פשט

(ראה גם: למוד, תורה)

תלמוד בבלי:

א"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, א"ר כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה הש"ס, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא. (שבת סג א)

אמר רבא אף על גב דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי. (יבמות כד א)

רמב"ן:

אבל מה שכתוב בתורה כבר אמרו רז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובאמרו אין מקרא יוצא, ולא אמר מקרא נדרש כפשוטו, למדנו כי אף על פי שיש לתורה שבעים פנים, אין כל אחד מהם מכחיש הפשט, ואולי הפשט אחד מן הע', ואם כן אין רשות לשום חכם לפרש בו פירוש שיכחיש את הפשט שאמרו רז"ל, הוא פשט המפרשים האומרים מקרא זה חסר ד' או ב' תיבות, או חציו נוסף ללא צורך, אלא מקרא כמות שהוא. ובאמת יש פסוקים הרבה שאנו צריכים להוסיף בהן תיבה אחת או שתים כדי להבין פשוטו, ולא מפני חסרון המקרא, אלא מפני חסרוננו, שאין אנו מבינים לשון הקודש אלא כענין שידמה ללשון שאנו שקועים בו בגלות בעונותינו... (האמונה והבטחון פרק ט)

רשב"ם:

אלה תולדות יעקב - ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באה ללמדנו ולהודיענו בראיות הפשט וההגדות וההלכות והדינין, ועל ידי אריכות הלשון, ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל, והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון, וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה, העוסק בתלמוד אין לך גדולה מזו, ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמר במסכת שבת, הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולא תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבינו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה, שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. (בראשית לז ב)

מטרף בני עלית - ...זהו עיקר פשוטו, והמפרשו במכירת יוסף לא ידע פשוטו של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל. (שם מט ט)

דן ידין עמו - המפרש על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל, וכי יעקב בא להתנבאות על אדם שנפל ביד פלשתים... (שם שם טז)

ויאמר משה מי אנכי - הרוצה לעמוד על עיקר פשוטו של מקראות הללו ישכיל בפרושי זה, כי הראשונים ממני לא הבינו בו כלל וכלל. משה השיב על שני דברים שאמר לו הקב"ה, ללכת אל פרעה וגם להוציא את בני ישראל... מי שמפרשים בענינים אחרים אינם אלא טועים גמורים. (שמות ג יא)

כוזרי:

אמר הכוזרי, כן אני רואה בחלקי דבריהם מה שסותר מה שאתה מספר מכללותיהם, הוצאתם פסוקי התורה אל פנים שמרחקת אותם ההקשה, ותעיד הנפש כי לא היתה הכונה בפסוק ההוא מה שזכרו, פעם בדינים, פעם בדרשות, וכן מה שיש להם מהגדות ומעשים רבים ממה שמרחיק אותם השכל.

אמר החבר, הראית מה שיש להם מהדייקות והדקדוק בפירוש המשנה והברייתא, ומה שמגיעים בה מן המחקר והבירור מבלי יתור וחסור במלה, כל שכן בענין... הנחשוב על מי שידקדק הדקדוק ההוא שאינו יודע מהפסוק מה שנדעהו?

אמר הכוזרי זה אי אפשר, אך הדבר על אחד משני פנים, שנהיה אנחנו לא נדע דרכי פירושם לתורה, או שמפרשי ההלכה אינם מפרשי התורה, ואלה הפנים השניים אי אפשר, ומעט הוא שנראה להם פסוק שמסכים להקשה ולנראה מהמלות, כאשר אין אנחנו רואים להם כלל פירוש ההלכה אלא בתכלית ההסכמה להקשה.

אמר החבר, אבל נאמר אחד משני דברים, יכול שהיו להם סודות נעלמים ממנו בדרך פירוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת שלש עשרה מדות, או שתהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם... ומן הדין שנסמוך עליהם, מאחר שנתבררה חכמתם וחסידותם והשתדלותם והמונם הגדול אשר לא תתכן בו שום הסכמה, ואין לחשוד לדבריהם אבל נחשוד הבנתנו כאשר נעשה בתורה ומה שנכלל בה ממה שלא יתישב בנפשותינו, ואין חשד אצלנו בדבר ממנו אבל נתלה הקצור בנפשנו... (מאמר ג סח והלאה)

אברבנאל:

אלה תולדות - יש מפרשים הפרשה בפשט כרש"י רמב"ן המעיר אחר כך ברמיזותיו, או מפרשים הכל בצורה ומשל כרמב"ם ורלב"ג, ומי התיר להרב לעשות צורה בקצת מעשה בראשית ובקצתם לא. ואם נתיר הרצועה לעשות צורה בפסוקים תתפשט הצרעת הזאת בכל וגם במצוות, ועל כן נמנע הר"ן מלפרש הפרשה, וכן עשה הרמב"ן רבו. וראשונה אלמד זכות על הרב, שבכל דבר שיש בו מעשה לא מלאו לבו להוציא הפסוקים מפשטם חלילה, וכן במעשה בראשית... ונראה לי שפרשה זו ראוי לפרשה גם כפי פשוטה וגם על דרך הנסתר, כי היא ספור פשוט ולא חלום כהסולם וכדומה, וזהו היתרון לתורת אלקים שהחיצון הוא האמיתי כמו שהיה, והפנימי הנרמז חכמה עליונה. ובעלי הקבלה פירשו כל הדברים התחתונים דוגמא לעליונים... (בראשית ב ד)

מהר"ל:

וכל איש חכם ונבון יתפלא על הקירוב שיש לדבריהם אל הפשט עם עומק המופלא מאד מאד, ואיש אשר הוא זר מדברי חכמה יתפלא על הרחוק מן פירוש הכתוב וגם דבריהם אינם נראים לו ואין זה דבר חדש, כי גם בתורה ובכל המקרא הוא כך, כי האדם אשר הוא זר מדברי חכמה נראה לו בתורה קצת דברים רחוקים, אך האיש המשכיל יאמר כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא ממנו, וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כלם אין אחד מהם הן גדול הן קטן שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו כאשר הוא מעמיק בפירוש הכתוב ימצא אותו שלכך נקרא דרשה, כי הוא דרישת הכתוב בחקירה ובדרישה מאד מאד עד עומק הכתוב, ואף כי לפעמים ימצא זה דורש בענין זה וזה בענין אחד, דבר זה אינו קושיא, כי בודאי צורת הפשט הוא אחד, אבל הדברים העמוקים היוצאים ממנו הם הרבה מאד... (באר הגולה ג)

והנה דברי חכמים הם לפי הדקדוק והם דברים נגלים שהעמיקו מאד לדקדק ולירד עד עומק הכתוב, ודבר זה נקרא מדרש חכמים, הם הדברים היוצאים מן עומק הכתוב, אבל פשוטו קיים עומד, שכן אמרו בפרק ב' דיבמות, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הרי שהם גילו לנו שאין לעקור הפשט כלל, אבל הוא נשאר, והדרש שדרשו בו הוא עומק הכתוב. למה הדבר דומה, לאילן אשר שרשו עומד בארץ מוציא ענפים ומוציא עוד פירות ועלין והכל יוצא משורש אחד, וכן הפשט הוא שורש הכתוב ומתפשט אחר כך לכמה דברים שמסתעפים ומשתרגים ממנו, כמה ענפים לכל צד. וכך אמרו בפרק קמא דסנהדרין מקרא אחד מתחלק לכמה טעמים, ולפיכך אין קשיא כאשר תמצא כתוב אחד דרשו אותו לכמה פנים, כי אף הדברים הטבעים דבר אחד מתפשט ממנו כמה דברים כמו שאמרנו, כי מן העיקר האחד מתפשטים ומתחלקים דברים הרבה... (שם וראה שם עוד)

רמח"ל:

החלק השלישי הוא, כלל כתובים שלפי המלות באמת תהיה הכונה אחת, ונתבאר במסורת היות הנרצה מתחלף מאד מהנראה, ועל זה אמרו ז"ל הלכה עוקבת את המקרא (סוטה ט"ז). אמנם אין פרטי החלק הזה רבים, ולא עוד אלא שאם תטרח ותעמיק בדבר תמצא שלא יהיה משפטו מכחיש לגמרי ההלכה ולא מתנגד לה, אבל יובן באיזה בחינה ובאיזה גבול.

וממה שקבלנו, שאמנם בעל התורה יתברך שמו כתבה על דרכים פרטיים וחוקים מיוחדים, וכשנרצה להבין כונת בעל הדברים ב"ה, הנה צריך שנהלך בהם על פי החוקים ההם ובדרכים ההם, וזולת זה אף על פי שכבר היה אפשר שינתן פירוש בדברים תסבולנה אותו המלות היטב, ואפשר שתורינה עליו ביותר הרוחה, אמנם על כל פנים לא יהיה הפירוש ההוא אמתי בדברים ההם, כיון שבעל הדברים כיון בהם כונה שונה מזו, ואמנם החוקים האלה והדברים הם כלל השלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם עם כל פרטיהן... (מאמר העקרים)

והנה ידוע כי האדם בנוי מנשמה וגוף, ובתורה הפשט והסוד, ומי שמתעסק ומסתכל בשרשי התורה, הנה לא די שלנשמה בא אור ושפע מן המדריגה הזאת, וזהו שאמרו על מארי קבלה שכלם מתקדשים בקדושה העליונה, וכמוזכר בכמה מקומות בזהר ובתיקונים, אך מי שאינו מתעסק אלא בפשט, הנה אין מגיע לנשמתו אלא שפע הראוי לגוף, ונמצאת נשמתו חסרה ברכה. והנה כפי התארך הגלות כך גבר החושך על הנשמות, וידיעה זאת הלכה ונסתלקה מישראל, ורע אחד גורם רעות הרבה...

והנה אראך יתרון אחד גדול אשר לדרך הקבלה מדרך הפשט, הנה לפי הפשט כל דברי העולם הזה הם דברים גופניים וחסרונות של אדם להיותו עפר מן האדמה, והרוצה להיות חסיד לא יכול אלא לפרוש מן ההנאות כל מה שיוכל ולא יהנה אלא מה שמוכרח לו לחיותו, וגם בזה יזהר בכל דקדוקיה וחומרותיה השייכים בדבר ההוא, אז יהיה חסיד הסר מן הרע... אך עם כל זה לא ישוב המעשה להיות חסרון אנושי, ואם גם זולתו היה אפשר לעשות היה יותר טוב. יתירה הקבלה, כי הנה לפי דרכה המעשים עצמם חוזרים להיות טובים ותיקונים עליונים, והיות כי כך הכין הרצון העליון שיהיו דברי העולם הזה מתקדשים על ידי מה שאדם משתמש מהם לצרכו והנאתו... (הקדמת מאמר הויכוח, וראה שם עוד)

אור החיים:

את השמים - ...ואף שאמרו רז"ל שטעם קדימת שמים בפסוק א', וקדימת ארץ בפסוק ב' לומר שנבראו יחד, רשות ניתנה לפרש משמעות הפסוקים בנתיבות העיון, והגם שהקדמונים פירשו באופן אחר, דע' פנים לתורה, ואין אנו מוזהרים אלא שלא לנטות מדברי הראשונים שישתנה הדין... (בראשית א א)