צבור   ויחיד

(ראה גם: ישראל-אחדות, צבור-כללי)

זהר:

ר' אלעזר אומר תא חזי בשעה שהדין שורה בהעולם לא ראוי לו לאדם שיהיה נזכר שמו למעלה, כי אם יהיה נזכר שמו יהיו נזכרים חטאיו, ויבואו להסתכל בו ולדון אותו.

מאין לנו זה, הוא נשמע משונמית, כי יום ההוא יום טוב של ראש השנה היה, והקב"ה דן אז את העולם, ואז אמר לה אלישע היש לדבר לך אל המלך, זהו הקב"ה שנקרא אז מלך, מלך הקדוש, מלך המשפט, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת, שאמרה, איני רוצה שיזכרו אותי ויסתכלו עלי, אלא בתוך עמי, כי מי שמכניס את ראשו בין העם, אין משגיחים עליו לדון אותו לרע, משום זה אמרה בתוך עמי.

תא חזי, נח, בשעה שהרוגז היה שורה בהעולם, לא נזכר, כיון שעבר הדין, מה כתוב, ויזכור אלקים את נח, עתה נזכר שמו. (נח רכב)

כי בכל מקום שאדם מתפלל תפלתו יכלול את עצמו בין הרבים, בתוך כלל הרבים. ותא חזי, שונמית, כשאמר לה אלישע היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא, היש לדבר לך אל המלך כי אותו יום היה יום טוב של ראש השנה, ואותו יום שמלכות הרקיע שולט לדון את העולם, והקב"ה נקרא באותו זמן מלך המשפט, ומשום זה אמר לה, היש לך לדבר אל המלך.

מה כתוב, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. מה אמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל, וכן צריך האדם להכלל בכלל הרבים ולא להתיחד בפני עצמו, כדי שלא יביטו עליו המקטרגים להזכיר את חטאיו כמו שאמרנו. (ויצא רטו)

ואותו הזמן היה העולם בינוני, (דהיינו מחצה חייב ומחצה זכאי), והמקטרג רצה להשטין (ולהכריע העולם לכף חוב), מיד מה כתוב, השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו', כיון שהוא נודע לבדו, מיד התקיף אותו המקטרג, ועל כן למדנו, שאין האדם צריך להוציא את עצמו מן כלל הרבים, כדי שהוא לא יצוין בלבדו ולא יקטרגו עליו מלמעלה.

שכתוב בשונמית, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת, (שפירושו) אינו רוצה להוציא את עצמו מכלל הרבים, בתוך עמי אנכי יושבת עד היום הזה, ובתוך עמי בכלל אחד אהיה נודעת למעלה. וכאן, איוב, כיון שנודע למעלה ונצטיין, מיד התקיף אותו המקטרג, ואמר החנם ירא איוב אלקים, כל מה שהוא ירא אותך והתגבר (במעשים טובים) אינו עושה בחנם... (בא כג)

ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת, מה אומרת, אלא בשעה שהדין תולה על העולם לא יפרד אדם מן הכלל בלבדו, ולא יצוין למעלה, ולא ידעו אותו בלבדו, כי בשעה שהדין תולה על העולם אלו שנודעו ונרשמו בלבדם אף על פי שצדיקים הם, הם נתפסים מתחילה. ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד, ומשום זה אמרה, בתוך עמי אנכי יושבת, ואיני רוצה להפרד מהם, כמו שעשיתי עד היום הזה. (בשלח יא)

תלמוד בבלי:

ראה צבור-כללי תענית יא א, ע"ז ד ב, אבות ב ד ועוד.

מדרש תנחומא:

אמר לפניו אני יחיד וישראל ששים רבוא, הרבה פעמים חטאו לפניך ובקשתי עליהם רחמים ומחלת להם, על ששים רבוא השגחת ועלי אין אתה משגיח, אמר ליה משה, אין דומה גזרת צבור לגזרת יחיד. (ואתחנן ו, וראה עוד צבור-כללי)

תנא דבי אליהו רבא:

מאי יצא חתן מחדרו וכלה מחפתה, זה הנשיא ואב בית דין, מכאן אמרו אפילו חכם כמשה רבינו וחסיד כאהרן לא יאמר הואיל ואני יושב במנוחה בביתי שלום עלי נפשי, אלא יצא ויכנוס עם הציבור בצער, ועליהם הוא אומר יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה... מכאן אמרו אפילו יש לו לאדם מאה בתים ומאה כרמים ומאה שדות יניח הכל וילך לבית הכנסת ולבית המדרש ולכל מקום שמחדשין בו תורה, שבשביל דבר זה הוא זוכה לכל מה שיחפוץ... (פרק כ)

תנא דבי אליהו זוטא:

צדיק אבד ואין איש שם על לב, מכאן אמרו כל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמות צבור, שנאמר וידי משה כבדים, וכי לא היה לו למשה כר או כסת לישב עליה, אלא כך אמר משה, הואיל והצבור שרוי בצער אף אני אהיה עמהם בצער, ואשרי מי שמצער עצמו עם הצבור לא יראה אדם הצבור שרוי בצער והוא הולך לביתו ויאכל וישתה ויאמר שלום עלי נפשי, ואם עשה כן עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג וגו', מה כתיב אחריו ונגלה באזני ה' צב-אות , זה ענין בינונים, וענין הרשעים מהו אומר, אתיו אקחה יין ונסבאה שכר. משום רבי אליהו וכו'. ואמרו רז"ל בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהן באים שני מלאכי השרת ומניחין לו את ידיהם על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש עצמו מן הצבור אל יראה בנחמת צבור... (פרק א)

ילקוט שמעוני:

דבר אחר ושם דרך אלו מסלקי דרכים וסופרים ומשנים ומלמדי תינוקות, רבי אומר אלו חנונים שמוכרים פירות מעושרין לרבים. רבי יוסי בר יוסף בשם רבי מנחמא בר רבי יוסי אומר אלו שמדליקין נרות ברבים, ארשב"ל אף שאול לא זכה למלכות אלא על ידי שהיה זקנו מדליק נרות במבואות אפלות שהיו מביתו לבית הכנסת, והיה מדליק בהן את הנרות כדי שיאירו לרבים... (תהלים נ, תשסג)

רבי חנין דצפורי פתר קראי בגמילות חסדים, בנוהג שבעולם עשרה בני אדם נכנסים לבית המשתה אחד מהם יודע לברך ברכת חתנים, דומה ביניהם כשושנה, עשרה בני אדם נכנסים לבית הכנסת, אחד מהם יודע לפרוס על שמע, דומה ביניהם כשושנה. (שיר ב, תתקפה)

רמב"ן:

ראה צבור-כללי, ויקרא כו.

בעל הטורים:

ויקץ יעקב משנתו ויאמר - סופי תיבות צבור, לומר שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור. (בראשית כח טז)

רבינו בחיי:

ונתנו איש כופר נפשו - ...וגלה לך הכתוב כי העם הנפרט במנינו כל אחד לגלגלותם הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה, וכל מעשיו נפרטין לפניו, ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחלה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים, אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין, אי אפשר מבלתי עונש, והענין שהשיבה השונמית לאלישע (מ"ב ד') "בתוך עמי" וגו', כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך או אל שר הצבא, מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש... (שמות ל יב)

דרשות הר"ן:

ועל זה הצד אשר אמתה לנו ההויה הטבעית הוא מה שהפליגו לנו רז"ל בשבחו ומוראו של צבור, עד שאמרו לעולם תהא אימת צבור עליך, עד שמצינו שנענש אדון הנביאים בזה באמרו "שמעו נא המורים", ואף על פי שכל אחד מצד פרטיותו לא היה ראוי לזה... רצו בזה שאף על פי שכל אחד מצד עצמו אינו ראוי לזה, מצד הצטרפו לזולתו יקנה הכלל שבח ומעלה יותר ממה שראוי מצד פריו, כאשר קנו המורכבים כלן סגולות ומעלות אשר לא היו בנפרדים אשר קובצו מהן, וכבר רמזו לנו בחלבנה שהושמה עם סמני הקטורת, והיה הנראה שתפסיד אותם להפסד הריח הזה, ועם כל זה אמתה לנו הנבואה שאין להם שלמות זולתה, כי כן הענין בהצטרף עמנו בעבודתנו לשי"ת החוטאים והפושעים שלא יפסידו עבודתנו, אבל תהיה בזה יותר שלמה. (דרוש א, וראה עוד אדם-חברו)

...ולפיכך אמר משה לישראל ויתעבר ה' בי למענכם, להראות להם מעלת הכלל, שהרי הוא חטא להשי"ת והרבה על חטאו כמה תפלות ותחנונים ולא נענה, והיתה הסבה מפני שבא בכלל חטאו זלזול בכבודן של ישראל, ואף על פי שלא היה עקר חטאו על ככה, הראה השי"ת שלא היה ראוי למחול לו בשום פנים, כדי שיקח דוגמא לדורות שיחמיר כל אדם על עצמו שלא להקל בכבוד הכלל, כי הכלל מצד כללותו הוא ישיג מעלה וחשיבות שאי אפשר בפרט אחד, וכבר רמז משה לישראל בפרשה זו ואמר, "ונשב בגיא מול בית פעור", ודרשו רז"ל בספרי, אמר להם ראו כמה ביני לביניכם, שכמה תפלות וכמה תחנונים עשיתי ונגזרה עלי גזרה שלא אכנס לארץ, אבל אתם הכעסתם לפניו במדבר ארבעים שנה, ולא עוד אלא שגדולים שלכם משתחוים לפעור, ועתה ישראל, הרי אתם חדשים כבר מחול לכם לשעבר... שעם היות שגדוליהם חטאו בדבר עצום, עם כל זה הם חביבין לפני המקום יותר ממני, וזה הוא מצד שהכלל קונה ומשיג מצד כללות מעלה שאינה מחוייבת אליו מצד פרטיו, כמו שיראה זה לעין בדברים הטבעיים. ולפיכך הפליגו רז"ל בכמה מקומות בכבודן של רבים, וקבעו מנין ידוע שיתחייב שיהיה נמצא קודם שתחול שכינה עליהם... (דרוש ט)

מהר"י יעבץ:

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור, לדעתי לא דבר לבד עם אותם שאמר עליהם הפורשים מדרכי הצבור אין ראוי להתאבל עליהם, שנאמר (משלי י"א) באבוד רשעים רנה, דלאו בשופטני עסקינן, אלא גם עם החסיד הוא מדבר, לבל יחשוב כי בדידותו תועילנו מחברתם, כי הוא דבק בבוראו והא-ל עושה רצונו כמו שכתוב למעלה, ולמה יתחבר אל האנשים המטרידים אותו מעיונו, אמר שלא יעשה כן, כי זכות הרבים גדולה מעל שמים כמו שפירשתי למעלה... ובזה אזהרה גם כן שלא יפרוש האדם מן הצבור לבלתי סבול עול המסים, אבל יטה שכמו, כי המצטער עם הצבור חולק עמהם בזכותם, כשהצבור מתקבצים להתפלל ולקדש את ה', אז היא עת רצון ומסתיר פניו ממומי הרשעים, ואינו דן אותם אלא לפי שעה, כמו שאמרו ז"ל, (בראשית כ"א) "באשר הוא שם", ונמצאו שלמיות המתפללים וזכותם רבים ומבהיקים, לפיכך הפורש מן הצבור, אף אם הוא חסיד, הפסיד היותו נהנה מן הזכות הרב ההוא, וזהו (תהלים ק"ב) "ולא בזה את תפלתם"... לומר כי אין עונות המתפללים מעכבים, ובתנאי שיהיו שומרים משמרת הקדש יראת המקום אשר הם מתפללים בו. והכונה בתפלת הכלל יהיו טובים באשר הם שם.

כתב הר' ישראל כי השתוף עם הצבור הוא ראוי והגון על ד' ענינים, הא', בהתקבצם להתפלל, כי אז היא תפלתם מקובלת יותר מכל שעה, כמו שאמרו ז"ל (שם ס"ט) "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", אימתי עת רצון שתפלתו של אדם נשמעת, בשעה שהצבור מתפללים, שנאמר (איוב ל"ו) "הן א-ל כביר לא ימאס"... הב', בהתקבצם לתת צדקות או לחזור בתשובה, וכיוצא בזה, שנאמר (תהלים מ"ז) נדיבי עמים נאספו, והפורשים מן הצבור בהתקבצם לכך, אמרו ז"ל עליהם באבל רבתי הפורשים מדרכי צבור אין קרוביהם חייבים להתאבל עליהם, אלא אוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של מקום, שנאמר (שם קל"ט) "הלא משנאיך ה' אשנא". הג', בהתקבצם בצר להם אין ראוי לפרוש מהם אלא יצום בצומם ויצטער בצערם... כללו של דבר אל ישנה ממנהג העולם, ולפי זה הדעת הראוי לומר אל תפרוש מן הצבור. (אבות ב ה)

מדרש שמואל:

והר' שם טוב ן' שם טוב פירש, כי לכאורה נראה, כי מי שיושב לבדו ולא ישתתף עם בני אדם הוא בן אלקים והוא חי חיים אלקיים, שמי שהוא פרוש מהם לא יחטא ולא יעשה שום רע, ואם יתפרד מהם יוכל לעיין כל ימיו, ויהיה עובד ה', ולכן יחשבו רבים כי הפרישות הוא דבר קדוש, וכל הרעות שיבואו לאדם לא יבאו כי אם מצד השיתוף, ושעה שנבראת האשה נברא השטן... ויהי כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה ויתערבו אלו עם אלו נולדו התאוה והקנאה והכבוד, ולכן יראה לבריות כי הפרישות הוא דבר חשוב וטוב והגון, ואמר שהדבר אינו כן, כי הפרישות וההתבודדות מבני אדם אי אפשר, כי האדם מדיניי בטבע, כמו שכתוב "לא טוב היות האדם לבדו", וזה מבואר כי צרכיו מרובים ואין בו כח למלאות צרכיו, אם לא יהיה במדינה, וגם לשלימות אחר יחוייב שיתחבר האדם, כי עיר פרא אדם יוולד, וצריך שילמוד מעדת אנשים, כי זהו החכם, הלומד מכל אדם, ולכן החכמה מחייבת השיתוף בעבור שלימות הגוף והנפש, ומי שהוא פרוש, אף שאינו עושה עבירה אינו עושה מצוה כלל, והאיש הבלתי מדיני לא יתואר לא בצדיק ולא ברשע, אבל הוא מתואר יותר בבהמה מהיות אדם, והוא איש פרא בשדה כבהמות יער. וימשך גם כן מהיותו נפרש ונבדל שיתרבה עליו השחורה וידמה צורות מפסידות, כמו שיקרה לחלושי הדעת היושבים לבדם, ולכן הזהיר זה השלם כי אין ראוי לפרוש ולהתפרד מן הצבור, וזה כשדורכים דרכי ה'. אמנם אם הם רעים וחטאים כבר אמר דוד "שנאתי קהל מרעים", וירמיה ע"ה אמר "מי יתנני במדבר"... (אבות ב ה, וראה עוד צבור-כללי)

מהר"ל:

ראה צבור-כללי.

של"ה:

בכלל נחמד למטה הוא תוכחת מוסר של אבא מורי ע"ה בצוואת יש נוחלין וזה לשונו, הוו זהירין שלא תריבו עם הקהל לעולם, לא בעבור מס, ולא בעבור צדקה, ולא בעבור שררה ולא בעבור שום דבר בעולם, אף אם נראה בעיניכם שהקהל עושה לכם עולה גדולה, אך דברו עניניכם לפניהם בנחת, רק שפתותיכם נעות וקולכם לא ישמע לצעוק לפניהם בדרך אנשי ריב ומדון, ואחר כך כאשר יצא עליכם מהם כן תעשו לא תסורו מן הדבר אשר יגידו לכם ימין ושמאל, רוצה לומר אפילו אם הדברים בעיניכם כמחליף הימין בשמאל אפילו הכי תעשו כמצותם, כי יש לכם לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח ה' על ראשי העם ומנהיגיו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. ארז"ל הראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור ודור ומנהיגיו, וארז"ל על "ומתנשא לכל ראש", אפילו ריש גרגותנא מן שמיא מוקי ליה, ועוד כי כח רבים עדיף ותמיד דברי יחידים בטלים הם אצל רבים, ואפילו במחלוקת שהוא לשם שמים, ואפילו האמת עם היחידים, כמו שמצינו בר"א הגדול שברכוהו החכמים על שהיה חולק על רבים, ולא השגיחו לכל האותות והמופתים אשר עשה לפניהם, על כן אנכי מצוה אתכם ומזהיר אתכם באזהרה יתירה שתרחיקו מזה הדבר ומן הדומה לו הרחק מאד. (שער האותיות סוף אות פ"א)

רש"ר הירש:

הנה הציבור המאורגן ניצל את כחו לרעה, אוצר יקר הופקד בידיו, הפרט, והרי זה תפקיד הציבור לקרא את הפרט בשם ה', אך הציבור קרא רק בשם עצמו וביקש לשעבד את היחיד לשלטונו, אז קם היחיד ואמר, אינני מכיר בציבור, אני מכיר רק את עצמי, אמת, על ידי כך הוא קיצץ בנטיעות וכילה את הכרם אגב הקוצים, כך ניתק את עצמו מן המקור האלקי שממנו כל מסורת של חכמה אנושית, סופו שיתנהג בסובייקטיביות גמורה ללא דרך וללא תכלית, אולם רק דצנטרליזציה זו תביא גאולה לאדם, הסובייקטיביות הזאת, המכנה את הדברים לא כרצון הציבור, אלא כראות עיני היחיד, היא היא היסוד החדש אשר "בלל ה'", שהקב"ה עורר בהשקפת האדם כדי להביא התפוררות לשפה... (בראשית יא ז, וראה עוד צבור - כללי לכאן)

אלקי העבריים - ...ולכן, בהציג משה בפני המלך את התביעה בשם העבריים, מכריז הוא בהשתמשו בשם זה: כל אחד מאתנו מייצג את הציבור, לכל אחד מאתנו אומץ רוח לעמוד לימין יעדי הציבור ולשאתם אתו לבדו, מול העולם כולו. תדע: בעוד שאומות העולם נזכרות בפי נביאינו לעתים קרובות בדמות חיות, מיוצג ישראל לרוב בדמות אילן, כי במחי אצבע בדקירת פגיון אפשר למחוץ מנגנון של בעלי חיים, לא כן העץ, חיוניותו חוזרת וניעורה בכל אחד מחלקיו, גם אם נכרת השורש די בענף אחד בבד אחד בעלה אחד, לעתים אף בפקע אחד כדי להחזיר אותו צמח כרות לקדמותו ולהבטיח את המשכו... את עמנו לא יוכלו להשמיד, בכל יחיד משתקפים רוחו, אומץ לבו ומרצו של הכלל... (שמות ג יח)

כלל זה "אחרי רבים להטות" שעל פיו בטלה דעת המיעוט ברוב, ודעת הרוב נעשית לדעת בית הדין, נהוג בתחומים רבים ושונים של ההלכה, "אזלינן בתר רובא", כשם שרוב בית הדין מכריע לגבי בית הדין כולו, כן דנה התורה בתחומים רבים ושונים את הכלל לפי תכונת רוב פרטיו, התכונה הייחודית של המיעוט בטלה בכלל, וכל פרט ופרט רואים אותו כאילו הוא בעל תכונת הרוב... (שם כג ג)

זה יתנו - עם הביטוי הסמלי של תודעת התחייבותו לתרום יקרב אדם אל ה', שעה שעליו להיות עובר על הפקודים, דהיינו שעליו לעבור מתוך החוג של אלה שאינם עולים למניין אל חוג המנויים. אין אצילות גבוהה יותר מלהימנות על פקודי ה', דהיינו להיות בין אלה שה' מונה וסופר אותם למען שמו... רק מי שנודר בלבו שיעשה את מלא חובתו יעבור מתוך המון הבריות נטולי החשיבות ורודפי טובת עצמם אל תוך חוג האצילים העולים למניין לפני ה', ורק הוא יהיה מאושר בידיעה שחלקו עם אלה שה' מונה וסופר אותם.

והביטוי הסמלי, שבו מביע כל אחד ואחד את התחייבותו לתרום ולעשות, הוא מחצית השקל, תרומתו של היחיד אפילו תהא שלמה בתכלית השלמות, מבחינה אובייקטיבית לעולם לא תוכל להיות דבר שלם, פעולתו של יחיד לעולם אינה אלא מקצת דבר, וכדי שפעולתו תהא שלמה, יש צורך בהתמסרות אחיו במדה שוה. אכן אין היחיד נדרש לעשות דבר בשלמותו, "לא עליך המלאכה לגמור", אבל הוא נדרש לתרום את שלו למען הדבר השלם... (שם ל יג)

...שמירת השבת מקיפה לדברי הנביא איסור הוצאה ואיסור מלאכה, "ולא תוציאו משא מבתיכם וגו' וכל מלאכה לא תעשו" (ירמיה י"ז כ"ב). אם נבקש את המושג הכולל את כל שאר המלאכות, הרי כולן מציינות את המעמד השליט של האדם כלפי הדברים שבעולם הגשמי, ואילו ענין ההוצאה הוא אך ורק בתחום החברתי. דומה שאין לתאר את מלא חיי המדינה תיאור שלם יותר מאשר זה, יחס היחיד אל כלל החברה, יחס כלל החברה אל היחיד, כלומר תרומת היחיד לטובת הכלל ותרומת הכלל לטובת היחיד, ולבסוף קידום עניני החברה בתחום החברה הרי אלה יחסים הבאים לידי ביטוי קולע בהוצאה ובהכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים, ובהעברה ד' אמות ברשות הרבים. לפיכך אם איסור שאר מלאכות משעבד את האדם לה' במעמדו בעולם הגשמי, הרי נראה שאיסור הוצאה מבטא את שיעבודו של האדם לה' במעמדו בעולם החברתי, הראשון הוא ההשתעבדות לה' בטבע, והשני הוא ההשתעבדות בהיסטוריה, הראשון מעמיד תחת ריבונות הבורא את פועל האדם בטבע, והשני את פועל האדם במדינה...

איסור הוצאה מעמיד איפוא את המדינה היהודית, את מעשי היחיד בישראל לטובת הכלל, את מעשי הכלל לטובת היחיד, וכן את מעשי המושלים בתחום המדינה, תחת ריבונות הבורא התובע ציות. מכאן אנו מבינים, מדוע דברי הנביא שהבאנו למעלה מתנים את קיום המדינה בראש ובראשונה בשמירת השבת על ידי איסור הוצאה, ומבשרים את חורבן המדינה בגלל חילול השבת על ידי הוצאה... (שמות לה ב)

...אך כאן נאמר "הוא מקריב", תיבת הוא נדרשת בתורת כהנים, היחיד מביא שלמים נדבה, ואין הצבור מביא שלמים נדבה... תודעת השלמות, שהיא היסוד לשלמים היא אך ורק תודעה ממשית של יחידים, אמנם יכולים שני יחידים או יותר להביא שלמים כאחד, שהרי אפשר שהשותפות והקשר שביניהם הוא הוא היסוד לשלמותם, אכן הקשר עם הבריות הוא תנאי לאושרו של אדם, ואדם הגון השרוי בבדידות לא יחוש שלמות בנפשו, אך התורה איננה מכירה את האשליה של אושר לאומי בלא אושר היחידים, אין שלמות לאומה כיחידה רעיונית, אם הרבים הממשיים סובלים בה ונאנחים. שלום האומה הישראלית הוא בשלום בניה, קרבן שלמים של האומה כיחידה רעיונית, אין לו מקום על מזבח ה'. (ויקרא ג א)

...במאמר זה דורשים חז"ל מכל יחיד מישראל שיראה את עצמו חלק בלתי נפרד מכלל ישראל, גם הציבור דואג לכל יחיד ואינו מתחיל לשאול גשמים עד שיגיע אחרון שבישראל לביתו בלי תקלה מחמת הגשמים. כך גם אחראי כל יחיד כלפי הציבור, ואפילו בתוך ביתו הוא איננו רשאי לפרוש מן הציבור ולאכול ולשתות בשלוות נפש בזמן שהציבור שרוי בצער ובתענית...

הכרת תודה, התענינות וידיעה בתחומים משותפים בחומר וברוח, רגשי כבוד וחובה - אלה הם העקרונות הקושרים בדרך כלל את היחיד ואת הציבור. כי יחיד יודע, כי רק על ידי שיתוף פעולה עם חברי הציבור יוכל להגיע לעמדה בחיים ולהשגים חשובים. הדברים אמורים במיוחד לגבי היהדות, שעניניה החשובים והנשגבים ביותר אין היחיד יכול להשיגם אלא על ידי הצטרפות אל הציבור, רק כחבר בקהילתו ניתן ליהודי לעבוד את ה' כהלכה, לא עם היחיד מישראל כרת ה' את בריתו, ולא ליחיד הבטיח את קירבתו, כי אם לכלל. אפילו משה רבינו ע"ה, עם כל גדלותו הרוחנית והמוסרית, לא היה מסוגל בתור יחיד, להביא את השכינה לארץ, ורק עם ישראל בכללו היה מסוגל לכך... אפילו הגדול שבישראל אינו זוכה שתשרה שכינה עליו אם אין דורו ראוי לכך (סוטה מ"ח), כי ה' יסד את מלכותו לא על האדם היחיד כי אם על הכלל... אין בכוחו של יחיד להשיג את המטרה ולהיות נושא התורה. הוא יגיע אולי להישג חלקי, וזאת אפילו במידה מושלמת, אבל אורו ילך וידעך, כי בכחות עצמו בלבד לא יוכל לשלהב את אור התורה עד כי יבקיע ויפוץ על פני העולם, לכן אומר הנביא (עמוס ט') "ואגודתו על ארץ יסדה"... ואפילו החלשים והעבריינים שבציבור זה מסייעים להשלמת קיום המצוות. הם נותנים לחבריהם את ההזדמנות להוכיחם, לחנכם, לשפר דרכיהם ולכפר על עונותיהם, כך נזקקים הצדיקים לחברתם של הרשעים כדי להתעלות על ידם בקיום המצוות... (במעגלי שנה חלק א עמוד קסו, וראה המשך בצבור-כללי)

עתה נשאלת השאלה, מה נשכר כלל ישראל מזה, שהיחיד יאיר את לבו בלימוד התורה ויוסיף לו דעת ביהדות? ברם, מובטח לנו שהאור שבלב יבקיע חוצה, ישלהב ניצוצות דועכים ויעלה את אור התודעה גם בלב הזולת... כלל ישראל מורכב מהרבה חוגים קטנים, וכל חוג מורכב מיחידים רבים, כך, איפוא, כלל ישראל נשכר מפעולתו של היחיד וזוכה להכרת האלקות על ידי הכרת האמת היהודית מצד כל יחיד... (שם עמוד קעז, וראה שם עוד)

פרשת שקלים נועדה כדי לעורר ולפתח בקרבנו את רגש הכלל ישראליות. היא מזכירה לנו, כי כל אחד מאתנו משתייך אל משכן הקב"ה, וכולנו כאחד מחוייבים לקחת חבל בעבודת הקודש, איש איש לפי כחותיו. אדם יחיד מישראל שחפץ בחיים למען עצמו בלבד, לא למען מקדש העם, מאבד אגב כך את זכות קיומו האישי גם כן, חיים ופעולה של פרט נטולי כל מובן ומשמעות המה, אם לא יצורפו צירוף שלם ואמיתי לעבודה המשותפת לכלל. אפילו לרגע חולף יש ביכלתו של היחיד לפעול מעט מאד, ואילו דבר בר קיימא אין ביכולתו לעשות בכחות עצמו כל עיקר, רק הכלל מסוגל לבצע כל ענין ומעשה - אחת ולתמיד.

מכיון שכך, אין כל טעם להעריך את היחיד לפי מה שהוא ולפי מה שיש לו, כי אם לפי מדת פעולתו למען המקדש הכללי, ולא כמות הפעולה היא הקובעת בנדון זה, אלא היחס שלה בהתאם לרוחו ורכושו של העושה אותה... (שם חלק ב עמוד קכג)

שם משמואל:

להבין למה לא נזכר בתורה בענין השקלים... דהנה איתא בזוהר הקדש כי בראש השנה צריך אדם להיות בתוך הכלל, כי זה הוא סוד ראש השנה "בתוך עמי אנכי יושבת", ובפסח שהוא זמן גאולה אז משגיחין על כל אדם בפרט בפני עצמו, כמו שכתב רש"י (דברים ל' ג'), דגאולה כאילו הקב"ה אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, אם כן צריך להיות כל אחד ראוי לעצמו... (משפטים תרע"א)

להבין ענין שמיטין ויובלות... ונקדים מה שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הכ"מ דברי המדרש (שמות מ"ח), כתיב המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, וכתיב לכלם שמות יקרא וגו', כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכלם שם אחד, וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל וכו', מנין אף למטה, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל. ואמר הוא זלל"ה שיש נרצים מצד הפרט, וזה הוא שקורא לכל אחד ואחד בשמו, ויש נרצים רק מצד הכלל, וזה הוא כשקורא כולם בשם אחד. ביאור הדברים,כי להיות האדם נרצה מצד הפרט צריך שיהיו כל רמ"ח אבריו מזוככים ומקודשים, ואז גם אדם פרטי הוא מחנה שלימה... ואז הוא מוכן לקבל האור האלקי, אבל אם נשאר בו אבר אחד שהוא בלתי מזוכך ומקודש, הרי הוא פגום ושכינתא לא שריא באתרא דפגים. אבל עוד יש לזה תקנה על כל פנים להיות נרצה מצד הכלל, כי בכל הכלל אי אפשר שלא יצטרף בין כולם קומה אחת שלימה להיות מעון לשכינה, כי יש לזה מעלה זו ולזה זו, ואפילו אנחה אחת טובה אינה נאבדת. אך גם זאת להיות נכלל בכלל ישראל בלתי אפשר רק אם הוא אוהב ישראל באמת להיות כמו אבר אחד מאברי הכלל, ובזה שכיחא הטעאה ודמיון, והבחינה בזה לידע אם הוא באמת לאמיתו, הנה כתיב (איוב ב') "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"... וכמו כן אם האדם הוא שפל בעיני עצמו ויודע חסרונו, ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום וכל חיותו היא רק מצד הכלל, אז נקל לו למסור את נפשו בעד הכלל, ולפי זה איש שמוסר את נפשו בעד הכלל, היא בחינה טובה שהוא נכלל בכלל ישראל וכנסת ישראל קולטתו. ובזה יש עצה נכונה לכל איש איך לבא למצות ואהבת לרעך כמוך, שבאם יודע היטב את מהות נפשו שאין לו שום חיות רק מצד הכלל, ובאשר חברו גם הוא מכלל ישראל, אם כן הרי הוא כאחד מאבריו... (בהר תע"ר וראה שם עוד)

ונראה דהנה בש"ס פסחים ס"ט כל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד, ופירש"י דמצות פסח יחד לכל ישראל נאמר, ומובן לפי זה דאיש פרטי בלתי אפשר להתקרב כי אם באמצעות הכלל, והיינו שלא יהיה מופרש מן הציבור, אלא כמו אבר מאברי הגוף שבהצטרף כל האברים נעשה אדם שלם ושורה בו רוח חיים, ובאם האבר הוא מופרש לעצמו בלתי אפשר לו לקבל חיים, כן בדוגמא זו הוא איש פרטי בערך הציבור. אך יש עוד מדרגה גבוהה הימנה, דבהיותו אבר אחד מאברי הכלל, אף שהוא בטל לגבי הציבור, עודנו ניכר בפני עצמו. וכמו באדם שלם שניכר מה היא היד ומה היא הרגל, וזה נקרא בטל דכמאן דאיתא דמי, אבל יש מי שהוא בטל לגבי הכלל עד שלא נשארת לו שום בחינה בפני עצמו, והוא נקרא בטל ודכמאן דליתא, ואין לו שום מציאות הכרה בפני עצמו, ועל כן בשעתא דלא תליא דינא בעלמא וההתאחדות בתוך הכלל הוא למען ישרה עליו רוח חיי הציבור, די להתאחד להיות כמו אבר מאברי האדם, ולא אכפת במה שניכר בפני עצמו, וכמו אברי האדם שניכרין כל אחד בצורתן, אבל בשעתא דדינא תליא בעלמא הוא נצרך דלא ישתמודעון ליה בלחודוי... צריך להיות בטל במציאות לגמרי... (ראש השנה תרע"ו)

פרי צדיק:

והנה לאחר שנפרטו בפרט כל קרבנות הנשיאים בפני עצמם נאמר אחר כך החשבון של כולם בכלל, מה שנראה לכאורה בודאי למותר, שכל אחד יוכל לחשוב זאת, ונכתבה על זה פרשה מיוחדת בכמה פסוקים, להורות לנו גם כן בזה, שכמו שיש כונה וטעם חדש בכל נפש בפרט אף באותו מעשה עצמו, כמו כן יש עוד כונה וטעם מיוחד על ידי התכללות החשבון של כולם יחד, וכמו כן בזמן, כמו שיש בכל יום בפרט חיות חדש בהבריאה מששת ימי המעשה של הבריאה, כמו כן בכל שבת מרגישים טעם ההתחדשות של כללות הבריאה של ששת ימי המעשה יחד... (נשא ו)

רבינו ירוחם:

על האדם לדעת כי הוא חלק מהכל, כמו אבר אחד מגוף שלם. ולכן תכלית הצלחתו ישתתף עם הצבור כידוע. ומזה יצליח לשמוח בשמחתן, אחרי כי הוא חלק מהם, ושמחת הכלל גם לו שמחה. וחס ושלום אם לא ישתתף עם הציבור לא יוכל להרגיש משמחתם, כי הוא אבר נפרש ומדולדל, וזהו לישתף איניש בהדי ציבורא (ברכות ל'), ועל זה סובב והולך כל התפלות ובקשות להיות נכלל עם הצבור. (דעת חכמה ומוסר ג קצד)

מכתב מאליהו:

...וסכנה גדולה למתגאה אפילו בעולם הזה, כי איננו נידון במדת הרחמים אלא במדת הדין הקשה, ולא עוד, אלא אפילו מי שמצטיין מחבריו, ועל ידי זה נפרד מהם באיזה בחינה, כבר נידון הוא לבדו בלי צירוף אל הכלל, ולזכות ברחמים צריך להצטרף אל הכלל, כי הרחמים הם עם הכלל...

וזה לשון הזהר פרשת שלח, היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא... נורא ואיום, לא חפצה שיתפלל עבורה אלישע הנביא להצילה מדין דראש השנה, משום שעל ידי תפלת הנביא הלא תהיה מצויינת, וממילא לא תהיה מצטרפת לזכות הכלל, ואם כן קל וחומר בן בנו של קל וחומר מי שמעצמו, מבלי שיתפלל עבורו נביא גדול כאלישע, אך מפני גבהות לבו לבד מתפרד הוא בלבו ומחשיב את עצמו גדול ומצויין מאחרים, כמה מתרחק הוא מחלות רחמיו ית' ומתדבק במדת הדין הקשה... (חלק א עמוד קכד, וראה עוד ערך גאוה)

...ויש בזה דבר פלא, הן הכהן הגדול מתוודה בעד כלל ישראל, ואיך שייך בזה טעמו של המהר"ל, כשהם אינם מתוודים בעצמם? מכאן יש ללמוד, שכשהצדיק מתעלה, מעלה הוא את מדרגת הכלל עמו, והתבטלות הכהן הגדול מועלת שגם כל אחד ואחד מישראל תקל לו ההתבטלות אל השי"ת, ותתקבל גם תשובתו הפרטית. ובגדר זה מתבאר ענין שליח צבור. (שם עמוד רנד)

...והוסיף ז"ל בשם הגר"י סלנטר שאין עצה אחרת אלא להשתדל שיהיו רבים צריכים לו, כי אז אין צריך לשלם מכיסו במלון, כי כאילו "הוצאותיו על הצבור". פירוש, שאפילו אם אינו ראוי מצד מדרגת עצמו, מכל מקום אם אין אחר המוכן להתעסק בדבר שהוא טובת הרבים, והוא הוא שמתענין בזה וטורח עבורו, יגיע לסייעתא דשמיא עצומה, ויקבל פירותיו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. אבל מי שבא רק בזכות עצמו, כל משהו שהוא נוטל מהעולם הזה מטמטמו הרבה, וממילא מפסיק את רוחניותו, וזהו יוקר המלון כנ"ל. (חלק ד עמוד רסט)