עשרת הדברות   לא תחמוד

(ראה גם: אדם-חברו, חמדה, רכוש, תאוה)

זהר:

אף לא תחמוד, אין טעם הפוסק כלל, ואם תאמר אפילו חמדת התורה אסור, כיון שאין טעם הפוסק, תא חזי, בכולם עשתה התורה כלל, ובזה עשתה פרט, שכתוב, בית רעך, שדהו ועבדו וגו', בכל דברי העולם (דוקא), אבל התורה היא חמודה תמיד, שעשועים אוצרות חיים אריכת ימים בעולם הזה ובעולם הבא. (יתרו תקסח)

מכילתא:

לא תחמוד, רבי אומר כתוב אחד אומר לא תחמוד, וכתוב אחד אומר לא תתאוה, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, הרי זה אזהרה לעוקף אחר הנואף. לא תחמוד בית רעך כלל, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, וכשהוא אומר וכל אשר לרעך חזר וכלל... מה הכלל מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה, אף כלל מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה... אי מה הפרט מפורש בדבר שאינו בא ברשותך אלא ברצון בעלים אף אין לי אלא דבר שאי איפשר לבא ברשותך אלא ברצון בעלים יצא שאתה חומד בתו לבנך או בנו לבתך או אפילו חומד בדבור, תלמוד לומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם, מה להלן עד שעושה מעשה, אף כאן עד שעושה מעשה. (יתרו בחודש פרשה ח)

פסיקתא:

רבי יקום ורבי יהודא, רבי יקום אומר העובר לא תחמוד כאילו עובר על עשרת הדברות. לא תחמוד אנכי, רבי אבין הוה קרי עוד העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלקיה שכחה. תני חזקיה והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ ותנאף את האבן ואת העץ (ירמיה ג'). לא תחמוד לא תשא, עליה הכתוב אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה (במדבר ה' כ"א). לא תחמוד זכור, אמר רבי תנחומא הרי שזינתה בתו של כהן גדול וילדה בן וגידלה אותו עמד והקריב על גבי המזבח נמצא מחלל את השבת, שאין זה מקריב. לא תחמוד כבד, גיים מן הגודר ולוקים מן סוסיתא והיו מתגנבים אלו בנשותיהם של אילו, לימים נפלה קטטה ביניהם, זה הרג את אביו וסבור שאינו אביו. לא תחמוד ולא תרצח, סוף שאשתו עושה לו כשפים ורוצחתו. לא תחמוד לא תנאף, תני חזקיה והיה מקול זנותה (ירמיה ג'). לא תחמוד לא תגנוב, עליו הכתוב אומר מים גנובים ימתקו (משלי ט' י"ז). לא תחמוד לא תענה, הרי שיודע עדות לאביו, סבור שאינו אביו והרי הוא אביו, נמצא מעיד על אביו עדות שיקרא. לא תחמוד כמשמעו. ר' יהודה אומר העובר לא תחמוד עובר על שבעה לאוין שיש כאן, לא יהיה לך, לא תשא, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה, ולא תחמוד. (פרשה כא י' דברות קמייתא)

תרגום יונתן:

לא תחמוד - עמי בני ישראל לא תהוון חמודין לא חברין ולא שותפין עם חמודין, ולא יתחמון בכנישתיהון דישראל עם חמודין דלא יקומון בניכון מן בתריכון וילפון לחוד הינון למהוי עם חמודין, ולא יחמיד חד מנכון ית אנתתיה דחבריה, ולא לעבדיה ולא לאמתיה ולא לתוריה ולא לחמריה ולא לכל מאן דאית לחבריה ארום בחוביא חימודיא מלכותא מתגריא בנכסיהון דבני נשא ולמיסב יתהון, ועתירי נכסין מתמסכנין וגלותא אתיא על עלמא. (שמות כ יד)

אבן עזרא:

לא תחמוד - רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל, דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן, ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו, ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם. ואמר קהלת "ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו", ואמרו חכמים בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו... (שם)

...ומלת חמד בלשון הקדש מתפרשת לשני טעמים, האחד גזל ועושק וקחת של אחרים בחזקה ובאונס, וכך "ולא יחמוד איש את ארצך", כי אם אין פירושו כן הנה תהיה הארץ רעה (לא יחמוד מפני רעתה), ולא בא הכתוב אלא לשבח. וטעם השני לשון תאוה בלב ולא תצא לפועל, והנה לא תחמוד בית רעך הדבור התשיעי, ולא תחמוד אשת רעך הדבור עשירי, ויהיה בית רעך ואשת רעך נדבקים זה עם זה, או בית רעך כלל... ורבים אמרו כי אין עון במחשבת הלב, ואין עליהם שכר ועונש, ויש ראיות רבות להשיב עליהן, ולא אאריך, רק אראה להם "לב חורש מחשבות און", "הטיבות כי היה לבבך", ומשה אמר בסוף "בפיך ובלבבך לעשותו", ועיקר כל המצות ליישר הלב, ורובם זכר, והמזיד והשוגג יוכיחום, (שהעונש תלוי במחשבה). (דברים ה יח)

רמב"ן:

והוסיף ביאור בדבור לא תחמוד, שהקדים האשה בעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו באשה יותר מן הכל, וביאר כי יכנס בכלל חמדה אפילו התאוה, כי אם יתאוה לגזול מחברו דבר מכל אשר לו ולא יוכל לעשות כן, כי חברו תקיף ממנו, או שיש במקומו אימת מלכות עובר בלאו הזה, והוסיף בכאן שדהו לדרוש מה שאמרו במכילתא אי מה הפרט מפורש בנכסים המטלטלים שאין להן אחריות אף אין לי אלא נכסים המטלטלים שאין להן אחריות, וכשהוא אומר במשנה תורה שדהו על כרחך מה הפרט מפורש בנכסים המטלטלים שאין להן אחריות, אף אין לי אלא נכסים המטלטלים שאין להן אחריות, וכשהוא אומר במשנה תורה שדהו על כרחך מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה, אף כל דבר שהוא קונה ומקנה. (דברים ה יח)

חזקוני:

לא תחמוד אשת רעך - לגרום לו לגרשה ותשאנה, ואין לפרש שתגזלנה ממנו, כמו "וחמדו בתים וגזלו", שהרי כבר הזהיר לא תנאף. (שמות כ יד)

הרקאנטי:

לא תחמוד זאת היא חתימת עשרת הדברות, וכך חתמה כנסת ישראל של מעלה בשבחו של הקב"ה שנאמר וכלו מחמדים, גם רמוז בבית רעך ובאשת רעך לכנסת ישראל, והזהיר שלא יחמוד יפיה להפרידה מן הבנין, ועל כן היא עשירית לעשרת הדברות, כי היא עשירית לבנין. ואמרו רז"ל כי נכללו במצוה הזאת כל המצות, שנאמר "כל מצותיך אמונה". (יתרו)

מהר"ל:

ואחר כך לא תחמוד, שהחמדה היא בלב, והוא עוד יותר מעט כי הדבור כמו לא תענה יש בו מעשה בשעת הדבור, והוא עקימת שפתיו, אבל החמדה אינה רק בלב, ואף שאמרו במכילתא דאינו חייב על לא תחמוד רק אם נותן דמים וחומס מה שהוא חומס, מכל מקום התחלת החטא הזה הוא בלב בלבד הוא החמדה, ולפיכך נחשב חטא זה בלב, וההתחלה הוא עיקר החטא. (תפארת ישראל פרק לו)

...ובדבור לא תחמוד בפרשת ואתחנן התחיל לא תחמוד אשת וגו', הכל על שורש אחד אשר אמרנו, כי משנה תורה שהוא ביאור התורה הוא יותר קרוב אל המקבל שהוא האדם ויותר קרוב אל האדם האשה, שהאדם מתחבר אל האשה, ומפני כך דברות האחרונות בפרט מקדים מה שהוא קרוב אל האדם מצד האנושות שבו, אבל בדברות הראשונות מקדים ביתו כי כך הוא מצד מעלת האדם לפי השכל, שהוא צריך קודם לבית ואחר כך ישא אשה, ולפיכך בדברות הראשונות מזכיר הבית קודם ואחר כך האשה, אבל דברות אחרונות הם מצד האדם המקבל, ולכך מזכיר האשה קודם הבית, כי האשה השלמתה יותר קרובה אל האדם ומפני כך מבדיל בין האשה ובין שאר הקנינים, שכתוב לא תחמוד אשת רעך, ולא תתאוה... כי תאוה בא על תאוה חמרית לגמרי, כמו "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה", כי תאוה היא לעינים, ולעולם תמצא התאוה רק בענין זה, ולפיכך בדברות אחרונות שהם יותר קרובים אל האדם נאמר לא תחמוד אשת רעך, כי לשון חמדה שייך על דבר שאינו כל כך תאוה חמרית. ומפני כי האשה השלמתו של אדם לכך שייך בזה לשון חמדה, ואצל שאר הקנינים יאמר לשון תתאוה, כי תאות הדבר שהוא רבוי הקנינים הוא תאוה חמרית, ולכך כתיב לא תתאוה בית רעך, ובדברות ראשונות כתב לא תחמוד... ולפיכך דברות ראשונות כתיב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת, הקדים הבית, כי מצד מעלתו וכבודו שיש באדם השכלי שאינו חמרי יותר קודם הבית אל האשה, כמו שהתבאר למעלה, כי כבודו שיהיה לו בית קודם, ולא ישא אשה ואחר כך יבנה בית, שזה אינו כבודו. ומצד המקבל שהוא אדם חמרי בודאי קודם האשה אל האדם, ולפיכך בדברות האחרונות הקדים האשה אל הבית, כי משנה תורה הוא קרוב אל האדם במה שהוא אדם חמרי... (שם פרק מה)

מלבי"ם:

ויש הבדל בין חמדה ובין תאוה, שהחמדה היא מצד החושים דבר הנחמד למראה עין, ובא לרוב "מחמד עין", "מחמד עיניהם", והתאוה היא מצד הנפש המתאוה אף דבר שאינו רואה עתה למראת עין ואין בו חמדה מצד יפיה רק נפשו המתאוה איותה אותו... ואין דרך לתאו אשת חברו רק בראותו אותה יחמוד מצד ראות עיניו, אבל הקנינים יתאוה גם בלא ראות, כמו שיתאוה לעושר של רעהו לא מצד היופי רק מצד תאותו להתעשר... ועל כן בדברות האחרונות הוסיף להזהיר על התאוה שיהיה עשיר כמוהו, ואמר בית רעך, והוסיף שדהו ועבדו שכל אחד מוסיף על הקודם לרבותא. וג' ראשונות לא תרצח לא תנאף לא תגנוב הם מז' מצות בני נח, ולכן לא אמר רעך, אבל לא תענה ולא תחמוד אין נוהגים בבני נח לכן אמר רעך. (שמות כ יד)

רש"ר הירש:

לא תחמוד - המכילתא מבדילה כאן בין חמדה לתאוה, תאוה היא תשוקה פנימית, כליון הנפש, ואלו חמדה היא גם השתוקקות שסופה להגיע לידי מעשה... מכאן ההלכה (רמב"ם גזלה ואבדה א' ט') כל החומד עבד או אמתו או ביתו וכליו של חבירו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תחמוד. מקור ההלכה, שמתן דמים אינו מוציא מכלל עבירה של "לא תחמד" הוא במאמר הגמרא, "לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו" (ב"מ ה' ב'), דהיינו שטעות היא הרווחת בעם, לחשוב שאיסור לא תחמד חל רק כשאין מתן דמים, (ועייין תוספות סנהדרין כ"ה ב' ד"ה מעיקר)... לגבי שאר הנכסים אין התאוה כשלעצמה בכלל עבירה, אלא אם התאוה סופו לחמוד, ואילו לגבי אשת רעך התאוה עצמה חמדה היא...

תדע, כי איסור לא תחמוד ולא תתאוה הוא חותמו של הקב"ה המוטבע על חלק המצות שבין אדם לחברו, שבעשרת הדברות, גם מחוקק בשר ודם יכול לצוות לא תחמד וכו', ה' הבוחן כליות ולב, שלא רק המעשה גלוי לפניו אלא גם רחשי הלב והמחשבה, בשר ודם יכול לאסור רק הפשע, ומשבוצע הפשע יתבע הפושע לדין, אולם על עיקר מוצאו ומוקדו של הפשע לא יגיעו עיני בשר ודם, ומשהבשיל הפשע בלב אדם, שוב לא ירתע מלבצעו מפני הזרוע הנטויה של עונשי בית דין של מטה, משום כך, לשוא כל בנין מימשל בשר ודם, כי בנין זה ישאר מקוטע ורעוע כל עוד יושתת על תפארת האדם בלבד. ... (שמות כ יד)