(ראה גם: אליהו, אלעזר, דור המדבר-פעור, כהונה, כהן גדול)
ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס, אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם. (שמות ו כה)
וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה, ותעצר המגפה מעל בני ישראל... (במדבר כה ז)
וידבר ה' אל משה לאמר. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל. (שם שם י)
וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו. (שם לא ו)
וישלחו בני ישראל אל בני ראובן ואל בני גד ואל חצי שבט מנשה אל ארץ הגלעד, את פינחס בן אלעזר הכהן. ועשרה נשיאים עמו נשיא אחד נשיא אחד לבית אב לכל מטות ישראל, ואיש ראש בית אבותם המה לאלפי ישראל. (יהושע כב יג)
ופינחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם לאמר האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל, ויאמר ה' עלו כי מחר אתננו בידך. (שופטים כ כח)
ויעמד פינחס ויפלל, ותעצר המגפה. ותחשב לו לצדקה, לדר ודר עד עולם. (תהלים קו ל)
ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו. (דהי"א ט כ)
תא חזי אף פנחס כן, בשעה שקנא למעשה זמרי תקן את ברית הזה במקומו, ומשום זה כתוב, הנני נותן לו את בריתי שלום, וכי יעלה על דעתך, שבשביל פנחס הוא השלום, ומה הוא המחלוקת שהיה לו לפנחס עם ברית הזה, אלא כאן (בהמלה שלום), נקשר הדבר במקומו, (והפירוש הוא), הנני נותן לו את בריתי, ומה אתן לו (להברית), שלום, (שפירושו זווג), שיתחבר הברית במקומו, (שהוא המלכות), ועל כן נאמר הנני נותן לו את בריתי שלום. ומהו שלום, הוא המקום להתחבר עמו, דהיינו הזווג עם המלכות הנקרא בשם שלום, כי כל מה שנפרש ממנו, (מהיסוד), מחמת עונותיהם של ישראל (דהיינו המלכות שנפרשה מהיסוד), חזר ונתחבר על ידי פנחס, ועל כן הואיל והוא תקן הדבר במקומו מכאן ולהלאה והיתה לו וגו'. (נח קסא)
ותא חזי, כל אדם המקנא להקב"ה אין מלאך המות יכול לשלוט עליו כמו על שאר בני אדם, ויהיה לו שלום, כמו שנאמר בפנחס, הנני נותן לו את בריתי שלום. (ויגש פז)
תא חזי, ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פנחס, אלה ראשי אבות הלוים, למה אומר אלה ראשי, (לשון רבים), והרי פנחס בלבדו היה. אלא משום שפנחס קיים כמה אלפים ורבבות מישראל, והוא קיים כמה ראשי אבות, (בעת שהרג את זמרי ואת כזבי ותעצר המגפה).
עוד (יש לפרש הכתוב) כי האבדה של ראשי הלוים נמצאה בו, ומה שהם החסירו ונשרפו השלים הוא, והרויח הכהונה שלהם, וצורת שניהם שרתה בו (בפנחס. ושואל) אתה אומר שהאבדה של ראשי הלוים נמצאת בו, מי הם, הם נדב ואביהוא, הם הפרידו את הברית ממקומה, (שהוא המלכות מחמת שהקריבו אש זרה), והוא בא וחיבר אותם. משום זה ניתנו לו הירושה והרוח של שניהם.
ואם תאמר למה נזכר כאן פנחס, (הלא לא בא הכתוב אלא להביא מוצאם של משה ואהרן בלבד), אלא ראה הקב"ה את אהרן בשעה שאמר ואזכור את בריתי, ששני בני של אהרן עתידים לפגום לברית הזה, ועתה ששולח אותו למצרים (להוציא את ישראל), רצה להעביר את אהרן שלא יתן לו ללכת בשליחות הזה, כיון שראה הקב"ה את פנחס שעומד ומקיים את ברית הזה במקומו, ותקן הפגם שלהם, (של נדב ואביהוא), מיד הוא אהרן ומשה, אמר הקב"ה עתה הוא אהרן, הוא אהרן שמתחילה. (וארא פה)
מנא לן זה, (שלא מתו מיתת הנפש), שכתוב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פנחס, אלה ראשי אבות וגו', והרי פנחס בלבדו היה, וכתיב ראשי אבות הלוים, (משום שנדב ואביהוא נתגלגלו בפנחס, אומר עליו הכתוב לשון רבים), לפי זה מיתת גופם מתו ומיתת נפשם לא מתו...
ומשום זה כתוב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, וכתוב ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן היה כהן בימים ההם, שהיה צריך לומר פנחס בן אלעזר הכהן, (ולמה מזכיר בן אהרן הכהן), אלא בכל מקום שמזכיר פנחס (כתוב בו) בן אהרן הכהן, ואצל אלעזר לא כתוב אלא אלעזר הכהן...
ולמדנו בסוד המשנה, (שבשם פנחס יש שני שמות שהם זוג) פן חס, והרי נאמר י' קטנה בין האותיות דפנחס, כי י' זו כוללת שנים יחד, וזה הוא סוד הדבר, וכבר למדנו (פירוש פן חס, הם כנגד נדב ואביהוא, והי' מתקנת אותם ומחבר אותם כאחד). (אחרי כא)
א"ר אלעזר, בלעם הרשע מי הרגו, ואיך נהרג. א"ר יצחק פנחס ואנשיו הרגוהו, שכתוב, הרגו על חלליהם. ולמדנו בעיר של מדין היה בלעם עושה בחכמת כשפיו שפרחו באויר הוא ומלכי מדין. ואם לא הציץ הקדוש ותפלת פנחס שהפיל אותם לארץ על חלליהם, (לא יכלו להם)... (בלק קסא)
כיון שראה בלעם את פנחס פרח באויר וב' בניו עמו יונוס ויומברוס, ואם תאמר הרי מתו במעשה העגל, כי הם עשו את העגל, אלא כך היה ודאי, וזה שאמר ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, וכי לא ידוע חשבון קטן הזה, והרי כמה חשבונות אחרים רמים ועליונים וגדולים ידע הכתוב למנות, וכאן כתב כשלושת אלפי איש, אלא הם בניו של בלעם יונוס ויומברוס, שהם שקולים כשלשת אלפי איש.
אלא רשע ההוא ידע כל הכשפים שבעולם, ולקח אף כשפיו של בניו שהיו רגילים בהם, ובהם פרח ונסתלק. פנחס ראהו, שהיה אדם אחד פרח באויר והוא מסתלק מן ראית העין באויר, הרים קולו לבני צבאותיו ואמר, יש מי היודע לפרוח אחריו של אותו רשע, כי בלעם הוא, ראו אותו שהיה פורח.
צליה בנו של שבט דן, קם ולקח השליטה השולטת על כשפים ופרח אחריו, כיון שראה אותו רשע ההוא עשה דרך אחר באויר, ובקע ה' אוירים בדרך ההוא ועלה ונעלם מהעין, אז נסתכן צליה בשעה ההיא והיה בצער שלא ידע מה שיעשה.
פנחס הרים קולו אליו ואמר, הצל של התנינים הרובצים על כל הנחשים הפוך בשערותיך, מיד ידע צליה וגילה אורח ההוא ונכנס אליו, מיד נגלה בלעם וירדו שניהם לפני פנחס. (בלק קעד, ועיין שם עוד)
כיון שירד אותו רשע לפני פנחס, אמר לו, רשע, כמה גלגלולים רעים עשית על עם הקדוש, אמר לצליה קום הרוג אותו, ולא בשם, כי זה אינו ראוי שתזכיר עליו את הקדושה העליונה, כדי שלא תצא נשמתו ותהיה נכללת בדברים של מדרגות הקדושות, שאז יתקיים בו מה שאמר תמות נפשי מות ישרים.
בשעה ההיא עשה בו כמה מיני מיתות ולא מת, עד שלקח חרב שהיה חקוק עליה נחש מצד זה ונחש מצד זה. אמר לו פינחס, בשלו תהרגו ובשלו ימות. אז הרגו ויכול לו... (שם קפ)
תא חזי, מי שמקנא לשם הקדוש של הקב"ה, אפילו שאינו צריך לזכות לגדולה ואינו ראוי לה, הוא מרויח אותה ולוקח אותה. פנחס לא היה ראוי (לכהונה) בעת ההיא, אלא משום שקנא לשם של אדונו הרויח הכל, ועלה לכל, ונתתקן בו הכל, וזכה להשתמש בכהונה עליונה, מאותה שעה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שכתוב ב' פעמים בן, משום שהשלים לב' מדרגות, (דהיינו שתקן את עצמו וגם תקן נשמתם של נדב ואביהוא שנתגלגלו בו, שהם בני אהרן, ועל כן כתוב בן אלעזר בן אהרן), שהוא משום שקנא לשם של אדונו שנתתקן מה שנתעקם. (פנחס יא)
פנחס זכה בעולם הזה וזכה בעולם הבא, וזכה ליותר קיום מכל אלו שיצאו ממצרים, וזכה לכהן עליון הוא וכל בניו אחריו, ואם תאמר, שלא זכה לכהונה עד שעשה מעשה זה, לא כי יש אומרים שזכה לכהונה מקודם לכן בלי זה, ואם כן במה נעמיד הכתוב תחת אשר קנא לאלקיו, שמשמע, שבשביל מעשה זה הרויח הכהונה, מה שלא היה לו מקודם לכן.
תא חזי, כל כהן שהרג נפש הוא פסול לכהונה לעולם, כי הוא פסל ודאי את המדרגה שלו אליו, (כי הכהונה היא מדרגת חסד, והריגת נפש היא הפוכו), ופנחס (כיון שהרג את זמרי וכזבי) נפסל מן הדין להיות עוד כהן, ומשום שקנא להקב"ה היה צריך לתת לו מחדש כהונת עולם לו ולזרעו אחריו לדורי דורות. א"ר יצחק תא חזי, רשום הוא פנחס למעלה ורשום הוא למטה, (למעלה היינו מטרם שבא לעולם, למטה שהרי נמנה עם אלו שיצאו ממצרים.
ר' אלעזר ור' יוסי ור' חייא היו הולכים במדבר, אר"י זה שכתוב בפנחס, הנני נותן לו את בריתי שלום, היינו שלום ממלאך המות, שאינו שולט עליו לעולם, ולא נדון בדיניו, ואם תאמר שלא מת, (הוא מת), אבל ודאי לא מת כשאר בני העולם, והאריך ימים על כל בני דורו, משום שנאחז בברית עליון הזה. וכשנפטר מן העולם, בתשוקה עליונה ובדביקות נאה נסתלק משאר בני העולם. (שם כ, ועיין שם עוד)
תא חזי, סוד הברית הקדוש, הוא אות י' המתעטרת ברושם העליון, (דהיינו עטרת יסוד דז"א), וזו, (העטרה), היא נרשמת בברית תמיד לעולם, ומשום שקנא פנחס על ברית, נרשמה אות י' זו כאן בשמו, כי פנחס הוא י' קטנה, שה"ס המלכות, וה"ס עטרת יסוד, כלומר, כי פינחס שבכאן נכתב עם י'), שהיא י' שהיא ברית ודאי, שיוצא מתוך י' העליונה הקדושה, (כי המלכות יוצאת מן י' דהויה, בסוד אבא יסד ברתא), ועל כן הוא פנחס עומד בקיום שלם לפני מלך הקדוש, לא שיאבד מן העולם וכך הוא נקי מעון ההוא דפעור, כי לא נאבד מקדוש העולם תמיד. ואיפה ישרים נכחדו, אלו הם נדב ואביהוא שלא כלו מן עולם ההוא בשבילו, (כי נתגלגלו בפנחס, והוא תקן אותם).
אמר ליה רעיא מהימנא יפה אמרת, אבל משום שאליהו הוא פנחס, שקינא על הברית, צריכים לחדש בו דברים גדולים, כי פרשה זו כתוב בתורה על שמו (של אליהו שהוא פנחס), שעליו נאמר קנא קנאתי, שהם ב' קנאות, א' בש-די של מעלה שהוא יסוד דז"א, והשניה בש-די של מטה, (שהוא מטטרון הנקרא שדי), ומשום זה עשה ב' שבועות בשניהם וכתוב ב' פעמים לא לא... (שם לה ד, ועיין שם עוד)
רבי שמעון היה יושב ועסק בפרשה זו, בא לפניו ר' אלעזר בנו, אמר לו, נדב ואביהוא מה להם (שיתגלגלו) בפנחס, אם לא היה פנחס בעולם כשמתו ואחר כך בא לעולם והשלים מקומם היה יפה, אבל פנחס בעולם היה (בעת שמתו נדב ואביהוא), ונשמתו כבר היתה בו בקיומה, (איך נתגלגלו בו).
אמר לו, בני סוד עליון כאן, וכך הוא, בשעה (שנדב ואביהוא) נסתלקו מן העולם לא היו מתכסים תחת כנפי סלע הקדוש, (שהוא המלכות), מה הטעם, משום שכתוב, ובנים לא היו להם, שמיעטו דמותו של המלך, (שלא קיימו מצות פריה ורביה להעמיד בנים בצלם אלקים), שמשום זה לא היו ראויים לשמש בכהונה גדולה.
בשעה שקנא פנחס על ברית הקדוש ונכנס בתוך ההמונים והעלה את הנואפים על הרומח לעיני כל ישראל, כשראה את שבט שמעון שבאו אליו בכמה המונים, פרחה נשמתו של פנחס, (מחמת פחד, ואז) שתי נשמות שהיו ערומות בלי תקונם, שהם נשמות נדב ואביהוא), קרבו לנשמתו של פנחס ונכללו עמה יחד, ואחר כך חזרה עליו נשמתו כלולה, רוח הנכלל מב' רוחות, והחזיקו בו, אז הרויח מקומם (של נדב ואביהוא) להיות כהן, מה שלא היה ראוי מקודם לכן... (שם עא)
חזר אותו הצל כבתחילה והלך בתוך הבית כמו דמות אדם. נפל ר' אבא על פניו. א"ר יוסי נזכרתי שבמקום הזה ראיתי את ר' פנחס בן יאיר, יום אחד היה עומד במקום הזה, והיה אומר כך, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, (שפינחס כתוב) עם י' קטנה, למה.
משום שב' אלפין ביתין רשומים, אלף בית של אותיות גדולות ואלף בית של אותיות קטנות. אותיות גדולות הן העולם הבא, (שהן בחינת בינה שנקראת עולם הבא), ואותיות קטנות הן בעולם הזה, (שהן בחינת מלכות הנקראת עולם הזה), ועל כן י' קטנה היא אות ברית קדש, (דהיינו מלכות), כיון שקנא פנחס על הברית הזה נתוספה בו י' קטנה, שהוא סוד הברית הזה, (דהיינו מלכות).
באותה שעה אמר הקב"ה מה אעשה עם משה, כי ברית זה הוא ממשה, והכלה (שהיא המלכות) שלו היא, לא יפה היא לתת אותה לאחר, בלי דעתו ורצונו של משה, התחיל הקב"ה ואמר אל משה, משה, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אמר לו משה, רבונו של עולם מה הוא, אמר לו אתה הוא שמסרת נפשך על ישראל כמה פעמים שלא יכלו מן העולם, והוא השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו'. אמר משה מה אתה רוצה ממני, הרי הכל שלך, (ואם אתה רוצה להשרות עליו המלכות מי יאמר לך מה תעשה).
אמר לו (הקב"ה למשה), הרי הכל שלך הוא, אמור לו (לפנחס, ששכינתי) תשרה בתוכו. אמר משה, הנה בלב שלם תהיה (המלכות) אצלו. אמר לו (הקב"ה), אמור אתה בפיך ותרים קולך שאתה מוסר לו ברצון בלב שלם. זה שכתוב לכן אמור, אתה תאמר ברצון... (שם קכח, ועיין שם עוד)
...אלא כך אמר ר' אלעזר, כיון שהקב"ה העלה את פנחס לכהן גדול, לא רצה להזכיר את פנחס בהריגת אדם, כי אינו יפה לכהן גדול, מטרם שהעלהו לכהן גדול הזכירו ואמר, וירא פנחס ויקח רומח וגו', וידקור את שניהם וגו', כיון שהעלהו לכהן גדול לא נזכר שמו בהריגה, כי אינו ראוי לו, וחס עליו כבוד הקב"ה, שכהן גדול אינו ראוי להיות נזכר בהריגה. (שם קנז)
...ועוד תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, כל זה נתתקן בתקון הברית, כיון שנתתקן הברית נתתקן הכל, ופנחס, משום שקנא על ברית הזה, זכה לכל, ולא עוד אלא שמגין על כל ישראל, ובו מתקיים והתענג על ה', שהוא עולה ומתקשר למעלה באור הראשון שברא הקב"ה וגנזו, באור ההוא שאברהם נהנה ממנו ואהרן הכהן נקשר בו.
אחר שעלה (פנחס) להיות כהן גדול, לא נזכרת בו הריגת זמרי, ואינה נאה, כדי שלא יתאחז כלל בענפיו של סטרא אחרא, ואינו ראוי להזכיר זאת עליו, כי כל מי שהורג, יש בו ענפי של סטרא אחרא, ופנחס כבר נתאחד בימין, (שהוא הכהונה), ואין לו חלק בסטרא אחרא כלל, ועל כן לא נזכר כאן שמו, כי מה שנראה שבח, הוא בזיון לו, ועל כן כתוב המוכה אשר הוכה סתם. (שם רלב)
פנחס זה יצחק, שפנחס עמד ודן דין (של זמרי וכזבי), ונתלבש בגבורה החזקה שהיא שמאל הנקרא יצחק, ומשום מעשה הזה זכה פנחס לימין, דהיינו שזכה לכהונה שהיא חסד, כאן נכלל שמאל בימין, השיב את חמתי, מהו השיב את חמתי, אלו הם ג' ממונים שבגיהנם הנקראים משחית אף וחימה, כי פנחס ראה אותה החימה מתפשטת ונמשכת מצד יצחק, מה עשה, התלבש הוא במדרגת יצחק, (שהוא השורש של חימה), ואז אחז באותה חימה, כמי שאוחז בחבירו ומשיבו לאחור...
ואז דן דין ועשה דין, דן דין, שכל בועל ארמית קנאים פוגעים בו, (ומותר לפגע בזמרי), ועשה דין, שכתוב וידקור את שניהם, ועל כן כתוב כאן השיב את חמתי, וכתוב שם השיב אחור ימינו, מה שם הוא לאחור אף (השיב את חמתי הנאמר) כאן הוא לאחור, ועל כן (הי' שנתוספה) כאן בפינחס היא הי' שביצחק, (שרומזת ליסוד), והכל הוא מעל בני ישראל, כי כשראה אותה חימה ראה אותה שהיתה יורדת על ראשיהם של ישראל, (ועל כן כתוב השיב את חמתי מעל בני ישראל). (שם תסב, ועיין שם עוד)
מה ראה, (שכתוב וירא פנחס וגו' ויקח רומח), ראה מ' שאות הזו היתה עפה ברקיע, ואות זו היא סימן של מלאך המות, אשר המ' רוצה להבנות עם אות ו' ואות ת' (תהיה הצירוף) מות. מה עשה פנחס שהיה מתלבש ביצחק, אז לקח אותה אות מ' וחטף אותה (ממלאך המות) וחברה עמו, כיון שראה מלאך המות שפנחס חטף אותה המ' עמו מיד חזר לאחור... (שם תסד, ועיין שם עוד)
ואיך השיב פנחס חמתו של הקב"ה, והרי כתוב, ויהיו המתים במגפה וגו', אם לא היה מת אחד מהם, הייתי אומר השיב את חמתי, אבל כיון שכל אלו מתו, מהו הטעם לומר השיב את חמתי, ולא כליתי את בני ישראל, אלא ודאי בירורו של הדבר הוא, אוי לו לאדם שפוגם זרעו, אוי לו למי שאינו שומר זרעו כראוי, (שכל אלו מתו במגפה), אבל חס ושלום שאפילו אחד מישראל מת, אלא שבט שמעון כשבאו הערב רב, נתערבו בנשים של שבט שמעון אחר שנתגיירו והולידו בנים, מהם מתו בעגל, ומהם מתו במגפה, והאחרים שנשארו מתו כאן... (שם תסט)
דבר אחר, פנחס וגו', קום מאור הקדוש ופתח דברים לפני השכינה. קם המאור הקדוש (שהוא ר"ש) ואמר בחבור הראשון נאמר כך, תא חזי, פנחס קם לפני דין החזק של יצחק, ועמד לפני פרצה, (דהיינו שפרצה מגפה), שכתוב ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה, (שעשה זה) כדי להגן על ישראל. ומשם זה שוים זה וזה בחשבון, כי פינחס הוא בחשבון יצחק, וכאן צריכים לחדש דברים.
פתח ואמר, אליהו, אהובו של מלך העליון, (דהיינו פנחס, כי אליהו זה פנחס), ראה מ"ם מן מות מעופפת באויר, חטפה וחבר אותה עם ר"ח שהוא יצחק, והוא בחשבון פינחס, ונשלם עם המ' הצירוף רמ"ח, אחר כך ראה הו' מן מות מעופפת ברקיע, וחטף אותה ושם אותה ברמח, ונשלם הצירוף רומ"ח, זה שאמר ויקח רומח בידו.
והוא במה יכול לחטוף אלו ב' אותיות מ"ו, היינו בב' רוחות שנשתמרו לו למעלה, שנשתתפו בפנחס, שהם פני חס, בב' פנים אלו חס על ישראל שלא נאבדו בכח של שניהם, (זמרי וכזבי).
ולמה נשתתף פנחס ביצחק, הוא משום שיצחק מסר עצמו למיתה, ומשום זה נתחבר עם יצחק שיהיה לו עזר, כי מצד ב' עופרי האילות נשתתפו בו אברהם ויעקב... (שם תעט, ועיין שם עוד)
...הרי פנחס שעשית חסד עמו, שנאמר עליך, הנני נותן לו את בריתי שלום, הרי הוא יעשה חסד עמך, ובו תתעלה בפרשה שלו, (דהיינו בהפרשה הנני נותן לו את בריתי שלום, כי פנחס הוא אליהו מלאך הברית, שהוא יעזור למשה להתחבר עם ב' משיחין להוציא את ישראל מן הגלות)... (כי תצא פב)
נענה פינחס באותה שעה ואמר אין אדם כאן שיהרג ויהרג, היכן הם אריות גור אריה יהודה, דן גור אריה, התחיל צוח, כיון שראה שהיו הכל שותקים עמד מתוך סנהדרי שלו ושמט את הרומח והניחו בפונדתו והיה מיסתמך במקלו והולך, אמרו לו פינחס להיכן אתה הולך, אמר להם אין לוי גדול משמעון בכל מקום, אמרו לו הניחו לו ויכנס התירו פרושים את הדבר. כיון שנכנס עשה לו המקום נסים ששה, נס ראשון שדרכן לפרוש זה מזה ודבקן המלאך זה בזה, נס שני שסתם פיהם המלאך ולא היו יכולים לדבר. נס שלישי שכיון הרומח לתוך זכרות שלו ולתוך נקבות שלה, והיו הכל רואים את זכרות שלו בקיבה שלה, בשביל התיקרנים, שלא יהו אומרים לא היתה שם טומאה, אף הוא נכנס לעשות צרכיו. נס רביעי שלא נשמטו מן הרומח אלא עמדו במקומם. נס חמישי שהגביה המלאך פתח שקוף כדי שיראו על כתיפו, נס שישי שהיה המלאך מחבל לפניו ויוצא, כיון שיצא וראה פינחס את המלאך שהיה מחבל יותר מדי, השליכן לארץ ועמד ופילל, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה. ועוד ששה נסים אחרים נעשו לו, נס שביעי שנארך חנית של רומח עד שנכנס בשני גולמים ויצא למעלה. נס שמיני שנתחזק זרועו של פינחס. תשיעי שלא נשבר הרומח, עשירי שלא ירד מדמם על פינחס שלא יטמא. אחר עשר שדרך העליון להמית התחתון על הרומח, ונעשה נס ונהפך זמרי על כזבי בשעת מעשה וחייבום מיתה.
באו שבטו של שמעון אצל שבטו של לוי, וכי בן בתו של פוטי היה מבקש לעקור שבט אחד מישראל, וכי אין אנו יודעים בן מי הוא, כיון שראה המקום שהכל מזלזלים בו התחיל מייחסו בשבח, שנאמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, כהן בן כהן, קנאי בן קנאי, משיב חימה בן משיב חימה.
לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון שמונה עשר כהנים גדולים, ובשביל שהיו מוכרים אותו (הכהונה גדולה) בדמים התחילו שנותיהם מתקצרות.
והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, אלו עשרים וארבע מתנות כהונה שניתנו לכהנים, תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל, תחת אשר הערה למות נפשו, לכפר על בני ישראל לא נאמר כאן אלא ויכפר על בני ישראל, שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים. (בלק קלא)
כי יראה כי אזלת יד, כשהוא רואה שאין בהם אדם שמבקש עליהם כפינחס, שנאמר ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. (האזינו שכו)
ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פנחס ויפלל. (ברכות ו ב)
הרואה פינחס בחלום פלא נעשה לו. (שם נו ב)
ועוד צווחה העזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה. (פסחים נז א)
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאין פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושים, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. (סוטה כב ב)
וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס, אותם אלו סנהדרין, פינחס זה משוח מלחמה... תנא לא לחנם הלך פינחס למלחמה, אלא לפרוע דין אבי אמו, שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו'. למימרא דפינחס מיוסף אתי, והא כתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה, מאי לאו דאתי מיתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים, לא מיוסף שפיטפט ביצרו. והלא שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים יהרוג נשיא מישראל, אלא אי אבוה דאימיה מיוסף אימיה דאימיה מיתרו, ואי אימיה דאימיה מיוסף אבוה דאימיה מיתרו, דיקא נמי דכתיב מבנות פוטיאל תרתי משמע. (סוטה מג א)
והכתיב ואלעזר בן אהרן מת, דאסקיה פנחס (הוא כתב זאת). (בבא בתרא טו א)
...ואומר ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו, וכי מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר, אלא מלמד שנשא פנחס אשה ומתה וירשה. (בבא בתרא קיא ב)
...אטו פנחס לא עביד הכי, דכתיב ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה, ואמר ר' אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל, מלמד שעשה פלילות עם קונו, בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו, רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל, דכתיב ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף. (סנהדרין מד א)
איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הבא לימלך אין מורין לו, ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא... וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה, אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו אחי אבי אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל את כותית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (הקורא האגרת יהיה שליח להובילה). ושמואל אמר ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ר' יצחק אמר ר"א ראה שבא מלאך והשחית בעם. ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו, מיכן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש, שלף שננה והניחה באונקלו, והיה נשען והלך על מקלו... (המשך כמו בספרי)
...והיינו דכתיב ויעמד פנחס ויפלל, אמר רבי אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל, מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו, בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה. התחילו שבטים מבזים אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל, בא הכתוב ויחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר לו הקב"ה למשה הקדים לו שלום, שנאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם. (סנהדרין פב א)
...דאמר ר' אלעזר א"ר חנינא לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, רב אשי אמר עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל וגו', ואידך נמי והכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו, כי כתיב ההוא בברכה הוא דכתיב, ואידך נמי הא כתיב וישמע פינחס הכהן, ההוא ליחס זרעו אחריו. (זבחים קא ב)
דורשי חמורות היו אומרים, הזרוע כנגד היד, וכן הוא אומר ויקח רומח בידו, ולחיים כנגד תפלה, וכן הוא אומר ויעמוד פנחס ויפלל, קבה כמשמעה, וכן הוא אומר ואת האשה אל קבתה. (חולין קלד ב)
ומניין שהוא (משוח מלחמה) מתמנה להיות כהן גדול, שנאמר ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו, ר' יוסי כד הוה בעי מקנטרה לר' לעזר בי ר' יוסי (שילמד כבימי נערותו) הוה א"ל לפנים עמו, לפנים עמו, בימי זימרי מיחה בימי פילגש בגבעה לא מיחה. (יומא ה א)
ודכוותה ואלעזר בן אהרן מת, וכי מניין היו לו לפינחס בהר אפרים, אלא שנשא אשה מבנות אפרים וירשה, אם אומר את שאין ירושת אשה דבר תורה נימר ויהי לאלעזר, אלא ויהי לפנחס. (בבא בתרא כד ב)
כתיב וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, מה ראה, ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן, תני שלא ברצון חכמים, ופינחס שלא ברצון חכמים, א"ר יודה בן פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו'. (סנהדרין מח ב)
...והיה שם פינחס, אמר אין כאן אדם שיהרגנו ויהרג על ידיו, איכן הם האריות גור אריה יהודה, דן גור אריה, בנימין זאב יטרף, כיון שראה פינחס שאין אדם מישראל עושה כלום מיד עמד פינחס מתוך סנהדרין שלו ולקח את הרומח בידו ונתן את הברזל תחת פסיקייא שלו, התחיל מסתמך על עץ שלה עד שהגיע לפתחו, כיון שהגיע לפיתחו אמר לו מאיין ולאיין פינחס, אמר להן אין אתם מודין לי ששבטו של לוי אצל שבטו של שמעון בכל מקום, אמרו הניחו לו שמא התירו פרושים את הדבר. כיון שנכנס עשה לו הקב"ה ששה נסים, הנס הראשון דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך זה לזה. הנס השני כיון את הרומח כנגד הקיבה שלה כדי שתהא זכרותו נראית מתוך קיבה שלה, מפני הנוקרינין, שלא יהו אומרין אף הוא בין כתיפיו נכנס עמהן ועשה את צרכיו... הנס הששי כיון שיצא וראה את הנגף שהוא מחבל בעם מה עשה, השליכן לארץ ועמד ונתפלל... (שם נב א)
ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו, אלא פנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו, ויפתח אמר אני ראש קציני ישראל ואני הולך אצל פנחס, בין דין לדין אבדה הנערה ההיא... ושניהם נענשו בדמיה... פנחס נטלה ממנו רוח הקדש, הדא הוא דכתיב (דה"א ט') ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם, הוא נגיד עליהם אין כתיב כאן אלא היה נגיד לפנים ה' עמו. (בראשית ס ג)
ותקרא את שמו שמעון, זה עתיד להעמיד שונא, ומי מרפא מכתו, גם את זה, פנחס שהוא עתיד לעמוד מלוי. (שם עא ה)
דבר אחר נבחר שמו של פינחס מן עשרו של זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, העז איש רשע בפניו זה זמרי, וישר הוא יבין דרכו זה פינחס, ומה העיז זמרי, אלא כיון שבאה כזבי בקש ליטלה... א"ר יוסי דרש פינחס בעצמו ומה אם הסוס שהוא נותן נפשו ליום מלחמה אפילו הוא מת נותן נפשו על בעליו, אני על קדושת שמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה. וירא פינחס בן אלעזר התחיל אומר בינו לבין עצמו ומה אעשה איני יכול, ב' יכולין לאחד שמא אחד יכול לב', עד שהוא נוטל עצה בינו לבין עצמו הנגף נוגף, והקב"ה אומר (משלי כ"ד) התרפית ביום צרה הצל לקוחים למות, כי תאמר הן לא ידענו זה, אני מעיד עליך, שנאמר (שם) הלא תוכן לבות הוא יבין. נכנס פינחס ומצא אותם שקבעם הקב"ה זה עם זה והיו כרוכין זה בזה ולא היו יכולין להפריד שניהם וגו'. כיון שיצא נכנסו שבטו של זמרי מה עשה הקב"ה נגף את כולן, כיון שראה פינחס את הנגף עמד והיה מתפלל, שנאמר (תהלים ק"ו) ויעמוד פינחס ויפלל, מיד קרא הקב"ה למשה וא"ל בא ואודיעך מי העמיד זרעו של אברהם, שנאמר פינחס בן אלעזר, לכך נאמר (משלי כ"ב) נבחר שם מעושר רב. (שמות לג ה)
דבר אחר נקראו הנביאים מלאכים, הדא הוא דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים... ודכוותיה ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (שופטים ב'), וכי מלאך היה והלא פינחס היה ולמה קורא אותו מלאך, אלא א"ר סימון פינחס בשעה שהיתה רוח הקדש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים. (ויקרא א א)
...מי היו, שנו רבותינו אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן... לפיכך אמר לה פנחס (לרחב) אני כהן ואיני צריך להטמין, אלא הטמיני לכלב חבירי ואני עומד לפניהן ואינן רואין אותי, וכן עשתה, שנאמר (יהושע ב') ותקח האשה את שני האנשים ותצפנם אין כתיב כאן אלא ותצפנו... ללמדך כמה נתנו ב' צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם. (במדבר טז א)
וירא פינחס בן אלעזר, וכלם לא ראו, והכתיב (במדבר כ"ה) לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, אלא ראה מעשה ונזכר הלכה, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. ויקם מתוך העדה, מהיכן עמד, אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חייב מיתה אם לאו, עמד מתוך העדה ונתנדב ולקח רומח בידו... כיון שהגיע אצלם אמרו לו למה באת, אמר להם אף אני באתי לעשות צרכי, הניחוהו ונכנס, שאלמלא כן לא הניחוהו ליכנס... (שם כ כו)
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, גדול השלום שנתן לפנחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום... (שם כא א)
לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, שעדיין הוא קיים, וכן הוא אומר (מלאכי ב') בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא. (שם שם ד)
למה שלח פנחס, אמר, מי שהתחיל במצוה הוא גומר, הוא השיב את חמתי והכה את המדינית, הוא יגמור מצותו. (שם כב ד)
דבר אחר חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לפנחס בשכרו, שנאמר (במדבר כ"ה) הנני נותן לו את בריתי שלום. (דברים ה יד)
פנחס מה הפסיד (שלא הלך אל יפתח), נסתלקה ממנו רוח הקדש מאתים שנה... (קהלת י יז)
דבר אחר חטאו בשטים, ולקו בשטים, ומתרפאין בשטים. חטאו בשטים שנאמר וישב ישראל בשטים... אתה מוצא שלא זזו משם עד שעמד פנחס והשיב את החימה, שנאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. (תרומה ט)
מה עשתה רחב, נטלה אותם להטמינם, אמר לה פנחס אני כהן והכהנים נמשלו למלאכים, שנאמר (מלאכי ב') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא, והמלאך רוצה נראה רוצה אינו נראה... (שלח א)
ושם איש ישראל וגו', כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנות הרשעים לפרסמן בעולם, פרסם פנחס לשבח ופרסם זמרי לגנאי. (פנחס ב)
...נגלה עליו הקב"ה ואמר לו מה לך פה אליהו, אמר לו קנא קנאתי, אמר לו הקב"ה לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות, שנאמר פנחס בן אלעזר וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך, מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית. (פרק כט)
...וראה פנחס לזמרי שבא בפרהסיא אל המדינית וקנא קנאה גדולה וחטף מידו של משה את הרומח ורץ אחריו ודקרו, לפיכך נתן לו הקב"ה מתנות כהונה, שנאמר ונתן לכהן הזרוע וגו', קם כדיין גדול שופט לישראל, שנאמר (תהלים ק"ו) ויעמד פנחס ויפלל, כשם שאתה אומר ונתן בפלילים (שמות כ"א), והיה מכה לבחורי ישראל ומשכו אותן בכל זויות מחנה ישראל כדי שיראו העם וייראו וראה הקב"ה מה שעשה פנחס ועצר את המגפה מעל ישראל. רבי אליעזר אומר חשב הקב"ה שמו של פנחס כשמו של אליהו ז"ל מתושבי גלעד שעשה שישראל יעשו תשובה בארץ גלעד, שנאמר (מלאכי ב') בריתי היתה אתו החיים והשלום, ונתן לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, ונתן לו ולבניו שכר טוב למען כהונה, שנאמר (במדבר כ"ה) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ר' אליעזר המודעי אומר, עמד פנחס והחרים על ישראל בסוד שם המפורש ובכתב שנכתב על הלוחות ובחרם בית דין העליון, שלא ישתה אדם מיינם של עכו"ם... (פרק מז)
דבר אחר וירא ויקם, מה ראה, ראה את ההלכה החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו, אמר ראובן חשוד בדבר, שנאמר וילך ראובן וישכב את בלהה (בראשית ל"ה), אינו יכול אחד משבטו לעמוד בזה הענין, ושמעון גדול שבטו עשה העבירה הזאת, אין הדבר תלוי אלא בי, הלא יזכור כי אביו ואבי הרגו אנשי שכם כולם על גילוי עריות, ולא חטא כי אם חמור בן שכם, ולא היה לזמרי שילמוד ממעשה אביו. ועוד כי שבטי קנאי הוא במעשה העגל... ועתה ראוי לי לקנאות לשמו הגדול והנורא. ועמד מתוך העדה ולקח רומח בידו, בידו היה רומח ולאותם היה חרם, כי כן רמח חרם בכל מניני איבריהם שהוא מנין רמח... (בלק בסוף)
ולמה נתעלמה הלכה ממנו (ממשה), כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו... (במדבר פרק כה, תשעא)
אמר רבי שמעון בן לקיש, פינחס הוא אליהו, א"ל הקב"ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וגו' והשיב לב אבות על בנים. רבי אליעזר אומר הסב הקב"ה שמו של פינחס בשמו של אליהו ז"ל מתושבי גלעד, מלמד שעשה תשובת ישראל בהר הגלעד, שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, בריתי היתה אתו החיים והשלום, ונתן לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, ונתן לו שכר טוב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.
אמר רבי שמואל בר נחמן ארבעה הן שבאו ממשפחה בזויה, ואלו הן פינחס ואוריה יחזקאל וירמיה, פינחס אתה מוצא בשעה שבא פינחס ליחס את ישראל אמרו לו אתה בא ליחסנו, אלעזר אביך לא היה נשוי לבתו של פוטיאל, שנאמר ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל... וכיון שראה הקב"ה שהיו מזלזלין בו התחיל מיחסו, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כהן בן כהן, קנאי בן קנאי... (שם)
שבעה אבות כורתי ברית, אלו הן אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן פינחס ודוד... בפינחס כתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית... (שם תשעב)
אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, כשהלך פינחס למדין הוא וכל חיילותיו שהלכו עמו, כיון שראה בלעם הרשע את פינחס עשה את שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה, מפני שהוא משתמש בשם המפורש, אף פינחס כיון שראהו פורח ועולה אף הוא עושה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה אחריו, עד שמצאו עומד ומשתטח לפני כסא הכבוד, מיד נתן עליו פינחס ציץ של הקב"ה ותפשו והורידו והביאו לפני משה ודנוהו בסנדרין והרגוהו. (שם פרק לא תשפה)
אליהו הנביא נתעברו בו נשמת נדב ואביהוא בחייו בסוד העיבור, וכשלא רצה לילך ליפתח ונהרגה בתו, על ידי כן נענש ופרחו מהם נשמת נדב ואביהוא, כי הנשמות הבאים בחיי האדם בסוד העיבור יכולים לברוח, מה שאינו כן נשמה הבאה על ידי גלגול, דהיינו ביצירתו, אינה פורחת ממנו עד יום מותו. (שמיני)
פנחס בן אלעזר וגו', נתעורר לבי להקשות קושיא א' על פנחס עם זמרי, איך נתקנא יותר פנחס מכל אנשי חיל בישראל, וכי לא היה בישראל גבורים ואנשי חיל יותר ממנו, ומה שעשה עשה פתאום, ואיך לא נתייעץ עם משה או עם אביו שהיה אלעזר הכהן, אלא נתמלא חימה ועשה מה שעשה, ואנו רואים בפועל שהסכים הקב"ה עמו כמו שעשה והיה בעזרו, שכן ארז"ל י"ב ניסים נעשו ברומח ובגופו, ונותן לו שכרו מהפועל אשר עשה. אלא צריך לומר בודאי יש בו סודות נסתרים, וזה ראה הקב"ה שסטרא אחרא לעולם רודף אחר סטרא דטהרה כקוף בתר בני נשא, ולא היה די שפיתה לאלעזר הכהן שלקח לאשה בת פוטיאל ומבת פוטיאל יצא פנחס. כשראה סמא"ל בת פוטיאל ילדה זכר שמח סמא"ל שמחה גדולה, ואמר בלבו כשימות אהרן הרי שיש לי חלק בקדושה. מה עשה הקב"ה ידע כוונתו של סמא"ל, גזר שהכהנים מבני אהרן שנולדו קודם שנמשח אהרן שלא ישמשו לכהונה, אז חרה לו איך שלא נמצא פנחס לכהונה שהיה מבת פוטיאל, ונתבטלה עצתו. מה עשה סמא"ל בחרון אפו, הלך ופיתה לנדב ואביהו שיתראו ושלא יקחו נשים מבנות ישראל, באומרו אליהם כי מי ומי מישראל היה ראוי להתחתן עמהם, שלא היה כמותם בישראל, ובעטיו של נחש נתפתו ועשו מה שעשו עד שנענשו ומתו בעטיו של נחש, והקב"ה רצה לנקום מסמא"ל על ידי פנחס שהיה בן בתו של בת פוטיאל, הוא היה מליץ בעדו והיה מבקש דין מבית דין העליון, למה לא נמשח פנחס לכהונה, וכל כך עמד לפני הבית דין עד שהשיבו לו שיעשו רצונו, ושיתנו לו לפנחס ברית כהונת עולם. ואז שמח סטרא אחרא שמחה גדולה, והלך ונתן עצה לבלק שילך לבלעם ושיפקירו בנותיהן לישראל, כי כבר נגזר שבנות בת אל נכר מותרות, וראיה שפנחס היה בן פוטיאל נגזר עליו להיות כהן. מה עשה הקב"ה, גזר שפנחס ינקום נקמתו נקמת אלקים שהיא השכינה, לכן פנחס היה ראוי לכך ולא אחר ונתגלגלו ניצוצים מאליהו ז"ל ומנדב ואביהוא בפנחס, ועשה מה שעשה אותיות פנחס במילואו תשי"ג רוצה לומר שהשיג עם רמ"ח ונעשה תתק"ס חשבונות הטהרה לעומת תתק"ס דסטרא מסאבא ישמעא"ל סמא"ל עש"ו בגימטריא תתק"ס, וישראל מנצחים אותם עם שמי שירא בגי' תתק"ס, פירוש עם האותיות והתיבות. (פנחס)
בקש משה מהקב"ה כשראה לפנחס שזכה להכניע אף וחימה בשיטים, ובזה זכה שבאו לו ב' נשמות של נדב ואביהוא וכו', ומאותן ב' נשמות זכה להיות מלאך, כמו שכתוב ויעל מלאך ה', וזהו נשמת פנחס שעלה ממדריגה למדריגה, רוצה לומר מצד הגלגל אל הבכיי"ם, הוא עולם אופנים שאומרים ב'רוך כ'בוד י' מ'מקומו, ופנחס אתכלל בתלתא אבהן כשניתנה לו אות י' הוא בגימטריא ר"ח, בגימטריא יצחק, וכשחטף אות מ' ממות אתכליל באברהם שהוא בגימטריא רמ"ח כמנין אברהם, וכשחטף גם כן אות ו' מן מות נעשה רומ"ח, שהוא בהיפוך אתוון רח"ם אתכליל ביעקב. ומשה בקש שהוא יהיה כאליהו ומטטרו"ן שנכנסו חי ולא טעמו טעם מיתה, והקב"ה השיב לו רב לך, מעלתך גדולה מאליהו ומטטרון. (שם)
...אבל רזא דמלתא, דכד חבו ישראל בההוא עובדא אתפשט מסאבותא בעלמא, ולהכי הוי משה ואהרן בוכים פתח אוהל מועד, דאיהו כנסת ישראל לתקנא בההוא בכיה דהא פגימותא עבדו בעבודא ממש, ובכייה אף על גב דאית ביה קצת עובדא, דהא מתעקמי ביה אנפין ואיכא למאן דאמר עקימת שפתיו הוה מעשה, מכל מקום לאו עובדא שלמה הוא, ומשום הכי בעי לאתקנא פגימותא בעובדא ממש, ויקח רומח בידו למיעבד ביה עובדא ממש, כדהוי עבדו הנהו דפגמו ממש ביד. וקם פנחס למיעבד הכי, משום דאמר, אהרן כהן גדול, אלעזר סגן, אנא משוח מלחמה, וכיון דאבא ואבא דאבא לא אתמסר לון קרבו כלל לית אליהון לאגחא האי קרבא, אבל אנא משוח מלחמה, לי אתמסר לאגח האי מלחמת מצוה, ומזה ייחס ליה בתר אלעזר ואהרן למימר דחזא דאינון רברבנין מיני דלא אתמסר להו האי מלתא אלא ליה מטעמי דאמרן... (שם)
ותו אבטח ליה דיהא זרעו קיים ולא יכלו בכל שמדות וגלות שיהיו בעולם, והאי רמיז במאי דאמר ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, כלומר לעד לעולם יהא זרעו קיים. תו אבטח ליה דכהנים גדולים יקומון מיניה תדיר, והכי הוי דבבית ראשון הוי כהנים גדולים מזרעו, וכן לעתיד לבא ביומא משיחא כהנים גדולים יהוון מזרעיה, והאי רמזי במאי דאמר ברית כהונת עולם. (שם)
והיתה לו ולזרעו אחריו, ההוא בברכה הוא דכתיב, שברכו הקב"ה שיהיה כהן ומיד הוה יכול להיות כהן, אלא שמתחלה צריך להלבישו ולמשחו ולחנכו בחביתין כדין הדיוטות, כדאמרינן בסוף התכלת, אבל שמא לא נתרצו לו באותה שעה מפני שהרג נשיא שבט, עד ששם שלום בין השבטים, ואז נתרצו לו והלבישוהו ומשחוהו וחנכוהו. ואידך נמי הכתיב וישמע פנחס הכהן, ההוא לייחס זרעו אחריו, פירוש מימי משה נתכהן, וכששם שלום נתייחס לקראו כהן ולייחס זרעו אחריו במעלת הכהונה להיותן כהנים גדולים. (שם)
טוב ארך אפים זה פנחס בן אלעזר, שראה ואמר אין חכמה ואין עצה נגד ה', ועמד וקינא לשם והאריך אפו עד שהגיע אצל הקב"ה, שאילולי היה צועק ומחרף ואומר ראו הרשע מה עשה מיד היו עומדים עליו שבטו של שמעון, אלא האריך אפו... שהמתין לזמרי עד שתש כחו מרוב בעילות עד שנעשה כביצה המוזרת... (שם)
וישלח משה לרגל את יעזר - ית כלב וית פנחס, וכבשו כופרנהא ושיצון ית אמוראי דתמן. (במדבר כא לב)
לכן אמור - בשבועה אימר ליה מן שמי, דאנא גזר ליה ית קימי שלם ואעבדיניה מלאך קיים ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא... וחולף דחסדוהי (חרפוהו) למימר הלא בר פוטי מדינאה הוא, הא אנא מיחסיניה לכהונתא רבתא, וחולף דאחד רומחא בדרעיה ומחא למדינתא לבית בהתת קיבתה וצלי בפומיה על עמא בית ישראל יזכון כהניא לתלת מתנן, דרועא ולעא וקיבתא... (במדבר כה יב ויג)
נשיא בית אב לשמעוני - דבר אחר להודיע שבחו של פינחס, שאף על פי שזה היה נשיא לא מנע את עצמו מלקנא על חלול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה. (שם שם יד)
אותם ואת פנחס - מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם, ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר, אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור יגמור, דבר אחר שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר והמדנים מכרו אותו... דבר אחר שהיה משוח מלחמה. (שם לא ו)
איש נביא - בסדר עולם זה פנחס. (שופטים ו ח)
בריתי שלום - שלא יגור מאחי זמרי, כי הוא נשיא בית אב, ושכרו שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח, כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס. ומלת אחריו לאות שמת, ואינו אליהו כלל. (במדבר כה יב)
אשר קנא לאלקיו - מאהבתו את השם, גם עשה טוב לישראל, ודרך דרש האב כפר ובניו יכפרו. (שם שם יג)
הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלקיו ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה. וצוהו שיודיע לישראל שהוא כהן גדול לעולם, וזה טעם לכן אמור - שיגיד זה בישראל. ולא אמר הכתוב והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם כמו שאמר באהרן, אבל אמר ברית כהונת עולם, ואמר את בריתי שלום, שיתן לו ברית עם השלום דבק בו, ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת, ולכך אמר אשר קנא לאלקיו, והמשכיל יבין. והזכיר ושם האיש המוכה ושם האשה המוכה להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלקיו, ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק צוהו להפרע מן הרשעים. (שם שם יב)
וירא פנחס - ראה שאין אדם חש על מצות משה. (שם כה ז)
נמצאת למד שהשבת החמה גרמה קיומן של ישראל, שאלמלא כן היו כלין, ואם כן פנחס גרם לישראל אורך ימים ושלום חיים מאותו זמן עד סוף העולם, ואותן השנים אין להן סוף ותכלית, ולכך זכה לחיות לאין תכלית מדה כנגד מדה, כי פינחס זה אליהו. בקנאו את קנאתי - על דרך הפשט שקם במקומי, שהרי כתיב בהקב"ה א-ל קנא. ובמדרש: שתי קנאות, האחת כאן והאחת שעתיד לקנא בימי אחאב... ודעת רז"ל כי פינחס זה אליהו, למדנו אותו ממה שאמרו בבבא מציעא אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוי קאי בבית הקברות של עכו"ם, אמר ליה לאו כהנא את, כלומר היה תמה עליו על שלא היה נזהר בטומאת אהל... לכך מצינו שנשתטח על בן הצרפית לפי שהיה בן עו"ג. (במדבר כה יא)
...ועל דרך הקבלה הנני נותן לו את בריתי שלום, הבטיחו במתנת המדה הנקראת ברית שהיא כנסת ישראל, והיא מדת הדין, והמדה הזו היא שהיתה לו כענין שאמרו באברהם בת היתה לו, ולזה אמרו בכאן והיתה לו ברית, כי הברית תהיה לו, והבטיחו שיהיה השלום דבק בברית כלשון ונתתי שלום בארץ, ומכאן היה ראוי שיחיה לעולם... ויתכן לומר כי על שם סופו שנסתלק וחזר אלקי נקרא אליהו, שהוא כולל שני שמות דין ורחמים, א-ל הוא הדין והוא הברית... והנה הוא כלול מדת הדין והרחמים, וזהו בריתי שלום, ולכך העניש לשר החמשים וחמשיו מכח הדין, והחיה המת מכח הרחמים. ועוד רמז בחשבון שמו פי שנים בשם המיוחד, והיה פינחס דור שביעי ליעקב אבינו, כשם שהיה חנוך שביעי לאדם... (שם שם יב, ועיין שם עוד)
איש נביא - פנחס שהיה מתנבא רק לעתים רחוקות, ולא היה לו כח ליישר את העם, ולכן באו שופטים אחרים בזמנו להנהיג את העם... (שופטים ו ח)
השיב את חמתי מעל - בגימטריא זהו את המלאך של אף ושל חמה. (במדבר כה יא)
ופנחס עמד ויפלל, במדרש שעשה פלילות עם קונו, רוצה לומר שיצא משטת מה שמחויב לעשותו ועשה נפלאות ממנו, ולא שמע לטענות השכליות שמעשה זה קרוב להפסד מלשכר, שגם לפי הדין מסתכן מאד, שאם פירש הבועל והרגו חייב מיתה, ואם הרג בועל לקנאי פטור שהוא רודף, מלבד הסכנה מקרובי הבועל, ולכן נותן הדין לבית דין של מעלה, ולכן לא ציוה משה הדבר לאיש, וגם לא עשה בעצמו...
ובמדרש, בקשו מלאכי השרת לדחפו, רוצה לומר המחשבות הנכונות שהם המלאכים המלוים אותו וממונים על מעשיו, עכבו על ידו בטענות מספיקות, אך נתקרב אל הדבר בהערה אלקית, שעל זה אמר שם, אמר הקב"ה הניחו לו, קנאי בן קנאי וכו', שאביו מסר עצמו על דינה, ולפיכך נעשו לו הנסים שמנו במדרש, כי הא-ל ית' גמר על ידו המעשים, והוא עשה רק ההתמסרות, וזה שאמר אשר קנא לאלקיו. והוא העתיד להשתלח בסוף כל הקנאות להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם... (במדבר כה א שער פג)
בקנאו את קנאתי בתוכם - שעשה נקמתי לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו יכופר על אשר לא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם. (במדבר כה יא)
את בריתי שלום - ממלאך המות, כענין עושה שלום במרומיו, כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים, וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו, עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פילגש בגבעה, שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע, וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה וגו' שלש מאות שנה. וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פנחס והוא עדיין חי וקיים. (שם שם יב)
תחת אשר קנא לאלקיו - ומאחר שהוא רב את ריבי אצילהו מריב כל התנגדות ויהיה לו השלום. (שם שם יג)
פנחס בן אלעזר - הנה העושה מצוה קונים רוחו וגויתו זולת הזכות איכות חדשה ונעשים בריה חדשה מרוב קדושה הנשפעות בו על ידי המצוה, ועל כן סדרו קדמונינו ברכת טוב "אשר קדשנו במצותיו", ונתן לנו כמה מצות כדי שיגדל ויקדש בהם גם החומר. ואמר לעיל וירא פנחס, כי יתכן שהיה חושש בן יקרנו כחור, ויהיה בידם גילוי עריות ושפיכות דמים, אף שזכותו הוא לא יבצר על ידי זה, אך ראה "בן אלעזר הכהן", שאביו נתכהן והוא לא, וגם שיש לו זכות אבות, ויקח רומח - זכות אברהם, שעולה רמ"ח וגם כן קדש שם שמים. ועל ידי הקדושה שיתקדש על ידי המצוה יהיה כבריה חדשה, ואולי יזכה לכהונה, וקדש כל גופו על ידי מצוה שעשה באבר א'. ואמר בקנאו את קנאתי - מרגע שקנא במחשבה כבר נחשב בריה חדשה.
השיב את חמתי - נראה שבזה רצה לפייס את משה שגם כן השיב חמת ה' בעגל כשהיו אף וחימה מתוחים עליהם, ואמר משה לקב"ה סלק אתה האף ואני החמה, ובכל זאת לא נתכהן משה, כי כאן כבר החלה הפורענות בעם, והשיב מעליהם ממש, ועוד בקנאו את קנאתי - שהערה נפשו למות וקדש שם שמים, וזה שאמר לכן אמור, אחר שסלקתי ההקפדה שלך. ועוד שלא רק הרג את החייב מיתה כי אם גם קדש שמי ברבים.
את בריתי שלום - חיים של שלום, כי הנשמה שחוצבה מתחת כסא הכבוד ונתנה תוך חלאת טנוף חומר עכור לא תחיש מהתאוות לצאת לשוב אל האלקים בכל נשימה ונשימה, וזה שאמר בבחקותי "ולא תגעל נפשי אתכם", על ידי שאתן משכני בתוככם שאשרה שכינתי בנפשכם לא תבקש עוד לצאת. וכן פנחס יהיה שלום בין גופו ונפשו, כי היה זך גם בגופו. וזה שאמר ברחב "ותצפנו", את פנחס לא הוצרכה רחב להחביא, וכן עלה בסערה השמימה. (שם שם יא והלאה)
שניה - למול את הולד, היינו לעשות כתקונו ומצותיו, שכל איזה צד קליפה וערלה המטפלת אל היסוד ימול אותה, וירדוף אחר כל אותם הגורמים שם ערלה ויחזירם בתשובה, באופן שבהיותו מל את ערלת לבבם גורם שיהיה הצדיק העליון בלי ערלה ויעמוד בחזקה לתקן כל הדברים הגורמים שם ערלה. ולזה פנחס כשמל ערלת בני ישראל זכה אל הכהונה, מפני שגמל חסד עם קונו בסוד המילה, שמל היסוד מאותה ערלה, זכה אל החסד, וכן מזה ילמוד אל כל שאר מדות החסד. (פרק חמישי)
...כי כשם שפרחה נשמתו של יצחק בשעת העקדה כך פרחה נשמתן של ישראל בסיני ונשמת פנחס בשיטים... (מאמר חקור דין חלק ב פרק ח)
אכן כתיב בקרובי אקדש, כי בשעה שנקדש הכבוד בנדב ואביהוא היו קרובים למקום, כי על כל אלה הרהרו תשובה בלבם, ואחרי שהיה רחוק מפנינים מכרם גאולה היתה להם על ידי פנחס שלא נתכהן עד ששפט את זמרי בפגיעת קנאים, ואז פרחה נשמתו מפחד פתאום ונזדמנו לו נשמות נדב ואביהוא בתרי פלגי גופא והחיוהו. ותחת אשר קנא לאלקיו כשנתעורר מאליו לאותו מעשה זכה למאי דכתיב "הנני נותן לו את ברי"תי שלום" בגימטריא ברוך כבוד ה' ממקומו בכ"ף רבתי דמנצפך, והוא נוטריקון של והמה בכי"ם פתח אהל מועד כי שערי דמעה לא ננעלו בפניהם. והוא קם במעשה רב להיות שקול כנגד כלם, ותחת אשר כפר על בני ישראל בסיוע נשמותיהם של אלה זכה לו ולזרעו אחריו לברית כהונת עולם. ואז נתיחס אצל אהרן הכהן הראש אשר לא כמשפט הכהונה, כיון שמשיחתו לא הועילה לפנחס רק מה שזכה בו ממעשה עצמו... (מאמר חקור דין חלק ד פרק יז)
מתוך שבחם של פנחס ואליהו בתקון נשמותיהם של נדב ואביהוא בכל פרט ופרט משגיאותם מדה כנגד מדה מורה חטאים בדרך איך תשתלם להם תשובה נאמנה, והרמז במסורה ואספתו תרין, חד ואספתו אל תוך ביתך, וחד ואספתו מצרעתו, מכאן שחובה על בעל האבדה לחוס עליה לטהרה כחמלת התורה על נפש הגר, קל וחומר לחוטא עצמו שזכה לארך אפים. ואף על פי שיש מרבותינו אומרים בפשיטות פינחס הוא אליהו אין הדבר כמחשבת המון החכמים שפינחס לא מת ושקיים בעצמו שינוי השם, אך אליהו מבני בניה של רחל היה... אלא מעשה פינחס משלימים לאליהו ומעשה אליהו משלימים לפינחס ומבין שניהם הושלם התקון לאצילי בני ישראל אלה דעלייהו קאימנא. כי הם הגיסו דעתם כלפי מעלה, ובאליהו כתיב וילט פניו באדרתו... וטרם יזכה לזה תקן שגיונו של פנחס בימי יפתח שלא רצה לילך אצלו להתיר נדרו ונסתלקה ממנו שכינה, עכשיו הלך אליהו לבקר את חיאל בית האלי שושביניה דאחאב כדאיתא בחלק... (שם שם פרק יח)
שלוי עולם השיגו חיל ולא נטלו עצה ממשה על דבר הצריך לרב יועצים, ופנחס בשטים נמלך במשה במה שאין עצה, אדרבה יקשה שבכגון זו אין נמלכין בבית דין והבא לימלך אין מורין לו, אלא כך אמר לו פנחס למשה כבר למדתנו רבינו דינו של קנאי ואיני צריך עכשיו אלא לקיים בעצמי מוסר השכל לרצות דלים נפשות אביונים, ועם זה באוות נפשו שאפה רוח שני שרידים הללו, ואף משה שפיר קאמרת הוא דאמר ליה שכך אמרו הלכה קריינא דאגרתא ליהוי פרוונקא, והלכתא הוא דאסתיים ליה לפנחס ממשה לא רשותא למען יצדק התלמיד בדברו יזכה הרב בשפטו. הם (נדב ואביהוא) לא נטלו עצה זה מזה וכאן באו שניהם בעצה אחת אצל פנחס להוסיף כח בגבורה של מעלה. הם הורו הלכה בפני רבם, ופנחס ברח מן ההוראה ולא קבל לישב בראש אחרי מות יהושע כל ימי הזקנים והשופטים. הם נכנסו שתויי יין, ובאליהו כתיב ומן הנחל ישתה, ומן הצרפית לא שאל אלא מים... (שם פרק יט)
פינחס, דע שיצחק נתגלגל בפינחס, ועשו נתגלגל בזמרי, ולפי שהיה ליצחק שהוא דין להרוג את עשו, ולא די שלא הרג אותו אלא שהיה אוהב אותו על כי ציד בפיו, ונראה לרשעים שאין דין למעלה, ואחר שנתגלגל בזמרי לא רצה לתקן את עצמו וחזר לסורו, סבב הקב"ה שיתגשם יצחק בגוף פעם שנית, כדי להנקם מעשו ולהראות שיש דין למעלה... (גלגולי נשמות קנה)
תנא לא לחנם הלך פנחס למלחמה, אלא ליפרע דין אבי אמו, שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים. אין הפירוש שהיה רוצה ליקח מהם נקמה של אבי אמו, שכבר נשכחה שנאתו וקנאתו מה שהיה בימים הראשונים, אבל הפירוש כך, כי ראוי היה פנחס שיקח נקמה ממדין, כי מדין היה הפך לפנחס, וזה כי מדין היו דבוקים בערוה ובזנות, כמו שנמצא בכתוב שהיו מפקירים בנותיהם לזנות, ואין אומה דביקה יותר בזנות כמו אלו. ויוסף היה קדוש ונבדל מן הזנות, כמו שתמצא בכתוב, ולכך זכה לצאת ממנו פנחס שהיה מקנא על דבר הזנות, ולכך לא היתה מכירת יוסף רק על ידי מדינים, כי ההפכים כמו שהיה יוסף ומדינים מתנגדים זה לזה, מושלים זה על זה, ולכך אמר כאן שלא לחנם הלך פנחס וכו', כי פנחס שהיה קדוש ונבדל מערוה ויצא מיוסף שהיה קודש ונבדל מן הערוה, ראוי להתגבר על מדין... (חידושי אגדות סוטה מג א)
א"ר יוחנן ששה נסים נעשו לו לפנחס, וזה מפני שהיה מכפר על כל ישראל שהם שש מאות אלף, וכדכתיב ויכפר על בני ישראל, לכך נעשה לו ששה נסים. ועוד תדע כי הנסים מצד עצמם ראוים שיהיו ששה, כנגד הוי"ו של שמו הגדול שממנו הנסים, והראה לו הקב"ה כי נעשה לו ניסים גמורים, עד שהיו ששה נסים... ועוד מפני שהיה פנחס מקדש שמו הגדול על ידי מעשה זה, ובזה היה ממליך הקב"ה למעלה ולמטה ובד' רוחות והם ששה, לכך כנגד זה נעשה לו ששה ניסים. (שם סנהדרין פב ב)
וירא פנחס, מה ראה, אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה וכו', ושמואל אמר ראה שאין חכמה וגו'. ר' יצחק אמר ר"א ראה שבא מלאך והשחית בעם וכו'. למר היה פנחס רואה שהיה זמרי חייב בדין וראוי לעשות דין בו. ולמר היה רואה שיש לו לעשות לכבוד השי"ת, וראה שאין איש מקנא לכבוד השי"ת, ולמר מפני ישראל עשה זה, שראה מלאך המות משחית בעם. והנה יש כאן כל החלקים, למר מפני גוף החטא נכנס פנחס במעשה זה, ולמר מפני כבוד המקום, ולמר מפני עונש הגדול שהגיע אל ישראל בשביל זמרי. (שם שם פב)
...ואם תאמר ולמה לא נמשח פנחס כמו שנמשחו אהרן ובניו? ויש לומר שאין מושחין קטן, ופנחס באותו זמן קטן היה, ולפיכך לא שייך למשוח אותו, וכשנעשה גדול לא שייך למשוח אותו, דלא נמשחו אהרן ובניו אלא כשנמשח המשכן... (גור אריה במדבר כה יא)
פנחס בן אלעזר - הכל לרבותא, כי אף על פי שהיה בן אלעזר אשר לקח לו מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים, והיה לו למנוע את עצמו ממעשה זה, פן יאמרו לו ליצני הדור בת יתרו מי התיר לאביך, ואיך אתה מקנא על המדינית, ואבי אביך עשה העגל ואיך אתה מקנא על הע"ז, ואף על פי כן לא היה מקפיד על כבודו. בקנאו את קנאתי - שהיה מוסר נפשו על קידוש השם, ואף על פי שהיה בתוך העדה מקום מסוכן מפני קרובי זמרי. ועל צד הרמז לקח רמח בידו, כי במעשה זה שם כל רמ"ח אבריו בכפו. והיה מקנא ב' קנאות על ע"ז ועל הזנות, לכך נאמר בקנאו את קנאתי, או אחת לכבוד השי"ת ואחת לכבוד משה, כי המחלל השם אינו חולק כבוד לרבו בקל וחומר, ועל זה סמך פנחס שהורה הלכה למעשה בפני משה רבו, כי אמר שרבו נוגע בדבר, פן יאמרו לו בת יתרו מי התיר לך... (שם)
בן אהרן - אולי יחסהו שיזכרו אבותיו לטובה, או שסיבב שישלימו בני ישראל עם אהרן, הגם שסיבב נפילה גדולה בעגל, ואמרו במדרש שהיה אהרן מלמד כל ישראל תורה ומעשים טובים, למד שמבקש לתקן. השיב את חמתי - ולא שה' כפה מדת הדין בלעדו, ועוד שהכעס ענף היגון, ויהיה לה' נחת הרבה מהשבת חמה. בקנאו - השבת החמה היתה באמצעות ג': שקינא בעצמו וסיכן עצמו, שהקנאה היתה לכבודי ולא לדבר אחר, וזו מצוה שלמה שיתרצה בה ה', שהיתה קנאתי לבד, ושהיתה בתוכם - לעיני כולם קדש ה'. ולא כליתי - השבת החמה היתה דוקא על ידי ג' הנ"ל אבל שלא יכלם היה אפשר בתפלת צדיק או דבר אחר. (שם)
לכן אמור - אולי הוצרך לשבועה לקיים הדבר, אף על פי שלא יהיו בניו ראוים. והנה נראה בעיני האדון ב"ה לתת כהונת פנחס דרך מתנה ולא כמחילה על הקנס שלא נמשח, כדי שיהיה כהן מצדו ולא מצד הענף שבא ממנו לתפארת לו, וזהו הנני נותן, וכנגד שמתנה צריכה קנין אמר לשון שבועה "לכן", וכנגד המעוררים אמר "את בריתי שלום", וכנגד המיחוש שאינה אלא לפנחס אמר "לו ולזרעו". וכבר העירותיך שהכהונה היא נפש, והבטיחו שישתלשל בזרעו ענף זה הקדושה הנקרא כהונה. (שם שם יב)
ויכפר על בני ישראל - וכמו שההטבה שהיטיב בכפרת בני ישראל נמשכת לדור דור כן הבטחתו נמשכת לזרעו אחריו. ורמז כי הוא אליהו שעתיד לבשר בני ישראל בגלות האחרון ולהשיב לב בנים על אבות, ובא להרבות שלום בעולם... (שם שם יג)
בקנאו את קנאתי - הוא הפעיל את זכויותי ונתן להן תוקף בקרב האומה, ועל ידי כך הציל את כל האומה מן הרעה שהיתה באה עליה, אילו נאלצתי אני לתת תוקף לזכויותי, חברה אנושית, שאין בה גואל לדבר ה' היא אבודה לה', ועל ידי כך היא אבודה גם לעצמה ולעתידה, שהרי כבר נשתכחה מליבה תודעת הזכיות שיש לה' באותה חברה, והדברים אמורים בייחוד בחברת האדם היהודי בישראל, שעצם קיומה תלוי בקריאת "לי" שה' קרא על ישראל. אחד היה פינחס, ואחד היה מעשה שהוא עשה כאיש חיל, ואף על פי שהוא היה יחיד בעצמו הציל את כלל האומה. (שם שם יא)
את בריתי שלום - ...מי שכובש את פניו בקרקע למען השלום המדומה עם הבריות ומניח להם לעורר מדנים עם ה', הרי בעצם אהבת השלום שלו הוא נעשה חבר לאויבי ברית השלום בארץ, לא אדישות ההמונים אף לא דמעת הכאב שניגרה בחוסר מעשה בפתח המשכן, אלא מעשהו האמיץ של פינחס הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה' ותורתו, ועל ידי כך החזיר על כנו את היסוד לשלום אמת... "בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי ניחת הוא", מסרתי לו את הברית הזאת מחמת המורא שהוא ירא רק ממני וכפף את ראשו בראש ובראשונה מפני שמי. (שם שם יב)
וירא פנחס - ראה חלול שם שמים, על כן נתאזר עוז למסר נפשו, דאי משום ביאת מואבית לא היה מחויב לעמד בסכנת נפשות, רק "קנאים" רבים פוגעים בו במקום שאין להם לירא מיחיד. (שם שם ז)
את בריתי שלום - בשכר שהניח כעסו של הקב"ה ברכו בשלום, שלא יקפיד, כי טבע המעשה להרג בידו היה נותן הרגש עז, אבל באשר היה לשם שמים באה הברכה שיהיה תמיד בנחת ושלום. (שם שם יב)
וירא פנחס - טעם שכאן לא קנאו הלוים כבעגל, כי שם עדיין לא נבחרו לעבודת ה', וכאן יאמרו שלכבוד עצמם הם מקנאים, מה שאינו כן פנחס שעוד לא נתכהן, ואדרבא יוכל לקנא בעבודת המשכן (שלא הוכשר לה). (שם שם ז)
ויקצף משה על פקודי החיל - ולא על פנחס, שלא היה יכול למחות בידם על יפת תואר, שאומרים לו אתה כהן ואסור בגיורת ולכך אתה אומר להורגם. (שם לא יד)
במדרש בדין הוא שיטול שכרו, כי היה כהן מקודם גם כן, אך כי כהן בחינת אהבה וחסד, ונודע כי על ידי יראת השי"ת נותן אהבה, כמו שכתוב בתניא על פסוק עבודת מתנה אתן את כהונתכם, לזאת כהונה לזרעו של אהרן לדורות, וזה מתנה, אבל פינחס זכה גם כן בדין אל הכהונה, וגם כן לדורות, על ידי שכיפר על בני ישראל, לכלל ישראל, על ידי זה השכר גם כן על לדורות. וכתוב בקנאו את קנאתי בתוכם - שלא יצא מכללותם חס ושלום, על ידי הקנאה והכעס, רק אדרבה העיד הכתוב עליו שלא עשה הדבר כדי לזכות למדריגה וכדומה, רק הכניס המעשה בכלל ישראל, ועשה רק להראות שאף שחטאו בני ישראל, עם כל זה יש בהם מי שינקום, ובזה שככה חמת המלך, ומהאי טעמא לא עשאו משה רבינו ע"ה, כי היה צריך להיות על ידי איש פשוט תוך כלל ישראל. ומהאי טעמא יש לומר שלא היה נמשח מקודם... (פנחס תרל"א)
הנני נותן לו את בריתי שלום, כי אינו יכול לבא לברית זה בלי מחלוקת, כמו שכתוב בזוהר הקדש מצה על שם קטטה ומריבה עם היצר הרע, ואחר כך נעשה מצוה, והיא מחלוקת לשם שמים וסופה להתקיים, שעל ידי המחלוקת בא אחר כך למנוחה... ופנחס זכה לברית שלום בלי מחלוקת על ידי הכעס והנקמה שעשה לשם שמים במסירות נפש. (שם תרל"ה)
במדרש גדול השלום... והיא גופא קשיא, למה לא נמשח פנחס, הלא ראינו כי היה צדיק גדול, אמנם השי"ת ראה שיוכל להרויח הכהונה במעשיו הטובים, לכן לא נמשח, כי גדולה מעלת כהונתו שהשיגה על פי מעשיו מאלו היה בכלל מתנת כל זרע אהרן. (שם תרל"ז)
במדרש בדין הוא שיטול שכרו, אף דכתיב מי הקדימני ואשלם, וכל שילום שכר של הבורא ית' הכל בחסדו, אך יש שזוכה למתנה וחסד זה על פי מדת הדין, ואיתא עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין, וראה שאינו מתקיים ושיתף עמו מדת הרחמים, ומדת הדין שעלה במחשבה היה כנ"ל לזכות לחסד עליון על פי הדין, ומי שמוסר נפשו באמת בעבור תורת ה' ומצותיו כפינחס, אז בא לבחינת הנהגה ראשונה שעלה במחשבה, וזוכה במדת הדין לקבל שכרו, כי הגשמיות מעכבת... ואך על ידי מסירות נפש יכולין לקיים במעשה כמו במחשבה, ולכן עודנו קיים כמו שאמרו במדרש פנחס הוא אליהו, על ידי שנזדכך גופו על ידי מסירות נפש יכול להיות עולה לשמים ואין הגוף מעכב. ובמדרש גדול השלום שניתן לפינחס, שאין עולם מתקיים רק בשלום כלי מחזיק ברכה. (שם תרל"ט)
במדרש בדין הוא שיטול שכרו, הגם דכתיב מי הקדימני ואשלם, רק על ידי שמסר נפשו, ומסירות נפש הוא בכלל הקדמני, ושילם לפינחס מדה במדה, על ידי שמסר נפשו למות זכה להיות חי לעולם, ועל ידי שמסר גם הכהונה, כדאיתא בזוהר הקדש, דמאן דקטיל נפשא פסול לכהונה, נמצא שידע פינחס שיאבד הכהונה על ידי זה, אף על פי כן נלחם מלחמת ה' כדי לקדש שם שמים ולכפר על בני ישראל, לכן ניתן לו שנית הכהונה. ובגמרא איתא לא נתכהן פינחס עד שהרג לזמרי. ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, ויש לפרש כי הכהונה אשר היתה מתחדשת לפנחס היתה כהונה זו שזכה לה על פי הדין... וכהונה ראשונה שבאה רק במתנה ניקחה ממנו מטעם דקטל נפשא, אבל הזוכה על פי דין אינו יכול ליפסד אותה על ידי שום סיבה... (שם תרמ"א)
על המדרש שאמרו השבטים הראיתם בן פוטי וכו', ותימה שחלילה לומר שלא הסכימו כל בני ישראל לנקום מזמרי ומדינים. ויש לומר דכתיב בקנאו את קנאתי בתוכם, יש לפרש כי פינחס פעל קנאת ה' בלב כל איש ישראל, ולכן היו כולם מוכנים לזה, ולכן אמרו שלמה לקח לו פינחס זאת... וכאשר הבין משה רבינו ע"ה ואמר קריינא דאגרתא וכו', שראה כי הוא פעל זאת ההתעוררות אצל כל בני ישראל, ורמז לדבר דכתיב "השיב את חמתי"... ולכן נתנה לו הכהונה שהיא עבודת הכהן גדול לעורר במעשיו כל בני ישראל שהוא השליח לקרב קרבנם ועבודתם לה'... (שם תרמ"ב)
השיב את חמתי מעל בני ישראל, פרשנו כי על ידי נקמתו הפך החימה מעל בני ישראל על ראש המדינים, כתיב אחר כך צרור את המדינים וכו', כי באמת כל המלחמות שעומדים על בני ישראל הכל לטובתם, להיות הזמן גרמא לנקום מהם, כדכתיב עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. וזהו שראה והבין פינחס כי עתה העת להנקם מהם, ומאחר שכתוב בתורה וירא, היינו שראה האמת, וזה עצמו השלימות שניתן לפנחס, במדה שמדד שבירר שכל המחלוקות ומריבות שיש לעובדי השי"ת הכל למען השלום ולטובתן של בני ישראל, ובכח אמונה זו יכולין להלחם עמהם.
ובתהלים כתיב ויעמוד פינחס ויפלל, ובתורה כתיב ויקח רומח, והוא כדכתיב רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם, שזה החרב שזוכין על ידי התרוממות בתורה ותפלה היא מוצלחת שכל מלחמתן של בני ישראל היה בכח הפה, פיפיות הוא בכח ברית הלשון וברית המעור, וב' אלו היה בפנחס... (שם תרמ"ד)
ובפסוק צרור את המדינים וגו', דרשו חז"ל גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, וזהו בירר פינחס בקנאתו שמסר נפשו על הדבר לברר זאת, כי גדול המחטיא, ועל ידי שנתברר השנאה בלבות בני ישראל, על ידי זה והכיתם אותם. ובאמת שנאה זו היתה בכל בני ישראל, רק פינחס הוציאה מכח אל הפועל במעשה, כדכתיב והמה בוכים וגו' וירא פנחס וגו', דיש מלחמה בלב ויש במעשה, וזה כח הכהן העובד בבית המקדש במעשה ממש, ומעשה פינחס היה עדות על מחשבתן של בני ישראל. (שם תרמ"ה)
השיב את חמתי בקנאו וגו', כי יש שכיכת חימה בהתעוררות החסד והרחמים, וזה מדת כהן חסיד המתחסד עם קונו, אכן פינחס בכח הקנאה והחימה השיב והמתיק הדין בשורשו, וזה שאמר שעשה פלילות עם קונו, כי בהתגלות הפנימיות ועומק הדין הוא הרחמים, כדאיתא כשיעמדו אברהם ויעקב מלהגן על בני ישראל יעמוד יצחק ויצדיק את בני ישראל בעומק הדין, זה שאמרו פינחס בגימטריא יצחק... וזה שאמר במדרש בדין הוא שיטול שכרו, שנשתנה פינחס מכל הבריות, שאינם יכולין לזכות בדין רק בחסד עליון, ופינחס זכה בדין, לכן נתעלה בחיים למעלה, לפי שנתקנא על חותם אות ברית קודש, דאיתא שבטי י-ה עדות שחתם הקב"ה יו"ד באיש וה' באשה, ואות ברית קודש הוא היו"ד, דאיתא עולם הזה נברא בה' ועולם הבא ביו"ד... וכאן על ידי הזנות נסתלק רשימת החותם וזכה פינחס להחזיר לבני ישראל זה החותם. ואמרו חז"ל פינחס הוא אליהו, דכתיב השיב את חמתי, ושם כתיב והשיב לב וגו', שהוא המקשר ומדבק בני ישראל למדריגת אבותיהם, ולכן אחר מעשה פינחס נמנו בני ישראל לבית אבותם... (שם תרנ"ד)
בענין הברית שלום שניתן לפנחס וניתוסף לו היו"ד, כי זה חותם אות ברית קודש, ונקרא שלום שמו של הקב"ה... וכמו שאדם הראשון הושם בגן עדן שזה היה מקומו, ואחר שחטא נתגרש משם, ולכן אינו יכול לבא לעולם הבא רק על ידי השתנות המיתה, לפי שערלת הגוף הוא מסתיר שאין הנשמה מאירה בתכלית השלימות, ועל ידי המילה זוכין לעולם הבא, ופינחס שהיה ניתקן לגמרי לא טעם מיתה וקבורה ונכנס לעולם העליון בלי השתנות, כמו שהיה קודם החטא ועולה ויורד, כמו שאמרו מי עלה שמים וירד... (תרס"א)
והיתה לו ולזרעו אחריו... והקשה הג"א למה באמת לא נמשח... והענין יובן על פי מה שכתבנו כי מהותו של קין היא שהוא לשון קנין, וכל קנין הוא דבר יש, על כן היה דבר יש בעיני עצמו, וזה תוצאות כל הרעות וכל הכפירות... אך במהות הזה גם צד טוב לעבודת ה', כענין שנאמר (דהי"ב י"ז) ויגבה לבו בדרכי ה', וכן (סנהדרין ל"ז) כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. והנה פינחס שהיה משורש קין, במה שקנא לשם ה' אף שלא היה מחוייב בזה מצד הדין, רק מחמת גודל נפשו שלא היה יכול לסבול עד שהוגבה לבו בדרכי ה' ועשה מה שעשה, וזה הוא ממש הצד הטוב שבקין, ואינו דומה העושה מה שנצטוה למי שעושה דבר מעצמו בלי ציווי, ועל כן תיקן בזה שלש העבירות שבקין, חטא ע"ז שהשתחוו לפעור, וגילוי עריות שנתחברו לבת אל נכר, ושפיכות דמים שהרוצח ממעט את הדמות שבאדם, הוא הציל את ישראל, כמאמר הכתוב "ולא כליתי את בני ישראל", על כן נתקנו חלקי הטוב שבקין שהיו בפינחס, ושוב ראוי להיות כהן.
אך עדיין צריכין למודעי... מאין זכה עתה לכהונה. אך יובן בהקדם דברי הירושלמי סנהדרין, שרצו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקדש ואמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ולכאורה הדברים תמוהים, דממה נפשך, אם ידעו הלכה למשה מסיני שקנאים פוגעין בו אם כן למה רצו לנדותו, ואם לאו היה להם לדונו במיתה כרוצח. אך יובן על פי מה שהוכיח כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ממה שאמרו חז"ל תמר זינתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה ונהרגו על ידו כמה רבבות מישראל, מדהשוו רז"ל זנות תמר לזנות זמרי, שמע מינה כמו שכוונת תמר היתה לשם שמים, כן כוונת זמרי, אף שרש"י לא פירש כן. ויש להוסיף, שטעות זמרי היתה בכזבי, שחשב שכבר נכנעה לקדושה, וכענין שאמרו חז"ל (מגילה י"ד ב') ברחב הזונה דאיגיירא ונסבה יהושע, אף שמבואר בכתבי האריז"ל שהיא היתה לילית הקליפה. כמו כן חשב על כזבי. ומה שטעה לחשוב כן, נראה כי מבואר בזוהר הקדש דעטרי לה בחרשייהו (כשפים) בגין למיתפס רישא דלהון. ויש לומר שזה היה הכישוף כעין אחיזת עינים עד שהיו יכולין לטעות בה שכבר היא נמתקת ונכנעה לקדושה... איך שיהיה הנה הוא חשב לעשות עבירה לשמה, אך לא עלתה בידו ונלכד בפח. והנה כל המחוייב מיתה בבית דין אין משגיחין אם כוונתו היתה לשם מצוה או לא, ומקושש יוכיח, אבל בזה שמדינא איננו חייב מיתה רק מי שרוצה לקנאות קנאת ה' צב-אות היה מותר לו להרגו, בזה יש מקום לומר, שמאחר שכוונת עושה המעשה היתה לשם שמים, שוב לא שייך לקנאות בו ולהרגו, ואדרבה יש לעורר רחמנות עליו, שאף שכוונתו היתה לטובה אף על פי כן נלכד בפח. וזו היתה טענת האנשים שבקשו לנדות את פינחס, אף שמן הדין לא היתה עליו קושיא, שהוא לא היה מחוייב לירד לסוף כוונתו. אך באמת גם פנחס ידע מזה, ואף על פי כן באשר היה רואה שהנגף נוגף וכל ישראל הם בסכנה, לא השגיח על כל אלה ומסר גם את נשמתו ואפילו על מנת שיקרא רוצח עשה מה שעשה בשביל להציל את ישראל. וזו בעצמה מדת אהרן הכהן שזכה לכהונה על ידי עשיית העגל, מפני שמסר נפשו ונשמתו עבור כלל ישראל כמבואר במדרש (שמ"ר ל"ז)... (פינחס תע"ר)
בזוהר הקדוש ר' חייא פתח עדות ביהוסף שמו וכו'... ויש לפרש הטעם דליוסף אתוסף ה' ולפינחס יו"ד, דהנה נראה דה' שנתוספה ביוסף היא ה"א הראשונה שבשם, שהיא בין היו"ד להוא"ו, וכמו שהוא בסדר שמו יו"ד ה"א וא"ו, וידוע דעולם הבא הוא בה"א הראשונה שבשם הוי"ה ב"ה ונקרא נועם ה', ועל כן יוסף שמסר את עולם הזה עבור כבוד השי"ת ואפילו על מנת ליהרג, כדאיתא במדרש, והוא קיבל עליו את הכל וינס ויצא החוצה, רומז לחוץ מעולם הזה... והנה בירושלמי שרצו לנדות את פנחס אילולי שקפצה עליו רוח הקודש, וכבר דברנו מזה שפינחס מסר נפשו אפילו על מנת שיקרא רוצח, ולא השגיח על שום דבר בקנאתו קנאת השי"ת, ורק ראה שהנגף נוגף, על כן הפקיר אף את נשמתו עבור כבוד השי"ת ועבור ישראל, והנה שמסר גם את העולם הבא, על כן שכרו נמי בדבר שלמעלה מעולם הבא, והוא היו"ד שבשם הוי"ה ב"ה, ומשם משך חיים לכל ישראל ממקור החיים. (שם תרע"ב)
לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום... והנה פינחס דחה החיצוניות מעדת ישראל, ושבה קהילת יעקב לאיתנה והתחברו אחד באחד והיו לאגודה אחת, וזהו השיב את חמתי מעל בני ישראל... ויש לומר עוד מפאת שכתוב ויקח רומח בידו, ובזוהר הקדש שהוא רמ"ח תיבין דקריאת שמע הבריח את המזיקין הם כחות החיצוניים שנדבקו בעדת ישראל, כידוע שקריאת שמע מבריחה את המזיקין וששבה אחדות ישראל לאיתנה. ויש לומר עוד שלעומת שהוא כינס את רמ"ח האברים שבו וכל כחות נפשו ומסר אותם על קידוש שם שמים, זכה וזיכה את כל ישראל להתאחד ולהתאגד שנית אחרי הפירוד, ונעשה מן חימה חומה, שמקודם היו כעיר פרוצה אין חומה, וזהו השיב את חמתי... ועל כן זכה גם הוא לשלום שהוא התאחדות החלקים, ושעל כן לא מת, כי המיתה היא פירוד היסודות... והוא יהיה המאחד את ישראל באביהן שבשמים, וזהו והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, כי כהן הוא המחבר את העליונים והתחתונים עד לעתיד. (שם תרע"ג)
...והנה מי שנתחייב מיתה בבית דין אין משגיחין על כוונתו ואפילו היתה כונתו לשם שמים אינו ניצול ממיתת בית דין, אבל זה שקנאין פוגעין בו אם כוונתו לשמים אלא שנלכד בפח, שוב אין סברא לומר שיהיו קנאין פוגעין בו, אדרבה יש להתמלא רחמים עליו שנלכד בפח. ובזה יש לפרש הא דנתעלמה הלכה ממשה רבינו ע"ה ומכל ישראל, שלכאורה אינו מובן, כי שכחה היא מצד החומר, ואיך יתכן זה במשה רבינו ע"ה שהיה מזוכך עד התכלית... ולפי דרכנו יש לומר דעיקר הדין דקנאין פוגעין בו לא נעלם מהם, אך נעלם מהם אם בכי האי גוונא שהיתה כונתו לשם שמים נמי... והוא מילתא דתליא בסברא ומשא ומתן של הלכה, ואיתא בראשונים ז"ל דפלפול ומשא מתן של הלכה היה נוהג גם בבית דינו של משה, ופינחס אמר לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, היינו שכך הבין דברי משה רבינו ע"ה שאמר אז ההלכה מפי הגבורה, ואמר לו משה רבינו ע"ה קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא, יתפרש על פי הש"ס תענית כ"א, מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא, והכא נמי, מאחר שאתה הבנת כך מהדברים שיצאו מפי וזולתך לא הבינו כן, שמע מינה שלדידך קיימא שעתא... ולפי האמור יובן הא דבקשו לנדותו היינו שידעו ברוח הקדש שגם פינחס ידע שכוונתו לטובה, ולשיטתם לא שייך קנאין פוגעין בו. ומכל מקום אין קושיא למה לא דנוהו למיתה כרוצח, דבענין מיתת בית דין אין משגיחין על הכוונה, ולא היה אפשר לדונו בבית דין.
והנה גם פנחס ידע דאין הלכה כמותו, מדאיפלגי עלה רבים, ויחיד ורבים הלכה כרבים, ומכל מקום באשר ראה הנגף נוגף, ובזהר הקדש דחזא אות מ' ואות ו' מן מות טס באוירא על ראש ישראל רחמנא ליצלן, לא השגיח על שום דבר והפקיר עצמו עבור כלל ישראל ואפילו על מנת שיקרא רוצח ויאבד עולם הזה ועולם הבא, ואפילו נשמתו, למען יציל את ישראל מכליה חס ושלום... וזכה לעומתו לדבר הגבוה גם מהנשמה, הוא הצלם אלקים בשלימות שלא יסתלק ממנו לעולם... (שם תרע"ה)
...ולפי זה יש לפרש הא דהיו השבטים מבזים אותו במה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז, ולא בפשיטות שהיה עובד ע"ז שממיתין עליה, שזה גנאי יותר מפיטום, היינו שהיו אומרים שפינחס לא השגיח בזמרי אלא בחיצוניות, ואלמלי היה מביט בפנימיות הענין שכוונתו היתה לשם שמים לא היה הורגו, וזה גרם הפגם מבית אבי אמו שפיטם עגלים לע"ז שכל הענין בחיצונית כנ"ל, על כן נתהוה נמי בפנחס שהיה נמשך אחר שטחיות וחיצוניות הענין, לזה בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, והיינו כי איתא במהר"ל שאהרן היה כל ענינו פנימיות, וכן מורות אותיות שמו... (שם תרע"ז)
וזהו כדעת האומר (ב"מ קי"ד ב' עיין שם ברש"י ובתוספות, ובתוספות ב"ב קכ"ז ב') פנחס זה אליהו שנזדכך אחר כך חומרו מכל וכל שנכלה ונתבטל הגשמי ממנו ונעשה כולו רוחני, ומזה למדו בעת ששרתה עליו רוח הקודש הגיע למדריגה זו, כי לולי כן לא זכה לכך, כי דבר זה שהוא כליון החומר לגמרי הוא מרצון ה' בלבד ולא על ידי יגיעו וסגולת מעשיו... (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד טו)
...ולכך עובדא דפנחס היה גם כן זריזות יתירה, כמשאז"ל (סנהדרין פ"ב א') אם בא לימלך אין מורין לו, רק שלא נמלך כלל, אלא שרצון השי"ת אז בזריזות, והשי"ת אומר שזריזות זו היא מתינות, וזה מעיד על זריזות ראשון שהיה גם כן ברצון השי"ת. ובויקרא רבה רפ"א דפנחס היה פניו כלפידים, היינו דרגא דנדב ואביהוא בהתגברות כח האש וההתלהבות במסירות נפש לצאת ממדריגת אדם ממש רק כמלאך ה' דוגמת אליה שהיו שניהם מקנאים והקנאה היא מתגבורת האש כנודע. ומכל מקום אמז"ל (קה"ר פ"י) דנסתלק ממנו רוח הקודש בעובדא דבת יפתח, שהוא גם כן דוגמת אש זרה, כי אין רצון השי"ת בקרבן כזה נפש אדם ממש, ושם פנחס נתעצל, ובשביל מתינות והמלכה יתירה במחשבתו כדאיתא שם, אמר אני כהן גדול וכו' גרם להקרבת זרה, על דרך שאז"ל (קה"ר פ"ז) מי שהוא רחמן על וכו' סוף וכו'... ומגיע אז למדרגת היראה שהיא קצה השני וגם כן תופס עד קצה האחרון עד שמתבטלת גם כן, וכן כולם כנ"ל... ותיקונו באליהו שהוא קו המיצוע לקרב את הקרובים ולרחק את הרחוקים והזרים כמשז"ל בעדיות. (חלק ג דובר צדק עמוד צז)
אך הענין הוא, שהשבטים היו מקטרגים על מעשה זו שהרגו לזמרי אף שלא היה מחויב מיתה על פי דין, רק קנאים פוגעין בו, ואין מצוה על הקנאין, שהרי אמרו הבא לימלך אין מורין לו, רק מי שבוער בו קנאת ה' צב-אות מותר לפגוע בו. וקטרגו השבטים על זה, ואמרו הלא ראינו שמשה רבינו לא הרגו ולא נתעורר מי להרגו רק הוא, מן הסתם הוא מטעם שהוא מזרע יתרו שהיה כהן מדין, וקליפת מדין הוא כעס, שכן מצינו בכל מקום לשון קנאה שהוא בלא חשבון... ולכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, היינו להורות שאדרבה מדתו היתה מדת החסד מדת אהרן הכהן, ולכן כתיב בקנאו את קנאתי בתוכם, בתוך בני ישראל, ורק מרוב רחמיו על ישראל לכן נתקנא קנאת ה' צב-אות לפגוע בזמרי, ועבור זה נתן לו בריתו שלום... (פרי צדיק פנחס א)
התחילו השבטים מבזים אותו, יש להבין למה היו מבזין אותו בזה מה שאמו היא בת יתרו, שעל כל פנים נתגיירה, והלא כל האמהות היו בנות לבן שהיה עובד ע"ז... אך הענין על פי מה שאמרו בזוהר הקדש... שעל ידי שלקחו מעשו כחו שהם הידים ולקחו לקדושה זכו על ידי זה לכתר נעשה, ומישמעאל לקחו כוחו שהוא השמיעה, שכן נקרא ישמעאל של שם שומע א-ל, וזכו על ידי זה לכתר נשמע, כן מיתרו שהיה מתחלה כהן מדין אחר כך כששב ונתגייר על ידי שלקח אלעזר מבנותיו זכה שנולד פנחס שזכה להכהונה, והוא על דרך שאמרו עובדיה גר אדומי היה (ונבא על אדום)... שעובדיה ודוד מפני שבאו מהם הרגישו יותר הסרחון, וכן פנחס על ידי שבא מבנות פוטיאל הרגיש יותר להתקנא על זה שהיה עיקר אשר נכלו לכם על דבר פעור שהוא ע"ז, ולכן זכה אחר כך לכהונה. וזה הכל היה מפני שיצא מבנות יתרו, ומשום הכי אמר לו משה רבינו ע"ה קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, שמן הסתם כיון שהוא נתקנא יותר מכולם יש לו שייכות לזה להתקנא... וזה היה מפני שהיה מבנות פוטיאל לכך בערה בו הקנאה יותר והשבטים לא ידעו זה שצריך להיות כך, לכן תלו זאת לגנאי והיו מבזין אותו... לכן בא הכתוב וייחסו שהוא בן אהרן הכהן, שמדת כהן הוא חסד אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ואדרבא מאהבת ישראל נתקנא... (שם ב)
...ואחר כך בא פנחס על ידי קנאתו והכניס הרהור תשובה בהם בכל שבט שמעון וגם בזמרי וכזבי שהיתה גלגול דינה, כמו שכתב האר"י הק' ז"ל, ומטעם זה שתקו זמרי וכזבי והוטב בעיניהם ליהרג על ידי פנחס כי היכי דתהוי להו כפרה, וכן שבט שמעון שתקו מפני שהרהרו תשובה בלבם, אך זה שהכניס פנחס הרהור תשובה בהם היה על פי נס, ומשום זה חשב לה בין הנסים שנעשו לפנחס, וזה שאמר בקנאו את קנאתי בתוכם, ומלת בתוכם מיותרת, ואינה מובן, אך הפירוש שהכניס קנאת ה' גם בתוכם, היינו בלב זמרי וכזבי ושבט שמעון, ובשכר זה לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, שזכה למדתו של יוסף שמשפיע לכנסת ישראל... (שם ג)