(ראה גם: פרעה-כללי)
ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, ולא ביד חזקה. ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, ואחרי כן ישלח אתכם. (שמות ג יט)
ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים. ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים... (שם ז ג)
ויפן פרעה ויבא אל ביתו, ולא שת לבו גם לזאת. (שם שם כג)
וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו ולא שמע אליהם, כאשר דבר ה'. (שם ח יא)
וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד, ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם. (שם ט ז)
ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אליהם, כאשר דבר ה' אל משה. (שם שם יב)
וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטא, ויכבד לבו הוא ועבדיו. ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל, כאשר דבר ה' ביד משה. (שם שם לד)
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'. (שם י א)
ויחזק ה' את לב פרעה ולא אבה לשלחם. ויאמר לו פרעה לך מעלי, השמר לך אל תוסף ראת פני, כי ביום ראותך פני תמות. (שם שם כז)
ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה', ויעשו כן. (שם יד ג)
ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. וידעו מצרים כי אני ה', בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו. (שם שם יז)
ר' אבא אמר, תא חזי באותו רשע פרעה, שהוא אמר לא ידעתי את הוי"ה, והוא היה חכם יותר מכל חרטומיו, (ואיך לא ידע את הוי"ה), אלא ודאי שאת השם אלקים היה יודע, ומשום שמשה לא בא אליו זולת בשם הוי"ה, ולא בשם אלקים, היה קשה לפניו להבין דבר זה יותר מן הכל, שהוא היה יודע שהשם אלקים הוא השולט בארץ, ובשם הוי"ה לא היה יודע...
וזהו שכתוב, ויחזק הוי"ה את לב פרעה, כי מלה זו הוי"ה, היתה מחזקת את לבו ומקשה אותו, ועל כן לא הודיע לו משה מלה משם אחר, אלא את השם הוי"ה בלבד. (מקץ מג)
ואמר ר' יצחק לא מצאנו מי שחיזק את לבו לפני הקב"ה כפרעה, אמר ר' יוסי הרי סיחון ועוג (חזקו) גם כן (את לבם), אמר לו אינו כן, הם חזקו את לבם כנגד ישראל, אבל כנגד הקב"ה (לא חזקו את לבם), כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב.
א"ר יהודה א"ר יצחק, פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו, ובכל אלו הכתרים ובכל אלו הידיעות (של הס"א) הסתכל, ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, ולא (היתה תלויה) באחד מהכתרים שלהם, ועוד, כי בכל (הכחות העליונים של הס"א) קשרו קשר על ישראל, שלא יוכלו לצאת מתחת ידיהם, ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל (הכחות של הס"א), ועל כן היה מחזק את לבו.
ר' אבא אמר, לא חיזק את לבו אלא על השם הזה (הוי"ה), כי כשהיה אומר משה כה אמר הוי"ה, מלה זו ממש חיזק את לבו, זה שאמר ויחזק הוי"ה את לב פרעה, כי בכל החכמה שלו לא מצא ששם הזה ישלוט בארץ, ועל כן אמר מי הוי"ה, ואחר כך (כשחשב לשוב), אמר הוי"ה הצדיק. אמר ר' יוסי, אחר כך אמר חטאתי להוי"ה, פה הזה שאמר זה (מי הוי"ה), אמר זה, (חטאתי להוי"ה). (בשלח קטו)
וחזקתי את לב פרעה, שהיה לבו חלוק אם ירדוף אם לא ירדוף... (בשלח פרשה א)
ויחזק ה' את לב פרעה, כיון שראה הקב"ה שלא חזר בו מה' מכות ראשונות, מכאן ואילך אמר הקב"ה אפילו אם ירצה לשוב אני מחזק לבו כדי שאפרע כל הדין ממנו. (שמות יא ז)
דבר אחר כי אני הכבדתי את לבו, אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר כי אני הכבדתי את לבו. א"ל ר"ש בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא (משלי ג') אם ללצים הוא יליץ, שהקב"ה מתרה בו באדם בפעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא, אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו, א"ל הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הוי כי אני הכבדתי את לבו, מהו הכבדתי שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזו שהיא מתבשלת שניה וארטסיס נכנס בתוכה, כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזו, ולא היה מקבל דבריו של הקב"ה, הוי כי אני הכבדתי את לבו וגו'. (שם יג ד)
ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים, שהיה לבו חלוק אם לרדוף ואם לא לרדוף, וירדף אחרי בני ישראל, מגיד הכתוב שאם היתה אומה אחרת לא היה רודף אחריה. ובני ישראל יוצאים ביד רמה, מגיד הכתוב שכשהיו מצריים רודפין אחרי ישראל היו מנאצין ומחרפין ומגדפין, וישראל מפארין ומרוממין ומשבחין... (שמות יד ח)
כבד לב פרעה - כלומר לבו של פרעה נהפך לכבד, כשם שהכבד אין בו בינה להבין ולהשכיל כך אין בינה בלבו להבין ולהשכיל, על כן נכבד לבו ונתחזק לו. (שמות ז יד)
וחזקתי את לב פרעה - שלא היה בלב פרעה לרדוף אחר בני ישראל, אבל הקב"ה נתן בלבם לרדוף אחר בני ישראל, שגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לפיכך וינער ה' את מצרים בתוך הים, וזהו שאמרו חז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו. (שמות יד ד)
והשלישי בחזוק הנפש בעת בוא שואה של פגע או של שמועה כדי שלא יאבד בהם האדם, שמעו את זה בכתוב ודמו שהיא חזוק הלב מלהכנע למשמעת ה', ובפרט כאשר יחסה הכתוב ללב מקום בו משכן הנפש, והוא אומרו "ואני אקשה את לב פרעה"... הוצרך פרעה לחזוק נפשו כדי שלא יאבד באותו הפגע, אלא יעמוד עד שיבואו עליו שאר המכות, וכבר באר לו את זה באמרו, "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך"... (מאמר ד פרק ו, וראה שם עוד)
ואני אקשה את לב - ית יצרא דלבא דפרעה. (שם ז ג)
ואני אקשה את לב - מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות ע"א לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורתי, וכן מדתו של הקב"ה מביא פורענות על האומות ע"א כדי שישמעו ישראל וייראו, שנאמר (צפניה ג') הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, אף על פי כן בחמש מכות הראשונות לא נאמר ויחזק ה' את לב פרעה, אלא ויחזק לב פרעה. (שמות ז ג)
ויחזק לב פרעה - לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן, תבן אתם מכניסין לעפרים עיר שכולה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים. (שם שם כג)
ואני אקשה - יש לשאול אם השם הקשה את לבו מה פשעו מה חטאתו, והתשובה כי השם נתן חכמה לאדם ונטע בלבו שכל לקבל כח עליון להוסיף על טובתו או לחסר מרעתו... והנה טעם אקשה את לבו למען רבות מופתי. ורבי ישועה אמר כי טעם אקשה את לבו לסבול את המכות ולא דבר נכונה. (שם ז ג)
ויחזק ה' - על דרך שאמרו חז"ל בא ליטמא פותחין לו. (שם י כ)
לפני בעל צפון - ...ולפי דעתי בעבור שאמר משה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר, נראה לפרעה מדבריו כי ידע משה הדרך אשר ילכו בה אל המקום אשר יזבחו שם, וכאשר שמע פרעה שישראל החלו ללכת דרך המדבר ואחר שהרחיקו שבו אחורנית לילך דרך אחרת, אז חשב פרעה כי כל מה שדבר משה בערמה היה כי אין דעתו לזבוח כי אם לברוח, כי הבורח ישתבש עליו הדרך ולא ידע איזה דרך ילך. (שם יד ב)
וחזקתי את לב - כאלו שכח המכות שהוכו בעבור ישראל. (שם שם ד)
מי יתן והיה לבבם - ...והחלקים יקבלו מהכללים כפי תולדותם, ובעבור כח הכללים יוכלו לשנות מעט בתולדה, וזה טעם "ויחזק ה' את לב פרעה", ובמקום אחר ויכבד לבו הוא ועבדיו" והכל אמת, על כן אומר "ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו", ואומר "למה תתענו ה' מדרכך"... (דברים ה כו)
ואני אקשה את לב פרעה - אמרו במדרש רבה גלה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין תחת שהעבידם בעבודה קשה. ועוד שם כי אני הכבדתי את לבו, אמר ר' יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה... והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו. ויש בו שני טעמים ושניהם אמת, האחד כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות הנה נתחייב למנוע ממנו דרכי התשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון. והטעם השני כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק "ויחזק לב פרעה", "ויכבד פרעה את לבו", הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם רק לבו היה נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין הכתוב "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים" וגו'. ואשר אמר קודם המכות "ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם" יודיע למשה העתיד להעשות בו במכות האחרונות, כענין שאמר "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך", וזה טעם "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי", כלומר שאקשה לבו למען רבות מופתי בארץ מצרים, כי בחמש מכות האחרונות גם בקריעת הים נאמר ויחזק ה', כי לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו. (שם ז ג)
ויחזק ה' את לב פרעה - ויתכן שבמכות הראשונות היו החרטומים מחזקים את לבו להתפאר אצלו בחכמתם, ועתה לא באו לפניו ואין עוזר לו ואין סומך באולתו רק עונותיו אשר ילכדונו, או שירמוז הכתוב למה שפירשו רבותינו, כי במכות הראשונות בפשעו היה הדבר, ועתה סבה מאת ה', כמו שביארתי למעלה, והוא האמת. (שם ט יב)
כי אני הכבדתי את לבו - הודיע הקב"ה למשה שהוא הכביד את לבם עתה אחר שפחדו ממנו מפני הברד והתודו על עונם, ואמר לו הטעם, כי עשיתי כן למען שאשית בקרבם אלה האותות אשר אני חפץ לעשות בהם שידעו מצרים את גבורתי, לא שאעניש אותם יותר מפני הכבוד הזה... (שם י א)
וחזקתי את לב פרעה ורדף - בעבור שפחד פרעה מהם במכת הבכורות ובקש מהם "וברכתם גם אותי", לא היה בלבו לרדוף אחריהם אפילו אם יברחו, אלא שיעשה משה בהם כרצונו, ועל כן הוצרך לומר כי הוא יחזק את לבו לרדוף אחריהם, ולמטה אמר פעם אחרת "הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם", כי באותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה במים איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם, ואין בכל המופתים נפלא מזה, וזה באמת שגעון להם, אלא סכל עצתם וחזק את לבם ליכנס לים. (שם יד ד)
ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעתו כדי שימות ויאבד בחטא שיעשה... לפיכך כתוב בתורה "ואני אחזק את לב פרעה", לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר "הבה נתחכמה לו", נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו, ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח, שנאמר "ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך", כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו. (תשובה ו ג)
...והלא כתוב בתורה "ועבדום ועינו אותם", הרי גזר על המצרים לעשות רע... וכן המצרים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו שלא גזר על אדם ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקב"ה דברים העתידין להיות. (שם שם ה)
...אבל אמרו (שמות י"ד ד') "וחזקתי את לב פרעה" ואחר כך ענשו והמיתו יש בו מקום לדבר, ויעלה ממנו בידינו שורש גדול על מה שלא חשבו כל המפרשים, והסתכל מאמרי בזה הענין ושים אליו לבך, וחבר אותו על דברי זולתי ובחר לך הטוב. והוא אצלי, שפרעה וסיעתו אילו לא היה להם חטא אלא שלא שלחו ישראל היה הענין מסופק על כל פנים, שהרי הקב"ה מנעם מלשלוח אותם, כמו שנאמר (שמות י' א') "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", ואיך היה מבקש מהם לשלחם והם מוכרחים שלא לשלחם. ואיך ענשם אחר כן כאשר לא שלחם? וזה נראה עוול בלא ספק, וסותר כל מה שהקדמנו הצעתו. אלא שאין הענין כן, אבל פרעה וסיעתו מרו בבחירתם בלי הכרח, וחמסו הגרים אשר היו בתוכם ועולו עליהם עול גמור, כאשר נאמר בבאור, (שמות א' ט') "ויאמר אל עמו וגו' הבה נתחכמה לו", זאת הפעולה היתה בהם בבחירתם מבלי הכרח רק ברוע לבבם, והיה עונש השי"ת להם על זה למנעם מהתשובה, עד שיחולו עליהם מהעונשים מה שהיה ראוי להם מן הדין, ומניעתם מהתשובה הוא שלא ישלחם. וכבר באר לו השי"ת זה הענין והודיעו שאילו היה רוצה להוציאם לבד היה מאבד אותו וסיעתו והיו יוצאים מהרה מאין איחור. אמנם רצה, עם הוציאו אותם, לענשם על מה שקדם מחמת שעבודם, כמו שהבטיח ואמר "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית ט"ו), ואי אפשר לענשם אילו היו עושים תשובה, ועל כן נמנעו מהתשובה והחזיקו בהם...
ואם תאמר למה בקש ממנו לשלח את ישראל פעם אחר פעם והוא נמנע מלשלחם? ולמה לא באו עליו המכות והוא עומד במרדו על עקשותו? כמו שאמרנו, שענשו מהשי"ת הוא שיעמוד על עקשותו, ולא היה מבקש ממנו לבטל מה שאי אפשר לו לעשותו, וזה גם כן היה לחכמה מהשי"ת, שיודיעהו שהשי"ת יבטל בחירתו כשירצה לבטל, יאמר לו, הנני מבקש ממך שתשלחם ולא שלחם, ואם תשלחם תהיה נצול, רק ידעתי שאתה לא תשלחם עד שתמות. והיה הוא צריך שיודה לשלחם עד שיראה הפך דברי הנביא שאמר שהוא יהיה נמנע להודות ולא היה יכול. והיה בזה אות גדול ומפורסם אצל כל בני אדם, כמו שנאמר (שמות ט') "ולמען ספר שמי בכל הארץ", שהשי"ת אפשר שיענוש האדם שימנעהו בחירת פעולה אחת ויודיעהו בזה שלא יוכל למשוך נפשו ולהשיבה אל הבחירה ההיא. (פרק ח)
ויחזק לב פרעה - לומר שגם אהרן במכשפות עשה. (שמות ז יג)
יוסף לחטא - עד עתה לא נתכון לחטאו במזיד, אבל כשהודה על הברד "אני ועמי הרשעים", לכן קראו עכשיו מזיד. (שם ט לד)
ואני אחזק את לבו - אין לומר שהקב"ה מחזיק ומקשה הלבבות לבלתי שוב אליו אם ירצו לשוב, אלא הכי קאמר, אני אחזק את לבו שלא ימות מתוך מורא ולא ירך לבבו מתוך פחד עד שישתלמו כל המכות, וכן תפרש "ואני אקשה את לב פרעה", וראיה לדבר, "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך" וגו'. (שם ד כא)
...ותשובת דבר זה, שהשב מיראה הוא על שני פנים, יש שב מיראת העונש המוטל עליו כעבד שהוא מתחנן לפני אדוניו בעוד שמלקה אותו, וכשיקל האדון מעליו שבט אפו ישוב למרוד בו כאשר בתחלה, כמו שהיה הענין בפרעה שבהיות המכה עליו היה אומר ה' הצדיק וגו' (שמות ט'), וכשהיתה הרוחה חזר להכביד את לבו כבתחלה, וזה בלי ספק היה מורה שהתשובה הראשונה היתה על צד ההכרח מאימת מות נפלו וגו', ושלא היה פועל בחירי, ועל כן אין ראוי שתחשב לו לתשובה כלל. ויש מי שהוא שב מפני פחד השם ועונשיו, ואף בשעת הרוחה פחד אלקים לנגד עיניו, והוא ירא וחרד מאימת יסוריו בהיותו מאמין שכל הדברים באים מהשי"ת, ולא ייחס הדברים אל הטבע והמקרה כמו שעשה פרעה שבסור המכה מעליו היה חוזר לקלקולו הראשון. ואף אחר מכת בכורות כשחשב שישראל נבוכים בארץ תלה כל האותות והמופתים שראה במקרה, ועל כן נתחזק לרדוף אחרי בני ישראל, ונתאמת שתשובתו הראשונה היתה באונס ומחמת המכות ולא בחירית. (מאמר ד פרק כה)
ואולם מה שבא בפרעה ממניעת התשובה אין צריך שיהיה מזה המין, למה שמחסד השי"ת ולהשגחתו בדבקיו שירבה נפלאותיו ומכותיו על הרשעים כמו שבאר הסבה אמרו "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו", והוא התכלית הקרוב, "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' וידעתם כי אני ה' והוא התכלית האחרון בו... (מאמר ג חלק ב כלל ב פרק ב)
והספק היותר מבהיל הוא הכבדת לב פרעה, ומה שכתב הרמב"ם שהוא עונש, רעוע בעיני, דאם כן היו כל שליחויות וההתראות של משה רבינו ע"ה בחנם, ואמר בתחילת השליחות בפרק ד' "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך" וגו', אם כן הוא מעצמו ולא על ידי הכבדת לבו על ידי ה'. וכתב כן גם על סיחון דכתיב "כי הקשה ה' אלקיך את לבבו"... וכל הנביאים נבאו שה' לא יחפוץ במות רשע, והרב עצמו כתב בהלכות תשובה פ"ג "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו', במה דברים אמורים כשמת בלא תשובה וכו' והוא בעל תשובה הרי זה מבני עולם הבא, שאין לך דבר העומד בפני התשובה. ואם יהויקים אחאב ומנשה וכו' שזכרנו לא הגיעו לנעילת שערי תשובה, מהו החטא היותר גדול? ולא מצא הרב תשובה על זה אלא, אין לנו לחקור למה תמנע הבחירה על זה ולא על זה...
ולהתר הספק אמרו במדרש: מתרה בו פעם א' ב' וג' ואינו חוזר בו, מקשה לבו כדי לפרוע ממנו. וכתב עליו הרב, וכן פרש"י שגלוי לפני הקב"ה שאינו שב בלבו כי אם בשפתיו, על כן מקשה לבו שיוציא בפיו מה שבלבו, וגם זה קשה, כי ה' רוצה רק שתיוודע גדולתו על ידי זה, ומה אכפת ליה שלא יהיו פיו ולבו שוים?
והנראה בעיני הוא, הנה בכל עונש ב' דברים, שיענש החוטא על רעתו, וב' שיווסרו האחרים ולא יעשו כמוהו, ובכל מקום שיש בו קדוש השם הדין שוה לדין אדם, שלא ינתן לתשובה כלל, כמו במי מריבה, וכן ביומא פ"ו, שרק מיתה מכפרת בו, ג', אם יראה השופט שהחוטא לא יסבול כל העונש בבת אחת, יתן ריוח שיוכל לסבלו, וכן היה בפרעה עונש על כוונתו למרוד בה', ועל מה שנתחיב נגד הבריות שנאקו תחת ידו, שזה לא ניתן לתשובה. והקשה לבו בין מכה למכה, שיהיה לו כח לסבל, ונתן לו מקום לטעות ולהקשות בו, כמו בקריעת ים סוף, שהוליך הים ברוח קדים עזה, כדי לתת לפרעה מקום לטעות ולחזק לבו...
ולא ישמע אליכם פרעה - כדפירשתי, שיקשה את לבו במה שירבה אותותיו לברר ד' כפירותיו שהעיז פניו בהם, וכדי שלא נחשב שהוא נתן הקושי בלבו אמר שהקושי רק בזה שלא ישמע אליכם, ויראה פנים בדבריכם, עד שלבסוף וידעו מצרים וגו' (שמות ז ג שער לו)
השכם בבקר - אחר שהושלם סימן דצ"ך הודה במציאות הא-ל, אך נתחזק לבו כי עדיין לא נתברר לו שהוא אלקי ישראל, ויש לו זכות עליכם לומר שלח את עמי. (שם ח טז)
ויכבד פרעה את לבו - שתלה את הדבר במזל המקום של מצרים וארץ גושן. ולזה באה מכת הדבר, להורות שאפילו במקום אחד יבדיל בין מקנה למקנה, וזה שאמר אחר כך וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל וגו'. (שם שם כח)
ויכבד פרעה - חשב שמזל הבעלים גורם, ועל זה באה מכת שחין, עד שהודו גם בעיקר הזה. (שם ט ז)
כי אני הכבדתי את לבו - זוהי הכבדת לבו, אופי שימת האותות על זה הסדר, ונתחדש במופת זה שהיה כולו ארצי, לא מאותות השמים, ומה שאמר לפניו לא היה כן וכו' להחליט שנעשה מכח אלקי ולא בשום סדר טבעי. (שם י א)
ויחזק ה' - לחשוב שהליכת כל המקנה אתם בדה משה מלבו, ולכן חרה אפו בו, שאם כן נתחייב בנפשו והותר דמו אם יוסיף על שליחותו. (שם שם כז)
ויהפך לבב - תחלה חששו רק לממונם, ועתה כשראום נבוכים בדרך נהפך לבם גם אל העם, ואמרו שלא מדעת אלקיהם בורחים, שהרי סגר עליהם המדבר, וחזוק לבו השני היה מה שה' הוליך את הים ברוח קדים כל הלילה כדפירשתי. (שם יד ה)
ועתה אכתוב לך סיום דבריו של הר"י ן' שושן ז"ל בויכוחו עם הרמב"ם ז"ל, אמר לתרץ מה שהוקשה להר"ם ז"ל ופרעה לא מנע אותו התשובה, כי הוא היה מכביד לבו, כי לא היתה תשובתו אלא מתוך הצרה, כמו שכתוב "וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו", ומה שכתב "כי אני הכבדתי את לבו", הרצון בו שהניחו בבחירתו, ואפילו תאמר הכבדתי ממש הוא על דרך אלישע אחר, כי כן ראוי על מי שהרבה לפשוע שיזמינו לו ענינים לבל ישוב, אבל הבחירה על כל פנים היא בידו, וההכבד בכאן כי חדל הברד והמטר והקולות, והוא לא הזכיר אלא הברד והקולות, ובידו היה להאמין אפילו הכי, אבל זו ראיה כי אין תשובתו מלב ומנפש. ומה נכבד טעם הכבדתי, כאומרו (ישעיה א') "עם כבד עון", כי רוב העונות כאילו ילכדום ולא יניחום לשוב. ומשלו משל לשט בנהר שאמרו לו מעט בהליכה, שלא תכבד עליך החזרה... (אבות ג כ)
בשאלה מדוע הקשה לבו, ואם הקשה לבו איך הענישו על כך, לרמב"ן בשמונה פרקים יש שחטא האדם חטא גדול, ומונעים ממנו התשובה כדי שיאבד, וכן ברמב"ן, ואין נראה, דלא יחפוץ במות המת, ואפילו אחאב ומנשה יכלו לשוב, וכן כתב הרמב"ם בפרק חלק, במה דברים אמורים בשלא עשו תשובה, ואפילו בסוף ימיו, וכתב ואין לנו לחקור מדוע תמנע הבחירה על זה ולא על זה, כמו שלא נשאל על שינוי צורות הנבראות.
תשובה א': תשובה מועילה רק בדברים שבין אדם למקום, חוץ מחלול השם, ולא בדברים שבין אדם לחברו, דאם לא כן בטלו כל הדינים, וכאן חטאו בזדון חטאים גדולים נגד ישראל וצריך שיענשו על כך.
תשובה ב': תשובה מועילה רק לישראל שהם תחת השגחה פרטית, ולא לעכו"ם. ולנינוה הועילה רק כדי שיהיו שבט אפו לישראל, וגם אחר שעזבו חטאים, ואילו פרעה לא עזב חטאו ואינו ראוי לחמלה.
תשובה ג': הנכונה ביותר, לא ה' הקשה לב פרעה בפועל ראשון בקרוב, כי אם הביא עליו מכות שפסקו, ועל ידי זה היתה לו סבה לומר שהן רק מקרה, מה שאינו כן אם היתה מכה אחת ומתמידה עד שישלחם. נמצא שפעל רק פועל רחוק או פועל במקרה, אבל פרעה היה חפשי ליכנע, וכן מצאנו בסיחון... (שמות ז ג)
ואני אחזק את לבו - לא שיכביד ליטול הבחירה ממנו, כי אם יתן בהם אומץ לב. (שם יד יז)
ואני אחזק את לבו - כי בהיותו בלתי יכול לסבול המכות היה משלח את העם בלי ספק, לא מפני שיכנע לא-ל ית' לעשות רצונו, ולזה חזק את לבו שיתאמץ לסבול המכות ולבלתי שלחם. (שמות ד כא)
הנה אנכי הורג את בנך - כפי המשפט האלקי שהוא מדה כנגד מדה כאומרו וכארח איש ימציאנו, כי אמנם מכת בכורות לבדה היתה למשפט עונש לפרעה מכל המכות, אבל שאר המכות היו לאות ולמופת למען ישובו, כי לא יחפוץ במות המת, כי לא נעל בפניהם דרכי התשובה האמתית כלל, לו חכמו לשוב אל הא-ל ית' מאהבת טובו ויראת גדלו שהיא התשובה המגעת עד כסא הכבוד, אשר היא המצלת ונותנת חן בעיני אלקים... (שם שם כג)
ואני אקשה - הנה בהיות הא-ל חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם כאמרו חי אני נאם ה' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה, אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו, וזה להשיב את המצרים בתשובה בהודיע להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים, כאמרו בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי, ועם זה היתה הכונה שישראל יראו וייראו... ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלא ספק לא על צד תשובה והכנעה לא-ל ית' שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באמרם "הטרם תדע כי אבדה מצרים", וזאת לא היתה תשובה כלל, אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לא-ל ית' ולשוב אליו בתשובה שלמה לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר הא-ל ית' ואני אקשה את לב פרעה שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית... (שם ז ג)
והכבד את לבו - התאמץ על טבעו שלא לירא מן הצפרדעים הנשארים ולסבול רעת הבאשה כדי שלא לשמוע בקול הא-ל ית'. (שם ח יא)
גם בפעם הזאת - כפי שעשה בצפרדעים, אף על פי שהיה לו לירא מהערוב שלא מת אבל סר, ונקל זאת בעיני ה' להשיבו. (שם שם כח)
ויחזק ה' - כי לא היה סובל זה בלי ספק, כענין באיוב וגע אל עצמו ואל בשרו. (שם ט יב)
ויחזק לב פרעה - לא מעצמו אבל כאשר דבר ה' ביד משה, דוקא שצרף את אהרן עמו שאמר לו "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך", שלא יניחכם להלוך ברצונו ולא ביד חזקה, וירצה לא שיעשה זה מיראת יד החזקה שלא יכול לסבלה, וכן עשה בזה המקום, כי אחר שהוסיף לחטוא במזיד והכביד הוא עצמו את לבו נגד טבעו, אבל היה מסופק אם יכול לסבול, התחזק לבו באותו האופן אשר דבר ה' ביד משה ושם בלבו שלא יוסיף עוד להכותו. (שם שם לה)
כי אני הכבדתי - אף על פי שאמר משה ידעתי כי טרם תיראון, חשב שאף על פי שלא יכנע לא-ל ית' מיראת גדלו מכל מקום ישמע בהיותו בלתי יכול עוד לסבול את רעת המכות, וזה חשב כאשר ראה שמכח המכה אמר ה' הצדיק, אמנם כאשר ראה שעם כל זה לא שמע, חשב משה שהיתה ההתראה בו לריק, כי גם שלא יכול לסבול לא ישמע, ולכן אמר לו ה' ית' אף על פי שעתה גם הוא הכביד לבו, הנה אנכי כבר הכבדתי את לבו בשחין, וזה להרבות האותות בקרב מצרים כדי שישוב איזה מהם בתשובה, ולמען יספרו ישראל לדורות ויכירו גדלי וטובי, לפיכך ההתראה ראויה אף על פי שלא ישמע פרעה. (שם י א)
ויהפך לבב פרעה - כי חשב שהיה בעל צפון יכול נגד הא-ל ית'. (שם יד ה)
ויהפך לבב פרעה ועבדיו - עד עתה חשב כי ה' רוצה הכל למען ישראל, וכן אמר שלח עמי וגו', ועתה כשראם תועים במדבר נהפך לבו לחשוב שלא עשה למען העם כי אם למען שמו שחולל, ואם היה מבקש מחילה על כך היה מניחם לו לעבדים, אך המון מצרים נכוו מגחלת ישראל ולא רצו לרדף, ועל כן ויאסר את רכבו בעצמו. (שם טו ה)
...והנה ג' בחינות הן, בחירת האדם בפעולה שאין בה רע וטוב, כי הדבר היולי, אפשר יהי טובה או רעה, ובזה פותחין לו. ב' לעשות טובה ומצוה, ובזה מסייעין לו, וזהו מלמדך להועיל מדריכך בדרכך. ג' לעשות רעה לצדיק, גם כן פותחין לו, ולענוים שבאים להרע להם יתן חן להצילם, ועדיין אין זה מספיק להפוך בחירתו מקללה לברכה, אך לפעמים מתרה באדם ג' פעמים ואחר כך הופך את בחירתו, כמו שכתוב בפרעה, שאחר ה' פעמים הפך טבע בחירתו והכהו, כי שם היו הוא ועמו... (במדבר כב כ)
ואני אקשה את לב פרעה, יש מקשים למה הרבה הקב"ה המכות על פרעה למען רבות מופתיו בארץ מצרים, ומאחר שהיה רוצה פרעה לשמוע למה נוהג עמו כל כך להקשות את לבו עד שלא יוכל לשמוע, ואם כן המכות עליו בחנם על לא פשעו?
ואין זה קשיא של כלום, מפני שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, הרשע הזה ועמו היו גורמים שלא יהיה נודע שמו של ה', כי הכל ידעו הכפירה וגרם חלול שמו יתברך, לכך ראוי שיהיה נודע שמו ה' על ידם, כיון שהיו כופרים בשמו יתברך, ולכך אמר "ואני אקשה את לב פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים וידעו כי שמי ה'", תחת אמרו מי ה' אשר אשמע בקולו, ולפיכך חייב פרעה לתקן מה שקלקל כבר עד שעל ידו יהיה נודע שמו ית'.
ועוד מעיקרא לאו קושיא הוא כי בה' מכות הראשונות לא החזיק הקב"ה את לבו, אלא נאמר בכל פעם שמעצמו היה חזק לבו, ובה' מכות אחרונות החזיק הקב"ה את לבו. והטעם כי אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים, ה' בתחתונים בארץ, וה' בעליונים בשמים, ודבר זה נתבאר לקמן אצל "ביד חזקה ובזרוע נטויה". ובה' מכות ראשונות כאשר היו המכות בתחתונים והאדם הוא ראש התחתונים עד שהוא מן העליונים גם כן, ולכך לא היו המכות גוברים עליו יותר מאשר היה כחו של אדם, לכך פרעה החזיק את לבו מעצמו, וכאשר התחיל לבא המכות האחרונות שהם מעליונים, דבר שהוא יותר מן כחו של אדם ובודאי היה משלח את ישראל לא בשביל שהוא חוזר בתשובה, רק שהמכות כל כך קשות עליו, והקב"ה רוצה שלא יהיה האדם מוכרח במעשיו על ידי מכות, לכך הקב"ה החזיק את לבו נגד זה שהיו המכות באות עליו להכריח שישלח ישראל, כנגד זה החזיק את לבו להכריח אותו שלא ישלח, והיה מכריע אותו לצד אחר, ולפיכך יפה ויפה הוא שהוקשה לבבו כנגד המכות שיהיו מכריעות אותו לשלוח, ועכשיו המשקל שוה.
אמנם בשמות רבה, כי אני הכבדתי את לבו... שהקב"ה מתרה באדם פעם ראשונה ופעם שניה ושלישית ואינו חוזר, והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא, אף כאן פרעה הרשע, כיון ששיגר לו הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על זה, אמר הקב"ה... הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך... ומדה זאת שהקב"ה מוסיף טומאה על טומאתם הוא דבר עמוק מאד. וזה כי התשובה שייכת לאדם בשביל שמעשה החטא בא מן האדם אשר הוא בעל שינוי ותמורה, לכך אין מעשיו וחטאים שלו נחשבים מעשים גמורים, כי המעשה נחשב לפי העושה, והעושה הוא בעל גוף בעל שינוי ותמורה, אף המעשה שלו אינו מעשה גמור, שמתחלה בא המעשה מן האדם אשר אפשר שישנה מעשה שלו מן רע לטוב, ולפיכך יכול לשנות מעשיו בתשובה, ונחשב המעשה כלא היה מעולם. אבל אם מתרה בו ההעדאה והתראה זאת עושים לו שמעשיו שלו נחשבים מעשה יותר, שהרי העיד ולא שמע, וזהו מעשה גמור בודאי, אז נועל הקב"ה ממנו דרכי תשובה ומכביד את לבו... והדברים האלו עמוקים מאד, אף כי נראים שהם נגלים וידועים. כי נועל הקב"ה דרכי תשובה, שההתראה שהוא עובר נראה שהוא חוטא בשכלו ובדעתו ואין תשובה רק לטעות שהוא בא מן גוף האדם לא מן הדעת, כמו שנתבאר למעלה בפרשה "קראן לו ויאכל לחם". ולפי זה מה שאמר הכתוב "ואני אקשה את לבו למען רבות מופתי", ולא אמר כי לכך יקשה לבו לפי שהתרה בו ולא שב, זה מפני שיש כאן פעם שלא יקשה לבו בשביל למהר הוצאת ישראל, שעיקר השליחות היה בשביל זה, ולפיכך אמר כדי להרבות מופתי אקשה את לבו. (גבורות ה' פרק לא)
דבר אחר ביד חזקה שתים... וכאשר תעיין בפסוק תמצא בה' מכות ראשונות לא היה הקב"ה מחזק לבו, ואילו בה' מכות אחרונות היה הקב"ה מחזק לבו, שמזה תראה כי ה' מכות אחרונות הם כפולות על הראשונות, וכאשר בא עליהם כפל מכות לא היו יכולים לעמוד והיו שולחים את ישראל, לכך כאשר הגיע לה' אחרונות נאמר ויחזק ה' את לבו, שמזה תראה כי המכות כפולות היו על מצרים... (שם פרק נו)
...וזה לשון רש"י, מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי ע"ז לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו וכו'... כבר כתבתי עיקר התשובה היא בלב, ואם עושה תשובה ולבו בל עמו אז היא כלא היה, כי אפילו אם עושה תשובה ומתחרט בלבו בחרטה גמורה ועוזב ועושה מיראת העונש אינה תשובה מעליותא, וכל שכן מי שלבו בל עמו, רק בעת הגיע הרעה אליו אז הוא שב, ובסור הרעה חוזר לסורו, זו התשובה היא תשובת רמיה, ואינה נחשבת לכלום... על זה הענין היתה התשובה של פרעה, כמו שאומר "ויסר מעלי המות", ועבדי פרעה כשחזרו בתשובה אמרו "שלח את האנשים ויעבדו" הוציאו עצמם מהכלל, וזה הוא שאמר משה, "אתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים", כלומר כי אין תשובתך בשביל יראת אלקים. ואז יתבאר הענין, הנה השי"ת לא ענש את פרעה שום עונש על מה שחטא בהכרח, כשלקח השי"ת ממנו הבחירה, וכל עשרה מכות וטביעת ים סוף היה הכל חייב על מה שחטא כבר בבחירתו, בחמשה פעמים הראשונים, וזהו דרך רמז מה שאמרו בהגדה כל מכה היה של חמש, כלומר מכח מה שחטא בה' ראשונות... ומה שהקשה ה' את לב פרעה היה בעבור זה, כי ראה הקב"ה שפרעה ישלחם, אבל גלוי וידוע לפניו שאין נחת רוח בתשובה שלו כי אינה בלב שלם, ואינו כלום ואינו פטור מהעונשים, ואז חס ושלום היה חלול השם, כי האדם יראה לעינים והעולם יהיו רואים שעשה תשובה ועשו רצון הש"י ועם כל זה נענש, כי הם אינם יודעים את לבו מה עשה הקב"ה הקשה את לבו שימאן ולא ישלחם, ואז לא יהיה חלול השם כשיראו העונשים... (תורה שבכתב וארא, וראה עוד פרעה-כללי)
וימררו את חייהם - ...ולפי שהיו בכלל מחטיאי הרבים שאין מספיקין בידם לעשות תשובה הקשה ה' את לב פרעה ועבדיו. (שמות א יד)
וירא פרעה - פירוש שלא עמד בתשובתו שאמר ה' הצדיק וגו' אפילו זמן מועט, אלא תכף ומיד ויוסף לחטא, פירוש הוסיף על הקודם, כי אלו לא היה אלא השיעור הראשון לא היה מספיק להחזיק בישראל אחרי ראותו פלא הברד, אלא שהוסיף על גדר רשעו שהיה בו. (שם י לד)
הטרם תדע - טעות פרעה ועבדיו היתה על ידי שבקש דרך ג' ימים נלך וכו', וחשבו שאין בו כח להוציאם לגמרי, ואחרי ז' מכות ראו שיש בו כח ודעתו באמת שילכו רק ג' ימים... (שם י ז, וראה עוד פרעה-כללי)
ויחזק ה' - בפעם הזאת החליט בדעתו שלא ישלחם, ולא נשאר בדעתו לחשוב אם יחוש למכות ויסבלם, אלא החליט לעבור פי ה' גם אם יהרג... (שם שם כז)
ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם - אל עם ישראל ולא אל ה', חשב שמה שלקחו הכסף היה שלא על פי ה', שהרי יכול לתת להם בלי ערמה, ועוד שעתה האמין שה' אמר באמת שילכו רק ג' ימים והם בעצמם הבורחים, אלא שבין כך וכך חזק לבו לגמרי, או עכשיו חשב שאין בו יתברך כח להוציאם לגמרי, שהרי הוציאם בערמה. (שם יד ה, וראה עוד פרעה טו ט)
ואני אחזק את לבו - פירוש אתפוש לאחוז את לבו, וטעמו אביא עליו צרות רעות שיגיעו עד לבבו, ולהיות שהלב הוא האבר אשר ממנו תוצאות חיים, הנה האחיזה והתפיסה בו מביאה לידי סכנה, כמליצת "למען תפוס את בני ישראל בלבם", והודיענו הכתוב במליצה זו גודל קשיות ערפו, שכל הצרות הגדולות אשר יגיעו אל לבבו לא יכניעו את דעתו ויתן תמיד כתף סוררת... (שמות ד כא)
ואני אקשה את לב - כלומר אכניס צרה גדולה וצער אל לבו... אכה אותו על הלב, כלומר העונשים שיבאו עליו יביאוהו בסכנת נפשות, ואני אקשה את לב פרעה, ואם המכוון בקשוי לב כדעת המפרשים צריכים אנו לפרש אקשה, אניחנו בקשוי, והתכלית המכוונת בכל הצרות הנוגעות אל לבו אינה להוציא את בני ישראל, כי אם למען הרבות במצרים אותות וראיות על האמתיות המורות עלי, וזה שאמר והרביתי את אותותי, אביא צרות רבות ורעות הנוגעות עד לבבו במכות המיועדות לבא עליו, למען תהיינה לעיניהם לאותות לראיות עצומות על עצמות הויתי ועל מלכותי המושלת גם בעולם התחתון... ולזה יקרא הוא ית' את כל עונשי מצרים בשם אותותי, כלומר ראיות המורות על עצמות היותי ועל הנהגות מדותי... ואם נאמר כדעת המפרשים שמצד עצמו היה פרעה נותן אל לבו לשמע בקול ה' אבל הוא ית' נתן בו הכח וההתאמצות לסבול בא כל הצרות ולהעיז נגד פני עליון, הנה מלבד שהוא מתנגד למשפט אלקי, גם קרא צווח ואמר (לעיל ג' י"ט) "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה", שפשטות הדברים הם הודעה מפי ה' שמיאון פרעה וסרובו מצד עצמו היתה ולא יד ה' עשתה זאת... (שם ז ג וראה שם עוד ובפסוק ד)
ויחזק לב פרעה - ענין תפיסה ואחיזה, "ויחזק ראשו באלה", דתרגומו ואתאחד, וטעמו מופת זה אחז את לבו ועשה בו רושם לראות גודל מעלת העושה, עד שמהראוי להטות אוזן לשמוע אל דבריו, ובכל זאת לא שמע. (שם שם יג)
ידעתי כי טרם תיראון - ידעתי כי טעם מניעת יראתם את ה' היא, יען שהפשתה והשעורה לבד שכבר ביכרו הוכו, והחטה והכסמת שהם רכות עדין והיו יכולים לעמוד נגד הקשה לא הוכו מן הברד, וזה האות לכם שהיא מכה טבעית לא שמימית... (שם ט לא)
ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך - שידעתי טבע פרעה ורוע לבו שלא יתן לכם מרגוע אף זמן שלשת ימים. ולא ביד חזקה - בל תאמר שאני אכריחהו ביד חזקה שלא ירצה להניח אתכם ללכת, עד שיהיה משולל הבחירה במעשה זאת, רק שהוא מעצמו מרוע טבעו יעשה. (שמות ג יט)
...והר"י אברבנאל יאמר שפרעה חטא בעונות שבין אדם לחברו במה שהשליכו את בניהם ליאור וימררו את חייהם להמעיטם, ועל עונות שבין אדם לחברו אין מועיל התשובה, ויאמר עוד שתרופת התשובה היא מצד חסדי ה' להעם המאמינים בו ושבים אליו בכל לב, לא להכופרים באלוקותו, ועוד יאמר שקשוי לבו היה שה' הטה את לבבו שיחשוב שהמכות באו במקרה או מפאת המערכה, שעל ידי שסרו המכות בכל פעם חשב שקצרה יד ה' מהכות במכה אחרת. ולדעתי כבר גלה ה' עקר הטעם בזה במה שאמר "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה", ה' הבוחן לבב ידע רוע לב פרעה ורשעתו שלא יתן אותם ללכת, ולא שה' יכריחהו לזה ביד חזקה שיהיה בזה משולל הבחירה, כי יעשה זה מצד בחירתו, רק שלפי הטבע הגם שמצד בחירתו לא יתן אותם להלוך. וה' רצה שהשלוח לא יהיה על ידי הכרח, שבזה היה יכול להוציאם בעצמו בלא רשות פרעה, ועל כן חזק את לבו שלא ירך לבבו מפני היסורין, ונשאר על בחירתו כאלו אינו סובל מכות ומוסר אכזרי.
ונמצא בפרשה ג' לשונות, "ואני אחזק את לבו", "ואני אקשה את לב פרעה", "כי אני הכבדתי את לבו". חוזק הלב הוא שלא ירך לבו מפני המכות, ולפעמים חזק את לבו בעצמו, כמו בתנין ובדם, ולפעמים ה' חזק את לבו לסבול המכה כמו בשחין ובארבה ובחשך, והכבד את לבו הוא בעת שלא היה יכול להחזיק את לבבו וירא מהמכה, רק אחר שראה שהלכה המכה הכביד את לבו וחשב שלא יכהו עוד. ומקשה את לבו הוא בעת ההתראה, שאף שהתרה בו במכה חדשה, שאז היה לו לירא מן העתיד, הקשה לבו לחשוב שלא תבא המכה עליו... (שם ד כב)
ויצברו אותם - פרעה חשב שמה שאמר וסרו הצפרדעים היינו שילכו להם, אבל כונת משה היתה שימותו כדי שתבאש הארץ, וירא פרעה כי היתה רק הרוחה קצת לא ישועה לגמרי, על כן הכביד את לבו, שחשב שמשה לא קיים דברו. ויש הבדל בין הכביד לבו ובין חזק לב, שרוצה לומר שהיה ירא ומלא פחד, ובכל זאת הכביד לבו שלא לשלח. (שם ח י)
...לא כוונו החרטומים על אלקי ישראל, שהיה להם לומר אצבע ה' היא, כי מכה זו (שחין) באה בלא התראה, חשבו שלא באה מאת אלקי ישראל בשביל ישראל, שאם כן היה צריך להודיע זאת למשה, ושמשה יתרה בו תחלה, ואמרו שזו מכה שחלה עליהם מאת אלהי מצרים... ועל ידי כן ויחזק לב פרעה - שלא היה ירא עוד כלל, כי סר ממנו הפחד. (שם שם טו)
והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד - יש לומר שהיה בהמת בן האשה הישראלית והוא בן איש מצרי, שבדיני ישראל היה כמצרי, ופרעה יחשב שהוא מישראל, וכיון שבהמתו מתה, ועל ידי כן ויכבד לב פרעה. (שם ט ז)
ויחזק ה' - כי לבו של פרעה נתרכך אז בפרט שהחרטומים שחזקו את לבו עד הנה לא באו אליו, רק שה' חזק לבבו, וכמו שאמרו חז"ל שיען שהיתה מכה הששית שלא עשה תשובה, חזק ה' את לבבו. (שם שם יב)
...אבל ה' רצה שיטעה פרעה שלא נתקיים כדברי משה, עשה נס שהברד והמטר האחרון שירד מן העבים נשאר תלוי באויר ולא הגיע למטה, והקול ירד למטה, וזה שאמר "ויחדלו הקולות" ואחר כך "והברד ומטר לא נתך ארצה", ועל ידי כן ויוסף לחטא, (שמשה אמר הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד)... (שם שם לד)
ללכת יומם ולילה - עתה יספר איך סבב ה' שפרעה יחזק לבו וירדוף אחריהם הגם שכבר הכיר שבט א-לוה עליו, א' שבלכתם למדבר איתם ובשובם הלך ה' לפניהם ולחץ אותם ללכת יומם ולילה, שמזה חשב פרעה שהם בורחים מפחדו. ב' ויחנו לפני פי החירות - מצד אחד היה שם מגדל עוז ומצד שני הים, ובטח לבו כי ינצחם שם במלחמה. ג' שהוא נוכח בעל צפון אליל מצרים הממונה לפעול רע וכליון, ונשאר מכל אלילי מצרים, וחשבו שהוא התגבר על אלקי ישראל. (שם יג כא ויד ב)
ויחזק ה' - ה' חזק את לבו שירדוף אחרי בני ישראל במחנה הזאת הקטנה, כי היה חושב שלא יעמדו נגדו באשר אבדה מהם עצה והם יראים ונבוכים. (שם שם ח)
ואני הנני מחזק - ה' הוסיף עוד נסים לבל ירגישו המצרים כלל שמקום זה הוא מקום ים ומי תהום רבה, כי חשבו שהולכים ביבשה וירדפו אחריהם... (שם שם יז)
ואני אחזק את לבו - ...מופת אחד מסוג זה אם יתמיד יהפך לפורענות כה גדולה עד שהמלך ישלח אתכם לא מתוך השתכנעות אלא מתוך פחד מצוקה ויאוש, אך לא אתן שיהיה כזאת, אחזק את לבו ואאמץ את רוחו למען יעמוד בסבל המכות עד שישתכנע ויכיר כי "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים"... (שמות ד כא)
כי אני הכבדתי את לבו - לא החרבתי הכל בבת אחת, לעולם, וביחוד במכת הברד השארתי לו את היקר לו מכל, וכל עוד שחסכתי ממנו עד הנה צער אנוש זה, השחתת שיפעת הפרי המצרי, יכול היה להטיל ספק בעוצמתי המוחלטת, יכול היה למצא עוגן במחשבה, ששרשי כוחה ורווחתה של מצרים פרושה עליהם חסות אשר כוחי לא ישיגנה... (שם י א)
ואני אקשה - בדרך פלא, אף על פי שהודיעו שנתן מוראו על פרעה. (שם ז ג)
כי היתה הרוחה - יותר ממה שבקש, במה שמתו גם הצפרדעים של מדינה, והיתה סבה להכבדת לבו ולחשוב כי בלא הבטחת ותפלת משה נעשה זאת, ולא שמע אליהם - שבקשו להוכיח שרק על פי תפלתו ודבר ה' נעשה כן. (שם ח יא)
גם בפעם הזאת - אף על גב שלא היה כאן מקום להקל ולטעות כבמכות שעברו, שעל זה כתוב שם "ולא שמע אליהם", מכל מקום הכביד לבו במה שהקל מעליהם סבלות העבודה, כמו שמסיים ולא שלח - כי השכיל שנענש בעבורם, ואי אפשר להתקשות כל כך, אבל חשב שדי שיסיר מהם הסבלות... (שם שם כח)
עד אחד - משום שהיו כמה מקנה מצרים מושכרים לישראל, והיו נהנים מגיזה וחלב שלהם, ובשביל שהיו נקראים על שם ישראל לא מתו אפילו פחות מאחד, ומשום הכי נשאר הרבה ממקנה מצרים, ובזה הכביד לב פרעה, והתעהו לחשוב כי לא היתה המכה בשלמות כאשר אמר משה. וכמו שאמר ה' למשה בארבה, כי בכונה מניח לו מקום להטעות אנשים. (שם ט ז)
כי חדל המטר - זהו הברד, שלא בקש כלל, על כן יוסיף לחטא. (שם שם לד)
ויחזק ה' - שלא היה כאן מקום לטעות כלל כבשאר המכות, ובארנו שלא היה בזה עוול חס ושלום, אחר שנגזר עליהם מיתה על שחטאו כבר. (שם י כ)
ויחזק ה' - הוסיף חזוק, אף על פי שהמכה עדיין משמשת. (שם שם כז)
ויהפך לבב - כששמע שהולכים כדרך בורחים חשב שמשה לא אמר לעם שפרעה שלחם לחפשי, והפך דעתו לדעת מצרים שגם כן לא ידעו מזה, והתחרט על שלא התנה עם גדולי ישראל שישובו. (שם יד ה)
במדרש על פסוק כי אני הכבדתי וגו' מפרש כי השי"ת הכביד לב פרעה כדי שיהיה סיוע לגאול את ישראל שלא היו ראויין, והיה זה עצה להכביד לבו, וכעס אויל כבד וכו', וזה ללמוד לכל אחד מישראל שלא יפול לבבו בראותו ההסתר, כי הכל לטובה, וזה שאמר בא אל פרעה, כי גם ההסתר עצמו סיוע לטובה, כי אני הכבדתי וכו'. (בא תרל"א)
עוד במדרש כעס אויל כבד, לולי כעס אויב אגור וכו', פירוש שהקב"ה הכביד לב פרעה כדי שעל ידי זה יהיה הכרח לגאול את בני ישראל אף שאינם ראוין לגאולה, כדי שלא יאמרו ידינו רמה, וזה גם נצרך לכל איש ישראל לידע, כי כל התגברות היצר הרע עליו הכל לטובה, שעל ידי שיאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל וכו', על ידי זה נגאל האדם מיצר הרע כנ"ל... יש ללמוד קל וחומר ממה שהכביד הקב"ה לב פרעה על ידי שלא רצה להכניע עצמו להשי"ת, אף שעל ידי המכות רצה לשוב, מכל מקום כיון שמעצמו לא השפיל עצמו כדכתיב "מאנת לענות מפני", על ידי זה הכביד לבו שלא לשוב על ידי המכות, קל וחומר מדה טובה מרובה בני ישראל אשר חפצים באמת לשוב להשי"ת, ומה שאינם יכולים על ידי הטרדות ויגיעת היצר הרע, יעזור להם השי"ת לגבור נגדו לשוב לטוב. (שם תרל"ה)
בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו', זה לחזק לבות בני ישראל, אשר גם בראותם כח היצר וסט"א גובר חס ושלום בחזקת היד, עם כל זה יחזקו עצמם לגשת מול המלחמה ביודעם זאת, כי כל כח הסט"א גם כן רק בהשגחת הבורא, וזה אומרו "כי אני הכבדתי", ובאמת זה הדבר אחת מפלאות הבורא לתת כח להעושים נגד רצונו, והוא יותר פלא וגבורה מכח החסד להשפיע רב טוב, כי הכל שלו... וטעם נתינת כח זה היה רק כדי לתת שכר לצדיקים הגוברים נגד הסט"א ומבררים מלכות שמים... (שם תרל"ו)
בפסוק למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו... והענין כי זה לעומת זה עשה אלקים, וכמו שיש מדרגות הקדושה לבני ישראל, כן כחות הטומאה לסט"א, ולזה חיזק השי"ת לב פרעה כדי שלא ישאר למצרים שום שורש וכח אחיזה כלל. ופירוש הדברים, כי אם לא היה מחזק לבו, לא היה יכול לסבול עונש המכות בגוף, אף שעדיין היה בהם כח בשורשם היו מניחין לבני ישראל, אך השי"ת חיזק לבו וכל זמן שהיה בו קצת כח היה גובר על יסורי הגוף עד מכת בכורות, שהיא שורש כל הכוחות שלהם, ואז נאבדו לגמרי, ועוד זאת כמו שנתעורר אז כח בכורי פרעה שהוא ראשית הכח שלהם, כלפי זה נתעורר כח ראשית של בני ישראל, שנאמר בני בכורי ישראל, ובזה הכח שנתגלה נגאלו, כי שם אין מגע נכרי... (שם)
דור גלות מצרים נראה שהיו אנשים גדולים... וזהו יש לומר גם כן ענין החיזוק שהוצרך ה' לחזק לב פרעה באופן שמצד קדושת בני ישראל אז לא היה בכח מצרים לשלט עליהם ולכבות הארת הקדושה, רק על ידי כח הבורא, והכל היה בעבורינו, בהיות גלוי וידוע לפניו ב"ה כי אנחנו לא היינו יכולים לסבול הגלות לולא הקדמת זה הגלות מצרים, בהיות בני ישראל במדרגה גבוהה סמוכים לאבות, ולא לחנם שאל משה רבינו ע"ה למה הרעותה, כי לא היו ראוים לקישוי הגלות רק בעבורנו, לכן השיבו ה' למען תספר באזני בנך וגו', כי הוא טובה בעבור זרעם אחריהם. (שם תרל"ז)
במדרש אם ללצים וכו'... וכמו שנתחזק לב פרעה ועבדיו שמרוב רשעות שלהם ניטל מהם הבחירה, כמו שכתבו שהם ברשות לבם, כן הצדיקים מרוב צדקתם נמסר היצר הרע להם, ולבם ברשותם, כמו שאמרו בא לטמא פותחין לטהר מסייעין, כי בודאי הגמר צריך להיות בסייעתא דשמיא, וגם הרשעים אין בכוחם לגרום קילקול באמת, רק מכח מה שממלאים להם תאותם משמים כדי לימנע מהם אורם ולתת חלקם להצדיקים. וזה עצמו הראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה, כי מה שרואה שאני הכבדתי את לבו וכו', מזה עצמו ניטל הכבידות מלבות בני ישראל ונפתח לבם, וזה שאמר "ולמען תספר וגו' וידעתם"... (שם תרמ"ג)
והנה משה שכינה מדברת מתוך גרונו, והשומע קולו של משה הוא שומע קול השכינה, כביכול, ובשליחות הראשונה כתיב ויאמרו אליו, ומשמע ששניהם אמרו, והרי שמע קולו של משה גם כן, שבראשונה לא כתיב שידבר אהרן לבדו אלא אל העם, כמו שכתוב "ודבר הוא לך אל העם", ורק באחרונה כתיב "אתה תדבר וגו' ואהרן אחיך ידבר אל פרעה"... והנה על כל פנים קולו של משה בודאי הכניס בקרבו רוח חיים חדשים, שהיה צריך לעורר בו נטיה לטובה, וגדולה מזה איתא בליקוטי התורה מהאריז"ל, שהמאמר לאדם הראשון "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" הכריח לאדם הראשון לאכול, כי בדבר ה' שמים נעשו, אבל פרעה בזדונו וגאותו לא די שלא פעל בו המאמר נטיה לטובה, אלא עוד נתחזק על ידי חיות המאמר הכחות הרעים שבו, ולקח את חיות הקדושה והפכה לחיות הטומאה, לגזור עוד את הגזירה הרביעית. וזה הוא מה שאמרנו שעוונותיו משונים מאד, והפך הקערה על פיה, שהדין נותן לשנות עליו סדרי בראשית ולמנוע ממנו דרכי התשובה...
והיוצא מדברינו, שאלמלא פרעה העיז וגזר את הגזירה הרביעית לא היה בדין למנוע ממנו דרכי התשובה, והיה נכנע אחר חמש המכות הראשונות, וממילא לא היה נתברר מה שהיה נצרך להתברר על ידי חמש המכות האחרונות, ולא היה נעשה קידוש שם שמים כל כך... (וארא תרע"ה)
בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו', יש להבין מה זה נתינת טעם הכבדת לבו מצד השי"ת לציווי שיבוא אל פרעה. ונראה דהנה במד"ר (פ' י"ד) שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, רבותינו אמרו על שלא קבלו במרות דברים של הקב"ה עליהם... אך זה גופא צריך להבין, אחר שהיתה התגלות אלקות והיה ביטול אצל מצרים, מדוע לא פעלה אצלם שיחזרו למוטב. ונראה דהנה בזהר הקדוש בענין שבע הפרות הרעות בחלום פרעה, דיש עננין חשוכין שכל קדושה שבאה בהם נטבעה בתוכם, וכתבנו במקום אחר, שלדעתנו זוהי קליפת הגיאות, שכל שבאה בהם מעט קדושה הם מתגאים בזה עוד יותר, והיא קליפת מצרים, ובכן אם היה למצרים מעט הכנעה מפניו ית' היתה פועלת בהם הקדושה והתגלות האלקות שנתגלה אז, אבל כאשר נתגאו והעיזו לומר "מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", ועיין ספורנו שפירש, אפילו אם נתברר לי שם ה' גם כן לא בשביל זה אשלח את ישראל, בכן לא די שלא הועיל להם, אף נתחזקו להיות עומדין במרדם, כי נתוסף להם כח לסט"א על ידי הקדושה כדברי הזהר הקדוש הנ"ל, בכן אין לתמוה מה שנתחזק לב פרעה, וזהו פירוש דברי המדרש מפני שלא קבלו במרות דבריו של הקב"ה עליהם, היינו שלא היתה להם שום הכנעה כעבד לגבי אדונו, כי באם היתה להם מעט הכנעה היה זה מביא לידי קבלה גמורה לשלח את ישראל... (בא תרע"א)
אך עדיין יש להבין מכל מקום קושית עבדיו, "הטרם תדע כי אבדה מצרים", במה תתורץ. כי אפילו אם דעתם לברוח, מכל מקום יותר טוב משתחרב ותאבד כל ארץ מצרים. ונראה דהנה פרעה כבר הודה במציאות השי"ת, באמרו "ה' הצדיק", והתחזקות הלב היתה, כי אמר בלבו שלא יוסיף להכותו עוד, כמו שאמר הרמב"ן, ועל כן היה מאמר עבדיו מאחר שראו שכל דברי משה מתקיימים, ועתה הוא מתרה במכה קשה כזו, בודאי בא תבא, ומוטב לשלח את ישראל, ובזה נאות פרעה למאמרם, אבל כשאמר לו משה כנ"ל, ושפט פרעה שדעתם לברוח, לא כמאמר השי"ת שאמר בראשונה דרך שלשת ימים נלך במדבר, ומה שמשה רוצה לברוח הוא מדעת עצמו, ובודאי לא יעשה רחמנא ניסא לשקרא, ואם כן בודאי בשביל מיאונו זה לא יוסיף להכותו... (שם תרע"ב)
קיצור הדברים, שלשה טעמים בקושיא זו למה נענש אחרי שה' חיזק את לבו, טעם המדרש שנתחייב בנפשו למנוע ממנו דרכי תשובה ולהוסיף לו טומאה על טומאתו. טעם הרמב"ן, השי"ת הקשה את רוחו לבל יהיה רך לבב ולא יכנע מחמת שילאה לסבול המכות. טעם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהעלה אותו למדרגת שכלי וניתנה לו מתנה טובה, והוא ברוע בחירתו השתמש במתנה לרוע.
ונראה לפרש שכל דברי חכמים קיימים, דהנה מצינו שלשה לשונות במיאונו של פרעה, חיזוק, קישוי, הכבדה. ונראה ששלשה לשונות הללו מקבילים לגוף ונפש ושכל, הגם שהכל הוא בלב שבו משכן הרוח כדברי המקובלים, ובלשון מהר"ל היא נפש, מכל מקום הנה ידוע שכל אחד כלול משלשתן... כי לשון התחזקות שייך לומר בחלק השכל שיש בו חיזוק וקיום כנ"ל בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, כי זו היא מדרגת השכלי שאיננו כל כך מתפעל. לשון קישוי הוא בנפש שהוא היפוך רכות הלב מצד חלישת הכח הנפשי, ובלשון המקובלים זה רוח... לשון הכבדה היא בגוף, היינו טמטום ואוטם הלב עד שאינו מרגיש להתפעל, והוא היפוך לגמרי מחיזוק הלב, שזה מתאמץ להחזיק בכח וחיות וזה מונח כפגר מובס, והיא מדה גרועה מהכל...
והנה הרשע הזה היה מקולקל בגוף ונפש ושכל, והמדרש מיירי בחלק הגופני שבלב, ועל כן נאמר בו הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, כי טומאה היא לשון טמטום ואוטם, וזה שנעשה לבו ככבד הזו שהיא מתבשלת שנית וארטיס (קישוי) נכנס בתוכה, כך נעשה לבו ככבד הזו ולא היה מקבל דבריו של הקב"ה, שכל הדברים הללו מתיחסים לחלק הגופני. והרמב"ן מיירי בחלק הנפשי, שהוא בא לפרש הא דאני אקשה את לב פרעה, דלשון קישוי שהוא היפוך רכות הלב שהיא בנפש. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש הלשון חיזוק שהוא בשכל, על כן פירש שהעלה אותו למדרגת השכלי כנ"ל.
והנה כבר כתבנו שההתחזקות ואימוץ הלב היא מתנה טובה להיות איש, כמו שאנו אומרים "אתה חונן לאדם דעת", וכן קישוי הלב להיות יכול לסבול היפוך רכות הלב הוא נמי מתנה טובה ונצרך מאד לכל אדם לעבודת השי"ת, ועל זה אמרו ז"ל (אבות פ"ה) "הוי עז כנמר" וכו', אבל הרשע הזה ברוע בחירתו השתמש במתנות אלו לרוע, שהתחזק שלא לשמוע לקול ה', והקשה את לבו לסבול את כל הבא עליו ולא ירך לבבו, ולא ילאה מכובד המכות. אבל ענין הכבדת הלב זה איננו נמצא לעבודת ה' כלל, והוא כולו רע ונקרא טומאה כנ"ל, ונענש בזה מחמת ששיגר לו הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח עליו, וזהו על ידי הטמטום, כי בחיזוק ואימוץ הלב לא נמנעו ממנו דרכי התשובה כלל, אדרבא היו לו חיות וכלים במה לעשות תשובה, אבל לעומת כחות השכל והנפש היה כח הגוף מטומטם כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, וזה מנע ממנו דרכי התשובה.
והנה עד פרשה זו לא מצינו שבא לו מהשי"ת אלא חיזוק ואימוץ הלב, וכמו שאמר השי"ת למשה "ואני אחזק את לבו", "ואני אקשה את לב פרעה", אבל לא נאמר כלל ואני אכביד את לבו, והטעם מובן, שהכבדת הלב היא עונש וטומאה על טומאתו, ולא יתכן לגזור עליו מקודם ששיגר אצלו ד' וה' פעמים, ואינו דומה לחיזוק וקישוי הלב שהוא מתנה טובה כנ"ל... (שם תרע"ג)
וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש... ולעומת שהוא היה אוטם את לבו שלא יכנסו בו דברי משה רבינו ע"ה, הביאו גם כן המכות אותן טמטום הלב, שיהיה כאבן בלתי מתעורר ומתפעל וכבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, היפוך צורת האדם שצורתו להיות מתעורר ומתפעל, אלא כבהמה שאין בה התעוררות והתפעלות, ורק בשעה שעוקצין אותה היא מרגשת, אבל אין בה כח התעוררות לעשות דבר ולחשוב עצה ומחשבה, כן פרעה נטמטם לבו והיה לאבן, ובשעה שהיו המכות עוקצין אותו היה מרגיש, וכרגע שפסקה המכה וההרגש נשאר כאבן בלי חיות והתעוררות. (שם תרע"ד)
ולפי האמור יש לומר, דפרעה אף שננעלה דלת התשובה בפניו ולא היה יכול לעשות תשובה, מכל מקום כשבא משה מחדש ואמר לו בשם ה' שלח עמי, הנה נעשה שליח מחדש, ואם היה משכיל לקבל עליו את השליחות שוב היה יכול לעשות תשובה, ובזה יתיישב לנו מה שבהתראה זו אמרו אליו עבדיו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו'... שבהתראה חזרה אליו הבחירה, ואם היה מקבל עליו השליחות כנ"ל היה יכול לעשות תשובה, וכן היה שהושב את משה ואהרן, אך כשהתחיל להתנות תנאים מי ומי ההולכים, אם כן הרי חזר בו מלקבל השליחות, אלא שרצה כפי שיקול דעתו והרי הוא כעושה מאליו, ואם כן שוב אינו יכול לשלח וחזר בו לגמרי, ואף שראה בעיניו אבדן מצרים לא היה לו כח המעצור שיחוס על עצמו מלגרשם מלפניו. (שם תרע"ו)
והנה בפרעה כתיב "ואני אקשה את לב פרעה", "ואני אחזק את לבו". וברמב"ן (ז' ג') כי כאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותם מחמת רכות לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, אז הקשה ה' את רוחו ואימץ את לבבו. וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי ידוע שכל חומרי מתפעל בנקל, וכל כלי חזק יותר ואינו משתנה ואינו מתפעל כל כך בנקל, והנה מצרים הם חומרים, ולפי הטבע היו צריכים להתפעל בנקל, וכענין שאמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם, אבל השי"ת העלם למדריגת שכליים שלא יתפעלו כל כך בנקל. וכבר אמרנו שאלו ואלו דברי אלקים חיים, שהרמב"ן מדבר מכחות הנפש, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מכח השכל... ובאמת שניהם היו מתנות טובות אם היו משתמשין בהן במקום הראוי לעבודת השי"ת להיות אמיץ לבו בגבורים וחוזק השכל, אבל פרעה השתמש בהן לרע ולהתריס נגד המקום ולמאן לשמע לקול ה'. והנה ידוע כי מספר שבעה הוא טבע, ועל פרעה ומצרים שהיו אנשי הטבע היה בדין שאחר שבע המכות שניטל מהם כל כח הטבע יכניעו את עצמם על כרחם שלא בטובתם עד שלא ישאר להם כח למאן ולסרב, כי אף שהקשה ה' את רוחו וחיזק את שכלו מכל מקום לא יצא מגדר וחק הטבע, אך באשר שיגר הקב"ה לו ה' פעמים ולא השגיח, היה עונשו שיהיה לבו כאבן וכבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, ושוב לא היה בכחו להתפעל ולהתרגש ולעשות תשובה... היינו שהאטים את לבו, ניתנו עליו עתה עבותים שלא היה יכול להתהפך ברצונו כמו אבן. ולפי האמור יובנו דברי המדרש, הכבדתי את לבו, שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזו שהוא מתבשל פעם ושניה ואטסיס נכנס בתורה, שכל דבר קשה מפעפע ומתרכך באור ועל ידי בישול, והכבד הזו כל מה שמבשלין אותה מתקשית יותר. וחושב ה' פעמים דכתיב בו לשון הכבדת הלב, אחר התנין, ואחר הערוב ודבר וברד, אבל בכל מה דכתיב ביה לשון חיזוק הלב לא קחשיב הכא.
ומעתה יש לפרש מאמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו... שפינחס בשעה שהיה רוח הקדש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים והיה נראה כמו מלאך, ומכל שכן משה רבינו ע"ה. ואם כן בבואו אל פרעה נסתלק מפרעה ההסתר וזה מועיל לגבי הכבדת הלב שהיה כבשר המת כנ"ל היתה מועילה הופעת פני משה, ועל כן התראה לבדה אינו מועילה כלום, והעיקר הוא ביאת משה, ושוב תהיה הברירה בידו לשוב, אם כן שפיר הוא נתינת טעם... (שם תרע"ז)
ונראה לפרש שכל דברי חכמים קיימים, דהנה ידוע שהאדם מורכב משכל שבמוח והמדות שבלב... ולפי האמור יש לומר עוד ששתי חלוקות הן במכות, שבע המכות הראשונות שמקבילות לשבע המדות שבלב, אחרי אשר בחמש הראשונות חיזק בעצמו את לבו, שוב בשתי המכות האחרונות שבשבען בהן הקשה ה' את רוחו ואימץ את לבבו, ובשלש המכות האחרונות שהן מקבילות לשלש שבשכל, חכמה בינה ודעת נתוספה לו לפרעה המתנה הטובה חכמה בינה ודעת ונעשה איש שכלי...
ולפי האמור יש לפרש הא דכתיב בא אל פרעה סתם, ולא פירש והתרה בו, שדבר גדול רמז לנו הכתוב בזה... והנה פרעה שהיו בו רב ניצוצי הקדושה הנקבצים כנ"ל, ובשביל זה עצמו היה לו כח גדול לסרב ולהעיז, והיה נצרך להוציא ממנו את חלקי הקדושה אלו, בכל פעם כשבא משה רבינו והתיצב לפניו והביט בפניו היה מושך ממנו חלקי הקדושה בהבטתו ובכוונתו אליהם כפעם בפעם, ועל כן עם צורך ההתראה, היתה ביאת משה רבינו ע"ה אל פרעה מצד עצמה לבדה מילתא רבתא. והנה ידוע דכל כחות הטבע הם שבעה במספר, ועל כן בשבע המכות הראשונות כבר משך משה רבינו ע"ה את כל חלקי הקדושה שהיו בו בטבע, על כן חשב שמעתה אין לו עוד לבא אליו להביט בצורת אדם רשע זה, ולזה בא אליו הדיבור בא אל פרעה, ולא נאמרה לו בזה שום התראה, ובא לעוררהו שגם עתה מתבקשת הבטתו בפניו... שחדשות נהייתה שהכבדתי את לבו, כפירוש המדרש הנ"ל שכיבדתיו במתנה טובה, על כן נחוץ מעתה למשוך ממנו גם מתנה טובה זו, והטעם שכיבדתיו היא למען שתי אותותי אלה וגו', שבזה יתקדש שם שמים עוד יותר ואף לדורות הבאים. (שם תרע"ה)
ולפי דרכנו יתפרש הא ד"כי אני הכבדתי את לבו", שהיה משה תמיה איך אחר שבע המכות שהם כנגד כל כחות הטבע, עדיין לא נכנע פרעה... אלא ודאי לא חיזוק הלב וקישויו גורמים זה, אלא שניטלה ממנו הבחירה לגמרי, אם כן מה בצע בהתראתו, ועל זה השיב לו הקב"ה שלא משום הכי הוא אלא מכחות החיצוניים שנתוספה לו טומאה על טומאתו, ואף שכחות חיצוניים אין להם שליטה אלא מחמת צמצום והסתר הטבע, והיה צריך להכנע אחר שבע המכות, שאני הכא כי אני הכבדתי את לבו, מלשון כבוד, והיינו שכיבדתיו בענין אלקי כנ"ל, והוא כאשר לא קיבל במרות דברו של הקב"ה נסתלק הענין האלקי ונשתאבו בו כחות חיצונים, ועל כן כחם גדול ואינם נכנעים בשבע המכות...
ומכאן לימוד לכל אדם, אף שחס ושלום יצר הרע תוקפו בכח או כחות חיצוניים המבלבלים ואינו יכול לשית עצה בנפשו, יקבל עליו דבר של הקב"ה מרות, היינו שידיעתו תועלת המצות ולימוד התורה לא יהיו תנאי בעבודתו, ואחת הוא אם יבין או לא. (שם תרפ"א)
ולפי האמור אין תימה במה שהרהיב עוז בנפשו לרדוף אחר ישראל, אף שראו את עמוד האש ועמוד הענן לפניהם, כי הוא לא בבחירתו עשה מה שעשה, וכן מה שאמרו "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו", לא מהם היה מאמר זה אלא כח נעלם תקפהו לאמור ככה, כדי שתצא קריעת ים סוף לישראל לפועל ולנער את פרעה ואת חילו בים, כדי שיתקדש שמו הגדול בעולם... (בשלח תרע"ז)
אבל האמת יורה דרכו, כי באתה התורה להשריש שורש זה בלב כל ישראל, כי האדם צריך ליזהר מאד מאד מעקשות, היש במצרים חכם גדול מפרעה, כידוע מחכמתו, הלא הוא אמר למעלה פרשת בא "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל" וגו' רק בקש וברכתם גם אותי, היתכן שיזדמן לעם קדוש, קרובים לה', שסגר עליהם המדבר, ועם כל זה אני מודיע לכם עם בני ישראל, כי תיכף ומיד כשיתקרבו למצרים ואמר פרעה "נבוכים הם בארץ", מראש אני מודיע לכם שיהרהר כן, היש עקשות יותר מזה? אלא על כרחך שרצונו הרע יטנו לחשוב מחשבות מעוקשות ועקומות כאלו, אשר לא יתכן לשום אדם לחשוב כן, ומכל שכן חכם כמוהו. ועל כן ראו בני ישראל מה שאור שבעיסה עושה בו, ועל כן הוא כדאי והגון לחזק את לבו לרדוף אחרי בני ישראל, למען ישמעו ויראו כמה הרצון יסכל החכם היותר גדול להיות כמשוגע, ומכל שכן לאיש פשוט, על כן אין לנו רק לשמור השכל לבל יטה מישרות, ועל ידי זה תשתרש בקרבנו האמונה בהרחבה יתירה... (חלק א קעא)
...הארכנו הרבה ממקראות מפורשות גודל חכמי מצרים ותוקף גבורתם למעלה ראש, ואם היו בעלי דעה ישרה בלי תערובות המדות היה לו להבין מיד בעצמו להשתומם איך באו משה ואהרן בארמון מלך אדיר כפרעה בלי רשיון, ובפרט כי אריות של כשפים עמדו בפתחו ואיך לא נזוקו מהם, ובפרט משה שהיה בורח ממצרים ואיך לא דן אותו כמשפט הבורח, אלא ידעו ודאי שנפל פחדו עליו מהם מאד, והיה לו להבין מעצמו כי הם שלוחי ה', אבל לבם הרע לא הניחם להכניע... ואילו היה אוהב תוכחה ואמר מיד חטאתי ואשלח את בני ישראל, היה מקדש שם שמים להתפרסם אלקות בעולם, והוא היה בעל תשובה, וגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים, ואשרי היה להם, אבל כאשר נשברה חכמתם בלב כסילות שלהם, הרי הם מחויבים לקבל עונש יסורים למען שלחם, לכן הכריחו את משפטם להכביד לבם למען יבחן כי לא מחמת תשובה משלח אותם... וזהו בא אל פרעה ואמר לו, הרי יש לחכם כמוך להבין כי אני הכבדתי את לבו וגו', כי הלא מעשה אחד המה שיהיה הזכרה והשכחה גם יחד, ואם כן יש לך לשוב בתשובה ושלח את בני ישראל ברצון לקדש שם שמים, ואם לא תשלח יתקדש שם שמים על ידך ברשעתך, כי אשלח מכות ותהיה מוכרח לשלחם, וידעו הכל כי אני מושל ומשגיח על הארץ ואין מידי מציל.
וזה מוסר נפלא לכל העולם לראות תוקף היצר הרע גם בחכם היותר גדול, אם לא יאחז דרכו לייסר עצמו תמיד בשבירת הרצון ובזכרון יום מות ומעמד הדין והגיהנם... (שם רנ)
למוד מפרעה הרשע שיש לאדם ב' כוחות, אחד לבלי לחקור אחר האמת, לדעת כי יש אלקים בארץ, השני, גם כי ידע האמת קשה לו לכבוש תאותו, כי הכביד לבו בעת היתה הרוחה. ומה שהשי"ת הכביד את לבו אמרנו כי הפירוש הוא שהשי"ת לקח ממנו חלק הבחירה שנתן לו על ידי המכות, כי מי שמייסרין לו לשוב מעלה גדולה היא, ובפרט מדה כנגד מדה, כיון שאמר לו "שלח את העם", אין לך מדה כנגד מדה יותר מזה, ועל כן היה מן הצורך להכביד את לבו בזה החלק שנתן לו בזה הבחירה מהמכות, ונשאר רוע לבבו כבראשונה. ואם כן הרי אנו רואים כח באדם, שאף שנתברר לו לפרעה דעת אלקים, וכי הוא שופט בארץ, אלא שלא נשרש בלבו זו הדעת כמו בחוש, כי ראית יד אלקים בעיניו, היינו חושי, ניטל ממנו, כי השי"ת הכביד את לבו ונשאר כידיעה ולא חושית, לא היה יכול לכבוש יצרו מתחת פני הדעת, ידיעת אלקות שנתברר לו, ואחרי כי היתה הרוחה ונשאר בעל בחירה גבר הרצון את השכל.
וזה באמת בכל אדם אשר מתברר לו כי יש שופט בארץ, "ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר (שבת קנ"ג), ואף על פי כן גובר רצונו את דעתו, ואם כן אין להתפעל דוקא מפרעה, כי כל אדם כן הוא. וזהו כוונת התורה במעשה דפרעה להורות לכל אדם כי הרצון גובר על השכל עד שישוב השכל לחוש.
ובזה נשתבשו האנשים בעלי התאוות, כי מבשרם יראו שטותם, ויקשה להם איך יוכלו לעבור פי השי"ת בשביל הנאת שעה, ועל כן הם שופטים כי אפיקורסים הם, ואומרים כי אינם מאמינים, ואינם יודעים כי גם זה הכח יש באדם, לידע רבונו ולמרוד בו, יען כי אין הידיעה אצלו בחוש... (חלק ב רלא)
המתבונן יפלא מאד, הידוע עד כמה האדם מתפעל ומושפע על ידי אגיטציה (תעמולה) של זולת יהיה מי שיהיה, ומכל שכן אם הזולת הוא איש נכבד ביותר, וגם משכיל גדול, הלא ודאי כי מתעורר וכמעט הוא ממש משוכנע תחתיו לשמע לו לכל אשר יאמר לו. והנה כאן משה ואהרן בעצמם מדברים ומתעסקים בתעמולה כה גדולה על פרעה, והכתוב מעיד בפירוש "גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים", ופרעה חכם היה, וידע היטב עם מי הוא מדבר, וחז"ל אמרו (שמו"ר ט' ז') "למתא ירקא ירקא שקול", כלומר לאן אקח סחורתי אם לא אצלכם, מי כמוכם מבינים על טיב הסחורה... והרי אמנם ראו במו עיניהם ועל גבם עברו כל העשרה מכות, וכל היד החזקה, ואיך אמנם היה כזאת, כי לא ירא ולא פחד לא נע ולא זע אף כחוט השערה?
אלא הוא הדבר אשר אנו מגידים, כי הוספת הטומאה על טומאתו, הרצון החזק, "הארטסיב" הזה נכנס בתוך לבו, ומהפך לבו ממש למציאות אחרת, למציאות של כבד קשה... כל השיטות והדעות השונות המתרבות בעולם, ואשר בעליהם חושבים כי משכלם וחכמתם באים כולם, כי הרי כן הם מבינים אותם, אבל אינם יודעים שכולם תוצאות המגרעת שבלבם, ונטמתם בם, הטומאה טמטמה עצם לבם, היא המוגלה אשר סותמת בעד, ולא מנחת לקבל כל דבר, אף לא דבריו של הקב"ה, ואיך אתו תתוכח, הוא כבר לא ישוב, כי השמן לבו ואזניו הכבד, ואיך ישמע ויבין ושב? (דעת תורה שמות עמוד מב)
כשפרעה התהפך כמה פעמים מניגוד לניגוד, מהכרת אצבע אלקים לכובד לב, מזה גופא היה צריך תיכף להכיר כי מתלוצצים ממנו, כי מסבבים אותו כן מצד אל צד, הרי קודם אמר "ה' הצדיק", ותכף לזה "ויגרש אותם מאת פני פרעה", איך מתאימים שני דברים אלה? בעל כרחנו נבין כי הוא לא הכיר כלל שמסבבים אותו, והיה דומה לו כי הכל הוא עושה בעצמו. קודם חשבתי ככה וכעת אני חושב אחרת, ועוד מעט יחשוב שוב אחרת כי כן נמלכתי, ומה שאני חושב כעת הוא הנכון, ולפני כן טעיתי, ולא הכיר כלל את הרוחות הנושאות אותו, וכל התהפכויות אינן אלא מ"אשר התעללתי במצרים".
והנה ביארנו זה מכבר, כי כל הסוד של "ויחזק לב פרעה" אינו אלא מסיבת "ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת", הכל נובע מאי שימת לב... מכאן נתגלה לנו סוד גדול בענין הליצנות, שאינה כפי שמורגלים להבין ללעוג ממי שהוא. לעג הוא כבר מהתוצאות של הכח הגדול הנקרא ליצנות. הר"י ז"ל מבאר על ארז"ל (סוטה מ"ב) ארבע כתות שאינן מקבלים פני השכינה, כת ליצנים וכו', כי ליצנות היא לא לשים לב לענינים, לא לרומם ולגדל הענינים...
אמרו במדרש כי אני הכבדתי את לבו... אמר ר"ש ב"ל יסתם פיהם של מינים, אלא אם ללצים הוא יליץ, שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שניה ושלישית, ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו וכו'. דוקא מכאן יסתם פיהם, פרעה התנהג בליצנות, "אם ללצים", והנה סוד הליצנות הוא לא לשים לב, ומזמינים לו מצב שלא יכול עוד לשים לבו... (שם עמוד קטו)
...והזכיר זה, כי גם במחשבתו זאת סיבה ופלא מאת ה' שחיזק לבם וסיכל עצתם לבא בים כאשר פרשתי למעלה, על כן אמר אחריו, מי כמוך באלים ה' עושה גדולות ונפלאות בדבר והפוכו, היש לנו ציור ב"התעללתי" כזה? ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שגעון גדול להם, אבל סיכל עצתם. והנה פרעה היה מודה כי הוא חושב ככה, והוא מבין ככה, וכי כך צריך לעשות, ובאמת היה הכל הליצנות שהבורא עולם התלוצץ עליו... (שם עמוד קכב)
...ובכל זאת בפרשת בשלח נאמר (י"ד ה') "ויהפך לבב פרעה ועבדיו ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו", הכי אין זאת כמשוגע, איך שכח כי הוא לא שלחם מרצונו הטוב אלא בעל כרחו שלחם, ובבקשה רבה מיהר על העם לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים, ועתה הוא אומר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, ורדף אחריהם כאילו לא היו דברים מעולם, האין זאת פלאים גדולים, מתחלה הבין, ואחר כך לא הבין כלל, וחזר והבין, וכן כמה פעמים?
אמנם באמת אין זו סתירה, וכן הוא האמת. אמרו ז"ל (סוטה ג') אין אדם עושה עבירה אלא אם כן רוח שטות שורה עליו, וזהו מהלך הדבר שורש כל החטאים הם מפיתויי הלב, וענין הפיתוי אינו יכול להיות כי אם כשהחומר, הוא הגוף, הנהו בעל בחירה לדעתו, רוצה לומר שידמה כי הרשות בידו, ויכול לעשות מה שלבו חפץ ומי ימחה לו, ואז הוא תיכף מתפתה מכל מיני פתויים ואינו חפץ לוותר מרצונותיו מאומה... (דעת חכמה ומוסר ג כו)
גדולי המפרשים נתנו כמה הסברים לענין הקשאת לב פרעה. רש"י: מאחר שהרשיע... וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות לתת לב שלם לשוב, טוב שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי. לרמב"ם מנע ממנו דרכי התשובה על פי מדת הדין, כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה. רמב"ן בפירושו השני מפרש שהקשה השי"ת את לבו באופן שלא ירך לבבו על ידי המכות וישוב מיראה לבד ולא לכבוד בוראו. אבן עזרא דבריו סתומים, ופירושם נראה שהוא על פי דרך הטבע והמערכת, והכתוב מיחסו אל ה' כי הוא הפועל בהם, אך נענש, כי ביד האדם להתגבר על הטבע על ידי דביקות בהשי"ת. לעקידת יצחק נתן לו מקום לטעות ולהתקשות על ידי שהביא המכות בסדר זו אחר זו וגם נתן ריוח בין כל אחת ואחת...
הנה כבר ידוע לנו שעל פי המבט האמיתי טומאת העבירה בעצמה היא היא העונש, שכר עבירה עבירה, כי על ידה מאבד החוטא את תוכנו הרוחני, וכל הצער והיסורין הנוראים נכללים בזה. נמצא לפי זה שרש"י הרמב"ם אבן עזרא והרמב"ן כולם דבר אחד אמרו, וגם מה שכתב בעקידת יצחק, כי טבע הענין גם הוא נכלל בגזירת השי"ת על תוצאות החטא.
ועיין במדרש רבה (שמות י"ג ג') שכתב... א"ל רשב"ל יסתם פיהם של רשעים, אלא אם ללצים הוא יליץ, הקב"ה מתרה בו באדם פעם א' ב' ג' ואינו חוזר בו והוא נועל את לבו כדי לפרוע ממנו מה שחטא... אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך. האדם חוטא ברוח שטות ואחר כך חוזר אליו שכלו ומתחרט, אבל כיון שעבר ושנה נעשה לו כהיתר, כי אז רוח השטות קובעת את עצמו בשכלו. (ראה שם מעשה בחולה סכרת שבכל זאת אכל מתיקה). כשהאדם שונה בעבירה ונעשית לשיטה קבועה, הרי אין עוד מקום לתשובה... אין הוספת הטומאה גזר דין חדש, אלא כך הוא טבע האדם...
ויש עוד להתעמק בענין "ויחזק ה' את לב פרעה". הנה אמרו ז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", והטעם פשוט, כי אם לא יגדל יצרו, הלא תתבטל אצלו הבחירה, ומשום הכי שם הקב"ה חוק בבריאה שמשקל הבחירה לא יתבטל אצל האדם לעולם, ובכל פעם שיזכה ליתרון אור, מיד גם צד ההסתר עולה כנגדו זה לעומת זה...
כיון שפרעה ראה את המופתים שעשו לפניו משה ואהרן, ואת נסי המכות, הגדילו כנגד זה את יצרו, הוקשה לבו, כדי לאזן את משקל הבחירה כדרך חוקי היצר והבחירה... (חלק ב עמוד רלה)