(ראה גם: צער בעלי חיים)
כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו.
לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו. (דברים כב ד)
כי תראה, שומע אני אפילו רחוק ממנו מלא מיל, תלמוד לומר כי תפגע, או כי תפגע שומע אני כשמועו, תלמוד לו כי תראה, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל, הוי אומר ריס.
וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו, נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה. רובץ ולא רבצן. תחת משאו ולא יתר על משאו. דבר אחר תחת משאו שיהא משאו בצדו. וחדלת מעזוב לו, פעמים שאתה חדל פעמים שאתה עוזב, כיצד, חמור של ישראל ומשאו של גוי עזוב תעזוב עמו, חמור של גוי ומשאו של ישראל, וחדלת מעזוב לו. פעמים שאתה חדל, ופעמים שאתה עוזב, היה בין הקברות אל יטמא, אמר לו אביו הטמא, יכול יטמא מפני שמצות עשה קודמת ללא תעשה, לכך נאמר וחדלת מעזוב, פעמים שאתה חדל ופעמים שאין אתה חדל... מפני שאביו ואמו חייבין במצוות.
עזוב תעזוב עמו לכך נאמר, לפי שהוא אומר הקם תקים עמו, אין לי אלא טעינה, פריקה מנין, תלמוד לומר עזוב תעזוב עמו. רבי יאשיה אומר אחד זה ואחד זה בפריקה הכתוב מדבר, אין לי אלא פריקה, טעינה מנין, דין הוא, מה אם פריקה שהוא יכול לפרוק בפני עצמו הרי זה מוזהר עליה, טעינה שאינו יכול לטעון בפני עצמו אינו דין שיהא מוזהר עליה, מפני שדבר הכתוב בהווה בקל ללמד ממנו את החמור. רבי יהודה בן בתירא אומר, הקם תקים עמו, טעינה, עזוב תעזוב עמו, פריקה, מכאן היה רבי ישמעאל אומר כשם שהפריקה מן התורה כך טעינה מן התורה. עזוב תעזוב עמו למה נאמר, לפי שהוא אומר הקם תקים עמו, אין לי אלא פריקה, טעינה בהמה עצמה מניין, תלמוד לו הקים תקים עמו, הקם תקים בזמן שאתה שוה לו. (משפטים פרשה כ)
כי תראה, יכול אפילו הוא רחוק ממנו מלא מיל, תלמוד לומר כי תפגע ...שיערו חכמים אחד משבעה במיל, שהוא ריס. נמצינו למדים שהוא עובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. עזוב תעזוב עמו זו פריקה, הקם תקים עמו זו טעינה, דברי ר' יהודה בן בתירה...
שור אחיך, אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מניין, תלמוד לומר אויבך מכל מקום, אם כן למה נאמר אחיך, אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר. (כי תצא רכב)
לא תראה חמור שנאך, זו מצות לא תעשה, ולהלן הוא אומר כי תראה מצות עשה. אין לי אלא חמור אחיך, חמור שונאך מניין, תלמוד לומר חמור שונאך מכל מקום... נופלים בדרך, ולא עומדים. בדרך, ולא ברפת, מיכן אמרו מצאו ברפת אין חייב בה, ברשות הרבים חייב בה. והתעלמת מהם, פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם. כיצד, היה כהן והוא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה שלו מרובה משל חבירו פטור... הקם תקים, העמידה ונפלה העמידה ונפלה אפילו חמשה פעמים חייב. הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק, פטור, שנאמר הקם תקים עמו. יכול אפילו זקן אפילו מוכה שחין, תלמוד לומר עמו. (שם רכה)
הקם תקים מכל מקום, עזב תעזוב עמו, אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מניין, תלמוד לומר הקם תקים מכל מקום, ולמה ליה למכתב פריקה ולמה ליה למיכתב טעינה, צריכי, דאי כתב רחמנא פריקה, הוה אמינא משום דאיכא צער בעלי חיים ואיכא חסרון כיס, אבל טעינה דלאו צער בעלי חיים איכא ולא חסרון כיס איכא אימא לא. ואי אשמעינן טעינא משום דבשכר, אבל פריקה דבחנם אימא לא, צריכא. ולר"ש דאמר אף טעינה בחנם מאי איכא למימר, לר"ש לא מסיימי קראי, (איזה משמע טעינה ואיזה פריקה)... (בבא מציעא לא א)
פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב, שנאמר עזב תעזב, הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק, פטור, שנאמר עמו. אם היה זקן או חולה חייב, מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון, ר"ש אומר אף לטעון, רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יתר על משאו אין זקוק לו, שנאמר תחת משאו, משאוי שיכול לעמוד בו... מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון, מאי אבל לא לטעון, אילימא אבל לא לטעון כלל, מאי שנא פריקה דכתיב עזב תעזב עמו, טעינה נמי הכתיב הקם תקים עמו, אלא מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר. ר"ש אומר אף לטעון בחנם... מאי טעמייהו דרבנן, דאי סלקא דעתך כר"ש לכתוב רחמנא טעינא ולא בעי פריקה, ואנא אמינא, ומה טעינה דלית בה צער בעלי חיים וליכא חסרון כיס חייב, פריקה דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס לא כל שכן, אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא, לומר לך פריקה בחנם טעינא בשכר. ורבי שמעון מאי טעמא, משום דלא מסיימי קראי. ורבנן אמאי לא מסיימי קראי, הכא כתיב רובץ תחת משאו, התם כתיב נופלין בדרך, דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע, ורבי שמעון, נופלין בדרך אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע. אמר רבא מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא... (שם לב א, וראה שם עוד)
תא שמע אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה, אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף. (שם לב ב)
...אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב מותר לשנאתו (הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי), שנאמר כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו, מאי שונא, אילימא שונא נכרי, והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי, ומי שריא למסניה, והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי, אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה, רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו, שנאמר יראת ה' שונאי רע... (פסחים קיג ב)
מהו אתה כוננת מישרים, אמר רבי אלכסנדרי שני חמרים מהלכין בדרך שונאין זה לזה, רבץ לאחד מהן חמורו, חבירו עובר ורואהו שרבץ תחת משאו, אמר לא כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך וגו', עזוב תעזוב, מה עשה, חזר וטען ומלוהו, התחיל מסיח עמו עזוב קימעא מכאן, העלת מכאן, ערוק מכאן, עד שיטעון עמו, נמצאו עושין שלום ביניהם, וחבירו אומר לא הייתי סבור שהוא שונאי, ראה היאך ריחם עלי כשראה אותי ואת חמורי בדוחק, מתוך כך נכנסו לפונדק אכלו ושתו ביחד ויתאהבו זה לזה, הוי אתה כוננת מישרים משפט וצדקה. (משפטים א, וכן שוח"ט מזמור צט)
מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה, בין שהיה עליה יותר ממשאה, הרי זה מצוה לפרוק מעליה, וזו מצות עשה, שנאמר עזוב תעזוב עמו.
ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר הקם תקים עמו, זו מצות עשה אחרת, ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה, שנאמר "לא תראה את חמור אחיך".
היה כהן והבהמה רובצת בבית הקברות אינו מתטמא לה, כשם שאינו מתטמא להשיב אבידה, וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק, הואיל ואינה לפי כבודו פטור.
זה הכלל, כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו, ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין, אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן פורק וטוען עמו.
פרק וטען וחזרה ונפלה חייב לטעון ולפרוק פעם אחרת, אפילו מאה פעמים, שנאמר עזוב תעזוב, הקם תקים עמו, לפיכך צריך להדדות עמו עד פרסה, אלא אם כן אומר לו בעל המשא איני צריך לך.
מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו, משיראהו ראייה שהיא כפגיעה, שהרי נאמר כי תראה, ונאמר כי תפגע, וכמה, שיערו חכמים משיהיה ביניהם מאתים וששים ושש אמה ושני שלישי אמה, שהוא אחד משבעה ומחצה במיל, היה רחוק ממנו יתר מזה אינו זקוק לה.
מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם אבל לטעון עליו הרי זו מצוה ונוטל שכרו, וכן בשעה שמדדה עמו עד פרסה יש לו שכר.
מצא בהמת חבירו רבוצה אף על פי שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה, שנאמר עזוב תעזוב, הקם תקים מכל מקום. אם כן למה נאמר "עמו", שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו, הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק, הרי זה פטור, שנאמר עמו, ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב לטעון ולפרוק לבדו.
בהמת העובד כוכבים והמשא של ישראל, אם היה העובד כוכבים מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה, ואם לאו חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי של עובד כוכבים חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, אבל בהמת העובד כוכבים ומשאו אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה.
חמרים שרגליו של אחד מהן רעועות אינן רשאין חביריו להקדים ולעבור מעליו, נפל רשאין לעבור מעליו...
הפוגע בשנים, אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען. במה דברים אמורים כשהיו שניהם שונאים או אוהבים, אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע... והאיך יהיה לישראל שונא מישראל, אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעברה עבירה, והתרה בו ולא חזר... ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק עמו, ולא יניחנו נוטה למות שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת... (רוצח ושמירת נפש יג א והלאה)
להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשאה בדרך... משרשי המצוה ללמד נפשנו במדת החמלה, שהיא מדה משובחת, ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו המצטער באבדת ממונו מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו. (משפטים מצוה פ)