פחד

(ראה גם: אימה, דאג, יראה)

מכילתא:

תפול עליהם אימתה ופחד, אימתה על רחוקים, ופחד על קרובים. (בשלח-שירה פרשה ט)

ספרא:

והבאתי מורך בלבבם, ואיזו זו אימה ופחדה דאגה ורעדה ויראה. (בחקותי פרק ז)

ספרי:

דבר אל בני ישראל, זכה יעקב אבינו שיאמר דבור לבניו, לפי שהיה יעקב מפחד כל ימיו ואומר, אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצא מאבותי. (ואתחנן לא)

תלמוד בבלי:

דתניא והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע... (ברכות כב א)

...אלא אמר ר' יהושע בן לוי מהכא, השתחוו לה' בהדרת קדש, אל תקרי בהדרת אלא בחרדת, ממאי דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש... אלא א"ר נחמן בר' יצחק מהכא, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, מאי וגילו ברעדה, א"ר אדא בר מתנא אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר וגילו ברעדה כתיב, אמר ליה אנא תפילין מנחנא... מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו... אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר, אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן, אמרי ליה אנן מה נעני בתרך, אמר להו הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה... (שם ל ב)

תנו רבנן, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, ועליו הכתוב אומר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. אמר רבא כל היכי דדרשת להאי קרא מרישיה לסיפיה מדריש, מסיפיה לרישיה מדריש, מרישיה לסיפיה מדריש משמועה רעה לא יירא, מה טעם נכון לבו בטוח בה', מסיפיה לרישיה מדריש, נכון לבו בטוח בה' משמועה רעה לא ירא. ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון, חזייה דקא מפחיד, אמר ליה חטאה את, דכתיב פחדו בציון חטאים, אמר ליה והכתיב אשרי אדם מפחד תמיד, אמר ליה ההוא בדברי תורה כתיב. יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא, אתנח, אמר ליה יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה, דכתיב כי פחד פחדתי ויאתני ואשר יגורתי יבא לי, והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד, ההוא בדברי תורה כתיב. (שם ס א)

דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא משתמען מיליה כצורבא מרבנן. (שבת כג ב)

והאמר רב גידל אמר רב כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, אל תיקרי מור עובר אלא מר עובר, אל תקרי שושנים אלא ששונים, לא קשיא הא ברבה והא בתלמיד, ואיבעית אימא הא והא ברבה ולא קשיא, הא מקמי דלפתח, הא לבתר דפתח, כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא. (שם ל ב)

תנו רבנן חמשה אימות הן, אימת חלש על גבור, אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית על לויתן. א"ר יהודה אמר רב מאי קרא המבליג שוד על עז. (שם עז ב)

ותניא ר' שמעון בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתו. אמר רב פפא נקטינן אריה אבי תרי לא נפיל, הא קא חזינן דנפיל ההוא כדרמי בר אבא, דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. (שם קנא ב)

אימיה דר"נ בר יצחק אמרי לה כלדאי בריך גנבא הוה, לא שבקתיה גלויי רישיה, אמרה ליה כסי רישיך כי היכי דתיהוו עלך אימתא דשמיא ובעי רחמי... (שם קנו ב)

דאכיל תחלי ולא משי ידיה מפחיד תלתין יומין, דמסוכר ולא משי ידיה מפחיד שבעה יומי, דשקיל מזייה (מסתפר) ולא משי ידיה מפחיד תלתא יומי, דשקיל טופריה (צפרניו) ולא משי ידיה מפחיד חד יומא ולא ידע מאי קא מפחיד. ידא אאוסיא (אצל נחיריו על שפתיו) דרגא לפחדא. (פסחים קיא ב)

ר' מתיא בן חרש אומר לא בא הכתוב אלא לאיים עליו (על משה), כדי שתהא תורה ניתנת באימה ברתת ובזיע, שנאמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה... (יומא ד ב)

והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן (מ' שנה קודם החורבן), עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו היכל היכל מפני מה אתה מבעית עצמך, יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב... (שם לט ב)

...ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. (יומא סט ב)

ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, א"ר יהודה אמר רב כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם, שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב. (ראש השנה יז א)

דאמר רבי חנן והיו חייך תלואים לך מנגד, זה שלוקח חטים לשנה, ופחדת לילה ויומם זה הלוקח מן הסדקי, ולא תאמין בחייך זה הלוקח מן הפלטור... (שקלים ט א)

אמר ר' זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה מזדעזע לי כוליה גופאי. (תענית טז א)

וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא, מאן נינהו אנשים אמר ר' ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא זה חגי זכריה ומלאכי... וכי מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעיתו, אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו. אמר רבינא שמע מינה האי מאן דמיבעית, אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי. מאי תקנתיה, ליקרי קריאת שמע, ואי קאים במקום הטנופת לינשוף מדוכתיה ארבע גרמידי, ואי לא לימא הכי, עיזא דבי טבחי שמינא מינאי. (מגילה ג א)

...אלא לעולם לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ואי זו היא מורא מקדש, לא יכנס אדם בהר הבית במקלו במנעלו ובפנדתו ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר. ואין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף מורא האמורה במקדש לעולם. (יבמות ו ב)

והא אמר רב אשי אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דאמר מר שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. (כתובות יז א)

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה, אמר שמא יש בי דבר מגונה, כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו. (נדרים לב א)

א"ר יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם, א"ל רבי נהוראי והלא כבר נאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, שכבר היה עליו מורה בשר ודם. (נזיר סו א)

למימרא דבעיתותא מרפיא, אין דכתיב ותתחלחל המלכה מאד ואמר רב שפירסה נדה, והא אנן תנן חרדה מסלקת דמים, פחדא צמית, ביעתותא מרפיא. (סוטה כ ב)

ר' עקיבא אומר הירא ורך הלבב כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, רבי יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זהו המתיירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן. (שם מד א)

אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל, אמר רבי יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות, גילוי עריות, ושפיכות דמים וחילול שבת... א"ר אבהו לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילוהו דבר גדול, ומנו ר' חנינא בן גמליאל, האכילוהו סלקא דעתך, השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמן לא כל שכן, אלא בקשו להאכילו דבר גדול, ומאי ניהו אבר מן החי, (שנאבד אבר מן השחוטה, וחתכו עבדיו אבר מן החי שלא יבין). (גיטין ו ב)

שלשה דברים מכחישים כחו של אדם, ואלו הן, פחד דרך ועון, פחד דכתיב לבי סחרחר עזבני כחי. (שם ע א)

תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב. (קידושין ל ב)

אמר רב יהודה אמר רב ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולם בני יפת תואר היו, וכולם מסתפרים קומי ומגדלים בלורית היו, וכולם יושבים בקרוניות של זהב והיו מהלכים בראשי גייסות, והן הן בעלי אגרופים של בית דוד, דאזלי לבעותי עלמא. (שם עו ב)

הוא היה אומר עשרה דברים קשים נבראו בעולם, הר קשה ברזל מחתכו, ברזל קשה אור מפעפעו... גוף קשה פחד שוברו, פחד קשה יין מפיגו. (בבא בתרא י א)

תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו באין בספינה והיה ר"א ישן ור' יהושע נעור, נזדעזע ר' יהושע וננער ר"א, אמר לו מה זה יהושע מפני מה נזדעזעת, אמר לו מאור גדול ראיתי בים, אמר לו שמא עיניו של לויתן ראית... (בבא בתרא עד ב)

ואצוה אתכם בעת ההיא לאמר, אמר רבי אלעזר אמר רבי שמלאי אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן, ואזהרה לדיין שיסבול את הצבור. (סנהדרין ח א)

כיצד מאיימין את העדים על עידי נפשות, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן, שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן, שמא אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה, הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף העולם... (שם לז א)

מאי ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך, אמר רבי חמא ברבי חנינא מלמד שהיו אונסין את עצמן מן השחוק ומן השיחה ומן השינה ומעמידין על עצמן בשעה שנצרכין לנקביהם מפני אימת מלכות. (שם צג ב)

דבר אחר לא תאונה אליך רעה שלא יבעתוך חלומות רעים והרהורים רעים... (שם קג א)

תנו רבנן שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, אומרים לו, הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא... (שבועות לח ב)

דבר אחר מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, והיינו דתנן רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. (ע"ז ד א)

רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים. (אבות ד יב)

התורה נקנית באימה וביראה... (שם ו ו)

והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מאי דכתיב נורא אלקים ממקדשך, אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך, בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל. (זבחים קטו ב)

ר"א המודעי אמר מתן תורה שמע (יתרו), שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר ובהיכלו כולו אומר כבוד... (שם קטז א)

תנן התם שער המזרח עליו שושן הבירה צורה, מאי טעמא, רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, חד אמר כדי שידעו מהיכן באו, וחד אמר כדי שתהא אימת מלכות עליהן, א"ר ינאי לעולם תהא אימת מלכות עליך, שנאמר וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר, ואילו לדידיה לא אמר ליה. ר' יוחנן אמר מהכא, שנאמר ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב עד באכה יזרעאלה. (מנחות צח א)

אמר ר' יהושע בן לוי למה נקרא שמן י מים, שאימתם מוטלת על הבריות, דאמר ר' חנינא מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה. (חולין ז ב)

אמר ליה תניתוה, רבי מאיר אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה, שחרדה מסלקת את הדמים... (נדה ט א)

דתנן בולשת שנכנס לעיר, בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות, בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך, אלמא כיון דבעיתי לא אתי לנסוכי, הכא נמי כיון דבעיתי לא אתו להרהורי, והכא מאי ביעתותא איכא, איבעית אימא ביעתותא דליליא ודאיגרא, ואיבעית אימא ביעתותיה דרביה, ואי בעית אימא ביעתותא דשכינא, ואיבעית אימא אימתא דמריה עליה, דקרי שמואל עליה אין זה ילוד אשה. (נדה יג א)

תלמוד ירושלמי:

...ולא עוד אלא שהייתי סבור שהוא יום הדין ונתייראתי. והרי דברים קל וחומר מה אם שמואל רבן של נביאים, שכתוב בו וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע וגו' נתיירא מיום הדין, אנו על אחת כמה וכמה. (חגיגה ח ב)

מדרש רבה:

ר' פנחס בשם רבי ראובן שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו, הבחור שבאבות והבחור שבנביאים, הבחור שבאבות זה יעקב, שנאמר (תהלים קל"ה) כי יעקב בחר לו י-ה, ואמר לו הקב"ה והנה אנכי עמך, ובסוף נתיירא, שנאמר ויירא יעקב. הבחור שבנביאים זה משה, שנאמר (שם ק"ו) לולי משה בחירו, ואמר לו הקב"ה כי אהיה עמך, ולבסוף נתיירא, (במדבר כ"א) ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, אינו אומר אל תירא אותו אלא למי שנתיירא. (בראשית עו א)

א"ר חוניא משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם וישב לו ביניהם, כך כיון שראה יעקב אבינו עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם... (שם פד ג)

ורבינו הגדול אומר, לפי שביקש הקב"ה ליתן אימתן של ישראל על אומות העולם עכבן מ' שנה במדבר, ומאיר להם בעמוד ענן ביום ובעמוד אש לילה, ושמעו כל האומות ונפלה עליהם רעדה, שנאמר תפול עליהם אימתה ופחד, ואחריו מה כתיב תביאמו ותטעמו. (שמות כ טו)

דבר אחר ויגר מואב, לשון יראה, שהיו מתיראין שראו כל נכסי האומות ביד ישראל, שבא סיחון ונטל ארץ מואב, ועוג נטל כל ארץ בני עמון, באו ישראל ונטלוה משניהם. והיו אלו רואין את ארצם ביד ישראל והיו אומרים, לא אמר להם הקב"ה לא אתן לך מארצו ירושה, הרי ארצנו לפניהם, לכך היו מתיראין. (במדבר כ ג)

אמר הקב"ה לישראל כשם שבעולם הזה היו אומות העולם שומעים שמעכם ומתייראין ומתפחדין מכם, כך לעתיד לבא, שנאמר (דברים כ"ח) וראו כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. (דברים א כב)

דבר אחר שלח תשלח, א"ר ברכיה יש מזיק שקושט כחץ וטס כעוף, מנין שנאמר (תהלים צ"ה) לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם, אמר הקב"ה אם קיימת מצות שילוח הקן אני מצילך מאותן. (שם ו ג)

ר' בנימין ב"ר לוי אמר גם את העולם נתן בלבם... אמר רבי יונתן פחדתו של מלאך המות נתן בלבם. (קהלת ג טו)

כתמרות עשן, א"ר אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא, בשעה שהיו ישראל מתנודדין ממסע למסע היה עמוד הענן יורד ועמוד אש צומח, ועשן המערכה עולה כמין שני זקוקין של אש יוצאין מבין שני בדי הארון ושורפין לפניהם נחשים שרפים ועקרבים, והיו אומות העולם רואין ואומרים אלוהות הן אלו, אין תשמישן של אלו אלא באש, ומאימתן של ישראל נופל עליהם פחד ורעדה, הדא הוא דכתיב (שמות ט"ו) תפול עליהם אימתה ופחד, נפלה אין כתיב אלא תפול, מיכן ולהבא. (שיר השירים ג ה)

תני עד שלא יחטא אדם נותנין לו אימה ויראה והבריות מתפחדין ממנו, כיון שהוא חוטא נותנין עליו אימה ויראה ומתפחד הוא מאחרים, תדע לך שכן אמר רבי עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע קול הדיבור עומד על רגליו ולא היה מתיירא, כיון שחטא כששמע קול הדיבור נתיירא ונתחבא, שנאמר את קולך שמעתי וגו' ויתחבא האדם. (שם שם יד)

מדרש תנחומא:

אל תירא אברם, זה שאמר הכתוב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כ"ח), וכן כתיב חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח (שם י"ד), אל תהי קורא אלא חכם וסר מרע, ירא זה אברהם, שנאמר לו אל תירא, ממי היה מתירא, משם בן נח, שהרג את בני עילם, שלשה בנים היו לו, והרגו, והיה מתירא לומר שהרגתי בנו של צדיק עכשיו יקללני ואמות, אמר לו הקב"ה אל תירא, לא דייך שלא יקללך, אלא יצא לקראתך בדורון ומברכך... אמר להם הקב"ה לישראל, בעולם הזה אתם מתיראין מן העונות, אבל לעולם הבא שאין בו יצר הרע אתם מתפחדין על הטוב הצפון לכם, שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו (הושע ב'), ומהו טובו, זה בית המקדש, שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון. (לך לך טו)

ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, זה שאמר הכתוב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כ"ח), כך היא מדת החסידים, אף על פי שהקב"ה מבטיחן אינן פורקין יראה, וכן ביעקב כתיב, (בראשית ל"ב) ויירא יעקב מאד, למה נתיירא, אמר שמא נתקלקלתי אצל לבן בכלום, וכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, והניחני הקב"ה. ואף משה תפש את היראה בדרך אביו, ולמה נתירא, אמר שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתקלקלו בעבירה, א"ל הקב"ה אל תירא, כולן השלימו בצדק. אל תירא אותו, שלא עמד גבור בעולם קשה הימנו... (חקת כה)

אבות דרבי נתן:

ואל תתייאש מן הפורענות כיצד, מלמד שיהא לבו של אדם מתפחד בכל יום ויאמר אוי לי שמא יבא עליו פורענות היום ושמא למחר, ונמצא מפחד בכל יום, שנאמר (איוב ג') פחד פחדתי. (ט ה)

שוחר טוב:

שם פחדו פחד, ולהלן כתיב לא היה פחד, פחדו פחד בעשרה השבטים שגלו, לא היה פחד שבט יהודה ובנימין. דבר אחר שם פחדו פחד אלו הצדיקים שמתפחדים בעולם הזה מן הקב"ה ועושין צוייו, לפיכך לא היה פחד, שאין מתפחדין מדינו לעולם הבא. דבר אחר אלו הרשעים שמתפחדין לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה ל"ג) פחדו בציון חטאים, מי גרם להם, שלא פחדו מן הקב"ה בעולם הזה. (ירמיה ב') תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך, מי גרם להם, (שם) ולא פחדתי אליך. (מזמור יד)

...והיה דוד מסתכל בגלית וראה אותו גבור ומזויין בכל מיני זיין, אמר בלבו מי יוכל לזה, כשראה אותו מחרף ומגדף אמר מעתה אני יכול לו, שאינו מפחד מן הקב"ה, שנאמר נאם פשע לרשע, מכאן אתה למד שאין הקב"ה דן את הרשעים אלא בשעה שאין פחדו עליהם. (מזמור לו)

אמר רבי יהודה ברבי סימון שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחוריו. כיון שאמר לו (שמות ל') ונתנו איש כופר נפשו, אמר משה, (משלי י"ג) כופר איש עשרו, מי יוכל תת כופר נפשו... ורבנן אמרי אבנים שנים, והשכים יעקב ומצאן אחת והיה בפחד גדול, ואמר ביתו של הקב"ה במקום הזה ולא ידעתי שכינתו... (מזמור צא)

...וכן משה אמר לישראל (תהלים צ"א) לא תירא מפחד לילה, מפחדה של עכו"ם, מחץ יעוף יומם, מן לבלרין שלהם. (מזמור קכ)

ילקוט שמעוני:

פחדו בציון חטאים, א"ר ירמיה בן אלעזר לשני תינוקות שברחו מן הספר, זה היה לוקה וזה היה מרתת. א"ר יוחנן כל חנופה שבמקרא באפיקורסות הכתוב מדבר, ובנין אב לכלם אחזה רעדה חנפים. א"ר יהודה בר סימון לארכליסטוס שכעס עליו המלך, אמר המלך כל מי שתופשו אני נותן לו פרוקופי. אמר אחד ותפשו, אמר המלך ישמרו שניהם עד בקר, והיה זה מתפחד וזה מתפחד, זה מתפחד לומר אי זה פרוקופי המלך נותן לו, וזה מתפחד אי זה דין ידין אותו המלך. כך לעתיד לבא ישראל ועו"א מתפחדים, ישראל מתפחדים שנאמר ופחדו אל ה' ואל טובו, ועובדי אלילים מתפחדים שנאמר פחדו בציון חטאים (ישעיה פרק לג, תלט)

איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, איום ונורא הוא זה אדם הראשון, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, (חבקוק פרק א, תקסא)

דבר אחר מהו ומלך, כל מי שהוא ירא מן הקב"ה סופו להעשות מלך, ממי אתה למד מאברהם אבינו, שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ונעשה מלך, א"ר ברכיה הכהן בש"ר חלבו כתיב אל עמק שוה הוא עמק המלך, עמק שהושוו הכל ונטלו עצה וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבוהו מלך עליהם. וכן יוסף... וכן משה... (משלי פרק כד, תתקסא)

ילקוט ראובני:

דע כי המדה הזאת הנקראת פחד ואש אוכלה נתנה לישראל לעבור לפניהם לכבוש את הארץ וללחום המלחמות, שנאמר לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם וגו', ולמה אמר הכתוב פחדכם בשבחן של ישראל הפליג ואמר השם אף על פי שהמדה הפחד שלי הוא, ישראל לקחו אותה בירושה, שהרי יצחק ירש מדת פחד ושלו היתה, שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, והרי מדת הפחד נמסרה לישראל לירושה עד שחטאו ואבדו הכל. (דברים עקב)

חובת הלבבות:

ובכלל מדותיו שתי מדות והם המורא והתקוה, ומקום המורא שתהיה בענין שמביא על הענין שיצערך ולא תהיה לך אחריתו טובה ואין בך כח ויכולת לדחותו מעליך... אך מקום המורך בפגוע באוהבי ה' שלא להלחם בם ובאנשי עבודתו ושתתאחרי מעמוד כנגד מוכיחך במה שיש בו טובתו... (שער ג עבודת האלקים פרק י)

אבן עזרא:

ופחדת - כאדם הנבהל בבא רוב טובה פתאום. (ישעיה ס ה)

רד"ק:

ופחדת - פחד מעורב בשמחה. (שם)

רבינו בחיי:

נחנו נעבור חלוצים - היה לו לומר אנחנו... אמנם קבלנו כי התחלת פסוק זה בנו"ן היה בכוונה כפסוק שאמר ירמיה (איכה ג') נחנו פשענו ומרינו, כי שם הוצרך לאות נו"ן מפני האלפ"א ביתא, וכן בכאן הוצרך להתחיל בנו"ן כי אחד עשר פסוקים הם במקרא שמתחילין בנו"ן ומסיימין בנו"ן, וזה אחד מהם, ואם כן לא היה יכול לומר אנחנו, וידוע כי שם המפורש יוצא מאחד עשר פסוקים אלו, והוא משלש עשרה אותיות, ואם הזכיר הפסוקים עם השם היוצא מהם לא תירא מפחד כי הוא השם המועיל לפחד... (במדבר לב לב)

לא יתייצב איש בפניכם - יש בפסוק הזה ע"ב אותיות כנגד שם בן ע"ב יוצא ממנו שם ידוע נדרש למבוקשיו יודעי כחו הגדול לפחד הדרך. ומה שאמר כאשר דבר לכם - כי כן הבטיחם השי"ת "את אימתי אשלח לפניך" (שמות כ"ג), וכן התפלל משה רבינו ע"ה "תפול עליהם אימתה ופחד" (שמות ט"ו), שתהיה מדת הדין מתוחה כנגד האויבים לשעה גם לעתיד, וכן דרכו של הקב"ה עם הצדיקים... (דברים יא כה)

עקדה:

שמעו עמים ירגזון - דמה פחדם לחולי פלא"ג, בטול הכח הגופני שתחלתו כאב חזק באחד האברים, ואחר כך רעש האברים, ובסוף יתבטל כוחו לגמרי, ומצב זה השיג את יושבי כנען שנמוגו. (שמות טו יד)

מהר"י יעבץ:

מעוז חיי ממי אפחד - אינו כפל, כי הפרש יש בין היראה והפחד, כי היראה על הדבר שראוי ליירא ממנו כפי טבע המציאות, כגבור חיל נרדף ממאה גבורים, כי נכון לו לברוח ולמלט את נפשו, אמנם הפחד הוא מרפיות הטבע ורכות הלבב, כאומרו (תהלים י"ד) שם פחדו פחד וכו'. לכן אמר ה' אורי - כנגד אור הנשמה המחזקת את הגוף ומדרכת אותו במתיקות עצתה, וממי אירא - שיפר עצתה. ה' מעוז חיי - כנגד טבע הגוף הכח הנותן החיות בכל הדברים, ממי אפחד - כי הוא הנותן לי כח וגבורה. (תהלים כז א)

אברבנאל:

וייראו מגשת - כי נצטוו פן יהרסו לעלות, ופחדו מהתקרבות אל הקודש, או פחדו להתעוור כהמביט בשמש, או הדבר הבלתי נהוג יבהיל הרואים. (שמות לד ל)

פחדכם - מצד יכלתם וגבורתם, ומוראכם - להמפרשים שיראו כי שם ה' נקרא עליהם, ואין נראה, שגם בחיות אומר ומוראכם וחתכם יהיה, אלא הם שמות נרדפים. (דברים יא כה)

מהר"ל:

ובפרק הרואה, ההוא תלמידא דהוי שקיל ואזיל אבתריה דרבי ישמעאל בר' יוסי חזייה דקא מפחד, אמר ליה חטאה את, דכתיב פחדו בציון חטאים, אמר ליה והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד, ההוא בדברי תורה כתיב... ביאור זה, כי המפחד הפך הבוטח בו ית', שהבוטח בו ית' אינו ירא, כמו שאמר שלמה "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב", ולכך אמר יסורים בעית, דכיון שאין בך בטחון אתה גורם ליסורים שיבאו. ועוד כי הפחד גורם שיבואו יסורים על עצמו, כי הכלי אשר הוא שלם וחזק בעצמו אין צריך שיהיה ירא מן השבירה כאשר הוא חזק, אבל כאשר הוא רע קל הוא השבירה, וזה שהוא מפחד מוכח שאינו שלם, והוא כמו כלי רעוע, שאמר פחד פחדתי ויאתיני, מפני שהוא כלי מרועע בשביל הפחד, לכך גבי ההוא דמתנח אמר יסורין קא בעי וכו', מפני כי אנחה שוברת חצי גופו של אדם ונחשב בשביל זה כלי מרועע ביותר, ולכך הוא מוכן לשבירה לגמרי, וההוא דמפחד דאמר חטאה את כי החטא קרוב לו השבירה בשביל חטאו, ולכך הוא מפחד תמיד.

ומקשה והכתיב אשרי אדם מפחד תמיד, ומוקי לה בדברי תורה, ודבר זה יש לו טעם מופלג מאד, כי כאשר הדברים הם שייכים לאדם עצמו אין ראוי להפסד כי אם מצד החטא, בודאי אין ראוי לפחד שאין האדם עומד לפורעניות אלא אם כן היה הגורם החטא כדלעיל, שאז הוא כלי קרוב לשבירה, ולפיכך אמר חטאה את שאם לא כן לא היה לו פחד כלל, ולא כן התורה, שכבר התבאר במקומות הרבה כי אצל התורה נחשב האדם שבור... והטעם ביארנו בפרקי, כי קשה על האדם לקנות דבר שאינו שייך אל האדם, כי תורת ה' היא לא תורת האדם עד שיקנה את התורה ואז היא תורת האדם, ולפיכך קשה לאדם לקנות התורה ככסף וזהב, ונוחים להשתבר ככלי זכוכית, כי אף על גב שקנה התורה אין זה קנין גמור, כי לא יתחבר השכל עם האדם שהוא גשמי חבור גמור, ולכך בדברי תורה יש לאדם לפחד תמיד, כי בדבר הזה שהוא התורה נחשב האדם כלי שבור והוא נוח להשתבר... (נתיב הבטחון פרק א, וראה שם עוד וערך בטחון)

ובפרק הרואה, תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה ואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, עליו הכתוב אומר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'... וכיוון שלא באה בפעם אחת רק מעט מעט בזמן אין הבטחון יכול לעמוד נגד זה שלא יבא דבר רע מעט מעט, שכך הוא הנהגת עולם שנמצא בו הרע, אבל שיבא אליו שמועה פתאום דבר זה אינו, כי כל דבר שהוא בלא המשך זמן אינו בהנהגת עולם הזה, כי עולם הזה הוא תחת הזמן, ולכך אמר הלל על השמועה רעה שהוא מבוטח שאינו בתוך ביתו, כי השמועה הרעה הוא כמו פגע שיפגע באדם פתאום והוא בלא זמן, והוא מן השי"ת, ובשביל ששם בטחונו בו ית' אין ראוי שישמע שמועה רעה בלא זמן... (שם)

בפרק קמא דגיטין, אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פלגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל... הרי לך העונש הגדול מי שמטיל אימה יתירה לפי גודל הדבר אשר יפעל והוא אימה יתירה והוא גורם שנוי בכל חלקי האדם, ואלו דברים שהם גלוי עריות שפיכות דמים חילול השם, והוא גרסת ר"ח, הוא השינוי בכל האדם, ודבר זה ענין מופלג בחכמה, איך העובר אלו ג' דברים הוא שינוי האדם לגמרי, כי הגלוי עריות שייך לגוף דוקא, והמגלה ערוה הוא שינוי אל גופו, ושפיכות דמים הוא שינוי אל הנפש, כי ההורג נפש הוא חוטא בנפשו, ולפיכך נקרא שפיכות דמים, כי הדם הוא הנפש דוקא לא בגופו, והע"ז הוא שינוי אל השכל, אשר טועה בשכלו אחר הע"ז, וכן חלול השם נתבאר בנתיב שם טוב שהחטא הזה הוא חטא שכלי. ואלו שלשה דברים הם כל חלקי האדם, הגוף והנפש והשכל, שהם שלשה חלקי האדם,ולפיכך המטיל אימה יתירה בתוך ביתו אשר האימה פועלת באדם, וכיון שגוברת האימה על האדם הוא משנה את האדם בשלשה חלקים של האדם, ויתחדש מזה גילוי עריות, שפיכות דמים וחלול השם, שהוא בשלשה חלקי האדם והכל הוא מכח אימה יתירה. (נתיב הכעס פרק ב)

אמר רבי יוחנן מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה, אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים. ובתוספות קשה דבפרק הרואה אמרינן חזייא לההוא גברא דהוי מפחד, אמר ליה חטאה את, ומוקי לפסוק ההוא בדברי תורה כתיב, שדואג שישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד, ותירצו... ולפיכך נראה דמעיקרא לא קשיא כלל, דהא בודאי באותה שעה חוטאים היו, דאם לא חטאו לא חרב הבית, והחוטא יש לו לפחד שמא יבא עונש עליו... ומייתי כאן ראיה כי כשם שיש לו לפחד מדברי תורה שלא ישכח אותם, כך יש לו לפחד מחטא הדור, ואין לעשות מעשה שאפשר שיבא ממנו צרה. ואין להקשות מה ענין שיש לו לדאג מן החטא אל דבר זה שלא ישכח דברי תורה, דשפיר מייתי ראיה דטעם אחד לשניהם, שכל המפחד סימן שהוא חוטא ובעל חסרון ואינו שלם מפני החטא, לכך הוא מפחד, כי הדבר שהוא שלם מפני שלימותו אינו מוכן להפסד, לכך אין מפחד רק מי שאינו שלם... ומוקי לה בדברי תורה, כי התורה שבאדם אי אפשר לקנות אותה בשלימות, לפי שדברי תורה עומדים ומוכנים להשתכח בעבור שאין האדם שהוא בעל גוף קונה החכמה שהיא שכלית שהוא הפך הגוף שיהיה לו קנין גמור נצחי. ולא מוקמינן קרא בחוטא שיש לו לפחד, דהא אשרי כתיב, ומכל מקום מייתי ראיה מהך קרא דיש לו לפחד כאשר אינו שלם... ולפיכך באותו זמן שלא היו שלמים והיו חוטאים היה להם לצדיקים אשר בדור לפחוד מחטא הדור. (חידושי אגדות גיטין נה ב)

שלשה דברים מתישין כחו של אדם, ידוע כי יש באדם שלשה כחות אשר בהם שייך חולשה, האחד כח הגוף, השני כח נפשי, השלישי כח נבדל, שהוא השכלי, ומאחר שאלו שלשה באדם אמר כי החטא מחליש כח נבדל אשר הוא באדם, כח זה אינו מקבל חולשה מצד עצמו מפני שהוא נבדל, רק החטא מחליש אותו, כי החטא בודאי מחליש כח הנבדל, והפחד דבר זה מחליש כח הנפש, כי הנפש כחו כאשר הנפש הוא בשמחה, והפחד מחליש הנפש, והדרך מחליש כח גוף כי התנועה היא כנגד הגוף, ומי שהוא בעל גוף קשה עליו התנועה... (שם שם ע א)

רמח"ל:

עוד ממפסידי הזריזות הוא רוב הפחד וגודל המורא מן הזמן ותולדותיו, כי פעם יירא מהקור או מהחום, ופעם מהפגעים, ופעם מן החולאים ופעם מן הרוח וכן כל כיוצא בזה, הוא הענין שאמר שלמה ע"ה (משלי כ"ו) "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות". וכבר גינו חז"ל המדה הזאת ויחסוה אל החטאים, ומקרא מסייעם, דכתיב (ישעיה ל"ג) "פחדו בציון חטאים, אחזה רעדה חנפים", עד שאמר אחד מן הגדולים אל תלמידו בראותו אותו מתפחד (ברכות ס') חטאה את, אלא על זה נאמר (תהלים ל"ז) "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה".

כללו של דבר צריך שישים האדם את עצמו עראי בעולם וקבוע בעבודה, יתרצה ויסתפק בכל עניני העולם במה שמזדמן לו, ויקח מן הבא בידו, ויהיה רחוק מן המנוחה וקרוב למלאכה ועמל, ויהיה נכון לבו בטוח בה', ולא יירא מתולדות הזמן ופגעיו, שמא תאמר הרי מצינו שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה ואל ישים עצמו בסכנה אפילו הוא צדיק ובעל מעשים, ואמרו (כתובות ל') הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, ומקרא כתוב (דברים ד') "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", הרי שאין להחליט הבטחון הזה על כל פנים. והתם אמרו ואפילו לדבר מצוה. דע כי יש יראה ויש יראה, יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש בטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ב"ה עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים, ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הרי אין זה בטחון אלא הוללות, והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא ית"ש, שרוצה שישמור האדם את עצמו, ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו ליענש. ואולם השמירה הזאת וזאת היראה המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל היא הראויה, שעליה נאמר (משלי כ"ב) "ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו". אך היראה השוטה היא שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו, באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה. והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחילקו חז"ל באמרם, (פסחים ח') היכא דשכיח היזיקא שאני, כי מקום שההיזק מצוי ונודע יש לישמר, אך מקום שאין ההיזק נודע אין לירא...

ואמרו (דברים רבה פ"ה) שבעה דברים אמר שלמה בעצל, כיצד, אמרו לעצל הרי רבך בעיר לך ולמוד תורה ממנו, והוא משיב אותם מתיירא אני מן הארי שבדרך, רבך בתוך המדינה, אומר להם מתיירא אני שלא יהיה ארי בין הרחובות, אומרים לו הרי הוא בתוך ביתך אומר להם אם אני הולך אצלו אני מוצא הפתח נעולה... הא למדת שאין היראה שגורמת שיתעצל, אלא עצלה גורמת לו שיתיירא... (מסלת ישרים פרק ט)

מצודת דוד:

שומר - דרך המתפחדים לכפול דבריהם. (ישעיה כא יא)

מלבי"ם:

תפול עליהם אימתה ופחד - האימה היא מצד גדולת הדבר המאוים, והפחד הוא שיפחד שיגיע לו ממנו רע ונזק... (שמות טו טו)

וחרד - היא הבהלה הפתאומים מפגע חדש, ופחד מהנמשך ימים רבים ומעצם שאינו לנגד עיניו. (ישעיה יט טז)

מפחד - במקום שאין לפחד רק עושה את עצמו כך, ופוחד במקום שיש לפחד. מפחד תמיד - אף על פי שלא חטא, ואם כן ישמר מהחטא. (משלי כח יד)

ממי אירא - מורא הוא מדבר ידוע, ופחד מבלתי ידוע. (תהלים כז א)

ההבדל שבין פחד ובין חרדה ויתר הלשונות, שחרדה היא הבהלה הפתאומית מן הרע ודבר המחריד העומד נגד עיניו, ופחד הוא הפחד המתמיד ונמשך גם ימים רבים מדבר שאינו לפניו שתפול עליו פחד מפני עצם בלתי ידוע, כמו ופחדת . סבת הפחד הוא בעצם המשיג, ומקורו בדמיון המפחד, ויצויר שיפחד האדם גם מפני דבר שאין בו ממש מסבה שלא השיג את הדבר שהוא מפחד ממנו, ונדמה לו כי הוא עצם נשגב שביכלתו להרע לו, והפחד לא יהיה רק מדבר שיש לדאוג מפניו שירע לו ומפחד מהרע העצור בו... (הכרמל)

רש"ר הירש:

אימתה ופחד - אימה היא בכל מקום הרושם המבעית של עוצמה קיימת המטילה את פחד עליונותה, פחד הוא רושם הסכנה הממשמשת ובאה, הוה אומר, אימה מפני הסכנה הקרובה ופחד מפני הבאות. (שמות טו טז)

ר' צדוק:

הפחדים של האדם הוא מן החטאים, כמשז"ל (ברכות ס') וכמ"ש פחדו בציון וגו', והפחדים הם ממש יסורי גיהנם... ודבר זה הוא המתקת הדינים כשמז"ל... (חלק ב צדקת הצדיק קסח עמוד נז)

ומדת יצחק שהוא הפחד שמדרגתו גדולה מיראה, שהוא רק שמצייר שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו, אבל פחד הוא שעומד לפני המלך ממש ממילא נופל עליו פחד גדול, פחד על הקרובים וכל שיראתו יותר גדולה השמחה גם כן יותר גדולה, וזה חדו סגי ייתי שמחה רבה וגדולה... (פרי צדיק דברים תצא ט)

רבינו ירוחם:

אמנם באמת אין זו סתירה, וכן הוא האמת, אמרו ז"ל (סוטה ג') אין אדם עושה עבירה אלא אם כן רוח שטות שורה עליו. וזהו מהלך הדבר, שורש כל החטאים הם מפיתויי הלב, וענין הפיתוי אינו יכול להיות כי אם כשהחומר הוא הגוף הנהו בעל בחירה לדעתו, רוצה לומר שידמה כי הרשות בידו, ויכול לעשות מה שלבו חפץ ומי ימחה לו, ואז הוא תיכף מתפתה מכל מיני פיתויים ואינו חפץ לוותר מרצונותיו מאומה... והכל לפי דעתו הוא הולך בדרך הישר, ואז אין שום עצה לפניו, כי אז לא יועילו לו כל החכמות, מחשבות והתבוננות וליצנות אחת ממנו ידחה מאה תוכחות. והוא אשר אמרו חז"ל (ב"ב י') גוף קשה פחד שוברו, וזהו דבר מבהיל, גילו לנו חז"ל כי אין עצה ותחבולה לפניו כל זמן ובעוד שהוא בקשיותו, ואין עצה כי אם לשוברו, ובמה, בפחד, זהו טבעו, ואף כי הוא קשה מאד, ומי יכול לעמוד לפניו, אכן פחד קשה שוברו לרסיסים, ואז כאשר יפחד יאבד הבחירה שלו לדעתו, ובזה יפלו כל הבוטחים עליו, רוצה לומר כל החכמות והכרות אשר בנה והקים יפלו ויאבדו, ואז תיכף יתגבר שכלו ויתחזק על משמרתו, ויהל אורו ויכיר האמת... (דעת חכמה ומוסר חלק ג עמוד מח)

מכתב מאליהו:

באלול נדרשת התחזקות חיצונית במעשים, התחזקות בהתלהבות, אבל באותה השעה נדרשת גם התפתחות ביראה ממש, וזהו גדר אימת הדין. איך צריכה להיות אמיתית ועמוקה וחודרת עד תהום נבכי נפש האדם. הרש"ז ז"ל אמר שמי שלא ראה את הגר"י סלנטר ז"ל באלול לא ראה אימת דין אמיתית מימיו... אבל עתה בעונותינו הרבים כמעט וחלפו מקרבנו התעוררות והרגש אמיתיים כאלה, אבל רק ליראה יש תחילת אחיזה בפנים, ובלעדיה לא יועילו כל המעשים החיצוניים.

ואם כה הכרחית לנו היראה, כיצד נצליח לפתח אותה בנו? מובן שהדרך העיקרית היא לימוד המוסר ברצינות ובהתלהבות פנימית. אך לפיתוח היראה צריכים גם להרבות במעשים, מעשים מתוקנים, אם גם חיצוניים המה, כל הממעט במעשים והמתרשל בהם באמרו שהוא רחוק מתיקון הנפש, הולך ומרחיק את עצמו גם מקנין מדת היראה. הנה אחד מכוחות הנפש הוא שמפחד האדם כל זמן שסבור הוא שעדיין קיים מוצא מהסכנה בה הוא נתון, אבל כשהוא מתיאש באין עצה, הפחד מצטמצם, למשל אילו היו נחלקים בני האדם לאלה שחיים לעולם ולאלה שסופם למות, כי אז היה כל אדם חושש שמא הוא מההולכים למות, אבל מכיון שסוף כל אדם למות, שוב אין אחד שיפחד מהמיתה הבטוחה. וכן נראה בחוש שהחייל מפחד בעת המלחמה עד שמגיע לקו האש ממש, אך מכיון שהגיע לשם מתקטן אצלו הפחד, והטעם הוא שהסכנה הברורה מולידה בו יאוש ועל ידי זה מתמעט הפחד. (חלק ב עמוד נט)