(ראה גם: בית המקדש, כהנים-עבודה)
ורחצו אהרן ובניו ממנו, את ידיהם ואת רגליהם. בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'. ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם. (שמות ל יט)
אם כן למה נאמר ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו, הא אינו מדבר אלא בקידוש ידים ורגלים, ומניין ששני קידושי ידים ורגלים על כל טבילה וטבילה, תלמוד לומר ופשט ורחץ, ורחץ ולבש, אמר רבי אלעזר ברבי שמעון ודין הוא ומה אם במקום שאינו טעון טבילה טעון קידוש ידים ורגלים, במקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש ידים ורגלים... הקיש פשיטה ללבישה, מה לבישה בקידוש ידים ורגלים, אף פשיטה צריך קידוש ידים ורגלים. (אחרי פרק ו)
אמר ר' יוחנן קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה, למאן, אי לרבי האמר פסלה לינה אי לרבי אלעזר בר' שמעון, האמר אין צריך לקדש אפילו מיכן ועד עשרה ימים, אמר אביי לעולם לרבי, ולינה דרבנן היא, ומודי דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלה לינה. רבא אמר לעולם ר' אלעזר ברבי שמעון היא וראה ר"י דבריו בתחילת עבודה ולא בסוף עבודה. מיתיבי, ראוהו אחיו הכהנים שירד והן רצו ובאו מיהרו וקידשו ידיהם ורגליהם מן הכיור, בשלמא לאביי דמוקים לה כרבי ומודי רבי דמקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה הא מני רבי היא, אלא לרבא דמוקים לה כרבי אלעזר ברבי שמעון, אבל לרבי מקרות הגבר עד צפרא פסלה לינה, הא מני, אי רבי פסלה לינה, אי רבי אלעזר בר"ש הא אמר אפילו מיכן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש, לעולם כרבי אלעזר ברבי שמעון, והכא במאי עסקינן בכהני חדתי.
איבעיא להו יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים, אם תימצי לומר לינה לא פסלה דלא פריש, אבל יציאה דפריש אסוחי מסח דעתיה, או דלמא כיון דבידו לחזור לא מסח. תא שמע קידש ידיו ורגליו ונטמאו מטבילן ואין צריך לקדש, יצאו הרי הן בקדושתן, יצאו ידיו לא קמיבעיא לן, כי קמיבעיא לן יצא כל גופו מאי, תא שמע שלא רחוץ ידים ורגלים מקדש בכלי שרת בפנים, קידש בכלי שרת בחוץ או בכלי חול בפנים או שטבל במי מערה ועבד עבודתו פסולה, טעמא דקידש בכלי שרת בחוץ הא קידש בפנים ויצא עבודתו כשירה, דלמא קידש בכלי שרת בחוץ היכי דמי, כגון דאפיק ידיו לבר וקידש, הא קידש בפנים ויצא דאפיק ידיה לבר כשירה, אבל יצא כל גופו תיבעי לך... תא שמע, פרה, רבי חייא בר יוסף אמר מקדש בכלי שרת בפנים ויוצא, ורבי יוחנן אמר אפילו בחוץ ואפילו בכלי חול ואפילו במקידה של חרס. אמר רב פפא שאני פרה הואיל וכל מעשיה בחוץ לא פסלה בה יציאה...
איבעיא להו טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים, אם תימצי לומר יציאה לא פסלה דגברא חזי אבל הכא דגברא לא חזי אסוחי מסח דעתיה, או דלמא כיון דהדר חזי דק ליה ולא מסח דעתיה. תא שמע קידש ידיו ורגליו ונטמאו מטבילן ואין צריך לקדש, נטמאו ידיו לא מיבעיא לן, כי מיבעיא לן נטמא כל גופו...
איבעיא להו מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור, ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו או דלמא אפילו בתוכו, אמר רב נחמן בר יצחק תא שמע, או שטבל במי מערה ועבד עבודתו פסולה, הא מי כיור דומיא דמי מערה ועבד עבודתו כשרה, לא מי מערה איצטריכא ליה, שלא תאמר כל גופו טובל בהן, ידיו ורגליו לא כל שכן... (זבחים כ א, וראה שם עוד)
קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק, וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש. (חולין קו ב)
ורחצו אהרן ובניו - הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרתו ליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות, והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בבני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור, ועל דרך האמת בעבור היות ראשי האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לי' הספירות שיהיה כל גופו ביניהם, וכמו שאמר בספר יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור, לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים, והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס, ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים בתפלה שיתכוין לזה כטעם נשיאות כפים, והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוהו בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה, כי ביום הכפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו, אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי. (שמות ל יט)
מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואחר כך יעבוד, שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, וכהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים, שנאמר ירחצו מים ולא ימותו, ועבודתו פסולה, בין כהן גדול בין כהן הדיוט.
ומניין שעבודתו פסולה, שנאמר חוקת עולם לו ולזרעו, ובבגדי כהונה הוא אומר חוקת עולם, מה מחוסר בגדים מחלל עבודה כמו שביארנו, אף מי שלא רחץ ידיו ורגליו מחלל עבודה.
אין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה, אלא פעם אחת מקדש בבקר ועובד והולך כל היום כולו וכל הלילה, והוא שלא יצא מן המקדש ולא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו, ואם עשה אחד מארבעתן צריך לחזור ולקדש. יצא מן המקדש וחזר ועבד ולא קידש, אם לא הסיח דעתו עבודתו כשירה. וזה הכלל היה במקדש, אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אף על פי שהוא טהור עד שהוא טובל.
וכל המסיך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים, יצא חוץ לחומת העזרה אם לשהות בחוץ יצא כשחוזר טעון טבילה, ואם לחזור מיד יצא כשחוזר טעון קידוש ידים ורגלים בלבד, ואם לא טבל ולא קידש ועבד הואיל ולא הסיח דעתו ולא הסיך רגליו ולא הטיל מים עבודתו כשירה, הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה אינו צריך לחזור ולקדש.
נטמאו ידיו מטבילן והן טהורות, ואינו צריך לחזור ולקדש, נטמא גופו באכילת חולין טמאין או שתיית משקין טמאין וטבל, אף על פי שאינו צריך הערב שמש חוזר ומקדש אחר טבילה, שכל טובל מקדש ידיו ורגליו ואחר כך עובד, ואם לא קידש הואיל ולא הסיח דעתו לא חילל.
כהן גדול שלא טבל ולא קידש ידיו ורגליו בין בגדים לבגדים ובין עבודה לעבודה ביום הכפורים ועבד עבודתו כשירה, הואיל ואותן הטבילות והקידושין אינן שוים באהרן ובניו, ונאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו, דבר השוה בכל הכהנים מעכב, שהוא קידוש ראשון.
קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידים נפסלות בלינה, קידש בלילה והקטיר החלבים כל הלילה צריך לחזור ולקדש ביום לעבודת היום.
קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן, אף על פי שהוא מקדש קודם שתעלה השמש אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום, שהרי בתחלת עבודה קידש.
מצוה לקדש ממי הכיור, ואם קידש מאחד מכלי השרת הרי זה כשר, אבל כלי החול אינם מקדשין, קידש בכלי שרת בחוץ או בכלי חול בפנים ועבד עבודתו פסולה, ואין מקדשין בתוך הכיור או בתוך כלי השרת אלא מהן, שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו ולא בתוכו, ואם קידש בתוכו ועבד לא חילל.
הטביל ידיו ורגליו במי מקוה אפילו במעיין אין זה קידוש כלל, עד שירחץ בכלי, ובכל כלי הקדש מקדשין, בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית.
כל המימות כשרים לקידוש בין מים חיים בין מי מקוה, ובלבד שלא ישתנה מראיהן, אלא יהיו כמים הכשרים לטבילה... זה הכלל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור.
כמה מים צריכין להיות בכיור, אין פחות מכדי לקדש ממנו ד' כהנים, שנאמר אהרן ובניו, והיו אלעזר ואיתמר ופינחס עמהם הרי ארבעה...
כיצד מצות קידוש, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ושוחה ומקדש, וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים, ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהוא כעבודה, ואין עבודה אלא מעומד, שנאמר לעמוד לשרת. (ביאת מקדש פרק ה א, וראה שם עוד)
לרחץ הידים והרגלים בכל עת הכנס להיכל והבא לעבד עבודה, וזאת היא מצות קדוש ידים ורגלים שנאמר, "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד" וגו'. משרשי המצוה, היסוד הקבוע שאמרנו להגדיל כבוד הבית וכל המלאכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית. ומזה השורש אמרו ז"ל שאין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם אחת בבקר... נראה מכל זה שאין הכונה ברחיצה מתחלה אלא להגדיל כבוד הבית, שאפילו היה טהור ונקי בתחלת בואו צריך לרחוץ... (כי תשא מצוה קו)
את ידיהם ואת רגליהם - בבת אחת, שאם לא כן מעלין בקודש, והיה צריך לרחוץ קודם רגליהם. (גור אריה שמות ל יט)
כל חלקי הגוף פרט לידים ולרגלים מתקדשים בתכונה הסמלית של הכהונה על ידי לבישת בגדי הכהונה, רק הידים והרגלים שבהן מבצע האדם את עיקר מעשיו ושיאפותיו, אינן מכוסות בגדים, ובמקום זה ירחצו אותן מים מתוך הכיור. מפרטי דיני רחיצה זו מתחוור, כי אין לפרש את טעמה בהקשר של נקיון ממשי, למשל הרחיצה עלתה לו לכהן רק אם נעשתה בכלי שרת בפנים, אולם קידש בכלי שרת בחוץ או בכלי חול בפנים או שטבל במי מערה ועבד עבודתו פסולה... (שמות ל יח)
ירחצו מים - מיותר במקום זה, אלא דמשונה מלבישת בגדים, בה שוה היכל למזבח, שאינו מוזהר אלא בשעת עבודה, אבל קדוש ידים ורגלים מוזהרים בהיכל אפילו אביאה ריקנית לתקן וכדומה, ואפילו משה היה רוחץ. (שם, וראה שם עוד)