגר לברד בעירם, ומקניהם לרשפים. ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים... (תהלים עח מב)
שלח משה עבדו, אהרן אשר בחר בו. שמו בם דברי אותותיו, ומופתים בארץ חם. שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו. הפך את מימיהם לדם, וימת את דגתם. שרץ ארצם צפרדעים, בחדרי מלכיהם. אמר ויבא ערוב, כנים בכל גבולם. נתן גשמיהם ברק, אש להבות בארצם. ויך גפנם ותאנתם, וישבר עץ גבולם. אמר ויבא ארבה, וילק ואין מספר. ויאכל כל עשב בארצם, ויאכל פרי אדמתם. ויך כל בכור בארצם, ראשית לכל אונם. (שם קה כז)
תא חזי, אלמלא לוקחה שרי אל פרעה לא היה פרעה מוכה, והכאה זו גרם הכאה לאחר מכאן, שיוכו המצרים בנגעים גדולים, כי כאן כתוב נגעים גדולים, ושם (ביציאת מצרים) כתוב ויתן ה' אותות ומופתים גדולים וגו', ויליף (גזרה שוה גדולים גדולים), מה שם הם עשר מכות, אף כאן הוכה פרעה עשר מכות... (לך לך קיז)
תא חזי, התחתונה מכל המדרגות, (שהיא מלכות שנקראת חרב לה' מלאה דם), הכה מתחילה, (ועל כן נהפכו המים שלהם לדם), אמר ר"ש מן התחתון (שהוא מלכות), התחיל הקב"ה להכות, והיד שלו, (שיש בה עשרה אצבעות, שה"ס עשר ספירות), הכה בכל אצבע ואצבע, מן המלכות עד הכתר), הוא עשה את שלו, ועבר בארץ מצרים והרג כולם, ועל כן הרג כל הבכורים בארץ מצרים, משום שהוא מדרגה עליונה שלהם ובכור הכל.
ותא חזי, פרעה, ממשלתו היה בכח המים, שכתוב, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, משום זה, נהפך תחלה היאור שלו לדם, ואחר כך (יצאו משם) הצפרדעים, שהיו נוגפים אותם בקולות מרעידים שצעקו בתוך מעיהם, יצאו מתוך יד החזקה (שהיא גבורה), ויד הזה התחזק הצדדים, עד שהמצרים נפלו כמתים בבתיהם.
וסוד הדבר, כל אלו עשרה אותות שעשה הקב"ה, כולם היו מתוך יד החזקה, (שהיא גבורה), ויד הזה התחזק על המדרגות כולם שבממשלה שלהם, כדי לבלבל את דעתם, ולא היו יודעים מה לעשות (כדי להנצל מן המכות), משום יד החזקה ההיא שהיתה שורה עליהם. (וארא קמג)
תא חזי, כמה כחות התעוררו למעלה כאחד, וערב אותם הקב"ה יחד, כדי לערב כחותיהם החזקים למעלה, וכל אלו הגבורות שעשה הקב"ה במצרים היו ביד אחד, (שהוא יד החזקה כנ"ל, שהרים ידו עליהם למעלה ולמטה ומשם נאבדה חכמת מצרים, שכתוב ואבדה חכמת חכמיו וגו'.
תא חזי, כתוב, וסכסכתי מצרים במצרים, (היינו שיסכסך) מצרים של מעלה, (שהם השרים שלהם), במצרים של מטה, משום שאלו הצבאות של מעלה ממונים על הצבאות של מטה ונתערבו כולם, נתערבו מערכותיהם למעלה, ולא היו המצרים יכולים להתקשר בכשפיהם באלו המקומות (של השרים שלהם למעלה), שהיו מתקשרים בהם מתחילה, כי נתערבו, ועל כן הביא עליהם מכת הערוב, חיות מעורבים זה בזה. (שם קסט)
הרי נאמר שאהרן היה מכה (את עפר הארץ בכנים, ואתה אומר הושיט הקב"ה אצבעו וכו'), אבל בשביל זה היה מכה אהרן, להורות שימינו של הקב"ה שברה את השונאים, כמו שאמר ימינך ה' תרעץ אויב, (כי אהרן הוא כהן, שהוא מרכבה לימינו של הקב"ה), כעין זה עתיד הקב"ה להביא על עיר רומי הגדולה, שכתוב, ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית, ועל זה (שהוביש המים מן עפר מצרים כנ"ל) כל עפר הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים. (שם קעה)
תא חזי, הרי למדנו, שכל עשר המכות שעשה הקב"ה במצרים, הכל היה יד אחד, כי יד השמאל היתה כלולה בימין, ועשר אצבעות היו כלולות זו בזו, כנגד עשרה מאמרות, שהקב"ה נקרא בהם אחר כך, וכנגד כולם היה זה של הים חזק וגדול ושליט, כמו שאמר והאחרון הכביד. זה שאמר מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו'. ולעתיד לבא עתיד הקב"ה להרוג המונים וקוזתורגתין וקוטיריסין וקלטירולסין, (היינו שמות של שרים של אדום), זה שאמר מי זה בא מאדום. (בשלח רסו)
רבי יוסי הגלילי אומר, מנין שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות, במצרים מה הוא אומר, ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלקים היא וגו', ועל הים מהו אומר וירא ישראל את היד הגדולה וגו', כמה לקו באצבע עשר מכות, אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות. רבי אליעזר אומר, מנין אתה אומר שכל מכה ומכה שלקו המצרים במצרים היתה של ארבע מכות וגו', רבי עקיבא אומר מנין אתה אומר שכל מכה ומכה שלקו המצרים במצרים היתה של חמש מכות וכו' ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות. (בשלח פרשה ו)
ומניין שלא הביא המקום פורענות עשר מכות על פרעה ועל מצרים אלא על שלא קידשו את שמו הגדול בעולם, בתחלת הענין הוא אומר מי ה' אשר אשמע בקולו, ובסוף אמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. (האזינו שו)
משל לעני שהיה במדינה והיה עומד לפני המלך ולא הרגיש, כשנגעה המכה בגופו התחיל מרגיש, ואמר אין כיוצא בזה, כך הביא הקב"ה מכות על המצריים ולא הרגיש פרעה, כיון שנגעה בגופו התחיל מרגיש וצווח ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. וכי לא היה הקב"ה יכול להציל ישראל מיד מצרים במכה ראשונה, אלא לקיים מה שנאמר משגיא לגוים ויאבדם, וכתיב מסיר לב ראשי עם הארץ, ומהו כן שאמר ה' הצדיק, כשהיו המכות באות לא היו באות אלא בארץ מצרים, ואפילו הורד שמה המכה ונכנסת בה כמו לוז היה המכה ממלא את כולה, ולא היתה נוגעת בשדה אחרת, ועליה נאמר (ישעיה כ"ו) כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו וגו'... (שמות טו יא)
דבר אחר בני בכורי ישראל, בנים של מי שנטל את הבכורה. דבר אחר בני בכורי ישראל, אמר הקב"ה לפרעה הרשע אי אתה יודע כמה חבבתי את הבכורות שכתבתי בתורתי (דברים ט"ו) לא תעבוד בבכור שורך, וכל מי שהוא עובד בו לוקה, ואתה שלחת ידך בבכורי דין הוא שתלקה, והביא הקב"ה עליו י' מכות כנגד י' נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן, והביא אותן על ידי משה ואהרן ועל ידו. משל למלך שמרדו עליו י' מדינות, נהג עמו ב' פלמרכין והלך וכבש אותן, אמר המלך אם אכתבם על שמי היאך אני חולק להם כבוד, ואם אכתבם על שמם הריני מוציא עצמי מן הכלל, אלא הריני משלשם, והרי יש כאן אחת יתירה הריני מחלקו על שלשתנו. כך היתה מכת השחין על ידי שלשתן, ומהו אומר בשחין בחרטמם חסר, שנגע בשר של מעלן כדי שלא יהא להם עמידה. עשרה מכות הביא עליהם בנימוס המלכות, והצפרדעים היו להם קשים... (שם שם כז)
דבר אחר אזכרה נגינתי, נזכר אני מה שעשית לנו במצרים ומנגנין שעשית למצרים, היאך מתחלה כשבקש הקב"ה להביא המכות על המצרים מכת בכורות אמר להביאה תחלה, שנאמר (שמות ד') הנה אנכי הורג את בנך בכורך, התחיל אומר מי ה' אשר אשמע בקולו, אמר הקב"ה אם אביא עליו מכת בכורות תחלה משלחן, אלא מביא אני עליו מכות אחרות תחלה ובעקב זאת אני מביא את כולן, שנאמר וה' הכה כל בכור, לפיכך דוד מקלס (תהלים צ') מי יודע עוז אפך, מי יודע מנגנין שלך שאתה עושה בים... אמר האלקים למשה אמור להם לישראל מה אתם עושים תהיו יודעים שיגוף ה' את מצרים, שנאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים...
א"ר חלפתא יתברך שמו של הקב"ה שאין כנסו וכנפלאותיו ואין כגבורותיו וכמעשיו, שנאמר (תהלים קמ"ז) גדול אדונינו ורב כח, הקב"ה קדוש וטהור ופשט ידיו בטמאים למה בשביל שגדול ונורא הוא, ובשביל ישראל הודיע כחו. ולמה בשביל ישראל, שאמר ליעקב (בראשית מ"ו) אנכי ארד עמך מצרימה וגו', והוא עושה מלחמתן של ישראל, מלאך אחד הפך את סדום, וכאן (ישעיה מ"ב) ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה. (שם יח ו)
...ומתג לחמור, משל פרעה למה הוא דומה, לרועה אחד שהיה רועה חזירים, מצא רחל אחת משכה ביניהן, שלח בעלה אצלו ואומר לו תן לי רחלי, אמר לו אין לך אצלי רחל, אמר הבעל הודיעו לי מהיכן הוא משקה בהמותיו, הלכו והודיעוהו וסתם את המעינות, אמר לו שלח לי רחלי, אמר לו אין לך בידי רחל, אמר הבעל הודיעו לי מהיכן הוא מרביץ את בהמותיו, הלכו והודיעוהו והרס את הצריפין, אמר לו שלח לי רחלי, אמר לו אין לך בידי רחל, אמר הודיעו לי היכן הוא רועה, הלכו והודיעו לו ושרף את כל העשב שהיה לו, אמר לו שלח לי רחלי, אמר אין לך בידי רחל, אמר הודיעו לי היכן בנו הולך ללמוד באסכולי והלך ולקח בנו תחת ידו, אמר לו שלח לי רחלי, אמר לו הרי רחלך, היה מנהיג והולך ואחר כך חבשו אצל בנו, אמר לו עכשיו אין רחלך בידי למה אתה חובשני, מה יש לך בידי עוד, אמר לו שאני מבקש ממך כל מה שילדה וגזתיה כל הימים שהיתה אצלך, התחיל צווח ואומר ולואי לא נתתיה, והיו בני אדם אומרים עמד בדבריו ולא שלחה לו והוא שבקש להרגו. כך המלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, רחל אלו ישראל, רועה חזירים זה פרעה, ירדו ישראל למצרים ונתן עליהם מסים, שנאמר (שמות א') וישימו עליו שרי מסים, ואומר כל הבן הילוד וגו' התחיל הקב"ה אומר למשה אמור לפרעה שלח עמי ויעבדוני, הלך ואמר לו, התחיל אומר (שמות ה') מי ה' אשר אשמע בקולו, התחיל משה ואמר להקב"ה הרי הוא אומר מי ה' ואינו רוצה לשלח, אמר לו היכן מצרים שותים, אמר לו מנילוס, אמר לו הפוך אותו לדם, אמר לו איני יכול להפכו, יש אדם שותה מן הבאר ומשליך אבן לתוכה, אמר לו ילך אהרן ויהפכנו, הלך אהרן והכהו ונהפך לדם... רדף אחריהם תפשו וחבשו בצד בנו, שנאמר ונער פרעה וחילו בים סוף, התחיל פרעה אומר ולואי לא שלחתים, והם אומרים ראה איש שעמד בדבריו שמשלחן הרי הורגו, הוי (משלי כ"ו) ושבט לגו כסילים. למה נאמר בהם שבט, לפי שמכל מכות הראשונות לא הרגישו עד שהביא עליהן את השחין, כיון שלקו אמרו אלו לאלו הרי מכה רעה, ואין לשון שבט אלא שחין, שכן איוב אומר (איוב ט') יסר מעלי שבטו... (שם כ א)
דבר אחר, אז ישיר משה, הדא הוא דכתיב (תהלים ט') נודע ה' משפט עשה, מדבר במצרים שעשה הקב"ה בהם משפטים במצרים ועל הים, ר' יהושע אומר י' מכות לקו המצרים באצבע א', שנאמר (שמות ח') ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלקים היא, ועל הים לקו נ' מכות, שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה, והיד ה' אצבעות, וה' פעמים י' הרי נ'. וכן אתה מוצא באיוב שבאו עליו נ' מכות, שנאמר (איוב י"ט) חנוני חנוני אתם רעי כי יד א-לוה נגעה בי. ר"א אומר מ' מכות לקו המצרים במצרים ור' על הים, שכל מכה ומכה שהיתה באה עליהן היו באות ד', כשם שנאמר (תהלים ע"ח) יהרוג בברד גפנם, וכתיב (שם) ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, עברה אחת, זעם ב', צרה ג', משלחת מלאכי רעים ד', הוי באצבע לקו מ' מכות וביד מאתים, הוי משפט עשה. ומהו נודע ה' כדכתיב וידעו מצרים כי אני ה', בשעה שאעשה הדין לפרעה, שכן כתיב אחריו בהכבדי בפרעה, וכתיב (שם מ') בפועל כפיו נוקש רשע, זה פרעה... (שם כג י)
המסות הגדולות אשר ראו עיניך, מהו המסות, המכות ממסות גופיהן של מצרים. מהו האותות, רבנן אמרי שהיו נרשמות על גופיהן דם צפרדע כנים, מהו והמופתים, שהיו המכות מפתות אותן, כיצד לשלשים יום היתה באה המכה, והיתה עושה ז' ימים והולכת לה, והיו נרווחין כ"ג ימים בין מכה למכה, ולא היו חוזרין בהן, הוי שהיו מפתות אותן. (דברים ז י)
המכות האלו ג' על ידי אהרן וג' על ידי משה ושלשה על ידי הקב"ה ואחת על ידי כולן, דם צפרדע וכנים שהיו בארץ על ידי אהרן, ברד ארבה חושך שהן באויר על ידי משה, שכך שלט משה בשמים ובארץ, ערוב דבר מכת בכורות על ידי הקב"ה ושחין על ידי כלן. (וארא יד)
ארז"ל כטקסין של מלכים הביא הקב"ה עליהן את המכות, מלך בשר ודם כשמדינה מורדת עליו משלח עליה לגיונות ומקיפים אותה, בתחלה סוכר אמת המים שלהם, חזרו מוטב ואם לאו מביא עליהם קלאנים, חזרו מוטב, ואם לאו יורה בהם חצים, חזרו הרי מוטב, ואם לאו מביא עליהם ברבריים, חזרו מוטב, ואם לאו מביא עליהם דורמוסיות, חזרו מוטב, ואם לאו זורק בהם נפט, חזרו מוטב, ואם לאו משליך עליהן אבני בליסטראות, חזרו מוטב, ואם לאו מגרה בהן אוכלוסין הרבה, חזרו יפה, ואם לאו אוסר אותן בבית האסורין, חזרו יפה, ואם לאו הורג גדולים שבהם. כך הקב"ה בא על מצרים בטקסין של מלכים, בתחלה סוכר אמת המים שלהם, שנאמר (תהלים ע"ט) ויהפך לדם יאוריהם, לא חזרו הביא עליהם קלאנים אלו צפרדעים, ר' יוסי בר חנינא אמר קרקורן היה קשה להם מהשחתם, לא חזרו ירה עליהם חצים אלו הכנים, שנאמר ותהי הכנם באדם ובבהמה, היו נכנסים בגופם של מצרים כחצים, לא חזרו הביא עליהן ברבריים, זה ערוב, שנאמר (שם) ישלח בם ערוב, לא חזרו הביא עליהם דומוסיות זה הדבר, והרג את מקניהם, לא חזרו הביא עליהם נפש זה השחין, שנאמר ויהי שחין אבעבועות פורח באדם. לא חזרו השליך עליהם אבני בליסטראות, זה הברד, לא חזרו גירה בהן אוכלוסין הרבה, זה ארבה, לא חזרו חבשן בבית האסורים, זה חושך, שנאמר ויהי חושך אפלה. לא חזרו הרג גדולים שבהם, שנאמר וה' הכה כל בכור.
כל מה שחשבו המצרים על ישראל הביא עליהן, חשבו שיהיו שואבין מימיהן, לפיכך ויהפך יאוריהם לדם, חשבו כדי שיהו טוענין פרגמטיהן, הביא עליהם צפרדעים והיתה משרפת אותן. חשבו להיות עושין להן בארץ, הרחיש את הארץ כנים. חשבו שיהו טעונין אותן בפדגוג, שלח בהן ערוב אריות זאבים נמרים ודובים ונשרים, היה למצרי חמשה בנים והיה נותן לישראל להוציאן לשוק בידו, בא ארי נוטל אחד, זאב נוטל אחד, דוב אחד, נמר אחד נשר אחד, היה נכנס לתוך ביתו של מצרי לבדו, אמר לו היכן בני, הוא אומר לו אעשה חשבון, בא הארי נטל אחד... חשבו כדי שיהיו רועין את מקניהם, שלח בהן את הדבר, חשבו כדי שיהו מחמין להן חמין, שלח בהן את השחין, חשבו לסקלם באבנים, הביא עליהם את הברד, חשבו כדי שיהיו כורמיהן, הביא עליהם את הארבה ואכל אילנותיהן, ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ, חשבו לחבוש אותם בבית האסורין הביא עליהן את החושך, חשבו להרוג אותם, וה' הכה כל בכור, חשבו לשקע אותן במים, וניער פרעה וחילו בים סוף. וכל מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים הוא עתיד להביא על אדום, שנאמר (ישעיה כ"ג) כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור... (בא ד, וראה שם עוד)
ובמצרים כן, בתחילה נגעה מדת הדין בממונם, ויך את גפנם ותאנתם, ויסגר לברד בעירם, ואחר כך ויך כל בכור במצרים. ר' לוי בר זכריה בשם ר' ברכיה בטכסיסי מלכים בא עליהם, בתחלה סכר אמת המים שלהם, דם, ואחר כך הביא עליהם קלנים, צפרדעים... (פרשה יז ויהי בחצי הלילה)
נאמרו עשרת הדברות כנגד עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים. אנכי כנגד מכת דם, ויהפך לדם יאוריהם (תהלים ע"ח), אל תאמר כפרעה לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כ"ט) אל תאמר שאני בראתי עצמי. לא יהיה לך כנגד צפרדעים, שעלו בתנורים, אמר הקב"ה הצפרדעים חלקו לי כבוד, ואין אתם חולקים לי כבוד. לא תשא כנגד מכת כינים, שהשביעם הקב"ה ועלו. זכור כנגד מכת ערוב, אמר הקב"ה לא תערוב ולידן חולא ושבתא כחד. כבד כנגד מכת דבר, דכתב למען יאריכון ימיך. לא תרצח כנגד מכת שחין, אמר הקב"ה אל תהי רוצח ודמו של אותו האיש בגופו. לא תנאף כנגד מכת ברד, והיה ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, וכתב היחתה איש גחלים בחיקו וגו' כן הבא על אשת איש וגו' (משלי ו'). לא תגנוב כנגד מכת ארבה, כתיב בעד החלונות יבואו כגנב (יואל ב'). לא תענה כנגד מכת חושך, אמר הקב"ה אם אין עדותך מאירה לך כאורה הזאת אל תעידנה. לא תחמד כנגד מכת בכורות, שהיו המצרים שטופים בזימה ונמצאו כולם בכורים. (פרשה כא י' הדברות קמייתא)
רבי יהושע בן קרחא בשם ר' שמעון בן יוחאי ורבנן תנו שבעה ימים היה מתרה בהם, ועשרים ושלשה ימים המכה היתה עושה בהן, ושבעה ימים בין מכה למכה, שנאמר (שמות ז') וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה'. (מזמור עח)
יפלס נתיב לאפו, ר' הונא בשם ר' איבון אומר, כל מכה ומכה שהיתה באה על המצרים במדה במשקל היא באה עליהן, לא חשך ממות נפשם, אמר ר' יהושע בן לוי כל מכה שהיתה באה עליהן דבר שפע עליהן, וחייתם לדבר הסגיר ויך כל בכור במצרים... (שם)
ימינך ה' נאדרי בכח, אמרו חכמים בשעה שהביא הקב"ה מכת בכורים על המצרים קודם בא המכה על אלהיהם ועל כל צלמיהן, אותן שהיו מכסף וזהב ונחשת וברזל ובדיל ועופרת נתכין ונמסין, וכל צלמים שהיו מעץ נרקבים ונשברים, כשראה פרעה כן עמד בחצי הלילה וקרא למשה ולאהרן וצועק ובוכה בכל חוצות ישראל ואמר היכן משה ואהרן עומדים, ונערים קטנים של ישראל משחקים ואומרים לו היכן אתה הולך ומי אתה מבקש, ואמר להם משה אוהבי אני מבקש, והם אומרים לו בכאן הוא דר, ואחר אומר לו לא כי בכאן הוא דר... (מדרש ויושע)
...ומפני מה הביא עליהם ברד, לפי שהיו המצרים אומרים לכו חרשו וזרעו את שדותינו, ולכך הביא הקב"ה עליהם ברד ששיבר האילנות והזרעים. ואמרו חכמים בשעה שנשא משה את ידיו להקב"ה עמד הברד בין השמים ובין הארץ, שנאמר ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה אלא הוטל בין שמים וארץ, עד שבא יהושע ונלחם עם אותם מלכים שלשים ואחד והשליכם הקב"ה עליהם, שנאמר רבים אשר מתו מאבני הברד מאשר מתו בחרב, והנשאר ימטיר הקב"ה על גוג ומגוג, שנאמר ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב. (מדרש ויושע)
...הלך משה אצל בכורי מצרים ואמר להם כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים. מיד הלכו בכורי מצרים אצל אבותיהם ואמרו להם, תדעו כי כל המכות שאמר משה כלם באו ועכשיו אמר ומת כל בכור בארץ מצרים, ענו להם אבותיהם לכו אצל פרעה כי הוא גם כן בכור, וכן עשו ואמרו לו שלח את העם הזה אם לא תשלחם ימות כל בכור בארץ מצרים, אמר פרעה לעבריו הכום בכל מיני מרדות, אני אמרתי או נפשי תצא או נפשותם של ישראל תצא, והם אומרים לי שאניחם. מיד הלכו כל בכורי מצרים ונטלו כל אחד ואחד חרבו והרגו אבותיהם, שנאמר למכה מצרים בבכוריהם... (שם)
ארבעה ועשרים מיני שחין הביא הקב"ה על המצרים, רפואתו של זה מכתו של זה, ומיתתו של זה רפואתו של זה. ומנין שהיו ארבעה ועשרים מין, שכן הוא אומר (שמות ט') והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח, ואומר (שם) ויהי שחין אבעבועות, ואומר (שם) ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין, ואומר כי היה השחין, ולהלן הוא אומר (דברים כ"ח) יככה ה' בשחין מצרים, ואומר (שם) יככה ה' בשחין רע, הרי ששה פעמים הזכיר השחין, וכל אחד ואחד ארבעה מינין כנגד ארבעה יסודות, חום, לח, קור יבש, נמצאו ארבעה ועשרים. (מדרש ג וד כד)
י' מכות דצ"ך עד"ש באח"ב אמר ליה הקב"ה למשה בדבר שנתגאה בו ואמר לי יאורי, בו אתחיל פורענותא, דכתיב וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. אחר דם צפרדעים, אמר הקב"ה יבא דבר שגדולו ומחיתו במים, ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה שעתידה לקבל תורה שהיא משולה למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים. אחר זאת כנים, אמר הקב"ה יבוא דבר שנברא מעפר ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה משולה לעפר, שנאמר ושמתי את זרעך כעפר הארץ. אחר דבר ערוב, אמר הקב"ה יבואו אריות נחשים ודובים ויפרעו ממצרים שבקשו לאבד אומה המשולה לחיות, גור אריה יהודה, דן גור אריה, יהי דן נחש עלי דרך, בנימין זאב וגו'. אחר זאת דבר, אמר הקב"ה יבא דבר שממית ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה המוסרת עצמה למיתה, אברהם באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש. אחר זאת ברד, אמר הקב"ה יבא ברד שהוא לבן כשלג, ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה שאני עתיד להלבין עונותיהם, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. אחר זאת ארבה, אמר הקב"ה יבא ארבה שנקרא חילי הגדול, ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה שנקראו חיילות, שנאמר והוצאתי את צבאותי. אחר זאת חושך, אמר הקב"ה יבא חשך שהוא מובדל מן האור, ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה המובדלת מן האומות. אחר זאת מכת בכורות, אמר הקב"ה אני עובר בתוך מצרים בחצי הלילה, ואפרע ממצרים שבקשו לאבד בני אברהם אוהבי שחלק לילה לאבד אויביו, שנאמר ויחלק עליהם לילה. ובזכות עשרה נסיונות שנתנסה ונמצא שלם, הכם עשר מכות... (שמות פרק ז, קפב)
ויהפוך לדם יאוריהם, בתחלה היו ממלאין בחביות והיה חבית של ישראל מתמלאת מים וחבית של מצרים מתמלאת דם, חוזרין וממלאין בספלים וכך היו נמצאין זה דם וזה מים, היו אומרים לישראל נשתה אני ואתה מספל אחד, והיה ישראל שותה מים ומצרי דם. א"ר אבין כל מים שהיה מצרים שותה היה לוקח אותו בדמים יקרים, ומשם העשירו ישראל. ישלח בהם ערוב, ר' יהודה אומר נפרזא שלח בם, ר' נחמיה אומר מיני צרעין ויתושין דובין ואריות ונמרים שלח בם, ורבנן אמרין מלמעלן ערוב בן גזין דאות עורבים ועופות, מלמטן דובים ואריות נמרים וזאבים. רבי חנינא בר פפא ור' סימן תרויהון אמרין מין חיה הוא ושמו פנתירין והביאה הקב"ה עליהם. ר' יאשיה אומר העריב עליהם את המאורות, וריש לקיש אמר, אמר הקב"ה אתה בקשת לערבב זרעו של אברהם, אני מערבבך מן העולם, שנאמר ישלח בהם ערוב, ולא ערבוב בלבד, אלא וצפרדע ותשחיתם. א"ר יודן כל מקום שהיו רובצים שם מים היו נעשו צפרדעים, בבתי השיש ובתי הפסיפסים. מה היו עושין הצפרדעים, היו בוקעות ועולות לתוכן ואומרות אנו שלוחי המקום והיו נבקעות מלפניהם...
ויסגר לברד בעירם, כיון שהיתה מכת הברד עתידה לבא, אמר משה לפרעה שלח העז את מקנך, אמר פרעה עכשו אנו באין לשמע דבריו של בן עמרם, א"ר רעייא ברייתי מה דהוה חד שרביט הוה מחי לה ומשתברא ליה, כיון שבא הברד נעשה ככותל הזה בפני צאנו, הוי ויסגר לברד בעירם, ולא היו יכולות להלוך, והיה המצרי אומר אוי לו לאותו האיש מה אני עושה, נוטלה אני ושוחטה ומאכיל בני הימנה, כיון שהיה שוחטה היה נותן בשרה על כתפו, והיה יורד העוף על כתפו וחוטפה, שנאמר ומקניהם לרשפים...
יפלס נתיב לאפו, רב הונא בשם ר' אבין אומר כל מכה ומכה שהיתה באה על המצריים במדה ובמשקל היתה באה עליהם. לא חשך ממות נפשם, דאמר ר' יהושע בן לוי כל מכה שהיתה באה עליהם היתה מכת הדבר נשפע עליהם, שנאמר וחיתם לדבר הסגיר.. (תהלים עח, תתכ)
וימלא שבעת ימים, עליהם הוא אומר ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא (ישעיה י"ט), שהיו המכות מתעללות בהן וחוזרות ומכות אותן אולי ידאגו. ר' יהודה אומר כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים היתה שוהה שלשים יום, ושבעה ימים בין כל מכה ומכה, חוץ מן החושך שלא היה אלא שלשת ימים ומכת בכורות רגע, נמצאו כולן שנים עשר חדש, והיינו דתנן משפט המצרים שנים עשר חדש, התחילו בהן המכות באייר ושלמו בניסן. (שמות ז כה)
ר' יהודה אומר כל המכות כולן נשנו בספר תלים חוץ משלשה שלא נשנו, הכנים והשחין והחושך, מפני ששלשתן מפורשין בתורה שלא עשו החרטומים כמותן... אבל השאר שהיו בני אדם חוששין שעשו החרטומים כמותן בא דויד וסמך כולן לגבורתו של הקב"ה, ולא צרך לסמוך אלו השלשה מפני שהם מפורשים בתורה, ויש אומרים אף אלו כבר פירשן דויד, שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה (תהלים ע"ח), עברה זה השחין, שנאמר בו פיח כבשן ונקראת האש עברה, שנאמר באש עברתי אפיח עליהם (יחזקאל כ"א), זעם אלו הכנים, שנקראו המאכלות זעם, שנאמר זעום ה' יפל שם (משלי כ"ב), צרה זה החושך, שנאמר צרה וחשכה (ישעיה ח'), וכל אחד מן המצרים היה נידון במכות לפי שעבודו ששעבד את ישראל, שנאמר יפלס נתיב לאפו (תהלים ע"ח), ואין פלס אלא משקל, שנאמר ושקל בפלס הרים (ישעיה מ). (שם ח יד)
השכם בבקר, השכם בזכות אברהם שהשכים לעשות רצוני, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו (בראשית כ"ב), ומפני מה נאמרה בדם וערוב וברד השכמה, הדם כדי שיעשהו לעיניהם, שאם אמר לו צא אתה וכל אוכלוסיך לא היה מקבל, אלא פגע בו על היאר. הערוב כדי שיראוהו שלא היה לו מהיכן לבא, משהיו עומדין בחוץ הלכו ומצאו בתיהן מלאין, שנאמר ויבא ערוב כבד. הברד כדי להזהירו, שנאמר (שמות ט') הירא את דבר ה'. (שם שם טז)
...ודבר זה מפני מה היה לפני פרעה, שנתקשר עמוד הענן על ראשו שלמשה ואמר לו מכות אחרות אני עתיד להביא על הרשע הזה, ומפני שגזרת ואמרת לא אוסיף עוד ראות פניך הריני מביא עליו בים, מכאן שנו חכמים, עשר מכות לקו המצרים במצרים ועשר על הים, שנאמר אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים. ומי נלחם להם, אלא כענין שבאו עליהם מכות במצרים כך באו עליהם בים. אלא מכה זו שלבכורות הריני מביאה לתוך ביתו, כדי שלא לעשות דברים פלסטון. לכך נאמר עוד נגע אחד. (שם י כט)
ויאמר ה' אל משה, כל מכת מצרים בויאמר, לפי שנחת היה להם לישראל בשעה שהיתה המכה באה על מצריים. (שמות ז כו)
הדעת נותנת לומר כי מכת הדם בנין אב לכל המכות, מה מכת דם שבעת ימים, אף כל אחת ואחת שבעת ימים, חוץ מן החשך, דכתיב בו בפירוש שלשת ימים. ותוכל לומר כי גם החשך שבעת ימים, אבל שלשת ימים היתה אפילה, מכאן ואילך הד' ימים חשך בלא אפילה. כי יש אומרים שמחודש שבט התחילו המצריים ללקות, ולכך נקרא שבט, שבו נשבטו המצריים, ומשבט עד ט"ו בניסן עשרה שבועות, שבוע לכל מכה. (שם ח י)
וכמו שידענו שמכות מצרים היו כלליים והגיע מהם לכל ממרה כפי שראוי לו, כמו שאמר יפלס נתיב לאפו, ופירוש יפלס ישקול אותו הדבר במשקל, כמו שאמר פלס ומאזני משפט לה'. (מאמר ט פרק ח)
ולקחת ממימי היאור - רמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם תחלה, שהיו עובדים לנילוס המחיה אותם. (שמות ד ט)
הנה אנכי הורג - היא מכה אחרונה, ובה התרהו תחלה מפני שהיא קשה. וזה הוא שאמר באיוב (ל"ו) הן א-ל ישגיב בכחו, לפיכך מי כמוהו מורה, בשר ודם המבקש להנקם מחבירו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקב"ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו, כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב. (שם שם כג)
וימלא שבעת ימים - שהיתה המכה משמשת רביע חדש, וג' חלקים היה מעיד ומתרה בהן. (שם ז כה)
אשר יגורת מפניהם - מפני המכות כשהיו ישראל רואים מכות משונות הבאות על מצרים היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם, תדע שכן כתוב, אם שמוע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך (שמות ט"ו), אין מיראין את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו. (דברים כח ס)
יפלס נתיב - אף על פי שהמכות שולחו באף, עשו רק שליחותם. ויש מפרשים שהורה דרך לאף לבא במכת בכורות רק לבתי מצרים ולא לבתי ישראל. (תהלים עח נ)
עתה תראה - כאשר אביא המכות על מצרים אז ירויח להם מעט. (שמות ו א)
ולפי דעתי כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצרים והעבריים, כי אחר הכתוב נרדוף, ואלה השלש מעט הזיקו, רק מכת הערוב שהיתה קשה, השם הפריש בין המצריים ובין ישראל, וככה מכת הדבר והברד בעבור מקניהם, ולא כן בשחין ולא בארבה, כי הם יוצאים ממצרים... (שם ז כד)
ויאמר - דע כי על יד אהרן היו השלש המכות הראשונות, והאותות היו בשפלים כמו שפירשתי למעלה, כי השתים היו במים והשלישית בעפר הארץ, והמכות שהיו על יד משה במטה היו בעליונים, כמו שמעלתו עליונה ממעלת אהרן, כמו מכת הברד והארבה שהרוח הביאה, והחושך שהיה באויר, גם מכת השחין היתה על ידו, רק שלש בלא מטה והם ערוב ודבר ומכת בכורים, ואחת בלא מטה על ידי משה ומעט שיתוף לאהרן, והיא מכת השחין. (שם ח יב)
בא אל פרעה - א"ר יהודה הלוי שתים מכות היו במים, האחת שהתאדמו ומתה הדגה, והשנית שעלו הצפרדעים מהם, ובארץ שתים, אחת מהכנים, והשנית מהערוב, והן חיות מעורבות, וכתוב ותוצא הארץ נפש חיה, ושתים באויר כי הדבר איננו רק חם או קר משונה מן המנהג, וברגע אחד מתים אין להם מספר, בעבור כי רוח כל החיים שהיא בלב תלויה באויר, והשנית מכת שחין, כי הכתוב יקרא הרקיע אשר על ראשם שמים, והמכה השביעית מעורבת מגלגל הסערה ומגלגל האש, וכן כתוב ואש מתלקחת בתוך הברד, והשמינית מכת הארבה שבאה מרחוק על ידי הרוח, והתשיעית היתה מכה נפלאה שנעדר אור שני המאורות והכוכבים מארץ מצרים, ועשירית רדת המשחית מגלגלי הכבוד להרוג הבכורים. (שם ט א)
ויקחו את פיח - יתכן שהחרטומים לא לקו במכת הצפרדעים והערוב בעבור חכמתם בקשו דרך בחכמת התולדת להרויח להם מעט, ועתה נבערה חכמתם, על כן הזכיר זה. ובעבור שלא עמדה המכה הרבה לא בקש פרעה שיעתירו, ובעבור שהמכה הראשונה עמדה ז' ימים לא נלמוד ממנה על דרך הפשט שככה עמדה כל מכה, ועוד כי אחר הכתוב נרדוף, וידוע כי מכת הדבר היתה שעה אחת, ומכת החושך ג' ימים, על כן אין לנו דרך לדעת באיזה חדש בא משה והחלו המכות, רק אם היתה קבלה ביד חכמינו הקדושים קבלנו ושמענו. (שם ט י)
ערוב - הזכירו תחלה שהיה קשה מצפרדע, או פירושו וצפרדע כבר השחיתם. לא מנה כנים שחין וחושך (במזמור) בעבור שנמלטו בני אדם. והזכיר דם שהיתה מכה ראשונה ומהצורך הגדול למים. (תהלים עח מה)
ואני אקשה את לב פרעה - ...כך פרעה הרשע כיון ששגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך... ויש בו שני טעמים ושניהם אמת, האחד כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם נתחייב למנוע ממנו דרכי התשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון, והטעם השני כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה, ויכבד פרעה את לבו, הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו, ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו... (שמות ז ג, וראה עוד פרעה-חזוק לבו)
ויעשו כן החרטומים - אמר ויעשו כן, שהכו בעפר הארץ ואמרו השבעת השדים ועשו להטיהם כאשר עשו בשאר פעמים להוציא את הכנים ולא יכולו, ויתכן שילמד ויעשו כן שעשו כהוגן דברים מוציאי הכנים ולא הצליחו מעשיהם בפעם הזאת, כי חכמי החרטומים יודעים היו מה בכח ידם לעשות, וכבר נסו כן מעשיהם פעמים אחרות. (שם ח יד)
והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן - בעבור היות המכות הראשונות עומדות איננו פלא שיהיו בארץ מצרים ולא בארץ גושן, אבל זו מכה משולחת, וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות ומהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים ראוי היה בטבעם שיבואו גם בארץ גשן אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה, לכך הוצרך לומר והפליתי את ארץ גושן שתנצל כולה בעבור שעמי עומד עליה, כי רובה של ישראל היא, ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, שאפילו בארץ מצרים, אם ימצאו החיות איש יהודי לא יזיקוהו, ויאכלו המצריים, כדכתיב "ישלח בהם ערוב ויאכלם", וזהו לשון פדות, כטעם נתתי כפרך מצרים... (שם ח יח)
כי אני הכבדתי את לבו - הודיע הקב"ה למשה שהוא הכביד את לבם עתה אחרי שפחדו ממנו מפני הברד והתודו על עונם, ואמר לו הטעם כי עשיתי כן למען שאשית בקרבם אלה האותות אשר אני חפץ לעשות בהם, שידעו מצרים את גבורתי, לא שאעניש אותם יותר מפני הכבוד הזה, ועוד כדי שתספר אתה וכל ישראל לדורות הבאים כח מעשי, ותדעו כי אני ה' וכל אשר אחפוץ אעשה בשמים ובארץ. (שם י א)
הנני מביא מחר ארבה - אמרו המפרשים שהיו ימים רבים בין מכת הברד למכת הארבה, בעבור (שכתוב שהארבה יאכל) "הצומח לכם מן השדה", ועל דעתי לא היו ימים רבים ביניהם רק מעט, כי בידוע היא שלא נמשך דין המצריים יותר משנה, כי משנות משה רבינו יוודע זה, כמו ששנינו במסכת עדיות משפט המצרים במצרים שנים עשר חדש... אם כן היה הברד בחדש אדר בשנה ההיא לא מקודם לכן, כי השעורה אביב והחטה אפילה ולא יזיק אליה אם יכה הברד מה שצמח ממנה כי תשוב ותצמיח, ועדיין לא פרחה הגפן ולא הנצו האילנות, ולכך אמר הכתוב "ואת כל עץ השדה שבר", כי שבר הענפים והפארות, ואחרי כן בחדש ימים בניסן צמחה החטה והכוסמת והיא הפליטה הנשארת להם מן הברד, והתחילו העצים להוציא פרח והנצנים נראו, כי בא הארבה ואכל פרחיהם והשחית הכל אשר לא השאיר להם פרח או ציץ, ובחדש הזה בעצמו נגאלו... (שם י ד)
...ולכן יאמר הכתוב במופתים "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", להורות על ההשגחה כי לא עזב אותם למקרים כדעתם, ואמר למען תדע כי לה' הארץ להורות על החדוש, כי הם שלו שבראם מאין, ואמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להראות על היכולת שהוא שליט בכל אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים, אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמות הברא ובתורה כולה, ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון... (שם יג טז)
בכל נפלאתי - ...ויתכן לפי הקבלה כי מפני שהיו מכות מצרים עשר כחשבון י' ספירות, מפני זה הזכיר בכל נפלאותי, שהם רמז לכלל ספירות, כי האחרונה הנקראת כל נמשכת ונאצלת מן האל"ף שהיא פלא, וכן היא נפלאת ורחוקה מלהשיג. והנה כל הנסים והנפלאות שנעשו מששת ימי בראשית הלא הם מכח האל"ף הנעלמת, כי הנסים המפורסמים והנגלים הם נמצאים מן העולם הנעלם, והנה נפלאתי חסר וא"ו, לרוב העלמה ולחסרון השגתם, ולפי שנקראת אל"ף והיא דבר נעלם נקראו הנסים הנגלים נפלאות, מפני שמן הדבר הנעלם ימצא הנגלה, ולפיכך נרמז בשתי המלות ראשית האצילות וסופו, ושעור הכתוב, והכיתי את מצרים בחשבון שהוא כולל כל נפלאותי, וזה טעם כפל היד בכתוב בסוף הפרשה, הוא שאמר "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם", ויהיה סדר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב כסדר הספירות ממטה למעלה, כי דם כנגד המלכות, וכן כלן, וזה מבואר. (שמות ג כ)
והפליתי ביום ההוא - המכות הראשונות היו עומדות אין מן הפלא כל כך אם היו בארץ מצרים ולא בארץ גושן, אבל מכת הערוב מכה משולחת, וכאשר יבא מן המדבר בגזרת הא-ל לעקור את הכל היה ראוי אף בדרך הטבע שיבואו גם בארץ גושן, כי היא מכלל ארץ מצרים, אלא שהקב"ה הפלה ביניהם בדרך הנס והפלא בשביל ישראל.
למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ - שליט ומשגיח בקרב הארץ להשחית את המורדים ולהציל את הבוטחים בו, ואמר כן כנגד פרעה הרשע שהיה כופר בהשגחה, והיה מן הכת האומרים (איוב כ"ב) עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך. (שם ח יח)
בעבור הראותך את כחי - ולא הזכיר גבורתו, כי לא הראה במצרים גדולות גבורותיו, אבל לעתיד יהיו גבורותיו גדולות... (שם ט טז, ועיין שם עוד)
...ומשם ואילך, כשהיו רואין שהיו באות המכות כדבריו של משה תכף להתראה והיו מסתלקות בכח תפלתו בכל פעם ופעם, אז היה הענין הולך ומתחזק בלבם, והיתה נבואת משה מתבררת אצלם, והיה שם שמים נודע ומתקדש בעולם על ידו, וכיון שנאמנו כל דבריו בכל המכות, והיה ענין החרטומים והאצטגנינים הולך לאחור בשקריהם ובפחזותם, וענין אמיתת נבואת משה הולך ומתחזק, לכך נתיירא משה במכה האחרונה הזאת שהיא חתימת כל המכות פן ימצאו האצטגנינים והחרטומים מקום לטעות בדבריו, כיון שלא מצאו עד עתה כן במכות הקודמות, כי אם היו מוצאים עתה מקום לטעות יהיו מכחישים כל המכות והאותות והמופתים שלמפרע ויתחלל שם שמים, ועל כן היה הענין מוכרח למשה שהוצרך לשנות לשון השי"ת (מ"בחצות" ל"כחצות"), פן יטעו ויכחישו למפרע, ונמצא שם שמים מתחלל וחש לזה במכה העשירית לפי שכל האותות הקודמות תלויות בה... (כד הקמח פסח ב', וראה שם עוד)
בחומר ובלבנים - וארבעה מיני עינויים בפסוק, וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, לכן היתה כל מכה ומכה של ד' מכות, ולמאן דאמר של ה' מכות חשיב נמי (הפסוק הקודם) "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". (שמות א יד)
במסות - ז' דברים מוזכרים כאן, במסות באותות במופתים במלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, כנגד ז' ימים ששמשה כל מכה ומכה, וכנגד ז' ימים של פסח. וסמיך ליה אתה הראית לדעת, כשעשיתי שפטים במצרים ובאלהיהם ידעתם כי אני ה'. (דברים ד לד)
ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים וגו', דע כי מכות מצרים היו על ידי השכינה בכח השם הגדול יתעלה, ונרמז במטה האלקים כמה דאת אמר שבט אפי, וכן מוכיח פסוק הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין וגו', וזהו אות הנחש והצרעת והמים שנהפכו לדם, כי מדת רחמים נהפכה להם למדת הדין. וידעת ענין הדם והמים. אמנם בספר הבהיר מוכיח כי מכות מצרים היו בכח מדת הדין של מעלה, הרגה אותן בלי חמלה, וזהו ויחר אף ה' במשה, ויש מפרשים כי טעם "וינס משה מפניו", כי פחד בראותו הנחש פן היו מפעולות רוח הטומאה הנרמזת בנחש הקדמוני, ועל כן השיבו הקב"ה "שלח ידך ואחוז בזנבו", כי זנב הנחש רומז לכחות הטומאה, כמו שאמרו רז"ל בספר הזוהר. (סוף שמות)
ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - זה הסוד שרמזתי לך כי מצרים ראש לכל הממשלות שבשרי האומות, ולפיכך ויהרוג ה' כל בכור, יפקוד ה' על צבא המרום במרום. (בא)
...ובזה תועלת נמרץ, כי בו מההערה העצומה מה שלא יעלם, והוא אשר אמר יתרו כשהרגיש מיתת מצרים שהיא מדה כנגד מדה, וביחוד מכת בכורות, כאמרו "בני בכורי ישראל" וגו', ובקריעת ים סוף וטביעת המצרים בים שהיתה הגזרה בהם עצומה, כאמרו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון", ולזה היתה מהחכמה וההשגחה האלקית שתהיה המכה הראשונה והאחרונה במים, ושיעשה באותו המקום עצמו נס נפלא לישראל, אשר בעבור זה תקנו ברכה אחרונה של קריאת שמע זכירתה אלו הנסים. והיה ראוי שיאמר יתרו כשהרגיש זה, "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים כי בדבר אשר זדו עליהם"... (מאמר ג כלל ג פרק א)
...ור' יהודה חלק המכות לדצ"ך עד"ש באח"ב, כי רצה ללמד את פרעה בכל קבוצה אחד מהעקרים, בראשונה מציאות סבת הסבות המשגיח בעולם הזה, וזה שאמר "כה אמר ה' אלקי ישראל" וגו', ופרעה כפר באלה, כאמרו "מי ה' אשר אשמע בקולו", והוסיף לפקפק בשליחות משה ואמר "וגם את ישראל לא אשלח", ובאו ג' מכות ראשונות להוכיח מציאותו, ב', ועל השגחתו, ג', ועל יכלתו. והאחרונה על הציווי הפרטי אליו. והכבדת לבו היא שימת האותות בקרבו בסדר נכון שילמד הוא ואנחנו מהם, ואולי ד' לשונת של גאולה וד' כוסות נגד אלו הד' דברים, וכמו שכתב בסופם, "וידעתם כי אני ה'" וגו', וזה שאמרו "אם ללצים הוא יליץ", שהבא ליטמא פותחין לו, כי אחר שפרעה לא שמע בראשונה על דבר ה' שנודע לו מהאבות ומיוסף, והתחכם להתנצח אתו, שובב את לבו כדי שיקבל את כל האותות. (שמות ז ג שער לו)
בזאת תדע - אחר שכפר בתחלת דבריו ואמר "מי ה'", בא להוכיח מציאותו, ושהוא המציא כל הנמצאות על ידי שימציא דברים מחודשים, והיות פליאות כהפיכת המים לדם והצפרדעים והכנים, ובאו מכות הראשונות ממין שיכלו החרטומים לעשותם, כי ידעו גבול חכמתם, וכאשר יראו המכות יוצאות מהשגתם היה להם להודות כי יד ה' עשתה זאת, אלא שהוכו בסנורי החמדה להחזיק בעם כעבדים, ותלו הדברים שהם יודעים באיזו חכמה יותר מהם. (שם שם יז)
והפליתי וגו' ושמתי פדות - להורות כי הא-לוה שהודו במציאותו יש לו השגחה בארץ ומפליא עם עמו להבדיל ממכות הארץ. ולכן לא הוצרך לברא במכות אלו בריות חדשות. (שם ח יט)
השכם בבקר - עוד לא נתברר להם העיקר הג' שתתפשט יכלתו והשגחתו בכל הארץ לעשות בהם כרצונו, ולכן הביא עליהם מכות מופלאות אשר לא נבראו כמותם מימות עולם, מה שיורה על יכלתו המוחלטת הרודה על ממשלת הטבע כולו, וגם נשאר בהם סימן ההפלאה בין מצרים וישראל. (שם ט יג)
עשר מכות הביא הקב"ה במצרים ועשר על הים, ור' יהודה עשה סימן ואני אעשה סימן אחר, היסודות ארבעה, וכפי ההכרח האלקי יסוד המים תחתון, הא' ביסוד המים הפשוט, הב' במה שנעשה ממנו, הג' ביסוד העפר, הד' במה שהורכב ממנו, והם הערוב הנקראים זוחלי עפר, הה' ביסוד האויר הפשוט, הו' במה שנעשה ממנו והוא השחין, הז' ביסוד האש ואש מתלקחת, הח' רוח בארבה, והוא רוח מזרח שהוא דומה ליסוד האש, וכתוב בו (יואל ב') לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה, הט' בעולם העליון בנכבד והוא השמש והיה חשך, העשירית בעולם המלאכים בבכור אלהי מצרים, נמצאו דברי אברהם אבינו ע"ה צודקים, א-ל עליון, כי על כן אמר אלקי העברים (שמות ג'), אלקי אברהם יצחק ויעקב... (אבות ה ג, וראה עוד קריעת ים סוף)
הנה המצרים כחשו א', במציאותו ית', ב', בהשגחתו, ג', בהשגחתו וברצונו בעבודת בני ישראל, וכמו שאמר פרעה "מי ה'" וגו', והאמינו שהאלוה הוא הטבע הקדמון ולא ישתנה דבר קטן בכל הבריאה, ומשה היה צריך להוכיח ג' דברים אלו דהמוציא מחברו עליו הראיה. וחשבו שהכל מקרה ואין שכר ועונש, וכל ההנהגה בטבע הכוכבים. ובתחלה בקש פרעה לדעת אם הם שלוחים נביאים אמיתיים... (שמות ז ח)
הנה יוצא המימה - לטייל, ויאמר לו בפני כל העם שלא יחרה אפו בו, כי המכות באים אליו מה' על ההשתעבדות בעמו. בזאת תדע - שג' ראשונות באו לאמת מציאותו ית', וכן הכונה בסימנים של ר' יהודה. ומשה הכה היאור ואהרן כל מקוה מים שמצא במצרים, והחרטומים לקחו מהמקומות שאהרן לא הכה אותם ועשאום לדם...
והנה המכות בסדר טבעי והשגחי, הראשונות ביסודות הכבדים, ב' במים וג' באדמה, ואחר כך ביסודות הקלים, ב' באש וג' באויר. ועוד על ידי עפוש האויר עלו הצפרדעים, על ידי העפוש הכפול שרצו כנים והערוב שהוא שרצי הארץ, ועל ידי זה נשחת העושר הוא הדבר במקנה, ועל ידי הנבלות בא השחין על ידי האידים והעשנים העולים מהעפוש בא ברד ואש, והרוחות המנשבות אחר כך הביאו הארבה, ואחר כך הביא רוח ים לח אידים עבים לחושך, והאויר העכור הזה הביא למכות בכורות.
הסדר ההשגחי הוא: על המתת הבנים היה דם ביאור, על צעקתם באו צפרדעים, על עבודת חומר ולבנים באו כנים, על ששעבדום ונכנסו לבתיהם בא ערוב, ועל שגזלו מקניהם ובטלום מהמרעה בא דבר על מקניהם, על שחרפום כטמאים בא עליהם שחין, או על שהפרישום מנשותיהם, על שהכום וצעקו עליהם בא ברד, על שגזלו את תבואותיהם בא ארבה, ועל שהחשיכום בגלות בא חושך, ועל ששעבדו "בני בכורי" באה מכת בכורות... (שם שם יד)
כלל במכות, בראשונה נאמר התיצב לפני פרעה, בב' בא אל פרעה, והג' באה בלי התראה. כטעם שאמרנו, שבכל קבוצת מכות באה הא' להוכיח מציאותו ית', א' נגד כל בית המלך, והב' להוכיח את המלך בחשאי בלי בושה, והג' אחר שלא שמע אליו יצעק עליו ויכהו לעיני כל. וכן בקבוצה שניה שבאה להוכיח השגחתו בקרב הארץ, והג' להוכיח יכלתו "כי אין כמוני בכל הארץ". (שם שם כו)
רצה לאמת שורש ג' על יכולתו המוחלטת ואין זולתו, ומעתה אשלח "כל מגפותי" בברד נגד כל שבשדה, בארבה רעב מוחלט, בחושך יהיו כדמות מתים, וזו שאשלח אל לבך - במכת בכורות. (שם ט יג)
כי ה' נלחם להם במצרים - עתה נוכחו שכל המכות היו גם כן בהשגחה. (שם יד כה)
במסות - הנחש והדם האות על נבואתו, מופתים - צפרדע וכנים, ובמלחמה - ערוב ברד וארבה. וביד חזקה - דבר וחושך, זרוע נטויה - מכת בכורות, ובמוראים גדולים - נסי הים. (דברים ד לד)
שמור את חדש האביב - השכל האנושי דבק בחומר, והוא צריך להשגות חושיות ודמיוניות, ותחול בו השכחה, נגד אלה עשה ה' אותות ומופתים במצרים לאמת לנו מציאותו והשגחתו ויכלתו, וציוונו לזכר זאת מדי שנה בפסח. (שם טז א)
ראה ראיתי - ...ואף על פי שעל צריהם אשיב ידי כמו שהורה האש בסנה, מכל מקום לא יסופו המצרים הצרים אותם בכל מכות שאשלח בם, כמו שהורה ענין "והסנה איננו אכל", כי אמנם אין הכונה במכות שאביא עליהם להכריתם ולהושיב ישראל במקומם, אבל להציל ישראל מידם ולהושיבם במקום אחר. (שמות ג ז)
הנה אנכי הורג את בנך בכורך - כפי המשפט האלקי שהוא מדה כנגד מדה, כאמרו "וכארח איש ימציאנו". כי אמנם מכת בכורות לבדה היתה למשפט עונש לפרעה מכל המכות, אבל שאר המכות היו לאות ולמופת למען ישובו, כי לא יחפוץ במות המת, כי לא נעל בפניהם דרכי התשובה אמתית כלל, לו חכמו לשוב אל הא-ל ית' מאהבת טובו ויראת גדלו, שהיא התשובה המגעת עד כסא הכבוד, אשר היא המצלת ונותנת חן בעיני אלקים... או לפחות לשוב כעבדים מיראת מה שיוכל להעניש, אבל מכת בכורות וטביעת פרעה וחילו בים היו שפטים לקיים מדה כנגד מדה. (שם ד כג)
ואני אקשה - הנה בהיות הא-ל חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם, כאמרו "חי אני נאם ה' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה", אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו, וזה להשיב את המצרים בתשובה בהודיע להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים, כאמרו "בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי", ועם זה היתה הכונה שישראל יראו וייראו כאמרו, "למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר", ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלא ספק לא על צד תשובה והכנעה לא-ל ית' שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו טובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, וזאת לא היתה תשובה כלל, אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לא-ל ית' ולשוב אליו בתשובה שלמה לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר הא-ל ית' "ואני אקשה את לב פרעה", שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, "למען שיתי אותותי אלה בקרבו", שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמיתית. ולמען תספר - וידעתם אתה ישראל הרואים בצרתם, באזני בנך - להודיע שכל אלה יפעל א-ל עם גבר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבא עליהם איזה פורעניות. (שם ז ג)
והך את עפר הארץ - לא התרה בפרעה בזאת ולא בשחין ולא בחשך, וזה כי תשע המכות שהיו לאותות ולמופתים היו דצ"ך עד"ש בא"ח בלבד, כי מכת בכורות לא היתה לאות ולא למופת אבל היתה לעונש כמבואר למעלה. והנה דצ"ך היו אותות בשתי היסודות הכבדים, ועד"ש היו אותות בבעלי חיים, ובא"ח היו אותות באויר, ובכל שתים מהן התרה ובשלישית נעשה האות בלתי התראה, כאמרו הן כל אלה יפעל א-ל פעמים שלש עם גבר. (שם ח יב)
כי בפעם הזאת - בזה המין השלישי מהמכות באויר, אני שולח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך - כל אחת מאלה שאשלח תהיה בלב כלכם גם אחר שתסור, כי גם אחרי כן תרגישו בהזק המקיף. אמנם יכלתו בעליונים הודיעם על ים סוף בענין מלאך האלקים ועמוד הענן ועמוד האש, שכולם דברים אשר מציאותם בלתי טבעי. (שם ט יד)
כי אני הכבדתי את לבו - אף על פי שאמר משה "ידעתי כי טרם תיראון", חשב שאף על פי שלא יכנע לא-ל ית' מיראת גדלו, מכל מקום ישמע בהיותו בלתי יכול עוד לסבול את רעת המכות, וזה חשב כאשר ראה שמכח המכה אמר ה' הצדיק, אמנם כאשר ראה שעם כל זה לא שמע, חשב משה שהיתה ההתראה בו לריק, כי גם שלא יוכל לסבול לא ישמע, ולכן אמר לו ה' ית' אף על פי שעתה גם הוא הכביד לבו, הנה אנכי כבר הכבדתי את לבו בשחין, וזה להרבות האותות בקרב מצרים, כדי שישוב איזה מהם בתשובה, ולמען יספרו ישראל לדורות ויכירו גדלי וטובי, לפיכך ההתראה ראויה אף על פי שלא ישמע פרעה. (שם י א)
עד מתי מאנת - הנה מאחר שאינך נכנע אפילו עתה שראית יכולתי על האויר המקיף אשר לא תוכל לחיות בלעדיו אפילו כרגע, אין לקוות שתשוב מכח שום גודל מכות, אבל אולי תשוב מכח התמדתם זמן ארוך, לכך ראוי לשאול עד איזה זמן יהיה גבול התמדת המיאון עם התמדת המכות. (שם שם ג)
עתה תראה - שבשם הרחמים יביא המכות על פרעה. (שם ו א)
כה אמר ה' - העקדה ועוד מפרשים עשו חילוקים במכות, עיין שם, ונראה שדברי משה הם ג': כה אמר ה' על מציאותו ית', אלקי ישראל - ושהוא מושל בכל ולא בישראל לבדו. ועל ענין ראשון היו מכות דצ"ך, ואמר לו בזאת תדע כי אני ה' בהכותו את אלהי מצרים היאור, ועל ידי ג' אלו הכיר פרעה את מציאותו. ושינה לומר אצבע אלקים היא, והזכיר שם הוי"ה רק בברד, כי היה רק מהשפה ולחוץ, ולכן אמר אחר כך "למען שיתי אותותי אלה בקרבו", שיאמין בלבו, וזה היה על הים, שראה דין ורחמים יחד, וכמו שאמר "וידעו מצרים כי אני ה'" וגו'. ובהתחילו בעד"ש אמר לו "כי אני ה' בקרב הארץ", ומבחין בין ישראל ועכו"ם, להורותו שהוא אלקי ישראל ביחוד, ועל כן אמר לו בהתראתו "והפליתי וגו' והפלה". ובבאח"ב הראה לו שהוא שליט בכל, ועל כן אמר לו "עד מתי מאנת לענות מפני". ומפני כבוד המלך אמר לו בפעם א' שבכל קבוצה בא אל פרעה בסתר, ואחר שפרעה העיז פניו אמר לו במכה שניה שיתרה בפני עבדיו ולא יחוש לכבודו. (שם ז ט)
צפרדעים - בג' מכות ראשונות הראה להם מציאותו, בדם את מציאותו בעליונים, שמכה במטה האלקים את שרו של נילוס הרוחני, ובכנים הורה שמושל בעפר ובעולם השפל, ובצפרדעים שמושל על העולם האמצעי, המזלות, הכוללים ג' טובות העולם הזה, בני, חיי ומזוני, שעלו במטותיהם לסרסם מבני, ועוד היו צפרדעים בני דעה, כבמדרש שעלו בתנורים לאכול הבצק, ועלו בקרבם עד שקצו בחייהם. (שם ח כז)
בעבור תדע - מכות באח"ב היו להודיע שמושל על פרעה עם היותו אלקי ישראל ביחוד, כי אין כמוני - שאינו כשרי האומות המושלים רק על אומתם. (שם ט יד)
וידעתם כי אני ה' - יתגלה להם עיקר עליון וגדול באמונה, כי ה' בעל הרחמים הוא גם בעל הדין, ואם תבא עליהם טובה והרשיעו אל יתיאשו מהפורענות, ולהיפך. וזה שאמר התעללתי במצרים - שחקתי בהם, אלמלא השאיר להם מקנה בערוב על מה היה חל הדבר והברד, אך העמים אטומים להשכיל האמת, מה שאינו כן בישראל. (שם י א)
המסות הגדולות - שהיה מספיק במצרים מכה אחת ארוכה לשלחם, ועשה כל אלו המכות כדי שיהיה לב ישראל בטוח ולא יפחדו מז' העמים. (דברים ז כ)
וצפרדע ותשחיתם - מה שהצפרדע לא הרגה אותם היה כדי להשאירם לערוב שיאכלום, ולכן רק סירסה אותם. ויתן לחסיל - וכדי שיוכל להאכיל החסיל יהרג בברד גפנם - והשאיר בנס החטה והכוסמת וכו', ואין הלחות הסבה שנשארו, שהרי הגפן לחה ובכל זאת שברה הברד. (תהלים עח מה)
ויבא ערוב, כנים - הערוב בא בעוד הכנים בארצם, אף שהחיות בורחות מהכנים. (שם קה לא)
ועזוז נוראותיך - כנסי מצרים שהם עוז ורוגז, וגדולתך - והיה בהם גם חסד, דין למצרים וחסד לישראל. (שם קמה ו)
בשש - לרז"ל היה איוב מיועצי פרעה, ואמר לו בשש מכות לא לקית כי אם מה, ובשבעה, מכת ברד היה מהירא את דבר ה' והניס מקנהו לבתים, ובמלחמה - שנלחמו הבכורים נגד אבותיהם גם כן הצילך. (איוב ה יט)
העתירו אל ה' - אף על גב שכל מכה ומכה היה לה שיעור ז' ימים שכן דרשו מפסוק "וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור", היינו שלא היתה הולכת ומוספת... וכן הצפרדעים שהיה היאור משריץ עוד יותר צפרדעים עד שבעה ימים ולא יותר, אבל אם לא היתה תפלת משה, אותם שבאו על מצרים לא היו הולכים אלא היו נשארים אף אחר שבעה ימים... ותפלת משה גורמת להסיר אף הברד שהיה באויר, שנאמר "לא נתך ארצה", כך נראה. ועוד נראה לומר כי לא היתה המכה משמשת שבעה ימים רק סתם מכה שלא נאמר בה העתירו כדי להשלים המכה, אבל במקום שהיו אומרים העתירו כבר נשלמה המכה, שהרי היו אומרים להתפלל להסיר המכה, והיו רוצים לשלוח ואין צריך יותר להכות, ולא אמרו שהיתה המכה שבעת ימים רק כשלא רצה לשלוח... (גבורות ה' פרק לג, וראה שם עוד)
ויאמרו עבדי פרעה עד מתי וגו'. לא תמצא שדברו עבדי פרעה דבר עד מכת ארבה מכה שמינית, כי המכות נחלקות לג' ד' ועוד נחלקים לשבעה ושלשה, כי אחר שבע מכות היו מתוספים המכות במכות החמורות וקשות שלא מענין הראשונים, וזה כי הקב"ה מייסר את החוטאים על ידי שבע מכות בכל מקום, "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם", וכן בהרבה מקומות, ולפיכך היו שבע מכות הראשונות בענין אחד שוות, ושלש אחרונות יותר חמורות, ולפיכך תמצא במכת הארבה שרצה פרעה לשלוח מקצת, שאמר מי ומי ההולכים, ובמכת חושך אמר "גם טפכם ילך עמכם", ובמכת בכורות הלכו כולם. וזה כי שלש האחרונות כולם הם נחשבים מיתה, אצל הארבה כתיב "ויסר מעלי רק את המות הזה", ומכת חושך בודאי זה נחשב מיתה, דכתיב "במחשכים הושיבני כמתי עולם", ומכת בכורות מיתה גמורה... (שם)
ועוד יש לומר על אותן הטעמים שנזכרים שם, כי באו דוקא בסדר הזה ולא בסדר אחר, כי כאשר פרעה לא היה מאמין בו יתברך, וכמו שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו וגו' לא ידעתי את ה'" וגו', כל המכות באו עליו כדי להודיע שמו למצרים, כדכתיב "וידעו מצרים כי אני ה'" וגו', לכך באו המכות בענין זה, תחלה הודיע לו כי הוא ית' המושל בעולם, והתחיל במים שהוא היאור, לפי שרצה להתחיל בדבר שהוא תחת הארץ לגמרי, שהמים הם יותר תחתונים מן הארץ... והראה לפרעה שהוא יתברך מושל על זה, ולכך נלקה היאור, וכאשר לא שב מפני שהיה סובר שמא אין ממשלתו רק בתחתון התחתונים הביא עליהם הצפרדעים הם הנבראים שהם דרים במים והם יותר במעלה מן המים עצמם, כי המים מקום לנבראים שהם בתוכו, ולכך המים הם יותר תחתונים לנבראים שהם בתוך המים, והצפרדעים יותר עליון. ועדיין היה אומר שמא אין ממשלתו יותר, עוד נלקה העפר להיות כנים וזה בארץ, כדכתיב "כל עפר הארץ היה כנים". ואחר כך הביא עליהם הערוב, והם הנבראים השוכנים על הארץ, כמו שהכה המים ואחר כך הנבראים הדרים במים, כך מתחלה הכה העפר ואחר כך הכה הדרים עליה, ואחר כך כאשר לא חזר הביא הדבר, שהוא עפוש האויר שהוא יותר למעלה באויר הארץ, ואחר כך הביא עליהם השחין שהוא מכת האש אשר למעלה מן האויר, כי השחין הוא מלשון חמימות הנעשה על ידי האש שהקב"ה מביא אש מן יסוד האש, ומזה מקבל האדם השחין. ברד הוא עוד יותר במעלה לפי שהוא מן השמים האוירי, אמנם הארבה הוא יותר עליון, לפי שהארבה הוא עוף, והוא יעופף על פני הרקיע השמים והוא הרקיע האוירי כאשר ידוע. וכבר התבאר למעלה, שכל דבר שהוא מקום לדבר הוא פחות ושפל יותר מן דבר אשר הוא דר שם... ואחר כך החושך במאורות שהם בשמי שמים העליונים, ואחר כך מכת בכורות מכה בנשמת האדם שהיא דבר רוחני, וזה יותר עליון, כי המאורות הם גשמיים, אבל הנשמה היא רוחנית, ואז יצאו ישראל, כי אז נודע למצרים כי הוא יתברך מושל בארץ מתחת ובשמים ממעל...
ומפני שאמרו "אצבע אלקים", כלומר שכל המכות היו מכות פרטיות, כמו באצבע שהיא אצבע פרטית, ושמא אין ממשלתו בכלל מציאות העולם, לכך קרע להם הים, לפי שהים אינו פרטי כמו היאור, שהוא נהר פרטי, אבל הים הוא כללי במה שכל הנחלים הולכים אל הים, והוא מציאות כללי, ולפיכך הים נבקע והים הוא כמו היאור ואין חלוק ביניהם, רק שזה חלקי והים הוא כללי... (שם פרק לד)
וכאשר תראה כי העולם שהוא כולל הכל נחלק לשלשה חלקים, הארץ והשמים ואשר בהם, ואין ספק כי אשר בהם הוא עיקר המציאות, כי ארץ ושמים אינם נבראים כי אם לאשר בעם, ועיקר העולם הם הנבראים אשר נמצא בהם, ולפיכך כנגד אלו היו המכות נחלקות, מכות דצ"ך בארץ, והיו על ידי אהרן, שלא היה גדול כמו משה, ומכת בא"ח על ידי משה בחלק השמים והכל נחשב בחלק השמים, גם מה שהיה באויר, כי גם האויר נחשב בחלק של מעלה, ואין נחשב לארץ רק עד עשרה טפחים מן הארץ. ושלש מכות על ידי הקב"ה מפני שהם הנבראים שהם בארץ, כמו אדם ובהמה וחיה, והיה הערוב על ידי חיות, וכן דבר בבהמות ומכת בכורות באדם, כי הבהמות והאדם הם בישוב הארץ, אבל צפרדעים במים, וכן הארבה באויר אינם בארץ, והקב"ה היה פועל בדבר שהוא עיקר העולם, דהיינו באדם ובבהמה, שהם בישוב העולם, והיו מכות שהם על ידי הקב"ה זו למעלה מזו, כי הערוב שהם כל מיני חיות ואינם עם האדם, לכך אינם עיקר ישוב העולם כמו הסוסים חמורים גמלים בקר וצאן, שהם כל המינים המשמשים לאדם, והבהמות אינם עיקר כמו האדם עצמו שהוא העיקר. וכן במכת דצ"ך היה זו למעלה מזו, כי המים הם רחוקים מן היבשה שהוא ישוב העולם, ואחר כך הצפרדעים שאף על גב שהם במים נמצאים בארץ שהוא ישוב גם כן, ואחר כך כנים בארץ עצמה שהוא הישוב. ובמכת בא"ח הברד הוא קרוב יותר אל הארץ, כי המכה שהיא קרובה אל מכות האמצעים יותר שייכת אליהם, והארבה שהוא עוף יעופף על פני רקיע השמים הוא יותר רחוק, וכן החושך עוד יותר רחוק מהכל כמו שנתבאר למעלה, והכל בסדר. כלל הדבר כי המכות היו נחלקים על ענין סדר הזה, המטה והמעלה ומה שהוא עיקר העולם, ונלקה המטה על ידי אהרן, והמעלה על ידי משה, ומה שהוא באמצע שהוא עיקר על ידי הקב"ה... (שם, וראה שם עוד)
ויוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה, אלו שני דברים ביד חזקה ובזרוע נטויה יש לפרש כאשר הכה הקב"ה אותם היה זה ביד חזקה, רוצה לומר בכח גדול, ובזרוע נטויה שהיה זרוע שלו נטויה עליהם, כלומר שהמכה נמשכת עליהם זמן מה שכל מכה היה לה המשך, ובאלו שני דברים הוציא הקב"ה את ישראל על ידי המכה הגדולה, וגם על ידי המשך המכה, כי פרעה בסור המכה מעליו היה שב לחטא, ולפיכך לא היה אפשר להוציא אותם כי אם על ידי המכה והמשך המכה שאז היה נותן להם רשות ללכת. ואף במכת בכורות שהיתה המכה ברגע אחד בחצי הלילה, היה לה המשך המכה, ובשביל המשך המכה יצאו ישראל... וכן כל מכה ומכה היה המשך למכה, ובשניהם הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, וזהו ובזרוע נטויה שהיה זרוע נטויה עליו, כמו מי שמכה אחד ובזרוע נטויה עליו שיחזור ואם לא יחזור יכה אותו עוד. (שם פרק נב)
ביד חזקה זו הדבר, ובזרוע נטויה זו החרב, ובמורא גדול זו גלוי שכינה, ובאותות זה המטה וכו'. ובמופתים זה הדם וכו'. הנה במאמר הזה יש לתמוה מאד עליו, איך חבר הכתוב הדברים האלו יחד, הדבר והחרב וגלוי שכינה והמטה והדם ועוד... דע כי המאמר הזה ענין גדול מאד מאד בחכמה, שדרשו את הכתוב הזה "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים" על הדברים החמש, וזה שספר הכתוב מיני מכות שבאו עליהם, ויש מכה שבאה בלא פעולה במקבל, רק שהשי"ת מסלק עצמו מן הנמצא וזה הנמצא נעדר ואין כאן פעולה במקבל רק סלוק מן הנמצא, ומפני כי הדבר הוא העדר הנמצא כי המיתה היא העדר בלבד ולפיכך אין המכה הזאת נאמר עליה שהיה פועל בהם המכה, רק כי כל הנמצאים קיומם בו ית' וכאשר הוא מסתיר פניו מהם אז יקבלו העדר והם אינם נמצאים, ואין ההעדר מפעולת פועל השי"ת במקבל, ולפיכך הדבר הוא בא מחמת סלוק העלה מן הנמצאים, ובזה הם נעדרים ונפסדים לשעה אחת כמו כל העדר שאינו מפעולת פועל.
ובמכת הדבר אין ראוי לומר שהיה פועל בהם הדבר, אבל נעשה מבלי פעל בהם, והוא כמו שאמרנו, שהוא יתברך מסלק ומסתיר פניו יבהלון והם נפסדים, וזה לא נקרא פעולה באחר. ויש מכה שהיא הפך זה, והוא כח פועל לגמרי במקבל, וזה שאמר "ובזרוע נטויה זו החרב", כי חרב הוא כח פועל במקבל המכה, וזה נקרא חרב, אבל גלוי שכינה הוא דבר ממוצע שאינו כמו החרב כח פועל במקבל, ואינו כמו הדבר הפך זה שאינו כח פועל במקבל כלל, וגלוי שכינה שהוא המורא לא היה על ידי שהיה פועל בהם, שלא היתה השכינה פועלת היראה בהם, שלכך אמר גלוי שכינה, כלומר מצד גלוי של שכינה בלבד התחדש מורא למקבל, נמצא כי לא היה כאן פועל המורא הזאת במקבל. ומכל מקום יש כאן פועל שמגיע ממנו יראה אל המקבל, ואין זה פועל גמור בעצם מן הפועל, שלא היה פועל היראה. וזה כמו ממוצע בין הדבר ובין החרב, כי גלוי שכינה הוא המביא המורא אל המקבל, אך אין זה פעולה הפועל שאין המורא רק מן המקבל עצמו שבאה לו יראה והוא מקבל הפעולה מעצמו... ומכל מקום מצד מה נחשב כי המלך פועל המורא, כי כאשר נגלה לשם בא מאתו המורא, רק שאינו פועל גמור, מצד כי המקבל מקבל המורא מעצמו...
ומה שאמרו ז"ל ביד חזקה זו הדבר, אין הפירוש יד החזקה הוא הדבר בלבד, אלא הדבר וכל אשר ממינו, וזרוע נטויה זו החרב וכל אשר ממינו, ובמורא גדול זו גלוי שכינה וכל אשר ממינו, והכוונה בזה שכל המכות שבאו על מצרים היו בענין אלו ג' דברים, או שהגיע להם הפסד מצד כי השי"ת סלק עצמו וכבודו מהם והיו לאפס והיו נפסדים מיד, או על ידי שהיה פועל בכחו בהם, או דבר ממוצע בין שניהם שהיו מקבלים הפעולה מן השי"ת, וזהו כמו גלוי שכינה, שהיו מתפעלים מגלוי השכינה, וזה ענין ג' הוא כמו אמצעי בין השנים הראשונים. כי מי שיבין אלו הדברים ידע כי היו נלקים בענין זה בכל מכה. והבן דבר זה מאד כי הוא נכון וישר...
והנה אמר באותות זה המטה, ובספרי בפרשת ראה אות בשמים, ולפי זה קשיא מה שאמר כאן באותות זה המטה אף על דבר דאין זה אות בשמים. אבל יש לך לדעת כי כל שינוי אשר נראה בפועל נקרא אות, כגון שאמר הנה הפועל הזה יפעל כך וכך, וזה נקרא אות, והשינוי אשר הוא במתפעל שיאמר כי דבר זה מתפעל כך וכך וזה נקרא מופת, ומפני זה אמרו חז"ל כי אות בשמים ומופתים בארץ. ופירשו כי השמים הם פועלים ואינם מתפעלים, וכאשר יתן אות בשמים שיהיו פועלים כך וכך יקרא זה אות, והארץ היא מתפעלת אם יש שינוי בה זה נקרא מופת, לכך המטה שהוא פועל השינוי שיש בו נקרא אות, שהרי נראה שינוי בפועל כי מטה שהוא עץ יפעל כך וכך, וזה נקרא אות. אבל השינוי אשר הוא במקבל הפעולה, שאמר ראה דבר חדוש זה, זה נקרא מופת, ואין בכל מכות שינוי במתפעל שאמר דבר זה נעשה בו חדוש כמו הדם, שנעשה מן המים דם, שהרי הוא בריאה שאינו בדרך הטבע...
ומפני שהמכות שבאו במצרים היו לשתי סבות, האחד להכות אותם על חטאם, כדכתיב "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי", והב' להראות נפלאותיו, כדכתיב "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו" וגו', לפיכך ביאר הכתוב שהשי"ת הביא עונש עליהם עד שלא היה דבר במצרים שלא בא עליהם מכה והפסד, לפיכך זכר בראשונה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול אלו ג' כולם מורים על הכאה שבאה עליהם, כי אלו ג' דברים כוללים כל מיני מכות, אם מכה שהיא בלא פועל באחר, והשי"ת מסתיר פניו והם נפסדים, כמו שאמר "ביד חזקה זו הדבר", דמשמע שבאה המכה עליהם ביד חזקה כאשר השי"ת מסלק כבודו מן הנמצאים באה מכה גדולה וחזקה על הנמצאים עד שהם לאין ברגע אחד. ואם מכה שבאה מצד הפועל, או מכה שבאה עליהם מצד המתפעל, או מכה שהיא מצד הפועל ומצד המתפעל ביחד. וכאשר הזכיר הכתוב שבאו מכות עליהם בכל כאשר התבאר, אמר גם כן שעשה הקב"ה נסים ונפלאות במצרים למען הודיע שמו, לכך אמר הכתוב באותות ובמופתים, אותות זה המטה, פירוש שהיה פועל במטה דברים שאין ראוי בטבע ובמנהגו של עולם שיפעל פועל זה... (שם פרק נו, וראה שם עוד)
אלו הן עשר מכות וכו'. אם היינו באים לבאר כל ענין המכות היה ארוך הספור מאד... ועיין למעלה בביאור הפרשה. ואלו מכות נתן רבי יהודה בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. ויש לדקדק מה חידש רבי יהודה בסימן הזה. ובודאי כאשר ראה רבי יהודה באלו מכות דבר מסודר נתן לסדר שלהם סדר ראוי, וזה שראה כי היה מכת הדם בהתראה, ומכת צפרדע בהתראה, ומכת כנים בלא התראה, ואחר כך חזר לסדר הראשון, מכת ערוב בהתראה וכו'. ועדיין צריך עיון אחר שרבי יהודה נתן סימנים בדבר הזה, מוכח שלענין מכוון באו המכות שתים בהתראה ואחת בלא התראה, וכל שכן שיקשה למה היה הדבר כך... אמנם כאשר תעיין בכתובים תמצא במכות סדר זה, במכה ראשונה נאמר "לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת" וגו' במכה השניה נאמר "בא אל פרעה ואמרת" וגו', הנה במכה הראשונה לא הרשהו ללכת אל ביתו, כי אם כאשר היה פרעה רוצה לצאת המימה יאמר לו ההתראה, במכה שניה אז הרשהו לבא אליו...
דע כי כאשר רצה הקב"ה להביא המכות על המצרים ובקטנה התחיל ובגדול כלה, שכבר אמרתי לך כי התחלת המכות הם למטה במדריגה, שאלו התחיל באחרונה היה שולחם מיד, והנה המציאות הארץ והמים וכל התחתונים זהו מציאות אחד, עד חלל העולם שהוא ממוצע בין הארץ והשמים, וזהו מציאות שני, והשמים אשר הם למעלה מחלל העולם הוא מציאות שלישי, והאדם הוא בחלל שם משכנו ושם ישיבתו. והנה שלש מכות הראשונות דם צפרדע כנים הם בתחתונים, שזהו שנהפך היאור לדם, והיאור היה משריץ צפרדעים והארץ כנים. ומכת ערוב דבר שחין לא היתה בתחתונים כלל, כי אם בשוכנים בחלל העולם, כמו הערוב מן החיות רעות, ודבר בבהמות ושחין באדם הכל בבעלי חיים שהם בחלל העולם, ואפילו אם היו הכנים נקראים שהם בחלל העולם, מה שאין הדבר כך כלל וכלל, לא שייך שיהיה נקראת מכת כנים בחלל העולם, שהרי המכה היתה לעפר, כדכתיב "והך את עפר הארץ". ושלש אחרונות הם בשמים, כי הברד מן השמים, והארבה עוף יעופף ברקיע השמים, והחושך שלא ישמשו למצרים מאורות השמים. ואחר כך מכת בכורות היא על הכל, שהרי היא לנשמת האדם העליונה, שהנשמה יש לה מעלה יותר מן השמים. לפיכך יש סדר מיוחד למכת דם צפרדע כנים, וסדר מיוחד למכת ערוב דבר שחין, וסדר מיוחד למכת ברד ארבה חושך בכורות...
במכה הראשונה "השכם" וגו' לא הרשהו ללכת אל ביתו, שזה מורה שאין לו רשות כל כך על פרעה, שאינו נכנס לביתו להתרות בו כי אם כאשר יפגע בו. ובשניה הוסיף למשול עליו ולבא אל ביתו ולהתרות בו, ומכל מקום כיון שהיה מתרה בו היה אומר אין אני חפץ במכתך רק שתשמע, ובשלישית היה מכה אותו בלא התראה לגמרי, וזה יותר ממשלה עליו...
ועוד דע שהיו המכות תמיד משולשות, והוא ענין נפלא יותר מזה. וזה כי כאשר היו שלש מכות הראשונות בתחתונים אין התחתונים מין אחד לגמרי, אבל הם חלוקים זה מזה עד שמפני זה היו המכות שלשה, כי במספר שלשה יש שתי הקצוות והממוצע בין שניהם, לפיכך מכה הראשונה דם, כי דם יש בו טבע אשיות וחמימות, וזה ידוע, ושכנגדה הצפרדעים שהם מטבע המים, וידוע כי האש והמים הפכים, והשלישי אשר הוא בין שניהם הוא כנים, כי אינם רק מזג שהוא מן לחות וחמימות, שמזה גדלים הכנים. וכן אותן שלש מכות שהיו בחלל העולם, ידוע כי הערוב חיות רעות הטורפות בשיניהם, והוא נקרא השחתה שמשחיתים, וזה אינו פועל טבעי. אמנם מכת הדבר הפך זה, שהמיתה הוא דבר טבעי לעולם, כי המיתה טבעית לנבראים התחתונים, הרי הערוב בלתי טבעי לגמרי, והדבר הוא טבעי לגמרי, אמנם השחין הוא ממוצע, כי הוא אינו ענין טבעי לגמרי, שהרי השחין הוא יוצא מן הטבע, והוא מותר הטבע, ואינו גם כן בלתי טבעי לגמרי, רק הוא מן מותרות הטבע, וזה כמו ממוצע בין דבר שהוא טבע, ובין דבר שהוא שלא בטבע.
ובמדרגה השלישית הוא ברד ארבה חושך, כי הברד לרוב כובדו יורד מן מעלה למטה לארץ, והעוף לקלות תנועתו להפך מעופף מלמטה למעלה לצד שמים, אמנם החושך היא מכה למאורות השמים שלא ישמשו המאורות להם, והם מתנועעים תנועה סבובית, שהיא תנועה למעלה ולמטה... ומזה תבין סדר המכות, שתים בהתראה ושלישית שלא בהתראה, כי שתים מכות הראשונות היה כאן חלוף מכה, שהרי דם יש בו ענין אש וצפרדע ענין מים, אבל מכה שלישית מפני שהיא בין שתי המכות הראשונות ואין ענין חדוש מה שלא היה כאן התראה חדשה... ועוד יש לך להבין, כי השלישי בעבור שהוא לעולם ממוצע בין השנים והוא פנימי לא היה נגלה מקודם בהתראה עד שבאה הכמה...
ועוד יש לך לדעת גם כן, כי כאשר הביא הקב"ה על המצרים המכות הכה אותם בכל חלקי העולם, שכמו שאמרנו שבאו עליהם מכות למטה ולמעלה ובחלל העולם, כך היו באים עליהם המכות בכל חלקי העולם גם כן, וחלקי העולם הם עשרה, והם עשרה חלוקים שברא הקב"ה בששת ימי בראשית, ולכל חלק אחד מאמר אחד בפני עצמו, והם עשרה מאמרות שבהם ברא עולמו... וזה כי לענין הכאת המכה תמיד המכה שהיא מלמעלה יותר קשה ואין להביא מכה קשה ואחר כך שאינה קשה כל כך, ולפיכך היו עולים מלמטה למעלה וזה שגורם שינוי בסדר מאמרות. וזה שתמצא במאמר האחרון "ויאמר א' הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" וגו' לאכלה, שנתן השי"ת לבעלי חיים פרנסתם ומזונם על ידי שהמזונות באכילתם שבים לדם, וכאשר הם דם מהם יתפרנס הבעל חי שישוב הדם חלק בשר, ושנה הקב"ה מאמר הזה שיהא כל היאור דם...
וכאשר תתבונן עוד תמצא כי אלו עשר מכות התחיל הקב"ה בהם מן הקטן ובגדול כלה, וזה כי תמיד המכות הראשונות לא היתה המכה כל כך מגיעה לנפשם, כי תחלה היה מכה אותם הכאה אין מגיע לגמרי לנפשם, ותמיד היה מוסיף במכה עד שבאחרונה היה מכה אותם במכת המיתה לגמרי. וכך היה במצרים, תחלה הכה אותם בדם, וזאת המכה לא היתה פועלת בם, שהרי הדם היה עומד על מקומו, כי כאשר המכה פועלת יותר במוכה ומתפעל ממנה המוכה המכה הזאת יותר גדולה, ואפילו אם היתה המכה גדולה בהיזק אם אינה פועלת באדם ולא תגיע אליו לא נחשב כל כך, ולפיכך מכת הדם לא היתה נחשבת להם מפני כי הדם לא הגיע להם בשום ענין. ומזה תבין עוד מה שאמרו ובמופתים זה הדם, כי כאשר אמרנו לך למעלה כי המופת בדבר שאינו פועל כלל הפך האות שהוא בדבר שהוא פועל, לכך לא היה ראוי להקרא אות כי אם המטה בשביל שהוא פועל ולא מתפעל, ואין דבר שיקרא מופת כמו הדם, שהרי הדם אינו פועל דבר כלל רק עומד בעומדו. ולא כן הצפרדעים וכנים וערוב וכו' שכולם היו פועלים בם...
אכן מכת צפרדעים ומכת כנים אף על גב שהיתה המכה פועלת בהם מכל מקום לא היו יראים שיבא עליהם הפסד לגמרי, אבל אחר כך התחיל במכת ערוב דבר שחין, שאלו מכות היו פועלים בהם עד שהיו יראים שלא יהיו נפסדים, וזה כי הערוב יראים שימיתו אותם, וכן דבר... הרי לך כי ראוי שיהיו נחלקים המכות על שלשה חלקים, החלק הראשון בשלש מכות הראשונות לא היה להם יראה, שלש מכות האמצעיות היו יראים מן ההפסד שיבא עליהם, אבל שלש מכות האחרונות נחשבים מתים, המכה האחרונה היא מיתה לגמרי... כי כבר אמרנו כי המכות האלו היו תמיד מתקרבין אל המצרים ותמיד המכה הראשונה יותר רחוקה מהם עד המכה האחרונה שהיתה מגיעה לעצמן לגמרי, אבל מכות הראשונות שהם תשע לא היו המכות מגיעות לעצמן לגמרי, רק לדבר שהוא מקרה בהם, ולפיכך היו המכות עשר, כי העצם הוא אחד והמקרים שהם לעצם הם תשעה... (שם פרק נז, וראה שם עוד)
...וטעם זה שהמכה במצרים באצבע ועל הים ביד, כי המכות במצרים לא היו באים לאבד את מצרים בכלל, לכך לא היו המכות במצרים רק פרטיים ולא באו דרך כללות עד שעל הים אז רצה להביא הקב"ה על מצרים מכה כוללת שרצה להעניש מצרים במה שעשו לישראל, לפיכך במצרים כתיב אצבע אלקים היא, פירוש כמו האצבע שהוא חלק היד ואינו כל היד, שלא היה במצרים רק מכה פרטית, אבל בים כתיב וירא ישראל את היד הגדולה, שאז היה רוצה לגמור את עונשם להביא עליהם איבוד בכל, שאמר שראוים הם להביא עליהם מכות להעניש אותם, לא הביא עליהם מכה פרטית, כי הפרטי הוא חלק בלבד, ואינו הכאה שלמה, אבל הוא יתברך היה רוצה להביא עליהם על עונשם מכה כללית, עד שתהיה הכאה שלמה. ועוד כי במצרים שהוא מקור פרטי לכך כאשר לקה היאור או לקה עפרה ראוי שתהיה מכה זאת על אצבע בלבד, כי המקום הוא פרטי, אבל הים אינו נחשב פרטי, כי הים כולל יסוד המים, ואין זה דומה ליאור שהוא נהר פרטי, לכך המכה על הים היתה בכל היד...
ועוד תדע להבין עמקי החכמה, דע כי המכות היו במצרים עשר מכות, והתבאר לך דבר זה בפנים הרבה מאד... דע כי העולם הזה הוא עולם הטבע, וכאשר הביא השי"ת הנסים על מצרים הביא אותם מעולם העליון הוא עולם הנבדל, אשר משם באים הנסים כמו שהתבאר לך בהקדמה, ולעולם תמצא כי הדבר שהוא קודש ונבדל לגמרי הוא העשירי, כי העשירי תמיד קודש לה', ומפני כך כאשר הביא השי"ת הנסים מן העולם הקדוש הנבדל אל עולם טבע החמרי היו עשר, כי מדריגת עולם הנבדל שהוא נבדל מן עולם הטבע נחשב עשר נגד עולם הזה, כי העשירי הוא הקודש. אמנם מה שאמרנו כי העולם הנבדל נחשב במדריגת עשר נגד עולם הזה, זהו מצד במה שהוא נבדל בלבד, לא מצד מדריגת שלימותו לגמרי, כי זהו מדריגה אחת יותר עליונה, ולכך הביא עליהם עוד מכות ממדריגת שלימות עולם הנבדל, וזה מדריגה אחרת יותר עליונה, וזה שאמרו ז"ל על הים נאמר וירא ישראל את היד הגדולה, כי היד יש לה שלימות, ולא כך האצבע, והיד שלימותה על ידי חמש אצבעות, וזה כי מספר זה יש בו שלימות...
אמנם מה שאמר רבי אליעזר כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים היתה של ארבע מכות, ורבי עקיבא אמר שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה היתה של חמש, דבר זה הוא יותר עמוק. כי המכות היו באים מעולם הנבדל לעולם הטבע, שהוא עולם הרבוי, ולכך הדבר שהוא בא מעולם הנבדל לעולם הטבע הוא מתרבה, כי כן ענין עולם הזה שבו הרבוי, וסבר רבי אליעזר כי חלקי הרבוי הוא ארבע, וזה מפני שיש במספר ארבע חלוק ורבוי כל הצדדין, ולפיכך כל מכה ומכה שבאה מעולם הנבדל אל עולם הרבוי היה בה ארבע מכות. ולדעת ר' עקיבא היתה כל מכה ומכה של חמש מכות, וזה כי אף על גב שהרבוי הוא בד', כל דבר שבעולם אף שיש בו רבוי הרבוי הוא מתאחד, כמו שהתבאר למעלה, ובארבע אין רבוי מתאחד רק מחולק, אבל מספר חמשה הוא רבוי מתאחד, ולפיכך כל מכה ומכה שבאה מן עולם הנבדל אל עולם הרבוי היתה המכה של חמש מכות...
וכנגד הראשון שהיתה המכה בכולו לא במקצת אמר עברה, כי עברה נקרא כאשר הוא חרון אף לגמרי, כאשר הוא עובר בכולו, רוצה לומר כאשר היתה המכה שהוא החרון הבא מן האף מכה לגמרי. וזעם נאמר על כח החקון כאשר הוא בכח גדול והמכה באה בשטף ובזעם. ונגד היראה והפחד אמר צרה, כמשמעו, שהיו בצרה גדולה. וכנגד התמדת המכה אמר משלחת מלאכי רעים, רוצה לומר גרוי מלאכי רעים, ולא נקרא גרוי רק כאשר הגרוי תמיד, לא יתן לו מנוח כלל... אבל ר' עקיבא אומר כי היה עוד כאן מכה חמישית, והחמישי זה לא היה לו שם מיוחד, כי אין החמישי מיוחד כלל, רק שהיה תמיד עוד תוספת מכה, ולפיכך דרש ר' עקיבא אפו אחת, שאין ספק כי מן האף יצא שם הכעס, והוא מחדש דבר ולא נזכר בו דבר כלל... (שם פרק נח, וראה שם עוד)
דבר אחר אלו י' תיבות מורות על כל י' מכות ואז לא קשה מידי. ואחר כך מתחיל בבא חדשה הן י' מכות וכו', ר"י היה נותן בהם סימנים וכו'. רבו המפרשים מה תועלת יש בנתינת הסימנים, ונראה לומר כי גם ישראל היו נתונים בדין, ומערכת של המכות היה ראוי לחול גם כן על ישראל חס ושלום, רק הקב"ה ברחמיו ובחסדיו נתן פדות וכופר ונתהפך לענין אחר, כמו שנתהפך דם אשר ראה פרעה ואמר ראו כי רעה נגד פניכם, ונתהפך להם לדם מילה. סימן הב' עד"ש מכה הראשונה מזה הסימן ערוב נתקיים בחטאם בענין אחר, כמו שכתוב "פן תרבה עליך חית השדה", סימן הג' באח"ב מכה הראשונה מזה הסימן ברד נתקיים בימי שמואל, "הלא קציר חטים" וכו', ובא ר"י להורות לנו כמו שמצינו בהדי' ראשית הסימנים שנתקיימו בישראל במדת הדין הרפה להיות פדות על מדת הדין הקשה, כן מסתמא כולם... (מסכת פסחים מצה שמורה, ועיין שם עוד)
והרביתי את אותותי - ירצה אני אביא צרות רבות ורעות הנוגעות עד לבבו במכות המיועדות לבא עליו, למען תהיינה לעיניהם לאותות גדולות ולראיות עצומות על עצמות הויתי ועל מלכותי המושלת גם בעולם התחתון, ושהאדם משועבד לשמוע בכל אשר אצוה עליו... כי אמנם כל המכות והעונשים הקודמים למכת בכורות לא באו כי אם להיותם לפרעה ולעמו לאותות, כלומר ראיות על אמתות מציאותו ית' ושמלכותו מושלת גם בארץ מתחת, ולזה קרא הוא ית' את כל עונשי מצרים בשם אותותי, כלומר ראיות המורות על עצמות היותי ועל התנהגות מדותי, כי אותות הוא לשון ראיה. ולזה בכל התראה והתראה הודיע משה לפרעה תכלית המכוון בעונש המיועד לבא עליו, שהוא להישירו אל אחת מדעות האמתיות הנוגעות אליו ית', פעם אמר "למען תדע כי אני ה'", פעם "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", ופעם "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ"... (שמות ז ג)
ואת המטה הזה תקח בידך - וגם בעשיית האותות יהיה מעתה גרעון, שאם היית אתה לבדך שליח אל העם היית עושה האותות בלי כלי ובלי מטה, רק בדבורך לבד היו נפעלים האותות, אבל על ידי שצרפת אליך בשליחות זו את אהרן, כמו שיהיה הדבור על ידי אמצעי כן הפעולות יהיו על ידי אמצעי. (שם ד יז)
כל המופתים אשר שמתי בידך - אז הודיע לו ה' שיכה את פרעה בעשר מכות, והודיע לו מהותם וענינם וסדרם, ואני אחזק את לבו - שבכל תשע מכות הראשונות לא ישלח את העם, שה' חזק את לבו, כי המכות באו לברר מציאות ה' והשגחתו ויכלתו. (שם שם כא)
ויאמר ה' אל משה - המכות נחלקו לג' סדרים, כמו שכתב, ר"י היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב, ומכה אחרונה שהיא מכת בכורות היא חוץ מן הסדרים, כי תכליתה היה שישלח את ישראל, ואז נתרצה לשלחם, אבל תשע הראשונות לא היה תכליתם לשלח את ישראל, כי ה' חזק את לבו שלא יאבה לשלחם, רק היה תכליתם להודיע לכל העולם שיש א-לוה, ושהוא משגיח על העולם, ושהוא בעל היכולת מאין כמוהו. ומכל סדר באו שתי מכות בהתראה, והמכה השלישית היתה בלא התראה, ובא הסדר הראשון דצ"ך לברר מציאות ה', ועל זה באו שתי מכות בהתראה, ואחר שחזק לבו באה מכת כנים שלא בהתראה, כי לא היה ענינה לברר איזה ענין, שכבר נתברר מציאות ה' על פי שנים עדים, רק בא דרך עונש להכותו מכה של בזיון על שהכביד לבו, ולכן לא התרה בו תחלה. וכן שתי מכות הראשונות מן הסדר השני באו בהתראה, ובאו לברר שה' משגיח גם בארץ, וכן שתי מכות מן הסדר השלישי באו בהתראה ובאו לברר שהוא בעל היכולת מאין כמוהו, ואחר שנתבררו שלשה העקרים האלה באה מכת בכורות לכופו שישלח את העם... (שם ז יד)
בא אל פרעה - גם מכה זו באה לברר מציאות ה', לכן באה מן היאור שהחזיקו אותו מצרים לא-לוה, והראה בפעם הא' שיש אלקים עליון מכה את אלהים שלו, ובפעם השני הראה כי אלוה של פרעה המוכה ישמע לפקודת ה' להעלות צפרדעים להשחית את ארץ מצרים, עד שהא-לוה שקוו ממנו שפע וברכה בתבואת השדה ובדגים ובכל צרכיהם נהפך להם לרועץ ויוציא כלי זעם ומשחית. (שם שם כו)
והפלה ה' - כבר בארתי שסדר השני של המכות בא לברר ההשגחה הפרטית, ותחלה באר ההשגחה הפרטית על ישראל בעצמם, כמו שכתוב ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, ועתה הוסיף לברר שההשגחה מתפשטת גם על מקניהם וקנינם עד שיפלה בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל... (שם ט ד)
ויעש ה' - באר ששתי מכות שבאו בסדר זה עשה ה' בעצמו לא על ידי משה ואהרן, אחר שסדר זה בא לברר ההשגחה הפרטית ברר להם שאין צריך לאמצעים, כי הוא עצמו המשגיח והעושה. (שם שם י)
כי בפעם הזאת - הודיע לו שזה הסדר השלישי של המכות שיביא עליו תכליתו הוא לברר לו פנה השלישית, שה' לו היכולת המוחלט מאין כמוהו, שהגם שכבר ברר מציאות ה' ושה' משגיח בקרב הארץ, היה פרעה חושב שנמצאו עוד אלהים זולתו השולטים בארץ, ושלפעמים ינצחו אותו, וזה שאמר "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". (שם שם יד)
למען תספר באזני בנך - כי מעת הוציאם ממצרים הפלם בהנהגה אחרת לעשות עמהם נפלאות ונסים גלוים מתמידים... וזה לשלשה ענינים, א' להעניש את המצרים בעונשים גלוים על דרך הפלא, ועל זה אמר את אשר התעללתי במצרים, ב', שיקבע בלבם ג' פנות האמונה שנתבררו על ידי ג' סדרי המכות. ג', מה שנוגע לענין ישראל וידעתם כי אני ה', שידעו שמנהיג אותם בהנהגה פלאית לפי הנהגת שם הוי"ה, כי היה יכול להוציאם בנסים נסתרים על פי הטבע, כמו שיתן בלב מלך ושרים שיאבו לשלחם וכדומה, שזה מיוחס להנהגת שם אלקים או ש-די אבל רצה להודיעם הנהגת שם הוי"ה באותות ומופתים ונסים גלוים. (שם י ב)
אם נעיין מקרוב נמצא זיקה של הקבלה בין שלושת הקבוצות הללו ובין שלושת הבחינות שהיוו שורשה של גלות מצרים ובוטלו על ידי הגאולה: גרות, עבדות ועינוי היו מרכיביה של הפורענות אשר מצרים הביאה על ישראל, ובם חטאה, וכמידתן של אלו כן מידתן של המכות, בהן נענשו, גרות, עבדות ועינוי, למען יכירו, כי חסרת שחר היא התנשאותם על העם האומלל, ולמען יחושו על בשרם הם את מר עינויו.
דם ערוב וברד הדגימו למצרים כי אך גרים היו בעצמם בארצם הם, ומה היא זכותם אפוא לשלול מישראל את משפטם, בנימוק שגרים היו. צפרדע, דבר וארבה חשפו את אפסות היסוד, עליו השתיתו את גאוות אדנותם על המושפלים לעבדות. כנים, שחין וחושך היו עינויים שאילצום לחוש על גופם מה הרגשת הנתון במשטר של עינויים שיטתיים, ואילו מכת בכורות חתמה את המערכה והביאה לאחרונה את הגאולה.
דצ"ך מפכח משגעון גרות-עבדות-ועינוי על ידי גילוי גבורת ה' במים וביבשה, עד"ש מפכח משגעון גרות-עבדות-ועינוי על ידי גילוי גבורת ה' ביושביה החיים של הארץ, באח"ב מפכח משגעון גרות-עבדות-ועינוי על ידי גילוי גבורת ה' במעטה האויר המקיף ארץ ותושביה...
בטחונה העצמי של מצרים ינק מיאורה, בזכותו ישבה גאה על אדמתה, ולבה רם על כל אומה אחרת, אף דימתה עצמה בלתי תלויה בחסדי שמים. באמצעות מכת הדם אמר ה' למצרים, לי יאורך, ברצוני ייחרב יאורך, ולא עוד אלא יעלה באשה במקום ברכה ושגשוג, ואותך יקיא מאדמתך, בעצמך אינך כי אם גר בארץ. מכת הערוב הראתה, כי רק על פי גזירת ה' מפנה חית המדבר את מקומה לאדם, במאמר ה' לא יהיה האדם עוד בטוח אפילו בביתו הוא, רק באדמת אותו עם הנחשב על ידם כגרים חסרי זכויות לא תעז החיה לפגוע. ולאחרונה גילה הברד לתדהמתם של המצרים, כי אך יותן רמז מלמעלה וכל תנאי הארץ מערכתה ומזגה יהפכו.
צפרדע, דבר ארבה מלמדים אותם על העבדות. שתי אשליות ממלאות את לבם של בעלי העבד, ידמה להם כי בצדק יתנשאו על עבדיהם, הם האדם העליון, והנה הצפרדע החיה הנפחדת, החומקת מפני האדם אל הביצה תופיע עזת-פנים בכל מגורי האדם, תקפוץ ותעלה בחוצפה על גיוויהם של נושאי הכתר בגאוה, ותורם כי גם שרץ זעיר ושפל לא יירא עוד מפניהם, ואחר יבא הדבר וישמיד את הסוס סמל עוצמתם, את החמור והגמל נושאי רכושם, ואת הבקר והצאן עיקר קנינם, ולאחרונה יאכל הארבה את יתר הפליטה משיפעת פריים אשר יותיר להם הברד...
כנים, שחין חושך הם העינוי, המכות והכאבים שפקדו עתה את הגוף ולימדום מה טיבם של חיי צער מכאוב ומחסור... (שמות ז טו, וראה שם עוד)
ראוי להעיר, כי לא רק בואה של המכה אלא אף, ובעיקר הפסקתה לפי רצון ה', היוותה האות החשוב ביותר לכל יכולת ה'. כי גם גילויו הנשגב ביותר של הכוח היוצר והפורה קצרה ידו אף בימינו, מלהעניק לעמים את המושג הצרוף של אלוקי היהודים. לכל היותר יציגהו ככוח עליון על כל הכוחות, בעוצמה נישאה על כל עוצמה, ואילו תפיסת האלקים של היהודי מציגתהו כשליט בן חורין מעל יצירתו... (שם ט כט)
סדר המכות היה: דם להראות שליטתו על אלילם, ערוב צפרדע ארבה להראות שליטתו בחי, ברד דבר בכורות להראות שהחיים מאתו. (תהלים עח מד)
שלח חושך - מונה כאן רק את המכות שהן שינוי הטבע ולא דבר ושחין. חושך היתה מכה הכוללת כל מצרים, ולא מרו - בדברו השתנה הטבע היציב. (שם קה כח)
והרביתי את אותותי - הידיעות שעליהן באו אותות לומר שכן הוא, כמו שאמר למען תדע וגו'. מופתי - דברים נפלאים המפתים הלב. (שמות ז ג)
נוגף את כל גבולך - מפרש ברבה לשון מיתה, ומזה למדו שכל מכה שימשה מיתה, וביארנו שזו הזרוע הנטויה שלא יתקצף פרעה ויהרג את ישראל. ולא רמז זאת בדם, דשם כתיב "ולא שת לבו" אבל בצפרדעים שכמעט הרגיש אלא שהכביד לבו היה חשש שיהרגם, ובפשט הוא לשון נגיפה, כונה להזיק. (שם שם כז)
למען תדע כי אין - שאין מעשה אלקינו כמו כל הכחות שאין יכולים לכוון השעה בצמצום כל כך, באשר תלויים בדעת עליון מהם. (שם ח ו)
ולא שלח - ...וכן מבואר בר"ה י"א ששעבוד הקשה סר מישראל בתשרי ממכת הערוב, וכן נתקיים לשון ראשון "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", ולכן נותן הסימן דצ"ך בפני עצמו ועד"ש בפני עצמו, כי מעד"ש נשתנה הענין. (שם ח כח)
וידעו מצרים - על ידי טביעת הצבא לעיניהם, כי עד עתה ראו רק מכות באות והולכות, ולא שמעו התראת משה ותפלתו, והמכות לא היו מזיקות במצרים כאצל פרעה. (שם יד ד)
והרביתי את אותותי - שמצרים היתה הממלכה היותר כבודה ומחוכמת, ועל ידי זה תתפרסם מציאותו בכל העולם. והוצאתי את צבאותי - ובזה יוציא את בני ישראל המשוקעים בתוך דעותיהם. (שמות ז ג)
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד, כי מה שהיה צורך לעשר מכות להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדברות, פירוש כי בעולם הזה נסתר זה שעיקר חיות הכל רק אותיות התורה המאמרים שנבראו ע"י... ועל ידי כל מכה הסיר הסתר מאמר אחד, ונעשין עשרת הדברות, פירוש דבור לשון הנהגה... (בא תרל"א)
במדרש כובד אבן וגו' כי הנה ביציאת מצרים היה תיקון כל מעשה בראשית, ואמו"ז ז"ל אמר כי באמצעות העשר מכות נעשו מעשרה מאמרות עשרת הדברות, כי מאמר הוא בכלל ודיבור הוא בפרט וכו', והענין הוא כי הוצרך להתברר תערובת טוב ורע, והרע ניתן במצרים בעשרה המכות, ובני ישראל קיבלו הטוב שהוא התורה, כי הכל לכבודו ברא, אבל התחתונים צריכין לברר זאת ובני ישראל בגלות מצרים ביררו זה העדות... (בא תרמ"ז)
ביד חזקה.... ולכן מצינו בכל המכות שלא סרו רק על פי תפלת משה רבינו ע"ה, והפירוש שלא גמרו המכות פעולתן שעוד יש בהם על להבא, רק בתפלת משה רבינו ע"ה פסקו אז, כמו שכתב בברד שהביאו הקב"ה אחר כך על סנחריב. (פסח תרל"ו)
בענין חשבון המכות דצ"ך וכו' וחמשים על הים וכו', כל החשבונות עולין עד תרי"ג, ומאחר שמצינו תרי"ג מצות שהם עצות לקיים התורה, כדאיתא בזוהר הקדש בכמה דוכתי תרי"ג עיטין, ממילא יש תרי"ג מיני התנגדות, ושעל זה היו צריכין חילוקי המכות האלה, וכמו שמעשרה מכות מתפשטין כל אלה, כמו כן איתא שבעשרת הדברות נכללו התרי"ג מצות, וכמו שהתחיל באצבע אלקים ואחר כך כתב את היד וגו', כמו כן בעשרת הדברות כתובין באצבע אלקים. (שם תרמ"ז)
ונראה לומר על פי מאמרם ז"ל לבא לקחת לו גוי מקרב גוי... ואם כן בכל המכות שסבלו מצרים היה הסדר שישראל יסבלו עמהם, כמו טרפות האם שפועלת גם בולד, ומכל מקום היה הדבר בהיפוך, כאמרם ז"ל נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, ולא די שלא סבלו נזק, אלא אדרבה נתעלו מאד שלעומת שנתקלקלו עשרה המאמרות למצרים נפתחו לעומתם לישראל ביתר שאת, כמו החושך למצרים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, ואמרו ז"ל שהיה האור מאיר להם ומראה להם מה שבמטמוניות מעין אור הראשון שנברא ביום ראשון, שהיה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו... (שמות תרע"ה)
ומעתה נבוא בעזהי"ת לביאור הפרשה. דהנה מובן כי העונשין הם בהתדמות החטא, דאם החטא היה עוד בסדר שאיננו יוצא מהיקש הטבעי, גם העונש לעומתו איננו כל כך בגדולות ובנפלאות, אבל אם החטא הוא שהחוטא הרע לעשות מאד ויוצא מסדר הטבע, גם העונש לעומתו הוא מכות גדולות ונפלאות, כי הכל הוא מדה במדה. והנה עונש שבסדר הטבע הגדנו לעיל שהוא בשם א"ש שהוא סילוק השפעת החיות מהכוכבים שמבטם מורה על השפעת רע, ועונש שהוא למעלה מסדר הטבע הוא בשם הוי"ה שמהוה חידוש עונש מה שאין בכח הכוכבים. אך ליציאת מצרים באשר היא תלויה במתן תורה היו מתבקשים אותות ומופתים מופלאים שתתגלה הוראת שם הויה בעולם. אבל כל עוד שלא היה החטא יוצא מהיקש סדר הטבעי, לא היה בדין שיהיה עונש כזה המורה על שם הויה כנ"ל, ועל כן פרעה עד כה אף שעשה רעות רבות לישראל עודנו לא נחשב שיצא מגדר והיקש הטבעי... ולא היה בדין לענוש אותו במכות יוצאות מהיקש הטבעי, אך אחר השליחות הראשונה, שהודיעו משה את שם הוי"ה ית"ש, ופרעה העיז ואמר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח... הנה זה יוצא מהיקש הטבעי, כי בסדר העולם החלש מתירא מן החזק ממנו... ולא עוד אלא שבאה החוצפה ועזותו היתירה לכלל מעשה, להכביד העבודה על האנשים המדוכאים ולומר אל ישעו בדברי שקר, מחמת זה שהחטא שלו יצא מגדר היקש הטבעי משך על עצמו עונשים יוצאים מהיקש הטבעי, ויציאת מצרים תהיה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובשפטים גדולים, עד שתתגלה הוראת שם הויה בעולם ויבא למתן תורה... (וארא תרע"ז)
ונראה דהנה כתיב... כי באמת באם היתה עיקר הכוונה להצלת ישראל לא היה צריך בודאי לכל המתינות הזאת, אבל כל עיקר שיעבוד ישראל במצרים היה לתכלית נרצה כדי שיתגדל ויתקדש שמו יתברך בעולם, כמו שאיתא בספרים, ועיקר קידוש ה' ופרסומי ניסא לא היה כל כך בלתי מתינות זו, כי היה השומע יכול להכחיש ולומר מקרה היה, שהרי כמה מדינות נחרבו בפעם אחת, ומי היה עד הראיה שלא כמקרה כל הארצות החרבות היה גם מקרה מצרים, או היו תולין במעשה כשפים. אך על ידי מתינות אחת אחת למצא חשבון וכל החכמים וכל המכשפים שהיו עומדים אז ברום ההצלחה היו בוחנין את כל אות ומופת אלף פעמים וחותרין בכל עוז ומבקשים עילה לתלות הדבר בחכמה או בכישוף, ובכל אלה הוכרחו להודות במציאות ההשגחה ויכולת השי"ת, וזה היה פרסומי ניסא וקידוש ה' כיאות... (בא תרע"ג)
בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו'... ולעומת שהוא היה אוטם את לבו שלא יכנסו בו דברי משה רבינו ע"ה, הביאו גם כן המכות אתן טמטום הלב, שיהיה כאבן בלתי מתעורר ומתפעל וכבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, היפוך צורת האדם שצורתו להיות מתעורר ומתפעל, אלא כבהמה שאין בה התעוררות והתפעלות ורק בשעה שעוקצין אותה היא מרגשת, אבל אין בה כח התעוררות לעשות דבר ולחשוב עצה ומחשבה, כן פרעה נטמטם לבו והיה לאבן, ובשעה שהיו המכות עוקצין אותו היה מרגיש, וכרגע שפסקה המכה וההרגש נשאר כאבן בלי חיות והתעוררות, וזה הביאו אותן המכות... שכל עוד שהיה מוכה אבד עוד יותר את לבו, וזהו הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך...
ובזה הנה מקום אתי לפרש דברי המחלוקת כל מכה שהיתה במצרים היתה של ארבע מכות או של חמש, שנאמר ישלח בם חרון אפו וגו', כי כחות הרע מתנגדים לאחדות ה', כי עמך מקור חיים, והם להיפוך, ומהם כל חורבן וכל שממה, ועל כן הם במספר ארבעה, כמו שכתב מהר"ל בטעם מספר ארבע המלכיות שהן מתנגדות לאחדות ה', ועל כן הגוליירין בישין הם נמי במספר ארבעה כידוע מפסוק והוא רחום, וכחות הרע האלו טמטמו את לב פרעה, והם הם הביאו את הדבר עם כל מכה ומכה. ומר אמר שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות, שידוע שחמש הרגשות הן באדם, ויש לומר שמקבילים לענין חמשת חלקי הנפש, נפש רוח ונשמה חיה יחידה, וכל חמשה החלקים קבלו את המכות ונתבטלה מהם צורת האדם... (שם תרע"ד, וראה שם עוד)
ונראה דהנה כבר אמרנו בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שבמכת חושך נפתח לישראל מאמר יהי אור, ועל כן כתיב ולכל בני ישראל היה אור... ואמנם שלפי סדר זה יש לומר שבמכת הארבה נפתח לישראל מאמר יהי רקיע בתוך המים, ונפתחו לישראל המאמרים כסדר למפרע, היינו רקיע, אור, בראשית. ולפי זה יש לומר דשלש המכות האחרונות נתנו כח ואומץ לישראל לעומת קנאה תאוה וכבוד, שמקור מוצאות מגוף ונפש ושכל, והיינו דהנה בתקוני הזהר יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים, פקודא דא לאפרשא בין מים מתיקין דכיין לבין מים מרורים מסאבין וכו', ויש לומר דכאשר נפתח זה המאמר לישראל נתהוה בהם כח המבדיל בין קודש לחול וכו', והנה הבדלה איננה שייכת רק בגוף שכולם טבועים בחותמו של אדם הראשון וצריכין הבדלה, אבל בנפשות אין שום דמיון בין ישראל לאומות ואינה שייכת בהם הבדלה... ואם כן מכת ארבה פעלה בישראל מעלת הגוף, והיא עצמה דחתה תוקף ענין התאוה כנ"ל, שהיא מתכונת הגוף ועם מצרים.
מכת חושך פעלה בישראל מעלת הנפש, והיינו דמאחר שנפתח לישראל מאמר יהי אור והוא אור שנברא ביום ראשון, וזה גורם שהאדם בעצמו יראה ויבין מה ששיך לו ומה ששיך לזולתו, וזה מסלק הקנאה, וכמו לעתיד אחר סילוק ההסתר כתיב ונתתי לכם לב בשר, ודרשו ז"ל לב בוסר בחלקו של חבירו, ונדחה מישראל כח שר של מצרים המושך לקנאה, כי מעט אור דוחה רב חושך...
מכת בכורות שנפתח לישראל מאמר בראשית, השיגו ישראל מעלת השכל דקדושה, ונדחה מהם כח פרעה, שכל הטמא המושך לכבוד שממנו נסתעפו גיאות וע"ז וכישוף, כי כאשר מאירה ראשית המציאות שכל הבריאה מאמיתת המצאו ממילא נתבטלו כל אלה הענינים כמובן. ובאמת שגם מהות המכות מורה שהם לגוף ונפש ושכל, כי מכת הארבה היא שאכל את יתר הפליטה ונכרת אוכל מפיהם, זו מכה מתיחסת לגוף, מכת חושך מתיחסת לנפש, כי הראיה היא מכחות הנפש, ואף שהבהמה נמי רואה אין ראיית האדם דומה לראיית הבהמה, והוא מכחות הנפש, מכת בכורות מתיחסת לשכל שהוא הראשית והחלק הנכבד שבאדם ולו משפט הבכורה.
קיצור הדברים, שבשבע המכות הראשונות שנתבטלו ממצרים שבעת המאמרות שהם היו קיומם ומציאותם הטבעית של מצרים, לעומתם השיגו ישראל מציאות בפני עצמם, וכגופא אחרינא נינהו, תחת אשר עד אז היו כעובר ירך אמו, וכחד גופא עם המצרים. ובשלש המכות האחרונות נדחו מישראל כחות מצרים שמשכו אותם בתוקף ובחזקה לקנאה תאוה וכבוד, ומאז והלאה העמדו בבחירה החפשית בלי משיכה לאחד הצדדים, והגיעה העת להתנקות משלשה אלה בדרך שלשת ימים במדבר, עד שיהיו ראויים לעבודת ה'. (שם תרע"ה)
ומעתה מובן הא שהיה נתבקש שידעו מצרים כי אני ה', וכל הלשונות הנ"ל, המורים שהיתה הכונה הכנעת פרעה ומצרים, לא למענם היה, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו, וכן עד דאתא פרעה ואודי, יתרו ואודי, הכל בשביל ישראל שיהיה ביכולת ישראל לבא לתכלית הכניעה והביטול לרצון השי"ת... (בא תרע"ח)
והנה במצרים היה נגוף ורפא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, ופירשו כת הקודמים, שזה הענין בעצמו שהיה נגוף למצרים וניטל מהם הכח ניתוסף כח זה לעומתו בישראל... והנה כבר אמרנו שבשלש המכות האחרונות ניטל ממנו כח השכל, שהוא במספר שלש, חכמה בינה ודעת, ממטה למעלה, ועל כן נמצא שבמכת בכורות שהיא הראשית ניטלה ממנו בחינת החכמה הנקראת ראשית, כידוע, והוא הכח לראות את הנולד, ובמכת חושך ניטלה ממנו בחינת הדעת, שדעת היא המבדילה בין דבר לדבר, והיפוך מזה הוא חושך, ובמכת ארבה ניטלה ממנו בחינת בינה כמו שכתבנו הטעם, ועל כן כאשר היתה מפלתו במכת בכורות נסתלקו ממנו כל הכחות האלו שהיו בו מכבר, ומה שניתוספו בו במתנה טובה זו נתוספו הכל לישראל, והוא בכלל הרכוש הגדול שהוציאו ממצרים... (שם)
ויאמר ה' אל משה וגו' דכבר אמרנו דהעשר מכות כנגד ע"ס שיש בזה לעומת זה בקליפה עשר כתרין דמסאבו, ובכל מכה היה נגוף למצרים ורפוא לישראל, שיצאו ישראל מקליפה אחת והכניסם בקדושה במדה אחת, וסדר המכות מתתא לעילא, ואחר ז' מכות שהיו כנגד ז' מדות תחתוניות, והיינו מה שהיו ישראל משוקעים בקליפה בנגלות, והתחיל הג' מכות שהם כנגד ג' ראשונות, שהם הנסתרות לה' אלקינו, והיינו להוציא את ישראל מהג' ראשונות דקליפה שהיו ישראל משוקעים בנסתרות, כתיב בא אל פרעה... (בא א, וראה שם עוד)
בא אל פרעה, לך אל פרעה מיבעי ליה, אלא דעייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין... גם להבין למה סדרו הג' מכות האחרונות בפרשה זו והבדילו בין ז' מכות ראשונות לאלו הג' ולמה לא נכתבו כולן בפרשת וארא ביחד... שהיו ישראל משוקעין במצרים בקליפה כעובר במעי אמו, ועל ידי המכות היה נגוף למצרים ורפוא לישראל, כי ישראל בראותם המכות היו גם כן מתפחדים שלא יבא עליהם גם כן, וכמו שנאמר מדוה מצרים אשר יגורת מפניהם, ועל ידי הפחד הזה נרפאו ישראל שיצאו ונפרדו מכחות הטומאה ונטהרו לבבם על דרך מה שנאמר הכרתי גוים וגו' אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר... ולכן בב' מכות צפרדע ודבר כתיב בא אל פרעה, שהיה צריך לכנוס לתוך הקליפה להוציא הניצוצות קדושה מהם ולהוציא את ישראל משם ולטהר לבבם שיכנסו בקדושה במדת אמת ליעקב ומדת יסוד בחינת יוסף הצדיק... ובמכת ברד שהיא האחרונה בז' אלו כתב בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, אמר לשון בכל, לפי שנגמר בזה שלמות כל ז' מדות התחתונות שהם ז' ימי בנין העולם, ונאמר אחר כך ולמען ספר שמי בכל הארץ, דעל ידי ז' מכות אלו הוציאו ישראל הקדושה מהקליפה בנגלות בארץ כולה שהם כל ז' תחתונות אלו... (שם ב, ועיין שם עוד)