(ראה גם: אמונה, ידיעת הבורא, עשרת הדברות-כללי)
משום זה מצוה ראשונה היא לדעת את הקב"ה בכלל ופרט, בראש וסוף (כמו שאמר במצרים, וידעתם את ה' אלקיכם (כי אני ה') וגו', שהוא לשון עתיד, והוא נגמר בסוף מ' שנה) בפרט. וזה סוד אני ראשון ואני אחרון... ואחר שידע זה בכלל, ישלים כל אבריו, ומי המה (האברים הם) רמ"ח מצות עשה, שהם רמ"ח אברים של נשמת האדם, (שכל מצות עשה מתקן אבר שכנגדו בנשמת האדם), אחר שנשתלם בהם בזה בכלל, אז ידע בדרך פרט, (דהיינו שימשיך הארת החכמה מן המלכות כנ"ל בביאור המאמר), כי זה, (דהיינו הפרט) הוא רפואה לכלם, וידע איך כל ימי השנה (דהיינו כל הספירות של המלכות שנקראת שנה) מתחברים לתת רפואה לכל האברים, (שהם המצות, דהיינו שמשלימים אותם)... (וארא ס)
כשנתן הקב"ה את התורה לישראל על הר סיני, מלה ראשונה היא אנכי, אנכי עולה להרבה סודות, וכאן הוא סוד מצוה הראשונה לדעת אותו בכלל, כי כתוב אנכי, הרומז שיש אלקים מושל עליון על העולם, (שהוא סוד ז"א, שהוא כלל), כמו שאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה, (שהוא סוד ז"א), והוא מצוה ראשונה, בבחינת כלל, (וכן יש כאן רמז על הפרט), כי כתוב ה' אלקיך זהו פרט, וכלל ופרט הזה הוא מצוה ראשונה שצריכים לדעת בראש ובסוף כמו שבארנו. (שם סד)
ר' יוסי אמר, אנכי זו היא השכינה, כמו שכתוב אנכי ארד עמך מצרימה. ה' אלקיך, ר' יצחק אמר אנכי, שהוא השכינה פוסק אותה הטעם, (שתחת המלה, אנכי, כתוב טעם טפחה, שנגינתו מפסיקה מן המלה שלאחריה ה' אלקיך... ועל כן ה' אלקיך זה הקב"ה (שהוא ז"א), כמו שאמר מן השמים השמיעך את קולו, (השמים הוא ז"א), וכתוב, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, מן השמים ממש, זה הקב"ה, (דהיינו ז"א).
אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אשר (פירושו) מקום שהכל מאשרים אותו, (שהוא בינה), הוצאתיך מארץ מצרים זה יובל, (שהוא בינה הנקראת אשר, הוציאנו ממצרים), כמו שלמדנו מצד היובל (שהוא בינה) יצאו ישראל ממצרים, ומשום זה חמשים פעמים נזכר יציאת מצרים בתורה, וכן חמשים יום לקבלת התורה, וכן חמשים שנים לחירות העבדים, (שכל אלו הם כנגד חמשים שערי בינה).
מבית עבדים, כמו שכתוב הכה כל בכור בארץ מצרים, ולמדנו, שהם אלו כתרים התחתונים שהמצרים בטחו בהם, כמו שהם בית למעלה יש בית למטה, בית הקדוש למעלה כמו שכתוב בחכמה יבנה בית, בית תחתון למטה (בקליפות), שאינו קדוש, הוא כמו שכתב מבית עבדים.
תאנא, בשעה שנאמר אנכי כל אלו מצות התורה שנאחזים במלך הקדוש העליון (שהוא ז"א) בצד זה, כולם היו כלולים במלה זו, אנכי.
כמו שלמדנו, כל מצות התורה נאחזים בגוף המלך, (שהוא ז"א), מהם בראש המלך, מהם בגוף, ומהם בידי המלך, ומהם ברגליו. ואין מהם מי שיוצא מגוף המלך ולחוץ. ומשום זה, מי שפושע במצוה אחת שבתורה, הוא כמי שפושע בגוף המלך, כמו שכתוב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, בי ממש, אוי לרשעים העוברים על דברי תורה ואינם יודעים מה שעושים... (שם שפח, ועיין שם עוד)
אנכי, הוא כמו שלמדנו, בת היתה לו לאברהם אבינו, שהיא השכינה, וזו היא בת, ה' אלקיך, הוא כמו שכתוב בני בכורי ישראל, (שהוא ז"א הנקרא ישראל), וכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה, (שהוא ז"א הנקרא עץ חיים), הרי בן.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים, היינו שכתוב, יובל היא קדש תהיה לכם, (שהיא בינה), וכתיב אם הבנים שמחה... (שם שצה, ועיין שם עוד)
אנכי ולא יהיה לך נאמר בסוד התורה, וזה הוא זכור ושמור, (שאנכי ה"ס זכור, ולא יהיה לך ה"ס שמור). אנכי ה"ס סתום וגנוז בכל אלו המדרגות של עולם העליון, (שהן י"ו כנ"ל), בכלל אחד, וכיון שנאמר אנכי נתחבר הכל יחד בסוד אחד, כלומר שאנכי, הוא תמצית של התחברות כל המדרגות יחד...
אנכי יורה שנטהר המקדש, (שהוא המלכות), וזר לא נקרב אליו, והמקדש מאיר בלבדו, שנתבטל בשעה ההיא היצר הרע מן העולם, והקב"ה התעלה בכבודו בלבדו, ואז נאמר אנכי ה' אלקיך, הוא סוד, שלם בשם הקדוש. א' (דאנכי מורה), ליחד סוד השם הקדוש במדרגותיו להיות אחד, כי הסוד שלו הוא ו' של הויה. נ' דאנכי הוא סוד, ליראה את הקב"ה ולדעת שיש דין ויש דיין, ויש שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים, כי הסוד שלו שהוא ה' תחתונה (של הוי"ה).
כ' דאנכי הוא לקדש השם הקדוש בכל יום, ולהתקדש במדרגות הקדושות, ולהתפלל תפלה אליו בכל זמן, להעלות כתר העליון, שהוא סוד כסא העליון, (דהיינו בינה), על החיה העליונה כראוי, (שהם חו"ג תו"מ, שמחזה ולמעלה דז"א, שהם ד' רגלי הכסא, שהמלכות היא חיה רביעית ורגל רביעי). והסוד שלו הוא ה' עליונה (של השם הוי"ה, שהוא בינה, כי מבחינת מה שהמלכות הוא רגל רביעי אל כסא העליון שהוא בינה, נחשבת לבחינת בינה, וה' עליונה של הויה).
י' דאנכי היא לעסוק בתורה ימים ולילות, ולמול מילה בסוד שמונת ימים, ולקדש הבכור, ולהניח תפילין וציצית ומזוזה, ולמסור הנפש אל הקב"ה ולתדבק בו, אלו הן י"ב מצות עליונות (הרמוזים באנכי), הכוללים רל"ו מצות אחרות, שהם בסוד אנכי, (שביחד הן רמ"ח מצות עשה), שהם כלל של זכור. ואות זו אינה מתחלפת במקום אחר, (כמו א' נ' כ' דאנכי שמתחלפת על ה' ו' ה' דהוי"ה), משום שהיא י' סוד העליון כלל התורה... (יתרו תקח, ועיין שם עוד)
ועל כן כתוב וידבר אלקים את כל הדברים האלה, שהם הכלל של זכור ושמור, שהם אנכי ולא יהיה לך, אנכי הוא הכלל של כל מצות התורה, שהם בכלל זכור, ונקראים מצות עשה, אנכי הוא כלל של דכר ונוקבא ביחד.
ומי שאמר שאנכי הוא סוד הכסא, (שהוא מלכות), הוא אינו כסא בלבד, ואינו כך, כי (אנכי הוא סוד) זכור, והוא זכר, (דהיינו ז"א), אבל אף על פי שהוא זכר, הוא כלל דכר ונוקבא ביחד, (שהם ז"א ומלכות).
ואף על פי שהכל יפה, אבל אני (של אנכי), הוא סוד הברית הקדוש שהוא יסוד העולם, (דהיינו יסוד ז"א שהוא זכר, כ' של אנכי) נכללת בתוכו, זה הוא סוד הנוקבא (שהיא מלכות), ובכל מקום כ' היא הנוקבא הנקראת כתר... (זהר חדש יתרו תפח, ועיין שם עוד)
אנכי ה' אלקיך, מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחלת התורה, משלו משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס במדינה, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו. מה עשה, בנה להם את החומה, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן והן. כך המקום הוציא ישראל ממצרים, קרע להם הים, הוריד להם המן, העלה להם הבאר, הגיז להם השלו, עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן והן...
אנכי ה' אלקיך למה נאמר, לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות, שנאמר ה' איש מלחמה, נגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים, שנאמר וייראו את אלקי ישראל, וכשנגאלו מה אומר וכעצם השמים לטוהר... שלא יתן פתחון פה לאומות העולם לומר שתי רשויות הן, אלא אנכי ה' אלקיך, אני על הים, אני על היבשה, אני לשעבר, אני לעתיד לבא, אני לעולם הזה, אני לעולם הבא... ר' נתן אומר מכאן תשובה למינין שאומרים שתי רשויות הן, כשעמד הקב"ה ואמר אנכי ה' אלקיך, מי עמד ומיחה כנגדו, אם תאמר במטמוניות היה הדבר, והלא כבר נאמר לא בסתר דברתי וגו'.
דבר אחר כשעמד הקב"ה ואמר אנכי ה' אלקיך היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות, ובא תבור מבית אלים וכרמל מאספמיא, שנאמר חי אני נאם המלך ה' צב-אות שמו כי כתבור בהרים וכרמל בים יבא, זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, וכיון ששמעו מפיו אשר הוצאתיך מארץ מצרים עמד כל אחד ואחד במקומו, ואמרו לא עסק אלא עם מי שהוציא ממצרים... (יתרו בחודש פרשה ה)
לא יהיה לך, למה נאמר, לפי שנאמר אנכי ה' אלקיך, משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזרות, אמר להם כשיקבלו את מלכותי אגזור עליהם, שאם מלכותי לא יקבלו גזרותי לא יקבלו, כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלקיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים, אמרו לו כן, וכשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. (שם פרשה ו)
ר' יוחנן דידיה אמר, אנכי, נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית, רבנן אמרי, אמירה נעימה כתיבה יהיבה. איכא דאמרי אנכי למפרע, יהיבה כתיבה נאמנין אמריה. (שבת קה א)
...אמר הקב"ה לישראל, לא בשביל שראיתם פנים הרבה תהיו סבורין שמא אלהות הרבה בשמים, דעו שאני הוא ה' אחד שנאמר אנכי ה' אלקיך. א"ר טוביה ב"ר יצחק אנכי ה' אלקיך שעל מנת כן הוצאתיך מארץ מצרים שתקבל אלקותי עליך, דבר אחר אנכי ה' אלקיך, משל לבת מלכים שנשבית ביד הלסטים ובא המלך והצילה. לאחר ימים בקש לישא אותה לאשה, אמרה לו מה אתה נותן לי, אמר לה אם אין ליך עלי אלא שפדיתיך מיד הלסטים דיי. (שמות כט ב)
דבר אחר אנכי ה' אלקיך, ר' אחא ב"ר חנינא פתח בו (תהלים נ') שמעה עמי ואדברה, ארשב"י אמר להם הקב"ה לישראל, א-לוה אני על כל באי עולם, אבל לא יחדתי שמי אלא עליכם, איני נקרא אלקי עכו"ם אלא אלקי ישראל. א"ר לוי ב' דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה, שיראו כבודו וישמעו קולו, והיו רואין את כבודו ושומעין את קולו... (שם שם ג)
דבר אחר אנכי ה' אלקיך, א"ר אבהו משל למלך בשר ודם מולך ויש לו אב או אח או בן, אמר הקב"ה אני איני כן, אני ראשון שאין לי אב, ואני אחרון שאין לי אח, ומבלעדי אין אלקים שאין לי בן. (שם שם ד)
דבר אחר אנכי ה' אלקיך, הדא הוא דכתיב (ישעיה מ"ג) אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי וגו', אנכי הגדתי למצרים שברחתם כדי שישמעו וירדפו אחריכם וטבעו בים, שנאמר (שמות י"ד) ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. והושעתי אתכם, שנאמר (שם) ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. והשמעתי לאומות העולם, שנאמר (שם ט"ו) שמעו עמים ירגזון... מיד בחודש השלישי (ישעיה מ"ג) ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל. (שם שם ה)
אנכי ה' אלקיך, משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, מכבדין אותה ומרביצין אותה ומעטרין אותה... אמר הקב"ה אני איני כן, אלא נכנסתי בעולמי פרשתי קיטאות, שנאמר (ישעיה מ') הנוטה כדוק שמים, הדלקתי נרות, שנאמר (בראשית א') ויאמר אלקים יהי מאורות... דבר אחר מלך בשר ודם יוצא לאמירה יוצא יחידי, נלחם יוצאין עמו רבי רבבות, והקב"ה אינו כן, אלא כשיוצא למלחמה יוצא לעצמו, שנאמר (שמות ט"ו) ה' איש מלחמה, וכשהוא יוצא לתת תורה בסיני יצאו עמו רבי רבבות, שנאמר (תהלים ס"ח) רכב אלקים רבותים אלפי שנאן. (שם שם ו)
א"ר יוחנן האיקונים הזה אלף בני אדם מביטים בה, כל אחד ואחד אומר בי היא מבטת, כך הקב"ה היה מביט בכל אחד ואחד מישראל ואומר אנכי ה' אלקיך. (פרשה כא י' הדברות קמייתא, וראה עוד עשרת הדברות כללי)
אנכי ה' אלקיך, אמר רבי ברכיה אנא נהוריך כלילך יונתי תקבלון עשרת דברייא. אנכי אל"ף זה הקב"ה, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, נו"ן חמשים כ"ף עשרים הם שבעים איותנטיות שברא הקב"ה בעולמו (שרי אומות), יו"ד עשרה אלה עשרה דורות ומכולם לא בחר אלא בישראל.
אנכי, א' זה אברהם אבינו, אחד היה אברהם (יחזקאל ל"ג), נ' חמשים, שבן חמשים הכיר אברהם את בוראו... כ' עשרים, שחינך את המילה לעשרים דור, י' עשרה, אילו עשר נסיונות שנתנסה אבינו אברהם.
אנכי, א' זה ישראל, אחת היא יונתי תמתי (שה"ש ו'), נ' אלו חמשים יום שבין פסח לעצרת, כ' עשרים, אילו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים ועשר על הים. י' אלו עשרת הדברות.
אנכי, אמר רבי שמעון בן יוחי (אנך) אין אתה עומד (במימיו) בטמיו. רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אמר אין לשון אנכי אלא לשון אהבה לשון חיבה, למלך ששלח את בנו למדינת הים ולמד לשון בני הים, וכשבא ממדינת הים התחיל מדבר עמו בלשונו, כך לפי שהיו ישראל בארץ מצרים ולמדו לשונם, כיון שבאו לפני הר סיני התחיל הקב"ה מסיח עמהם בלשון אנכי, אנוך. רבי נחמיה אומר אין לשון הזה אנכי אלא לשון אימה ולשון יראה, לאוהבו של מלך שהיה יודע מסטירים שלו, פעם אחת נטה למות, אמר לו לבנו בא ואני אגלה לך מסטירים של מלך, תלה עיניו והביט במלך, אמר לו בני הזהר בכבודו של מלך. כך ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם (בראשית מ"ט), תלה עיניו והביט בהקב"ה אמר להם, בני הזהרו בכבודו של הקב"ה... אמר להם בני סימן זה אני נותן לכם, בלשון אנכי הסיח עם זקני, אנכי מגן לך (בראשית ט"ו), ובלשון אנכי הסיח עם אבי, אנכי אלקי אברהם אביך (שם כ"ו), ובלשון אנכי הסיח עמי, אנכי הא-ל בית אל וגו' (שם ל"א), ואף אתם אם בא ואמר לכם בלשון הזה אנכי, דעו שהוא שלכם, ואם לאו כביכול אינו שלכם, כיון שבאו לפני הר סיני ופתח להם אנכי ידעו שהוא שלהם.
תני רבי שמעון בן יוחי אין אנכי אלא לשון ניחומים, היך כד"א אנכי ה' אלקיך, אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נ"א). אמר רבי מנחם בשם רבי אבין אין אנכי אלא לשון תנחומים, כתיב תנחומיך ישעשעו נפשי... (שם)
אנכי ה' אלקיך, אני הוא זה, ומי שיש לו רשות יבא וימחה. ר' שמעון אומר לענין השחתת עולם נאמר (בראשית ז') ומחיתי את כל היקום, אני הוא זה ומי שיש לו רשות יבא וימחה... דבר אחר אנכי ה' אלקיך, א-לוה אני על כל באי העולם, יכול אף אתה כיוצא בהן, תלמוד לומר אלקיך. יכול עליך בפני עצמך, תלמוד לומר אנכי ה', א-לוה אני על כל באי העולם. הא כיצד, א-לוה אני על כל באי העולם ושמי יחול עליך...
אנכי ה' אלקיך, למה פתח בלשון אנכי, אלא ללמדך שגדול מתן תורה לפני הקב"ה יתר ממעשה בראשית, שמעשה בראשית פתח בהן בבי"ת, וכאן פתח באל"ף, ומפני מה פתח הכתוב במעשה בראשית בבי"ת, לומר לך מה בי"ת לא קדמו אלא אות אחת, כך לא קדם את העולם אלא אותו האחד המובחר יהי שמו מבורך לעולם. ר' יוסי אומר לכל האותיות יש דומה, ב"י לכ"ף, ד"ל לרי"ש ה"י לחי"ת וכך שאר כל האותיות, אבל אלף זה אין לו דומה לדומה, לפיכך נקרא על שמו שלהקב"ה שאין לו דומה לדומה, לכך פתח באנכי... (שמות כ ב)
דבר אחר למה אמר אנכי ולא אמר אני, אלא אנכי ארבע אותיות, ללמדך שהקב"ה מולך בארבע קצות העולם, וכן הוא אומר הלא ידעת אם לא שמעת אלקי עולם ה' בורא קצות הארץ. (שם)
והנה זה הדבור הא' הוא עיקר כל ט' דברים והוא קרוב ממצות הלב, וטעם זה הדבר שנאמין ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלקיו... והנה השם הנכבד הזכיר בדברו הא' אנכי ה' אלקיך, וזה לא יכול להבין רק מי שהוא חכם מופלא, כי כבר פירשתי בואלה שמות כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שנוי ואין זולתו, שוכן עד, ומעמיד העולם העליון בכחו, והעולם האמצעי בכח השם ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון, וזה העולם השפל שאנו בו מעמידו בכח השם ובכח שני העולמים העליונים, והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי ה'...
אנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם י' והם ראשית כללים אין למעלה מהם, הא' הוא עצם כל דבר והוא עומד, והט' דברים כולם מקרים ונסמכים על הא' ונלוים אליו, כי הוא במדת האחד בחשבון הי', כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא בו, כי הוא היסוד. והנה זה הדבור הראשון שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה, כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה, וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו, כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו, ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה רק בעבור כבוד השם לבדו... (שם)
אנכי - הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו בה' כי יש ה' והוא אלקים, כלומר הוה וקדמון מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלקים להם שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים - כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאו, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על היחוד, וכמו שאמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה. (שם)
וטעם מבית עבדים - שהיו עומדים במצרים בבית עבדים שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא להם לאלקים שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. וכבר רמזתי עוד למעלה טעם שני השמות הקדושים על דרך האמת. וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו קבלת מלכות שמים, כי המדות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם... ונאמרו כל הדברות כלן בלשון יחיד, ה' אלקיך, אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, שמע תשמעו, כי להזכיר כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר ולכל אחד יצוה, שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך. (שם)
...אבל עיקר הדבר ברור הוא לכל מעיין, כי מתחלה אמר אנכי ה', לומר שיאמינו שיש א-לוה נמצא, להוציא מדעת נבל האומר בלבו אין אלקים, והזכיר ה' שהוא שם העצם, ובו יסוד ההויה, ונעשים בו אותות ומופתים משנים הויתו של עולם, והוא השם הנגלה למשה בבאו לחדש אותות ומופתים, לא מה שנודע לאבות שהוא א-ל ש-די. ואמר אשר הוצאתיך - להזכירם שכבר ידעו ונתברר להם ביציאת מצרים שיש א-לוה מחדש העולם, ויש לו ידיעה בפרטים והשגחה בהם, וכבר השלים כי כל האמונה שאדם חייב להאמין בעצם האלקות, כלומר שיש א-לוה נמצא מחדש העולם, ויש לו ידיעה השגחה ויכולת. והם מעצמם עוד מאמינים בנבואה שעד עכשיו הוא מדבר עמהם. וגם ידיעת היחוד נרמז להם בכאן במלת אנכי והוצאתיך, כי לא דבר במלת אלקים... (תורת ה' תמימה)
אשר הוצאתיך - היה יכול לומר אשר עשיתיך או אשר בראתיך, וכן כמה הרבה חסדים שעושה עם בריותיו, אלא אם היה אומר כן היו יכולין להשיב, הלא עשית כן לכל שאר אומות, ולמה תטיל עלינו בשביל כך עול תורתך, לפיכך שם לפניהם מה שלא עשה כן לאומה אחרת. (שמות כ ב)
אנכי ה' אלקיך - זו מצות הלב, ואינו ספור כי אם מצות עשה שיודה אדם ויאמין בלבו אמונה שלמה כי יש בורא נמצא אחד קדמון ואין עוד מלבדו, וכן מלת אנכי תורה על נמצא, והאל"ף בראש תורה על היחוד והקדמות, ושאר האותיות כלן עשרות שהן מחלק האחד, ואם כן כל התיבה כלה מעידה על האחדות, ועוד מלת אנכי תעיד על אחד, וכן אחד עולה פ"א בחשבון מרובע, ועוד מלת אנכי כוללת כל אותיות שבתורה שהן כ"ב, אל"ף משלש אמות נ' מי"ב פשוטות, כ"ף מז' כפלות, וזה כלל כל האותיות, ונחתמה המלה ביו"ד שהיא מן הנעלמות. ועוד אמרו במדרש כי יש במלת אנכ"י נוטריקון, אנא נפשאי כתבית יהבית, וראוי להאיר עיני הלב בארבע תיבות הללו הרומזות שהתורה נתנה בשם המיוחד. וכבר ידעת כי כל אנכי האמור בהקב"ה תרגם אונקלוס מימרי, חוץ מזה, והזכיר שני שמות מדת הרחמים ומדת הדין, שהמצוה הזאת יקראוה רז"ל קבלת מלכות שמים, והמדות האלו הלא הם מדות המלך כנגד העם, כי המלך יצטרך להעמיד הארץ במשפט, שנאמר (משלי כ"ט) מלך במשפט יעמיד ארץ, ויצטרך גם כן שיתנהג עמהם בחסד, וכענין שכתוב (משלי כ') חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו... (שם)
וזאת היא הכונה בעשרת הדברות כשהתחיל במצות הלב, היא מצות האמונה, והוא אמרו אנכי ה' אלקיך, ובא להזהיר את האדם להתאמץ באמונת הלב שיש לעולם בורא, נמצא, והוא סבת כל הנמצאים, ומחוייב המציאות, ועל כן התחיל במלת אנכי, המורה על נמצא, להורות על מציאותו יתברך, והוא מצות עשה של "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים". ואחרי כן אמר ה' שהוא השם המיוחד, והכונה בזה ליחד אותו הבורא הנמצא, וזהו שהזכיר השם המיוחד המורה על יחודו כידוע לבעלי הקבלה, והיא מצות עשה של שמע ישראל. ואמר אלקיך - הכונה בזה לאהוב אותו הנמצא היחיד יתברך, כאמרו ואהבת את ה' אלקיך, וענין האהבה הוא שנחשבו ונתבונן פקודיו ומצותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית העונג... והא למדת בשלש תיבות הללו, אנכי ה' אלקיך - שבאו לרמוז על שלשת מצות עשה הראשונות הקודמות לשאר המצות, והן מציאותו, ויחודו, ואהבתו...
ודע כי בכלל האהבה מצות עשה של תפילין וציצית, שהאוהב את אוהבו זוכרו תמיד, וכתיב בתפילין "ולזכרון בין עיניך", וכתיב בציצית "וזכרתם את כל מצות ה'". ובכלל אהבתו של הקב"ה אהבת החברים, היא מצות עשה, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", ובכלל ואהבת לרעך להיות החובל משלם ממון, לדון בנזקי בהמות, לדון בנזקי הבור...
וממדת האהבה נאצלת מדת היראה, כי האוהב אדוניו הוא ירא אותו, והירא את אדוניו אפשר שלא יאהבנו, ועל כן אין האהבה בכלל היראה, אבל היראה בכלל האהבה, שהאוהב את אדוניו ייראנו פן יעשה הפך כונתו, ואם כן נצטוינו במצות עשה של יראת השם, הוא שכתוב "את ה' אלקיך תירא" (דברים ו' י"ג). ובכלל היראה לבנות לו בית המקדש המיוחד לתפלה ולעבודה, שנאמר ועשו לי מקדש, ליראה מן הבית ההוא... לתת להם תרומה הנקראת קדש... להקהיל את העם בשנת השמיטה, לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו... ועוד מצות מילה מכלל היראה, שנאמר "סוד ה' ליראיו" ודרשו רז"ל זו מצות מילה.
מכלל האהבה והיראה שיתפלל לפניו, שידבק בו, שישבע בשמו... שילמד תורה וילמדנה לאחרים, שלא יתכן אהבת השי"ת בלתי למוד התורה, שיברך על מזונו... ילך בדרכי הקדושה ויתרחק מן הטומאה ויטהר מהם... אם ילך בדרכי הקדש יבעול בקדושין כדי שתהא קנין כספו ומיוחדת לו ואסורה לכל אדם כהקדש...
אשר (הוצאתיך) - בא לרמוז על כל מצות עשה שבאה בו תורה בלשון "אשר", כגון מצות עשה לצדק מאזנים, שנאמר "מאזני צדק וגו' אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם", להשיב את הגזלה, שנאמר "והשיב את הגזלה אשר גזל", לשחוט ולאכול, שנאמר "וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר ציויתיך"...
הוצאתיך - עיקר ההוצאה בלילה היתה, שנאמר "הוציאך ה' אלקיך מצרים לילה" (דברים ט"ז)... והמלה הזאת רמז למצות עשה הנוהגות בלילה, כגון אכילת מצה, ולספר ביציאת מצרים...
מארץ - הוא כולל כל מצות עשה שהן נעשות בקרקע, כגון מצות עשה של ערלה, להיות נטע רבעי קדש... ועוד יכלול "מארץ" כל מצות עשה של קרבנות התלויות בארץ, והן מצות רבות, ואין חיובן בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר ה'.
מצרים - זכרון יציאת מצרים הוא עיקר לכל המצות, והראיה מתשובה "עבדים היינו", לשאלת "מה העדות והחקים והמשפטים", ועל כן אפשר לומר כי מלת מצרים כוללת כל מצות עשה הנמשכות אחר יציאת מצרים, ואלו הן, מצות עשה לקדש בכור בהמה טהורה, לפדות בכור אדם, לפדות פטר חמור,... להקריב מוסף שבת, מוסף ראש חדש...
מבית - כולל שתי מצות עשה, מצות מזוזה ומעקה...
עבדים - כולל להעניק עבד אברי ואמה העבריה, לדון עבד עברי כהלכותיו, לעבוד בעבד כנעני לעולם... (כד הקמח שבועות)
להאמין שיש לעולם א-לוה אחד, שהמציא כל הנמצא ומכחו וחפצו היה כל מה שהוא ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה, שנאמר בתחלת התורה "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" וגו', ופרושו כאלו אמר, תדעו ותאמינו שיש לעולם א-לוה, כי מלת "אנכי" תורה על המציאות. ואשר אמר "אשר הוצאתיך" וגו' שלא יפתה לבבכם לקחת ענין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו, שאנכי שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב.
שורש מצוה זו אין צריך ביאור, ידוע הדבר ונגלה לכל, כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל. וענין האמונה הוא, שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חלוף זה בשום פנים, ואם ישאל עליו ישיב לכל שואל, שזה יאמין לבו ולא יודה בחלוף זה, אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפועל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר...
דיני מצוה זו, כגון מה שמחויב עלינו להאמין עליו שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום בו, ושאין בנו כח ושכל להשיג ולהגיד גדלו וטובו, כי לרב מעלתו והודו לא יושג רק לעצמו. ולשלול ממנו בכל כחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה... (יתרו מצוה כה)
ראה עשרת הדברות-כללי.
אנכי ה' אלקיך - לרמב"ם היא מצוה שיאמינו באלקותו, רוצה לומר שהוא מחויב המציאות, והב' מצוה להאמין ביחודו. לסמ"ג מצות שנאמין שאותו שנתן התורה על ידי משה רבינו ע"ה הוציאנו ממצרים, אם כן הוא רק היסוד הח' שתורה משמים. לסמ"ק לידע שאותו שברא שמים וארץ מושל לבדו בכל, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אם כן הוא היסוד הי"א שנאמין בהשגחה, ומדוע כתבו בתחלה? לאבן עזרא שיאהבהו בכל לבו ויעבדהו, והוא יסוד הא'. הרמב"ן כולל כל הדעות: שידעו ויבינו שהוא קדמון אשר מאתו היה הכל בחפץ, והיכולת, וחייבים לעבדו, כי יציאת מצרים תורה על החפץ, המציאות, ההשגחה, החדוש והיכולת, וזו מורה על היחוד, אך פסוק אנכי לא יורה על כל זה.
וכתבתי קושית ר' חסדאי שמצוה לא תפול על אמונה, על כן נראה כבה"ג שלא מנה אנכי מצוה, כי האמונה לא ציונו אלא הודיענו באותות ומופתים, והוא שורש המצות ואינו במנינם, וכן במכילתא, קבלו מלכותי ואחר כך גזרותי, וכן כתב אבן עזרא בפרשת ואתחנן... (שמות כ ב)
אנכי - לבדי הוא ה' הנותן מציאות, הקדמון הנודע אצלך בקבלה ובמופת. אלקיך - ומקיים אני מה שקבלת עליך להיות אלקיך בלתי אמצעי, ולכן לי לבדי תתפלל ואותי תעבוד בלי שום אמצעי. אשר הוצאתיך - בפעולות מתנגדות לפעולות כל אמצעי, שהם הטבע והמערכת וזה כאשר קבלת באמרך אז זה א-לי ואנוהו. (שמות כ ב)
ויקשה לך, למה שמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, ודבר זה בודאי ראוי שיהיה כך, כי בדבור אנכי הוא שקבלו השם ית' לא-לוה, וכן לא יהיה לך שלא יהיה להם א-לוה זולת השי"ת, שאם היה להם א-לוה זולת השי"ת היו מבטלים מלכותו יתברך ח"ו. והנה דבר זה שהוא קבלת מלכותו עליהם אינו לכל יחיד ויחיד רק לכלל ישראל, שאין השי"ת מיחד שמו ית' על יחיד לומר אנכי ה' אלקיך, רק על כל האומה. ואי אפשר לומר באלו שתי מצות שהמצוה היא לכל יחיד ויחיד בעצמו, שאין השי"ת מלך על יחיד, שאין מלך בלא עם, ולפיכך באלו ב' דברות שהם לכלל ישראל ביחד היא במה שהם עם אחד, והשי"ת מלך עליהם ובכלל זה משה עם כל ישראל, ומשה נכלל עמהם, רק שאר הדברות אינם מצד שהם כלל אחד, ודבר זה אין ראוי למעלת התורה ומדרגתה, כי אם שתנתן התורה על ידי משה רבינו ע"ה, שלא קם נביא בישראל כמשה עוד... (תפארת ישראל פרק כא)
הדבור הקדוש הראשון אנכי ה' אלקיך וגו', הרבה מבני אדם היה קשה להם אם הדבור הראשון אנכי ה' אלקיך הרי אין זה מצוה כלל, שאם היה מצוה היה לכתוב בלשון צווי, אנכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים אהיה לך לאלקים. כי מה שאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אין כאן מצוה כלל, ולפיכך הרבה בני אדם אשר לא ראו אור החכמה והיו הולכים אחר סברת לבם נשענים על דעת מה שהיה נראה להם ולא חפשו החכמה, והיו אומרים כי התחלת עשרת הדברים הוא מן לא יהיה לך אלהים אחרים, והיו נותנים סברות בדויות למצא עשרת הדברים... אבל בודאי הדבר הברור כי אנכי ה' אלקיך הוא הראשון, ופירושו, אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולכך לא תכפור בי לומר שאיני אלקיך חס ושלום. ומה שלא אמר אנכי אהיה לך לאלקים, כי היה זה משמע כי מצוה זאת כמו שאר מצות, כמו שאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ואפשר שיעשה לו אלהים אחרים, וכן כל המצות, אבל אנכי ה' אלקיך, אף אם לא יקבל אותו האדם לא-לוה הוא אלקים שלו, והוא מלכו מצד עצמו, וכדי שלא יטעה האדם בטעותו לומר כי אפשר שיפרקו עולו מהם, וכמו מלך בשר ודם יכולים העם לפרוק עולו מאתו עד שאינו מלך עליהם, אמר בלשון הזה, אנכי ה' אלקיך וגו', כלומר שעל כל פנים אני ה' אלקיך מצד עצמי, לא מצד הפועל... ועוד כי בדבור אנכי ה' אלקיך שהוא קבלת אלקותו ומלכותו עליהם לא שייך בזה ציווי וגזרה, שאם אין הוא מלך ואלקיהם לא שייך גזרה עליהם, כי אין גוזר גזרה אלא אם כן הוא מלך קודם, ואחר כך גוזר גזרה, ואם הוא מלך כבר עליהם אם כן אין צריך לומר קבלו מלכותי, שהרי כבר הוא מלך עליהם, ולכך לא יכול לומר המלך אני גוזר על הבריות שיקבלו אותי למלך, שאם אין הוא מלך שלהם לא שייך אליו גזרה שיגזור על דבר. (שם פרק לז)
...ושם (בגבורת השם) ביארנו, כי מה שאמר הכתוב (אשר הוצאתיך מארץ מצרים) מבית עבדים בא להודיע מאיזה טעם הוא אלקיהם, ומקבלים ישראל אלקותו, כי דבר זה ראוי לנבדלים שמקבלים אלקותו, אבל איך אפשר דבר זה לבעלי גוף שיקבלו אלקותו, שהוא יתברך נבדל מן בעלי גשם וגוף, ולכך אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כי ההוצאה מבית עבדים מורה על המדרגה האלקית הנבדלת שיש לישראל, שהרי הוציאם מבית עבדים, כי כבר נתבאר פעמים הרבה מאד, כי כל משועבד הוא חמרי, כי החומר הוא משועבד תחת הצורה, והפך זה הצורה היא בת חורין, ודבר זה רמזו חכמים ובשאר מקומות שאין לך בן חורין רק מי שעוסק בתורה, שנאמר חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות... ולפיכך אמר אנכי ה' אלקיך, שאני אלקיך במה שהוצאתיך ממדרגה פחותה החמרית שהוא עבדות, ובזה אתה נבדל מן החמרי, וקבלתם מלכותי ואלקותי בשביל זה עליכם, ועבדים אתם אל השי"ת, כי הכל במדרגה חמרית אל השי"ת, שהוא ית' נבדל מכל.
ואולי תאמר כי מה היא המדרגה שהוציא אותם מן הפחיתות החמרי שהיו עבדים, הרי יותר יש מעלה מי שלא היה עבד כלל, זה אינו, כי בודאי הפרישה מן הפחיתות יותר יש בזה מדרגה נבדלת יותר ממי שלא היה לו כלל מדרגת הפחיתות ולא הוציאו מזה כלל, שאם לא היה לישראל מדרגה נבדלת לגמרי לא היו ישראל יוצאים מן העבדות, אבל הפרישה מזה מורה על שקנו ישראל מדרגה נבדלת לגמרי... (שם)
ומה שאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אני ה' אשר הוצאתיך וגו', נראה כי מלת אנכי מורה על עצם המדבר בכל מקום כאלו אמר אנכי בעצמי, ובא לומר כי השי"ת בעצמו הוא אלקי ישראל, ואין השי"ת אלקי ישראל מצד התואר בלבד, ואינו מצד עצמו הרי התארים הם מצד הפעולות אשר יפעל, והפועל הוא בזמן מיוחד, כי פעם יפעל דבר זה ופעם יפעל דבר זה, ולפיכך אילו אמר אני ה' אלקיך וכו', היה משמע כי מצד שהוא ית' רחום וחנון הוא אלקיהם, ומדה זאת אינו פועל השי"ת תמיד, ולכך אמר אנכי ה' אלקיך וגו', כי מצד עצמו הוא ית' אלקיהם, ודבר זה אינו מצד התואר, ולכך הוא נצחי מבלי שינוי... ומכל מקום דבר זה מקהה שיני העכו"ם אם נביט שמלת אנכי בכל מקום אשר הוא בא על עצם המדבר, ומורה לך כי מלכותו ית' מצד עצמו על ישראל הוא מורה נצחיות דבר זה אשר לא יוסר לנצח נצחים...
ומדברי המכילתא נראה גם כן כי מלת אנכי פירושה על עצם המדבר, ומפני שבא לומר כי הוא ית' אלקים ואין זולתו, כי הוא ית' אחד, ומפני כי התארים אשר יש אל השי"ת מצד הפעולות הם רבים, על זה אמר כי הוא ית' מצד עצמו אחד ואין זולתו, ואם יש כאן רבוי תוארים אין זה מביא רבוי ושנוי בעצמו, כי כל אלו התוארים מצד הפעולות... (שם, וראה שם עוד)
אני ה' - כאן אמר לשון אני, ובמתן תורה אמר לשון אנכי, כי יש הבדל גדול בין אני לאנכי, כי כאשר יאמר אני יהיה גוף המדבר נשוא של תאר שלו, והתואר הוא נושאו, ובמלת אנכי הוא להפך, שגוף המדבר הוא הנושא והתואר הוא נשואו. המשל כשיאמר אני עומד, יהיה התואר עומד נושא המאמר, ומלת אני, דהיינו גוף המדבר, נשואו, ויהי העמדת הטעם על מלת עומד, ומלת אני רהוט אליו. אמנם כשיאמר אנכי עומד, יהיה מלת אנכי נושא ומלת עומד נשואו, והיה העמדת הטעם על מלת אנכי, ומלת עומד מאמר בפני עצמו... וכן הוא ברוב המקומות שיבא מלת אנכי בטעם מפסיק, וההבדל בין שיהיה גוף המדבר נושא או שיהיה נשוא לתאר שלו הוא, כשיהיה גוף המדבר נושא הוא שולל גופים אחרים משיהיה להם תואר זה, וכשיהיה התואר נושא הוא שולל משיהיה לגוף המדבר שאר תוארים. שכשיאמר על דרך משל אני עומד, הוא שולל משיהיה גוף המדבר יושב או שוכב, וכשיאמר אנכי עומד הוא שולל משיהיה גופים אחרים עומדים, ויהיה הדיוק אנכי דוקא עומד ולא אחרים עומדים... לכן אמר אני ה', לפי שאברהם עדיין לא היה לו הכרה גמורה שהוא ית' יש לו תאר הוי"ה ב"ה, לכן אמר אני ה' להודיעו זה התואר. אמנם במתן תורה מלת אנכי נושא להוי"ה ב"ה, ולא בא רק להרחיק השניות, שאין שני לו, לכן אמר שם אנכי ה', רוצה לומר לא אחר, לכן בטעם התחתון מלת אנכי בטפחא, שהוא טעם מפסיק. ואשר הוצאתיך הוא מאמר חדש, אם שהוא נשוא לה' אלקיך, או נשוא למלת אנכי, וכאלו אמר אנכי ה' אלקיך, ואנכי אשר הוצאתיך. (בראשית טו ז)
אנכי ה' אלקיך - הודיע להם שהוא הנמצא מחויב המציאות, שעל זה מורה שם הוי"ה שבא בעתיד, רוצה לומר שאני מחויב להיות, וכמו שאמרנו בפרשת שמות, בבאור שם אהי-ה, ושהוא המציא כל הנמצאים שכולם נמצאים מאמיתת המצאו, שעל זה מורה שם הוי"ה שמהוה כל הוה, ושהוא הקדמון לכל דבר ואין ראשית לראשיתו, שעל זה מורה השם היה הוה ויהיה, ושכל הכחות הנמצאים במציאות הם מושפעים מאתו, והוא הנשמה אליהם, שעל זה מורה שם אלקים, כמו שאמרנו בפסוק בראשית ברא אלקים, ושמאתו יצאו בין הטובות בין הרעות, שעל זה יורה שני השמות הוי"ה ואלקים, דין ורחמים, ושהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית, שעל זה מורה שם אלקים שבא בכינוי אל ישראל (אלקיך), שזה מורה על הקשר והדבוק שיש לו עמהם, ושהוא גומל ומעניש, כמו שאמרו אלקיך - דיינך.
ויש הבדל בין אני ובין אנכי, שבמלת אני מדייק את הנשוא ובמלת אנכי מדייק את הנושא, למשל אני עומד רוצה לומר לא יושב, אנכי עומד רוצה לומר אנכי לא איש אחר... ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, רוצה לומר ששם התבררו כל הפנות האלה, מציאות ה' על ידי סדרי מכות דצ"ך, כמו שאמר "בזאת תדע כי אני ה'", וההשגחה על ידי סדר עד"ש, כמו שאמר "כי אני ה' בקרב הארץ", ושאין כמוהו בכל הארץ, כמו שכתבנו שם, ושהוצאתיך מבית עבדים, ואם כן חובה עליהם לעבדו ולשמור מצותיו, כמו שיחויב העבד לעבוד את אדונו.
והרמב"ם בספר המצות ובחבורו חשב מצוה זו למצות עשה. והרב ר' חסדאי קרשקש באור ה' אמר שהוא טעות, כי לא יצויר מצוה בזולת מצוה ידוע. ואם כן כשתאמר שהוא מצוה להאמין במציאות ה' כבר הודעתי שיש מצוה שהוא ה', ואם כן הנחת אמונת מציאות ה' קודם מה שתאמר שמצוה להאמין באמונה זו. ואין זה מן הקושי, כי יתכן שיקבל צווי ולא יאמין שהוא מחויב המציאות, כי גם עובדי ע"ז היו להם מצות, הגם שהניחו שיש עליון עליהם דקרו ליה א-להא דאלהיא.
ובאה המצוה שידע שהוא מחויב המציאות, והרמב"ם באר דבריו וזה לשונו, שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות וכו'. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "אנכי ה' אלקיך", הרי שעקר המצוה לידע שיש מחויב המציאות, וזה כולל כל פרטי האמונות הנתלות באלקות.
וכן מה ששאלו איך יצדק מצוה על האמונה שאין לבחירה מבוא בה, הנה הרמב"ם דייק וכתב "לידע" שיש שם מצוי ראשון, וידיעת דבר זה מצות עשה, ולא אמר להאמין שיש מצוי ראשון והאמנת דבר זה מצות עשה. הרי באר שהמצוה הוא לידע זה בידיעת השכל, והוא כמו שאמר במורה, על מה שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, שהיינו מפי גבורת המופת, רוצה לומר שכל המצות קבלו ממשה דרך אמונה, כשידעו שהוא שליח ה', והאמינו בכל מה שצוה אותם בשם ה'. אולם שתי המצות האלה, שהם מציאות ה' ושאין זולתו, זה ישיג האדם בשכלו, וה' נטע בשכל האדם ידיעות נשתלו בו מלדה ומבטן, ואשר תביא הנפש אתה ממקור מחצבתה, שיש א-לוה נמצא ושהוא אחד... ולא היה צריך לקבלם ממשה בדרך אמונה... (שמות כ ב)
אנכי - כבר העמדנו על ההבדל שבין אנכי לאני, אני מציין יותר את אישיות המדבר בניגוד לזו שאליה מופנה הדיבור, הווה אומר, האישיות בעלת הדיבור והפעולה, ואלו אנכי מגלה את המדבר כאישיות הקרובה מאד אל זו שאליה מופנה הדובר, היא מקיפה אותה ונושאת אותה ומחזיקה בה, ורק על ידיה זוכה באמת גם האישיות שאליה מופנה הדיבור בהווייתה האישית ובעמידה בטוחה על יסוד איתן. ה' מגלה את עצמו כאישיות היחידה, האמיתית והמוחלטת, כ"אנכי" בתבל כולה, ורק על ידי ה"אנכי" של ה' קיימת כל יישות אחרת בכוח ובפועל, ומיד פונה ה' אל כל יחיד ויחיד בישראל ואומר, אני "אנכי שלך", אנכי ה' אלקיך.
אם אין דבור זה מתפרש כהגדה אלא כמצות עשה, הרי אין הוא קובע עובדה שבמציאות, אלא הוא אומר, מצוה עליך לקבל אותי, ה', כאלקיך, בכך מניח הדיבור הזה את הבסיס לכל יחסנו אל ה', והיא המצוה שחז"ל כינו אותה בשם "קבלת עול מלכות שמים".
בפילוסופיה של הדת שבמשנותיהם הישנות והחדשות של הוגי הדעות מדובר הרבה על מה שהם מכנים "האמונה במציאות הא-ל". אבל המושג הזה רחוק כרחוק מזרח ממערב ממשמעותו של הדיבור הזה לגבי יסודותיה של מחשבת היהדות וההווייה היהודית. האמת היסודית של ההווייה היהודית אינה זו שאני מאמין במציאות ה' בכלל, ואף לא זה שה' הוא אחד ואחד בלבד, אלא זו שה' האחד והיחיד, אלוקי האמת, הוא א-לי, שהוא ברא ויצר אותי, הציג אותי על מעמדי והעמיד אותי על חובתי, ועדיין הוא יוצרי ומעצבי, מדריכי ומנהלי. ולא זאת אמונתי, שאני קשור אליו כתוצר מקרי של השתלשלות רבבות סיבות שבעולם הבריאה, שהוא היה לה סיבה ראשונה, אלא זאת, שכל נשימה ונשימה וכל רגע ורגע של הוייתי מתת בלתי אמצעית היא של גבורתו וחסדו, ושעלי להקדיש כל רגע ורגע מחיי בהווה ובעתיד לעבודתו בלבד...
ומהו היסוד העובדתי הנותן טעם ונימוק לאמיתות הבסיסיות האלה? הכתוב מצביע על יציאת מצרים כעובדת יסוד, שאותה ראינו במו עינינו, עובדה זו שתי בחינות לה: אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכן מבית עבדים. בבחינה הראשונה התגלה ה' כתומך גורלנו, ובשניה קנה אותנו לעבדיו, ומכאן ואילך כל מעשי ידינו מסורים להנהגתו בלבד... (שמות כ ב)
ראה עשרת הדברות-כללי, יתרו תרמ"ו.
ונראה דהנה יש לתמוה למה מהרו כל כך שתיכף אחר שבאו שש שעות שחשבו שמשה יצטרך לבא ולא בא שחשבו שמת משה, תיכף נקהלו לעשות העגל... מזה נראה בעליל גודל צדקת ישראל, שהיו להוטין מאד אחר דיבוק שכינה, ולא היו יכולין לחיות אפילו כרגע מבלעדי האלקות, והרצון והתשוקה שלהם לענין האלקי עבר כל חוק וגדר וגבול, והיתה האהבה דוחקת מאד על כן מהרו כנ"ל... ובזה יובנו דברים ז"ל שמיחסים ביטול לדיבור אנכי, היינו דהנה ידוע דכל מצות עשה שרשן באהבה ונכלל בדיבור אנכי, וכל מצות לא תעשה שרשן ביראה, ונכללו בדיבור לא יהיה לך. ובודאי בדיבור אנכי ניתוספה לישראל אהבה עזה מאד להשי"ת, כי הוא שורש האהבה, והם באשר גודל האהבה היתה סיבה לחטא היה זה פגם בדיבור אנכי שורש האהבה... באשר זה הביאם לחטא, מכל מקום עיקרו של דבר מעיד על גודל מעלת ישראל, היפוך דברי אומות העולם, שמונין את ישראל שבאשר בראשית ענינם נמצא בהם חטא זה מורה על פחיתות ישראל, אדרבה זה מורה על מעלת ישראל... (ויקהל תרע"ו)
וכן היה במתן תורה, אף שיש תרי"ג מצות, מכל מקום השורש אנכי ולא יהיה לך שמפי הגבורה שמענום, והיינו דאנכי כולל כל הדברי תורה, והוא עץ החיים, וכל מצות ענפים ממנו, וכמו שאמרו (שהש"ר פ' ישקני), שבשעה ששמעו דיבור אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם, ולא יהיה שהוצרך אחר הקלקול שנעשה הערבוב טוב ורע, דאיתא שבשעה ששמעו לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם, ואז בשעת מתן תורה נתבטל כל הרע ונעשה רק טוב, והיה כמו קודם הקלקול האלקים עשה את האדם ישר... (לט"ו בשבט ב)
...ובראשית הוא ראשית המקור שהוא האין, ונגד זה הוא גם כן מאמר הראשון של עשרת הדברות אנכי וגו'. ועמד הרמב"ן הק' על מה שלא נאמר בלשון ציווי, מפני שהוא ענין אמונה בהשורש למעלה מן הדעת, לכן אין שייכות בזה שום ציווי, כי ממה נפשך, אם אינו מאמין לא יועיל הציווי, רק שלנפשות ישראל נשפע להם במאמר אנכי אמונת אלוקות להיות דבוקים בהשורש למעלה מן הדעת... (ויקרא פסח שני ג)
באיזה כח נוכל להלחם בכחות השליליים האלה המתנגדים לקבלת התורה בלב? נתבונן נא בשתי הדברות הראשונות אשר ה' הגיד לישראל בעצמו ובכבודו, לא על ידי שליח אלא בהשגה ישירה שעליה נאמר "פנים בפנים דבר ה' עמכם" (דברים ה' ד'), הבירור הכי גדול שאפשר לאדם להשיג, ובהם נמצא יסוד הכל. "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" וגו', הכרת השגחתו יתברך, לא בצורה פילוסופית ומופשטת, אלא על יסוד הכרת "ידו החזקה" בכל הקורה אותנו בחיינו. "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" - שלא לייחס שום כח לשום דבר אחר זולתו ית'. "על פני" - שולל כל שיתוף אף של כחות טבעיים עם השגחתו ית', כי גם בשיתוף מועט מתגלה כוונת האדם שהוא לשתף גם את עצמו כביכול עמו יתברך, לדמות שגם לו כח ויכולת לסבב הסבות כרצונו... כי מדמה הוא בגאותו שיכול למשול בם בכח שכלו ולהשתמש בהם כרצונו, על כן אומר לכל דבר - מקרה הוא ותולדת הסבות הטבעיות, כי אם יודה שהשי"ת לבדו הוא המשגיח על הכל והמסבב הכל, הרי כבר אין שום דבר ברשות עצמו...
כבר ביררו לנו חז"ל (סוטה כ"א) "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כאין, שנאמר והחכמה מאין תמצא". אם אין מתברר לאדם שלילת כח עצמו, אם אינו מבין ששקר היא כל שאיפתו לסמכות עצמית, אז אי אפשר שהוא יקבל את התורה באמת, ואם כן חכמתו השגותיו שמצד השכל או אפילו בדרך התעוררות לא תוכלנה להתקיים, רק אם הוא מבין את השקר, את האין, שיש בו, והוא מבטל אותו ומשים אותו כאין, אז הוא יכול להבחין באמתת האמת ולהשיב אותה ללבו... (חלק ב עמוד מא)
אך לישראל נאמרו שתי הדברות הראשונות פנים אל פנים, כי רצה השי"ת שידעו אותן כל ישראל בבירור היותר גדול שבאפשרות האדם להשיגו. בשתי דברות אלו טמון יסוד הכל, דהיינו הכרת השגחתו ית', כאמור "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו', לא יהיה לך אלהים אחרים אל פני" וגו'. האדם בגאות לבבו ידמה שבהשתדלותו ימשול על הסיבות הטבעיות, ובשכלו ובהמצאותיו יכוף אותן, וישתמש בהן כרצונו, על כן יאמר על כל דבר כי מקרה הוא, וכי הוא תולדת הסיבות הטבעיות אשר עליהן ידמה לשלוט. כי אם יודה שהשי"ת לבדו הוא המשגיח והמסבב, ושהוא לבדו עשה עושה ויעשה את כל המעשים, הרי לא נותר דבר שיהיה ברשות האדם. ואף אם יודה לפעמים בחסרון ידיעתו ובצרכו לידיעת הגדול ממנו, גם בזה קל לו יותר להודות מאשר להאמין בו ית'. וזה משום שידמה שההשתדלות להגיע אל הגדול ממנו בכחו הוא, אם יוכל להשיג בכספו רופא מומחה גדול, סבור הוא שגם חכמת המומחה ברשותו היא.
נאמר "על פני", לאסור כל שיתוף, שלא ישתף האדם כחות טבעיים עם השגחתו ית' כלל, לומר שהקב"ה משתמש בהם בהנהגתו. כי אפילו בשיתוף מועט כבר ניכר שתוכן כוונת האדם הוא לשתף עם הקב"ה גם את עצמו...
הנה האמת המוחלטת היא רק מציאותו ית', והאמת עבורנו היא ביטול ישותנו כלפיו ית' אך האמת המוחלטת בחינת "אין עוד מלבדו", נסתרת היא מאתנו, כמבואר לעיל, ואין לנו אלא האמת היחסית בלבד, כל אחד לפי מדרגתו... (חלק ג עמוד רסו)