פטר חמור

(ראה גם: בכור, חמור)

מכילתא:

כל פטר חמור תפדה בשה, בשה ולא בעגל ולא בחיה, ולא בשחוטה ולא בכוי ולא בכלאים ופטר חמור תפדה בשה למה נאמר, לפי שנאמר אך פדה תפדה, שומע אני כל בכור בהמה טמאה במשמע, תלמוד לומר ופטר חמור תפדה בשה, חמור אתה פודה ואי אתה פודה כל בכור בהמה טמאה... אם לא תפדה וערפתו, מכאן אמרו מצות פדיה קודמת למצות עריפה, דבר אחר אם לא תפדה וערפתו, אם אין אתה פודהו עורפהו, הואיל ואבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו, ומנין שאסור בהנאה, נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה, מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה. (בא פרשה יח)

תלמוד בבלי:

המקדש בערלה... ופטר חמור... אינה מקודשת. מכרן וקידש בדמיהן מקודשת... נימא מתניתין דלא כר' שמעון, דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לאחר עריפה ודברי הכל. (קידושין נו ב ונז ב)

אלו אסורין ואוסרין בכל שהו... ופטר חמור. (ע"ז עד א)

הלוקח עובר חמורו של עובד כוכבים והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, המשתתף לו והמקבל הימנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה, שנאמר בישראל אבל לא באחרים... (בכורות ב א, וראה שם עוד)

אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, א"ל גזירת הכתוב היא, ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאת ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. (שם ה ב, וראה שם עוד)

חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן, שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין לכהן כלום. אחת שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן, זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו שנאמר ופטר חמור תפדה בשה, מן הכבשים ומן העזים, זכר ונקבה, גדול וקטן תמים ובעל מום, פודה בו פעמים הרבה, נכנס לדיר להתעשר ואם מת נהנין בו... (שם ט א, וראה שם עוד)

אין פודין לא בעגל ולא בחיה לא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי, ורבי אליעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה, ואוסר בכוי מפני שהוא ספק, נתנו לכהן אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו... (שם יב א, וראה שם עוד)

המפריש פדיון פטר חמור ומת, רבי אליעזר אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן, וחכמים אומרים אין חייבין באחריותו כפדיון מעשר שני, העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום, מת פטר חמור, ר"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה, וחכמים אומרים אין צריך להקבר וטלה לכהן... לא רצה לפדותו עורפו מאחוריו וקוברו, מצות הפדייה קודמת למצות עריפה שנאמר אם לא תפדה וערפתו... (שם יב ב)

ואלו הן הנקברין... ופטר חמור... (תמורה לג ב)

ילקוט שמעוני:

אמר רבי חנינא שאלית את רבי אליעזר בבית מיתבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, אמר לו גזרת הכתוב היא, ועוד שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונים בכסף וזהב של מצרים. (שמות פרק יג רכד)

אבן עזרא:

וכל פטר חמור - שהוא טמא, תפדה בשה. וערפתו - יש אומרים תכתוב על ערפו קדש, והאומר כזה אומר אני שהוא חמור קשה עורף, כי הנה כתוב הוא יערוף מזבחותם... שהפירוש לכרות העורף... ולא היו לישראל בהמות טמאות כי אם החמורים לבדם, על כן לא יפדה בכור מין אחר. (שמות יג יג)

משנה תורה:

מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה, ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו. ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן, ומצות פדייה קודמת למצות עריפה.

השה שפודין בו נותנו לכהן, שנאמר כל פטר רחם וגו'...

פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה, ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים, ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר, מפני שהוא אסור בהנאה אף לאחר עריפה, הואיל ולא נפדה, לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן, אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו בשה, ויקח השה לעצמו או יערפנו ויקבר, והכהנים חשודים על דבר זה, לפיכך אסור לישראל ליתן פטר חמור לכהן אלא אם כן פדהו הכהן בפניו.

הפריש פדיון פטר חמור ומת השה קודם שיתננו לכהן אינו חייב באחריותו, ויתן הנבלה לכהן ליהנות בה, מת פטר החמור אחר שפדהו יתן הטלה לכהן ומותר בהנייתו שכבר נפדה.

מאימתי חייב לפדותו, משיולד ועד שלשים יום, ומאחר שלשים יום אם רצה לערפו עורפו, אם רצה לפדותו פודה ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד.

לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו, שנאמר ואם לא תפדה וערפתו, ואין ממיתין אותו לא במקל ולא בקנה ולא בקרדום אלא בקופיץ, ולא יכניסנו לחדר וינעול הדלת בפניו עד שימות, שנאמר וערפתו...

פודין בשה בין זכרים בין נקבות בין תמימים בין בעלי מומין בין קטנים בין גדולים...

אם אין לו שה לפדותו פודהו בשוויו ונותן דמיו לכהן, לא אמרה תורה שה להחמיר עליו אלא להקל עליו, שאם היה לו פטר חמור ששוה עשר סלעים יש לו לפדותו בשה שוה דינר ולא יהיה זה חמור מן ההקדש שנפדה בכסף שויו.

במה דברים אמורים, כשהיו דמי פטר חמור משלשה זוזים ולמעלה, אבל אם היו דמיו פחות מג' זוזין ועין יפה לא יפחות מסלע, ועין רעה בחצי סלע, ובינונית בג' זוזים.

והפודה פטר חמור של חבירו הרי זה פדוי והחמור לבעליו.

כהנים ולוים פטורין מפטר חמור, שנאמר בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, והפטור מבכור אדם פטור מבכור בהמה טמאה... (בכורים יב א והלאה, וראה שם עוד)

רבינו בחיי:

וכל פטר חמור - דוקא חמור ולא פטר סוסים וגמלים, והטעם בזה מה שדרשו רז"ל שהמצרים נמשלו לחמורים, שנאמר (יחזקאל ל') אשר בשר חמורים בשרם, ועוד שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא עלו תשעים חמורים עמהם טעונים כסף וזהב, ולכך באה המצוה שנפדה פטר חמור ולא של שאר בהמות, לפי שמכת בכורות בכורי מצרים היתה. (שם)

אברבנאל:

ונראה שהיו לישראל אז רק חמורים מבהמות טמאות, ולחז"ל שבמצרים נאמר אשר בשר חמורים בשרם וכו', ושאין לך מישראל שלא הוציא משא צ' חמורים, ואמר אחר כך שהמצוה נוהגת רק כי יביאך לארץ... (שמות יג ב)

וערפתו - וכדי שלא יצטרך לפועל הזר הזה יפדהו, ויש אומרים רמז למצרים חסרי הלב סובלי המכות, וישראל שנמשלו לשה פזורה. (שם שם יג)

ספורנו:

מה זאת - פדיון פטר חמור שהוא בהמה טמאה ולא תחול עליה קדושת הגוף ועריפת פטר חמור אם לא תפדה. בחוזק יד הוציאנו - בחוזק ידם של מצרים הוציאנו ה', כאמרו ותחזק מצרים על העם, באופן שלא יכולנו לשאת נכסינו בעגלות כמנהג מצרים והוצרכנו לשאת בחמורים, ונעשה בהם נס שהספיקו לזה בכמו רגע, וחל עליהם איזו קדושה ראויה לפדיון. (שם שם יד)

ויהי כי הקשה פרעה - ובהיות שפרעה הקשה לשלחנו והוא נמשל לחמור, כאמרו אשר בשר חמורים בשרם, והיה יכול לפדות עצמו ועמו כשלחו את ישראל שהם נמשלים לשה, כאמרו שה פזורה ישראל וכן כאמרו ואתנה צאני. ויהרוג ה' - והא-ל הרג את הנמשל לחמור כאשר לא נפדה בשה... (שם שם טו)

מהר"ל:

ולטעם זה חמור במה שהוא נוטה אל החומר הוא ראשית הבעלי חיים מכל הבהמות שבעולם, בעבור פשיטותו, ולזה הטעם חייב החמור שהוא בהמה טמאה בבכור ולא שום בהמה טמאה בעולם, כי מצד שהוא פשוט יותר שייך בו בכורה וראשית, שכל אשר הוא פשוט הוא ראשית למורכבים שאחריו, והראשית שייך בו בכורה, כי לא היה ראוי שום בהמה טמאה למצות בכורה בשביל שאינה חלה הקדושה על דבר טמא, רק החמור מפני שהוא בעצמו ראשית מפני שהוא פשוט וכאשר הוא בכור שהוא גם כן ראשית גמור... (גבורות ה' פרק כט)