(ראה גם: יון, מדע)
אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי, הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא, באו לאחוכי ביה, אעיילא ליה שרגא דדהבא ואזול לקמיה, אמרה ליה בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשא... (שבת קטז א)
תנו רבנן, שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי אם אלקיכם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה, אמר להם אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין...
שאל פילוסופוס אחד את ר"ג כתוב בתורתכם כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא א-ל קנא, מפני מה מתקנא בעובדיה ואין מתקנא בה. אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד, ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב והעלה לו שם על שם אביו, וכשהוא נשבע אומר בחיי כלב אבא, כששמע המלך על מי הוא כועס, על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס... (ע"ז נד ב)
רבי אבון ורבי אחא ורבי שמעון בן לקיש, בשר ודם יש לו קרוב אם היה פילוסופוס הוא אומר ההן פלן מתקרב לן, אבל הקב"ה קורא לכל ישראל קרובין, הדא הוא דכתיב וירם קרן לעמו (לבני ישראל עם קרובו). (ברכות סג ב)
חד פילוסופוס שאל לבר קפרא אבלט שאל ללוי סריסא, מותר לשתות ואסור לרחוץ (חמין שהוחמו ביום טוב), אמר ליה אם תראה סריס מחבק עם אשתך שמא אינו רע לך אמר לי אין... אמר ליה והכא שלא יתפרצו... (שבת כד א)
פילוסופוס אחד שאל את רבן גמליאל, אמר ליה צייר גדול הוא אלקיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו, תוה ובהו, חושך ורוח ומים ותהומות, א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא כולהון כתיב בהן בריאה... (בראשית א יב)
פילוסופוס אחד בקש לידע לכמה הנחש מחליד, כיון שראה אותם מתעסקין זה עם זה נטלן ונתנן בחבית... כיוון שעלו הזקנים לרומי שאלו רבן ר"ג א"ל לכמה הנחש מוליד, ולא יכול להשיבן ונתכרכמו פניו, פגע בו ר' יהושע ופניו חולנית, אמר ליה למה פניך חולנית... א"ל לשבעה שנים... סלק ואמר ליה, התחיל מטיח ראשו לכותל, אמר כל מה שעמלתי שבע שנים בא זה והושיטה לי בקנה אחד. (שם כ ז)
...א"ל גביעה בן קוסם, אדוני המלך ס' ריבוא בני אדם עשו אצלם רד"ו שנים מהם כספים ומהם זהבים שנוטלים בשכרן דינר ליום, ישבו פילוסופים וחשבו ולא הגיע לק' שנה עד שנמצאת ארץ מצרים לטימיון, ונסתלקו משם בבושת פנים... (שם סא ו)
א"ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין לעכו"ם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, אמרו להם יכולין אנו להזדווג לאומה זו, אמרו להם לכו וחזרו על בתי כנסיות שלהם אם התינוקות מצפצפין בקולן אי אתם יכולין להם, ואם לאו אתם יכולין להם... (איכה פתיחתא ב)
מעשה בארבעה זקנים שהלכו למלכות הפנימית והיה להן פילוסופוס אחד חבר שם... אמר לו רבי יהושע לר"ג רבי רצונך שנקבל פני פילוסופוס חברינו, אמר לו הן, הלך רבי יהושע וטפח על הדלת, והיה פילוסופוס ההוא מחשב בדעתו ואמר, אין זו דרך ארץ אלא של חכם, פעם שניה עמד ורחץ פניו ידיו ורגליו, פעם שלישית עמד ופתח על הדלת וראה את חכמי ישראל אלו באין מכן ואלו באין מכן, אלו ר"ג ורבי יהושע ור"א בן עזריה מימינו, ור"ע משמאלו, והיה פילוסופוס מחשב בדעתו ואומר היאך אתן שלום לחכמי ישראל, אם אומר אני שלום עליך ר"ג נמצא מבזה את חכמי ישראל, אם אומר אני שלום עליכם חכמי ישראל, נמצא מבזה את ר"ג, כיון שהגיע אצלם אמר להם שלום עליכם חכמי ישראל ולר"ג בראש. (פרק ה)
חכמי כשדים היו חולקים על אברהם אבינו ע"ה באמונתו, וחכמי הכשדים היו נחלקים לג' כתות, כת ראשונה אומרת שיש לעולם שתי סבות קדומות, וכל אחת פועלת היפוך האחרת, אחד גורמת הויה ואחד גורמת הפסד, שמפועל רע לא יבא פועל טוב, וכן אמרו שהיתה כוונת פרעה... הכת שניה אומרת שיש שלש עילות קדומות, כי אם אחד יערער על חבירו ערעורים יבא השלישי ויכריע הדבר... הכת השלישית אומרת שהשמש הוא אלוה הגמור הוא סיבת כל הוה ונפסד, וקצת מחכמי מצרים נמשכו אחר מחשבתם של זאת הכת, ולפיכך היה ג' ימי אפילה בכל ארץ מצרים... (בא)
והיא הראיה האמיתית והשמיעה הנכונה, כי אין למתפלספים מבטלי התורה כפי רצונם טענות מוכרחות עלינו שיכחישו אמונתנו זאת שאנחנו מאמינים שיש לגבריאל ראיה או שמיעה... (תורת האדם)
...ולא אוכל לפרש, כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס לו דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת. (ויקרא טז ח)
אמרו, כי כאשר ראה מלך כוזר בחלומו כי כונתו רצויה אצל הבורא אבל מעשהו אינו נרצה, וצוהו בחלום לבקש המעשה הנרצה אצל הבורא, שאל פילוסוף אחד שהיה בדורו על אמונתו, ואמר לו הפילוסוף, אין אצל הבורא לא רצון ולא שנאה, כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכונות, כי הכונה מורה על חסרון המכוין וכי השלמת כונתו שלמות לו, ובעוד שלא תשלם הוא חסר. וכן הוא נעלה אצל הפילוסופים מידיעת חלקי הדברים, מפני שהם משתנים עם העתים, ואין בידיעת הבורא שנוי, והוא אינו יודע אותם, כל שכן שידע כונתך ומעשיך, וכן שישמע תפלתך ויראה תנועותיך. ואם יאמרו הפילוסופים שהוא בראך, הם אומרים זה על דרך העברה, מפני שהוא עילת העלות בבריאת כל נברא, לא מפני שהוא בכונה מאתו. ולא ברא מעולם אדם כי העולם קדמון, ולא סר האדם נולד מאדם שקדמו... והשלם ידבק בו מן המין האלקי אור שהוא נקרא השכל הפועל, ידבק בו שכלו הנפעל דבקות התאחדות עד שיראה האיש ההוא כאילו הוא השכל ההוא הפועל אין ביניהם שנוי, וישובו כליו, רצוני לומר אברי האיש ההוא, ולא ישתמשו אלא במעשים היותר שלמים ובעתים היותר נכונות ובטוב שבענינים, וכאילו כל כליו הם כלים לשכל הפועל, לא לשכל ההיולי הנפעל שהיה בתחלה משתמש בהם... וכללו של דבר בקש זוך הלב באיזה אופן שיתכן לך, אחרי אשר תבין כללי החכמות על אמיתתם, ואז תגיע אל בקשתך, רצוני לומר הדבק ברוחני, רצוני לומר השכל הפועל, ואפשר שינבא אותך ויודיעך העתידות בחלומות אמתיים ומראות נאמנים. (מאמר א א)
אמר הכוזרי, רואה אני דבריך מספיקים, אך אינם מפיקים לשאלתי, מפני שאני יודע בעצמי כי נפשי זכה ומעשי ישרים לרצון הבורא, ועם כל זה היתה תשובתי כי המעשה הזה איננו נרצה, אף על פי שהכונה רצויה, ואין ספק שיש מעשה שהוא נרצה בעצמותו לא כפי המחשבות... ועם כל זה היה ראוי כפי מעשה הפילוסופים וחכמתם ואמתתם והשתדלותם שתהיה הנבואה ידועה בהם ונמצאת ביניהם, מפני הדבקם ברוחניות, ושיסופר עליהם נפלאות ונוראות וכבוד וגדולה, ואנחנו רואים החלומות הנאמנים למי שלא התעסק בחכמה ולא בזכוך נפשו, ונמצא הפך זה במי שטרח בה, וזה מורה כי יש לדבר האלקי ולנפשות סוד אחר זולת מה שזכרת אתה הפילוסוף. (מאמר א א והלאה)
אמר הכוזרי, אמור כי טענתי אליך באומה מופקרת ובעם שאינם מסכימים על דעת אחת, והיטבת התשובה בזה, ומה תאמר בפילוסופים, והם באשר הם מן המחקר והדקדוק והסכימו על הנצחות והקדמות לעולם, ואין זה עשרות אלפים ולא אלפי אלפים אלא דבר שאין לו תחלה ותכלית?
אמר החבר, הפילוסופים אין להאשים אותם, מפני שהם עם לא נחלו חכמה ולא תורה, מפני שהם יונים, ויון מבני יפת השוכנים בצפון, והחכמה שהיא ירושה מאדם, והיא החכמה המחחזקת בכח אלקי איננה כי אם בזרע שם שהוא סגולת נח, לא פסקה החכמה ולא תפסוק מן הסגולה ההיא מאדם, ולא היתה החכמה ביון אלא מעת שגברו ונעתקה החכמה אליהם מפרס, ואל פרס מכשדים, וקמו בהם הפילוסופים המפורסמים בימים ההם, לא קודם לכן ולא לאחר מכן, ועת ששבה המלכות לרומיים לא קם בהם פילוסוף מפורסם עד עתה.
אמר הכוזרי, וכי זה מחייב שלא נאמין לאריסטו בחכמתו?
אמר החבר, כן, מפני שהטריח שכלו ומחשבתו בעבור שלא היתה בידו קבלה ממי שיאמין בהגדתו, וחשב בתחלת העולם וסופו, והיה קשה על מחשבתו לצייר ההתחלה, כאשר היתה קשה גם כן הקדמות, אך הכריע בהקשותיו הנוטות אל הקדמות במחשבתו המופשטת, ולא ראה לשאול על מנין שני מי שהיה לפניו והאיך נתיחסו בני אדם, ואילו היה הפילוסוף באומה שינחל מקובלות ומפורסמות שאינו יכול לדחות אותם, היה מתעסק בהקשותיו ומופתיו להחזיק החדוש עם קשיו, כאשר החזיק הקדמות אשר היא יותר קשה לקבל. (שם סב והלאה)
אמר החבר והלא אור הלבבות יותר דק ומעולה מאור הראות, והלא היו כל אנשי העולם בעורון וטעות קודם בני ישראל זולת היחידים אשר זכרנום... עד אשר הפילוסופים אשר דק עיונם וזכה מחשבתם הודו בסבה ראשונית שאינה דומה לשאר הדברים, נטו בהקשתם, שאין לו מעשה בעולם כל שכן בחלקיות, שמרוממים אותו ומבדילים אותו מידיעתם, וקל וחומר שיחדש בהם חדוש, עד שנזככה הקהלה ההיא שהיתה ראויה לחול עליה האור ולעשות לה המופתים הנוראים ולשנות להם המנהגים, ונראה עין בעין כי יש לעולם מושל ושומר ומסדר ויוצר... (מאמר ב נד)
...ולחכמים המתפלספים אהבה בבדידות כדי שתזדככנה מחשבותם לילד מסברותם התולדות האמתיות עד שיגיעו אל האמת במה שנשאר עליהם מהספקות ורוצים עם זה פגיעת תלמידים שיביאו אותם אל המחקר והזכרון, כמי ששגה בקבוץ הממון והוא שונא להתעסק אלא עם מי שיסחור כדי שירויח עמו, וזאת מדרגת סקר"ט והדומה לו, ואלה היחידים אין תקוה להגיע למדרגתם עתה... (ג א)
ואלה הענינים, אשר לא יושגו מדרך ההקשה, בטלום פילוסופי יון מפני שההקשה מרחקת מה שלא נראה כמוהו, וקיימו אותם הנביאים, מפני שלא יכלו להכחיש מה שראוהו בעין הרוחנית, אשר נתן להם יתרון בה, והיו קהלות ובדורות נחלקים לא תעבור עליהם ההסכמה, והודו להם החכמים אשר השיגום וראו אותם בעת נבואתם, ואילו היו רואים פילוסופי יון הנביאים בעת נבואתם ומופתיהם היו מודים להם והיו מבקשים פנים מאופני ההקשה איך יגיע האדם למדרגה הזאת. וכבר עשה קצתם זה, כל שכן המתפלספים מאנשי התורות. ואל כמו זה יהיה הרמז באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד לענין אלקי נמצא, כאילו הוא אומר אדוני, ו"מלאכות ה'" כנוי לשליחות, והמלאך יש שיהיה נברא לעתו מן הגופים היסודיים הדקים, ויש שיהיה מן המלאכים הנצחיים, ושמא הם הרוחניים שאומרים הפילוסופים, ואין לנו לדחות דבריהם ולא לקבל אותם... (ד א)
אמר החבר, רחוק מה שיש בין בעל התורה ובין הפילוסוף, כי בעל התורה מבקש האלקים לתועלות גדולות, זולת תועלת ידיעתו אותו, והפילוסוף אינו מבקש אלא שיספרהו על אמתתו, כאשר הוא מבקש שיספר הארץ על הדמיון שהיא במרכז הגלגל הגדול, ואיננה במרכז גלגל המזלות וזולת זה מהידיעות ושאין מזיק הסכלות בידיעת האלקים, אלא כהזקת הסכלות בידיעת הארץ למי שאמר שהיא משטח, והתועלת אצלו איננה כי אם ידיעת הדברים על אמתתם להדמות בשכל הפועל, וישוב הוא הוא, בין שיהיה צדיק, בין שיהיה אפיקורוס, לא יחוש כשיהיה פילוסוף. ומשרשי אמונתם, שהם אומרים לא ייטיב ה' ולא ירע, ושיאמין בקדמות העולם... אך אם יתרחקו הרוחק הזה אין להאשים אותם, מפני שלא הגיעו אל הידיעה האלקית אלא בדרך הקשה, וזה ממה שהביאה אליו הקשתם. והמודה מהם באמת יאמר לבעלי התורה כמו שאמר סקראט אל העם, חכמתכם זאת האלהית אינני מכחישה, אך אני אומר שאינני יודעה, אמנם אני חכם בחכמה אנושית... (שם יג)
...ואז ישוב האדם עובד, חושק בנעבדו, ומוסר נפשו להריגה על אהבתו, לגודל מה שהוא מוצא מערבות הדביקה בו והנזק והצער בהתרחק ממנו, בהפך הפילוסופים שאינם רואים בעבודתו כי אם מוסר טוב ודבר האמת, בגדלו על שאר הנמצאות, כמו שראוי לגדל השמש על שאר הנבראים, ושאין בכפירה באלקים יותר מפחיתות הנפש הרוצה בכזב. (שם טו)
אמר הכוזרי, אני רואה אותך מגנה הפילוסופים ומיחס אליהם הפך מה שנתפרסמו בו, עד שכל מי שנבדל ונפרש יאמר עליו ששב פילוסוף או הולך על דעת הפילוסופים ואתה שולל מהם כל מעשה טוב.
אמר החבר, אבל מה שאמרתי לך הוא שורש אמונתם, כי תכלית ההצלחה לאדם איננה כי אם המדע העיוני, והגעת הנמצאות מושכלות בשכל בכח, וישוב שכל בפועל, ואחר כן שכל נאצל קרוב לשכל הפועל, ולא יירא הכליון, וזה לא ישלם אלא בכלות הימים במחקר והתמדת המחשבה, וזה לא יתכן עם עסקי העולם, על כן הם רואים שיפרשו מהממון והגדולה וההנאה והבנים, כדי שלא יטרדו אותם מן המדע, לא יחוש על מה שהוא עושה, כי הם אינם יראים לקבל גמול על היראה ההיא, ואינם חושבים שאם היו גוזלים או רוצחים היו נענשים על זה, אבל צוו על הטוב והזהירו מן הרע בדרך הראוי והמשובח, להתדמות לבורא אשר סדר הדברים על דרך הטוב, וקבעו הנימוסים השכליים, והם ההנהגות שאינן חובות אך הן מותנות אלא בעת הצורך, ואין התורה כן אלא בחלקים מנהגיים, וכבר נתבאר בחכמה התוריה מה שסובל התנאי ומה שאיננו סובלו. (שם יט)
...ועל הדומה לזה חקרו הפילוסופים והביאם מחקרם לומר, כי מאחד לא יהיה ממנו כי אם אחד, וקבעו מלאך קרוב נאצל מן הראשון, ואחר כן אמרו כי המלאך הזה יש לו שתי מדות, אחת שהוא יודע מציאותו בעצמותו, והשנית ידיעתו שיש לו סבה, והתחייבו ממנו שני דברים, מלאך וגלגל הכוכבים הקיימים, וזה גם כן במה שהשכיל מן הראשון התחייב ממנו מלאך שני, ובמה שהשכיל מעצמותו התחייב ממנו גלגל שבתאי, וכן עד הירח, ואחר כן אל השכל הפועל. וכבר קבלו בני אדם והתפתו לו, עד שאמרו שהוא מופת, מפני שיחסו אותו אל פילוסופי יון, וזאת טענה גרידא, אין בה ספוק, ומקשים עליה בכמה פנים... ועוד, כי אין בין שנים מהן הסכמה אלא המקבלים מהם סומכים על רב אחד, אם אבודקליס, ואם פיטגוריס או אריסטו או אפלטון וזולתם הרבה, אין אחד מהם מסכים עם חברו. (שם כה)
...ואלו היתה חכמת הפילוסופים בזה אמת, השיגוה בדברם בנפשות ובנבואה, והם כשאר בני אדם. אמת שיש להם יתרון בחכמה האנושית, כמו שהיה אומר סקרט הראשון לעם, אני לא אכפור חכמתכם האלהית, אבל אני אומר לא אדעה, אמנם אני חכם בחכמה האנושית. ויש להם התנצלות למה שנצטרכו אל הקשיהם להעדר הנבואה והאור האלקי אצלם תקנו החכמות המופתיות תקון אין תכלית אחריו, והתייחדו בזה, ואין חלוף בין שני אישים בחכמות ההן, וכמעט שאין הסכמה בין שני אישים במה שיתחלפו אחר זה מהדעות במה שאחר הטבע, גם בהרבה מהטבע, ואם נמצאת כת אחת מסכמת על דעת אחת, הנה אין זה לחקירה ותולדה שעמדה עליהם דעתם, אבל שהם סיעת אחד מהמדברים יקבלו ממנו, כסיעת פיתאגוריש, וסיעת הבנדקליס... וזולתם, ובעלי החושך והאור וההולכים והם מסיעת אריסטו, ולהם בהתחלות דעות מפסידות השכלים, יבזן השכל כהעללתן בסבוב בגלגל שהוא יבקש שלמות תחסר לו כדי שיהיה נכחי לכל צד... ובכלם יש ספקות ואין הסכמה בין פילוסוף וחבריו, אבל ינוצלו על כל פנים, ונתן להם שבח על מה שטענו ממשפט הקשיהם וכוונו הטוב, ועשו הנימוסים השכליים ומאסו העולם, והם על כל פנים מעולים, אחר שלא יחויב להם קבול מה שאצלנו, ואנחנו יחויב לנו קבול העדות והקבלה הנמשכת, אשר היא כראיה. (ה יד, וראה שם עוד)
...ועל כן היו בני ישראל טענה בכל אומה על האפיקורסים אשר ראו דעת אפיקורוס היוני, באמרו כי כל הדברים הם נופלים במקרה, כי לא תראה בהם כונת מכוון, וסיעתו נקראים בעלי ההנאה, כי סברתם כי ההנאה היא התכלית המבוקשת, והיא הטובה סתם. ובקשת בעל התורה מן המצוה בה שיהיה נכבד עצמו, מוסר כל חפציו אליו יתברך, ומבקש למוד, אם הוא חסיד, או אותות וכבוד אם הוא נביא... (שם כ)
ההקדמות הכוללות אשר הקדימו "המדברים" (כת פילוסופים) לפי התחלף דעותם ורוב דרכיהם והם הכרחיות בקיום מה שירצו לקיימו באלו הארבע בקשות שתים עשרה הקדמות, הנני זוכרם לך, ואחר כך אבאר לך ענין כל הקדמה מהם ומה שיתחייב ממנה. ההקדמה הראשונה לקיים העצם הפרדיי, ההקדמה השנית מציאות הרקות, ההקדמה השלישית שהזמן מחובר מעתות... (חלק א פרק עג, וראה שם עוד והפרקים הבאים)
דעות האנשים בקדמות העולם או חדושו לכל מי שיאמין שיש שם א-לוה נמצא הם שלשה דעות, הדעת הראשון והוא דעת כל מי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה שהעולם בכללו, רצוני לומר כל נמצא מלבד הבורא ית' השם המציאו אחר ההעדר הגמור...
הדעת השני הוא דעת כל מי ששמענו ענינו וראינו דבריו מן הפילוסופים, וזה שהם אומרים כי מן השקר שימציא השם דבר לא מדבר, ואי אפשר גם כן אצלם שיפסיד דבר אל לא דבר, רצוני לומר שאי אפשר שיתהוה נמצא אחד בעל חומר וצורה מהעדר החומר ההוא העדר גמור, ולא יפסד אל העדר החומר ההוא העדר גמור, ותאר השם אצלם בשהוא יוכל על זה, כתוארו בשהוא יוכל לקבץ בין שני ההפכים בעתה אחת בנושא אחד, או יברא כמותו יתעלה או יתגשם, או יברא מרובע קטרו שוה לצלע ומה שידומה לזה מן הנמנעות...
הדעת השלישי והוא דעת אריסט"ו והנמשכים אחריו ומפרשי ספריו, וזה שהוא אומר מה שאמרוהו אנשי הכת שקדם זכרה, והוא שלא ימצא בעל חומר מלא חומר כלל, ויוסיף על זה ויאמר כי השמים אינם נופלים תחת ההויה וההפסד בשום פנים, ובאור דעתו בזה הוא זה, יחשוב שזה הנמצא כלו על מה שהוא עליו לא סר ולא יסור היותו כן, ושהדבר הקיים אשר לא יפול תחת ההויה וההפסד הוא השמים לא סר היותם כן, ושהזמן והתנועה עולמיים תמידיים, לא הווים ולא נפסדים, ושהדבר ההווה והנפסד והוא מה שתחת גלגל הירח לא סר היותו כן, רוצה לומר שחומר ההוא הראשון לא הוה ולא נפסד בעצמו, אבל הצורות יבואו בו זו אחר סור זו יפשוט צורה וילבש אחרת, ושזה הסדר כולו העליון והתחתון לא יפסד ולא יבול ולא יתחדש בו מתחדש ממה שאין בטבעו, ושהוא חוץ להקש בשום פנים...
אבל מי שלא ידע מציאות השי"ת אבל חשב שהדברים בהתקבץ ובהתפרד כפי המקרה ושאין שם מנהיג ולא סדר מציאות, והוא אפיקורוס וסיעתו ודומים לו כמו שיספר אלכסנדר, אין תועלת לנו בזכור הכתות ההם, כי כבר התבאר במופת מציאות הא-ל... (חלק ב פרק יג, וראה שם עוד והפרקים הבאים תשובותיו)
...ואריסטו אומר תמיד בפירוש שהטבע לא יעשה דבר לבטלה, רוצה לומר פעל טבעי אי אפשר לו מבלתי תכלית אחת, וכבר ביאר אריסט"ו שהצמחים נבראו בעבור בעלי החיים, וכן באר במקצת הנמצאות שזה מפני זה, וכל שכן באברי בעלי חיים. ודע שמציאות זאת התכלית בענינים הטבעיים הביא הפילוסופים בהכרח להאמין בהתחלה אחת זולת הטבע, הוא אשר יקראו אריסט"ו התחלה שכלית או אלקית, ואשר יעשה זה מפני זה... (חלק ג פרק יג, וראה שם עוד)
דברו הפילוסופים על השם יתעלה בידיעתו בכל אשר זולתו סרה גדולה מאד, וכשלו כשלון אין תקומה להם ממנו ולא למי שנמשך אחריהם בדעת ההיא. ואני אשמיעך אחר זה הספקות והשבושים אשר הביאום לדבר סרה בענין ההוא, ואשמיעך עוד דעת תורתנו בו, ואיך תחלוק עליהם בדיעותם הרעות והמגונות בענין ידיעת השם. ורב מה שהביאם אל הענין ההוא תחלה הוא מה שיראה בתחלת המחשבה מהעדר סדור עניני בני אדם, והיות קצת החסידים בחיים רעים מכאיבים, וקצת אנשים רעים בחיים טובים וערבים, והביאם לעשות החלוקה אשר תשמע עתה, והוא שהם אמרו, לא ימלט הענין מאחד משני חלקים, אם שיהיה השם בלתי יודע דבר מאלו הענינים האישיים, רוצה לומר הפרטיים, ובלתי משיג אותם, או יהיה משיג אותם ויודעם, וזאת חלוקה הכרחית, ואחר כן אמרו ואם כן הוא שישיגם וידעם לא ימלטו הענין מאחד משלשה חלקים, אם שיסדרם וינהיגם סדור טוב ושלם ותמים, או יהיה מנוצח ולואה לסדרם אין יכולת לו עליהם, או ידע ויכול לסדר ולהנהיג הסדר וההנהגה הטובה אלא שהוא יעזבם ויתשם על צד היותם נבזים ושפלים ופחות בעיניו, או על צד הקנאה... (שם פרק טז, וראה שם עוד, וערך השגחה)
ונראה עוד ליחס כללות החכמות לעצי הגן, ועץ החיים הוא השפע האלקי הנבואי הוא תכלית הכל, ולמעלה מהשכל האנושי, והיא ההישרה האלקית התוריית, ועץ הדעת הוא השכל הפילוסופי העיוני, שהוא טוב במה שמוציא בעליו מהדעות הנפסדות המכחישות מציאות הסבה הראשונה ועוד, ורע במה שיכחיש אותה, ולכן הזהירו שאם יאכל ממנו ויחשוב שאין מלבדו מות ימות... (בראשית ב יז שער ז)
ולענין פרדס החכמה שכתבנו, היה ויכוח קרוב לזה, שהנחש יפתה כי העיון הפילוסופי ישיג ויוכל לשפט האמת בחכמת האלוקות בשלמות, האשה אמרה שהוזהרו שלא להסתפק ממנו, כי אין ידו משגת למעלה מהטבע כלל, וניצח אותה במה שהוכיח בו מציאות סבה ראשונה וכו' ונתפתתה לקבל גם את החלק הרע והמכחיש שבו, ונפקחו עיניהם לראות דברים שתחלה לא היו חשובים בעיניהם לרום מעלתם בבחינה מדומה, והודיעו שעל ידי ההישרה האלוקית שיפרסם ישית איבה בין הכח הדמיוני ומצות התורה המרחיקות מהטובות המדומות... (שם ג כ, שער ט, וראה שם עוד בארוכה)
...ואמרו עכו"ם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם, רוצה לומר זוהמת הכפירה שעל ידי הפילוסופים שהשתדלו ברוב כוחם ומופתיהם להפר האהבה שבינו ית' והנמצאים, אף שבאמת מאמינים במציאות השם, כי לכל מתנועע יש מניע, ולכל עלול עילה בחכמתו ויכלתו ניכרים ממעשיו, ואמרו שכל מה שנתישר האדם מחכמה הוא מהשפעתו ית' עליו על ידי הסבות הטבעיות המשתלשלות ממציאותו, אך אינם מודים שיש בידו לשנות דבר מהסדר הטבעי על ידי אהבתו, ואם כן מה תועיל אלהותם? ועל זה אמרו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו', כל טענותיהם לא יכלו לכבות האהבה והשתוף שבין ישראל לאביהם, ונהרות לא ישטפוה, אלו הממלכות המשעבדות... (שמות כה ב, שער מח)
כי הפילוסופיה תזהיר את האדם על עשית הטוב המועיל בהנהגה בעוד האדם בחיים, אבל לא תועיל לזולת זה, ואם כן כבר אפשר שנאמר כי גם כל האדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו כי גם זו מתת אלקים היא, כמו הענין אשר נתן אלקים לבני האדם לענות בו, ואין בכל זה דבר שיביא להשארות הנצחי... (מאמר ג פרק לא)
...למה אנחנו דומים עם הפילוסופים החשובים, לשני אנשים נכנסו אל מדינה גדולה, האחד ידע כי יש מנהיג באותה מדינה ושהיא מונהגת בצדק וביושר מן המנהיג ההוא, אבל לא דבר עם המלך ולא ראה אותו, ולא דבר המלך עמו ולא ידע מה שיכעיסהו ולא מה שירצהו, והשני דבר עם המלך וקבל דבריו, והלך דבר עמו והודיעו סודותיו, ובמה יתרצה ובמה יכעס. כן חשובי הפילוסופים מכירים מציאות הא-ל ויודעים שהעולם מונהג מאתו בצדק, אבל אם יקראו לא יענם, והא-ל לא דבר עמהם ולא הודיעם מצותיו, ואנחנו קוראים אל ה' בכל עת והוא עונה אותנו ומדבר עמנו ונתן לנו את מצותיו... (אבות ג יט)
בינו - יתרה בהם ואמר שיבינו זאת התוכחה קודם שיגיע יום הדין, כי אז לא יוכלו לתקן את אשר עותו, ולדעת רז"ל שיאמר להם השי"ת מי בכם יגיד זאת, שהיא התורה, יאמר, כי יבינו בתורה ולא בנמוסיהם. ואם על הרשעים הנזכרים גם כן יתישב שיבינו התורה, רוצה לומר שיבינו סודותיה בקבלה כמו שהוא נתנה בקבלה, לא מסברא והקש, ולזה קראם שכחי א-לוה כי הם בחכמותיהם מאי איכפת להם, יהיה שם בורא עולם ומנהיגו או לא, כי לפי דעתם כל השלמות בעיון החכמות הוא תלוי, לא זולת. (תהלים נ כב)
דמתה לתמר - לתת דופי במניחים חיי עולם ובילדי אריסטו יספיקו, שאחריתם מרה כלענה, והוא כתמר אם יאכל פנימיותו ישתברו שיניו. (שיר ז ח)
ותתן גם לאישה - ...ובא הספור להודיע פשע האשה, שעשתה טענות וחקירות, וזו אזהרה למתפלספים וחוקרים על המצוות האלוקיות ועוזבים תורת ה'. (בראשית ג ו)
...כוונת המעמד האלקי לא היתה להודיעם דרושים פילוסופיים, כי ידיעות אלו לא יביאו אדם אל ההצלחה האמיתית, להדבק בה', ויכניסוהו בספקות ואמונות זרות, אלא רצה להשרישם בשרשי אמתיות אלקותו, כי כופרים ביכלתו על שינוי הטבעים, ובידיעתו הדברים הפרטיים והאפשריים ובהשגחתו... (שמות כ יב)
והנה הראשון אשר לא יאות זכרו כי אם כדי שתשיב לאפיקורוס הוא המתפלסף אשר יאמר שכל הדברים באו מאתו בסדר המושכל אצלו על צד החיוב הקדמון אשר לא סר ולא יסור והכל כמנהגו וסדרו נוהג, וכיון שבאו מאתו כל הדברים בסדר המושכל על צד החיוב הקדמון אשר לא סר ולא יסור, אם כן אין שינוי בעולם שהיה יוצא מסדר המושכל ולא יאריך כנף הזבוב... ולפי דעתו לא נמצא דבר בשינוי טבעו כי אם הכל כמנהגו על צד החיוב ואם כן לא היו האותות והמופתים שהם בשינוי טבע ומנהגו של עולם אפשר כלל, כי הכל צריך להיות נוהג על פי הסדר המחויב מאתו בלי תוספת ובלי מגרעת ובלי שינוי כלל.
ועל עיקר דבריו, אשר אמר כי העולם הוא על צד החיוב ומפני שהוא על צד החיוב אין לו התחלה ולפיכך העולם הוא קדמון, על דבר זה יש להשיב במקומו ועוד יעמיד דבריו, כי איך יתהוה דבר מכל דבר כי לא יתהוה דבר מכל דבר רק מדבר מיוחד, ואם כן איך יבא זה שיהיה מן מים דם... (גבורות ה' הקדמה ב, וראה שם עוד וערך נס)
אחר שנתבאר לך דברים אלו, נבאר עוד השאלה הראשונה איך יקנה האדם ההצלחה על ידי מעשה התורה, אשר הלכו בדרך חכמי המחקר והם הפילוסופים, יתנו שם ותפארת אל השכל ועל ידי המכשולות יקנה האדם הנצחיות ויעשו המעשים הישרים והטובים כמו תכונה וסולם אשר יגיע בהן אל המושכלות, ומזה הסולם נפלו, ואנחנו תלמידי משה רבינו ע"ה קמנו ונתעודד על ידי תורת ה' ומצותיו, והעיקר אשר הביאם לזה שהיה רחוק מהם שיהיה המעשה הגשמי הצלחת הנפש הנבדל, ולכך עזבו את מעשה האדם ונשענו על השכל, והנה לא רחוק הוא לאדם שאפשר לקנות ההצלחה הרוחנית על ידי המעשים הטובים כמו התפלה והבקשה ולרחם על הבריות בצדקה ולעשות דין ומשפט ולאהוב את עמיתו, ושלא לעבוד אלהים אחרים ושלא לברך את השם... כלם תכונה לנפש לזכך אותה לטהר אותה מפחיתות החומר, וצריך להשיב הנפש בפועל ולעשות אותה רוחנית על ידי זכוך הנפש להדבק בו ית' על ידי העבודה אליו, שזהו תכלית ההצלחה... (תפארת ישראל פרק ט)
אנשים חקרי לב ההולכים אחר שכלם מעצמם והם הנקראים פילוסופים רוצים להתחכם על המציאות והסדר שלו עד שידמו שעמדו על האמת. והנה סכלו רחקו לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, שאם היו נותנים לב לדעת היו נותנים הודאה לשורש זה ויסוד תורה מן השמים, והיו יוצאים מאפילתם ומחשיכתם, כי עיקר זה שהוא תורה מן השמים כאשר האדם יפשיט בגדים הצואים הרעות ויטהר רעיונו אזי יעמוד על בירור במופת חותם כי אי אפשר רק שהתורה מן השמים. והנה אלו האנשים בעצמם כאשר היו חוקרים על מציאות הסבה הראשונה היו מביאים מופת חותך על מציאות הסבה הראשונה במה שמסודר ממנו, הכל כמו שנראה בנמצאים טוב סדרם ויושר פעלם וכל הדברים אשר נראו לעין הכל בחכמה נפלאה, ודבר זה אי אפשר שיהיה במקרה, כי המקרה לא יתמיד ואינו הרבה, אבל כאשר נראה בכל הנמצאים כלם הסדר והחכמה גזרו במופת חותך שאי אפשר שלא יהיה זה רק ממסדר ממציא הכל הוא הא-ל אשר סדר הכל בחכמתו וברא הכל בתבונתו.
ומעתה נשאל להם, אחר שהם מודים בשני דברים, האחד שכל המציאות מסודר, והשני שאין ראוי לומר שיהיה המציאות העולם וטוב סדרו במקרה קרה, כי המקרה אינו תמיד ואינו רב מאד, וכל הנמצאים עם רבוים הם מסודרים ועומדים תמיד כסדרם, ולפיכך סדר הנמצאים אינו במקרה קרה. והנה נשאל להם אם היה בעולם הרציחה והניאוף והגזל והחמס, אם היה זה מציאות יושר מסודר הרי הדבר הזה אי אפשר לומר שדבר זה הוא מסודר ביושר, ואם נאמר כי אין התורה מן השמים, רק הוא שכל האדם ומדעתו, והוא משיג שאין ראוי שיהיה בעולם הרציחה והניאוף הרי הוא מבואר כי כל חכמה ודעת אשר יקנה האדם מעצמו הוא מקרה קרה, שאפשר שישכיל או לא ישכיל, ויהיה נשאר בכח, כי השכל בעת בריאתו הוא בכח, ואם כן אי אפשר לומר שיהיה העולם רק במקרה קרה, וכבר הרחיקו בעצמם לומר שיהיה סדור העולם במקרה קרה, לכן לפי דבריהם בעצמם אי אפשר לומר רק שמיד שברא השי"ת את האדם וביום ברא אלקים את האדם סדר את מעשיו... לכך החכמים היודעים סדור העולם באמת סדרו וגזרו שנצטוה האדם מן השי"ת כמו שיתבאר, שלא יהיה סדר העולם על ידי שכל האדם שהוא במקרה... (שם פרק טז)
ודבר זה ביארנו לך פעמים הרבה, כי דבר זה הוא כל הכוונה של הפילוסופים, להשפיל את האדם עד תחתית האדמה, הפך דעת חכמי ישראל שנתנו לאדם הצדיק מדריגה עליונה יותר מן המלאכים, ודבר זה תמצא בדברי הפילוסופים, שהם השפילו האדם עד שאול, וחכמי ישראל הגביהו האדם הצדיק את מדריגתו ומעלתו, ולכך אמרו הם ואוקמיה בין שמים וארץ... וזהו באמת המקום הראוי לאדם אשר האדם מן השמים ומן הארץ... (חידושי אגדות בכורות ח ב)
הרחקת למוד הפילוסופיה ואיסורה מבואר בדברי הקדמונים והאחרונים, ואם להביא כל דבריהם הוא עלי למשא אפס קצת מהם תראו, מה שכתב בזה רב האי גאון נמצא בעין יעקב במסכת חגיגה, במאמר ד' נכנסו לפרדס, עיין שם. והרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל כ"ה וזה לשונו, ואף על פי שלא ידעתי מחכמה חיצונית שלכם בריך רחמנא דשיזבין מינה, כי בא האות והמופת להדיח האדם מיראת השי"ת ותורתו וכו' עד לא תהא תורה שלנו כשיחה בטילה שלכם, חכמת הגיונכם אשר הרחיקו כל חכמי הדת וכו', עד כי חכמת התורה וחכמת הפלסופיה אינן על דרך אחד, ואמר החכם כל באיה לא ישובון ר"ל, כל הבא ונכנס מתחלה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה להכנס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית ולא ישיג ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא ראיה מזו לזו, ויעות משפט כי שני הפכים הם צרות זו לזו ולא ישכבו במקום אחד. עד כאן לשונו.
בעל שבילי אמונה נכד הרא"ש היה כמו שכתב בספרו דף ק'... ומזה יצא להם בטול העשייה בכלל המצות כתפלה ותפילין ואיסור והיתר ואין נותנין דעתן רק בחכמת הפילוספיא וחושבין שזהו מעשה מרכבה, וזה באמת אבדון ומות, והמאמינים כן נבדלים מקהל ישראל וכו', עד ומרוב עונינו נמצאים מבני עמינו נמשכים אחר הפילסופיא, אפרים רועה רוח ורודף קדים וברית עם חכמי האומות יכרתו להתעסק בחכמת היונים ויהיו לאחור ולא לפנים, ומהמונם הם חיצונים כי למדו הפילסופיא הנקראת חכמה חיצונית, והביא ראיה מפרק חלק כי לומדי הפילוסופיא אין להם חלק לעולם הבא, אחר כך הודה ולא בוש על חטאתו אשר חטא בלמדו מעט ממנה בזה הלשון, עם היות שידעתי שעשיתי בזה עון אשר חטא, את עוני אני מכיר וחטאי אני מזכיר...
והרשב"א ז"ל סימן תי"ט מתשובותיו האריך בזה, והא לך שנים שלשה גרגרים מראשי אמירי אמריו. אמר המתמיד בספרים היונים עושה אותם עיקר ועוקר תורת ה', ומן החרב אשר בידם לא נשמר, וישים מר למתוק ומתוק למר, מעורר על תורת אמת מצה ומריבה וכו', עד גם ראיתי את הלחץ שלוחצים ונחלצים נגד התורה וחכמיה, וכמעט עוקרין כל תחומיה, עד ואם יש בספרים ההם קצת דברים מועילים יש בהם כמה נזקים ושועלים כרמים מחבלים ומושכים המתמיד בהם בהבלי השוא ונתעה לא יאמן בשוא, ויצא שכר הדבר הטוב בהפסדיו במצות אשר הכוהו חכמים בין ידיו, ואם אסרו חז"ל להגות בספר בן סירא, כל שכן באלה יש שגורמים לסור מאחרי ה', היחתה איש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה וכו'. ויתר דברי קצפו אשר קצף על יושבי עיר פרובינצה על התעסקם בחכמה חיצונית והחרם שהחרים הוא ובית דינו שלא להתעסק בם, הנם כתובים על ספר תשובותיו.
והשר הגדול החכם הרופא הר"ר יודא בן אלפכאר כתב לרד"ק בזה הלשון, יאמר נא קמחי ששמו צמח, מתי ניתנו מקראי קודש להדרש במדות החכמה היונית וילכו אחורנית, ומתי נחה ארם על אפרים ותעלה ותצא מרכבה ממצרים, לא כן הדבר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. והאריך עוד...
ורבינו תם בספר הישר מנה י"ד דברים שמבטלים עבודת השי"ת, והא' מהם החכמות והדעות. וזה לשונו, יש חכמות משחיתות האמונה כמין חכמת חיצונים וחכמות הפלסופיא, ואין צריך לעובד אלקים לשקוד עליה רק ירחק מהם בכל כחו כי טרם שישיג מהם תועלת יאבד אמונתו, וכמה חכמים בעיניהם חשבו שעלו למרום החכמה ושעמדו בסוד גדול ולא ידעו כי רחקו מהאמונה ולא יכירו הדבר, כי המתעסק בחכמת הפילוסופיה תרחיקהו מעט מעט והוא לא ידע ולא יבטח, הנכנס בפילוסופיה שלא תאבד אמונתו אם לא יהיה לו מלמד בקי וחסיד שיורהו וישמרה מהמקומות שתחלש אמונות ואז ימלט. אבל אם ילמד עם רב חכם שאינו חסיד גמור או לבדו אין ספק שתשחת אמונתו, וזה הכלל הוא עמוד לכל יראי ה'. ולכן צריך להזהר בו. עד כאן לשונו בשער ו'.
ובשער י"ג כתב עוד וזה לשונו: אם מתעסק בחכמות החיצוניות אשר מחייתו הם, צרך לבקש עסק אחר שתהיה מחיתו ממנו, וישליך עסק זה, כי יותר יהיה ההיזק הבא עליו מן התועלה שירוויח בו, כי כל המשחיתים אמונתם המאבדים תקותם מהעולם הבא הם אשר דבקו בחכמות חיצוניות ואשר התחברו ללומדיהם, ואם יחשוב שהוא חסיד ולא יוכלו החכמות להשחית אמונתו אין הדבר כאשר ידמה, אבל הוא מתרחק מעט מעט מהאמונה ואינו מרגיש, ויחשוב שהוא מחזיק בתומתו, והוא לא ידע שהוא רחוק ממנה מאד.
ומה מאד האריך הרב המקובל בספרו עבודת הקודש בחלק התכלית פרק ט"ו והלאה ופ"א מחלק סתרי תורה בפרקים אלה גילה קלונם ברבים, והזהיר במאד מאד מהם. ואמר כי שלמה המלך ע"ה יסד ספר משלי ברוח הקדש על שתי נשים אחת אהובה והאחת שנואה, השנואה היא הפילסופיא אשה המנאפת והיא אשה זרה אשר אמריה החליקה והיא המפתה את האדם ולא ידע כי בנפשו הוא, מביאו לידי מינות. והאשה המשכלת אשר יראת ה' היא תתהלל היא תורה ציוה לנו משה מורשה, אל תיקרי מורשה אלא מאורסה.
ובזוהר פרשת כי תצא גילה כי אית שדים תלמידי חכמים, וכנגדן בארץ מארי פילסופים דישראל, ואית שדים כבהמות, וכנגדן בארץ עמי הארץ, עיין שם, ואחר כך סיים ואית אחרינין מארי סתרי תורה אינון ירתין נשמתין מסטרא דמלכותא קדישא דאיהי כלילא מי' ספירין וכו'. על כן אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו למלא כרסנו ממקרא משנה תלמוד ופוסקים, ואחר כך לעסוק בחכמת הקבלה, ואז מתקדש בקדושה גדולה... (מסכת שבועות)
ובהיות כי הפילוסופיא והמחקר היא הנעשית צרה... לחכמה הגדולה הזאת, שפחה חצופה החושבת לרשת גבירתה, היא נגע צרעת אשר פשטה ממש בעונותינו הרבים בישראל, היתה להם למכשול און להתפש בה אנשים חכמים ואוהבי הדעת, כי כאשר שמה בפוך עיניה והיא מתחפשת בבגדים יפים למראה וכי תאוה היא לעינים כלם דברים מיושבים לכאורה ומתקבלים אל השכל במופתים חותכים ובטעמים מוכרחים, שקר החן והבל היופי הראתה לעיניהם, כי החכמה האמיתית... ולא כלום, בהיותה מצה שמורה רק לבעליה, שחורה מבחוץ ונאוה מבפנים... (הקדמת מאמר הויכוח)
קוריהם - אי אפשר להשתמש בהנחותיהם והקדמותיהם כלל, כי הם מופתי דמיון ולא מופתי השכל, לא יתכסו - ואפילו הם עצמם רואים שהכל זיוף. מעשי און - ולא יועילו דתי הפילוסופים השכליות כי איש את רעהו חיים בלעו. (ישעיה נט ו)
באר לחי רואי - רק זה השיג ישמעאל, שה' הוא "חי רואי", אולם, שני הרעיונות חי ורואי - ה' מוחלט במקום ובזמן והוא משגיח על כל ומנהיג את הכל, שני אלה ניתנו לעם הערבי מידי אמם ומידי אביהם, וכל ההוגים והפילוסופים הערביים עמלו בפיתוחם למען האנושות, הם הם תמצית אוצר הרעיונות של האומה הערבית... (בראשית טז יד)
כל כוחה של תרבות יון הוא, לעורר את הרגש ואת הצמאון להכרת האמת, אבל היא אינה מסוגלת להגיע לכלל הכרת האמת הזאת. אין תרבות זו יודעת להשיב על השאלות וחידות החיים המנקרות במוחו של אדם, אלא בהשערות ודעות מעורפלות, בהנחות בלתי מבוססות ובתיאורים דמיוניים. אמנם רוח האדם נבראה להבין ולקלוט את האמת, אבל כל זמן שהוא מתיימר להיות גם הבורא, שהוא נותן ומגלה את האמת, וכל זמן שעליו לבקש את התשובות לשאלותיו ואת היאבקותו על האמת בלבו, אין מציאות למנוע מאתו אכזבות ותעתועים. חכמת יון מסתפקת בתשובות של מה בכך ומסקנות חקירותיה סותרות זו את זו, כפי שמעידות תולדות העמים אשר חיו במשך למעלה משלושת אלפי שנה תחת שלטון התרבות היוונית, וכפי שמוכיחה חקירת האמת על פי תרבות זו.
תרבות יוון יודעת לעורר תשוקה להאצלת האישיות. אמנם אין לה קנה מידה אחר להאצלה זו מלבד היופי הגשמי וההרמוניה, ברם, השאיפה להאצלה זו שימשה לאדם רק מניע לשמוח על חייו הוא, ליהנות מן הידיעה על חייו האציליים ורוממות אישיותו. לכן לא תגיע שאיפה זו לשיאה, וכל השיגה אינו אל ליטוש שטחי של האישיות בנימוסיה החיצוניים. ואילו מתחת למעטה של תרבות מלאכותית זו מסתתרים תאוות בהמיות ותענוגות גסים ביותר.
גם האישים המשכילים ביותר ביוון לא ידעו את חכמת החיים, אשר לפיה יש לנהל את החיים כולם, על עניניהם הפעוטים ביותר. על פי חוקי התרבות הנשגבה. גם הם לא התגלו כאנשי תרבות אלא רק בשעות של התרוממות הרוח... ואולם בימים בתיקונם, בחייו היומיומיים, אישיותו סותרת את השקפותיו, הוא מסתאב בחייו, וכל ימיו חולפים בשפל ללא כל תוכן וערך תרבותי... (במעגלי שנה חלק א עמוד קפח)
ואם מפאת פניו - נגעי הראש אות הוא על דעות משובשות, ויש בזה ב' אופנים, שמשובש בחקירה פילוסופית, ב' שאינו חוקר ואינו מאמין, וידוע שדעת הוא מה שנחלט במוח באחורי הראש, וחקירה שכלית במוח מלפנים, והשבוש באמונה מצוי יותר, ויותר גרוע משבוש הבא בחקירה, משום הכי נחלקו ב' החצאים בראש, והקדים קרחת לגבחת... (ויקרא יד מא)
ובמדרש רבה דרש, וחושך זה מלכות יון שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירותיהן... והיינו שהם גם כן חידשו בחכמתם מעט מדות ישרות על פי שכלם, אבל באמת הם שורש המינות האפיקורסות, שהוא חכמת יונית הנקראת חושך, והוא זה לעומת זה כנגד אור תורה שבעל פה, ולא כחכמת מצרים שהיתה כישוף וכדומה שהיה על כח הטומאה, והוא לעומת תורה שבכתב שבקדושה, והניצוח למלכות יון הוא על ידי כח תורה שבכתב... (נצבים טז)
ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וגו', הענין כי מצינו יסוד אצל הפילוסופים, הבא ללמוד חכמת פילוסופיא אומרים לו, השלך מעליך כל מה ששמעת עד היום והתחל לחקור בשכלך, וזה סותר לכל פינות התורה, כי יסוד הדת על קבלה, אבל יש גם כן מקום לזה, אלא שהם מחליפים החמרא, אין מכוונים המקום. הענין כי יש ג' אמונות, פתי יאמין לכל דבר, וזהו חסרון גדול. יש אינו מאמין רק מה ששכלו יראה ועינו יעיד עליו, וזהו גם כן סכלות גדולה, כי דעת האדם קטנה, וקלה לטעות, וקצרה מהבין. אבל הממוצע להבין בשכל בראיות האמונה להאמין בקבלה, והיינו הקבלה שהיא בנויה על מפורסמות, כמו דתינו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, אכילת מן, גם על נסיונות, אנחנו כשה אחת בין הרבה זאבים ותורתו אינה נשכחת מאתנו, אף כי הרבה חכמות כבר נשכחו, כמו חכמת הפילוסופיא, לא נשאר רק הישנות ולא יתחדש עתה בזה כלל, ואנחנו ברוב גליותינו תתחדש בכל יום... ונבערה דעת הפילוסופים האומרים השלך מעליך שמועתך ששמעת, אבל אדרבא נחזיק בחבלי הקבלה ונתחכם להבין זאת בשכלנו היטב... (חלק ב צו)
...אבל באמת ענין הוא, שהם הפילוסופים נמשכים אחר רצון השכל, אבל אנחנו זה לנו למדרגה פחותה, כי על ידי זה עלול לטעות, אבל נמשכים אנו לרצון השי"ת... ולכן להם החומר לאפס נחשב, כי הוא דבר נמאס, אבל אנחנו הנמשכים לרצון השי"ת אדרבא, זה רצון השי"ת לעבוד אותו עם החומר הנמאס, "ואבית תהלה מגושי עפר"... ועל כן יקר אצלנו החיים לעבוד השי"ת בחומר. (שם רכב)
כבר התבאר אצלנו בארוכה כי טרם שישלוט האדם במדותיו וישעבדן אל השאיפה הטהורה לאמת, אי אפשר שתהיינה השקפותיו אמתיות, כי משוחד הוא במדותיו ונוגע לרצונותיו. משום זה אנו מוצאים לפעמים חכמים מתעסקים בשאלות חמורות בפילוסופיה ומקשים ומפלפלים, אך המסתכל בבעיות ההן מצד כחות הנפש של האדם ימצא שכבר פושט האדם את המבוכות ההן כפי הלך רוחו על פי מדות נפשו, ויש אשר יאחז החבל בשני ראשים, בכל פעם כפי רצונו ונגיעתו, ויש שיחשוב שבא לידי מסקנה בעומק שכלו, ואינה אלא גניבת דעתו על ידי איזו מדה ממדותיו הרעות.
ובבעיה זו של בחירה וסבה ומסובב, ענין זה בולט ביותר. הלא היו ויש מגדוליהם של המתפלספים, אשר התפקרו משום בעיה זו עד כי כחשו בבחירה ובשכר ועונש, ויאמר כי אין האדם אלא כלי ביד הסבות הטבעיות, ולחנם ידמה כי ראוי לגמול עבור מעשיו. והנה פתאום, בתוך כדי דיבור, מדברים בגאוה, וגם כותבים בספריהם על מעלתם ועומק השכלתם בלשון רודפי הכבוד. וכאשר המבקר עומד ומתמיה, מי אתה ומה מעלתך, אשר פתאום תדרוש כבוד עבורם, וכי אפשר לכבד את המכונה בשביל מה שתעשה בהכרח? כך דרכם של בעלי המדות, כפי נגיעותיהם מאמתים ומשקרים, האם זוהי חכמה ובירור האמת? (חלק א עמוד רעח)
זוהי גם דרך העליה באמונה, התעלות באמונה פנימית, מדרגה אחר מדרגה באה על ידי התעמקות בתורה עצמה, ולא על ידי חקירות השכל מופשטות, טעות היא לחשוב שיכולים להשיג את האמונה המוחלטת על ידי חקירות שכליות ופילוסופיה, הרי השכל משוחד על ידי כל מיני נגיעות הרצון מטה את השכל לאן שהוא חפץ, כשהאדם פונה אל שכלו, בטרם התעמק בתורה, וביסס את אמונתו על קבלת אבות ואמונת חכמים, ורוצה ששכלו יהיה השופט הבלעדי על עניני אמונה, סימן הוא שאינו רוצה להאמין, לכן פונה אל שופט משוחד שיורה לו כרצונו, השכל גם מוגבל, כי המחשבה מיוסדת על ציורים גשמיים שהם מוגבלים, אבל האמונה הבאה מפנימיות האדם אין שולטות עליה הגבלות אלו. וכבר כתב הר"ר נחמן מברסלב זצ"ל שבמקום אשר שם גבולות השכל - שם מתחילה האמונה. אמנם חוייבנו לברר את אמונתנו על ידי השכל, אכן הגישה לא תהא מה שאני מבין בשכלי אקבל, ומה ששכלי אינו משיג לא אקבל, חלילה. אין הכונה שיסמוך על שכלו בלבד, כי בזה לא יוכל להגיע אף פעם אל בירור האמת, כי הוא משוחד מרצונותיו... (חלק ג עמוד קעז)