פסח

(ראה גם: ארבע כוסות, גאולה, הגדה, חג, יום טוב, יציאת מצרים, מצה, עומר-ספירת, קרבן-עומר-פסח)

 

ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו... והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה', לדורותיכם חקת עולם תחגוהו. שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם... בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים לחודש בערב. שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. (שמות יב ח והלאה)

ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה, ולא יאכל חמץ. (שם יג ג)

את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חודש האביב כי בו יצאת ממצרים, ולא יראו פני ריקם... לא תזבח על חמץ דם זבחי, ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. (שם כג טו)

את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתיך למועד חודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים. (שם לד יח)

ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו. ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו. והקרבתם אשה לה' שבעת ימים, ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו... דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן... וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה... (ויקרא כג ז)

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחודש, פסח לה'. ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג, שבעת ימים מצות יאכל. ביום הראשון מקרא קדש, כל מלאכת עבודה לא תעשו. והקרבתם אשה עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד ושבעה כבשים בני שנה תמימים יהיו לכם... כאלה תעשו ליום שבעת ימים לחם אשה ריח ניחוח לה', על עולת התמיד יעשה ונסכו. (במדבר כח טז)

שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה. וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים, ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר... (דברים טז א)

ויחנו בני ישראל בגלגל, ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו. ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה. (יהושע ה י)

ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח לה' אלקיכם ככתוב על ספר הברית הזה. כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה. כי אם בשמונה עשרה שנה למלך יאשיהו, נעשה הפסח הזה לה' בירושלים. (מלכים ב כג כא)

השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ושמחת לבב כהולך בחליל לבא בהר ה' אל צור ישראל. (ישעיה ל כט)

ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון. כי הטהרו הכהנים והלוים כאחד כולם טהורים, וישחטו הפסח לכל בני הגולה ולאחיהם הכהנים ולהם. ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה וכל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם, לדרש לה' אלקי ישראל. ויעשו חג המצות שבעת ימים בשמחה, כי שמחם ה' והסב לב מלך אשור עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית האלקים אלקי ישראל. (עזרא ו יט)

וישלח יחזקיהו על כל ישראל ויהודה וגם אגרות כתב על אפרים ומנשה לבוא לבית ה' בירושלים לעשות פסח לה' אלקי ישראל. ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני. כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא, כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלים... אך אנשים מאשר ומנשה ומזבולון נכנעו ויבאו לירושלים. גם ביהודה היתה יד האלקים לתת להם לב אחד, לעשות מצות המלך והשרים בדבר ה'. ויאספו ירושלים עם רב לעשות את חג המצות בחודש השני, קהל לרוב מאד... וישחטו הפסח בארבעה עשר לחודש השני והכהנים והלוים נכלמו ויתקדשו ויביאו עולות בית ה'. ויעמדו על עמדם כמשפטם כתורת משה איש האלקים, הכהנים זורקים את הדם מיד הלוים. כי רבת בקהל אשר לא התקדשו, והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור להקדיש לה'. כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו, כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד... ויעשו בני ישראל הנמצאים בירושלים את חג המצות שבעת ימים בשמחה גדולה, ומהללים לה' יום ביום הלוים והכהנים בכלי עז לה'. וידבר יחזקיהו על לב כל הלוים והמשכילים שכל טוב לה' ויאכלו את המועד שבעת הימים מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה' אלקי אבותיהם. ויועצו כל הקהל לעשות שבעת ימים אחרים, ויעשו שבעת ימים שמחה... ותהי שמחה גדולה בירושלים, כי מימי שלמה בן דויד מלך ישראל לא כזאת בירושלים. (דבה"ב ל א והלאה)

זהר:

תאנא, אמר ר' יהודה בברייתא שלנו בארנו, מה ששנינו בארבע פרקים בשנה העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג נדונים על המים. הנה בארנו הדברים, וסוד הברייתא בארנו, בפסח על התבואה וכו', הוא כנגד מרכבה עליונה, סוד האבות (שהם חג"ת), ודוד המלך, (שהוא מלכות, כלומר שאלו ד' זמנים המובאים בברייתא הוא סוד אבהן ודוד מלכא, ומפרש בפסח על התבואה, שכן הוא ממש, וכבר בארנו דבר זה על מה בא מצה בפסח, כי מצה היא דין, דין של המלכות הוא דין, כלומר מצה היא דין של המלכות, וזהו התחלה שהתחילו ישראל לכנס לחלק הקדוש של הקב"ה ולבער חמץ שהוא ע"ז)... (ויחי שנג)

אמר רבי יהודה, אם כן גם כל ימות השנה (לא נאכל חמץ), למה רק שבעת ימים שכתוב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, אמר לו כל זמן שהאדם מחוייב להראות עצמו בן חורין צריכים כן (שלא לאכול חמץ), ובכל זמן שאינו מחוייב אין צריך... (בא קסז, וראה שם עוד וערך מצה)

וישראל הקדושים שומרים אלו הימים שנכנסו תחת כנפי השכינה, ושומרים הלחם הבא מצדה, (דהיינו המצות), שכתוב, ושמרתם את המצות, מהו ושמרתם את המצות, הוא כמש"א ושמרתם את בריתי, (שהוא ברית מילה), והכל עולה ונאחז במדרגה אחת...

ובכל שנה ושנה עושים ישראל זכר למצרים ואוכלים מצות ואינם מפסיקים מדורי דורות, ומשום שלא פרעו את עצמם במצרים חסרו כל הזה, ועמדה הלבנה במיעוט, ונקראת לחם עוני, עוני כתרגומו מסכנות. ומה שאכלו לחם עוני בארץ (אך על פי שכבר פרעו עצמם), הוא זכר למצרים, וזה נוהג לדורי דורות, ולעתיד לבא כתוב, לא יבא עוד שמשך וירחך וגו', (דהיינו שלא יראה עוד מיעוט בלבנה שהיא המלכות). (שם קעב וקעה)

ר' יהודה לומד כך, מה הטעם שכתוב, ושם אלהים אחרים, וסמוך לו את חג המצות תשמור, אלא מי שאינו שומר זה (את חג המצות), כמי שאינו שומר אמונת הקב"ה, מה הטעם, משום שבו אחוז הדבר. אמר ר' יצחק וכן בכל שאר הזמנים וחגים... (משפטים תקמד)

בפסח גם כן אנו לוקחין אותה, והיא נקראת פסח, והרי העמדנו שהיא סוד צבע של אור התכלת, בשבועות אנו לוקחים אותה והיא שתי הלחם... (תרומה קסב)

את חג המצות תשמור, זה הוא מקום שנקרא שמור, (דהיינו המלכות הנקראת שמור, ומשום זה כתוב את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות כאשר ציויתיך, שבעת ימים אלו (של חג המצות) אינם כשבעת הימים של סוכות, (כי של סוכות) המה עליונים (דהיינו ז"ס חג"ת נהי"מ דבינה, שזו"ן עלו והלבישו אותם, ואלו של חג המצות) המה תחתונים, (דהיינו ז"ס חג"ת נהי"מ של המלכות), ועל כן (באלו של סוכות) אומרים הלל שלם, (ובאלו של חג המצות) אין אומרים הלל שלם. ומשום שהם (ז' ימים) שלמטה (של המלכות), כתוב, שבעת ימים תאכל מצת, מצת כתוב חסר בלי ו', כי טרם שרו עליהם ימים עליונים של סוד הו', (שהוא ז"א).

ואם תאמר כיון שסוד הזה של חג המצות נתקדש, (כי בלילה הא' דפסח נתקדשו זו"נ וקבלו המוחין דאו"א עלאין, דהיינו שעלו והלבישו אותם), אם כן למה ירדה (שוב המלכות) למטה ממקומה, הרי למדנו מעלין בקודש ואין מורידין, ולמה ירדה מאבא ואמא למטה באלו ז' ימים תחתונים,

תא חזי, כתוב וכפר בעדו ובעד ביתו, (להורות) שמי שמכפר צריך לכפר על עצמו תחילה, ואחר כך על ביתו, כעין זה מדרגה זו, דהיינו המלכות, התחילה להתקדש ולצאת בקדושה בלילה הא' דפסח, כדי לכפר על עצמה, וכיון שהיא נתקדשה צריכה לכפר על ביתה ולקדש אותם, ועל כן ירדה למטה לקדש ביתה, ובמה מקדש אותם, הוא על ידי ישראל שלמטה, וכיון שאלו נתקדשו צריכים להעלות אותה למעלה כי כשבית המטרוניתא, (שהיא המלכות), מתקדש, אז עולות למעלה להתקשר בימים העליונים למעלה. (תצוה סב, ועיין שם עוד)

ר' אחא אמר, משום זה, תקון הכלה, (שהיא המלכות), הוא ביום ההוא (בארבעה עשר), ובלילה (של חמשה עשר), נמצא ישוב הבית, (דהיינו זווג זו"נ), אוי לאלו שאינם מבני הבית, (שאינם דבקים במלכות), בשעה שבאים להזדווג התורות יחד, (דהיינו תורה שבכתב, שהיא ז"א, ותורה שבעל פה, שהיא מלכות), אוי לאלו שאינם נודעים להם משום זה, ישראל הקדושים מתקנים להם (לזו"ן) בית, (דהיינו זווג) כל היום ההוא (די"ד), ועל ידיהם נכנסים מי שנכנסים, (דהיינו המוחין הצריכים לזווג זו"ן), והם (זו"ן) שמחים ומשמרים שניהם, אשריהם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא. (אמור קלג, ועיין שם עוד)

השכינה היא פסח ראשון מצד הימין, (כי חדש הראשון הוא קו ימין), ופסח שני משמאל, (כי חדש השני הוא קו שמאל, כי ניסן אייר הם חסד וגבורה), פסח ראשון מימין, ששם החכמה, (כי החכמה היא בקו ימין), פסח שני הוא בשמאל, ששם בינה, (כי הבינה היא בקו שמאל), ומשום שבגבורה,  דהיינו בקו שמאל), נעברים כל אש זרה, שהם כקש וכתבן כלפי אש הגבורה, על כן נדחים הטמאים לפסח שני. (בהעלותך עה, ועיין שם עוד)

ומי ששומר אותה, אל י"ה הגנוזים במ"צ מן מצה, (כי בחילוף א"ב של א"ת ב"ש הם י"מ ה"צ, (שהמ' של מצה מתחלפת בי' והצ' דמצה מתחלפת על ה', שז"ס י"ה הגנוזים במ"צ דמצה), וצוה הקב"ה לברך אותה (את המלכות) בשבע ברכות בליל פסח, שהן שבע הנערות שלה, (דהיינו ז' כלים חג"ת נה"י דמלכות דאצילות מבחינת האחורים כנ"ל, הנקראים) שבתי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב לבנה, וצוה להעביר מהם (הקליפות שהם) חמץ ומחמצת, שהם עננים חשכים המכסים על האורות של ז' כוכבי לכת, שנאמר בהם ותבאנה אל קרבנה, ולא נודע כי באו אל קרבנה, ומראיהן רע, חושך כאשר בתחילה, כי כל כך חזק החושך של עננים שלהם, עד שהאורות (שבז' כוכבי לכת), אינם יכולים להאיר להם ומשום זה לא נודע כי באו אל קרבנה. (פנחס תשלט)

בפסח השכינה היא יד הגדולה, שהוא מצד החסד, בראש השנה היא יד החזקה מצד הגבורה, במתן תורה היא יד רמה מצד עמוד האמצעי, (שהוא ת"ת), וג' פעמים י"ד הם מ"ב, ועם ג' האבות חג"ת שהם תלוים מהם, עולים מ"ה כחשבון יוד הא ואו הא בילא"ו יילא"ו. (כי תצא קמו)

וכל דינים האלו, (שבד' פרקים הם), כי בשביל בני אדם עושה הקב"ה דין בעולם, בפסח על התבואה, מהו מלמדנו בזה, א"ר יצחק על תבואה ממש, שא"ר יצחק בשנה שעברה נתן להם הקב"ה תבואה די ספוקם, ואם בני אדם לא הפרישו מעשרות ולא נתנו ממנו לאכול לעניים ליתומים ולאלמנות, כשבאה שנה זו הוא דן לכל העולם על התבואה ההיא שהיתה בשנה שעברה. (זהר חדש בראשית תקפה)

מכילתא:

תלמוד לומר והיה היום הזה לכם לזכרון, יום שהוא לך לזכרון אתה חוגג, אבל לא שמענו אי זהו, כשהוא אומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' עדיין הדבר שקול, כשהוא אומר ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, אימתי אכלו בני ישראל את הפסח בלילי יום והם לא יצאו אלא ביום טוב עצמו, וחגותם אותו חג לה', אין לי אלא יום טוב ראשון שהוא טעון חגיגה, יום טוב האחרון מנין, תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך, אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהם טעונים חגיגה, חולו של מועד מנין, הרי אתה דן, הואיל ויום טוב הראשון ואחרון קרויין מקרא קדש וחולו של מועד קרוי מקרא קדש, אם למדת על יום טוב הראשון ואחרון שהוא קרוי מקרא קדש הרי הן טעונין חגיגה חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש דין הוא שיטען חגיגה... (בא פרשה ז, וראה שם עוד)

ואמרתם זבח פסח הוא, ללמדך שכל מי ששומע הנסים האלו שעשה הקב"ה לישראל במצרים צריך לשבח וגו'... (שם פרשה יב)

ליל שמורים הוא לה', בו נגאלו ובו עתידין להגאל, דברי רבי יהושע, שנאמר הוא הלילה הזה לה', רבי אליעזר אומר בו נגאלו, לעתיד לבא אין נגאלים אלא בתשרי... שמורים לכל בני ישראל, מגיד שכל ישראל צריכין להשתמר בו. (שם פרשה יד)

תלמוד בבלי:

ורמינהי קריאת שמע ערבית והלל בלילי פסחים ואכילת פסח מצותן עד שיעלה עמוד השחר, אמר רבי יוסף לא קשיא הא ר' אלעזר בן עזריה והא ר' עקיבא, דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה, ר' אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה, ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות, אמר ליה ר' עקיבא והלא כבר נאמר בחפזון, עד שעת חפזון... (ברכות ט א, וראה שם עוד)

דתני רב יוסף תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיין מקולסין בלילי פסחים, שלח ליה שמעון בן שטח אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ. (שם יט א)

תא שמע, ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו פסחיהם, ובחמשה עשר יצאו ולערב לקו בכורות, לערב סלקא דעתך, אלא מבערב לקו בכורות, ואותו היום חמישי בשבת היה... (שבת פז ב, וראה שם עוד)

ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אמר כתיב כל בן נכר לא יאכל בו, כל ערל לא יאכל בו, ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי, אמר ליה רבי יהודה בן בתירא מי קא ספו לך מאליה, אמר ליה לא, כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה, כי סליק אמר להו מאליה ספו לי, אמרו ליה אליה לגבוה סלקא, אמרו ליה מאן אמר לך הכי, אמר להו רבי יהודה בן בתירא, אמרו מאי האי דקמן, בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא, וקטלוהו... (פסחים ג ב)

תנו רבנן מעולם לא נתמעך אדם בעזרה חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד, והיו קוראין אותו פסח מעוכין. תנו רבנן פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל, אמר ליה לכהן גדול תן עיניך בפסחים, נטל כוליא מכל אחד, ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם, והיו קוראין אותו פסח מעובין... (שם סד ב, וראה עוד קרבן-פסח)

תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, שלחו וקראו לו, אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו, אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת, אמרו לו מנין לך, אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה מועדו דאמר בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת... מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח... אמרו לו ר', שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו, אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן, למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו, ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון... (שם סו א)

והאמר רב משום ר' חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא, (חבורות גדולות היו נמנין עליו ומגיע לכל אחד כזית, ומקול המולת ההמון מהלל כאילו הגגין מתבקעים), מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא, לא דאכלי בארעא ואמרי באיגרא. (שם פה ב)

תנו רבנן פסח ומצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות, ר' שמעון אומר באנשים חובה ובנשים רשות... דאמר רבי אלעזר נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה... (שם צא ב)

ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי. (שם צט ב)

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור, פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, מרור על שם שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל... (שם קטז א)

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, מאי אפיקומן, אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה, ושמואל אמר כגון אורדילאי (כמהין ופטריות אחר הסעודה) לי וגוזלייא לאבא... (שם קיט ב)

אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן... בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור... (שם קכ א)

בפסח נולד יצחק... (ראש השנה י ב)

בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה... תבואה דמזדרעא (בחשון הבא)... תניא אמר רבי יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות... (שם טז א, וראה שם עוד)

דתניא משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת... (מגילה ד א)

תנו רבנן בפסח קורין בפרשת מועדות ומפטירין בפסח גלגל, והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא בפסח גלגל ולמחר בפסח יאשיהו, ושאר ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של פסח, מאי היא אמר רב פפא מאפו סימן, (משכו וקחו, אם כסף תלוה, פסל לך, וידבר שבבהעלותך), יום טוב האחרון של פסח קורין ויהי בשלח ומפטירין וידבר דוד, ולמחר כל הבכור ומפטירין עוד היום, אמר אביי והאידנא נהוג עלמא למיקרי משוך תורא, קדש בכספא, פסל במדברא, שלח בוכרא. (שם לא א)

רבי יהודה אומר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח, לא נתכוון זה אלא עד ליל פסח, עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. (נדרים סג ב)

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם... אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה, נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד... (נזיר כג א)

דא"ר יהושע בן קרחה, מנין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד... דתניא רבי יונתן אומר מנין שכל ישראל כולן יוצאים בפסח אחד, שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, וכי כל הקהל כולם שוחטים והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן שכל ישראל יוצאים בפסח אחד. (קידושין מא ב)

אמר רבי יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה, ובקש רחמים על עצמו, דכתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, כי התפלל חזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד. רבי שמעון אומר אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת, אלא מפני מה ביקש רחמים על עצמו, שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני. (סנהדרין יב א)

אמר לה (הקב"ה לתורה), בתי בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו אמרה לפניו, רבונו של עולם אם בעלי מקרא הן יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים... ואם בעלי תלמוד הן יעסקו בהלכות פסח בפסח... (שם קא א)

(כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים) חוץ מן הפסח והחטאת, פסח מנלן, דכתיב שמור את חודש האביב ועשית פסח, שיהו כל עשיותיו לשם פסח. (זבחים ז ב)

תלמוד ירושלמי:

מקום שנהגו לוכל צלי בלילי פסחים אוכלין, מקום שנהגו שלא לוכל אינן אוכלין... ר' בא בעא קומי ר' אימי אפילו בשר עגל, אמר ליה אפילו בשר עגל, אפילו בשר עוף, סברין מימר אפילו ביצה אפילו קולקס (מין לוף או דג), א"ר יודן בי ר' חנין ובלבד מן השחיטה. (פסחים כז ב)

מהו לצאת ביין מבושל, רבי יונה אמר יוצאין ביין מבושל, רבי יונה כדעתיה, דרבי יונה שתי ארבעתי כסוי דלילי פסחא וחזיק רישיה עד עצרתה, רבי יודה בי רבי אלעי שתי ארבעתי כסוי דלילי פיסחא וחזיק רישיה עד חגא... (שם סט א)

מדרש רבה:

לושי ועשי עוגות, הדא אמרת פרס הפסח היה. (בראשית מח יג)

דבר אחר החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (תהלים ל"ג) אשרי הגוי אשר ה' אלקיו וגו', משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל, שנאמר (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ובו נולד יצחק, ובו נעקד, ובו קבל יעקב את הברכות, ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה, שנאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה... (שמות טו יב)

ויסעו בני ישראל מרעמסס, ר' שמואל אומר כיון שיצאו אפו הבצק שלשו, שנאמר ויאפו את הבצק. ויהי מקץ שלשים שנה וגו', משעה שנגזרה עליהן הגזירה, שהן לא עשו במצרים אלא מאתים ועשר שנה, וביום שירדו למצרים בו ביום עלו, ובו ביום יצא יוסף מבית האסורין, לכך הלילה הזה שמחה לכל ישראל, שנאמר ליל שמורים הוא לה', בעולם הזה עשה להם נס בלילה שהיה נס עובר, אבל לעתיד לבא הלילה נעשה יום, שנאמר (ישעיה ל') והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו', כאור שברא הקב"ה בתחלתה וגנזו בגן עדן.

מה ראה לומר ליל שמורים, שבו עשה גדולה לצדיקים כשם שעשה לישראל במצרים, ובו הציל לחזקיהו, ובו הציל לחנניה וחביריו, ובו הציל לדניאל מגוב אריות, ובו משיח ואליהו מתגדלין, שנאמר (ישעיה כ"א) אמר שומר אתא בקר וגם לילה... (שם יח ט)

זאת חקת הפסח, א"ר שמעון בן חלפתא כיון שיצאו ישראל ממצרים אמר הקב"ה למשה הזהר לישראל על מצות הפסח, כל בן נכר לא יאכל בו, וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו וגו' כיון שראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח, עמדו כל ישראל לשעה קלה ומלו כל עבדיהם ובניהם וכל מי שיצא עמהם, שנאמר וילכו ויעשו בני ישראל וגו'. משל למלך שעשה משתה לאוהביו, אמר המלך אם אין סימנטרי על כל המסובין אל יכנס אחד מהם לכאן, כך האלקים עשה משתה להם צלי אש על מצות ומרורים מפני שגאלן מן הצרה, אמר להם אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו, מיד כל הנולד במצרים נמולו לשעה קלה, עליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח... ורבותינו אמרו... והרבה מהם לא היו מקבלים עליהם למול, אמר הקב"ה שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לד' רוחות העולם ונושבות בגן עדן ומן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח, שנאמר (שיר ד') עורי צפון ובאי תימן, והיה ריחו הולך מהלך מ' יום, נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך, מפני שהיו עייפים מן הריח, היה אומר הקב"ה אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלים ממנו, מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה, והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו, שנאמר (יחזקאל ט"ז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו', חיי בדם פסח, חיי בדם מילה. (שם יט ו)

ולא יראה לך שאור שבעת ימים, כנגד ז' ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף. כשם שבתחילה הם ז' ימי בראשית, וכשם שהשבת מתקיימת אחד לז' ימים, כך יהיו אלה ז' ימים מתקיימים בכל שנה ושנה, שנאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. משל למלך שנשא אשה במדינת הים, הגיעוה גלים עד שלא נכנסה אצלו, אמר לה אל תזכרי כל הגלים שעברו עליך אלא אותו יום שפלטת מהם תהא זוכרת אותו, ועשי אותו שמחה בכל שנה. כך ישראל נגלה עליהם הקב"ה לגאלם, וכמה גלים קשים עברו עליהם ועשה להם תשועה, לכך הזהירן שיהיו שמחים בהם בכל שנה ושנה, שנאמר (תהלים ל"ב) שמחו בה' וגילו צדיקים. (שם יט ח)

דבר אחר ויסב אלקים את העם, מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הקב"ה, שנאמר ויסב אלקים את העם. (שם כ טז)

ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי, אמרה לו לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים, אלו הן י"ג וי"ד וט"ו בניסן, שלח לה והרי בהם יום א' של פסח, אמרה לו, זקן שבישראל למה הוא פסח. מיד שמע מרדכי והודה לדבריה, הדא הוא דכתיב ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר. תמן אמרין שהעביר יום טוב של פסח בתענית, ועל אותה צרה ויתפלל מרדכי אל ה' ויאמר גלוי וידוע לפני כסא כבודך אדון העולם כי לא מגבהות לב ומרום עין עשיתי אשר לא השתחויתי להמן כי מיראתך... (אסתר ח)

נזכירה דודיך מיין, מיינה של תורה, כגון הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת... (שיר א לג)

ר' חנניה ברבי בר' איבי אמר, מה יפו פעמיך בנעל אין כתיב כאן אלא בנעלים, שתי נעלים, נעילה בפסח ונעילה בחג. א"ל הקב"ה לישראל אתם נועלים לפני בחג, ואני נועל לפניכם בפסח, אתם נועלים לפני בחג ואני פותח ומשיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומזריח חמה ומגדל צמחים ומדשן פירות ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד צרכיו ולכל גויה וגויה כדי מחסורה, ואני נועל לפניכם בפסח, ואתם יוצאים וקוצרים ודשין וזורים ועושים כל צרכיכם בשדה ומוצאין אותה מלאה ברכות. (שם ז ד)

ר' אבין פתח, השביעני במרורים בלילי הפסח של יום טוב ראשון, הרוני לענה בתשעה באב, ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח הרוני בלילי ט' באב לענה, הוי בלילי יום טוב הראשון של פסח הוא לילי ט' באב. (איכה פתיחתא יח)

(גלתה יהודה) מעוני, על שאכלו חמץ בפסח, כמד"א (דברים ט"ז) לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. (שם א כט)

ר' יהושע אומר תן חלק לשבעה אלו ז' ימי הפסח, וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג. (קהלת יא ה)

מדרש תנחומא:

...אתה אמרת להן יוקח, אני נותן לבניך מצות פסח, שנאמר (שמות י"ב) ויקחו להם איש שה. אתה אמרת להן נא, אני נותן לבניך מצות פסח, אל תאכלו ממנו נא (שם). (וירא ד)

פרקי דרבי אליעזר:

הגיע ליל יום טוב של פסח, אמר לו אדם לבניו בליל זה עתידין ישראל להקריב קרבנות פסחים, הקריבו גם אתם לפני בוראכם, הביא קין מותר מאכלו קליות זרע פשתן, והביא הבל מבכורות צאנו ומחלביהן... (פרק כא)

ר' טרפון אומר, באותו הלילה שנלקחה שרה אמנו אותה הלילה ליל פסח היה, והביא הקב"ה על פרעה ועל ביתו נגעים גדולים, להודיע שכן הוא עתיד להכות את מצרים בנגעים גדולים. (פרק כו)

ויחלק עליהם לילה, שמואל הקטן אומר שם נחלק לו הלילה, היא הלילה שהיתה מקודם, היא הלילה שהכה בו בכורי מצרים, היא הלילה שהכה בו אברהם את המלכים, שנאמר ויחלק עליהם לילה, ועל זה נאמר ויהי בחצי הלילה. (פרק כז)

ר' יהודה אומר אותו הלילה שנגלה הקב"ה על אברהם אבינו הוא ליל הפסח, והוציא אותו לחוץ ואמר לו יש בך כח לספור כל צבא השמים, אמר אברהם לפניו וכי יש מספר לגדודיך, אמר לו כך לא יספר זרעך מרוב. (פרק כח)

וביום שיצאו ישראל ממצרים נימולו כולם מגדול ועד קטן, שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים וכו', והיו לוקחים דם מילה ודם פסח והיו נותנין על משקוף בתיהם, וכשעבר הקב"ה לנגוף את מצרים וראה את דם הברית ודם הפסח נתמלא רחמים על ישראל, שנאמר (יחזקאל ט"ז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי... אמר רב אליעזר וכי מה ראה הכתוב לומר שני פעמים בדמיך חיי, אלא אמר הקב"ה בזכות דם ברית מילה ודם פסח גאלתי אתכם ממצרים, ובזכותם אתם עתידין ליגאל בסוף. (פרק כט)

הגיע ליל יום הפסח וקרא יצחק לעשו בנו הגדול, ואמר לו בני זה הלילה כל העולם כלו אומרים בו הלל, ואוצרות טללים נפתחים בזו הלילה, עשה לי מטעמים עד שאני בעודי אברכך... אמרה רבקה ליעקב, בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו, העליונים אומרים שירה, הלילה הזה עתידים בניך להגאל, הלילה הזה עתידין לומר שירה, עשה מטעמים לאביך עד שהוא בעודו יברכך. (פרק לב)

פסיקתא דרב כהנא:

ושמחת בחגך, את מוצא שלש שמחות כתיב בחג, אבל פסח אין את מוצא שכתב בו אפילו שמחה אחת, ולמה את מוצא שבפסח התבואה נידונית, ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כתב שם שמחה, דבר אחר למה אין כתיב שם שמחה, בשביל שמתו בו המצרים, וכן את מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה כדאמר שמואל, בנפול אויבך אל תשמח. (פרשה כט)

מסכת סופרים:

ביום הראשון של פסח (השיר) הללו את שם ה', אלקים אל דמי לך, וכן חולו של מועד, אלא בימים הראשונים של פסח הוא צריך לומר יהי כבוד ה', וכל העם בעמידה עד וברוך שם כבודו לעולם, ויושבין ואומרין כל ענין של מזמורות. וביום טוב האחרון של פסח הלל הגדול, ואיזהו הלל הגדול, הודו לה' כי טוב, הודו לאלקי האלהים, ונהגו העם לומר הלל הגדול אף על פי שאינו מן המובחר. (פרק יח ב)

בפסח בין בתפלה בין בכוס צריך להזכיר ביום טוב מקרא קודש הזה ביום חג המצות הזה, ובחולו של מועד חג פלוני הזה, בשביעי אומר ביום שביעי העצרת הזה, ואין מזכיר בו חג לפי שאינו חג בפני עצמו. (פרק יט ג)

שוחר טוב:

...כל משבריך וגליך עלי עברו, ואם תאמר שאין לי זכות, והלא צוית אותם שישחטו את הפסח בלילה ושחטו אותו ויצאו ממצרים, וכן הוא אומר יומם יצוה ה' חסדו, ואמרה לא-ל סלעי, אותן שהיו במצרים לא עשו אלא מצוה אחת ויצאו, אני שכל המצות שצוית לי אני עושה למה שכחתני, את חדש האביב אני משמרת, וחג שבועות אני עושה... עד שגאלת אבותינו ממצרים לא נתנו לך עוז, (שמות ט"ו) עזי וזמרת י-ה, אני איני כן עד שתגאלני אני נותן לך עזי, הוי כי אתה אלקי מעוזי... (מזמור מג)

ילקוט שמעוני:

דבר אחר ולקחתם לכם, אחר כל אותה החכמה שכתוב בשלמה החכמה והמדע נתון לך, ותרב חכמת שלמה וגו' ויחכם מכל האדם ,ישב לו תמיה על ארבע מינין הללו, שנאמר שלשה אלה נפלאו ממני, פסח מצה ומרור, וארבעה לא ידעתי אלו ארבעת מינין הללו שבקש שלמה לעמוד עליהן. (ויקרא פרק כג, תרנב)

בלילה ההוא, ארבע פעמים כתיב בלילה ההוא, וארבעתם היו בליל פםח, שתים ביד בניה של רחל ושתים ביד בניה של לאה, היינו דכתיב וללבן שתי בנות שהיו שקולות זו כזו, מכת בכורות ומפלת סנחריב ביד בניה של לאה, ומפלת גדעון והמן ביד בניה של רחל, בסנחריב כתיב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, הציץ רבשקה על החומה ושמע שהיו קוראים את ההלל, ואמר לסנחריב חזור לאחוריך כי נסים יעשה להם בזו הלילה, והיה מבזה על הדברים, דכתיב ינופף ידו הר בת ציון. דבר אחר זה לילה שנגלה הקב"ה לאברהם, ויוצא אותו החוצה. דבר אחר זה לילה של סיסרא, דכתיב הכוכבים ממסילותם. (אסתר פרק ו, תתרנח)

רש"י:

כליל - כשיר פסחים שבמצרים ולמד שאמרו שם הלל. כהולך בחליל - מביאי בכורים. (ישעיה ל כט)

לא נעשה כפסח הזה - שנתקבצו רוב עם כמו שנתקבצו בזה. מימי השופטים - שמואל, שהוא החזירם למוטב, לפי שנחלקה המלכות והלכו לעגלים, ועתה החזירם ירמיה ובאו כולם לירושלים. (מלכים ב כג כב)

אבן עזרא:

ליל שמורים - על דרך הפשט בעבור שהזכיר ליל שמורים הוא לה', ובסוף שמורים לכל בני ישראל לדורותם, נראה כי הטעם בעבור שהשם שמרם, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, צוה שיהיה זה הלילה שמורים לכל בני ישראל לדורותם, והטעם אכילת הפסח על משפטו ומצות ומרורים בלילה הזה. ויש מפרשים אותו כטעם שומרי החומות, שלא ישנו רק יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים, וככה רמזו חז"ל, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. (שמות יב מב)

...והגאון אמר ששני פסחים הם, פסח ה' ופסח ישראל, ופסח ה' בליל חמשה עשר, והנה ממחרת הפסח ביהושע יום ששה עשר, ויהיה פירוש ממחרת הפסח הכתוב בתורה ממחרת זבח הפסח, ולא אמר כלום, כי לא נקרא החג פסח רק בעבור שפסח השם על הבתים, וממחרתו הוא לבקר יום חמשה עשר, וכן כתוב כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת... (ויקרא כג יא)

רמב"ן:

ומצות על מרורים יאכלוהו - ...ולא אמר עם, ללמד שאינו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן... וילמד הכתוב שאין מצוה במרורים אלא עם אכילת הבשר, אבל המצות חזר וצוה בערב מצות תאכלו, אפילו בפני עצמן, כדעת רבותינו. ויותר נכון שנאמר כי מצות נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר, ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם, ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה, וגם אינם מעכבים בשר, ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא, כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה כל אחד צוואה בפני עצמה. (שמות יב ח)

משנה תורה:

מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר זכור את יום השבת. ומנין שבליל חמשה עשר. תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.

מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד, אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו, או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו הכל לפי דעתו של בן.

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך היה. וכיצד משנה, מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן אשתו שואלתו, אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.

וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח... וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.

מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור, פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', מרור על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו, ודברים האלו כולן נקראין הגדה.

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר ואותנו הוציא משם וגו', ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית, כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.

לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין לו מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית...

ואימתי צריכין הסיבה, בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך.

ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה, הכל לפי היין ולפי דעת השותה, ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי...

החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה, לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן, ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן, ומביאין אותה על השולחן בלילי הפסח.

אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים, ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח... (חמץ ומצה פרק ז א והלאה, וראה שם עוד)

סדר עשיית מצות אלו בליל חמשה עשר כך הוא, בתחלה מוזגין כוס לכל אחד ואחד ומברך בורא פרי הגפן, ואומר עליו קדוש היום וזמן, ושותה, ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו, ומביאין שלחן ערוך ועליו מרור וירק אחר, ומצה וחרוסת, וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר, ובזמן הזה מביאין על השלחן שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.

מתחיל ומברך בורא פרי האדמה, ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית, ואחר כך עוקרין השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו, ומוזגין הכוס השני, וכאן הבן שואל, ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה... ומתחיל בגנות, וקורא עד שגומר דרש פרשת ארמי אובד אבי כולה.

ומחזיר השולחן לפניו ואומר פסח זה שאנו אוכלין על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה', ומגביה המרור בידו ואומר מרור זה שאנו אוכלין על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר וימררו את חייהם, ומגביה המצה בידו ואומר מצה זו שאנו אוכלין על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם... ובזמן הזה אומר פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים על שם שפסח הקב"ה על בתי אבותינו וכו'.

ואומר לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר להדר לרומם לגדל ולנצח למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו... עד חלמיש למעינו מים וחותם ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרורים. ובזמן הזה מוסיף כן ה' אלקינו ואלקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך... ברוך אתה ה' גאל ישראל, ומברך בורא פרי הגפן ושותה הכוס השני.

ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שנית, שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה, ולוקח שני רקיקין וחולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ. ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים, משום שנאמר לחם עוני, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, ואחר כך כורך מצה ומרור באחת ומטבל בחרוסת, ומברך ברוך וכו' על אכילת מצות ומרורים ואוכלן, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

ואחר כך מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח, ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחלה. ומברך ברוך וכו' וצונו על אכילת הפסח, ואוכל מגופו של פסח, ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח.

בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו. וזו מצוה מדברי סופרים. וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש.

ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה לאכול ושותה כל מה שהוא רוצה לשתות, ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל. ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו, שאכילתן היא המצוה...

מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך על אכילת מצה ואוכל אותו כזית ואינו טועם אחריו כלום. (שם פרק ח א והלאה, וראה שם עוד)

מורה נבוכים:

ושני המועדים האלה, רוצה לומר סוכות ופסח, מלמדים דעות ומדות, אמנם הדעת בפסח הזכרת אותות מצרים והתמדתם לדורות... אמנם המדות הוא שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות להשם ושילמוד מדת ענוה ושפלות, יאכל מצה ומרור בפסח לזכור מה שאירע לנו, וכן יצא מן הבתים לשכון בסכות כמו שיעשו השרויים בצער שוכני המדברות... (חלק ג פרק מג)

...ובמעשה הזה יכופרו העונות, כן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחרון ומפני זאת הכונה בעצמה צונו לשחוט כבש בפסח ולהזות דמו במצרים על השערים מחוץ, לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סבה ממיתה הוא המציל מן המות, ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקין אותו עובדי ע"ז... (שם פרק מו)

רשב"ם:

פסח הוא לה' - שהמלאך ידלג ויניח בית ישראל להכות בכורות שבבתי העכו"ם. (שמות יב יא)

חזקוני:

אך בחמשה עשר יום - גם אך זה מיעוט הוא, מיעט פסח שאינו חייב לעמוד בו בירושלים רק יום אחד, מפני טירוד קציר שעורים, וכן בעצרת מפני טירוד קציר חטים כדי שילקט תבואתו שלא תתקלקל, אבל בחג הסוכות שהכל כנוס לתוך הבית חייב לשמוח שמונה ימים. (ויקרא כג לט)

ספר החינוך:

לשחט ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים שה תמים זכר בן שנה או גדי בבית הבחירה, וזה נקרא קרבן הפסח... משרשי המצוה כדי שיזכרו היהודים לעולם הנסים הגדולים שעשה להם השי"ת ביציאת מצרים... והעובר עליה במזיד ולא עשה פסח חייב כרת, בשוגג אינו מביא קרבן, לפי שזהו אחד משלשה חטאים שבזדונם כרת ואין בשגגתן חטאת, והן זה, מגדף, ומבטל מילה. (בא מצוה ה)

שלא לאכל מבשר הפסח נא ובשל כי אם צלי אש... משרשי מצוה זו מה שכתוב בשחיטתו שנזכר נס יציאת מצרים, וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכל בשר צלי שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכל מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבושל כדי למלא בטנם, ואנו, שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות ושרות, מלבד שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדרה... (שם מצוה ז)

לספר בענין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשי"ת על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר "והגדת לבנך" וגו', וכבר פרשו חכמים דמצות הגדה היא בליל ט"ו בניסן, בשעת אכילת מצה... וענין המצוה, שיזכור הנסים והענינים שארעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח הא-ל יתברך נקמתנו מהם, ואפילו בינו לבין עצמו אם אין שם אחרים חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.

משרשי המצוה מה שכתוב בקרבן הפסח, ואין מן התמה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו, ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו "זכר ליציאת מצרים", לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחדוש העולם, וכי יש א-לה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא, ובידו לשנותם כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים... (שם מצוה כא)

שלא נעשה מלאכה ביום ראשון של חג הפסח, שהוא יום חמשה עשר בניסן, שנאמר ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו... משרשי המצוה, כדי שיזכרו ישראל הנסים הגדולים שעשה השם להם ולאבותיהם, וידברו בהם ויודיעום לבניהם ולבני בניהם, כי מתוך השביתה מעסקי העולם יהיו פנויים לעסק בזה, שאלו היו מותרין במלאכה ואפילו במלאכה קלה, היה כל אחד ואחד פונה לעסקו וכבוד הרגל ישכח מפי עוללים גם מפי הגדולים. ועוד יש תועלות רבות בשביתה שמתקבצין כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמע דברי ספר וראשי העם ידריכום וילמדום דעת... (אמור מצוה רחצ)

רבינו בחיי:

ועל הכונה הזאת באה מצות הפסח כדי להתעורר ולקבוע בנפש שורש האמונה והעבודה, ועל כן צוה הכתוב לשחוט הפסח לעיניהן של מצרים שהיו עובדין לצורת הצאן, שהרי המצרים לא היה להם אלוה מצד המזלות ולא מצד הכוכבים ולא מצד בריאת העולם אלא מצד הטובה שכל המטיב להם היה ראוי אצלם לעבדו. ועל זה הענין עובדים לצורת הצאן, כמו שאמר הכתוב "כי תועבת מצרים נזבח לה' אלקינו", בעבור שהיתה מגעת להם טובה גדולה מאד מצד הצאן יותר מכל שאר בעלי החיים...

גם איסור החמץ בפסח מן הטעם הזה הוא כדי לצרף נפש המשכלת ולקבוע בלב אמונת השי"ת בזכרון הנפלאות הנכללות ביציאת מצרים, וכן נאסר לנו החמץ לזכרון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגאלו. ומן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצר הרע, והאדם חייב להגביר יצר טוב על יצר הרע, וזאת כונת התורה בתעניות ובתפלות ובצדקות... (כד הקמח פסח א, וראה שם עוד וערך חמץ)

רלב"ג:

לא נעשה כפסח הזה - ששבו בכל לבם, ואחרי שנה זו חטאו שוב בסתר ועל כן לא דבקה בהם ההשגחה, וגם יאשיה נלכד בעונם. (מלכים ב כג כב)

ספורנו:

בין הערבים פסח - הזכיר ענין הפסח אף על פי שאין יומו מקרא קדש, כי היא סבת השתנות זמני המועדים, כי אמנם היות הכוונה שיהיה זמן זבח הפסח לדורות מכוון עם הזמן שהיה הזבח של אותה פסיחה שנעשית בחצי אותו הלילה בכוון, היא סבה שיהיה זה מסור לבית דין ועבוריהם וחשבוניהם... ובאה הקבלה על זה שיקבעו חדוש הלבנה של פסח שיהיה באביב. (ויקרא כג ה)

מהר"ל:

...ועוד בשביל שהפסח הזה מורה על שישראל הם לחלק השי"ת, שהוא א-ל אחד כמו שבארנו, מפני זה צריכים ישראל שיתאחדו על ידי המשפחות על פסח זה, כי המשפחות מתאחדין במה שהם בשר אחד, או הוא והקרוב אליו שהם שכנים יחד. וכל ענין הקרבן הזה שיהיה מורה כי קרבן זה לא-ל אחד, לכך יהיו מאוחדים עליו. וכן מה שצריכים להיות נמנים עליו קודם שחיטה כדי שיהיה מיוחד לכל אחד ואחד קרבנו, שקרבן הפסח מורה על מי שאנו עובדים לו עבודה הזאת שהוא א-ל אחד, לכך ראויה זאת העבודה שיהיה הכל מיוחד, ואם לא היה נמנה כל אחד עליו לא היה הקרבן מיוחד לכל אחד.

ועוד תמצא שהיה בפסח מה שלא תמצא בכל שאר הקרבנות כי אם בחטאת, שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים חוץ מפסח וחטאת, והיינו שצריך הקרבן שיהיה מתחלתו מיוחד לקרבן זה, ואם נשחט לשם קרבן אחר פסול, כמו שהוא פסול אם לא נמנה עליו מתחלתו, כך פסול אם לא שחטו מתחלה לשם קרבן פסח, שכל דבר בפסח צריך שיהיה מיוחד ולא משתתף עמו דבר אחר. וצריך שיהיה שה תמים זכר בן שנה מן הכבשים ומן העזים, הכל מורה על ענין האחדות... (גבורות ה' פרק לה, וראה שם עוד)

וצוה לאכול הפסח על מצות ומרורים, להורות כי מאתו שהוא אחד יבאו פעולות מחולקות, ולא נאמר כי אחר שהוא אחד פעולותיו אחדים, שלא ימשך מדבר שהוא אחד רבוי פעולות, כי האש שיש בו טבע אחד, אינו פועל רק פעולה אחת לחמם, והמים שיש בהם טבע אחד אין פעולתם רק לקרר, ואין הדבר הזה בעליון יתברך... כמו שהורה לנו בהוציא אותנו ממצרים ונודעה אחדותו בעולם, מכל מקום הוא פועל פעולות הפכיות, שהוא הגואל ומביא השיעבוד, כמו שגאלנו ממצרים והוא הביא השיעבוד על ישראל, ולפיכך צוה לאכול הפסח הזה, המורה על האחדות, על מצות ומרורים, המצה מורה על הגאולה כאשר ידוע, והמרורים על השיעבוד, לומר כי הכל בכחו...

ועוד דע כי אי אפשר שיצאו ישראל מן השעבוד כי עם על ידי הקב"ה בעצמו, ולא מצד המזל ולא בשום צד זולת זה כמו שיתבאר בעזה"י, ולפיכך לא יצאו ישראל במדריגה שיש בה זמן, רק במדריגה שאין בה זמן, כי כל הדברים נופלים תחת הזמן ונבראים בזמן זולת השי"ת שאינו נופל תחת הזמן. ולכך אסר להם החמץ שהוייתו נעשית בזמן, וצוה על המצוה שהוויתה בלא זמן...

ועוד פירשנו כי המצה פשוטה שהרי אין בה שאור וכל דבר שהוא פשוט מבלי שמצטרף אליו דבר הוא ענין החירות, שהרי המשועבד יש בו צירוף שהוא מצטרף אל אשר הוא אדון לו משעבד בו, ומי שהוא בן חורין עומד בעצמו אין לו צירוף כלל רק עומד בעצמו... (שם פרק לו, וראה שם עוד וערך מצה)

...והכנת הלילה שיש לו מצד עצמו לפי שמשומר הלילה ובא מן המזיקים, כלומר מששת ימי בראשית, שאין מזיקים שולטים בלילה הזה, ולפיכך ראוי לגאול את ישראל מן המזיקים שהם צריהם בזה הלילה, וזהו לדעת רבי יהושע, ולדעת רבי אליעזר פירוש הכתוב כך, ליל שמורים לה' להוציאם ממצרים, ומה הוא הכנת הלילה הוא הלילה, הוא הלילה הזה לה' כלומר שלעתיד גם כן יגאל ישראל בלילה הזה, ולכך הוא ליל שמורים לה'. ומה שאמר הלילה הזה משומר ובא מן המזיקין הוא ענין גדול מאד, נתבאר במה שיום פסח נקרא ראשון, אף על גב שמצאנו שנקרא יום טוב ראשון של חג הסוכות גם כן ראשון... כי הוא ראוי להקרא ראשון מצד שהוא בחדש ראשון גם כן, ואין המזיקים שולטים בזה, כי אין מזיקים שולטים רק בשניות, כמו שידוע במה שאמרו חכמים שלא לאכול זוגות ולשתות זוגות, כי המזיקים שולטים על זה ואינם שולטים על אחדות, ודבר זה סוד נפלא נתבאר בספר באר הגולה, והלילה הזה אין בו שניות כלל, שהרי הוא ליל חג ראשון בחדש הראשון... ומפני זה היתה הגאולה גם כן בלילה הזה, כי כל גאולה היא ראשונה, כמו שנתבאר. (שם פרק לח)

...וכן יציאת מצרים הוא השלמת סדר העולם, כמו שיתבאר, שידוע כי בעולם הזה העיקר הוא האדם, ובישראל בחר מכל האומות, וישראל הושלמו כאשר יצאו ממצרים ואז היו לעם, ונמצא יציאת מצרים כמו שבת, כי שבת השלמת הבריאה ויציאת מצרים השלמת תולדות העולם, כי אחר שנשלמה הבריאה היו תולדות העולם מתחילין לצאת אל השלימות... אבל ישראל יצאו באחרונה לכל האומות, וזה דמיון הבריאה שהאדם נברא באחרונה, ואז כאשר יצאו ישראל היה עומד העולם... נמצא כי ימי הפסח כמו השבת לגמרי, רק שהשבת השלמת הבריאה, וימי הפסח השלמת סדר העולם בתלדותיו.

וכבר ידעת שאמרו חכמים בעת שהאדם נולד לפי אותה שעה ואותו מזל נמשכים כל עניני האדם, והכי נמי כאשר יצאו ישראל ממצרים היו כאלו נולדו באותה שעה כל הקורות שהגיע להם מה שנתן להם התורה וענני כבוד אחר היציאה הם נמשכים שהכל נמשך אחר ההתחלה, ולפיכך יציאת מצרים נזכרת לעולם, שהכל נמשך אחר זה, ודי בזה למבין... (שם פרק לט)

ועוד יש לך לדעת, כי הפסח הוא עצמו מה שישראל הם לה' כמו שנתבאר פעמים הרבה מאד, ואחר המדרגה העליונה הזאת שישראל הם לה' נמשך אחר זה הגאולה שהיא המצה, ונמשך אחר זה גם כן השעבוד כאשר המקבל ראוי לזה, והכל הוא מצד שיש להם מדריגה העליונה הזאת, ולפיכך הפסח נאכל על מצות ומרורים, כי הפסח מה שישראל הם לה' שנקרא פסח על שם שפסח על בתי בני ישראל, ולא היה המשחית בהם. וזה הוא בשביל שישראל הם אל השי"ת, ואין דבר מכה במה שהוא שלו, וישראל הם של השי"ת במה שהם עבדים עובדים לפניו, ועל ידי זה היו נצולים כמו שהתבאר. ומן מדריגה העליונה שישראל הם של הקב"ה דבר זה מביא גאולה ומביא מרירות, כי כן נותנת המדה כאשר הם שלמים יש להם הגאולה, והשעבוד כאשר יש בהם חסרון... (שם פרק ס)

...ודע כי אלו ב' חדשים הם דומים לראש וללב, כי ניסן הוא דומה למוח שהוא ראשית האדם ושם משכן הנשמה וזה אסור חמץ, כי בנשמה הכל טהור ואין שום חמוץ שם, אמנם תשרי הוא הלב, כי הלב הוא באמצע האדם, ואפשר לומר אפכא, והוא הנכון באמת, כי ראש השנה הוא דומה לראש לגמרי, לפי ששם הנשמה, וכן תשרי הוא ראש לכל השנה ונקרא ראש, אבל הלב דומה לראש חודש ניסן, שהוא התחלת החי, ודבר זה אמת למשכיל מאד... (חידושי אגדות ראש השנה י ב)

לילה המשומר ובא מן המזיקים, דע כי המזיקים אינם שולטים בלילה הזה, לפי שנאמר (שמות י"א) לא יחרץ כלב לשונו, כי לא היו המזיקים שולטים להזיק את ישראל. והטעם כי לילה הזה מיוחד לגאולה, והגאולה היא גם כן מן המזיקין... כי לילה זה מיוחד להיות בו נעשה נסים ונפלאות אשר הם חוץ מטבע ומנהגו של עולם, ומפני מדריגת ישראל בזאת הלילה שהם ברשותו של הקב"ה לא יכול מהזיק לשלוט בו, וזה כי זאת הלילה אשר גאלם ולקחם לו, ומפני זה אין דבר רע שולט. ודבר פשוט בכל מקום שיש גאולה אין שלטון המזיק, כי הגאולה היא שגורם שהוא יגאל אותם מרשות אחר...

ואתה תדע להבין עיקר דבר זה, כי זאת הלילה אין המזיקים שולטין בה, מפני כי זאת הלילה מיוחדת לאכילת המצה, אשר המצה היא משומרת מן השאור והחמוץ, והמזיקים הם כולם נמשכים מן החמץ והשאור בעבור שהם נמשכים מן צד שמאל... וכבר אמרנו לך כי זאת הלילה מדת אברהם שולטת בו, שהיא מדת החסד, לפיכך אין מזיקים הרעים שהם היפך זה יכולים לשלוט בו... (שם שם יא ב)

וכאשר תשכיל עוד ותבין תמצא כי כלל ימי השנה הם י"ב חדשים, חציו קיץ וחציו ימי גשמים... ולפיכך פסח הוא בהתחלת הזמן ההוה, וסוכות בהתחלת הזמן אשר הוא ימי גשמים. אמנם חג השבועות נסמך אל הפסח, כי חלוק יש, כי הפסח בעצמו נגד ההויה שנתהוה, וכן אמר במדרש כי ימי הפסח הוא כימי בראשית, מה ימי בראשית שבעה, כן ימי הפסח שבעה, והשבועות נגד העומד הקיים. וזה אשר תמצא בזמני החגים האלו שלשה זמנים, בפסח נאמר (דברים ט"ז) שמור את חודש האביב, ובשבועות חג הקציר, ובסוכות זמן האסיף, ופירוש כי האביב הוא הפועל שהוא גומר את הדבר עד שהוא אביב, וזה נגד הויה, וחג הקציר הוא נגד ההוה, שכבר הוא מבושל ועומד לקציר, וחג האסיף הוא כמו אשר אמרנו לך למעלה שהוא האסיפה ותתמה... ולפיכך בחג נידונים על המים, ובפסח על תבואת הארץ שהיא זמן ההויה, אבל בעצרת על פירות האילן, והוא נסתר ועמוק מאד מאד, כי כבר אמרנו לך כי הגבלת זה הזמן הוא לזמן הקיום... (שם, ועיין שם עוד)

של"ה:

חג הפסח הוא עמוד החסד, וזה לשון תולעת יעקב, קבלת חכמים ע"ה כי חג הפסח כנגד ימין עליון שכולו חסד ורחמים הזורח מן העדן העליון, מקור הרחמים, ולפיכך אין שם חמץ, לפי שהמדה גורמת וכולו מצה רמז לאור ראשון, שנאמר עליו יהי אור, ולפיכך אכילת מצה בלילה הראשונה חובה, ומשם ואילך פטור, ובלבד שלא יאכל חמץ. עד כאן לשונו. כתיב עולם חסד יבנה, כי השי"ת ברא העולם בחסדו בנדבתו הטוב בחסד של אמת, כי הוא יתברך אין צריך לעולמו, רק בראו להיותן נבראים שיקבל הטוב, אם יכינו את עצמם לטוב אז טוב להם סלה. ובמסכת ר"ה פליגי, ר' אליעזר סבר בתשרי נברא העולם, ור' יהושע סבר בניסן נברא, ודברי שניהם אמת, כי בתשרי נברא העולם ונתחדש יש מאין, אבל זה לא נודע ונתפרסם לרבים והאומות מכחישות בו ואומרים שהעולם כמנהגו נוהג מעולם ועד עולם. אמנם בניסן נתגלה חידושו, דהיינו לכל האותות והמופתים אשר עשה משה במצרים בשידוד המערכת והירוסו, בשעה שהיתה המערכת בתכלית המובחר שהוא מזל טלה, שהוא ראשון לכל המזלות, וראו כל העולם כי אלקי האלהים ואדון האדונים אשר חדשם יש מאין, על כן בידו היכולת להרסם ולשדדם כפי רצונו ב"ה... (מסכת פסחים פרק תורה אור)

כל עניני חירות שאנו עושין בלילה זו הוא חירות הנפש, אשר נגאלנו מהקליפות, כי נשתקעו במ"ט פנים טמא, והוציאנו לחירות, על זה אנו עושין סימני חירות ושמחין בשמחה של מצוה. וקודם שנכנס קדושת הפסח מבערין החמץ שהוא הקליפה ובל יראה ובל ימצא בבתינו, ובבא קדושת הפסח נכנסנו בקדושה העליונה ויצאנו מאפילה לאורה.

וזה לשון תולעת יעקב, טעם ארבע כוסות כבר כתבנו למעלה, כי כשגלו ישראל למצרים נפלו תחת הערלה ההיא יש לה ארבע קליפות קשות, וכל הנופל תחתיהם שוב אין לו צד חירות כפי טבעו של עולם... וכשהגיע עת הגאולה הוצרך הקב"ה לשבר הקליפות ההם, כדי להוציא את ישראל לחירות וזהו וה' הכה כל בכור, ובאלהיהם עשה ה' שפטים. ולפיכך צוה הקב"ה למול את בני ישראל לצאת מתחת הערלה, וכשנבדלו מן הערלה מיד יצאו לחירות... וכנגד שבירת הארבע קליפות נאמר ארבע לשונות של גאולה בפרשת וארא, כדי להוציא את ישראל מתחת שעבודם, ונגדם נצטוינו לשתות ארבע כוסות ובהסיבה דרך חירות. והבן כי יין המשומר בענביו היה סיבת גאולתן של ישראל ממצרים מתחת הערלה בעלת ד' קליפות הנזכרת במרכבת יחזקאל הנביא ע"ה (מצה שמורה בתחלה, ועיין שם עוד)

רמח"ל:

הנה ביציאת מצרים נבררו ישראל ונבדלו מכל העמים, להיות מתעלים במדרגתם ממדרגת האנושיות החומריית, ולהיות ראויים להתעטר בעטרות הקדושה, ומה שעד אותו הזמן היה חושך החומרים מתגבר בגוף וגורם לאור התורה הקדושה שלא יאיר, הנה מאחר שסבלו ישראל הענוי והשעבוד הגדול שסבלו, נתפייסה מדת הדין, ונשאר המקטרג בלי טענה, ונזמנו לאור באור העליון, והנה בלילה הזה כל זה מתחדש ומתעורר מה שנעשה בראשונה, וזה עצמו סיוע אל הגאולה האחרונה שתעשה.

ואמנם עיקר הסדר תלוי בארבעה דברים, והם פסח, מצה, מרור, וארבע כוסות, ועתה נבאר ענינם.

הנה צרוף הגלות, כבר ביארנו שזה היה מה שטיהר את ישראל והוציא מהם הזוהמא, כדי שיוכלו אחר כך לקבל אור הקדושה, וזה ענין המרור, שהוא "וימררו את חייהם".

ואולם כשהגיע הזמן שיגאלו, הוצרך שיגלה להם גלוי מאור קדושתו יתברך, ובו יתדבקו נשמותיהם של ישראל, וימשכו אחריו, ויתעלו משפלותם ויתפרדו מן הטומאה שהיו שקועים בה. וזה נעשה על ידי קרבן פסח, ובו נאמר להם, "משכו וקחו לכם", שפירשו ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה.

ואמנם עוד הוצרכו ישראל לשיהיה גופם מוכן ומזומן לאור הראוי, שיזונו שבעה ימים אלה בשנה מן המצה, שהיא מזון בבחינת יצר הטוב לבד, בלי יצר הרע כלל, ובהיותם נזונים בזה ימים אלה, נשארת התולדה הטובה לכל השנה, להיותם כל השנה מוכנים לקדושה.

אמנם ענין הארבעה כוסות הוא כך, שהנה ידוע, שמדרגות הטומאה הן ארבע, וכולן שלטו מאחר חטאו של אדם הראשון, וכולן היו מתנגדות אל הקדושה והטוב שלא ימצאו בעולם, והיו ישראל סגורים בתוכן, שלא היו יכולים לצאת כלל, עד שהאיר להם הקב"ה בכח הגדול ושבר ארבע הקליפות, והוציא ישראל מתוכן, וזה ענין ארבע גאולות המוזכרות בפרשה. ואולם זה עשה, בהאיר על ישראל ארבע אותיות השם ב"ה. והנה ענין זה במצרים היתה התחלה לבד, שיצאו ישראל מהן, אך סוף הכל צריך שיהיה שישלטו ישראל עליהן ויכבשון לגמרי, וזה יהיה לעתיד לבא.

אמנם הנה זה כמי שקוצב עץ אחד שמכה בו הכאה אחר הכאה עד שקוצב אותו לגמרי, וכן אנו עושים בכל שנה ושנה. ומתעוררים בכח הראשון שהאיר ובתקון שנתקן אז, ומתחזקים להמשיך הדבר לפנים, עד שיגמר. והנה בסוף הכל הארבע קליפות עצמן תתהפכנה על האומות הרעות ותאבדנה אותן, והן ארבעה כוסות של פורעניות שלהן, ולישראל יהיו ארבעה כוסות של ישועה, בהארת ארבע אותיות השם ב"ה שזכרנו.

והנה מעיקר התקון של הלילה הזה הוא להראות החרות של הנצחון שנצח הטוב את הרע, ועל ידי זה נשבר כח הסטרא אחרא, והיא נכנעת הכנעה גדולה.

והנה כזית המצה שאוכלים, הוא להמשיך המזון המקודש המחזק היצר הטוב שזכרנו, אמנם כדי שישאר התקון לכל השנה, צריך שיאכל האפיקומן אחר כך, ושלא לאכל אחר כך שום דבר, שכמו שאין הטעם סר מן הפה, כך אין האור סר מן הנשמה. (מאמר החכמה)

הכתב והקבלה:

...ויראה לפי שעל לילה זה אמר הכתוב (שמות י"ב) ליל שמורים הוא לה', שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם ממצרים, והוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך, בט"ו בניסן נגזרה גזרת בית הבתרים, בט"ו בניסן נולד יצחק, ומשנולד יצחק נתקיים "כי גר יהיה זרעך", ומלידתו עד יציאת מצרים כלו ארבע מאות שנה הנאמר בגזרת בין הבתרים, לכן השתדל יצחק ביותר לשמור לילה זה ולעשות בו דוגמה לפסח יוצאי מצרים. פסח כדינו היה אסור לו להקריב בבמת יחיד, לכן לא עשה כי אם דוגמא לפסח יוצאי מצרים... והתכון לזה יצחק למען יקרא בשם צדה (וצודה לי ציד), ויהיה בזה גם כן דוגמא לפסח יוצאי מצרים שהיו מחוייבים לאכלו כדרך יוצאי דרכים, (מתניכם חגורים וגו')... וכן יעקב שהביא במצות אמו שני גדיי עזים, אחד דוגמא לפסח ואחד לחגיגה, הזכיר גם כן בלשונו דברים שיש בהם דוגמא לפסח מצרים, כי אמר ליצחק "קום נא שבה ואכלה", הזכיר שתי לשונות, קימה וישיבה, כי פסח מצרים הנאכל בדרך חפזון היתה אכילתו בעמידה, אמנם החגיגה שלא באה רק כטפל לפסח היה נאכל כדרכו בישיבה כראוי. ולפי שבאכילת הפסח טעון הלל, מדכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ליל פסח המקודש לחג טעון הלל באכילתו, ואין אומרים שירה אלא על היין, לכן הביא יעקב ליצחק גם את היין, ועשה בזה דוגמא לדורות ולעליונים שאומרים הלל ושיר בליל זה... (בראשית כז א)

ופסחתי עליכם - יותר נכון לפרשו לשון הגנה והצלה, כתרגומו ואיחוס, כאמרו "ואת בתינו הציל", ולא לשון דלוג וקפיצה, כי מה לנו להגשים את הבורא ית"ש ללא צורך. וכן קרבן הנעשה בחג הנקרא בשם פסח, תרגומו קרבן הצלה... (שמות יב יג)

ממחרת השבת - ולי נראה שנקרא יום ראשון של פסח בשם שבת, על שם שביתת החמץ שבו... (ויקרא כג יא)

רש"ר הירש:

והגדת לבנך - כפי שהערנו בתחלת הפרשה פסח הוא חג בנין הבית היהודי, אותו יש לחדש תמיד על בסיס גאולת מצרים. ובשעה שהכתוב מצוה על החג, הוא גם מתווה את תפקיד חיינו היהודי, לא די להרגיל את ילדינו בדרך שקטה לקיים נאמנה את מצות התורה, וגם הטפת מוסר לא תספיק כי אם דוגמה חיה נהיה להם בקיום המצוה, ויחד עם זאת נעורר את לבם ובינתם על ידי שנבאר את עשייתנו, למען יתרגלו אל המצות תוך הבנה והכרה ויתלהבו לקראת התפקיד היהודי במלא הכרתם. (שמות יג ח)

השם פסח משמעו שינה שאננה בחצות הלילה, מבלי כל פחד בבתיהם ובלבותיהם של בני אדם, על אף הסערות המתחוללות בחוץ, כי בליל שמורים ה' שומר את הנרדפים בלילה. ה' הוא אבי האנושות בכלל ואביו של כל אדם ואדם, משגיח על כל בניו ועל כל בית ובית. הוא מתבונן על כל פתח, על כל מזוזה ומשקוף של כל בית בו אדם גר. הוא בוחר את גרי הבית, אם הם מקריבים לפניו את דם לבם לקרבן ומקדישים לו את כל עצמם...

המלה "פסח" יתר על כן היא מבטאת את ברכת הרועה אל עדרו וברכת העדר אל רועהו... בפסח אנו רואים את עצמנו כעם, כמשפחה וכאדם יחיד, בבחינת צאן בעדרו של הקב"ה. בפסח יודעים אנו, כי לא זו בלבד שה' שומר עלינו בהשגחה פרטית, מגן עלינו גם בחצות לילה ומציל אותנו מכל צרותינו, אלא הוא גם רועה ומנחה אותנו, רק הוא יודע איך ולאן יוליכנו...

ברם, פסח בא לגלות לאנושות ולישראל לא רק מיהו השומר והרועה אותם, אלא גם מיהו השופט אותם, "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שמות י"ב כ"ז). כאשר שלח ה' את המות להשחית בבתים מסויימים והציל בתים אחרים לא עשה זאת בלי תהליך משפטי, עם קביעת עובדות ופסק דין. (המלה פסח אין מובנה לעבור גרידא, אלא לעבור במתינות בכובד ראש)...

ואותה מדרגה גבוהה של קדושה, שאליה העלה קרבן הפסח את ישראל באותו ליל פסח במצרים, "היא שעמדה לאבותינו ולנו", היא הפכה לזכותנו הנצחית, והיא אשר קיימה אותנו בכל סערות התקופות והנחילה לנו את הנצחון הסופי. את מקדשנו קיפחנו וכל מזבחותיו נהרסו, אבל נותר לנו הבית היהודי, שנוסד בחצי הלילה של פסח מצרים, בתור יסוד האומה, עם מכלול המדות הטובות שעליהן יסד קרבן הפסח את הבית, אהבה הדדית בין הורים וילדים, אהבת בני הזוג, שאיפה לחרות, לצדק ולאחוה, רגש אחריות כלפי הזולת וכלפי כלל ישראל, שאיפה משותפת של כל החברה וכל העם, בטחון בה' ומשמעת מתוך התמסרות לה' באהבה, זה טיבו של הבית היהודי ומדותיו, שהן אוצרותיו הנצחיים והן המנחילות לו את נצחיותו.

מעתה היה העם מובטח מפני המות, אותו מות המכחיד עמים וממלכות. אפילו כאשר איבד את עצמאותו המדינית, כאשר המזבח וההיכל היו לאפר, והעם גלה ונפוץ בין העמים, היה לו ביתו למקלט ומחסה, שהוא בית ה' השוכן בתוך בני ישראל. ומה רב היה אושרו של היהודי כאשר ניתנה לו גם האפשרות להקים קהלה עם כל שאיפותיה לקדושה ולטוהר, ולהציל את הרוח הישראלית אשר ניתנה לעם בהתעוררו לתחיה באותו חצי הלילה... (במעגלי שנה חלק ג עמ' נט, וראה שם עוד וערך מצה)

כך משתלבים ומתאחדים על שולחן הסדר בליל שמורים שלשת הסמלים, פסח, מצה ומרור.

פסח מורה על שומר ישראל אשר לא ינום ולא יישן, על הרועה והשופט, על נכסי הנצח של חיי משפחה, קהלה ועם המבוססים על צדק אהבה וקדושה.

מצה מורה על חובת האדם להתרחק מהערכת החשיבות העצמית, ומן השאיפה להנאות חומריות ורכישת נכסים לעצמו בלבד, שכן רק אז יוכל לחסות תחת כנפי השכינה.

המרור, ההכשרה העצמית בחיים על ידי נסיונות מרים, מורה לאדם שיראה אך ורק בהקב"ה את רועהו ושופטו, ויכרות עמו ברית עולם. רק לאחר שעברת את נתיב המרורות של החיים תדע להעריך כראוי את האוצר היקר המקנה לך את אושר החיים, שאינו ניתן לתמורה ואי אפשר לגזלו ממך, והוא חיי טוהר במשפחה, בקהלה ובעם, אלה הם נכסיך הנצחיים, ולעולם לא ישללו ממך. רק על ידי המרור תיווכח לדעת, כי חסר אונים אתה ותלוי בחסדי רועך ושופטך. רק הודות למרור תבין את משמעות בשורותיהם של פסח ומצה, רק על ידי המרור תרגיש במתיקותם של פסח ומצה... (שם שם עמוד עג)

והנה מופיע חג הפסח, כשהוא מצביע על העובדה ההיסטורית של יציאת מצרים, ובקול מחאה, המזעזעת את העולם החומרני הזה הוא מכריז ואומר אני ה'! הלאה האנוכיות! הלאה ההתמכרות למושג אנכי ואפסי עוד! קיים רק אחד הרשאי לקרא אנכי, והוא אומר "חי אנכי לעולם".

הלאה החמרנות, הלאה ההפרזה בהערכתו של העולם הגשמי. לו גם גיליתם את כל סודות הטבע, חוקיו, כוחותיו ותופעותיו, וידעתם לשלוט בהם ולנצלם לתועלתכם, גם אז לא יכולתם לדעת מה יילד יום ולשלוט על הרגע הבא, כל עוד לא תציינו בראש כל חישוביכם ומסקנותיהם את המלים "אני ה'" תבושו ותכלמו... עולם זה על כל חומריו וכוחותיו הלא הוא מופעל בידי. רק אני בן חורין מעבר לכל החוקים והמעשים שאני בראתי. חישוביכם נכונים ומתאימים כל עוד אני מפעיל את חוקי הטבע בהתאם לתנאים שלמענם יצרתים, אבל ברגע שאני מתערב במהלך הבריאה לטובת אדם יחיד, או לטובת האנושות כולה, אזי ישתבשו לחלוטין כל חישוביכם... (שם שם עמוד פב)

צאו וראו את יום הזכרון להיותנו לאומה. אפילו חישוב הלוח שלנו אינו דומה לחישובם של יתר העמים. אין החג בא במפתיע, ללא התכוננות נפשית מוקדמת. עוד לפני למעלה מחודש כבר שלח את מבשריו, ארבע הפרשיות שקלים, זכור, פרה והחודש. ארבע פרשיות אלו מעוררות את הנקודות החשובות ביותר בתודעה הלאומית שלנו, החובה המוטלת על כל אחד מאתנו במדה שוה, ללא כל הבדלים שהם בבית המקדש פנימה, הניגוד שבינינו ובין שאר העמים כלפי חוץ, התודעה של החרות המוסרית, שבכוחה להתנשא למעלה מכל הענינים החושניים שבחיים, והתקוה לגאולת ה' הניתנת לנו לעומת כל שפלות חושנית, חברתית ומוסרית, למען נוכל להתחדש להתרענן ולשוב לרמתנו כמקודם.

ובהגיע החג בו אנו חוגגים את התחדשותנו הלאומית, לא את בתי הכנסת אנו מקשטים ומפארים לקראתו, אלא את בתי משפחותינו, שם מעורר החג את תודעתנו הלאומית, ומי שיש את נפשו לעמוד על ערכה וטיבה של היהדות, יבא ויראה כיצד משפחותינו חוגגות את חג הפסח.

כל חדרי הבית הוכשרו לפסח, כל קנינינו וכל פרט ופרט בסעודותינו מסמלים את אופיו של החג. הבית כולו וסביבתו נושמים ברוח החג, נתבער מתוכם כל מה שמסמל את ההתכחשות והכפירה באמיתות תודעתנו הלאומית וגאולתנו על ידי ה'. לקראת החג הוכן לחם מיוחד, אבל לא להקרבה על המזבח, אלא להעלות על שולחן המשפחה, זהו לחם היודע לספר על הצלתנו המופלאה אשר אין לה אח ורע בתולדות האנושות. על שעבודנו עד שעת חצות הלילה... במשך שבעת ימי החג מלמדנו הלחם הזה, "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו", עיניך ראו שיכול עבד להיות נרמס תחת רגלי משעבדיו, עד כי לא ניתנה לו שהות להכין לו פרוסת לחם אנושית, להיות נתון לחסדיה של מדינה אדירה עריצה וגאה אשר פיתחה את רעיון המדינה לפולחן אלילי, ובכל זאת לשמור אמונים ולהתמסר ללא חת להאחד והיחיד האדיר מכל אדירי עולם, וללא כל פעולה מוחשית נראית לעין אלא על ידי מסירות שבלב, עם לחם עבדות ועוני בידו, נעשה העבד בן חורין.

רק בזכות התמסרותנו לעבודת ה' בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו זכינו להגאל מן העבדות, "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". ורק בזכות זו ניגאל להבא, שכן הגאולה לא היתה פעולה ארעית חד פעמית שנתרחשה לפני אלפים בשנים ואשר את פירותיה אנו אוכלים דרך שיגרה, מבלי שתהא לה זיקה לחיינו בהווה ובעתיד... (שם שם עמוד קיח)

העמק דבר: 

...והענין הוא דבמצות ספור יציאת מצרים יש נפקותה (הבדל) בין זמן שבית המקדש קיים לבזמן הזה, דבזמן שבית המקדש קיים היה מצות הספור בענין הפסיחה, שעל זה מורה אכילת הפסח, והיו חוקרים ודורשים בזה הרבה, ובענין אכילת מצות לא דרשו, ולא בא אלא לשם תודה על הגאולה. מה שאינו כן בזמן הזה, מצות הספור בענין החפזון שעל זה מורה מצות אכילת מצה, על זה עונין דברים הרבה, ובפסח מצרים היתה התחלה לשני הזמנים, משום הכי היתה המצוה שיהא נדבר בשני הענינים... (שמות יב ח)

ושמרתם - עיקר משמעות מצוה זו מבואר ברז"ל, דקאי על מצת מצוה של לילה הראשון, מה שאינו כן בז' הימים, והרי משמעות סוף המקרא, "כי בעצם היום הזה", אבל הרמב"ם כתב בחמץ ומצה ה', ושמרתם, הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ, אם כן קאי אשבעת הימים גם כן. כי בעצם היום - נותן טעם על המצוה של טפול מרובה במצה, כמו שבעצם היום הוצאתי כך ושמרתם את היום, שיהא היום מסוגל לגאולה מכל רע, ועל ידי טפול מרובה למצת מצוה יהיה היום מוכשר לגאולה מכל רע. (שם שם יז)

זכור את היום הזה - שראו הופעת כבוד ה' והשיגו רוח הקודש... ולא יאכל חמץ - להשריש הזכרון בלב על ידי מעשה, והמצה אין בה מתחבולות האדם, וכן התחבולות (בכבוש) בארץ ישראל באו רק כדי שיראה כטבע, אם אין הדור ראוי לנס גלוי. (שם יג ג)

תאכל מצות כאשר ציויתיך - בלא זאת לא היה חג, כי אין בו קציר ואסיף הגורמים לשמחה. למועד חודש - ביום הראשון, דכתיב בו ושמרתם את המצות, וכן ז' ימים לפירוש הרמב"ם, שרוצה לומר שמרו המצה מכל צד חמוץ, וזה כל ז'. ולשטת הגאונים הראשונים מצוה לאכול שמורה כל הפסח. (שם כג טו)

את חג המצות תשמור - יזהרו במועדים המשרישים יראת שמים, ופסח זרע עבודת ה' על ידי מצות התלויות בו, כי בחודש האביב - כל החודש מסוגל להשריש יסודי האמונה, וזהו הסלקא דעתך "יכול מראש חודש" חייב לספר. (שם לד יח)

חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו - זה השם הוא בשביל מצות ה' לאכול בו מצות, וכן להלן חג הסכות שבעת ימים לה', כך משמעו, מה שאינו כן שם חג הקציר חג האסיף אינו אלא על שם שבא באותו עת. ושינה הכתוב הלשון, דכאן כתיב שבעת ימים אחר "לה'", דחג המצות בלשון תורה אינו אלא יום הראשון, ומשמעו ובחמשה עשר יום וגו' חג המצות, אותו יום הוא חג והמצוה בו, שאז שבעה ימים וגו' אבל בחג הסכות הוא שמו שבעת ימים. (ויקרא כג ו)

לחם עוני כי בחפזון - ...ועתה מובן דבזמן הזה שאינו נאכל עם הפסח או סמוך לו הוא לחם עוני... דבזמן הפסח היה עיקר הזכרון של יציאת מצרים על הפסח, ואכילת המצה היה רק להודיע שגאל ה' אותנו, והיינו דתנן מצה על שם שגאל הקב"ה את אבותינו, ולא נזכר חפזון כלל, אלא הוא כלחמי תודה... או בא להזכירנו על מיעוט תועלת בהשתדלות האדם, אבל בזמן הזה אכילת מצה בלילה הא' בא ללמדנו ענין חפזון במצרים מחצות, ובישראל בבקר שלא יכלו להתמהמה כדי שלא יודע למצרים שאין דעתם לחזור, וגם חפזון דשכינה... דעיקר הספור בלילה זה לחזק אמונה בהשגחה מה שנוגע להליכות עולם בחיים, ומשום הכי מסיים הפסוק "למען תזכור", כמו שהאב מספר לבנו מעשה שיש בו מוסר והספור ארוך, ובכל יום מזכירו ברמז קל כל הספור, ופעם בשנה חוזר ומספר מחדש... ובאשר הליכות החיים משונים בין עת ישיבת ישראל בארץ ישראל לבין עתה שמפוזרים, שבארץ ישראל תלויה כל הפרנסה ברגלים שהם ד' ראשי שנים, והברכה ברגלים תלויה בשמירת מצות הארץ, והיה לנו להאמין שאם היו שני שכנים משונים בשמירת המצות, כך היו משתנים בברכת הארץ... אבל בזמן שאנו בגולה, והליכות חיי ישראל תלוי בכל יום כפי שהקב"ה מזמין לכל אחד בהשגחה פרטית לוטה בטבע, ועל כן נצרך זכירה וספור של שעת חפזון, שמשום זה לא הכינו צידה, ומה ששאלו ממצרים פחדו כל רגע שלא יתגלה על ידי דלטורין, משום הכי הספור בא על המצה... (דברים טז ג)

משך חכמה:

חג לה' - על שלקח אתכם לעם ולא על החירות. הנה בפסח מצרים לא היה יום טוב, שלא ישמחו על מפלת האויבים, ולכן לא נזכר בפסח לשון חג המצות, וכן בחנוכה החג על נס השמן המורה על ההשגחה, ולא על מפלת האויבים, ושלא יאמרו כוחם ועוצם ידם עשה החיל, וכן אין פורים ביום שנתלה המן, ורק ביום המנוחה ולא ביום הנקמה מהאויבים. (שמות יב יד)

ואתם לא תצאו - במצרים נשכחו מהם הרבה גופי תורה, אבל הסייגים שמרו היטב, ובגלות בבל עברו על הסייגים ושמרו גופי תורה, ובהיות ישראל בגולה הסייגים עיקר לבל יתערבו בעמים, וזה שאמרו שראוים היו לעשות להם נס בימי עזרא אלא שגרם החטא, פירוש מה שעברו הגדרים והתחתנו באומות, ולכן אמרו על י"ח דברים, דאפילו אליהו אינו יכול לבטלם עד שיבא המשיח... ולכן הרבתה תורה בסייגים גבי פסח וחמץ מפני שעל פי סייגים אלו נגאלו, ולסימן אמר להם שלא יצאו מביתם עד הגאולה, לבל יתערבו בגוים. (שם שם כב)

לאות על ידכה - עקר הדעות שהשיגו על ידי יציאת מצרים בהשגחה ישארו גם בהיותם בשפלות בדלות כשידם כהה, והפסח מורה שהסח הדעת פוסל, וכן הזכרון בין עיניך על האמיתויות המקובלות, והמצה המשתמרת שיקוו אל העתיד, כי יבואו למטרה הרצויה... (שם יג ט)

שפת אמת:

בענין מצות קרבן פסח, שהקדים הכתוב החודש הזה לכם, כי מילה ופסח הם ב' מצות עשה החמורים שחייבין עליהם כרת, והם מצות הראשונות שהקדימו לכל התורה והמצות. ומילה היא אות בגוף להסיר הערלה, ובזה ניתקן הגוף להיות כלי לקבל הקדושה לצאת ממאסר הטבע, כמו שאמרו מי יעלה לנו השמימה ראשי תיבות מילה. וכמו כן על ידי הקרבת הפסח הוסר הערלה וגשמיות בכלל העולם שהוא תחת הזמן. וביציאת מצרים יצאו בני ישראל מחיובא דכוכבי ומזלי כדאיתא בזהר הקדש, וזכו למה שאמרו אין מזל לישראל, והטעם כי בני ישראל קודמין לעולם והם למעלה מן הזמן והטבע. ופסח הוא ראש השנה לרגלים, והקרבת הפסח בי"ד והשבתת שאור הוא הסרת הערלה להיות הזמן יוכל להתעלות למעלה... ורמזו רז"ל שיום י"ד נקרא ראשון דמעיקרא משמע, שנאמר הראשון אדם תולד, פירוש כשנאמר כן לאיוב נראה שיש מי שנולד באמת קודם אדם הראשון, והוא בני ישראל שעלו במחשבה בראשון (מקודם), ובכח זה יכולין בני ישראל להעביר כל ממשלת הסט"א ולהעלות כל העולם למעלה מהזמן. ועל ידי ב' תיקונים אלו מילה ופסח, שהם העברת הערלה, מוכנים אחר כך לתורה ומצות, ולכן כתב בהם ונכרתו מי שעובר עליהם... (שמות בא תרנ"ב)

המפרשים עמדו... וימים הללו מוכנים גם עתה שהיא שעת הכושר לטהר את נפשותינו כאשר כל בני ישראל עסוקים בהגעלה וטהרת הכלים בימים האלו, ומנהג בני ישראל תורה ומתעורר כח טהרה מלמעלה, וכן הוא אומר מוציא אסירים בכושרות, ודרשו חז"ל בעת שכשר לצאת, שהזמנים שנעשו בהם הנסים הם מסייעים גם עתה. (שבת הגדול תרמ"ב)

משכו ידיכם מע"ז וכו', כי פסח ומילה הם מצות עשה שיש בהם כרת, ומילה הוא תיקון ליצרא דעריות שאי אפשר להתקדש בזה בלי סייעתא דשמיא בכח בריתו שחתם בבשרנו, ופסח הוא תיקון ליצרא דע"ז, ובכח שחיטת הםסח נתבטל ע"ז וכל כת דסט"א, כדאיתא בזוהר הקדש בשחיטת טלה שהיא ראש דכל ע"ז, ונמסר לבני ישראל שישחטו וישרפוהו באש, לכן סמך חג המצות ל"אלהי מסכה לא תעשה לך". ויתכן שלכן אחר כך שהיה גלוי לפניו ית' שעתיד בית המקדש לחרוב ולא יעשו פסח, נתן כח לאנשי כנסת הגדולה לבטל יצרא דע"ז, ויתכן גם כן לומר שבשנים שביטלו הפסח לכן נכשלו בע"ז בימי מלכי ישראל. וזאת עיקר השבח ביציאת מצרים שנתבטל כח ע"ז בעולם... וקרבנו המקום לעבודתו. (שם תרמ"ח)

ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על שקורין ליל פסח סדר, וכן אומרים חסל סידור פסח, לרמוז למה שאמר המהר"ל ז"ל, כמו שיש סדר לטבע כן יש סדר מיוחד לנסים ונפלאות. ונראה לי עוד פירוש "סדר" לרמוז שגם כל תהלוכות הגלות היו הכל סדר מיוחד, ואפילו כל פרטי הענויים וקושי העבודה היה הכל בסדר מיוחד, לכן המצות על מצות ומרורים, שיש לשבח על הגלות כמו על הגאולה... (שם תרנ"ד)

בפסח על התבואה, דכתיב היום אתם יוצאים בחדש האביב, כי הגאולה אינה באדם דוקא, וכל הנבראים צריכין גאולה, כי יש לכל דבר קליפה הסובבת הפרי, לכן הגאולה בעת גמר בישול התבואה, לכן התבואה נגאלת ממוץ ותבן שלה, ויש לומר דג' מועדות משפיעין שפע לבני חיי ומזוני, ובפסח מתברך המזון, לכן מברכין טל, כי הטל דק ורוחני יותר מהמטר שהוא בגשמיות יותר, והוא לרמוז על גאולת המזון כנ"ל... (פסח תרל"ו)

פסח-פה סח, כדאיתא בספרים, דהנה כל מצות לילה זו בפה, סיפור ואכילה ושתיה, כי עיקר כחן של ישראל בפה, וביציאת מצרים ניתן להם זה הכח כמו שאמרנו במקום אחר, ותינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה, לכך סיפור יציאת מצרים ואחר כך לקבלת התורה... (שם תרל"ט)

בנוסח דמה נשתנה הלילה הזה, כי על אותו הלילה נאמר לילה כיום יאיר, דנקרא בתורה יום, כדכתיב והגדת לבנך ביום וגו', ואמרינן בשעה שמצה ומרור מונחים, הרי שנקרא יום. ולכן אומרים בלילה זה ההלל, אף על פי שאין קורין הלל רק ביום, כדאיתא במגילה, רק דלילה זה נקרא יום ונשתנה מכל הלילות. (שם תרמ"ד)

איתא במשנה בפסח על התבואה, הביאו לפני עומר שיתברך לכם תבואה שבשדות, הענין הוא כי בני ישראל כשיצאו ממצרים נעשו כלים לקבל הברכה הבאה משמים בשורש השפע, לכן נאסר חמץ בפסח שבני ישראל מקבלים השפע קודם שנשתנה ומתחמץ ומתפשט לכמה ענפים, ואז נקרא חמץ. ומצה היא השפע כמו שהיא, וכאכילת מנחות לא תאפה חמץ, כן אכילת בני ישראל בפסח בקדושה. ולכן סידר הקב"ה להיות דין התבואה בפסח על ידי שבני ישראל מוכנים בימים אלה לקבל הברכה כראוי, ולכן פסח נקרא שבת, כדאיתא בשבת קודש דמתברכין מיניה כולהו יומין... כמו כן בפסח הברכה יורדת על כל ימי השנה בשורש, וזה השורש אינם יכולין לקבל רק בני ישראל, ולכן כתיב זכרתי לך חסד וגו' לכתך אחרי וגו' וזה נתקיים בפסח, והשכר על זה קודש ישראל לה', שמקבלין הברכה בקודש שהוא ראשית השפע... (שם תרמ"ז)

והניף את העומר, ובמדרש אמרו, מה יתרון וכו' שיעמול תחת השמש, כי הנה בני ישראל שנגאלו ממצרים ועשה לנו השי"ת נסים ונפלאות היה המכוון להיות מעלין כל הבריאה, להעלות הטבע ולברר אמונת השי"ת כי הוא המנהיג את העולם והטבע. ובחג הפסח שהוא זמן חירותנו נעשה החירות גם בזמן ובטבע ויכולין עתה להעלות הבריאה והטבע... פירוש שעיקר האמונה לידע שגם הטבע הוא הנהגתו ית' בלבד שנותן בה חיות וקיום תמיד, וזה ההיקש צריך עובד ה' לבררו, וכפי מה שמבררין זה ממילא נדבק הטבע בהנפלאות, וממילא כמו פרנסה בכל יום אף גאולה, ולכן צריכין לזכור בכל יום יציאת מצרים לברר ולחדש הארת הנסים בכל יום, ולכן אמר הקב"ה הביאו לי עומר בפסח, והוא זמן התבואה להקיש גאולה לפרנסה, וזה ממחרת השבת, כמו שהשבת נותן פרנסה לימי המעשה, כמו שאמרו מיניה מתברכין, כמו כן בכל עת שיש גאולה וימי נסים צריכים לראות שישאר מזה הארה גם לתוך הטבע... (שם)

ליל שמורים וכו' לדורותם, שמליל פסח נשאר שמירה על כל ימי השנה, כמו שהיה אז שמורים לדורות, כמו כן בכל שנה נשאר שמירה מלילה זו לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן להשאיר חלק מהמצה על כל השנה, וכן כתיב למען תזכור על ידי לחם עוני זה כל ימי חייך. (שם תרנ"ב)

כתיב למען תזכור וגו', כי כל התורה תלויה ביציאת מצרים וכלולה בזכור ושמור מצות עשה ולא תעשה, ויום הפסח מאיר על כל השנה בבחינת זכירה ושמירה, וליל שמורים נותן שמירה על הלילות לכן כתיב שמורים לשון רבים, ויום הפסח נותן זכירה על כל הימים כמו שכתוב זכור את היום וכו' אשר יצאתם ממצרים, ומצות מצה רומז על השמירה, וכוסות הוא בחינת הזכירה, זכרהו על היין, ובאמת עיקר יציאת מצרים היה ב' ענינים, מה שהיה בגלות נסתר הקדושה, על ידי התגברות הסט"א, וביציאת מצרים אתברת (נשברה) סט"א ונתגלה הקדושה, ובחינת מצה הוא קטטה בסט"א, כמו שכתבו בזוהר הקדש, ופסח הוא התגלות הפנימיות, ובאמת שניהם כלולין זה בזה, נגוף למצרים ורפוא לישראל, ממית ומחיה, לכן על מצות ומרורים יאכלוהו. ופסח הוא פה סח, כי בשחיטת ואכילת הפסח נגלה אור גדול לכל איש ישראל, לכן רומזים עתה בכוסות שהיין הוא רמז לפתיחת הפנימיות כמו שכתבנו. ונראה שתקנו הכוסות אחר שנחסר לנו הפסח, וזה הרמז אפילו עני שבישראל, היינו דורות השפלים לא יפחתו לו מד' כוסות... ואלה המצות בליל פסח הם הכנה על כל ימי השנה... (שם תרנ"ג)

יום טוב של פסח נקרא בתורה שבת, כדכתיב ממחרת השבת, כי פסח דומה לשבת כמו שכתוב בשבת זכור ושמור, כן בפסח והיה היום הזה לכם לזכרון, וכתוב למען תזכור, וכתוב שמור את חודש האביב, כי זכירה היא נקודה פנימית שאין בה שכחה, ולפי שבשבת מתגלה נקודה זו בנפשות בני ישראל, לכן צריכה שמירה שלא להתפשט נקודה פנימיות למקום שיש בו שכחה, והוא עצמו הענין בגאולת מצרים, שבכל חג המצות נעשה איש ישראל כבריה חדשה, כמו שהיה ביציאת מצרים כקטן שנולד, ומתחדש בו אותו הנקודה שנטע הקב"ה בנפשות בני ישראל, ונקודה זו נקראת לחם עוני, הוא בלי התרחבות, כי מצה היא עצם העיסה ואחר כך נשתנית ומתחמצת... וזה התיקון כל ימי השנה לפי מה שזוכה האדם לטוב ולמוטב, אבל כשבא חג המצות מתחדשת הנקודה ונטהרת מכל הלכלוכים, ולכן צריכין לשמרה מחימוץ ומכל השתנות בזה החג... גם יתפרש והיה לכם לזכרון ממש, שיזכור האדם עיקר בריאתו בעולם לעשות רצונו ית', ויום הזה נותן זכירה, וזה שאמר למען תזכור את יום צאתך וכו' כל ימי חייך, ימי חייך הם ההארות המיוחדים לאדם לתקן כל ימי חיותו בעולם, ועל ידי יום צאתך מארץ מצרים תזכור כל ימי חייך, ופירוש את יום צאתך, באמצעיות יום צאתך תזכר, כי הוא נותן זכירה, וגם זכירה הוא התקשרות שיכולין לקשר כל הימים בשורשם על ידי יום צאתך מארץ מצרים. (שם תרנ"ז)

ד' מצות שיש בלילה זו, פסח מצה מרור וסיפור יציאת מצרים הם מול הד' מלכיות, ובאין בכח הד' עבירות ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע. פסח תיקון ע"ז לשחוט טלה ראש ע"ז שלהם. מצה תיקון גילוי עריות שלא להחמיץ הטיפה, שזה שאור שבעיסה. מרו"ר גימטריא מו"ת, תיקון שפיכות דמים, וסיפור בפה לתקן לשון הרע שהוא העיקר בגלות האחרון. לכן המרבה לספר משובח. והם הד' לשונות של גאולה והוצאתי וכו', מתחת סבלות מצרים הוא ע"ז שלהם, והצלתי הוא הצלה משפיכות דמים, וגאלתי מגילוי עריות שזהו עיקר בחינת גאולה, ולקחתי להיות אגודה אחת, לבטל שנאת חנם ולשון הרע, ועל ידי זה תהיו לי לעם. (שם תר"ס)

לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, דמצוה לספר ביציאת מצרים, והוא מתקן הפה והלשון, וכל מצוה בכל אבר המתעסק בה נותנת כח וחיות לאותו אבר, ומצות אכילת פסח ומצה מתקן האכילה, והסיפור מתקן הדיבור, ולכן פסח פה סח, וכזית פסחא בביתא והלולא מרפסין איגרין (מזעזע הגג), שנפתח פיהם של ישראל על ידי הפסח והמצה, שזה היה עיקר יציאת מצרים, וזה שאמרו המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, פירוש שצריך להיות מתפעל שעל ידי הסיפור נעשה פיו כמעין המתגבר להרבות בסיפור שלא כדרכו. (שם תרס"ג)

בפסוק כמעשה ארץ מצרים וגו', המצות שנתן לנו הקב"ה וב"ש הם לתקן המעשים... אך בחג המצות עדיין לא זכינו למדרגה זו וצריך בדיקה לאור הנר, ותלה הכתוב במעשה ארץ מצרים, כי הנה גלות מצרים וגאולת מצרים הכל היה הכנה לדורות שהוצרכו בני ישראל לתקן הניצוצות שקיבלו במצרים, לכן מזכירין יציאת מצרים בכל יום, וצריכין גאולה בכל יום, והוא על ידי המצות שמאירין לאדם... (אחרי תרמ"ט)

שם משמואל:

ונראה דהנה כבר אמרנו שישראל במצרים היה להם מירוק מחטא ע"ז שהוא הלב, והנה באדם יש שני פתחים, פתח למוח ופתח ללב, וכנגדן שתי בריתות, ברית המעור וברית הלשון, המעור הוא פתח המוח שדרך שם יורד הזרע שהוא מהמוח, וסמך לזה אין קישוי אלא לדעת, והלשון הוא פתח הלב, כאמרם ז"ל לישנא קולמסא דליבא, וניתנו על שני הפתחים שתי בריתות, והיינו שבלתי אפשר לאיש שיהיה השכל שלו זך ונקי אלא אם כן הוא שומר ברית המעור, וכמו כן בלתי אפשר שיהיה לאיש לב טהור אלא אם כן שומר פיו ולשונו, וכעין שאמר הכתוב (משלי כ') שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. והנה פסח עיקרו הוא לאכילה הוא מקדש את פתח הלב שהוא הפה, ואמרו ז"ל פסח נוטריקון פה סח, הנה כי מצות הפסח שומרת פיו ולשונו של אדם, ומצות מילה היא השמירה של המוח כנ"ל, אם כן פסח ומילה הם שומרי הפתחים של אדם, ובהם תלויה גאולת ישראל שיהיה להם מירוק המוח והלב, ואחר שנתמרקו ונטהרו צריכין לשמירה, על כן בזכות שתי מצות אלו נגאלו ישראל וצריכין זה לזה, כי אם אין מילה ופתח המוח פתוח לבא בו כל רע, מי יועיל מה ששומר את פיו ולשונו לבל יקרב זר ללב, הלא המוח הוא על הלב ומשפיע בו, ומחשבות המוח מעוררות את הלב, וממילא מחשבות לבו רק רע כל היום, על כן בלעדי המילה אין הפסח כלום, ומהאי טעמא חייבים על ביטולם כרת, כי זה כל האדם, ואם לא הוא כבהמה ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. (בא תרע"ג)

והנה פסח הוא מלשון דילוג, כפירש"י, והיינו שהשיגו השגות אלקות שלא לפי מדרגתם כידוע, וממילא שלא היה על ידי הביטול והכנעה כמובן, דעל ידי ביטול והכנעה היינו כפי מדרגתם. ובאמת שבעודם במצרים בלתי אפשר היה להם לבא לביטול עצמי כנצרך להשגות גדולות שהשיגו אז, ורק בשעת מתן תורה באו לביטול העצמי כנ"ל, ואולי משום זה נקרא בתורה יום טוב ראשון של פסח שבת, כי במקצוע זה שניהם ענין אחד, וזהו מאמר הירושלמי בדין שתקדים החודש לפרה, כי הפסח אינו בא על ידי ענין פרה כנ"ל, ורק מפני שהוא טהרתן של ישראל, שיסוד ושורש עבדות ישראל הוא משום שהם ממעטין עצמן כנ"ל, ואף שפסח מצרים בא מבלי ענין פרה, אם זוכין למעט ולבטל עצמן באין ההשגות בפסח עוד יותר, והבן. (כי תשא תרע"א)

ולפי האמור מובן דכל ענין הפסח הוא משום שנמסר הזמן ברשות ישראל, ואילו יצויר שמתנהג סדר הזמנים לפי החשבון לא היה אפשר לישראל לעשות את הפסח, ועל כן הקדים למצות הפסח מצות קידוש החדשים ועיבור השנים. (ויקהל תרע"ח)

וממוצא הדברים שימי חג הפסח שעיקרם בחסד ואהבה צריכים שמירה וכלי לאהבה, וזהו מנהג כל ישראל לטרוח הרבה לחג הזה, ולבני תורה הלימוד הרבה בהלכות אלו שרבו כמו רבו דיני חמץ ומצה וקרבן פסח, הלכות אלו שמירה וכלי לאהבה רבה של כל איש ישראל. ובזה נוכל לומר שזה עצמו היא תשובה לבן רשע זבח פסח הוא לה', שהוא כלי להאהבה, ובהגדה לכם ולא לו, שמאחר שאין בו אהבה להשי"ת אין המצוות שייכות לו, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי, אילו היה שם לא היה נגאל, שמאחר שכל הגאוה היא כדי לקיים המצות, והמצות הן כלי לאהבה, והוא שאין בו האהבה ואין המצות שייכות אליו שוב לא היה נגאל. (צו תרע"א)

וממוצא הדברים שכל איש ישים אל לבו להיות פרוש בימי הפסח ביתר שאת, ולא דוקא מחומרי דחמץ אלא מכל עניני היצר הרע שהמחמץ מרמז עליו, ובזה יקנה קנין בנפשו קנין קדושה וטהרה לכל ימות השנה. (שם תרע"ב)

ונראה על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שכל הרחקות הן דרבנן שעשו הרחקה וגדר ומשמרת שלא יבא לידי עבירה, זולת בעבירת השקר שגם ההרחקה היא דאורייתא, כמו שכתוב מדבר שקר תרחק. עד כאן דבריו. והנה ע"ז היא שורש השקר שנמצא בעולם, ומצות הפסח הוא היפוך מזה, כאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה... ועל כן בשניהם, היינו בשקר שהוא מצות לא תעשה ובפסח שהוא מצות עשה שבהם ענין אחד להרחיק ענין ע"ז מהעולם, באה נמי ההכנה למצוה דאורייתא, וכמו ההרחקה משקר שהיא הכנה לסילוק השקר מהעולם היא דאורייתא, כן נמי ההכנה לפסח דאורייתא וממנה נשאר גם לדורות שיהיה טעון ביקור ד' ימים.

וממוצא הדברים שעיקר ההכנה ליום טוב של פסח לבקר כל איש את קירות לבו לסלק את כל עניני השקר והצביעות והחנופה. ויש לומר דהיינו נמי דלא תשחט על חמץ דם זבחי, דאין לך דבר המרגיל את השקר בלב האדם כמו מדת הגיאות, ואדם המתגאה קשה מאד שירגיש נטיה להקשר בלבו, וידוע דחמץ רומז על מדת הגיאות, כמו שאיתא בספרים הקדושים... (שם תרע"ח)

וכשאני לעצמי נראה לי עוד טעם שלא היו צריכין למצות מעשיות, דהנה ביציאת מצרים שהיו צריכין פסח ומילה, כבר אמרנו שהיה לתקן חטא אדם הראשון באכילת עץ הדעת טוב ורע, וגם אמרו ז"ל אדם הראשון משוך בערלתו היה... וכבר אמרנו דבאכילת עץ הדעת כתובים שלושה ענינים, "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל". ושלשה דברים אלו הם נגד גוף ונפש ושכל, וזה מתוקן באכילת פסח מצה ומרור, שהם נגד ג' אלה. ומילה היא תיקון אהא דמשוך בערלתו היה. והנה בקריעת ים סוף והנסיון שלו היו צריכין לתקן חטא נח שלא התפלל על דורו... (פסח תרע"ב, וראה שם עוד ובבא)

יש להתבונן למה בקריעת ים סוף בליל שביעי של פסח לא נצטוו בשום מצוה, מאי שנא מליל היציאה ממצרים בראשון של פסח שנצטוו בפסח מצה ומרור, וכן לדורות. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד, דבאם היה לישראל אז שום מעשה מצוה היו המצרים או השר שלהם מבינים שקריעת ים סוף היתה בהתעוררות ישראל, ולא היו משוגעים כל כך לרדוף אחר ישראל לתוך הים, שמאחר שישראל עוררו את הקריעה בודאי לא תהיה הקריעה גם למצרים לרדוף את ישראל...

ונראה עוד לומר על פי דברי המכילתא, משל למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הליסטים... מה עשה המלך גירה בה הליסטים כדי שתצעק (עוד פעם). כך ישראל כשהיו במצרים והיו משתעבדין בהם התחילו צועקין ותולין עיניהם לקב"ה, והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת... אבל בהקב"ה שאין שכחה לפני כסא כבודו, והקול שמאז עומד כמו חי לפניו, והקב"ה רואה ושומע את העבר כמו את ההוה, למה נתבקש עוד להשמיע אותו הקול?

ונראה דידוע שישראל במצרים היו למירוק חטא הדורות המסתעפים מחטאו של אדם הראשון, שהיה בגוף ונפש ושכל... ונתמרקו במצרים על ידי צרות הארבע גזרות, ולעומת זה היה נעשה בישראל ד' דברים טובים, ראשית לעומת פגם הדיבור כתיב ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה וגו', כל זה הוא תיקון פגם הדיבור, ויצא הדיבור מהגלות ופתחו פיהם בשיר והלל על הפסחים. ולעומת פגם בגוף ונפש ושכל היו מרור בגוף לעומת כי טוב העץ למאכל, פסח שהוא קרבן, וכל קרבן מתיחס לנפש, והוא לעומת כי תאוה הוא לעינים, מצה מתיחסת לשכל, כאמרם ז"ל, (ברכות מ') אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, והוא לעומת ונחמד העץ להשכיל.

אך בקריעת ים סוף נראה שהיו זקוקים לתקן חטא נח, שהיה לו להתפלל על דורו ולבקש רחמים עליהם, ובזוהר הקדש שהיה לו להקריב קרבן עליהם, על כן נחשב כאילו הוא הגורם למבול, שנהפכה היבשה לים. ונראה שישראל למען יהפך להם ים ליבשה הוצרכו לתקן חטא נח, בתפלה מה שהתפללו על הים "ויצעקו בני ישראל אל ה'", ובקרבן מה שנסעו ונכנסו לים עד חוטמיהם, שבמקום קרבן מבעלי חיים הקריבו את עצמם לקרבן. ולפי דרכנו הדברים מובנים, שהקול הראשון במצרים היה לתקן פגם הדיבור של אדם הראשון, ועתה נתבקש קול אחר לתקן חטא נח, והם חלוקים לחטאות, ואינם מתתקנים בקול אחד.

ומעתה נתבאר למה ביציאת מצרים הוצרכו לפסח מצה ומרור, ובשביעי של פסח לא הוצרכו לשום מצוה, כי זה לפי תיקונו וזה לפי תיקונו, וכן נשאר לדורות באותו סגנון שהיה אז. (שם תרע"ז)

והנה זה נשאר לדורות, שהזמן הזה מוכן לתשובה מאהבה מעומקא דליבא אחר דביקות האהבה של יום ראשון של פסח, דאתכא (שולחן) דרחמנא סמיכנא, והיא רק מתנה עליונה מן השמים, אפילו לאותן שאינן ראויין, ועל כן נדרש מישראל שמעתה יתחילו הם לעשות גם מצדם, וזה הענין של ספירת העומר הכנה לקבלת התורה ובזה מתגברין על כחו של עמלק... (שם תרע"ט)

והנה בזוהר הקדש... ונראה שכח הדעת שבישראל, שאינם מתפתים לחיצוניות הבאה תמיד בלבוש מהודר ומתחפשת כאילו דורשת טובת ישראל, כעמלק שכסות ולשון שינה, וזה כאמרם ז"ל (חולין צ"א) כתלמיד חכם נדמה לו, וישראל פקחים ומבינים שבזה צודים את נפשם למלך בלהות כל זה נסתעף מאז, ומיום טוב שביעי של פסח המתחדש בכח זה לדורות, וזה כל קיום ישראל שאינם נטבעין באומות כידוע ומפורסם, ועל כן יפה אמרו שישראל נקראים עברים על שם "עברו ים". (שם תרפ"א)

...וממוצא הדברים לימוד לכל אדם, שיתבונן היטב מה נתבקש ממנו באלו ימי ביקור, שיחפש בגנזי לבבו אחר אותם המעשים אשר אף שבשאר ימות השנה אינם נחשבים לחטאים, ועל כל פנים צריכין קבלה על להבא להרחיקם, ואז ירגיש כל איש ואיש לפי מה שהוא כי רוח אחרת אתו, ויציאה מגלות הנפש ומתוק האור. ואולי הרמז לזה בדברי חז"ל (גיטין נ"ו) דאנן דפוסל בן מומא בדקין שבעין ובניב שפתים צריכין הכנה ל' יום, והיינו דישראל בפסח צריכין להיות רמים ונשאים בהתרוממות הנפש בערך שאר ימות השנה דוגמת ישראל בערך זולתם, על כן צריכין נקיון ממילתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לא הוה מומא. ישמע חכם ויוסיף לקח. (אחרי תרע"ו)

ויש לומר דארבעה ענינים אלו מקבילים לג' מועדים ושבת. פסח יציאת מצרים היא העתקת הנפש מדברים גשמיים לרוחניים, ממצרים ערות הארץ לחסות בצל כנפי השי"ת הוא מקביל מבית דירה פלונית לבתי כנסיות ובתי מדרשות, אף שעדיין אין זה התכלית אלא הלימוד והתפלה שמה, וכן בפסח עדיין אין אומרין בכל הימים הלל שלם, שלא נגמר הענין עד שבועות כנודע, שבועות קבלת התורה אחר חשבון ימי הספירה אחת לאחת למצא חשבון מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות, וזוכין בשבועות לנעשה ונשמע ולעשות בשביל שהן מצות ה', סוכות הוא אחר הימים הנוראים זוחלים ורועדים מפחד הדין, ונעתקין מזה לסוכה דיבוק שכינה לא לתקות שכר אלא באהבה טהורה,ושבת היא התהפכות הכל לטוב והיא מעין עולם הבא שלא תהיה מציאות הרע כלל... (בחקותי תרע"ג)

וכן יש לומר דביום טוב של פסח הוא מצד הכלל, וזה מורה מצות פסח שה לבית אבות שה לבית, ובקריעת ים סוף ראתה שפחה על הים, ומשום דהכל הוא מצד הכלל ויד כולם שוה, אבל יום טוב של שבועות הוא השגות שהשיגו במתן תורה, וזה במוח, על כן מקבל כל אחד כפי מה שהוא וכפי הזדככות הספירה... (במדבר תרע"א)

במכילתא ושמרתם את בריתי, ר' אליעזר אומר זו ברית שבת, ור' עקיבא אומר זו ברית מילה וע"ז. להבין פלוגתתם, הנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בדבר הפלוגתא בגמרא (ברכות ס"א) רב אמר יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ושמואל אמר כמין חטה, כי הזבוב דרכו לעמוד רק על דברים מאוסים, כמו כן היצר הרע מושך רק לדברים גופניים חומריים ופחותים, ושמואל סבר כמין חטה, דחטה רומזת לדעה, ואין התינוק יודע וכו', עד שיטעם טעם דגן, והיצר הרע מושך את האדם שילך אחר דעתו ולא יבטל את דעתו לדעת השי"ת ותורתו. ובאמת שניהם אמת, ולא פליגי רק מהו העיקר אצלו. על כן הגאולה היתה בשתיהן, האחת גאולה מן החומריות והדברים הפחותים, ומצרים נקראת ערות הארץ ונאמר בהם (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם, ומזה נגאלו בפסח בצאתם ממצרים, ועל זה באה בפסח מנחת העומר הבאה מן השעורים מאכל בהמה, רמז לגאולת הנפש הבהמית, והשניה גאולת הדעת, וזה היה במתן תורה בשבועות, ועל זה באו שתי הלחם בעצרת מן החטים. ויש לומר שזה עצמו היא הפלוגתא במכילתא לענין ביטול כחות היצר הרע, ר' עקיבא אומר זו ברית מילה וע"ז, זהו לבטל כח היצר הרע מדברים הפחותים ומאוסים, דערלה היא דבר מאוס, ור' אליעזר אומר ברית שבת, דשבת היא שביתה ממלאכה, והיא התבטלות הדעת שלא לילך אחר דעתו כנ"ל, וזהו ענין שתי המצות שנצטוו בעת מתן תורה, פרישה והגבלה, פרישה מדברים הפחותים, והגבלה היא ביטול דעתו מהשתוקקות להתקרב. (שבועות תע"ר)

כי הכיתני זה שלש רגלים, ברש"י, רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה, ובלקוטי תורה מהאר"י ז"ל שבלעם רצה לעקור מישראל את ג' הרגלים... דהנה אמרו ז"ל עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע (אבות ה'), ונראה דג' אלה הם קנאה תאוה וכבוד... וידוע במהר"ל שג' האבות אברהם יצחק ויעקב תקנו את ג' החטאים האלה, ובזכותם ג' רגלים שנותנים כח ועוז לישראל לעמוד נגד ג' אלה. ויש לומר עוד שפסח שהוא ראשית הכנסת ישראל תחת מלכות שמים היפוך ע"ז, וכמאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, באה בו המצוה לאכול לחם עוני, רומז לרוח נמוכה, היפוך מדת בלעם שהיתה לו רוח גבוהה. שבועות הוא לעומת התאוה, כמאמר הרמב"ם (סוף הלכות אסו"ב) שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, והכנה למתן תורה היתה פרישה, ואין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה. סוכות לעומת עין רעה וקנאה, וחג הסוכות הוא היפוך מזה, שהוא בטחון בהשי"ת, היפוך הקנאה על זולתו, אלא טובת עין, ועל כן באה בו מצות לולב, יעשו כולם אגודה אחת ויבואו אלו ויכפרו על אלו, הרי כי ג' מועדים משפיעים בישראל היפוך מדתו של בלעם, על כן היה בלעם שונא ביחוד לג' מועדים ורצה לעקרם מישראל. (בלק תרע"ב)

ר' צדוק:

וזהו התחלת המסכתא להורות ענין המכוון ממסכת זו שהיא ענין הפסח ללמד לשון נקיה, שהוא היחוס הברור, כידוע ענין פסח הוא בלתי שום השתדלות רק מצד רצון השי"ת כטענתם הללו עובדי ע"ז וכו' רק שהשי"ת נגלה והושיעם זה מצד יחוסם, שמצד זה שורשם טוב וקדוש וכמו שנתבאר לעיל כמה פעמים. וכן מורה מצה שנקרא בזוהר מיכלא דמהימנותא רוצה לומר אמונה, כמו שנאמר "כי לא חמץ כי גורשו וגו' וגם צידה לא וגו'" רק האמינו בה' שיפרנסם, ואמונה מצד ירושת היחוס... וכן הפסח נאמר בו למשפחותיו שתלוי ביחוס וכל בן נכר לא יאכל בו וכן ערל... ששם הפסח לשון דילוג על שם ופסחתי וגו' בעת מכת בכורות, שבכור הוא המיוחס בבנים. וגילה שיחוסם שקר, אבל יחוס ישראל אמת, לכך ופסחתי וגו'... ולכך נקרא החג בשם פסח ובלשון התורה חג המצות, כי מצה הוא השתדלות ישראל מצד יחוסם והוא האמונה, ופסח הוא מעשה השי"ת מצד יחוסם במה שפסח על בתי וגו'. והוא על דרך "את ה' האמרת וה' האמירך", ובפסח שנעשינו לעם בתורה שבכתב שמצד השי"ת נקרא חג המצות היחוס שמצדינו, ובתורה שבעל פה של בני ישראל נקרא פסח שייכותינו להשי"ת בחג זה שמצידו... (חלק א' אור זרוע לצדיק עמוד כה, וראה שם עוד)

...וזה שאמר "אראנו" (נפלאות) ולא אראך כדפתח כימי צאתך, דיציאת מצרים כל אחד משיג, וכמ"ש בכל דור ודור חייב לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, דכל אחד מישראל משיג אור זה בניסן בכל שנה וכל דור, שאף על פי שמשוקע במקום שמשוקע יכול להתעורר פתאום להשי"ת ולצאת מכל מיני השתקעות שהוא מצרים המצירים לים החכמה האמיתית דנפשות דבני ישראל, והוא מצד הקדושה דלעתיד שיתגלה במהרה בימינו בימות המשיח שיש בכל נפש מישראל שיש להם חלק לעולם הבא, ועל כן אמר כימי צאתך לנוכח דכל אחד יוצא יציאה זו בכל דור ודור. מה שאינו כן גאולה דעתיד כשיהיה בעתה דוגמת יציאת מצרים מאתערותא דלעילא גאולה פתאומית בלא זכות ואשתדלות קודם, אור זה אינו מושג עדיין בעולם הזה קודם הראותו... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד סג)

הג' רגלים הם הממשיכים כל מיני שפע לזרע יעקב, וכלל הצטרכות האדם הם ג' דברים, בני חיי ומזוני, בפסח על התבואה (ר"ה ט"ז א') הוא השפעת מזוני, ועל כן אז יש מצות דאכילה שאין כמוהם בכל השנה שום מצוה דאכילה שיהיה על כל אחד מישראל רק אכילת מצה דפסח, ובזמן שבית המקדש קיים גם אכילת בשר דקרבן פסח, שזהו כלל אכילת האדם בבקר תשבעו לחם ובערב תאכלו בשר, וכל הסעודה נקראת על שם הלחם, כמש"נ "עבד לחם רב" על כן עתה בהלחם נכלל הכל. וחכמים הוסיפו היין דד' כוסות שהוא גם כן במקום הבשר, כי אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין... והמקבל עליו עול תורה להיות עמל בפה דדברי תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ, ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם, שיהיה לו בשר ולחם ויין בהרחבה כיד ה' הטובה, והוא החרות מעבדות דעולם הזה... (שם טו עמוד קיא)

בחג זה שאכילת מצה מברכין עליו שמכניס האכילה לקדושה, ואכילת שבת אף שהוא גם כן אכילת מצוה מכל מקום אין מברכין עליה, מה שאינו כן אכילת הפסח שהוא קרבן והוא סעודתא דמלכא לחמי לאשי, וכן באה מצוה ראשונה בתורה באכילת פסח אכילת מצוה שבאה לתקן הקלקול של אדם הראשון שהוא שורש הסתת הנחש והכניס תאוה באכילה, ובאה מצות הפסח לתקן הפגם. ובזמן הזה שאין לנו פסח יש אכילת מצוה מצה ומרור שמברכין עליהם אשר קדשנו במצותיו... ובא התיקון בחג הזה באכילת ירקות שהוא בא על ידי הקללה ואכלת את עשב השדה, וכאן אוכלין אותו בקדושה ומברכין עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור, והיינו שאף זה שהיה הוא כדי שיהיה טוב מאד, ואדרבה אכילת הירקות שבאה על ידי קללה היא קדושה ומכניס עוד קדושה לגוף ומברכין עליו, שכל מצוה מכניסה קדושה לגוף. וכן יש מצוה באכילת מצה היא לחם, וכן בזמן שבית המקדש קיים היתה מצות אכילת פסח שהוא בשר, וכל הג' דברים שבאו בחג זה במצוה וקדושה לגוף הם דברים שלא היה רשות לאדם הראשון לאכול... (פרי צדיק פסח א, וראה שם עוד)

...וכאן ביציאת מצרים אחר מכה עשירית שיצאו ישראל מכל י' הקליפות ונכנסו לעשר מדות דקדושה, שכן היו עשר מכות נגוף למצרים ורפוא לישראל, התחיל התיקון לפגם אדם הראשון. וצריך להרגיש השינוי שיתוקן הכל ולא יהיה שאור שבעיסה וזה צריך האדם להרגיש בכל ליל פסח הרגיש מחודש ושינוי שלילה זו משונה מכל הלילות שבזה מרגיש כאלו הוא יצא ממצרים, ואף דאכתי עבדי אחשורוש אנן, מכל מקום הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, שמזה כבר יצאנו, שלא יהיה שעבוד כזה כמו במצרים שהקיפה הקליפה מכל צד, כמו שנאמר "גוי מקרב גוי", כעובר במעי אמו, ומזה כבר יצאנו, וצריך אדם להרגיש בכל שנה יציאה מחודשת כאלו הוא יצא ממצרים. (שם ב)

והנה בסוכות אנחנו מתפללים על הגשם ובפסח על טל, והיינו כי התורה שבכתב ניתנה בתשרי ויום הכפורים, כדאיתא בגמרא (סוף תענית) לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות, ונקרא יום חתונתו במשנה... ולכך מתפללים אנחנו אז על הגשמים שמרמז על השפעת דברי תורה שבכתב, ובפסח אנו מתפללין על טל, שמרמז על תורה שבעל פה, שנקראת תורת חסד, זו תורה ללמדה, והיא תורה שבעל פה שצריכה ללמדה. וחג הפסח שהוא כנגד אברהם אבינו ע"ה שמדתו חסד אנו מתפללין בפסח על הטל שהוא השפעת דברים דתורה שבעל פה, כי בפסח זמן השפעת טלא דעתיקא כמו שכתוב (שבת פ"ח) טל שעתיד בו הקב"ה להחיות את המתים, ומזה אמרו כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו... וזה בזכות אברהם אבינו ע"ה. (שם ט)

השיר יהיה לכם כליל התקדש חג... וליל זה נדרש על פסח, ולמה נקרא סתם התקדש חג, וכל החגים נקראו כן, גם בתורה אין מפורש חיוב הלל רק ממדרש חכמים, ומה זה סימן שיהיה כליל התקדש חג שאומרים בו שירה על ליל פסח? אך הענין דלילה זו נקראת ליל התקדש חג מפני שכל קדושת החג באה מלילה זו, שכן בלשון חכמים נקרא חג הפסח, ומצות הקרבת הפסח היא בערב פסח ואכילתו בליל פסח, רק כל קדושת החג באה מחג הפסח, כי היא על שם שפסח וגו', שעומד על הפתח בכל ימי החג הבאים, וזה ליל התקדש חג... ואף שחיוב מצה רק ליל ראשון חובה, מכל מקום כיון שנזכר בתורה שבעת ימים תאכל עליו מצות יש מצוה באכילת מצה כל שבעה... ולכן נקרא ליל התקדש חג, שכל קדושת החגים מסתעפים מליל זה, שכן פסח נקרא ראש השנה לרגלים, דראש היינו שהוא רישא לכולא גופא, דבתר רישא גריר דכל הרגלים מסתעפים מקדושת חג הפסח, וקדושת החג הוא עיקר מלילה הראשונה, נמצא דמלילה הראשונה נתקדשו כל החגים, ולכן קרי ליה ליל התקדש חג סתם. (שם טז)

והנה כבר דקדקנו שבתורה נקרא חג המצות ובלשון חז"ל חג הפסח, ולמה שינו מלשון התורה. ולבד זה הפסח נקרב בי"ד, ונאכל רק לילה הראשונה, ולמה קראו לכל החג פסח? גם הפסח אינו קרב רק בזמן שבית המקדש קיים ולמה נקרא חג הפסח אחר החורבן, ויותר יתכן אז לקרותו חג המצות דנוהג אף בזמן הזה...

אך מצינו בהפטורה "ויצו המלך וגו' עשו פסח לה' אלקיכם ככתוב בספר הברית הזה", ואין לו פירוש וכי דבר חדש מצאו, והוה ליה למימר כאשר צוה ה'. גם מה שנאמר אחר כך "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים וגו' וכל מלכי ישראל ומלכי יהודה" יש להבין, איך יתכן שבימי דוד ושלמה ומלכי יהודה הצדיקים לא נעשה פסח חס ושלום? אך כבר אמרנו דחג הפסח נקרא יום ה' הגדול והנורא, מדת אברהם ויעקב, שגוף החג יציאת מצרים היה בזכות אברהם ומדתו חסד לאברהם, וזהו הגדול, והוא גם כן קדושת יעקב אבינו שפת אמת תכון לעד, שיוקבע האהבה לעולמי עד, וזהו והנורא, שלימו דכלא, שלא יהיה בהן דופי כלל שנתקן כל שורש פגם הנחש ופסקה זוהמא מאבותינו אחר ג' דורות. ותיכף בלילה ראשונה כתוב "ופסח ה' על הפסח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם" וגו', והמחית הוא השטן, הוא היצר הרע הוא מלאך המות, ומצד השי"ת זכו לשעה לעקור יצר הרע מלבם, וזה שנאמר "בערב תאכלו מצות", שמורה שאין עוד שאור בעיסה כלל, רק בשנה ראשונה אין חימוצו נוהג אלא יום א' (פסח מצרים), ומכל מקום הופיע אחר כך על ידי מצות הפסח לכל הז' ימים, "שבעת ימים תאכל עליו מצות", עליו דייקא, שמצות הפסח הופיעה בכל הז' ימים, ועיקר המצוה שיעקר היצר הרע מכל וכל, כמו אדם הראשון קודם הקלקול, קדושת יעקב אבינו ע"ה, שעל שם זה נקרא החג יום ה' הנורא, אך זה לא זכו עדיין לעולם, כי לזה צריך התגלות עתיקא, ובלילה ראשונה זכו מצד השי"ת... והנה ביאשיהו מצינו שהיה סבור שאפילו חרב של שלום לא תעבור בארצכם (תענית כ"ב), וזה יהיה רק לעתיד, אך באמת כתוב למעלה "ויעמוד המלך וגו' ויכרות את הברית לפני ה' ללכת אחר ה' וגו' בכל לב ובכל נפש", זה מורה כשזוכין לשבת עלאה תשובה עלאה בינה ואתפני יצר הרע מתמן מכל וכל לעולם... רק אז אחר הברית הזה כתוב "ויצו המלך וגו' עשו פסח" וגו' והיינו שיעקר יצר הרע מכל וכל ויופיע הקדושה בכל הז' ימים שמורה לעולם שבעת ימים תאכל עליו מצות שלא יהיה שאור שבעיסה כלל, כדקדושת יעקב אבינו ע"ה. שבאמת כן היה, כי לא נעשה כפסח הזה דייקא מימי השופטים וגו', היינו רק בשנה ראשונה שהיו ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה בקליפת מצרים, ואחר שהחזירן בתשובה זכו בערב תאכלו מצות, שהיתה תשובתם עד כסא הכבוד, מה שאינו כן בימי דוד ושלמה שהיו באמת צדיקים לא זכו לפסח כזה בשלימות, רק בימי יהושע שהכניסן לארץ ישראל אז נעשה גם כן כפסח הזה... (שם כא)

ראיתי לרב קדוש אחד שכתב הטעם שנקרא "אחרון של פסח", שמרמז לפסח דלעתיד, וגם שאף השפל שבישראל יכול לזכות בו, ולא פירש הטעם... וזה שאמר שמרמז לפסח של עתיד, וזה גם כן המכוון, שאף אחרון שבישראל יהיה לו חלק בזה, שאז יתברר ועמך כלם צדיקים, שכל שהוא מזרע יעקב הוא בכלל ועמך וגו', שעל זה כל אריכות הגלות כדי שלא ידח ממנו נדח, שאף האובדים שנטמעו בין האומות חס ושלום, ואף הנדחים בתאוות שעל זה מורה קליפת מצרים (והנדחים בארץ מצרים), גם בהם יעורר השופר גדול שהוא בינה הרהור תשובה בלב, וכן בפסח אחר שעברו ז' ימים בשמירה ממשהו חמץ ושאור שהם קליפת ס"מ ונוקביה, אף השפל ואחרון שבישראל יכול לזכות לפסח, שמרמז שהשי"ת עומד על הפתח ושומר ישראל שלא יקטרג בהם יצר הרע, ובפרט כשחל בשבת... (שם נד)

והנה איתא בזוהר הקדוש, דקדושת פסח ראשון הוא מתתא לעילא, דסליק ולא נחית, ופסח שני נחית מעילא לתתא, דנחית ולא סליק, דעיקר קדושת פסח מצרים הוא רק מכח אתערותא דלעילא שהופיע עליהם הקדושה בתכלית להוציאם מתכלית הריחוק לשורש הקדושה בעצם כנודע, היינו שהשי"ת מקרב אז נפשות ישראל להקדושה... אמנם ענין פסח שני היא דייקא על ידי אתערותא דלתתא, שמרגיש בנפשו שנתרחק מאד מכלל קדושת ישראל ולבו נשבר בקרבו, ועל ידי זה זוכה לתכלית התיקון להיות נתקן הכל בשורש, והוא ענין אני את דכא אשכון... (פסח שני ג)

 

 

 

 

 

 

שעורי דעת:

והנה כל זה עוררני לחדוש גדול, והוא אולי ההיפך מכפי שרגילים לחשב תמיד. אבל כמדומה, שהוא הנכון, אדרבה, אפשר שהתועלה הרצויה היא דוקא עלי ידי דברים כאלו שאינם מעוררים התפעלות, ורק מניחים רשמים דקים, שאז מגיעים הם לנימים הדקות שבנפש האדם והמעוררין אותן, כי כשנעשים דברים יותר אפקטיים ויותר נכרים, אף שבשעת מעשה נדמה שהם עושים רושם גדול על האדם ומביאים אותו לידי התפעלות והתרגשות מרובה, אבל באמת אינם פועלים כל כך, שדוקא מחמת שהם עושים רושם חיצוני גדול הם מניעים את הכחות היותר קטנים שבאדם, והרושם מתרחב ומתפשט בכל הכחות ההם כל כך עד שאינו מגיע אל הכחות היותר עליונים ודקים, ששם באמת היה צריך להגיע, השולחן ערוך, הכל מוכן לסעודה, והשרצים באים וחוטפים את הכל...

כמו כן עוררתי זה כבר בענין סדר ליל פסח שנתקן כלו על כל משפטיו וחקתיו - לזכרון, להזכיר ולעורר בנו ענין יציאת מצרים, אוכלים בהסבה - זכר לחרות, מרור - בלי הסבה, זכר ל"וימררו את חייהם", מצה - זכר ללחם עוני, וכן זרוע ושאר דברים הנוהגים הלילה ההוא, סימנים קלים בלתי אפקטיים כלל, וכל זה נשנה חוזר ונשנה בכל שנה ושנה. הלא לפי דמיוננו לכאורה היה יותר מועיל ויותר מעורר אלו עשו בכל עיר ועיר משתה גדול לכל העם בשירים ונאומים לכבוד היום, עוד יותר מעורר היה אלו ערכו גם חזיון לתאר את כל ענין יציאת מצרים, ובימינו היה אפשר גם להשתמש באמצעות הטכניקה החדישות, כמדומה שבזה היו זוכרים ביותר את כל ענין יציאת מצרים, ויותר היו באים לידי התפעלות והתעוררות מאשר על ידי טעימת מרור, הסבה וכדומה, והרשע אמנם שואל שאלה זו, "מה העבודה הזאת לכם".

אבל באמת, לו נעשה הסדור באופן כזה, אף שבודאי היו באים מהשמחה או מהחזיון בהתפעלות והתרגשות, אך ה"שרצים" היו חוטפים את הכל, הבא מן המשתה היה זוכר את כל אשר ראה והיה מתענין בזה ומתפעל בהתפעלות מרובה, אבל הגרעין הנכון, הרושם הנפשי הפנימי היה נטבע ונאבד בתוך המון הדברים החיצוניים המענינים את האדם, את כחותיו הפשוטים והשפלים ומסבבים את רעיונו ורגשו אליהם, ודוקא בסדר פסח זה, במצה ומרור, הסבה וארבע כוסות ויתר המצות והדינים שהורו לנו חכז"ל לזכור על ידיהם ענין יציאת מצרים, שאינם מביאים את האדם לידי התפעלות מרובה, מוצא לו הגרעין הנכון את מקומו ומעורר את נפש האדם ופועל עליו מה שסדר של פסח צריך לפעול... (חלק א עמוד נה)