פועל

(ראה גם: מלאכה, עבד, שכיר)

 

לא תעשוק את רעך ולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. (ויקרא יט יג)

כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן. כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך, וחרמש לא תניף על קמת רעך. (דברים כג כה)

לא תעשק שכיר עני ואביון, מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. (שם כד יד)

ספרא:

הא מה אני מקיים ונתתי גשמיכם בעתם, ברביעיות, מעשה בימי הורדוס שהיו גשמים יורדים בלילות, בשחרית זרחה חמה ונשבה הרוח ונתנגבה הארץ והפועלים יוצאים למלאכתם ויודעים שמעשיהם לשם שמים. (בחקותי פרק א)

ספרי:

כי תבוא בכרם רעך, יכול לעולם, תלמוד לומר ואל כליך לא תתן, בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית, רעך, פרט לאחרים, רעך פרט לגבוה, ואכלת ולא מוצץ, ענבים, ולא תאנים, מכאן אמרו היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים... ואל כליך לא תתן, אפילו בשעה שאתה נותן לתוך כליו של בעל הבית. (תצא רסו)

כי תבא בכרם רעך, יכול לעולם, תלמוד לומר וחרמש לא תניף, בשעה שאתה מניף חרמש על קמת רעך, מכלל שנאמר רעך פרט לאחרים, רעך פרט לגבוה. וקטפת מלילות בידך, שלא תהא קוצר במגל, וחרמש לא תניף, בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית. (שם רסז)

לא תעשוק שכיר, והרי כבר נאמר לא תגזול, מלמד שכל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין, משום בל תעשוק, בל תגזול, ובל תלין פעולת שכיר, ומשום ביומו תתן שכרו, ומשום לא תבא עליו השמש, מכלל שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, אין לי אלא מלאכה שהוא עושה בנפשו, מלאכה שאין עושה בנפשו כגון גרדי וסורק מניין, לא תעשוק מכל מקום, אם כן למה נאמר עני ואביון, ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם. מאחיך ולא מאחרים, או מגרך זה גר צדק, מלמד שעובר עליו בשני לאוין, ר' יוסי ברבי יהודה אומר משום בל תעשוק. (תצא רעח)

ביומו תתן שכרו, מלמד ששכיר יום גובה כל הלילה, ושכיר הלילה גובה כל היום, מנין, תלמוד לומר לא תלין, ולא תבא עליו השמש, כי עני הוא, פרט לשפסק מעמו, ואליו הוא נושא את נפשו וכי למה עלה זה בכבש ומסר לך נפשו, לא שתתן לו שכרו בו ביום, אם כן למה נאמר ואליו הוא נושא את נפשו, אלא מלמד שכל הכובש שכר שכיר מעלה עליו הכתוב כאילו הוא נושא את נפשו. ולא יקרא עליך אל ה', יכול מצוה שלא לקראות, תלמוד לומר וקרא עליך, יכול מצותו לקרות, תלמוד לומר ולא יקרא עליך אל ה', יכול אם קרא עליך יהיה בך חטא ואם לא קרא עליך לא יהיה בך חטא, תלמוד לומר והיה בך חטא מכל מקום, אם כן למה נאמר וקרא עליך אל ה', ממהר אני ליפרע על ידי קורא יותר ממי שאינו קורא. (שם רעט)

תלמוד בבלי:

האומנין קורין (קריאת שמע) בראש האילן ובראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה... תנו רבנן, האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה, ושאר כל האילנות יורדים למטה ומתפללין, ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו... אמר ליה הכי אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין, והתניא בית הלל אומרים עוסקין במלאכתן וקורין, לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני. תנו רבנן הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה, ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה, ומתפללין תפלה של שמונה עשרה, אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם, והתניא מעין י"ח, אמר רב ששת לא קשיא הא רבן גמליאל הא ר' יהושע... אלא אידי ואידי רבן גמליאל, ולא קשיא, כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן. והתניא הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע ומתפללין ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה אבל מברכין לאחריה שתים. כיצד, ברכה ראשונה כתקונה, שניה פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ, במה דברים אמורים בעושין בשכרן, אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכים כתיקונה. (ברכות טז א)

אמר רב יוסף תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, שהרי פועלים עוקרים אותה. (שם מו א)

...אלא (שעה) רביעית מאכל כל אדם, חמישית מאכל פועלים, ששית מאכל תלמידי חכמים... (שבת י א)

...ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים, ערב יום הכפורים אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני, אמר לו אין לי מעות, אמר לו תן לי פירות, אמר לו אין לי, תן לי קרקע, אין לי, תן לי בהמה, אין לי, תן לי כרים וכסתות, אין לי, הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש, לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משוי ג' חמורים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו, אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו, אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני, אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן, ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני, אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים, בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי במה חשדתני, אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים, ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני, אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמר לו העבודה כך היה הקדשתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי, ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות. (שם קכז ב)

אמרה ליה ברתיה דרב חסדא לרב חסדא לא בעי מר מינם פורתא, אמר לה השתא אתו יומי דאריכי וקטיני, (ימים שהוא בקבר ארוכים לישן וקטיני לעסוק בתורה ובמצות), ונינום טובא, אמר רב נחמן בר יצחק אנן פועלי דיממי אנן. (עירובין סה א)

אמר רב בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטמיון, על כובשי שכר שכיר, ועל עושקי שכר שכיר... (סוכה כט ב)

העונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים דברי רבי אליעזר... והתניא הפועלים אחת בשבת, א"ר יוסי ברבי חנינא לא קשיא, כאן בעושין מלאכה בעירן, כאן בעושין מלאכה בעיר אחרת. (כתובות סא ב)

תנו רבנן פועלים שבאו לתבוע שכרן מבעל הבית ונגחן שורו של בעל הבית ונשכן כלבו של בעל הבית ומת פטור, אחרים אומרים רשאין פועלין לתבוע שכרן מבעל הבית... לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח (בעיר), וקרי אבבא ואמר להו אין... ושמע מינה קאי אדוכתך (השאר במקומך ואל תכנס) משמע. (בבא קמא לג א)

שטף נחל חמורו וחמור חבירו, שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים, והניח זה את שלו והציל את של חבירו, אין לו אלא שכרו... (שם קטו ב)

הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו, אמר לו טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו, אלמא אמר ליה משטה אני בך... הא לא דמי אלא לסיפא, ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם... א"ר רמי בר חמא בצייד השולה דגים מן הים, ואמר לו אפסדתני כוורי בזוזא. (שם קטז א)

איתיביה השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם, אמר ליה מי דמי, התם עביד שליח שליחותיה... (שם)

...דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, וכמה דלא הדר ביה כברשותיה דבעל הבית דמי, וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. (שם שם ב)

איתיביה רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו, במה דברים אמורים בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום, עדור עמי היום, אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא, אמר ליה שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא... (בבא מציעא י א)

וא"ר יוחנן מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן ילבש בגדי פשתן וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן... תרגומי בתורי (שוורים לחרישה) דנפיש פסידייהו. (שם כט ב)

דתנן מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים, הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו בני, אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. (שם מט א)

אין מושיבין חנוני למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל, אין מושיבין תרנגולין למחצה ואין שמין עגלין וסייחין למחצה אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו... תנא (שכרו) כפועל בטל, מאי כפועל בטל, אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. וצריכא, דאי תנא חנוני, חנוני הוא דסגי ליה כפועל בטל משום דלא נפיש טרחיה... (שם סח א, וראה שם עוד)

השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת. שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד וחזרו בהן, מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען. השוכר את האומנין וחזרו בהן ידם על התחתונה, אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה, וכל המשנה בו ידו על התחתונה... איבעית אימא בפועלים עסקינן, דאמרי ליה כיון דאמרת לן בארבעה טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא... (שם עה ב, וראה שם עוד)

דתניא השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת, במה דברים אמורים שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל. במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו, כיצד, קבלו קמה לקצור בשני סלעים, קצרו חציה והניחו חציה, בגד לארוג בשני סלעים ארגו חציו והניחו חציו, שמין להם את מה שעשו, היה יפה ששה דינרים נותן להן סלע, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים ואם סלע נותן להם סלע. ר' דוסא אומר שמין להן מה שעתיד להעשות, היה יפה ששה דינרים נותן להם שקל, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים, ואם סלע נותן להם סלע. במה דברים אמורים בדבר שאין אבוד, אבל בדבר האבוד שוכר עליהן או מטען, כיצד מטען, אומר להן סלע קצצתי לכם באו וטלו שתים. ועד כמה שוכר עליהן עד ארבעים וחמשים זוז, במה דברים אמורים בזמן שאין שם פועלים לשכור, אבל יש שם פועלים לשכור ואמר צא ושכור מאלו אין לו עליהן אלא תרעומת...

כי הא דאמר רבא האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא ומלייה מיא, אי סיירא לארעיה מאורתא, (אמש הוליך פועלים שם וראוה ולא הבינו) פסידא דפועלים, לא סיירא לארעיה מאורתא פסידא דבעל הבית ויהיב להו כפועל בטל. ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ואתא מטרא, פסידא דפועלים, אתא נהרא פסידא דבעל הבית, ויהיב להו כפועל בטל. ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא (להשקות) ופסק נהרא בפלגא דיומא, אי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים, עביד דפסיק, אי בני מתא פסידא דפועלים, לאו בני מתא פסידא דבעל הבית. ואמר רבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא, אי אית ליה עבידתא דניחא מינה יהיב להו, אי נמי דכותה מפקד להו, דקשה מינה לא מפקד להו, ונותן להם שכרן משלם... באכלושי דמחוזא, דאי לא עבדי חלשי. (שם עו ב, וראה שם עוד)

...והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, וכי תימא שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות, ומי שאני ליה, והתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה, אם שכיר הוא נותן לו שכרו, אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו... ושמע מינה לא שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות, א"ר נחמן בר יצחק בדבר האבוד ודברי הכל... (שם עז א)

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק, הכל כמנהג המדינה... פשיטא, לא צריכא דטפא (הוסיף) להו אאגרייהו, מהו דתימא אמר להו הוא דטפאי לכו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי, קא משמע לן דאמרו ליה האי דטפת לן אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא. אמר ריש לקיש פועל בכניסתו (צריך לוותר משלו אצל בעל הבית ולהחשיך אצלו) משלו, ביציאתו (למלאכתו בבקר אינו צריך להקדים אלא עם הנץ החמה) משל בעל הבית, שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונתן ירבצון, יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. וליחזי היכי נהיגי, בעיר חדשה. (שם פג א)

ואלו אוכלין מן התורה, העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו, ובדבר שגידולו מן הארץ. ואלו שאין אוכלים, העושה במחובר לקרקע בשעה שאין גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו, ובדבר שאין גידולו מן הארץ. מנא הני מילי, דכתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת. אשכחן כרם, כל מילי מנא לן, גמרינן מכרם, מה כרם מיוחד דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו... גמרינן מקמה, קמה גופא מנא לן, דכתיב כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך... הצד השוה שבהן שכן דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו... אלא אמר שמואל אמר קרא וחרמש, לרבות כל בעלי חרמש. והאי חרמש מיבעי ליה בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תיכול, ההוא מואל כליך לא תתן נפקא... אלא אמר ר' יצחק אמר קרא קמה, לרבות כל בעלי קמה... והשתא דנפקא לן מחרמש ומקמה, כי תבא בכרם רעך למה לי, אמר רבא להלכותיו. 

כדתניא, כי תבא, נאמר כאן ביאה ונאמר להלן לא תבא עליו השמש, מה להלן בפועל הכתוב מדבר, אף כאן בפועל הכתוב מדבר. בכרם רעך, ולא בכרם כותי... ולא של הקדש. ואכלת, ולא מוצץ, ענבים, ולא ענבים ודבר אחר, כנפשך, כנפש של בעל הבית כך נפשו של פועל, מה נפשך אוכל ופטור, אף נפש של פועל אוכל ופטור. שבעך, ולא אכילה גסה. ואל כליך לא תתן, בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל, ובשעה שאי אתה נותן לכליו של בעל הבית אי אתה אוכל. (שם פז ב)

היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו אפילו בכתיפו הרי זה אוכל... מאי טעמא, כי תבא בכרם רעך, בכל מאי דעביד... היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים, אבל מונע את עצמו עד שמגיע למקום יפות ואוכל, וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה, אבל משום השב אבידה לבעלים אמרו, פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת ובחמור כשהיא פורקת... אוכל פועל קישות אפילו בדינר כותבת ואפילו בדינר, ר' אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יתר על שכרו, וחכמים מתירין, אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו (שימנעו לשוכרו למלאכתו)... (שם צא ב)

איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל, למאי נפקא מינה, דאמר תנו לאשתי ובני, אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו... (שם צב א)

שכיר בזמנו נשבע ונוטל, שכיר הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דבעל הבית טרוד בפועליו... (שם קג א)

שכיר יום גובה הלילה, שכיר לילה גובה כל היום, שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום. שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע, יצא ביום גובה כל היום,יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום. תנו רבנן מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה, תלמוד לומר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום, שנאמר ביומו תתן שכרו, ואימא איפכא, שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. תנו רבנן, ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך איני יודע שעד בקר, מה תלמוד לומר עד בקר, מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד, מכאן ואיך מאי, אמר רב עובר משום בל תשהא, אמר רב יוסף מאי קראה אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך.

תנו רבנן האומר לחברו צא שכור לי פועלים, שניהן אין עוברין משום בל תלין, זה לפי שלא שכרן, וזה לפי שאין פעולתן אצלו... (שם קיב, וראה שם עוד)

אמר רב שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה, ושמואל אמר שכיר שעות דיום גובה כל היום, ושכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום... אמר לך רב תנאי היא... מכאן אמרו כל הכובש שכר שכיר עובר בה' שמות הללו ועשה, משום בל תעשוק את ריעך, ומשום בל תגזול, ומשום בל תעשוק שכיר עני, ומשום בל תלין, ומשום ביומו תתן שכרו, ומשום לא תבא עליו השמש, הני דאיכא ביממא ליכא בליליא, דאיכא בליליא ליכא ביממא, אמר רב חסדא שם שכירות בעלמא. איזהו עושק ואיזהו גזל, א"ר חסדא לך ושוב לך ושוב זה הוא עושק, יש לך בידי ואיני נותן לך זהו גזל... (שם קיא א, וראה שם עוד)

אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו, ויש בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. אימתי בזמן שתבעו, לא תבעו אינו עובר עליו. המחהו אצל חנוני או אצל שלחני אינו עובר עליו. שכיר בזמנו נשבע ונוטל, עבר זמנו אינו נשבע ונוטל, אם יש עדים שתבעו בזמנו הרי זה נשבע ונוטל. גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו, ואין בו משם לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר... (שם קיא א, וראה שם עוד)

...דאמר רב אסי אפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים עובר משום בל תלין. ואידך, מואליו הוא נושא את נפשו נפקא, דבר המוסר נפשו עליו. ואידך ההוא מיבעי ליה לכדתניא, ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו. דבר אחר ואליו הוא נושא את נפשו, כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו, רב הונא ורב חסדא, חד אמר נפשו של גזלן, וחד אמר נפשו של נגזל... (שם קיא ב)

בעו מיניה מרב ששת קבלנות עובר עליו משום בל תלין או אין עובר משום בל תלין, אומן קונה בשבח כלי והלואה היא, או אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות היא, אמר להו רב ששת עובר... (שם קיב א)

השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו תן לי שכרי, ואמר לו טול מה שעשית בשכרך, אין שומעין לו, משקבל אליו אומר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי אין שומעין לו... (שם קיח א, וראה שם עוד)

אמר להן כך מקובלני מבית אבי אבא, לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות. והוא סבר לע"ז ממש, ולא היא אלא עבודה שזרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא נטוש נבילתא בשוקא ושקיל אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא. (בבא בתרא קי א)

השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור, שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר... (ע"ז סב א)

האומנין של ישראל ששלח להם עובד כוכבים חבית של יין נסך בשכרן מותר לומר תן לנו את דמיה, משנכנסה לרשותן אסור. (שם עא א)

איכא תרי חזקה, חדא דאין בעל הבית עובר בבל תלין, וחדא דאין שכיר משהא שכרו... (שבועות מה ב)

ר' טרפון אומר היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה ובעל הבית דוחק. (אבות ב טו)

הפועלים לא יאכלו מגרוגרות של הקדש... מאי טעמא אמר רב אחדבוי בר אמי דאמר קרא לא תחסום שור בדישו, דישו שלך ולא דישו של הקדש. (מעילה יג א)

תלמוד ירושלמי:

ותני כן, מתפללים בראש הזית ובראש התאנה, הא בשאר כל האילנות יורד ומתפלל למטן, ובעל הבית לעולם יורד ומתפלל למטן, ומה בראש הזית ובראש התאנה, ר' אבא ור' סימון תרויהון אמרין מפני שטרחותן מרובה. תני הכתף אף על פי שמשאו על כתיפו הרי זה קורא את שמע, אבל לא יתחיל לא בשעה שהוא פורק ולא בשעה שהוא טעון, מפני שאין לבו מיושב, בין כך ובין כך אל יתפלל עד שעה שיפרוק, ואם היה עליו משאוי של ארבעת קבין מותר...

תני הפועלין שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית הרי אילו מברכין ברכה ראשונה וכוללין של ירושלים ושל ארץ וחותמין בשל ארץ, אבל אם היו עושין עמו בסעודה או שהיה בעל הבית אוכל עמהן הרי אילו מברכין ד' ברכות... (ברכות יח א)

למה היה ר' בון בר' חייא דומה, למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד והיה משתכר במלאכתו יותר מדאי, מה עשה המלך, נטלו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות, לעיתותי ערב באו אותם פועלים ליטול שכרן, ונתן לו שכרו עמהם משלם, והיו הפועלים מתרעמין ואומרים אנו יגענו כל היום וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכרו עמנו משלם, אמר להן המלך יגע זה לשתי שעות יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו... (שם כ א)

מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, ר"ג היה מאכיל את הפועלים דמאי... תמן תנינן פועל שאינו מאמין לבעל הבית, תמן את אמר הפועל מפריש וכא את אמר בעל הבית מפריש, אמר רבי יונה תמן במאכילו מן המנויין, ברם הכא במאכילו מן האבוס. (דמאי יא א ויב א)

פועל שאינו מאמין לבעל הבית נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל, וזו עשויה תרומת מעשר עליהן, ומעשר שני באחרונה ומחולל על המעות וחושך גרוגרת אחת. רשב"ג אומר לא יחשוך מפני שהוא ממעט את מלאכתו של בעל הבית, ורבי יוסי אומר לא יחשוך מפני שהוא תנאי בית דין. רבי אליעזר בשם רבי הושעיא עשו אותו שאינו מאמין לבעל הבית... רב חייא בר אשי בשם רב תנאי בית דין שתהא תרומת מעשר משל פועל ומעשר שני של בעל הבית. (שם ל ב)

המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה, הוא משלם את הקרן והן משלמין את החומש דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים הן משלמין את הקרן ואת החומש והוא משלם להן דמי סעודתן... (תרומות לב ב)

בקרו של כהן שהיה מאכיל אצל ישראל, וכן בגדו של כהן שהיה נארג אצל ישראל מדליק על גביו שמן שריפה ואינו חושש... (שם נח ב)

השוכר את הפועל לקצות בתאנים, אמר לו על מנת שאוכל תאנים הוא אוכל ופטור, על מנת שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב, על מנת שאוכל בשעת הקציעה ולאחר הקציעה, בשעת הקציעה אוכל ופטור ולאחר הקציעה אוכל וחייב שאינו אוכל מן התורה. היה עושה בלבסים לא יאכל בבנות שבע, בבנות שבע לא יאכל בלבסים, אבל מונע הוא את עצמו עד שהוא מגיע למקום היפות ואוכל, המחליף עם חבירו זה לוכל וזה לוכל זה לקצות וזה לקצות זה לוכל וזה לקצות חייב, רבי יהודה אומר המחליף לוכל חייב לקצות פטור... (מעשרות יא א, וראה שם עוד)

מנין שנפשו קרויה שכרו, רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא נאמר כאן נפשו ונאמר להלן נפשו, דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו, מה נפשו האמורה להלן שכרו, אף כאן שכרו. שבעך, שלא יהא אוכל ומקיא, שבעך, שלא יהא מקלף בתאנים ומצמץ בענבים, רשאים הפועלים לטבל עמו בציר בשביל שיאכלו ענבים הרבה. רשאי בעל הבית להשקותן יין בשביל שלא יאכלו ענבים הרבה... אמר רבי יוסי לא כן צריכה כשהיה הוא בוצר ואחר מוליך, אבל אם היה הוא בוצר הוא מוליך בתחילה אוכל משום הלכות מדינה ולבסוף אוכל משום פועלין... (שם יב א)

דתני אומר הוא אדם לפועל הילך דינר זה אכול בו, הילך דינר זה שתה בו, אין חוששין על שכרו לא משום שביעית ולא משום מעשרות ולא משום יין נסך, אבל אם אמר לו צא וקח לך ככר ואני נותן לך דמיו, צא וקח לך רביעית של יין ואני נותן לך דמיה, חוששין על שכרו משום שביעית ומשום מעשרות ומשום יין נסך. אמר רבי זעירא נעשה החנוני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל. אמר רבי הילא פועל זוכה לבעל הבית משל החנוני וחוזר זכה לעצמו, אוף הכא על דעתיה דרבי זעירא הבעל נעשה שלוחו של אשה לזכות לעני... (קידושין כה ב)

על דעתיה דרב בין פועל בין בעל הבית יכול לחזור בו, על דעתיה דרבי יוחנן פועל יכול לחזור בו ולא בעל הבית. (בבא מציעא כו א)

תוספתא:

השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה לשמור לו את התינוק אין נותן לו שכרו של שבת, לפיכך אין אחריותו עליו בשבת, ואם היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכרו של שבת, לפיכך אחריותן עליו בשבת, לא יאמר לו תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של עשרה ימים. אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר את עצמו ביום לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית, ולא יהא מרעיב ומסגיף את עצמו ומאכיל מזונותיו לבניו מפני גזל מלאכתו של בעל הבית. רשאין פועלין לאכול פיתן בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה, ורשאי בעל הבית להשקותן יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה... (בבא מציעא פרק ח)

מדרש רבה:

...אדם נברא בששי, גן עדן בשלישי, הדא הוא דכתיב (תהלים ע"ד) ואלקים מלכי מקדם פועל ישועות בקרב הארץ, ראו פועלא טבא שהתקין הקב"ה שכרי עד שלא עמדתי לפעול. (בראשית טו ד)

א"ר יהודה בר סימון, בנוהג שבעולם פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתים ושלש שעות באמונה, ובסוף הוא מתעצל במלאכתו, ברם הכא מה הראשונות שלימות אף האחרונות שלימות, מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה. (שם ע יח)

תמן תנינן, השוכר את הפועלים ופסק עמהם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן, א"ר מונא מקום שאין מנהג תנאי בית דין הגדול הוא שתהא הוצאה משל בעל הבית והכנסה משל פועל, הוצאה משל בעל הבית מנין, שנאמר תזרח השמש יאספון, מכאן ואילך יצא אדם לפעלו, הכנסה משל פועל מנין, ולעבודתו עדי ערב, עד ערב לא נאמר אלא עדי ערב, לומר עד חשיכה, כד"א (איוב ז') עדי נשף. ר' אמי בשם ר"ל אמר הטריחו על בעל הבית, שאם היתה ערב שבת תהא הכנסה משלו, עד היכן עד שיהא כל א' וא' ממלא לו חבית של מים וצולה לו דג מבעוד יום משום כבוד שבת ומדליק נר... (שם עב ג)

אבל לעתיד לבא, כשיפתח הקב"ה לצדיקים אוצרות גן עדן, הרשעים שאכלו נשך ותרבית עתידין להיות נושכין בשיניהם את בשרם, שנאמר (קהלת ד') הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, והם אומרים ולואי היינו פועלים והיינו טוענין בכתפינו... (שמות לא ד)

וכן אתה אומר בפועל, (דברים כ"ב) ביומו תתן שכרו, למה כי עני הוא... שני דברים יש כאן דומין זה לזה, בשכיר כתיב ביומו תתן שכרו, כגון שהיה מהלך והחמור אחריו מכרו אלומה אחת ונתנה בכתפו, והחמור בא בדרך אחר האלומה ומקוה לאכלה, מה עשה לו אדונו קשר לו האלומה למעלה הימנו, אמרו לו רשע כל הדרך רץ בשבילה ולא נתת בפניו, כך שכיר עמל ומצטער כל היום שהוא מקוה לשכרו, ומוציאו ריקם, וכן כתוב (דברים כ"ד) ואליו הוא נושא את נפשו ושמעתי כי חנון אני. (שם שם ז)

תנא דבי אליהו רבא:

...מכאן אמרו פועל שקיבל מלאכתו של בעל הבית חובה עליו לעשותה כמו שהוא חפץ בעל הבית, ואם אינו עושה רצונו וחפצו של בעל הבית עליו הכתוב אומר (ירמיה מ"ח) ארור עושה מלאכת ה' רמיה, לכך נאמר גבר יהיר ולא ינוה... (פרק טו)

רש"י:

לא תעשוק שכיר - והלא כבר כתוב, אלא לעבור על האביון בשני לאוין, לא תעשוק שכר שכיר שהוא עני ואביון, ועל העשיר כבר הוזהר (ויקרא י"ט) "לא תעשוק את רעך". מגרך - זה גר צדק. בשעריך - זה גר תושב האוכל נבלות. אשר בארצך - לרבות שכר בהמה וכלים. (דברים כד יד)

משנה תורה:

הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית ואכלו פתן אין מברכין לפניה, ומברכין לאחר סעודתן שתי ברכות בלבד, כדי שלא יבטלו מלאכת בעל הבית, ברכה ראשונה כתיקונה, שניה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ, ואם היו עושין בסעודתן בלבד או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין ד' ברכות כתיקונן כשאר כל אדם. (ברכות ב ב)

השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות, בין בתלושין בין במחוברין, הואיל ויש להם לאכול מן התורה במה שהן עושין הרי אלו אוכלין ופטורים מן המעשר, ואם התנה עמהן שיאכלו מה שלא זכתה להם תורה, כגון שהתנה עמהן הפועל שיאכלו בניו עמו או שיאכל בנו בשכרו או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש, הרי זה אסור לאכול עד שיעשר, הואיל ואוכל מפני התנאי הרי זה כלוקח. (מעשר ה ט)

שכרו לנכש בבצלים והתנה לאכול ירק מקרטם עלה עלה ואוכל, ואם צירף חייב. קצץ הפועל שיאכל ליטרא של זיתים אוכל אחת אחת ואם צירף חייב לעשר, הואיל והוא אוכל דבר קצוב הרי זה כלוקח, שאם צירף נקבע, לא קצץ אלא היה אוכל בדין תורה מצרף ואוכל כל מה שירצה, והוא שלא יספות במלח, אבל אם ספת במלח אחת אחת מותר, שתים שתים אסור, שהרי נקבעו (במלח).

פועל שהיה עושה בלבסין לא יאכל בבנות שבע, בבנות שבע לא יאכל בלבסין עד שיעשה, אבל יש לו למנוע עצמו עד שיגיע למקום היפות.

המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה, בזמן שאין להן עליו מזונות אוכלין מפירות שבשדה ופטורין מן המעשר, והוא שלא נגמרה מלאכתן, אבל אם יש להן עליו מזונות לא יאכלו ואף על פי שלא נגמרה מלאכתן, שאין פורעין חוב מן הטבל. אבל אוכלין אחת אחת מן התאנה, אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה. (שם שם י והלאה)

הפועלים שהן עושין בהקדש אף על פי שפסקו עמהן מזונות לא יאכלו מגרוגרות של הקדש, ואם אכלו מעלו, אלא ההקדש נותן להם דמי מזונות. (מעילה ח א)

כשפוסקין עם האומנין לבנות במקדש ובעזרות פוסקין עמהן כך וכך אמה בכך וכך סלע, באמה בת עשרים אצבע, וכשמושחין (מודדים) להן מה שבנו מושחין ומחשבין להן באמה גדולה בת עשרים וארבע אצבעות, כדי שלא יבואו לידי מעילה, מפני שאין מדקדקין במשיחה. (שם שם ה)

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן. מקום שנהגו לזון יזון, לספק בגרוגרות או בתמרים וכיוצא בהן לפועלים יספק, הכל כמנהג המדינה.

השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר רואין הפחות שבשכירות והיתר שבשכירות ומשמנין ביניהן.

אמר לשלוחו צא לשכור לי פועלים בשלשה, והלך ושכרן בארבעה, אם אמר להם השליח שכרכם על בעל הבית נותן להם בעל הבית כמנהג המדינה, היה במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבעה אינו נותן להם אלא שלשה, ויש להם תרעומת על השליח. במה דבר אמורים בשאין מלאכתן ניכרת, אבל היתה מלאכתן ניכרת והרי היא שוה ארבעה, נותן להם בעל הבית ארבעה, שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה לא טרחו ועשו שוה ארבעה. אמר לו בעל הבית שכור לי בארבעה והלך השליח ושכר בשלשה, אף על פי שהרי מלאכתן שוה ארבעה, אין להם אלא שלשה, שהרי קבלו על עצמן, ויש להם תרעומת על השליח. אמר לו בעל הבית בשלשה, והלך השליח ואמר להם בארבעה, ואמרו הרינו כמה שאמר בעל הבית, אין דעתם אלא שיתן בעל הבית יתר על ארבע, לפיכך שמין מה שעשו, אם שוה ארבעה נוטלין ארבעה מבעל הבית, ואם אינו ידוע או אינו שוה אין להם אלא שלשה. אמר לו בעל הבית בארבעה והלך השליח ואמר להם בשלשה, ואמרו לו כמה שאמר בעל הבית, אף על פי שמלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה, שהרי שמעו שלשה וקבלו עליהם.

השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים בשלא הלכו, אבל הלכו החמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, או ששכר להשקות שדה ומצאוה שנתמלאה מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, מה בידו לעשות, ואם לא ביקר נותן להם שכרן כפועל בטל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ועושה מלאכה לבטל. במה דברים אמורים בשלא התחילו במלאכה, אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו, אפילו בחצי היום חוזר, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים.

וכיצד דין הפועל שחזר בו, אחר שהתחיל שמין לו מה שעשה ונוטל, ואם קבלן הוא שמין לו מה שעתיד לעשות, בין שהוזלו בעת ששכרן בין לא הוזלו בין שהוזלה מלאכה אחר כן בין לא הוזלה שמין לו מה שעתיד לעשות. כיצד, קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים, קצר חציה והניח חציה, בגד לארוג בשתי סלעים, ארג חציו והניח חציו שמין לו מה שעתיד לעשות, אם היה שוה ששה דינרין נותן לו שקל או יגמרו את מלאכתן, ואם היה הנשאר יפה שנים דינרין אינו נותן להן אלא סלע, שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה. במה דברים אמורים בדבר שאינו אבוד, אבל בדבר האבוד, כגון פשתנו להעלות מן המשרה או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהן, אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נאנס כגון שחלה או שמע שמת לו מת, ואם לא נאנס וחזר בו שוכר זה עליהן או מטען. כיצד מטען, אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים, עד שיגמרו מלאכתן, ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה, ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהן התוספת. כיצד שוכר עליהן, שוכר פועלים אחרים וגומרים מלאכתן שלא תאבד, וכל שיוסיף לאלו הפועלין האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים. עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים. ואם היה להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים וחמשים זוז בכל יום לכל פועל אף על פי ששכר הפועל שלשה או ארבעה. במה דברים אמורים שאין שם פועלים לשכור בשכרן להשלים המלאכה, אבל יש פועלים לשכור בשכרן, ואמרו לו צא ושכור מאלו להשלים מלאכתך ולא תאבד, בין שוכר בין קבלן אין לו עליהן אלא תרעומת, ושמין לשוכר מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות.

השוכר את הפועל ונאחז לעבודת המלך, לא יאמר לו הריני לפניך, אלא נותן לו שכר מה שעשה.

השוכר את הפועל להשקות את השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק אין להם אלא שכר מה שעשו, וכן אם דרכו שיפסיקו אותו בני העיר והפסיקוהו בחצי היום, אין להן אלא שכר מה שעשו, שהרי ידעו הפועלים דרכו של נהר. ואם דרכו להפסיק מאליו נותן להם שכר כל היום, מפני שהיה לו להודיעם. שכרן להשקות השדה ובא המטר והשקה, אין להם אלא מה שעשו, בא הנהר והשקה נותן להן כל שכרן, מן השמים נסתייעו. במה דברים אמורים בפועל, אבל מי שפסק עם אריסו שאם ישקה שדה זו ארבע פעמים ביום יטול חצי הפירות, וכל האריסין שהן משקין שתי פעמים אינן נוטלין אלא רביע הפירות, ובא המטר ולא הוצרך לדלות ולהשקות, נוטל חצי הפירות כמו שפסק עמו, שהאריס כשותף ואינו כפועל.

השוכר את הפועל לעשות מלאכה כל היום, ושלמה המלאכה בחצי היום, אם יש לו מלאכה אחרת כמותה או קלה ממנה עושה שאר היום, ואם אין לו מה יעשה נותן לו שכרו כפועל בטל. ואם יהיה מן החופרים או עובדי אדמה וכיוצא בהן שדרכו לטרוח הרבה, ואם לא יעשה במלאכה יחלה, נותן לו כל שכרו.

השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה יביא, נותן לו שכרו משלם. שכרו להביא קנים לכרם והלך ולא מצא ולא הביא נותן לו שכרו משלם, שכרו להביא כרוב ודורמסקנין לחולה והלך ומצאו שמת או הבריא, לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך, אלא נותן לו כל שכרו וכן כל כיוצא בזה. 

השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו והראהו בשל חבירו, נותן לו כל שכרו וחוזר ולוקח מחברו מה שנהנה בזו המלאכה.

השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש וכיוצא בהן, ואמר לו טול מה שעשית בשכרך, אין שומעין לו. ואם משקבל עליו אמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי אין שומעין לו. 

מציאת הפועל לעצמו, אף על פי שאמר לו עשה עמי מלאכה היום, ואין צריך לומר אם אמר לו עדור עמי היום. אבל אם שכרו ללקט מציאות, כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאין באגם, הרי מציאתו לבעל הבית, ואפילו מצא כיס מלא דינרין. (שכירות פרק ט א והלאה)

כל האומנין שומרי שכר הן, וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות או שאומר לו האומר גמרתיו ולא לקחו הבעלים את הכלי, האומן שומר חנם. אבל אם אמר האומן הבא מעות וטול שלך עדיין הוא נושא שכר כשהיה.

נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם... צבעו כעור או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, אם השבח יתר על ההוצאה נותן בעל הכלי את ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח בלבד. אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו. וכן אם אמר האומר הא לך דמי צמרך או דמי עצך ולך אין שומעין לו, שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה... (שם י ג, וראה שם עוד)

המוליך חטין לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן... בהמה לטבח ונבלה חיבין לשלם דמיהן מפני שהן נושאי שכר, לפיכך אם היה טבח מומחה ושחט בחנם פטור מלשלם, ואינו מומחה אף על פי שהוא בחנם חייב לשלם... טבח שעשה בחנם, וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע, וכן כל כיוצא בזה, עליהן להביא ראיה שהן מומחין, ואם לא הביאו ראיה משלמין. (שם שם ה, וראה שם עוד)

הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות וכל כיוצא באלו האומנים שאין אפשר שיחזירו ההפסד שהפסידו מסלקין אותן בלא התראה, שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן, הואיל והעמידו אותן הצבור עליהם. (שם שם ז)

מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו, שנאמר ביומו תתן שכרו וגו', ואם אחרו לאחר זמנו עובר בלא תעשה שנאמר "ולא תבא עליו השמש", ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם. אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים חייב ליתן בזמנו. ואם איחרו לאחר זמן עובר בלא תעשה. וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו, ואם איחרו עובר בלא תעשה.

כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו, שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה, עובר משום בל תעשוק, ומשום בל תגזול, ומשום לא תלין פעולת שכיר, ומשום לא תבא עליו השמש, ומשום ביומו תתן שכרו. 

אי זהו זמנו? שכיר יום גובה כל הלילה, ועליו נאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר", ושכיר לילה גובה כל היום, ועליו נאמר "ביומו תתן שכרו", ושכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה. שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום, יצא בלילה גובה כל הלילה.

נתן טליתו לאומן וגמרה והודיעו, אפילו איחרו עשרה ימים, כל זמן שהכלי ביד האומן אינו עובר. נתנה בחצי היום, כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין, שהקבלנות כשכירות היא וחייב ליתן לו בזמנו...

המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה הרי זה חייב ליתן מיד, וכל עת שישהה עובר על לאו של דבריהם, שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב.

כל שכיר ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ואמר בעל הבית נתתי לך שכרך והשכיר אומר לא נטלתי כלום, תקנו חכמים שישבע השכיר בנקיטת חפץ ויטול כדין כל נשבע ונוטל, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו, וזה השכיר נושא נפשו לזה. אפילו היה השכיר קטן, השכיר נשבע ונוטל. שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך, נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך, וישבע בעל הבית היסת שנתן, או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר הטענות. היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל לו כלום. וכן אם תבעו אחר זמנו אף על פי ששכרו בעדים, המוציא מחבירו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הבית היסת. הביא ראיה שתבעו כל זמנו, הרי זה נשבע ונוטל כל אותו היום של תביעה. כיצד, היה עושה עמו ביום שני עד הערב זמנו כל ליל שלישי, וביום השלישי אינו נשבע ונוטל, ואם הביא עדים שהיה תובעו כל ליל שלישי הרי זה נשבע ונוטל כל יום שלישי. אבל מליל רביעי והלאה המוציא מחבירו עליו הראיה. וכן אם הביא עדים שהיה תובעו והולך עד יום ה' הרי זה נשבע ונוטל כל יום ה'.

בעל הבית אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלש קצצת לי, לא תקנו חכמים שישבע השכיר כאן, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם לא הביא ראיה אף על פי שכבר נתן לו שתים או שאמר לו הילך הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ. ודבר זה תקנת חכמים היא כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש. במה דברים אמורים, בששכרו בעדים ולא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו, אבל אם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע בעל הבית היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו, או שלא נשאר לו אצלו אלא זה שאמר לו הילך כדין כל הטענות.

הנותן טליתו לאומן, אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחד, כל זמן שהטלית ביד האומן אם יכול לטעון שהיא לקוחה בידו הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, ויכול לטעון שהיא בשכרו עד כדי דמיה. ואם יצאת טלית מתחת ידו או שאין לו בה חזקה ואינו יכול לטעון שהיא לקוחה בידו המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הטלית היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת כדין כל הטענות שאין זה בדין השכיר.

שכיר הבא להשבע אין מחמירין עליו ואין מגלגלין עליו כלל אלא נשבע שלא נטל ויטול, ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו, ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול. אפילו היה שכרו פרוטה אחת ובעל הבית אומר נתתיה לא יטול אלא בשבועה... (שם פרק יא א והלאה)

הפועלים שהן עושין בדבר שגדולו מן הארץ ועדיין לא נגמרה מלאכתו בין בתלוש בין במחובר ויהיו מעשיהן גמירת המלאכה, הרי על בעל הבית מצוה שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו, שנאמר כי תבא בכרם רעך וגו', וכתוב כי תבא בקמת רעך. מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר, כי אילו לא שכרו מי התיר לו שיבא בכרם רעהו בקמה שלו שלא מדעתו, אלא כך הוא אומר, כי תבא לרשות בעלים לעבודה, תאכל.

מה בין העושה בתלוש לעושה במחובר, שהעושה בתלוש אוכל בדבר עד שלא נגמרה מלאכתו ומשתגמר מלאכתו אסור לו לאכול. והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר, אינו אוכל אלא כשיגמרו עבודתו, כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו וינפץ הסל למקום אחר, ויחזור ויבצור וימלאנו, ואינו אוכל אלא עד אחר שימלא הסל. אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו חכמים שיהיו הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת, כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול, אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואינן מבטלין.

המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "וחרמש לא תניף" וגו', מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו, וכן כל כיוצא בזה. וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים עובר בלא תעשה, שנאמר "ואל כליך לא תתן", ואין לוקין על שני לאוין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם. 

החולב והמחבץ והמגבן אינו אוכל מפני שאינן גידולי קרקע, המנכש בבצלים ובשומין אף על פי שתולשין קטנים מבין הגדולים וכל כיוצא בזה אינו אוכל מפני שאין מעשיהם גמר מלאכה. ואין צריך לומר שומרי גנות ופרדסים וכל דבר המחובר במקשאות ובמדלעות שאין אוכלין כלל.

הבודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל מפני שנגמרה מלאכתן למעשר, העושה בחטים וכיוצא בהן אחר שעשו, כגון ששכרן לבור צרורות או לנפה אותן או לטחון הרי אלו אוכלין, שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה. אבל הלש והמקטף והאופה אינו אוכל מפני שנגמרה מלאכתן לחלה, ואין הפועל אוכל אלא מדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו לחלה ולמעשר. נתפרסו עגוליו ונתפתחו חביותיו ונחתכו דלועיו ושכרן לעשות בהן הרי אלו לא יאכלו, שהרי נגמרו מלאכתן ונקבעו למעשר, והרי הן טבל. ואם לא הודיען מעשר ומאכילן. אין הפועלין אוכלין בשל הקדש, שנאמר "בכרם רעך"...

הקוצר, והדש, והזורה, והבורר, והמוסק, והבוצר, והדורך וכל כיוצא במלאכות אלו, הרי הם אוכלין מן התורה.

שומרי גתות וערמות וכל דבר התלוש מן הקרקע שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר אוכלין מהלכות מדינה, שהשומר אינו כעושה מעשה, אבל אם עשה באיבריו, בין בידיו בין ברגליו אפילו בכתפיו הרי זה אוכל מן התורה.

היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים לא יאכל בתאנים, שנאמר "בכרם ואכלת ענבים". והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת, ולא יאכל ענבים ודבר אחר, ולא יאכל בפת ולא במלח, ואם קצץ על בעל הבית על שיעור שיאכל אוכל אותו בין במלח בין בפת בין בכל דבר שירצה. אסור לפועל למוץ בענבים, שנאמר "ואכלת ענבים", ולא יהיו בניו או אשתו מהבהבין לו השבלין באור, שנאמר "ואכלת ענבים כנפשך", ענבים כמות שהן, וכן כל כיוצא בזה.

אסור לפועל לאכול ממה שהוא אוכל אכילה גסה, שנאמר כנפשך שבעך, ומותר לו למנוע את עצמו עד מקום היפות ואוכל. ויש לו לאכול קישות אפילו בדינר, וכותבת אפילו בדינר, אף על פי ששכרו במעה כסף, שנאמר "כנפשך שבעך". אבל מלמדין את האדם שלא יהיה רעבתן ויהיה סותם את הפתח בפניו. היה משמר ד' או ה' ערמות לא ימלא כרסו מאחת מהן, אלא אוכל מכל אחת ואחת לפי חשבון.

הפועלים שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלים ענבים ואין שותין יין, שעדיין אינן עושין אלא בענבים בלבד. ומשידרכו בגת ויהלכו בה שתי וערב יש להן לאכול מן הענבים ולשתות מן התירוש, שהרי הן עושין בענבים וביין.

פועל שאמר תנו לאשתי ובני מה שאני אוכל, או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי ובני אין שומעין לו, שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו. אפילו נזיר שהיה עושה בענבים ואמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו.

פועל שהיה עושה הוא ואשתו ובניו ועבדיו והתנה עם הבעל הבית שלא יאכלו ממה שהן עושין לא הוא ולא הם, הרי אלו אינן אוכלין, במה דברים אמורים בגדולים מפני שיש בהם דעת, והרי מחלו, אבל קטנים אינו יכול לפסוק עליהם שלא יאכלו, שאינן אוכלין משל אביהן או משל אדוניהם אלא משל שמים. (שם פרק יג א והלאה)

רשאי בעל הבית להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה, ורשאין פועלין לטבול פתן בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה. אבל אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום, או לדוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית, ולא יהיה מרעיב ומסגף עצמו ומאכיל מזונותיו לבניו מפני גזל מלאכתו של בעל הבית, שהרי תשש כחו ותחלש דעתו ולא יעשה מלאכה בכח.

כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, הרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר, "כי בכל כחי עבדתי את אביכן", לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר "ויפרוץ האיש מאד מאד". (שם יג ז)

ספר חסידים:

שני יהודים שמעו מלמד אחד שלמד לתלמידו תיבה בטעות, אמר האחד לחבירו אמור לו אתה אמרת ליה בטעות, אמר לו אם אתה יכול שלא תלבין פניו אמור לו, ואם לאו אל תשפוך דמו, אמור לקרובו שיאמר לו ולא משמך שלא יתבייש. אל ילך אדם לדבר עם מלמדי תינוקות בשעה שהוא מלמדם, פן יבטלם בדבריו, וכן לשכיר פועל של ישראל פן יבטלנו בדבריו. אל ישב אצל שכיר אפילו כשאין שכיר עושה פעולה, שמא יהיה לו בושת לומר אין לי פנאי, ואם רגיל ואין לו בושת מפניו ואינו מבטלו אין בכך כלום. ירא שמים כגון חוני המעגל ואבא חלקיה לא היו מסיחים ואפילו שלום לא רצו להחזיר (תענית כ"ג). (שי)

...והמלמד, וסופר ופועלים אסורים לסגף שימעטו במלאכתם. (תריז)

כתיב (שמות כ"ב) "אם שכיר הוא בא בשכרו", וסמיך ליה "וכי יפתה איש בתולה", כמו שאמר בן סירא לא את הכל תביא לביתך, לא ישכור אדם לא פועל ולא מלמד שצופה בנשים כשאינו צריך לדבר עמהם, או מדבר עמהם דבר שלא לצורך... (תתר)

אם יש אדם שרגילים בני אדם אצלו אל ישכיר עצמו ללמד תינוקות, כי יבואו אצלו ולא יוכל לעסוק בתינוקות בטוב. ואל יאמר אדם הואיל ואני מלמד ילדים ביום אשכים ואלמוד לעצמי בבוקר מפני שנמצא שישן כשצריך ללמד לנערים, והוא קבל שכר ללמדם בטוב. אל ילך אדם לבית חבירו או בכל מקום שיש שם מושכר לעשות מלאכה, כי אם תדבר עמו ממעט במלאכת חבירו, ואפילו אם יראה חבירו בעל הבית יתבייש לומר לשכירו מאומה וגם לזה המבטלו. (תתרא)

ספר החינוך:

שלא נאחר שכר שכיר, שנאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר"... משרשי המצוה, לפי שהשי"ת חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באחור המזונות יאבד הגוף, ועל כן צונו לתת שכר שכיר, "כי אליו הוא נושא את נפשו", להתפרנס בו. ולפי הנראה על כן שם גבול זמנו יום אחד ולא יותר, כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים, ובפרוש הודיע הכתוב טעם הדבר באמרו "ואליו הוא נושא את נפשו"... (קדושים מצוה רל)

שנצטוינו להיות השכיר אוכל בשעת עבודה מהדבר אשר יעבד בו כשיהיה הדבר ההוא דבר שגדולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו, ועל זה נאמר "כי תבא בכרם רעך" וגו'... משרשי המצוה ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת השם עליהם, ובאמת שהדקדוק עם הפועל שלא יאכל באשר הוא עמל בעודו הוא עמל בדבר, וכל שכן כשהן עושין בגדולי הקרקע שהאדם שמח בו בברכת השם אשר נתן לו, שיש הוראה בזה על הנבלה ועל המזג רע מאד. וכבר כתבתי כמה פעמים שהמארה והרעות ידבקו ברעים והטובות בטובים... (כי תצא מצוה תקעו, וראה שם עוד)

שנמנע השכיר מלקחת ממה שיעבד בו יותר על אכילתו, ועל זה נאמר "ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן"... אבל אין לוקין עליו, לפי שהוא דבר שבממון שניתן לתשלומין. (שם מצוה תקעז)

שלא יאכל השכיר בשעת עבודתו מהדבר אשר יעבד בו, אף על פי שהוא מותר לאכל ממנו שלא בשעת עבודה, והוא בהליכתו מאומן לאומן כשהוא עובד במחובר לקרקע לא הותר לאכל בשעת עבודה... (שם מצוה תקעח)

רבינו יונה:

אם אתה רוצה לשכור פועלים ומצאת עניים, יהיו עניים בני ביתך, ואך אל תבזה אותם, אך דרך כבוד תצוה להם, ותשלם שכרם מושלם ואל תדחם בלך ושוב, כי הרבה לאוים יש בדבר, ואליו הוא נושא את נפשו. (ספר היראה)

רמח"ל:

...ואמרו ז"ל (ב"ב פ"ה) קשה גזל הדיוט מגזל גבוה, שזה הקדים חטא למעילה וכו'. וכבר פטרו את הפועלים העושים אצל בעל הבית מברכת המוציא ומברכות אחרונות דברכת המזון, ואפילו בקריאת שמע לא חייבום ליבטל ממלאכתן אלא בפרשה ראשונה בלבד (ברכות ט"ז), קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדברי הרשות, שכל שכיר יום אסור בהם שלא לבטל מלאכתו של בעל הבית. ואם עבר הרי זה גזלן. הנה אבא חלקיה אפילו שלום לא השיב לתלמידי חכמים שנתנו לו שלום, שלא ליבטל ממלאכת רעהו (תענית כ"ג), ויעקב אבינו ע"ה מבאר בפיו ואומר (בראשית ל"א) "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני". מה יענו איפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו. כללו של דבר, השכור אצל חבירו לאיזו מלאכה שתהיה הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו, כענין שאמרו ז"ל (ב"מ נ") שכירות מכירה ליומיה, וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה אינו אלא גזל גמור, ואם לא מחלו אינו מחול, שכבר אמרו רז"ל (יומא פ"ו) עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצוה בזמן מלאכתו לא לצדקה תחשב לו אלא עבירה היא בידו, שאין עבירה מצוה, וקרא כתיב (ישעיה ס"א) שונא גזל בעולה... (מסילת ישרים פרק יא)

העמק דבר:

כי תבא בכרם - על כרחך בפועל הכתוב מדבר, שהרי בלא זאת אסור לבא בכרם רעהו משום עינא בישא. כנפשך - היינו אחר שביעה, והוא אוכל לתענוג ותאות נפש. וחרמש לא תניף - איסור חדש, שבכרם לא הוזהר לתלש ענבים בכלי שבוצר בו, ובכלי בצירה אפשר לבצר מעט, אבל בחרמש אי אפשר לקצר פחות ממלא חרמש, ואפשר שלא יהיה נצרך לאכילת מלא חרמש. (דברים כג כה)