ציד

תלמוד בבלי:

צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב, נעלו שנים פטורין... א"ר ירמיה בר אבא אמר שמואל הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לגורזקי שלו... אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרו עד שתחשך... (שבת קו ב)

אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות, אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהם מזונות, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין, זה הכלל כל המחוסר צידה אסור, ושאינו מחוסר צידה מותר... (ביצה כג ב, וראה שם עוד)

צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כדרכו במועד ובשביעית וחכמים אומרים משדה האילן כדרכו, ומשדה הלבן שלא כדרכו, ומקרין את הפרצה במועד ובשביעית בונה כדרכו. (מו"ק ו ב וראה שם עוד)

מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן משום גזל משום דרכי שלום. (גיטין נט ב)

...נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי, א"ר יוחנן והוא שבקי בהן ובשמותיהן... (חולין סג ב)

תלמוד ירושלמי:

צידי חיה עופות ודגים שנתמנה להן מינין טמאין מותר למוכרן, ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנתו לכך, וחכמים אוסרין. (שביעית יח ב)

בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום, ובית מתירין. מי מודיע, אם נתקלקלה המצודה דבר בריא שלא ניצודו מבעוד יום, ואפילו נתקלקלה המצודה חש לומר שמא לא ניצודו מבעוד יום, א"ר יוסי בי ר' בון בפורשת בחורשין, תדע לך שהוא כן, דתנן דגים, ודגים לא במקום שהן מצויין, וכא במקום שחיה ועוף מצויין... (שבת יב א)

א"ר חיננא מתניתין דלא כר' יהודה, דתנינן הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב, הא לגינה ולביברין פטור, מחלפה שיטתיה דרבי יהודה, דתנינן תמן אין צדין דגים מן הביברין ואין נותנין לפניהם מזונות, הוא לגינה ולביברין פטור, מחלפה שיטתין דרבנן, דתנינן וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגינה ולחצר ולביברין, ותנינן תמן אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהן מזונות, הא לגינה ולחצר לא, כאן בחצר מקורה כאן בחצר שאינה מקורה... אלא כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור... (שם עג א, וראה שם עוד)

רש"י:

מחבלים פרשו - הדרך לקשור חבל ארוך בראש הרשת, וכשהעופות תחתה הצייד מושך החבל. (תהלים קמ ו)

רמב"ן:

...והציד אשר היה בפיו, כן יעשו השרים והמלכים בוחרים בציד מכל מאכל, וכל העמים יובילו מהם שי למורא, והיה עשו מחניף את אביו להביא כל צידו אל פיו לאכול ממנו ברצונו תמיד... (בראשית כה לד)

אור החיים:

אשר יצוד - נתכוון לאסור צידת מין טמא לכתחלה, הגם שהתירו הכתוב בהנאה, אלא אם כן מתכוון לצוד טהורים ונזדמנו עמהם טמאים, וזה שאמר "אשר יאכל". (ויקרא יז יג)

מצודת דוד:

לא יחרוך רמיה - דרך הצייד לחרוך ראשי הכנפים, והרמיה לא יחרכם לרמות הקונים, ובסוף יעופו ממנו ויפסיד הכל. (משלי יב כז)

הכתב והקבלה:

כי ציד בפיו - הוראת ציד מענין צד, אשר יורה על הצדידה והנטייה מכנגד פנים, והושאל לכל פעולות הנעשות בתחבולה, כי כל הרוצה להשלים איזה דבר בחשאי שלא יתודע לזולתו הוא בא עליו מן הצד כמלאכת הציידים אשר בתבולות מרמה יארבו על החיות, לכן נקרא פועל הצידה ציד, וכלי המלחמה מצודה, ופעל הרמיה בכללה "ואשר לא צדה"... (בראשית כה כח)

ואוכלה מצידי - ענינו ממזוני, כענין "ויקחו האנשים מצידם" (יהושע ט') כי יעקב לא היה צד כלל, ולא יוציא שקר מפיו. כבר נתבאר כי עיקר הנחת שם צידה הונח על מזון הציידים והולכי דרכים, אבל נעתק אחר כך לקרוא בשם צידה בדרך כלל גם למאכלי בית, "צידה ברך אברך", כי כל מאכלי אדם לא יושגו כי אם על ידי השתדלות מרובה ותחבולות שונות, דומה למעשה ציד העושה תחבולות שונות עד השיגו את הנצוד. (שם כז יט)

מלבי"ם:

אשר יצוד - פעל ציד בדרך הדיוק יבא על הניצוד על ידי מצודה, ומשתתף עם שם מצודה, ועם פעל צדה מנחי ל"ה המורה על המארב, שאורב עליו מן הצד, כמו "אשר לא צדה", אולם בדרך ההרחבה בא על הכנת המזון והצרכים בכלל, "הכינו לכם צידה" (יהושע א'), שהוא מענין הכנה והזמנה, ומזה הענין בא פה, וזה ידעינן ממה שאמר "איש איש", שפירושו כל איש אף שאינו יודע ציד, ולימד שפירוש "אשר יצוד" אשר יזמין... (ויקרא יז יג)

רש"ר הירש:

גבור ציד - כך הופכת הגבורה למקור הרעה, ציד מתייחס בדרך כלל לציד חיה, אולם שורש צוד שכיח גם בציד אדם, כך "חמד רשע מצוד רעים" (משלי י"ב י"ב), וכן במקומות אחרים, וזו גם תכלית ה"מצודה", היא שומרת וסוגרת על בני אדם... צוד הוא מזימה שזדו אותה בזדון, שמרו עליה בסוד, ובשעת הכושר מגשימים אותה בכח. וזו גם משמעות "מצודה", הוראתה המקורית קן שודדים במרום... (בראשית י ט)

שם משמואל:

ונראה בהקדם דברים כ"ק אדומו"ר זצללה"ה בענין שיצחק בחר בציד למאכלו, שהיה הציד לפועל דמיוני למדתו לכבוש עבדא תחות מאריה ושפחה תחות גברתה. ולפי זה נראה שיצחק חשב בעשו שעסק כל היום בציד שמדתו נמי לאכפיא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ואף שיודע בעשו שאיננו כל כך צדיק יסוד עולם, שיהיה ביכלתו לפעול על כלל העולם, כי בודאי הרגיש בו פסולת ורצונות לחומריות, מכל מקום חשב שהוא כופף תמיד את רצונו, ומכניע רצונו מפני רצון ה', ובאשר האדם הוא עולם קטן דוגמת עולם הגדול, בהכניע את רצון טבעו החמרי לרצון השי"ת, בזה עצמו מכניע את הכחות החיצוניים שבשרשו להקדושה, ועוסק בציד לפועל דמיוני כנ"ל... (תולדות תרע"ד)

ועשה לי מטעמים... ונראה דהנה ידוע מענין הניצוצות הקדושים שנפלו בשבירת הכלים וצריכין לבררם ולהעלותם מדומם צומח חי למדבר, ובכוונות האכילה מחזירין אותם לקדושה, והנה בעודם בשבירה הם כשבויים וניצודים, וכשמחזירין אותם לקדושה הוא כאילו צד ושובה את השביה, כענין שנאמר "ושבית שביו", ופירשו בו ושבית את זה שהיה בשביה מקודם ביד הסט"א... ובזה יובן מה שכל דבר מאכל נקרא צידה, שהכל נגזר מלשון ציד. ובזה יתיישב מה שאמר יעקב ליצחק "קום נא שבה ואכלה מצידי", אף שלא היה ציד כלל, ויעקב אמיתי הוא ולא כיזב חס ושלום... (וכנ"ל) ויש להוסיף בה דברים, לפי הידוע בספרים שכל דבר מאכל משתוקק לבא לידי אכילת אדם המעלה למען יתוקן, ומכל מקום באשר יש אנשים מוכים בעורון שאינם חפצים להיתקן נותנת המדה שיתגלגלו בבעלי חיים שאינם רוצים להיתקן, והם מגולגלים בחיות המדבר שבורחין מלהיות ברשות האדם, ומוכרחים לצודם ולהביאם ברשות האדם בעל כרחם, ואת אלה בחר יצחק לפועל דמיוני למדתו... ולפי זה יש לומר דזה נקרא "אשר אהבתי", שזה נצרך לו למדתו... (שם תרע"ה)