קדושה   קדש

זהר:

תא חזי, בשעה שאדם הולך בדרך האמת, וממשיך עליו רוח קדוש עליון ומתדבק בו, הבן שיוליד ויצא ממנו לעולם הוא ממשיך עליו קדושה עליונה, ויהיה קדוש בקדושת רבונו, כמו שכתוב והתקדשתם והייתם קדושים וגו'... (בראשית שכח)

אלא אלו הם ימי החול, שהשער הזה יהיה סגור כדי שלא להשתמש חול בקדש, וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, כי אז הוא השמוש של קדש בקדש, ואז מאירה הלבנה, (שהיא הנוקבא) להתחבר בהשמש (שהוא ז"א). (נח שסב, ועיין שם עוד)

...כי למדנו כמו שאדם נתעורר מלמטה כן הוא ממשיך עליו מלמעלה, אם הוא נתעורר מלמטה בצד הקדושה, ממשיך עליו קדושה מלמעלה, והוא מקודש, ואם הוא נתעורר מלמטה בצד הטומאה, כן הוא ממשיך עליו רוח הטומאה ונטמא, וזה אמרו, על מה שלמדנו הבא לטמא מטמאים אותו. (חיי שרה עה)

תא חזי, כל המקדש עצמו, ושומר עצמו בעולם הזה שלא יטמא, דירתו בעולם ההוא, בין קדושים העליונים, ועושים שליחות (של הקב"ה) תמיד, והם עומדים בחצר כמו שאתה אומר את חצר המשכן, ועליהם כתוב אשרי וגו' ישכון חצריך. (חיי שרה קכז)

...כמו שאמר ר' חייא, כעין שעשה הקב"ה ברקיע כן עשה בארץ, שיש שמות הקדושים ברקיע, ויש שמות הקדושים בארץ, (דהיינו שמות השבטים שעליהם נאמר ואלה שמות בני ישראל וגו'). (שמות נג)

א"ל ר' יצחק, רבי, הרי למדנו, שקדש הוא יותר למעלה מן קדוש, אם כן הרי כתוב קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות, שזה הוא שלמות הכל, (וכתוב קדוש), אמר לו תא חזי, כשמתחברים (ג' הקדושות) יחד, נעשו בית אחד, ובית הזה נקרא קדש, שהוא הכלל של כל ג' קדוש, (ועל כן הוא שלמות הכל), ומשום זה קדש הוא כלל שהכל נכלל בו, וישראל כשנכלל בהם אמונה השלמה, נקראים קדש, שהוא כלל הכל, שכתוב, קדש ישראל לה', ומשום זה כתוב, ואנשי קדש תהיון לי. (משפטים תקח)

תאני ר' אלעזר, כתוב ואנשי קדש תהיון לי, מהו ואנשי ואחר כך קדש, (שהיה מספיק לומר קדושים תהיון לי, ומשיב) אלא ואנשי קדש ודאי, שלמדנו לא יצאו ישראל לחירות אלא מצד יובל (שהוא בינה), ואחר שיצאו לחירות קבל אותם יובל ההוא בכנפיו ונקראים אנשים שלו, בנים שלו, וכתוב ביובל, יובל היא קדש תהיה לכם, קדש ודאי לכם ודאי, ומשום זה כתוב, ואנשי קדש תהיון לי, אנשי קדש ודאי, אנשים שלו ממש.

והקב"ה אמר זה, (ואנשי קדש תהיון לי), ועל כן זכו ישראל להקרא אחים אל הקב"ה, שכתוב למען אחרי ורעי וגו', (כי ישראל הם בנים ליובל שהיא בינה כנ"ל, וגם ז"א היא בן הבינה, תמצא שהם אחים לז"א), ואחר כך נקראים קדש ממש, שכתוב, קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, שכתוב קדש, ולא אנשי קדש, ומשום זה כל אוכליו יאשמו, שכתוב וכל זר לא יאכל קדש, ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו'.

תאנא ישראל נקראים קדש, ומשום שהם קדש, אסור לאדם לקרות לחבירו בשם של בזיון, ולא לכנות שם לחבירו, וענשו גדול, וכל שכן בדברים אחרים... (משפטים תקי)

ורוח של הקדושה אינו כן אלא בשכר מלא ובהשתדלות גדולה ורבה, ובטהרת עצמו ובטהרת משכנו ובחפץ לבו ונפשו (וגם אז) לא שיוכל להרויח אותו שישים משכנו עמו, ועם כל זה (הוא צריך) ללכת בדרך הישר שלא לנטות לימין ולשמאל, ואם לא הוא מסתלק ממנו מיד, ומתרחק ממנו ולא יכול עוד להרויח אותו כבתחילה... (תרומה לז)

קדושה זו שמלאכים העליונים מקדשים, (דהיינו הקדושה שבברכת יוצר ושבתפלת שמונה עשרה) אינה ביחיד, וכן העמדנו, כל קדושה שהיא בלשון הקודש היחיד אסור לומר אותה, (וקדושה בלשון) תרגום, היא לעולם ביחיד ולא ברבים, שהיחיד הוא התיקון שלה ודאי ולא הרבים, והסימן לסוד הזה, שנים מקרא ואחד תרגום, כי שנים הוא לשון רבים... והטעם כי התרגום באה למעט, וכך צריך להיות ולשון הקודש באה לרבות וכך צריך להיות, כי מעלים בקודש ואין מורידים...

קדושה זו (שבברכת יוצר, איננה סיפור דברים בעלמא), אלא היא קדושה שמתקדשת השכינה וכל המרכבות שלה כדי להתתקן לפני מלך העליון, ומשום שהיא קדושת עולם התחתון, (שהיא המלכות), היא נאמרת מיושב ולא בעמידה, קדושה האחרת (שאומרים) בחזרת התפלה, היא קדושה של עולם העליון, (שהוא ז"א), ומשום זה (נאמרת בעמידה), כדי להמשיך הקדושה למטה, וכל דברי עולם העליון (שהוא ז"א), הוא בעמידה ולא מיושב.

ובכל אלו הקדושות ישראל מתקדשים בהן למטה, ועל כן ישראל מתקדשים בקדושה של מרכבה התחתונה, (שהיא מלכות), מיושב, ובקדושה של מרכבה העליונה, שהוא ז"א, מעומד, קדושה האחרת, שבובא לציון, היא תוספת קדושה, ועל כן היא אחר התפלה, כי משום שהיא תוספת קדושה על קדושות האחרות, היא לאחר התפלה, ומשום שכל אחד ואחד צריך להמשיך עליו מתוספת ההיא נתתקן לכל יחיד ויחיד קדושת תרגום.

ואם תאמר הרי יש בה גם קדושת לשון הקודש, זה הוא בשביל הצבור, שיתקדשו כולם בכלל עם תוספת קדושה ההיא, ומשום שיחיד אין לו רשות לאומרה בלשון הקודש ולהתקדש יחידי התקינו אותה בלשון תרגום, שהוא בשביל היחיד, שיתקדש כל אחד ואחד בתוספת ההיא להמשיך עליו יותר קדושה, אשרי חלקם של ישראל שמתקדשים בקדושות עליונות, משום שהם דבקים למעלה, שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. (תרומה קטו)

כתוב, הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא עובר וגו', וכתוב, נעשה נא עלית קיר קטנה וגו', במקרא הזה יש לנו סמך קל לסדר התפלה, הנה נא ידעתי, זה הוא הרצון שהאדם צריך לשום בו בתוך התפלה, כי איש אלקים קדוש הוא, זה הוא עולם העליון, (דהיינו ז"א), היושב על כסא כבודו, וכל הקדושות יוצאות ממנו, והוא מקדש לכל העולמות, עובר עלינו תמיד, היינו שמקדושה ההיא שמקדש לכל העולמות למעלה הוא מקדש אותנו בעולם הזה, כי אין קדושה למעלה אלא אם יש קדושה למטה, כמו שאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. (שם קיט)

אלא סוד כאן. תא חזי, כל אלה בריות העולם כולן נודעות למעלה, או לצד זה (דקדושה), או לצד זה (דסטרא אחרא), אלו הנודעים למעלה לצד הקדושה ההשגחה שלה היא תמיד עליהם, ואלו הנודעים לצד הטומאה, השגחתה תמיד עליהם, ובמקום ששולטת ההשגחה מצד הקדושה לא ישגיח עליו הסטרא אחרא, ולא יקרב אליו לעולם, ולא יוכל להדיחו ממקומו בשום דבר, בכל מה שהוא עושה. ועל זה כתוב, עיני ה' אל צדיקים וגו', שמשום זה לא יכול לשלוט עליהם הסטרא אחרא...

אמר רבי אבא הרי למדנו, שבכל מקום שצד הקדושה שורה עליו, אף על פי שעומד בחשבון אין הברכה נמנעת משם. אמר ר' אלעזר ודאי כך הוא. אמר לו, והרי ישראל הם קדש, ובאים מצד הקדש, שכתוב, קדש ישראל לה', וכתוב והייתם קדושים כי קדוש אני, למה כשעשה דוד חשבון לישראל היה בהם מות, שכתוב ויתן ה' דבר בישראל מן הבקר ועד עת מועד.

אמר לו, משום שלא לקח מהם שקלים שהוא פדיון, שכתוב ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם, משום שקדש צריך לתת פדיון הקדש, ופדיון ההוא דקדש לא נלקח מהם. תא חזי, ישראל הוא קדש העומד בלי חשבון, ועל כן צריך לקחת מהם פדיון, ופדיון ההוא עומד בחשבון, והם אינם עומדים בחשבון... (פקודי פט)

הסוד של החשבון בפנים (ביריעות שש משזר וגו') הוא סוד ל"ב (נתיבות החכמה כנ"ל), ובחשבון ההוא שמבחוץ, מה כתוב, ועשית יריעות עזים. למה עזים, (הרי השם עזים מורה על דינים עזים וקשים, ומשיב), אלא סוד הגוון שלו הוא לתת לו מקום בסוד הקדושה, (דהיינו שיכסה על הקדושה), ומשום זה צריכים יריעות עזים ודאי, (שהדינים שבהן שומרים על הקדושה, שלא יוכלו החיצונים להדבק בקדושה, דהיינו במשכן דיריעות שש משזר וגו', כתוב אל גנת אגוז, יש לו קליפה המסבבת ומכסה על המוח שבו, והמוח בפנים, אף כך בכל דבר של קדושה הקדושה בפנים והסטרא אחרא בחוץ, וזה סוד רשע מכתיר את הצדיק, ועל כן נקרא אגוז, וכבר העמידוהו... (שם רמח)

כי למדנו, כל זמן שזו מתחזקת, (דהיינו הטומאה), נחלשת זו, (דהיינו הקדושה), זו מלאה, זו חרבה, משום זה עד יום ההוא הנ"ל מלכות הרשעה תתחזק ביום ההוא תתחזק ויקים אותה הקב"ה למלכות הקדושה, ועל כן כתוב והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם, היינו כמו שכתוב והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'. (שם שעח)

ואחר כך כתוב שוב, ויקם, מהו הטעם, הוא משום שיהיה ההתחלה והסוף בקימה, ועל כן התחיל בקימה וסיים בקימה, כי בכל (בשניהם), צריכים קימה בהתחלה ובסוף, (כי הקימה) שבתחילה היא שהסטרא אחרא יחלש, וזו שבסוף היא קימה לצד הקדושה כדי להתקיים ולהתעלות למעלה, להיות קשר אחד כראוי, כי בכל פעם שהקדושה שולטת ועולה, הטומאה שפלה ויורדת למטה. (שם תכג)

כמו זה מי שעוסק בתורה כמה הם (המלאכים) הנקראים לשון הקדש שמתחברים ומעוררים התעוררות למקום ההוא שנקרא לשון הקודש, (דהיינו קדושה של מעלה (שהוא סוד קו האמצעי, שהוא לשון המאזנים ליחד הימין והשמאל זה בזה, שאז נגלית עליהם הקדושה), וכמה קדושות וקדושים מתעוררים מכל הצדדים, אשרי חלקם של הצדיקים שהם גורמים שתתעורר קדושות למעלה ולמטה קדושה של מעלה (בבינה), קודש של מטה (במלכות).

ועל זה כתוב והתקדשתם והייתם קדושים וגו', והתקדשתם אלו הם מים ראשונים, שהם נקראים מים עליונים, (דהיינו קדושה של מעלה שהיא בינה), והייתם קדושים אלו הם מים תחתונים, ונקראים מים אחרונים, (דהיינו קדושה של מטה, שהיא מלכות). ומזון באמצע בין מים ראשונים למים אחרונים, ועל כן מזון אינו כמים אחרונים, (שהם מלכות), אלא במים ראשונים (שהם בינה)... (שם תתפ, ועיין שם עוד)

אשרי הם הצדיקים שיש להם חלק עליון בהקב"ה בהחלק הקדוש, בקדושות של המלך משום שהם מקדשים את עצמם בקדושת אדונם, וכל מי שמתקדש הקב"ה מקדש אותו, שכתוב והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש את עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה, וכשמתקדש האדם בקדושת אדונו מלבישים אותו נשמה קדושה שהיא ירושת הקב"ה וכנסת ישראל, (שהנשמה היא תולדה מזו"ן), ואז יורש הכל, ואלו הם הנקראים בנים להקב"ה, כמו שכתוב בנים אתם לה' אלקיכם, וכבר העמדנו. (ויקרא תכג)

וכמו כל הכלים של בית המקדש שנקראים קדש, כך כל אלו המשמשים את תלמידי חכמים נקראים קדש, ותלמידי הרב, שהם כנגד אברי הגוף (של הרב), נקראים קדש קדשים, וסוד הדבר כי נרמז בהם, והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש לבין קדש הקדשים, ומטטרון, אתה והמחנות שלך צריכים לקרב אותם קרבן לפני ה' בכל לילה. (צו סז)

פתח ר' יוסי ואמר, כתוב, והתקדשתם והייתם קדושים, מי שמקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, מי שמטמא עצמו מלמטה מטמאים אותו מלמעלה. מקדשים אותו מלמעלה, יפה הוא, (שפירושו) שקדושת אדונו שורה עליו, אבל מטמאים אותו, מאיזה מקום מטמאים אותו, ואם תאמר מלמעלה, וכי יש טומאה למעלה.

אמר ר' חייא היינו שלמדנו במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה, אם המעשה שלמטה הוא בקדושה מתעוררת קדושה מלמעלה ובאה ושורית על האדם ומתקדש בו, ואם הוא מטמא עצמו מלמטה, מתעורר רוח הטומאה מלמעלה ובא ושורה עליו ונטמא בו, כי במעשה (של האדם) תלוי הדבר.

כי אין לך טוב ורע קדושה וטומאה שלא יהיה לו עיקר ושורש למעלה, וכמעשה של מטה מתעורר מעשה שלמעלה... (צו קד)

אלא ודאי אין קדוש כה', כי יש הרבה קדושים, יש קדושים למעלה, (דהיינו המלאכים), שכתוב ומאמר קדישין שאילתא, וכן ישראל קדושים הם, שכתוב, קדושים תהיו, וכולם קדושים, ואינם קדושים כה', ומהו הטעם, משום שכתוב כי אין בלתך, מהו כי אין בלתך, אלא קדושתו של הקב"ה היא בלי קדושה שלהם, (של המלאכים ושל ישראל), כי הוא לא צריך לקדושה שלהם, אבל הם אינם קדושים בלתך, וזה הוא, כי אין בלתך, אין קדושה שלהם בלתך. (תזריע לח)

א"ר יהודה אם נקרא על שמו, קדוש היה צריך להקרא, ולא טהור, אמר לו אינו כן, כי קדוש אינו נקרא אלא כשתלויות שערות בראשו, כי הקדושה תלויה בשערות, שכתוב קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו... (שם קכא, ועיין שם עוד)

אמר ר' אלעזר, בכל מעשיו של האדם צריך לו, שיהיו כולם לשמו הקדוש, מהו לשמו הקדוש, היינו שיזכיר בפיו את השם הקדוש על כל מה שעושה שיהיה הכל לעבודתו, ולא ישרה עליו הסטרא אחרא, משום שהס"א מוכן תמיד לבני אדם ויכול לשרות על מעשה ההוא שעושה, ועל כן השתי או הערב היה נטמא, ורוח הטומאה שורה עליו... (שם קפ)

והתורה נקראת קדושה, שכתוב, כי קדוש אני ה', וזו היא התורה שהיא שם הקדוש העליון, ועל כן מי שעוסק בה נטהר, ואחר כך מתקדש, שכתוב, קדושים תהיו, קדושים היו לא כתוב אלא תהיו, תהיו ודאי, (כלומר שהוא הבטחה שעל ידי התורה תהיו קדושים), א"ל ודאי כך הוא, ומקרא כתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכתוב אלה הדברים וגו'.

למדנו קדושת התורה היא קדושה העולה על כל הקדושות, וקדושת חכמה עליונה הסתומה עולה על הכל, אמר לו, אין תורה בלי חכמה, ואין חכמה בלי תורה, והכל במדרגה אחת היא, והכל אחד, אלא התורה נמצאת בחכמה עליונה, ושם עומדת ובה נטעו השרשים מכל הצדדים...

א"ר אבא, מהו הטעם שפרשת עריות ופרשת קדושים סמוכות זו לזו, אלא כך למדנו, כי מי שנשמר מאלו העריות הוא נעשה ודאי בקדושה, (היינו שהוריו קדשו עצמם בשעת תשמיש), וכל שכן אם גם מקדש עצמו קדושת אדונו (על ידי עבודת עצמו), וכבר העירו בזה החברים. (קדושים יג, ועיין שם עוד)

ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחש, כמו שכל עבודות הכהנים הם בלחש... אמור ואמרת, פעם אחת ושתי פעמים, להזהירם על קדושתם כדי שלא יטמאו, כי מי שמשמש במקום קדוש צריך להמצא קדוש בכל, לנפש לא יטמא, הוא כמו שהעמדנו, שגוף בלי רוח הוא טמא, ושורה עליו רוח הטומאה, כי תשוקות רוחות הטומאה הוא לגופיהם של ישראל, משום שרק מהם רוח הקדושה, ובאים להתחבר בכלי של הקדושה, (דהיינו בגוף) והכהנים, שהם קדושים קדושה על קדושה אינם צריכים להטמא כלל, משום שכתוב כי נזר אלקיו על ראשו, וכתוב כי שמן משחת אלקיו עליו אני ה'. (אמור י)

קדושה כבר העמדנו בכמה מקומות (מה ענינה), אבל כמו שיש קדושה למעלה מהכל, (שהיא או"א עלאין הנקראים קדש), כך יש קדושה באמצע, (שהוא ז"א), וקדושה למטה (במלכות), והכל בסוד שלמטה, (כלומר שהעיקר הוא להמשיך קדושה למטה שהיא המלכות), קדושה שלמעלה למעלה (שהיא או"א), בסוד אחד, (כלומר, שהם קדש בעצמם וכל בחינת קדש), הקדושה שבאמצע ושלמטה, (שהם ז"א ומלכות), היא נחלקת בג' מדרגות שהן אחת, (כלומר שהקדושה נמשכת בג' קוין, שהקדושה היא בקו ימין, ומקו ימין ונמשכת לכל הקוין שבז"א הם הג"ת, ובמלות הם נה"י)... (שם פז, ועיין שם עוד)

ומה שנקרא קדוש קדוש קדוש, (והיה צריך לומר בתחילה קדש), כי סוד (קדוש הראשון הוא סוד תחילת) הכל, (דהיינו או"א עילאין, והם נקראים קדש), משום שמשם נמצא (הקדושה כנ"ל בדבור הסמוך, שקדש פירושו שורש הקדושה), ואם כן למה נקרא קדוש למעלה, (והרי שם לא נמצא ו'), שהיא בחינת התפשטות, אלא הם בחינת י' שאין לה התפשטות).

אלא הסוד כך הוא, ודאי שישראל מקדשים למטה, כעין מלאכים העליונים למעלה, שכתוב בהם, וקרא זה אל זה ואמר קדוש, וכיון שישראל מקדשים הם מעלים ממטה למעלה את הכבוד העליון, (שהוא ז"א), עד שעולה ו', שהוא סוד השמים עליונים למעלה, (לאו"א עלאין), וכיון שהשמים עולים למעלה, מאיר בהם הקדוש ההוא, (שהוא או"א עלאין), ואז נקרא (ז"א שעלה) למעלה קדוש, (באופן שגם קדוש הראשון, סובב על ז"א, אלא על ז"א שעלה לאו"א עילאין, ואחר כך מאיר אור ההוא העליון מאו"א עילאין) אל הכסא שנקרא שמים, שהוא השמים, (דהיינו ז"א) שחזרו למקום, (כלומר, אחר שירדו השמים שהוא ז"א מאו"א עלאין עם הקדושה שקבלו ובאו למקומם למטה, שנעשה כסא לאו"א), ומתישבים באותו האור, ואז נקרא קדוש, (דהיינו קדוש הב'), ואחר כך יורד אור ההוא בתוך ז"א, עד שמקבל הכל צדיק אחד עליון, שהוא מדרגה יקרה לקדש הכל למטה, (שהוא יסוד דז"א המשפיע למטה למלכות), כיון שמקבל הכל הוא נקרא קדוש, וזה הוא סוד הכל. (באופן שקדוש הא' הוא ז"א נמצא במקום או"א ומקבל מהם, וקדוש הב' הוא גם כן ז"א, אלא אחר שירד מאו"א ובא למקומו, וקדוש הג' הוא יסוד דז"א המשפיע למלכות).

ומי שמשים רצונו בזה, (דהיינו לכוון בג' פעמים קדוש, כמו שכתבנו לעיל, באו"א ובז"א וביסוד דז"א) הוא עושה יפה, ומי שמשים רצונו (לכוון בהם) בג' מדרגות האבות, (דהיינו בג' קוין דז"א), בכלל אחד, לייחד אותם בקדושה הזו, אם אינו יכול לשים רצונו יותר מזה, הוא עושה יפה, והכל הוא להוריד מקדושה שלמעלה למטה, (אל המלכות), שכל אחד מישראל יקבל ממנה, ויקדש עצמו בקדושה הזו ולשמור אותה, לפרוש על עצמו התפשטות הקדושה, וזה סוד, ונקדשתי בתוך בני ישראל, בתחילה, (דהיינו שבני ישראל יעלו מ"ן לעורר למעלה ג' הקדושות), ואחר כך אני ה' מקדשם, (שישראל מקבלים קדושה העליונה).

באיזה מקום יקדש אדם את עצמו בקדושה זו לכלול עצמו בה, הוא, כשהאדם מגיע להשם הקדוש ה' צב-אות, הנזכר אחר קדוש הג', הוא סוד נצח והוד), ובו הוא הסוד אני ה' מקדשכם, זה מצאתי בסוד בספרים הראשונים. ואנו אין עושים כן, אלא לאחר (ג' פעמים קדוש אומרים), ה' צב-אות בלבד, (כלומר שעוד אנו אין מכללים עצמנו שם, ואחר כך כשהאדם מגיע אל מלא כל הארץ כבודו, (שאז נמשך הקדושה אל המלכות, אז יכלול את עצמו בקדושה ההיא להתקדש למטה תוך כבוד ההוא שלמטה, (שהיא המלכות), וזה סוד ונקדש בכבודי, ואחר כך יעשה בדרך פרט, כלומר, בתחילה יכלול את עצמו בהמלכות שהוא סוד כבוד שלמטה, בהכתוב, מלא כל הארץ כבודו, שכולל כל הארץ וכל האומות, ואחר כך יעשה המשכת הקדושה בדרך פרט, דהיינו לישראל בלבד, שיתקדש הכל. (ומישראל מתפשטת הקדושה לכל העולם), וכמו שאנו עושים, הוא לעמתם של המלאכים העליונים, שהם אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו, הוא כבוד העליון, (שהוא ז"א), ואחר כך אומרים ימלוך ה' לעולם וכו', שזה הוא כבוד תחתון, (דהיינו מלכות, כמו כן, גם אנו מכללים עצמנו במלא כל הארץ כבודו, שהוא כבוד תחתון, ולא בה' צב-אות שהוא נצח והוד דז"א, ובחינת כבוד עליון, כמו שעשו הראשונים).

ובספרא דרב ייסא אומר, קדוש קדוש קדוש וכו', זו היא קדושה שתתקדש תורה שבכתב, (שהוא ז"א), בכלל אחד, דהיינו בג' קוין חג"ת שלו, ואחר כך לעמתם וכו' ברוך כבוד ה' ממקומו, אלו הם נביאים, (דהיינו נצח והוד דז"א), ואחר כך ימלוך ה' לעולם (שהוא מלכות). וסוד זה הוא, שאנו צריכים שתמצאנה בקדושה זו, קדושה, ברכה, ומלכות, שתמצאנה כולן יחד. (קדושה כמו שנאמר קדוש וכו', ברכה, היינו ברוך כבוד ה' ממקומו, מלכות, היינו ימלוך ה' לעולם. ועל כן אנו צריכים להשלים הכל, ועל זה, יכוון האדם וישים רצונו בו בכל יום. (שם פט)

בקר ויודע ה' את אשר לו, אמאי בקר, ואמאי קדוש ולא טהור, (דהיינו ואת הקדוש והקריב אליו, היה לו לומר ואת הטהור, ומשיב, אלא הם עדת קרח, מצד טהור הם באים, כי הלוים הם בבחינת טהור ולא קדוש), והכהן קדוש... (קרח יב)

...שבח עליון שאינו נמסר למלאכים העליונים בלבד, אלא ביחד עם ישראל, מה הוא, הוא קודש, ברכה נמסר להם בלבדם כמו שנמסר לישראל, אבל קדוש לא נמסר להם בלבדם אלא עם ישראל, ואם תאמר הרי כתוב, וקרא זה אל זה ואמר וגו', מתי זה, הוא בזמן שישראל מקדשים למטה, ועד שישראל אינם מקדשים למטה, הם אינם אומרים קדושה.

משום שקדושה עולה מג' עולמות, (דהיינו שהוא סוד ג' קוין), ולא משני עולמות, והיינו וקרא זה, הרי אחד, שהוא קו ימין, אל זה הרי שנים, (שהוא קו השמאל), ואמר הרי שלשה, (שהוא קו האמצעי), ג' עולמות הם כנגד ג' קדושות, ומשום זה השבח של ישראל, משום שלוקחים קדושה שלמטה, (שהוא קו האמצעי בלבדם)...

אמר ר' אלעזר כך הוא ודאי, ודברים אלו העמדתי אותם, ועוד העמדתי, כי ג' קדושות נמסרו לישראל למטה, מן כתוב הזה, והייתם קדושים כי קדוש אני ה', והתקדשתם אחד, והייתם קדושים שנים, כי קדוש אני ה' הרי שלשה, כאן נמסר לנו קדושה... (בלק קז ועיין שם עוד)

אמר ר' שמעון כמה פעמים אמרתי דבר זה, והחברים אינם מסתכלים בי, כי הקב"ה אינו משרה שכינתו אלא במקום קדושה, במקום הראוי לשרות עליו... אלא אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה קידש אותם לשרות ביניהם, והיינו שכתוב, כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו', משום שהוא מתהלך בקרב מחניך וכתוב והיה מחניך קדוש, וכתוב והייתם קדושים וגו', וכתוב אל תטמאו בכל אלה וגו'... אשרי חלקם של ישראל ואשרי חלקם של נביאים הנאמנים הקדושים, שהם קדושים ויש להם חלק להשתמש בקדושה עליונה. (שם תכו)

...וכל חוליא (צריכה להיות) משולשת מג', (דהיינו מג' כריכות, הוא מטעם) כי כל משולש הוא מצד הקדוש,(שהוא סוד ג' קוין), זה שאמר קדושה לך ישלשו, וישראל הוא שלישיה, (דהיינו כהנים לוים ישראלים), כי (להכניע את השלישים דסטרא אחרא שנאמר בהם) ושלישים על כולו, כי ציצית היא מצד עמוד האמצעי... (פנחס רעיא מהימנא רחצ)

א"ר יצחק אין לך אנשים שנקראים קדושים חוץ מאלו נזירי היין, שכתוב, כל ימי הזירו לה' קדוש יהיה. (זהר חדש נח צה)

מכילתא:

וגוי קדוש, קראן גוי קדוש, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי בארץ וגו', קדוש קדושים ומקודשים פרושים מאומות העולם ומשקוציהם. (יתרו-בחדש פרשה ב)

ואנשי קדש תהיון לי, רבי ישמעאל אומר כשאתם קדושים הרי אתם שלי, איסי בן יהודה אומר כשהמקום מחדש מצוה על ישראל הוא מוסיף להם קדושה, אסי בן גוריה אומר נאמר כאן קדושה, ונאמר להלן קדושה, מה להלן אסורין באכילה אף כאן אסורים באכילה. (משפטים פרשה כ)

לדעת כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה, נמצינו למדין שהוא מעין קדושת העולם הבא, וכן אומר מזמור שיר ליום השבת, לעולם שכולו שבת. 

כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל, מה לפלוני חנותו נעולה, שהוא משמר את השבת... (כי תשא)

ספרא:

כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים. (שמיני פרק יב)

קדושים תהיו, פרושים היו, קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, לומר אם מקדישים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי, ואם אין אתם מקדישים עצמכם מעלה אני עליכם כאלו לא קדשתם אותי, או אינו אומר אלא אם מקדישים אתם אותי הריני מקודש, ואם לאו איני מקודש, תלמוד לומר כי קדוש אני, בקדושתי אני בין מקדשים אותי ובין אין מקדשים אותי... (קדושים הקדמה)

ספרי:

כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, קדושה שהיא עליך היא גרמה לך. דבר אחר לא תגרום לעם אחר להיות קדוש, כיוצא בו כי בו בחר ה', כי יעקב בחר לו י-ה להיות לו לעם סגולה, ישראל לסגולתו. דבר אחר כי עם קדוש אתה, קדושת עצמך. (ראה צז)

תלמוד בבלי:

העיד ר"י בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום. (ברכות ט ב)

...קדוש הוא, מנא ידעה, רב ושמואל, חד אמר שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו, וחד אמר סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו. קדוש הוא, א"ר יוסי בר' חנינא הוא קדוש ומשרתו אינו קדוש. (שם י ב)

מרגלא בפומיה דר' מאיר... שמור פיך מכל חטא וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון ואני אהיה עמך בכל מקום. (שם יז א)

...מר סבר יחיד אומר קדושה, ומר סבר אין יחיד אומר קדושה, וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה... (שם כא ב)

דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן... (שם נג ב)

תני רב יוסף אל תקרי מקדשי אלא מקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו. (שבת נה א)

והא אמר רב הונא ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום... (שם פו א)

כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדלקה... (שם קטו, וראה שם עוד)

מאן ניהו בנן של קדושים, רבי מנחם בר סימאי, ואמאי קרו ליה בנן של קדושים, דלא איסתכל בצורתא דזוזא. (פחסים קד א)

...ומומתייהו הכי, בחייהן רבנן קדישי דבארעא דישראל. (שם קיג ב)

...משום מעלין בקודש ואין מורידין. (יומא יב ב)

תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא. (שם לט א)

ודמוסיפין מחול על הקדש מנלן, דתניא בחריש ובקציר תשבות, ר"ע אומר אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגו', אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית... ר' ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מנא ליה, נפקא ליה מדתניא, ועניתם את נפשותיכם בתשעה, יכול בתשעה, תלמוד לומר בערב, אי בערב יכול משתחשך, תלמוד לומר בתשעה, הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, מלמד שמוסיפין מחול על קדש... שבתות מנין, תלמוד לומר תשבתו, ימים טובים מנין, תלמוד לומר שבתכם, הא כיצד, כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על קדש. (ראש השנה ט א)

...ר' אלעזר אומר נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה... והאמר ר' אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר... (תענית יא א)

וכן היה רבי פנחס בן יאיר אומר, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב... טהרה מביאה לידי קדושה דכתיב וטהרו וקדשו, קדושה מביאה לידי ענוה דכתיב כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח... (שקלים ט ב)

דמותיב רב מרי קדושת שילה יש אחריה היתר, קדושת ירושלים אין אחריה היתר... מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, מכלל דר"א סבר לא קידשה לעתיד לבוא... (מגילה י א)

...ומנין שאומרים קדושות, שנאמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש, ומה ראו לומר בינה אחר קדושה, שנאמר והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו, וסמיך ליה וידעו תועי רוח בינה... (שם יז ב)

אין מוכרין את של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו, דברי רבי מאיר, אמרו לו אם כן אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה... מרבים ליחיד ליכא קדושה... (שם כז ב)

ועוד אמר ר' יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר והשמותי את מקדשיכם, קדושתן אף כשהן שוממין, עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש. (שם כח א)

...אמרו קל וחומר, ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה, מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור ויום הכפורים דענוש כרת לא כל שכן (שדוחה לחנוכת המקדש)... (מועד קטן ט א)

חומר בקדש מבתרומה, שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש... (חגיגה כ ב, וראה שם עוד)

...אסור קדושה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט... ואמאי קרי להו איסור קדושה, דכתיב קדושים יהיו לאלקיהם... אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש, א"ל רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי, אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך. (יבמות כ א)

קמפסע אבדן ואתי, אמר ליה רבי ישמעאל בר' יוסי מי שצריך לו עם קדוש יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש היאך יפסע על ראשי עם קדוש... (שם קה ב)

והאמר רבי חייא אותו היום שמת רבי בטלה קדושה... (כתובות קג ב)

הרי נטיעות אלו קרבן וכו', ולעולם, אמר בר פדא פדאן חוזרות וקודשות, פדאן חוזרות וקודשות עד שיקצצו... א"ל רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת דמים פקעה בכדי, קדושת הגוף לא פקעה בכדי... (נדרים כח ב, וראה שם עוד)

...היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, רבי אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר, וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כהן... אמרו לו יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם, ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם... (נזיר מז א)

...ואלא עלמא אמאי קא מקיים, אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא... (סוטה מט א)

שלח רבי לדבר באשתו, שלחה ליה כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול... (בבא מציעא פד ב)

רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי. (בבא בתרא קמט א)

...אמר ריש לקיש פה קדוש יאמר דבר זה... (סנהדרין כג א)

...אמר ליה ואת לא תסברא דלא אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, והתנן מותר הקטורת מה היו עושין בה, מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה, ואמאי, נימא קדושה שבהן להיכן הלכה, אמר ליה קטורת קאמרת, שאני קטורת דקדושת דמים הוא... (שבועות י ב)

מתיב רבא, כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, ואמאי, ונימא וכן תעשו לדורות, שאני התם דאמר קרא וימשחם ויקדש אותם, אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה, אימא אותם במשיחה, לדורות או במשיחה או בעבודה... (שם טו א וראה שם עוד)

אמר רבי אלעזר כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים, וסמיך ליה אשה כי תזריע. (שם יח ב)

מכאן א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות... יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש... (ע"ז כ ב)

...נתין קודם לגר, זה גדל עמנו בקדושה, וזה לא גדל עמנו בקדושה. (הוריות יג א)

...אמר לו (ר' פנחס בן יאיר לרבי) כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני, ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה... (חולין ז ב)

...אלא חבת הקודש מכשרא להו ומשויא להו אוכל, הכא נמי חבת הקודש מכשרתה... (שם לו ב)

דאמר רב חננאל אמר רב שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום, אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש ה' צב-אות. מיתיבי חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה, ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בחודש, ואמרי לה פעם אחת בשנה, ואמרי לה פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעם אחת ביובל, ואמרי לה פעם אחת בעולם, וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר שמע ישראל ה' וגו', ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות, כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות, ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלהים, אלא אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות. והאיכא ברוך, אופנים הוא דאמרי ליה, ואיבעית אימא כיון דאתיהיב רשותא אתיהיב. (שם צא ב)

...ומנה של קדש כפול הוה... (בכורות ה א)

...ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו. (נדא לא א)

תלמוד ירושלמי:

דאמר רבי יודן בשם רבי אחא הקב"ה דרכו בקדושה, דיבורו בקדושה, וישובו בקדושה, חשיפת זרועו בקדושה, אלקים נורא ואדיר בקדושה. דרכו בקדושה, אלקים בקודש דרכך, הילוכו בקדושה, הליכות א-לי מלכי בקודש, מושבו בקדושה, אלקים ישב על כסא קדשו, דיבורו בקדושה, אלקים דיבר, חשיפת זרועו בקדושה, חשף ה' את זרוע קדשו, נורא ואדיר בקדושה, מי כמוכה נאדר בקודש. (ברכות סב ב)

עדה קדושה, רבי יוסי בן המשולם ורבי שמעון בן מנסיא. (מעשר שני יג ב)

מיכן היה ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה... (שבת ח ב)

...ולמה נקרא שמו רבינו הקדוש, שלא הביט במילתו מימיו, ולמה נקרא שמו נחום איש קדש הקדשים, שלא הביט בצורת מטבע מימיו. (מגילה כד ב)

...ואיסור קדושה עריות מדברי סופרים, אמר רבי יודה בן פזי ולמה סמך הכתוב פרשת עריות לפרשת קדושים, ללמדך שכל מי שהוא פורש מן העריות נקרא קדוש, שכן שונמית אומרת לאישה הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא, אמר רבי יונה קדוש הוא ואין תלמידו קדוש, רבי אבין אמר שלא הביט בה, ורבנן אמרין שלא ראה טיפת קרי מימיו. (יבמות יב א)

אמר רבי לעזר נשים חייבות בקרחה, מה טעמא כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, אחד אנשים ואחד נשים. (קידושין כא ב)

עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה, שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות. עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחים מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכן מת עד שירצו, יצא אין מחזירין אותו. לפנים מן החומה מקודש מהם, שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. החיל מקודש ממנו, שאין עובד כוכבים וטמא מת נכנסים לשם. עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם, ואין חייבים עליה חטאת. עזרת ישראל מקודשת ממנה, שאין מחוסר כפורים נכנס לשם, וחייבין עליה חטאת, עזרת הכהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם, לסמיכה, לשחיטה לתנופה. בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם. ההיכל מקודש ממנו, שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים. קדש הקדשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה. (כלים א ו והלאה)

...א"ר עקיבא חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים... (ידים ג ה)

מדרש רבה:

א"ר הושעיה בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש... מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם... (בראשית ח ט)

והדין דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו (ויקרא י"ט) יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני אלקיכם, קדושתי למעלה מקדושתכם. (שם צ ב)

...שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קדוש כלום, ואל תתמה על זה שהקב"ה קדש את ישראל, שנאמר (ויקרא כ') והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש, רצונך לידע, צא ולמד מכלי השרת, משה קדש את המשכן ואת כל כליו, מי היה מקדשם, יכול היה משה לבא ולקדשן, אלא מה היו עושין, היה הכהן מקבל בו דבר של קדש והכלי מתקדשת, כשם שקדש משה בדם המזבח או יין נסך או מנחה מערה בכלי חול וכלי חול מתקדש, ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקדש מתקדש, על אחת כמה וכמה ישראל שהם קדושים ומקדשים את החדש. אמר הקב"ה אני קודש אני ולעצמי אני מקדש, אלא הריני מקדש את ישראל והן מקדישין אותי, לכך כתיב והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם. וכן דוד אומר (תהלים כ"ב) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל... (שמות טו כד)

א"ר חנינא יבא קדוש ויכנס לקדוש ויקריב לפני קדוש ויכפר על קדושים, יבא קדוש זה אהרן, שנאמר (תהלים ק"ו) לאהרן קדוש ה', ויכנס לקדוש זה מקדש, שנאמר (שמות ט"ו) מקדש ה' כוננו ידיך, ויקריב לפני קדוש זה הקב"ה, שנאמר (ויקרא י"ט) כי קדוש אני ה', ויכפר על קדושים אלו ישראל, שנאמר (שם) קדושים תהיו. (שם לח ח)

...שמא תאמר אין לי מי שעובד אותי, כבר יש לי לפני ד' מאות ותשעים וששה אלפים של מלאכי השרת שהם עומדים ומקדשים שמו הגדול בכל יום תמיד מיציאת החמה ועד שקיעתה ואומרים קדוש קדוש קדוש, משקיעת החמה ועד יציאתה ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו... (ויקרא ב ז)

א"ר יהודה בן פזי מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים, אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ואתיא כהדא דר' יהודה בן פזי, דאמר כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש, רבי יהושע בן לוי מייתי מן שונמית, הדא הוא דכתיב ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא... ר' איבון אמר מלמד שלא הביט בה מימיו, ורבנן אמרי שלא ראתה דם טפת קרי מימיה על סדין שלו. (שם כד ו, וראה גם לעיל בירושלמי)

כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך, מהו להצילך, תרין אמוראין, חד אמר להגן עליך להיות צל על ראשך, וחד אמר לרוקן כל נכסי האומות וליתן לך, כד"א ונצלתם את מצרים, על מנת והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, ערות דבור, ר' שמואל בר נחמן אמר זה נבול הפה. (שם שם ז)

...כך העליונים לפי שאין יצר הרע מצוי בהם קדושה אחת, שנאמר ומאמר קדישין שאילתא, אבל התחתונים לפי שיצר הרע שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, הדא הוא דכתיב דבר אל כל עדת בני ישראל, וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים.

ר' אבין אמר אוחרי, משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך, מה עשה המלך, נתן בראשו אחת, ושתים בראשם של בניו, כך בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות, מה הקב"ה עושה, נותן בראשו אחת, ושתים בראשן של ישראל, הדא הוא דכתיב דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, והתקדשתם והייתם קדושים. (שם שם ח)

...א"ל הקב"ה לאו, אלא אהרן קדש קדשים, שנאמר (ד"ה א' כ"ג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, וארון קדש קדשים, ואין קדש קדשים מזיק לקדש קדשים, אבל בני קהת אינם קדש קדשים, וארון וכל כלים הנתונים בידם קדש קדשים, והם מזיקים להם, לכך יתנו בני אהרן דעתן שלא ימותו בני קהת. (במדבר ד כ)

מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה שמביאין ממנה עומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין כן מכל הארצות. ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן, ארץ כנען כשרה לבית שכינה, ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה, עיר חומה מקודשת מן הארץ, שמצורעים הולכים בכל הארץ ואינם הולכים בערי חומה. ירושלים מקודשת מערי חומה שקדשים קלים ומעשר שני נאכלים בירושלים ואינן נאכלים בערי חומה. הר הבית מקודש מירושלים, שזבים וזבות נכנסים בירושלים ואין נכנסים בהר הבית. החיל מקודש מהר הבית שגוים וטמא מת נכנסין להר הבית ואין נכנסין לחיל. עזרת הנשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם, ואין חייבים עליו חטאת. עזרת ישראל מקודשת הימנה שמחוסרי כפורים נכנסין לעזרת הנשים ואין נכנסין לעזרת ישראל. ישראלים מעורבין שמש נכנסים לעזרת כהנים ברוחב י"א אמה על אורך קל"ח אבל לא היו עומדין על הדוכן, והלוים היו עומדין על הדוכן אבל לא היו נכנסין מיכן ולפנים, ובעלי מומין כהנים ופרועי ראש ושתויי יין היו נכנסין מיכן אבל לא היו נכנסין בין האולם ולמזבח, ולא לאולם ולא להיכל ולא לסביבות המזבח ד' אמות, ושאר כהנים נכנסין לאולם ולהיכל ולסביבות המזבח ד' אמות, אבל לא היו נכנסין לבית קדש הקדשים, וכהן גדול היה נכנס לבית קדש הקדשים ד' פעמים ביום הכפורים... (שם ז ח)

מהו כי ה' אלקיך, א"ל משה לישראל הוו יודעין שאין הקב"ה מייחד שמו בישראל שהוא נקרא אלקיך אלא בזמן והיה מחניך קדוש, ואותה שעה הוא משרה שכינתו ביניכם והוא מציל אתכם מיד אויביכם ומיד שונאיכם, הדא הוא דכתיב מתהלך בקרב מחניך להצילך וגו'. ומנין שישראל נקראו קדושים בעת ששומרים עצמן מן הניאוף ומן הזמה, שכן כתיב (ויקרא כ') והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלקיכם, מכאן בזמן שהם קדושים הוא להם לא-לוה, מה כתיב אחריו, (שם) ושמרתם את חקתי ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם, אימתי הקב"ה מקדש את ישראל בזמן שהם שומרים חקיו, ומה הם החקים אלו העריות. (שם ט ד)

והיה מחניך קדוש וגו', שלא יהיו ביניהם ממזרים, ולא נולדים שלא בקדושה, לפי שאין הקב"ה מיחד שמו עליהם ואינו מסייעם במלחמה. (שם)

כל ימי הזירו לה' וגו', בא וראה שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, זה לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה אמר הקב"ה הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול, מה כהן אסור ליטמא לכל המתים, אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים... (שם י כח)

משה נתקדש בענן כל ז', שנאמר (שמות כ"ד) וישכן כבוד ה' על הר סיני וגו', אהרן ובניו נתקדשו בשמן ובדם, שנאמר (ויקרא ח') ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן וגו'... ישראל נתקדשו בפרת חטאת, שנאמר (במדבר י"ט) דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה וגו', הלוים נתקדשו בהזיה ובתגלחת בקרבן ובתנופה... המשכן נתקדש בעמידה ובפירוק ובמשיחה, בעמידה מנין, שנאמר (במדבר ז') להקים את המשכן, בפירוק מנין, (שם ד') ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, בשמן המשחה מנין, שנאמר (ויקרא ח') וימשח את המשכן ואת כל אשר בו וגו', שומע אני ראשון שנמשח היה קדש, תלמוד לומר וימשחם ויקדש אותם, מגיד שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם. (שם יב יח)

...ועל ידי שאתם מגביהין אותי בדין אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם, מנין שנאמר (ישעיה ו') והא-ל הקדוש נקדש בצדקה... (דברים ה ו)

מדרש תנחומא:

א"ר יצחק בשם רבי יוחנן ראה מה כתיב (יחזקאל כ"ב) כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי, למה, בין קדש לחול לא הבדילו ובין הטמא לטהור לא הודיעו, כיון שאינו בן תורה אינו יודע להבדיל בין קדש לחול ובין הטמא לטהור.ואומר (שם) קדשי בזית ואת שבתותי חללת, למה מבזה את הקדשים, שאינו יודע לשמור שבת. (תרומה א)

ובשתים יעופף, וכי בכנפים מעופף, אלא מכאן תקנו ז"ל לעוף אדם על רגליו בשעה שאומר שליח צבור קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות. (צו יג)

...באותה שעה קדש הקב"ה את ישראל לשמו, שנאמר (ישעיה מ"ט) ישראל אשר בך אתפאר. אמר הקב"ה לישראל הואיל ונקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר כי קדוש אני, לכך נאמר קדושים תהיו. משל למה הדבר דומה, למלך שקדש אשה, אמר לה הואיל ונקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה שאת אשתי. כך אמר הקב"ה למשה לך וקדש את העם, שנאמר (שמות י"ט) וקדשתם היום ומחר, קדשם הקב"ה ואמר להם לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, למה כי קדוש אני ה', אף אתם תהיו קדושים כשם שקדשתי אתכם לשמי... אמר להם הקב"ה זכיתם אתם נקראים עדת קדושים, לא זכיתם אתם נקראים עדה רעה, שנאמר (במדבר י"ד) עד מתי לעדה הרעה. (קדושים ב)

שאלו המינים את רבי שמלאי מהו כי אלקים קדושים הוא, אין אתם אומרים שרשות אחד הוא, הרי שתי רשויות הן מן הפסוק הזה, אמר להן שוטים שבעולם, אלו אמר קדושים הם אתם אומרים, עכשיו הוא כתיב, ומה שאמר אלקים קדושים, א"ר ברכיה מהו קדושים הוא שהוא קדוש בכל מיני קדושות, שכל מעשיו בקדושה, דבור בקדושה, שנאמר (תהלים ס') אלקים דבר בקדשו, דרכו בקדושה, שנאמר (שם ע"ז) אלקים בקדש דרכך, הלוכו בקדושה, שנאמר (שם ס"ז) הליכות א-לי מלכי בקדש, חשיפת זרועו בקדושה, שנאמר (ישעיה נ"ב) חשף ה' זרוע קדשו, מראהו בקדושה, שנאמר (תהלים ס"ג) על כן בקדש חזיתיך, קלוסו בקדושה, שנאמר (שמות ט"ו) מי כמוך נאדר בקדש, הוי כי אלקים קדושים הוא, כי קדוש בכל מיני קדושות. (שם ד)

קדושים תהיו, למה לפי שהדבקתי אתכם למתני, שנאמר (ירמיה י"ג) כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וגו', לפיכך קדושים תהיו כי קדוש אני ה'... נקרא קדוש, שנאמר (ישעיה ו') קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות, וקרא לישראל קדושים, שנאמר קדושים תהיו. אמר הקב"ה בעולם הזה קדושים נקראתם, לעתיד והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו. (שם ה)

קדושים תהיו, זה שאמר הכתוב (תהלים כ') ישלח עזרך מקודש, מקדושת מעשים שבך... (שם ט)

מכילתא דרשב"י:

קדש לי, אין קדש לי אלא הפרש לי, יכול אם מפרישו אתה הרי הוא מקודש ואין לאו אינו מקודש, תלמוד לומר לי, בין שאתה מפרישו ובין שאין אתה מפרישו. (בא יג ב)

פרקי דרבי אליעזר:

רבן גמליאל אומר, כמו שראשי חדשים מתקדשין ומתחדשין בעולם הזה, כך יהיו ישראל מתקדשין ומתחדשין לעתיד לבא כמו ראשי חדשים, שנאמר (ויקרא י"ט) דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלקיכם. (פרק נא)

אבות דרבי נתן:

רבי עקיבא אומר... סייג לטהרה קדושה. (פרק כו א)

מסכת סופרים:

...וקטן שאינו פורס שמע אין יכול לומר קדוש ביוצר ביחיד אבל בצבור עונה עמהן, וגדול פורס את שמע יכול לומר קדוש, לפי שהוא בסודר, אבל קדוש של עמידה כיון שצריך לומר נעריצך ונקדישך אינו הדין לאומרו פחות מי', ואין קטן עולה מן המנין. (פרק טז)

...ושני מזמורים הללו אלקים באו גוים בנחלתך (תהלים ע"ט) ועל נהרות בבל (שם קל"ז) אף על פי שבכל מקום מקדימין דברי קדושה לדברי קבלה, בזה דברי קבלה מקדימין לדברי קדושה. (פרק יח)

ואומר... הנרות הללו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהן... (פרק כ)

שוחר טוב:

ולמי אני מחזיק, לקדושים אשר בארץ, שאין הקב"ה קורא לצדיקים קדושים עד שינתנו בארץ עד יום מיתה, למה שיצר הרע מיצר את האדם בעולם הזה ואינו מאמין בהן עד יום מיתה. (מזמור טז)

דבר אחר יסודתו בהררי קדש, יסודתו על עולם בזכות שני הרים של קדושה, הר סיני והר המוריה. (מזמור פז)

אימתי הקב"ה מתקדש בעולמו כשיפרע מן הרשעים, וכן הוא אומר למעלה מן הפרשה לעשות בהם משפט, אותה שעה הוא מתקדש בעולמו, שנאמר הללו א-ל בקדשו הללוהו במה שעשה לקדושיו, ומי הן קדושיו, ישראל, שנאמר (דברים ז') כי עם קדוש וגו', וכתיב (ירמיה ב') קדש ישראל וגו', לכך נאמר הללו א-ל בקדשו... (מזמור קנ)

מדרש משלי:

ודעת קדושים בינה אלו בעלי תלמוד, שבשעה שהן יושבין ומבינין כל דבר ודבר שיש בו דומין למלאכי השרת שיש בהם בינה ונקראים קדושים, שנאמר (דניאל ז') דינא יהיב לקדישי עליונין, ומנין שנקראו ישראל קדושים, שנאמר (תהלים י"ז) לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. (פרשה ט)

תנא דבי אליהו רבא:

שוב מעשה באדם אחד שהיה מתחרט בעצמו שלא קרא ולא שנה, פעם אחת הייתי עומד אני והוא בבית הכנסת, כיון שהגיע שליח צבור לקדושת השם הגביה אותו בן אדם את קולו וענה אחריו בקול רם קדושת השם, ואמר קדוש קדוש קדוש וכו', אמרתי לו, בני מה ראית שהגבהת את קולך עד מאד, ואמר לי לא די שלא קריתי ולא שניתי אלא עכשיו שניתן לי רשות אגביה את קולי ותנוח עלי נפשי, אמרו לא יצתה אותה שנה ולא שניה ולא שלישית עד שעלה אותו איש מבבל לארץ ישראל, עמדו ועשאוהו ממונה מבית קיסר ומינוהו על כל הבירניות שבארץ ישראל, ונתנו לו מקום ובנה לו בית וישב בה כל ימי חייו, והניח לבניו ולבני בניו ממון הרבה עד סוף כל הדורות. (פרק יג)

...ואצל ישראל מה הוא אומר, (ויקרא כ') והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה, ואמר לתלמידיו לא לכהנים בלבד נתנה קדושה אלא לכהנים ולוים וישראלים כולן, שנאמר (ויקרא י"ט) דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו, מכאן אמרו כל המזלזל בנטילת ידים סימן רע לו... (פרק טו)

...קדש את שמך על מקדישי שמך וקדש את שמך בעולמך, ובישעתך תרום ותגביה קרננו בא"י מקדש את שמך ברבים... (פרק כא)

מכאן שמעת שקדושת הקב"ה וקדושת שבת וקדושת ישראל שלשתן חשובות כאחד, בקדושת הקב"ה מה כתיב, (ישעיה ס"ב) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל וגו', ובקדושת שבת מה כתיב (שמות ל"א) ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, ובקדושת ישראל מה כתיב (ירמיה ב') קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. (פרק כו)

מדרש אגדה:

קדושים חס"ר וי"ו, ללמדך שאם ילך אדם בדרכי בוראו קדוש יאמר לו, מי שהולך בשרירות לבו ואחר תאוותו יקרא קדש, לפיכך חסר וי"ו... (ויקרא יט א)

מדרש הגדול:

זהו הוא שאמר הכתוב אין קדוש כה' כי אין בלתך (ש"ב ב') הכתוב מדבר כנגד קדושתו שלהקב"ה, לפי שמצינו דברים הרבה שנקראו קדושים, המלאכים נקראו קדושים, שנאמר א-ל נערץ בסוד קדושים רבה (תהלים פ"ט), השמים נקראו קדושים, שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים (דברים כ"ו), הנביאים נקראו קדושים, שנאמר כי איש אלקים קדוש הוא (מ"ב ד'), הצדיקים נקראו קדושים, שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו (ישעיה ד'), מלמד שעתידין הצדיקים לומר לפניהם קדוש, שנאמר קדוש יאמר לו. ישראל נקראו קדושים, שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט), השבתות נקראו קדושים, שנאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם (שם ל"א), המועדות נקראו קדושים, שנאמר כי קדוש היום לה' (נחמיה ח'), הקרבנות נקראו קדושים, שנאמר קדש קדשים הוא (ויקרא ו'), יכול שקדושתו שלמי שאמר והיה העולם כיוצא בהן, תלמוד לומר אין קדוש כה', קדושתו למעלה מן הכל, הוא קדוש, שנאמר ואתה קדוש (תהלים כ"ב), ושמו קדוש, שנאמר התהללו בשם קדשו (שם ק"ה), וכסא כבודו קדוש, שנאמר אלקים ישב על כסא קדשו (שם מ"ז), ודברותיו קדושים, שנאמר כי זכר את דבר קדשו (שם ק"ה), ומלאכיו משלשין לפניו קדושה בכל עת קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות (ישעיה ו'), ואף על פי כן מרוב חיבתן שלישראל קראן קדושים, ולפי כך הוא אומר למשה אני קדוש ומחנותי קדושים קדש את ישראל ואמור להן שיהיו קדושים כדי שאשרה שכינתי ביניהן, מנין ממה שקרינו בענין קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. (ויקרא יט ב)

ואת הקדוש והקריב אליו, אין קדושה אלא נבואה, שנאמר אין קדוש כה' (שמ"א ב'), מי שראוי לנבואה יתקיימו דבריו. (במדבר טז ה)

ילקוט ראובני:

המעלה הד' היא מעלת אותם הנקראים קדושים, והם דכתיב בהו לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, ואלו הם שכל מפתחות של שערי גן עדן ברשותם... ועל מעלות הקדושים הללו הוא אהרן הכהן קדוש לאלקיו. (בראשית, ועיין שם עוד)

מי שהוא מיוחד לעבודת ה' נקרא קדוש, ומי שהוא מיוחד לזנות נקרא קדוש בחסרון וי"ו, כי הוי"ו מאותיות השם הקדושים לכן נחסרה וי"ו כי אין קדושה במקום טומאה. (קדושים)

תרגום יונתן:

ואנשי קדש תהיון - ואנשין קדישין טעמין חולין בדכותא תהון קדמי. (שמות כב ל)

והתקדשתם - ותתקדשון ותהון קדישין בגופיכון מטול דאקבל ברעוא צלותכון. (ויקרא כ ז)

והייתם קדושים - ותהוון קדישין הי כמלאכי דמשמשין קדם ה' אלקכון. (במדבר טו מ)

אבן עזרא:

התקדשו - נמצא לשבח ולגנאי, לשון התקדש, וכן היקדש שהוא לשון טומאה. (במדבר יא יח)

לעם קדוש - והקדושה לשמור המצות. (דברים כח ט)

רמב"ן:

וקדשתם - פירש"י וזמנתם, וכן דעת אונקלוס, וכמהו אני צויתי למקודשי, וכן התקדשו למחר, ור"א אמר שירחצו במים... והנכון שיהיו קדושים שלא יגשו אל אשה ואל טומאה, כי הנשמר מן הטומאה יקרא מקודש, כמו שאמר בכהנים לנפש לא יטמא, קדושים יהיו לאלקיהם... (שמות יט י)

ואנשי קדש תהיון - טעם הכתוב הזה כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים, ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל סתם ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין כלל במאכלים רק טהרה בנפש שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר ואנשי קדש תהיון לי, כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קודש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגעלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים... (שם כג ל)

וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קורין לשון התורה לשון הקדש, שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כלם בלשון ההוא נאמרו, והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו... ובו נקרא בשמותיו הקדושים... ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ושלמה וזולתם. והרב אמר במורה הנבוכים אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא כי זה הלשון קודש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק כנוי... אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי, והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת, כי מה שיכנו ישגלנה ישכבנה יורה כי משגל שם עצם לבעילה, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה... (שם ל יג)

קדשים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם פרושים תהיו, וכן שנו שם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים, והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין... ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש... וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש בשמרו מטומאת המת. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו, באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית... עד שיכנס בכלל זאת הצואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב, כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים...

וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלקיכם - לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים... (ויקרא יט ב)

ואתה מרבבות קדש - ויתכן כי מרבבות קדש מרבוי קדושתו, כי קדוש קדוש קדוש בכל מיני קדושה. (דברים לג ב)

...וכבר רמזתי פירוש לקדשו, וכן ויקדשהו, ברכה לקדושה, לפי הקבלה קדושה מקבלת ברכה, כי הברכה מאין סוף וקדושה הוא מקדש. ענין אחר הקדים ברכה לקדושה (ויברך ויקדש אותו), יש לומר כי זה רמז לקדושה, למה שאמרו כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן... (האמונה והבטחון פרק יט)

ומגדר הקדושה שלא לאכול בהמה טמאה, ושלא לאכול דג טמא, ועוף טמא ושרץ ותולעת הפירות ... כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, ושלא לאכול נבילה וגו' ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ושלא לאכול אבר מן החי וגיד הנשה, כמו שאמרו ישראל קדושים נהגו בו איסור... (תרי"ג מצות)

רד"ק:

הללו א-ל בקדשו - עולם המלאכים. (תהלים קנ א)

כוזרי:

אמר החבר, הטומאה והקדושה שני ענינים זה כנגד זה, לא ימצא האחד אלא בהמצא השני, ומקום שאין קדושה אין טומאה, כי ענין הטומאה איננו כי אם דבר שאסר על בעליו לנגוע בדבר מדברי הקדושה ממה שהוא מקודש לאלקים... (ג מט)

...ועל כן שמע ישעיהו "קדוש קדוש קדוש" עד אין תכלית, והטעם שהוא נקדש ומרומם משישיגהו מאומה מטומאות העם אשר ישכון כבודו ביניהם, ועל כן ראה אותו על כסא רם ונשא. ויכונה בקדוש הרוחני אשר לא יתגשם ולא יתלה בו דבר ממה שיתלה בגשמים, ויאמר "קדוש ישראל" כנוי לענין האלקי הדבק בו ואחריו בהמון זרעו, דבקות מחשבה והנהגה לא דבקות נגיעה. ואין מותר לכל מי שירצה שיאמר "אלקי" ו"קדושי" אלא דרך העברה בדרך הקבלה, אך על דרך האמת לא יאמר אותו כי אם נביא או חסיד שידבק בו הענין האלקי... (ד ג)

...וכבר יצליח הכח הדברי בקצת האנשים מהתדבקו בשכל הכללי, במה שירוממהו מהשתמש בהקשה והעיון, ויסור מעליו הטורח בלמוד ובנבואה, ותקרא סגולתו זאת קדושה, ותקרא רוח הקדש... (ה יב)

ספר חסידים:

המכבד יכובד, כל המכבד את הקב"ה ואת אשר צוה הקב"ה מכבדו. לא יתכן שתשים ספרים על מטה שישנת עליה במפת שכבת זרע, או אדם מפיח במטה, וכן לא יתכן שתתלה בין רגליך דברי תורה או לאחוריך, ולא יתכן כשאדם משמש מטתו ועדיין לחלוחית זרע עליו שיזכיר שום דבר קדושה או תפלה או תורה, אלא ישפשף במים עצמו היטב. מצאנו ב' טהורות לג' אמירות, "אמרות ה' אמרות טהורות" (תהלים י"ב), "וטהורים אמרי נועם" (משלי ט"ו) ללמדך שלא יהא אדם במקום הטנופת ויחשב דברי תורה או יתפלל או ידבר לחבירו שום דיבור מן הקב"ה, וכן כשיש עליו שכבת זרע. (קנז)

אחד תיקן עץ קטן להראות בו לנערים התיבות והאותיות, ולא עשאו משופע בסופו וחד, והראה בו התיבות והאותיות, ואחר כך היה גוררו בקצהו כדי לשפע אותו, והנגרר ממנו היה משליך לארץ, אמר לו אין לעשות כן, אלא יתקן תחלה בקצהו דק ואחר כך יראה בו בספר, וכן לאחר שכתב בקולמסו דברי תורה והשם ונתקלקל הקולמוס ומגרר הסופר הקולמוס לתקנו לכתוב בו כבראשונה יזהר שלא יפיל מה שנגרר לארץ, כי כל אשר יגע בקודש יקדש. (תתצג, וראה שם עוד)

אמרו חכמים שאדם יכול לצרור מעות בסוף סודרו שקשורים בו תפילין, אבל הוא סודר שלא יחדו לתפילין, אבל אם במעות שתי וערב לא יקשרם בסודר של תפילין. (תתק, וראה שם עוד)

מעשה בחסיד אחד שהיה מניח תורה שבכתב בתיבה אחת לבד ותורה שבעל פה בתיבה אחת לבד, כי תורה שבכתב קדושתה יותר מתורה שבעל פה. (תתקח, וראה שם עוד)

רבינו בחיי:

ממדת הטהרה יבא אדם לידי קדושה, והוא שכתוב "וטהרו וקדשו", והוא שדרשו ז"ל, מאי דכתיב "ונשמרת מכל דבר רע", שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר, זהירות מביאה לידי זריזות... טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי ענוה... טהרה מביאה לידי קדושה שנאמר וטהרו וקדשו (ויקרא ט"ז), קדושה מביאה לידי ענוה שנאמר כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו (ישעיה נ"ז)... הנקיות מביאה פרישות, שיהיה פרוש ממחשבה רעה ומיצר הרע, והפרישות מביאה לידי טהרה כי אז יהיה טהור טהרת המחשבה, והטהרה מביאה לידי קדושה שיפרוש ממאכלים אסורים, ואין צריך לומר מן האסורים אלא אף מן המותרים, שכל הגודר עצמו בזה ופורש מהם זולת במוכרח ובכדי חייו הוא הנקרא קדוש, והוא שאמרו קדש עצמך במותר לך, וגדר זה של קדושה מביאה לידי יראת חטא, כי יעלה מכח אכילה לגדר הדבור, שיהיה גדור בכל דבריו שלא ידבר רע, כענין שכתוב "חכם ירא וסר מרע" (משלי י"ד)... (כד הקמח טהרת הלב)

תניא רבי פנחס בן יאיר אומר טהרה מביאה לידי קדושה... ידוע כי המדות כולן ב' חלקים, גופניות ושכליות. הגופניות באות לתקן המעשים, כי אין שלימות לחכמה בלתי תיקון המעשים, שכן אמר הכתוב "שכל טוב לכל עושיהם", ודרשו רז"ל לכל לומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם. השכליות באות לטהר המחשבה, ושלא להשתמש בה זולתי בעבודת השי"ת, וזהו שכתוב "נקי כפים ובר לבב", נקי כפים יכלול המדות הגופניות, שהן לתיקון המעשים, ובר לבב יכלול המדות השכליות, שהן לטהר המחשבה ושיהא תוכו כברו ונסתרו כנגלהו... ומי שיש בו מדה זו הוא הנקרא בלשון התורה תמים, והוא הלשון שנשתבחו בו הצדיקים, והוא שכתוב "נח איש צדיק תמים היה"... וכשהאדם מטהר מחשבתו במדה זו מביאתו לידי קדושה, וזהו שאמרו וטהרו וקדשו, שהטהרה מביאה לידי קדושה. ודבר ידוע שאין הטהרה והקדושה מצויה אלא בקיום התורה והמצות, שהטהרה דבקה בתורה, שכן אמר דוד ע"ה יראת ה' טהורה עומדת לעד, כאלו אמר עומדת טהורה לעד, כלומר שהטהרה דבקה בה לא תפרד ממנה...

בשתי מדות אלו נתקדשו ישראל בסיני כששמעו עשרת הדברות מפי הגבורה מה שלא שמעה שום אומה ולשון, הוא שכתוב, השמע עם קול אלקים, ודרשו רז"ל היה הקול נשמע מסוף העולם ועד סופו, והיו שומעין אותו זקנים כפי כחם, נערים כפי כחם, עוברות כפי כחן. טהרה הוא שבאו לחסות תחת כנפי השכינה בשלשה דברים, במילה, בטבילה ובקרבן... קדושה הוא שכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". ודבר ידוע שכל הקדושות וכל הקדושים נמשכים מן הקודש הנהר הנמשך מן המעין, והמעין מן המקור. וידוע כי עם ישראל נחלקים לשלשה חלקים, כהנים, לוים, ישראלים. הכהן נקרא קדוש, מתקדש בקדושת עצמו ובקדושתו של לוי שהוא משבטו, והלוי מתקדש בקדושת עצמו ובקדושתו של הקב"ה, וכלם מתקדשין מן הקדש, ולפי שקדושת ישראל שנקראו קדש נמשכת מן הקדש לכך נקראו "אנשי קדש", כענין שכתוב "ואנשי קדש תהיון לי" (שמות כ"ב). ויש לך להתבונן שלא אמר ואנשים קדושים, אלא ואנשי קדש, כי הקדוש אפשר שתמשך לו הקדושה מקדוש אחר, מקדוש לקדוש ומגבוה לגבוה, עד הסיבה העליונה יתעלה שהוא מקור הקדושה, והוא הנקרא קדש ששם מקור הברכה, שנאמר, "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'". וממה שאמר אנשי קדש נמשלו למלאכי השרת הקדושים שקדושתם נמשכת מן הקדש, שכן כתיב בהן "ואתה מרבבות קדש", ודרשו ז"ל מה מלאכי השרת קדושים וטהורים, כך ישראל ביום כפורים... וזהו כוונת התורה כשאסרה אכילה ושתיה ביום הכפורים, לפי שהאכילה והשתיה מביאה את האדם לידי גסות הטבע וגובה הלב, ויבא מזה לשכוח העיקר, והוא שכתוב פן תאכל ושבעת וגו', וכן אמר הנביא, "כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני" (הושע י"ג). ביאר כי המאכל והמשתה יביאוהו לידי הגאוה, והגאוה לידי שכחת העיקר... (שם כפורים ב)

"א-ל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו" (תהלים פ"ט). מדת הקדושה מדה עצומה ונפלאה יגיע אדם אליה מתוך מדת הטהרה... ונצטוינו בה במצות עשה שבתורה, שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים", ונאמר גם כן "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם". וענין הקדושה הזאת שנצטוינו בה היא הפרישות, שיגדור אדם את עצמו, ושיפרוש מן התאות אפילו ממה שאמרו שהוא מותר, כענין שאמרו קדש עצמך במותר לך, וזה בענין המאכל והמשתה, שיאכל וישתה מן המותר פחות ממה שראוי, ולא יתכוין אלא לקיום הגוף בלבד. וכן בענין המשגל לצורך קיום המין או למצות עונה או להנצל מהרהור, וכל השאר זולתי לכונת אלו אסור מדין תורה. וכן בענין דבורו שיגדור את עצמו בדבריו להוציאם במשקל ופחות מן הראוי, זולתי במוכרח שהוא חיי הנפש, והוא דבור התורה, או חיי הגוף והוא הדבור בפרנסתו וצורך מזונותיו, וכן שיגדור את עצמו בחוש המשוש שלא יגע בכל שטח גופו וידיו ערומות, ואף כי מתחת אבנטו, כי על הענין הזה נקרא ר' יהודא הנשיא רבינו הקדוש. וכל הדברים האלה מגדר הקדושה והפרישות הם. וכן דרשו בתורת כהנים, "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא י"א), כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. כי מי שהוא פרוש ומובדל מן התאוות ומיוחד לעבודת השי"ת קדוש יאמר לו...

והנה ישראל נתקדשו בסיני בשתי מדות, והן טהרה וקדושה. כששמעו עשרת הדברות מפי הגבורה מה שלא שמעה שום אומה ולשון, כענין שכתוב "השמע עם קול אלקים" וגו' (דברים ד'), ודרשו רז"ל היה הקול נשמע מסוף העולם ועד סופו... טהרה הוא שבאו לחסות תחת כנפי השכינה בשלשה דברים, מילה וטבילה וקרבן, ועיקר שלשתן טהרה. מילה, לפי שהערלה קרויה טומאה, טבילה עיקר הטהרה במים, קרבן, לפי שהחטא קרוי טומאה, והמתכפר בקרבנו הוא טהור. קדושה הוא שכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט)... 

ודבר ידוע ומפורסם שכל הקדושות נמשכים מן הקודש בדמיון הנהר הנמשך מן המעין והמעין מן המקור. והנה ישראל הנחלקים לשלשה חלקים, כהנים לוים וישראל נתקדשו בסיני בקבלת התורה בתשע קדושות, כי הכהן מתקדש בקדושת עצמו ובקדושתו של לוי ובקדושתו של ישראל, שהרי מכלל עם ישראל הוא. והלוי מתקדש בקדושת עצמו ובקדושת הכהן שהוא משבטו ובקדושתו של ישראל, הרי שש קדושות. וישראל מתקדש בקדושת עצמו ובקדושתו של מלך הרי שמונה קדושות, וכלם מתקדשין מן הקדש הרי תשע קדושות. ומפני שכל הקדושות הללו שנכללו בישראל נמשכות מן הקדש, לכך נקראו אנשי קדש, כענין שכתוב "ואנשי קדש תהיון לי" (שמות כ"ב). ויש לך להתבונן שלא אמר הכתוב ואנשים קדושים תהיון לי, אלא ואנשי קדש, כי הקדוש אפשר שתמשך לו הקדושה מקדוש אחר, וכן מקדוש לקדוש ומגבוה לגבוה עד הסבה העליונה יתברך שהוא כח הקדושות כולן, והוא מקור הקדושה, והוא נקרא קדוש שהוא מקור הברכה, כענין שכתוב, "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'" (תהלים קל"ד), ועל כן אמר ואנשי קדש, המשילם הכתוב למלאכי השרת שקדושתן נמשכת מן הקדש...

וענין הקדושה שמלאכי השרת מקלסין להקב"ה בלשון קדוש שלשה פעמים, על דרך הפשט השתים הם לשון קריאה, שקורא המלאך לחברו קדוש קדוש, וכפל השם כלשון משה משה, ואחר כך משיב קדוש ה' צב-אות מלא כל הארץ כבודו. או יהיה קדוש קדוש קדוש שלשתם נאמרים על הקב"ה שהמציא את עולמו ובראו על שלשה חלקים, חלק המלאכים, וחלק הגלגלים, וחלק העולם השפל, ויהיה ביאורו, קדוש ראשון בעולם השפל, קדוש השני בעולם הגלגלים, קדוש ג' בעולם המלאכים, ותהיה הכונה והמחשבה משוטטת ממטה למעלה, הוא קדוש ומיוחד בכל העולמות בכל צבאותיהם.

ויש עוד בענין הקדושה ענין נסתר נמסר בקבלה, אין מוסרין אותו אלא לצנועים ויראי חטא, והוא ענין היחוד השלם כולל כל הבנין, ואחריו "ברוך כבוד ה' ממקומו", כענין פסוק שמע, שהוא עיקר היחוד וכולל כל הבנין ואחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והמשכיל יבין. ושמעתי כי יש במלת קדוש שהוא קילוס מלאכי השרת אותיות מארבעה מוצאות שבפה, הן גיכ"ק, דטלנ"ת בומ"ף זסצר"ש, לבד מאותיות אחה"ע, לפי שהן אותיות הגרון, וזה נכון.

ומפני שהברכה והקדושה דבר אחד, כי הברכה נמשכת מן הקדושה, כענין שכתוב, "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'", על כן יש להזהר שלא יפסיק אדם בין קדוש לברוך, וכמה מבני אדם שאינן נזהרין בדבר זה, והוא מכלל הדברים שאמרו רז"ל בפרק ראשון דברכות בענין תפלה, מאי דכתיב כרום זלות לבני אדם, אלו דברים שעומדין ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם, וכמעט שאני אומר כי כל המפסיק והשח בינתים דומה כאלו קצץ בנטיעות... שהוא נוטה מדרך האמונה להאמין בשתי רשויות או להסתפק בהם... (שם קדושה, וראה שם עוד)

בעל הטורים:

קדושים תהיו - לעיל כתיב ושמרתם את משמרתי, שאם ישמור עצמו מן החטא שוב אין חטא בא על ידו ומקדשין אותו מלמעלה. עדת בני ישראל וסמיך ליה קדושים, שדבר שבקדושה צריך עשרה דהיינו עדה, וכן עשרה פעמים אני ה' אלקיכם בפרשה זו. (ויקרא יט ב)

ונקדשתי בתוך בני ישראל - בגימטריא זהו אין אומרים קדושה בפחות מעשרה. מקדשכם וסמיך ליה מועדי ה', חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. (שם כג ב)

הריקאנטי:

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, לשון ברכה נופלת על התפשטות המקור מלשון בריכה, וכבר פירשתיו, והקדים הברכה לקדושה, כי הברכה מאין סוף והקדושה מן הקדש, ובסוד ז' ימי בראשית תבין הטעם ז' ברכות שתקנו בשבת, וכן אמרו רז"ל כי הם כנגד ז' קולות שנתנה בהם התורה...

...ומהמספר הזה תבין מאמר רז"ל כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה, כי סוד הקדושה הוא סוד אחדות העשר ספירות זו בזו, ולכך אין לפחות מעשרה, ובמסכת כלים מנו עשרה קדושות בארץ ישראל זו לפנים מזו, גם עשר שמות שאינן נמחקין לרמוז על הענין הנכבד הזה.... (יתרו)

עקדה:

וכן קדוש, הקדושה חתימה על עצמותו ית', והברכה על היותו משפיע... (שמות ג א שער לה)

שערי קדושה:

עוד יש מדרגת חסידות למעלה מזו שאין למעלה ממנה, והאיש הזה נקרא קודש, והיא נזכרת בספר התיקונים ובספר הזוהר במקומות הרבה, ובפרט בפרשת כי תצא ברעיא מהימנא, וזה לשונו, ולאו למגנא אמר קב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים, ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין העכו"ם, וכמה בני נשא דקא משתדלי באורייתא וכו' ולא אתפרק קב"ה וכו' אלא וכו', וגמילות חסד הא אוקמוה דאין חסיד אלא המתחסד עם קונו וכו', דכד חבו ישראל וכו' קב"ה תריך בני מלכא ומטרוניתא עמהון, ומאן דהדר בתיובתא, וגמיל חסד לשכינתא באורייתא ובכל פירודין דילה, ולאו איהו אלא למפרק לשכינתא דא עביד חסד עם קונו...

נמצא כי כשיעסוק בתורה ובמצוות ובמדות טובות הנקרא חסיד כנ"ל, אם נתערבה בו כוונת קיבול איזה שכר הוא חסיד לעצמו, כמו שכתוב "גומל נפשו איש חסד", כי בקיימו המצוות גומל חסד לנפשו, ולכן אינו נקרא חסיד אלא איש חסד, כי החסד הוא אל האיש עצמו הגומל לנפשו. אך הגומל חסד עם קונו נקרא חסיד וקדוש, יען כי נזדכך מכל מיני טומאה, וקידש עצמו בקדושתו ית', כי לשון קדושה לשון הכנה והזמנה, כמו "התקדשו למחר ואכלתם בשר" (במדבר י"א), כי עושה עצמו מרכבה אל קדושתו ית', ואינו חושש לכבוד עצמו אלא לכבוד קונו כנ"ל.

ואל זה נתכוון ר' פנחס בן יאיר במה שאמר פרישות מביאה לידי טהרה וכו', וקדושה מביאה לידי חסידות, והחסידות לידי רוח הקודש, כי זו היא חסידות שלימה הבאה אחר הקדושה, והיא המביאה לידי רוח הקדש, כי נתדבק בו דיבוק גמור, וישיג לגילוי רזי תורה ולהתנבא עתידות... (חלק א שער ג)

ספורנו:

נאדר בקדש - הנה הקדוש במוחלט הוא הבלתי נפסד כלל, כאמרם ז"ל בסנהדרין פרק חלק מתים שעתיד הקב"ה להחיות אינם חוזרים לעפרם, שנאמר הנשאר בירושלים קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים וכו', אמר שאין כמו הא-ל ית' נודע לאדיר ומלך על כל אלהים קדושים ונצחיים, ולפיכך לו לבדו יאות לשנות טבע של נמצא בלתי נפסד, כי נצחיות כל נצחי לא יהיה זולת מאתו ית'. (שמות טו יא)

...וכאמרו "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והתקדשתם והייתם קדושים", פירוש נצחיים מתדמים לבורא ית', כאמרו "כי קדוש אני"... (ויקרא יא ב)

קדושים תהיו - אחר שהשרה שכינתו בישראל לקדשם כמו שהיתה הכונה באמרו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובאמרו "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והייתם קדושים", והבדילם מטומאת המאכלות והזרע, מטומאת הנדה והנגעים הנמשכין ממנה, ומטומאת הזבה וטומאת החטאים, כאמרו "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"... אמר עתה שהכונה בכל אלה האזהרות היא שיהיו קדושים, וזה כדי שידמו ליוצרם כפי האפשר, כמו שהיתה הכונה בבריאת האדם כאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וזה באר עתה באמרו "כי קדוש אני ה' אלקיכם, וראוי שתדמו אליו כפי האפשר בעיון ובמעשה, ולהשיג זה ההדמות באר שנצטרך לשמור את המצות הכתובות בלוח הראשון, שכל הכונה בהם היא לחיי עולם בלבד... (ויקרא יט ב)

אשר יתן מזרעו למולך - אחר שבאר הכונה האלקית לקדש את ישראל למען ידמו אליו כפי האפשר, והורה אותם את הדרך אשר בה תושג התכלית המכוונת מאת הא-ל ית' והזהיר בהפכה, דבר בעונש המתטמאים באחד מג' מיני הטומאות המנגדות לקדושה הנזכרת, האחת היא הטומאה בדעות כענין המולך, שאמר בו "למען טמא את מקדשי"... והשניה היא הטומאה בזרע, וזה בעריות שאמר עליהם למעלה "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים ותטמא הארץ". והג' הטומאה במאכלות האסורות שאמר עליהם בסוף זאת הפרשה "אשר הבדלתי לכם לטמא"... (שם כ ב)

והתקדשתם - בפרישה מן העריות. והייתם קדושים - שיהיה הזרע מוכן לשרות שכינה בתוכו, כאמרם ז"ל שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות. (שם שם ז)

קדוש יהיה - נבדל מן התאוות החמריות. על נפש מת לא יבא - לא יחלל עסקי קדושתו להתעסק בכבוד מתים, כמו הענין בכהן גדול, וכאמרם ז"ל המבלי אין קברים בטבריא שלחתיך בנציבין. קדוש הוא לה' - יזכה לאור באור החיים ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור, ולזה נראה שכיון אלקנה באמרו "אך יקם ה' את דברו", כלומר אני מסכים להדירו בנזיר, ואיני מבקש מהא-ל ית' דבר אחר בעד הילד זולתי שיקם את דברו שיהיה קדוש לה'. (במדבר ו ה-ח)

ולהיותך עם קדוש - נצחי לחיי עולם הבא. (דברים כו יט)

אלשיך:

ויהי כל הארץ שפה אחת - נקדים כי הקדושה היא אחדות, וכחות הטומאה שלעומתה הם עולם הפירוד, נשמות ישראל הן מהקדושה, ולכן הם גוי אחד, ונפשות עכו"ם מן החיצונים ומתיחסים לריבוי, לכחות החיצוניים אין קיום ומציאות אלא שיש באיכותם ובפנימיותם מציאות מאור קדוש, כי כל כח חיצוני שואב משפע עליון, כבזהר על פסוק "הכפירים שואגים לטרף", אך כשישראל עושים רצונו של מקום ניתן השפע לישראל ומתמציתם נהנים גם הם, וכשאין עושים נהפך השפע לחיצונים, וישראל גולים אצלם לאכול מאשר ישאבון שריהם, והשכינה מרגשת יותר צער מאתנו כאשר משפיעה על החיצונים. עולם הזה הגשמי מתקיים על ידי השתלשלות שפע מהעולמות העליונים דרך צנורות הקדושה ירושלים וציון או דרך הצנורות החיצוניים. ואנשים אלו ידעו שהם מהחיצוניים, ושעתיד ית' להביא את אברהם בנפש מהקדושה ואותם תשא רוח, לכן התחכמו לעשות דרך שיהיה העולם לחיצוניים לבדם, ולשם כך היו צריכים אחדות. ומצאו לשם כך בקעה המוכנה לקבל כל כחות הטומאה ליחדם, ויחודם יהיה לבנות בנינים בצרופי חכמת טומאות... (בראשית יא א)

ויפרדו איש מעל אחיו - כי בהפרד הטומאה מהקדושה כפלים מתרחקת הקדושה ממנה, משל לב' אנשים הפורשים זה מזה, שבמהלך יום אחד רחוקים זה מזה ב' ימים, וכן בתורה... (שם יג יא)

כי אני ה' אלקיכם - ולכולכם יש הכנה להדמות אלי, או אל תתמהו איך נדמה לבורא כל העולמות להיות קדושים כמוהו, כי אני קדוש מלא בוא"ו, קדוש בעצם, ואתם קדשים חסר, תדמו לי. ובמדרש ר' אבין ממשיל למרתף של יין ומינה בו המלך שומרים נזירים ושכורים, לערב נתן לנזירים מדה אחת ולשכורים ב' מדות של יין בשכרם. וכן בקדושה, העליונים מכתירים בכל יום להקב"ה ב' קדושות, מה עושה, נותן בראשו אחת ובראש ישראל ב', שהנה המלאכים מתעלים על ידי עבודתם רק מעלה אחת, וקונה קדושה מעין שלמעלה ממנו, אבל האדם מתעלה ב', שקודם מקבל רוח מעין עולם המלאכים, ואם מתעלה יותר נותן בו נשמה מעולם העליון. (ויקרא יט ב)

כי יפליא נדר - בא להורות את בני ישראל שאין הקדושה תלויה במולידים, כי אם בבחירה, וביד כל איש לקדש את עצמו עד שקדוש יאמר לו, וככהן גדול יחשב, והורה כי חיוב מוטל על גדול הדור לפרוש ולקדש עצמו גם במותר עד יהיו קדושים לאלקים, ואם הדור ראוי לא יחוס מלזרק מרה כמשה סמוך למיתתו... (במדבר ו ב)

ואמר קדוש יהיה - יום יום תהיה בו קדושה מחודשת ולא יהיה מתנוול, ואפילו מותר הגוף והפרע המנוול עושהו נזר קדושה. כל ימי הזירו - נוסף על הקדושה שתורק עליו יש עוד קדושה קנינית כבכהן, ועל כן יזהר מלהטמא. (שם שם ה וו)

בהעלותך - הנה דרכו יתברך להסתיר הסוד בתורה, והנה זולת מה שהאדם העושה מצוה מתקדש גם החפץ שנעשה בו מצוה וקונה איכות קדושה, ואפילו הוקדש רק קדושת דמים, ואפילו אם הכונה רק לקיים מצות התורה, ולמעלה מזה אשר לו חלק בבינת סוד התורה ובכוונת יחוד עליון בכל מצוה, וזה שאמר בעשותך מצותי תתן מעלה בנרות גם בכונה סודית. (שם ח ב)

פנחס - הנה העושה מצוה קונים רוחו וגויתו זולת הזכות איכות חדשה ונעשים בריה חדשה מרוב קדושה הנשפעת בו על ידי המצוה, ועל כן סדרו קדמונינו ברכת טוב "אשר קדשנו במצותיו", ונתן לנו רמ"ח מצות כדי שיגדל ויקדש בהם גם החומר. (שם כה יא)

אין קדוש כה' - קדושה עצמית, כי המלאך כשירד לעולם הגשמי יתלבש מעין איכות העולם, אם כן קדושתו כמושאלת. אין בלתך - שהתפשטות כבודו מחיה את כל הנמצאים, ועם כל זה לא ישתנה, אם כן זו קדושה עצמית שלא יכילנה רעיון. (שמואל א ב ב)

גוי אחד - שהקדושה בחינת אחדות, ונשמות ישראל עם היות בזו בחינת חסד וזו מצד דין וכו', כולן מאחדות הקדושה ממנו ית', מה שאינו כן האומות, וגם בהיותם לגופם תהיה אחדות ישראל וערבות, ולכן אין האומות כדאיות לכנותו אלקיהם כי אם ישראל. (שמואל ב ז כב)

מהר"ל:

מי כמוכה באלים ה' וגו'... פירוש כי הוא ית' נאדר בקודש, שהוא נבדל מן הנבראים, וזהו ענין הקדושה בכל מקום שהוא אינו משתתף עם הנמצאים שכולם הם משותפים או מצורפים אל החומר זולת הקב"ה, שלכך נקרא הקב"ה מפני שהוא קדוש מן הנמצאים, שהם בעלי חומר או מצורפים אל החומר, לפיכך הוא נורא על כל ברואיו, כי לפי שהוא נבדל הוא נורא על אשר נבדל מהם... (גבורות ה' פרק מז)

ונטל סייף וכו', דע כי הדם שיצא הוא ענין מפליא, כי בטול הקדושה שהיה לפרוכת נחשב שפיכת דם, כדאיתא במסכתא יומא גבי שני כהנים שהיו רצים בכבש המזבח והרג האחד את השני בסכין של קדשים, ובא אביו ומצאו מפרפר ואמר הרי בני כפרתכם, הרי עדיין בני מפרפר ועדיין לא נטמא הסכין, ומסיק ללמדך שחמור עליהם טהרת כלים משפיכות דמים וכו'. פירוש כי סילוק קדושה על ידי טומאה יותר נחשב ביטול לקדושה ממה שנחשב שפיכות דמים, כי דבר הקדוש כמו הפרוכת מפני קדושתו הוא נחשב אלקי יותר מן הנשמה, ואם הנשמה בשביל שהיא אלקית נבדלת אין ראוי לה בטול, כל שכן הכלי שהוא קדוש אלקי לגמרי אין ראוי לו בטול הקדושה, שזה הוא כמו שפיכות דם שהוא ביטול הנשמה הקדושה... (נצח ישראל פרק ה)

...אבל בית המקדש כחו מן השי"ת כח קדוש, כי לשון א-ל כח קדוש, וכאשר חטאו ישראל ונטל כח הקדוש מן בית המקדש שנקרא אריאל לא היה כאן רק ארי, ונבוכדנצר נקרא אריה שם אריה מלא ושלם, אבל כאשר היו ישראל בקדושתן ובמעלתן היה גובר השם שהוא א-ל בסוף שם אריאל על האריה, כי השם הקדוש הזה הוא כח קדוש נבדל כאשר שם א-ל בלשון אריאל, והוא בפני עצמו, אבל בשם אריה שם י-ה הוא מן השם, כי מקבל כח מן הנרמז בשם י-ה דרך טומאה כמו נביאי עובדי גלולים, אשר נגלה השי"ת עליהם בטומאה, כדכתיב "ויקר אלקים אל בלעם", ולפיכך גובר שם אריאל על שם אריה... ולעתיד יהיה השי"ת עמהם בכח שנקרא אריה, כי אז ישראל יזכו לכח אריה שיקבלו אותו בקדושה, ואז יהפך להם החודש הזה לששון ולשמחה, כי קודם זה לא היה החודש הזה אשר הוא מיוחד לאריה שייך לישראל, כי לא היה מדריגתם כל כך שיקבלו כח זה בקדושה, רק לעתיד יהיה להם דבר זה שיקבלו כח עליון בקדושה... (נצח ישראל פרק נח, וראה שם עוד)

ובמדרש והתקדשתם והייתם קדושים, רבי אבין אומר העליונים שאין יצר הרע ביניהם נתן להם קדושה אחת... דעת רבי אבין כי שתי קדושות שנאמרו כאן, פירוש זה כי יש לישראל הקדושה אחת במה שהם נבדלים בעולם הגשמי מן הדברים אשר הם חומריים, והשי"ת הבדיל אותם מן האומות, וכדכתיב ואבדיל אתכם מן העמים, וזה מה שנתן להם המצות, וזהו קדושה אחת שיש להם. הקדושה השניה מה שישראל יש להם התורה שהיא שכלית, ולכך אלו שתי קדושות, האחת הם המצות שבהם קדש השי"ת את ישראל, הקדושה השניה התורה השכלית האלקית והיא יותר. ויש לפרש גם כן שתי קדושות שיש לישראל הם מצות לא תעשה ומצות עשה, וקדושת מצות עשה יותר קדושה בהם ממצות לא תעשה, כמו שפירשנו זה במקום אחר, כי לכך כל מצות לא תעשה נשים חייבות כאשר מציאות הנשים יותר נוטה אל החומר, אבל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, ולכך מצות עשה דוחה מצות לא תעשה, והם שתי קדושות שיש לישראל. והפירוש הראשון יותר נראה, כי הקדושה הא' הם המצות, כי המצות הם קדושה לישראל, והקדושה שניה היא התורה השכלית, שזהו קדושה לגמרי במה שהיא שכלית. ולכן אמר הלואי שיעמדו בשתי קדושות כנגד יצר הרע. וכבר אמרנו כי התורה והמצות נותנים לאדם קיום מן היצר הרע כמו שהתבאר.

ושתי שמות שיש לישראל, יעקב וישראל, הם כנגד אלו ב' קדושות, כי יעקב הוא הקדוש, שנאמר והקדישו את קדוש יעקב, וכמו שבארנו בכמה מקומות דבר זה. ושם ישראל שהוא שם השני כנגד הקדושה השניה, שהיה מנצח את המלאך, כי המלאך אין לו רק קדושה אחת, ולכך אמר כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, עם אנשים מכח שם יעקב שהוא קדושה אחת, ודבר זה כי היה ליעקב קדושת המצות, ושם ישראל בו היה מנצח המלאך, ויש להבין דברים אלו.

ודעת רבי אבהו כי אלו ב' קדושות נאמרו למעלת ישראל, וזה כי הקדושות הם ג', שכבר התבאר זה פעמים הרבה, שאין ענין הקדושה רק שהוא נבדל מן החומר, כי זהו ענין הקדושה, והמלאכים מכתירים שמו ית' בג' קדושות, קדושה אחת שהוא ית' אינו גשם, הקדושה השנית שאינו כח בגשם, הקדושה השלישית שאינו מקושר בקשר המציאות עם גשם... ונגד זה הם ג' קדושות שהמלאכים מכתירים שמו ית', והקב"ה לוקח שתים ונתן אותם בראש בניו, כי קדושת ישראל במה שהם אומה קדושה, כי אין דברינו רק בקדושת ובמדרגת העם במה שהם, ואין דברינו באדם פרטי. ומדרגה זאת שיש לישראל אינה גשמית, ולא כח גשמי, אבל בודאי מעלת ישראל וקדושתם נמצא עם גשם בקשר מציאות בלבד, במה שהם בני אדם, הנה יש לישראל ב' קדושות, והשלישי נתן בראשו, כי הוא ית' ויתעלה קדוש לגמרי, וכמו שנתבאר... (תפארת ישראל פרק לז)

...ולפיכך אמרו בספרי, אמר רבי יהושע בן לוי, מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים, ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ואית לן קריין סגיאין... ורוצה לומר כי כל דבר ערוה הוא ענין גופני שהאדם נוטה אחר הגוף, ולכך כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, כמו שהתבאר, כי אין הקדושה רק שהוא נבדל מדברים הגופניים, ויהיה לו מדריגת העליונים שהם קדושים מן הגוף. והזנות הוא מעשה בהמה חמרי, וכאשר אתה מוצא פרישה מן הזנות כתיב אצלו לשון קדוש, כלומר שתהיה קדוש וקרוב אל העליונים שהם קדושים שהם בלא גוף. ומאחר שאין הקדושה רק פרישה והבדלה מן הגשמי החמרי, לכך ראוי אל האדם להיות מתקדש עוד יותר ולהרחיק עצמו עוד מדברים האלה, וכל אשר מרחיק יותר הוא יותר קדוש ויותר נבדל כאשר פירש עצמו יותר. וזה שאמרו שם, אמר אביי מאן דמקיים מילי דחכמים נקרא קדוש... מפני שהקדוש הוא מן החטא ואינו נמשך אחרי החמרי, וזה דמקיים מילי דרבנן נקרא קדוש, שהרי מרחיק עצמו מן החטא שהוא בגוף, אף שאינו מן התורה, ואינו דומה למי שהוא מקיים מצות השי"ת אשר גזר עליו, אף כל המצות שבאו בתורה כלם שיהיה קדוש מן החטאים, אבל אין נקרא שמו קדוש רק זה שהוא פורש עצמו מן הדבר שהוא חטא מצד הגוף, אף כי אינה מצוה בתורה הוא נקרא קדוש בעצמו, כי מילי דרבנן הם פרישה וקדושה.

ורבא הקשה דזה משמע שנקרא קדושה שהוא מקדש עצמו מרצונו, ולכך נקרא זה האדם קדושה, ודבר זה אינו, כי מאחר שחכמים גזרו נקרא העובר דברי חכמים רשע, כי אינו מקיים דברי רבנן, אלא קדש עצמך במותר לך, כלומר שהתורה אמרה שיהיה האדם קדוש, והיינו פרישה מדבר המותר, כי הערוה בעצמה אין זה מצד הפרישה בלבד, רק שהוא מצות התורה, אבל כאשר פירש עצמו מדבר המותר דבר זה נקרא קדושה ופרישה...

ובמדרש ר' אבין אמר בה תרתי, משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בה שומרים... אבל התחתונים לפי שיצר הרע מצוי בהם הלואי יועיל שתי קדושות, הדא הוא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים... וביאור זה כי הקדושה שנתן השי"ת למלאכים שהם נבדלים מן החמרי, אבל לא נתן להם רק קדושה אחת, אבל לישראל נתן להם שתי קדושות, מפני שהאדם בעל חומר, ולפיכך נחשב האדם כמו שכור שהוא גשמי לגמרי, שאין עמו השכל, כך האדם הוא גשמי בעל חומר, וכדי להרחיק את האדם מן החמרי נתן לו שיהיה קודש קדשים, שלא נמצא דבר זה במלאך, אף על גב שתמצא אצל המלאך קדושה, כדכתיב ובמאמר קדישין שאלתא, אבל שיהיה קודש קדשים דבר זה לא נמצא בהם, אבל האדם נמצא אצלו שהוא קודש קדשים, והיינו שיש באדם סלוק הגשמי על ידי התורה, ובזה האדם קודש קדשים, כי התורה היא קודש קדשים, ובודאי המלאך יש לו מדריגה זאת שנמצא קדושתו בפועל אצלו, ודבר זה לא נמצא אצל האדם, כי הוא גשמי, אבל מצד שהאדם דבק בקודש הקדשים היא התורה השכלית העליונה שאין המלאכים מגיעים שם, וזה שאמר שהוא כמו השכור אשר השכור בעל גשם, ומפני שהוא בעל גשם יש כנגד זה לאדם התורה האלקית, ובזה האדם הוא קודש הקדשים, כלומר המדריגה העליונה שהיא קדושה על קדושה.

ואל תתמה איך אפשר שתהיה לאדם הגשמי קדושה עליונה יותר קדושה מן המלאכים, כי דבר זה בודאי ובבירור כי על ידי התורה נכנס האדם לקודש הקדשים למקום שאין נכנסים מלאכי השרת, ולכך אמר במסכת אבות, חביב אדם שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, ולשון חביב רוצה לומר כי חביב אף מן המלאכים בשביל שנתן לו כלי חמדה שבו נברא העולם, וזה שאמר כאן שנתן לו שתי קדושות.

ומה שאמר גם כן רבי אבין משל למלך שעשו לו ג' עטרות, נתן שתים בראש בניו ואחת בראשו. פירוש ג' קדושות אלו כי השם ית' נבדל לגמרי, והם ג' מדרגות, האחד שאינו גשם, והשני שאינו כח בגשם, והשלישי שאין לו שום חבור אל הגשם. ותדע כי הם ג' מדריגות, שהגוף הוא גשם, והנפש כח בגשם, והשכל יש לו הקשר עם הגשם והוא קשר מציאות, ולפיכך אומרים קדוש קדוש קדוש... ומדריגת ישראל מעלתם מדריגה זאת שאין מדריגתם גשמית ואינו כח בגשם, אבל שלא יהיה למדריגה זאת צירוף וחבור אל הגשם דבר זה בודאי אין לומר, שהרי ישראל הם בני אדם, וקדושתם יש להם צירוף אל הגשמי... אמנם כל זה כאשר האדם מקדש עצמו בדבר המותר, שזה הוא הרחקה והבדלה לגמרי מן הגשמי, לכך ראוי לאדם לכנוס במדריגה הקדושה לקדש עצמו אף מן הדברים שאינם אסורים מן התורה רק הם קדושה לאדם מן החמרי, ובזה יש לו קדושה גמורה עד שנקרא קדוש.

בברכות אר"י אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא, והתקדשתם אלו מים ראשונים... ורוצה לומר כי אדם בעת אכלו ראוי שיתקדש ולא יאכל בזוהמת ידים, כי דבר זה היא אכילתו חמרית לגמרי כמו בהמה, ולפיכך תקנו נטילה ראשונה, וכן מים אחרונים גם כן בשביל קדושה שלא יהיו ידיו מסואבות מן האכילה, ובשביל כך היתה האכילה שלו בתעוב לגמרי כמו הבהמה. כי קדוש אני זה שמן ערב, שדבר זה קדושה על קדושה, כאשר יסוך בשמן ערב והוא נקיות לגמרי, ובזה תראה כי יש לאדם להתקדש עצמו באכילתו כמו כאשר האדם המתקרב לשמש עם אשתו שאז יהיה מקדש עצמו שיהיה בקדושה, שאם לא כן יהיה נעשית חמרי לגמרי על ידי פעל זה... ולכך יש לאדם ביותר לקדש עצמו במעשה שבו נוטה האדם אל החמרי שלא יהיה הפעל הזה נעשה גשמי חמרי לגמרי... (נתיב הפרישות פרק א)

ויש לך עוד לדעת כי ההיכל... ולכך הדליקו ח' ימים, כי קודש הקדשים הוא אחר שבעה וזהו השמיני, ולמה קודש הקדשים אחר שבעה, כי הנהגת הטבע הוא תחת מספר שבעה, כי השבעה ימי הטבע שבהם נברא עולם הטבעי, ולפיכך מה שאחר הטבע הוא תחת מספר שמונה, כי שמונה הוא אחר שבעה שהם ימי הטבע... ומפני שכל דבר שהוא קדוש נבדל מן הטבע שהיא גשמית חמרית, ולכך קודש הקדשים היא אחר הטבע, ודבר זה רמזו חכמים במדרש, בזאת יבא אהרן אל הקודש, בזכות המילה שנאמר בה זאת בריתי. וביאור זה, כי לא היה ראוי לבן אדם שהוא חמרי לכנוס אל מקום שהוא קודש קדשים נבדל מן הגשמי החמרי, אם לא שיש באדם המילה שהיא על הטבע גם כן, ובזכות זה היה נכנס אל קודש הקדשים שהוא קודש נבדל מן הטבע, ולכך בקודש הקדשים היה הארון והתורה שהיא שכלית בלתי גשמית, ולכך התורה נתנה גם כן אחר השבעה, שהרי כתיב (דברים ט"ז) שבעה שבועות תספר לך, ואחר שבעה שבועות נתנה התורה... (חידושי אגדות שבת כא ב)

ועוד יש לך לדעת כי הדבר שהוא קדוש כמו כל הדברים אשר זכרנו, כאשר הם מתחללים ראוי להם שיהיו נדונים באש, לגודל הכח והחוזק שיש באש, כדכתיב (דברים ד') כי ה' אלקיך אש אוכלה א-ל קנא וגו', ודבר הקודש אשר יוצא חוץ לקדושתו נדון בכח מדת הדין הקשה ביותר, כי דבר זה נתבאר ליודעי מדע, כי מדת הדין של מטה רפה ומדת הדין של מעלה קשה, כי התחתונים הגשמיים אין בהם מדת הדין הקשה, ולפיכך הדברים הקדושים מצד קדושתם יש בהם דבר נבדל הוא הקדושה שחלה עליהם, ומפני כך נדונים באש שהוא מדת הדין הקשה... (שם קיט ב)

שכל המוסר את עצמו לעשות לו נס וכו', וטעם דבר זה ידוע, כי כאשר מוסר עצמו על מנת שאין עושין לו נס נקרא קדוש בעצמו, כמו שיצחק נעקד על גבי המזבח ונתקדש, גם כן זה מתקדש, וכיון שהוא כבר נעשה קדוש הקב"ה עושה לו נס, כי הנס הוא גם כן קדושה לשמו ית', והוא ידוע מסוד הנסים, כלל הדבר שהאדם אשר אין שוקל חיות העולם נגד קדושת שמו ית', והוא מוסר עצמו למיתה להסתלק מן העולם על ידי קדושת שמו יתעלה הוא קדוש, ובשביל שהוא קדוש הוא נבדל מן העולם, והוא דוחה גם כן מנהג העולם וטבעו והנהגתו ועושה לו נס שהוא למעלה מן העולם. (גור אריה ויקרא כב לב)

של"ה:

דעו בניי כי אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, אם הוא בקדושה ומקדש עצמו בתשמיש כאשר הזהירו רז"ל, כי אז הוא כדמות וצלם העליון ומעורר הזיווג העליון סוד תפארת ומלכות איש ואשה המתיחדים בייחוד גמור על ידי ברית העליון ברית המעור סוד צדיק יסוד עולם, אשר בא הרמז והקימותי את בריתי, סוד קימת ברית מילה בהזדווג איש לאשתו, וסוד כתישת הזכר בנקבה בסוד כתישת הקטורת הדק היטב הדק, והדברים ההם סודות עמוקים מבוארים וגלוים ליודעי בינה...

וכשהאדם צדיק ומקדש עצמו בתשמיש אז מתעורר הקדושה של מעלה. וענין קדושת התשמיש באיזה ענין הוא קדוש, לענין הדינים צריך ללמוד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי הטוב באו"ח סימן ר"ס ובטור א"ע סימן כ"ה לא יפול דבר ארצה מכל המוזכר שם, וצריך האדם להיות בקי בעל פה בכל מלה ומלה הכתובה שם זולת מענין דין הפיכת השלחן המוזכר שם כבר כתבתי למעלה מה שכתוב בזה הספר חרדים אליו תשמעון. ולענין הרמזים מחשבות הסודות צריך לידע ללמוד ולשמור בחבור קטן הכמות ורב האיכות שחיבר איש האלקי הרמב"ן ז"ל ונקרא אגרת הקדש, והועתקו דבריו בספר מנורת המאור ובספר המוסר...

דעו בני יצ"ו כי מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה יצא ממנה פעולה טובה, דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה, והאריכו בזה המקובלים... כי אינו מוציא זרעו לבטלה אלא מתהוה מזה נשמה קדושה, וזהו ענין ותהי שרה עקרה אין לה ולד... לה דייקא לא היה אבל לאחרינא היה, ואלו הנשמות באו לולדות אחרים, וזהו ענין הגרים... (שער האותיות מענין סור מרע מקדושת המעור, ועיין שם עוד)

...ויש בזה ענין עמוק, נודע כי הקליפה קודמת לפרי, כענין קדימת עשו ליעקב, וקדימת יצר הרע להיצר הטוב, וביותר שיש קדושה יש קנאת הקליפה, כענין חיכוך המזיקים בתלמידי חכמים, כמבואר בברכות ובענין יצר הרע בתלמידי חכמים, כדאיתא בסוכה ובתלמידי חכמים יותר מכולם, וביציאת הקליפה והכנעתה אז נשאר הקדושה מזוכך זך בלי שמרים, ואדרבה מלאך רע יענה אמן, ומאחר שהמעלה הגדולה עבדי ה' כדפירשנו לא היינו באפשר לבא למעלה זו כי אם בהקדמת הקליפה, וקליפת עבד שבקדושה היא עבד לפרעה, ואחר כך לבסוף הודה פרעה על הברכות, וה' נתן את חן העם וגו', ואמר קומו צאו וגו'... (מסכת פסחים מצה עשירה)

...וכשמתחיל לקדש את עצמו אז הקב"ה ממש מוסיף לו קדושה על קדושתו שיהיה עושה טוב, מה שאינו כן בענין הטומאה אין הקב"ה מוסיף לו טומאה, אך גם כן אינו מעכב ופותחים לו. וסוד הענין למה בקדושה מסייע ממש, אמר הפסוק "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם", הנה כשמתחיל האדם להתקדש פותח ממקור הקדושה, והוא יתברך הקדוש האמיתי קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות, וכשמתחיל האדם להתקדש אז כביכול מתדבק בקדושתו ופותח המקור, על כן יתברך מסייע לו ממש להתקדש ביותר, מה שאין כן בסטרא דמסאבא לא יגורך רע כתיב, וסביב רשעים יתהלכון רחוק מהקדושה, אם כן איך שייך לומר שיסייע הוא ית' ממש לטמאו, כי אין רע למעלה למעלה ממש. ומזה יתבאר גם כן הסוד העבודה צורך גבוה, כי בהתעוררות קדושה מלמטה אז למעלה נפתחין מקורות הקדושות ומתגברות מה שאין כן בענין הכנסת קליפות מצד העונות חלילה שתכנס הטומאה למעלה, רק קול קטרוגם עולה למעלה ומתעורר הדין.

ראה איך הפסוק מדקדק, בקדושה אמר "והתקדשתם והייתם קדושים", ובטומאה לא אמר והייתם, רק אמר אל תטמאו ונטמאתם, כי תוספות הטומאה לאיש לא הווה ממנו ית' שהוא מהווה הכל, רק פותחין לו, וזהו מכח שאין הטומאה שהיא זוהמת הנחש דר אצלו, כמו שכתוב "לא יגורך רע"... (הלכות תשובה)

מצאתי בכתבי הקדש דתלמידי האר"י ז"ל אלו הן הדברים המקדשים לאדם, א', שיהיה בעשרה הראשונים, ב', בתפילין וציצית בכל היום, ג' עונה משבת לשבת, ד', ליזהר בחמץ ובשאור במשהו. ה', ליזהר במים ראשונים ואחרונים. ו', שיזהר ממאכלות אסורות. ז', מלשון הרע, ח', שיכוון באמן. ט', שלא יוציא שקר מפיו. (שם)

רמח"ל:

ואמנם מציאות הטוב והרע אמיתי הוא, שהנה שם האדון ב"ה בעולם קדושה וטומאה, פירוש, קדושה היא מציאות קורבה אליו ית', וטומאה היא מציאות ריחוק ממנו ית', הקדושה היא השפעה שהאדון ב"ה משפיע במי שראוי לזה, והשראה ששורה עליו, הטומאה היא ריחוק שהקב"ה מתרחק, והעלם שמתעלם. אמנם האמת הוא, שהנה ברא האדון ב"ה איזה כחות רוחניים לצורך ענין זה, והם כחות יושפע מהם חושך וזוהמא, אשר בכל מקום שתמצא שם הזוהמא ההיא מתרחקת ממנו הקדושה ויתעלם משם אורו ית', ואלה נקראים כחות הטומאה.

ואולם שם האדון ב"ה כח במעשי האדם לעורר את השרשים העליונים, והיינו שיהיו ממשיכים אור שפע קדושתו יתברך ואור טובו, או המשך הזוהמא והטומאה ההיא. והנה יחד לו מעשים שעל ידם תמשך הקדושה, וצוה להתמיד בהם, והם כלל המצות, ויחד מעשים שעל ידם תמשך הזוהמא, וצוהו לימנע מהם, והם כלל האיסורים.

ואמנם הטובה האמיתית אינה אלא הדבקות בו ית', והנה המצות כבר ביארנו שהם הממשיכים שפע קדושתו ית' ואור טובו, על כן אלה הם האמצעים שעל ידם תושג טובה האמיתית, כי מי שהרבה להתקדש בשפע קדושתו ית' הוא ראוי להדבק בו, וליהנות בטובה האמיתית, ומי שהרבה ליטמא בזוהמא שזכרנו, הוא יהיה בלתי ראוי לידבק בו וידחה ממנו, ואמנם יש בכל הדברים האלה מדרגות רבות, בין בשפע הקדושה או הזוהמא שזכרנו, וכן בטובה שנקנית על ידי המעשים הטובים והדחיה שנדחה האדם ממנה על ידי הרעים, והוא ההפרש שבין אדם לחברו במעלה האמתית.

וצריך שתדע, שכמו שניתן לאדם שיהיה ממשיך לעצמו קדושה או זוהמא, כן ניתן לו שבכח מעשיו ימשיך בכל הבריאה כלה הקדושה או הזוהמא, ונמצא כל הבריאה מתתקנת או מתקלקלת על ידי האדם, ויחשב זה לזכות לצדיקים שמטיבים לבריאה, ולחובה לרשעים שמקלקלים אותה... (מאמר העיקרים)

...והנה תביני, שהאדון ב"ה המרומם ונשגב ובלתי מושג כלל, הנה חידש מיני קדושות המתאצלות ממנו יתברך אל התחתונים, ואפילו קדושה זאת אין ענינה כענין קדושתו העצמית הנעלמת ובלתי מושגת, אלא היא ענין משתוה אל הכנת מקבליה, ואף בזאת תפול ההדרגה, כי יוכל להמצא קדושה גדולה מקדושה, ויש קדשים קלים ויש קדש קדשים, וזה פשוט. (דעת תבונות קס)

והנה עד כה פירשתי לך מתיקון הקדושה, ועתה אומר לך מענין כריתת הקליפות, ותראה סודות נפלאים מאד. והנה כתוב ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול. והבן עתה הסוד הגדול הזה, כי אילן הקדושה מתחזק בענפיו לכל הצדדים והענפים עלו במספרם שבעים בראשונה ואחריהם עד אין תכלית, ושבעים אילנות אחרים נמצאו סביב סביב, והגבול בינותם להבדיל בין הקודש ובין החול, ועם כל זה בחטאת האדם נתערבו ענפי האילנות החיצונים בענפי האילן הפנימי, ומפני העירוב הזה מתחזקים האילנות האלה. ואפרש לך זה הענין, כי עמוק הוא. הנה לא יוכלו האילנות האלה להתחזק בקדושה, כי זרים המה ומדריגתם החוצה, אבל חטאות בני אדם גורמים לחלקים מן האילנות האלה, הנקראים לו ענפים, להתערב ולהדבק בענפי הקדושה בסופם או יותר, כמו החטא, וזה ידוע למשכילים. ונמצא, שבהתגבר האילנות האלה לבלתי הכיר את אדוניהם נתקלקלו הדברים... ולתקן הקלקול הזה, הנה צריך להתיז הנטישות הזרות וצריך לעקור אותן מן הנוף שהן קבועות בו, אז תפולנה לארץ, ועל כן לא ירע לענפים הטהורים כלל...

ואמר עוד "ונגולו כספר השמים", וזה גם כן סוד גדול, כי בהיות הקליפות שולטות, נתפשטה הקדושה לחוץ, וממנה היו יונקים, אבל עתה הנה תאסוף רגליה אל המקום למעלה עד שלא יינקו ממנה עוד. והבן איך הדברים הולכים בסדר גדול, כי בתחילתה יוסר הסיבוך והעירוב שהיה מונע התיקון, ונמצא שלא ישאר עוד כח לקליפה, ועוד תשוב הקדושה תאסף הביתה למקומה ואז יתחזקו ישראל בפנים, ולא יעצרו כח הקליפות כלל, כי לא יוכלו להיות נכללות באסיפת המעלה ההיא, וישארו נובלות מעצמן, וזהו שאמר "וכל צבאם יבול"...

ואמת סוד גדול הוא מאד ומושרש בעמקי החכמה, על כן צריך שתהיה מבין היטב. כי הנה כתוב "פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי". ועתה אפרש לך הענין היטב. והוא מה שאמר כאן הנביא ישעיה "חרב לה' מלאה דם", והבן היטב, כי תוקף הדין הקשה הוא דם, והנה זה זמן המלחמה הגדולה הוא שתילחם הקדושה עם הטומאה, ובהתעורר אלה כנגד אלה יעפילו שרי הטומאה להתחזק, ובהתחזקם נמצאת הטומאה קשה מאד, והיא דם טמא, ועל כן הכינה הקדושה לזאת בראשונה, ועל כן נמלאת החרב דם, והוא דם טהור, נגד הדם הטמא להכניעו מאד... והנה אז ידרוש המלך את הפורה הזאת. והנה מפני כי הטומאה מגברת עצמה להתחזק, הנה ממנה תזיד להתגבר, ותחשוב לידבק בבגדים שהם הלבושים החיצוניים של הקדושה, ועל כן נאמר "וכל מלבושי אגאלתי", והבן מאד. ובהיות הקליפה מתגאה בעצמה כך, הנה היא לא תעצור כח ולא תוכל לעלות, אך החלק הטוב אשר בה, והוא ה"א-ל" מסמאל מתוך קפיצת הטומאה שקפצה, יעלה ויהיה נמשך אחר הבגדים כי הוא לא ירד, והרע ירד ולא יוכל לעלות, ועל זה הטוב נאמר "ויז נצחם על בגדי", כי זה כחם וכל תקפם. והנה אחר כן יטהרו עוד הבגדים מן הטומאה, ויישאר הטוב בסוד הגרים הגרורים...

ועתה אודיעך סוד גדול בענין תיקון העולם, כי הנה כתוב (ישעיה נ"ד) "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי" (ישעיה נ"ד), והוא סוד גדול, כי בזמן בית המקדש היתה הקדושה מצומצמת בארץ הצבי ולא היתה יוצאת החוצה, ובזמן הגלות נצטמצמה יותר וחזרה להיות נקודה קטנה. והנה בזמן הגאולה במהרה בימינו תשוב להתרחב על הארץ הקדושה, שגם היא תהיה עוד רחבת ידים מאד, ועל זה נאמר "הרחיבי מקום אהלך", ואמנם מן המדריגה התחתונה החיצונה שבמלכות יתפשטו ענפים לכסות על פני האדמה, כי כבר נטהרה מטומאתה, ואז תהיה כל הארץ טהורה ולא קדושה, כי אין קדושה אלא לארץ ישראל, ושאר כל העולם יהיה כסוריא כיבוש יחיד. ורק כי כיבוש יחיד הוא בסוד השכינה, שהיא הבת היחידה הפורשת כנפיה ממקום כבודה ומכסה על המקומות ההם, אך ארץ ישראל עצמה נקראת כיבוש רבים, כי כל עשרת המאורות העליונים מאירים הם שם עליה, מה שאין כן זאת הארץ שהיא כיבוש יחיד, שאינה אלא תחת הנהגת המלכות, ומכנפיה היא מקבלת, ועל כל זה כתוב "האריכי מיתריך", וכל יתר מן היסוד הוא... וכן ימצאו מלאכים ממונים להוציא פעולות הארצות ההן, הכל מצד הקדושה, ולא כראשונה בזמן עבודת כוכבים ומזלות, שהיתה אדמה טמאה בשלוט עליה שרי הטומאה... והנה זה הענין הוא מה שכתוב בו (זכריה י"ד) "והיה ה' למלך על כל הארץ", כי הקדושה תשלוט בכל ותנהיג את הכל, ומשיח נאמר בו מפני זה (תהלים ע"ב) "וירד מים עד ים", בכח התפשטות כנפי השכינה הזה, וזהו שאמר "וזרעך גוים יירש, ואמר וערים נשמות יושיבו", הן ערי הארץ הקדושה שישארו מתוקנות בסוד הישוב בגילוי האורות... (מאמר הגאולה וראה שם עוד)

דע כי אין אנו אומרים קדושה עתה אלא בכח קדושת המלאכים, ופירוש הענין, כי היחוד הפרטי שלנו הוא קריאת שמע, והקדושה היא למלאכים, אלא שאפילו תיקון המלאכים מסור לאדם, ובאמת המלאכים אין רע שולט בהם מפני כח הקדושה הבאה להם מאו"א שאינה מנחת שיתקרב הרע אפילו בחיצוניות שלהם, מה שאין כן בבני האדם, שהרע שולט בחיצוניות שהוא הגוף. אך זהו עתה, אבל לעתיד לבא נאמר והיה הנשאר בציון קדוש יאמר לו, והוא כי הגוף יהיה מתוקן ולא יהיה עוד רע, ואז עתידים צדיקים שיאמר לפניהם קדוש, והוא כי באמת כשהגוף עצמו יהיה נתקן יהיה הוא עצמו יותר, וימשיכו המלאכים אפילו הקדושה שלהם מישראל, והוא סוד "כעת יאמר ליעקב ולישראל", נמצא שעתה אין הקדושה שאנו אומרים הקדושה בבחינה שלנו, אלא בבחינת המלאכים, כי בבחינה שלנו אי אפשר לעשותו עתה, רק מה שאנו יכולים לעשות הוא, לקחת תיקון המלאכים עצמם, ועל ידי זה אנו מקבלים מעט הארה אפילו לגוף, ואינה הארה שיהיה לה כח להעביר היצר רע לגמרי, אלא לקבל יותר כח הקדושה הנמצא עתה... (ילקוט ידיעת האמת ב עמוד של)

ענין השבת בכללו, הוא, כי הנה כבר בארנו למעלה שענין העולם הזה נותן שיהיו הדברים בו חול ולא קודש, אמנם הוצרך גם כן שמצד אחר ינתן קצת קדושה לברואים, כדי שלא יגבר בם החושך יותר מדי, והנה שיערה החכמה העליונה את כל זה בתכלית הדקדוק, באיזו מדרגה צריך שיהיה החול, ובאיזו מדרגה הקדוש הנוסף הזה. והגבילה לכל זה הגבולים הנאותים, בבחינת הכמות והאיכות המקום והזמן, וכל ההבחנות שיש לבחון בנמצאות.

ואולם בבחינת הזמן סידרה ענין הימים של חול ושל קודש, ובימי הקדש עצמם מדרגות זו למעלה מזו כפי הנאות, והנה סידרה שרוב הימים יהיה חול, ולא יהיה קדש אלא השעור המצטרך...

ואמנם גזרה החכמה העליונה להוסיף לישראל קידוש על קידוש, ונתנה להם ימי קדש מלבד השבת, שבהם יקבלו ישראל מדרגות ממדרגות הקידוש, אמנם כלם למטה ממדרגת השבת השפעתו וקידושו... (דרך ה' חלק ד פרק ז ב והלאה)

ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו, והוא מה שאמרו ז"ל (יומא ל"ט) אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלקיו, ועל דרך זה נקראו הנביאים מלאכים... ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון... ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרו הוא בשר ודם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמיתית והמתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה, וישרה עליו קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו זה הדבר, שיוכל להיות בדביקות הזה עמו יתברך בתמידות, כי מה שהטבע מונע ממנו יעזרהו יתברך וסיועו יתן לו...

והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדושה ממש, וסימנך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש. הטהור מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחיים, והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם כבר היה יותר טוב. אך הקדוש הדבק תמיד לאלקיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמיתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאלו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן כמקדש וכמזבח, וכמאמרם ז"ל (ב"ר פ"ב) "ויעל מעליו אלקים", האבות הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים...

מפסידי המדה הם חסרון הידיעות האמיתיות ורוב החברה עם בני אדם, כי החומריות מוצא את מינו וניעור ומתחזק, ונשארה הנפש לכודה בו ולא תצא ממאסרה, אך בהפרדו מהם והשארו לבד ויכין עצמו אל השראת קדושתו, הנה בדרך שרוצה לילך בה יוליכוהו, ובעזר האלקי אשר יותן לו תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות ותדבק בקדושתו יתברך ותשלם בו ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר, והוא הרוח הקדש שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחק האנושי... (מסילת ישרים פרק כו)

אור החיים:

אחי רבקה - ...ויש לך לדעת כי דוקא בימים ההם שעדיין לא נתבררו הנשמות הקדושות ממקום שביתם והוכרה משפחת אברהם, כי שם קנתה לה הקדושה מקום... וכל אשר יתגייר מן האומות בכל זמן יקרא אברהם ושרה, לזה מין הקדושה יחפש אחר מינו, וכמו כן יצחק לא היו לו בנות, כי ניצוצות הקדושה הנקבות עודם בארץ שבי, לזה שלחו יצחק לחזר אחר אבדתו. אך זה היום שקיונוהו כי פרח שורש הקדושה והוכר אילן החיים כי חלק ה' עמו לא יסוב אדם ממטות בני ישראל למשפחות הארץ, ואם נשאר מניצוצות הקדושה בתוך העמים הרי הם ביציאתם לעולם מתאספים ובאים... 

ואחרי הודיענו אלקים זאת מדוע אנו משועבדים לכנען, אחר שידענו שהשעבוד הוא לברר הניצוצות הקדושה, אכן יתבאר הדבר על דרך אומרם ז"ל כי יש ב' מיני ניצוצות הקדושה שבויים בקליפה, א', נשמות יקרות ויוצאות באמצעות הלידה, כאברהם... והב' היא מין ניצוץ של קדושה הדבוק בקליפה ואינו יוצא כלל, אלא מעורב בקלפה ואין לו מציאות ליפרד ממנו אלא כאשר יצר לישראל, שבאמצעות דבר זה תהיה נפרדת הקדושה וחוזרת לשרשה. ומעתה יש טעם לגלות זה, כי הוא לברר בחינת ניצוצות הקדושה שאינה נפרדים אלא על ידי צער שמצטערים ישראל על הגלות הזה... (בראשית כח ה, ועיין שם עוד)

...וליישב הענין, דבר ידוע הוא כי כל רוחניות שבעולם מתחלקת לג' בחינות, א' קדושה, וא' חול, ואחד חלק רע, וכל אחד מהשלשה תוציא ענפיה ותתאוה לבחינתה. חלק הקדושה יפריח ענפי הטוב, האושר הנצחי, ותתאוה למושכלים. חלק החול יתאוה לאכול הערב לפה ונחמד לעין, ויבנה בתי אבנים ועפר ויכונן מלבושים והכנות נדמים. חלק הרע יתאוה לכל תיעוב ויעשה כל אשר שנא ה', ויבחר לגזול ולרמות ולשקר ולאכול חלק הטומאה... ומג' אלה ישנו כל הווה וכל נמצא בין בחלקי הטוב והטהרה, בין בחלקי הממוצע, והוא שאנו קוראים חול בין בחלקי הרע והטומאה. וצוה ה' לעם ישראל כי לצד שהם בחינת הקדושה לבל יטעמו מחלק הרע, לא במאכל ולא במשתה ולא בדיבור ולא במחשבה ולא בראיה ולא בשמיעה ולא בריח... ובעת אשר ידבק האדם בבחינה אחת מהם, כמו כן תדבק נפשו בשורש ההוא אם לטוב אם להפכו, ומעתה הגם שתהיה נפש אדם טהורה זכה וברה באמצעות אשר יכניס לפנימיותו מחלק הרע תהיה הנפש ההיא מעורבת מב' בחינות טוב ורע, זה יסובב לנפש ההיא טעימת המר להתייסר, או גוף ונפש בעולם הזה, או נפש לבד לאחר מותו, והוא סוד הכביסה. ויש לך לדעת כי כפי בחינת הרעה שנדבקו בנפש מהרע כמו כן תתאוה נפשו... וזה לך עיקר גדול, כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד, ואם תזרע בנקיון וטוהר קדיש משמיא נחית, ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע דרך שם תכנס בחינת הרע ותעל צחנתו ובאשו... (שם מט ג, וראה שם עוד)

ומשה עלה - שכבר אמר לו "תעבדון את האלקים על ההר הזה", וכעבד נאמן קדם ועלה בלי קריאה, ואם היה מתעכב עד שיקרא היה נראה התרשלות ומיעוט חשק, ומאחר שה' הרכין שמים על ההר נמצא עולה לשמים, ואז תכף קרא לו, כי בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותה, כבדרז"ל באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. (שמות יט ג)

והכחדתיו - יכוין כי באמצעות הכנסת ישראל יהיו נכחדים האומות ההם, ועיין מה שכתבנו בפסוק "סר צלם וגו' וה' אתנו", כי הקדושה תשאב חלק המחיה ותשאר פגר מובס, והוא סוד אמרם ז"ל יהיב עיניה ביה ונעשה גל של עצמות, כי יברר וישאב חלק המחיה ממקום תחנתו. (שם כג כג)

קדושים תהיו - נראה שבא הכתוב לתת עשה על העריות שציוה עליהם בפרשה הקודמת בלאו. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו"- במצות עשה בבאה עבירה לידו שיתרחק מעשותה, ובזה קיים מצות עשה שנצטוו במאמר קדושים תהיו. והוציא זכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצוה זו נקרא קדוש. ולטעם זה דקדק לומר "אל כל עדת בני ישראל", לומר כי מצוה זו שמצוה ישנה בכל אדם, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו...

עוד נראה לפרש הכתוב כי לצד שצוה ה' על בחינת תאוה הקבועה בטבע אנושי, והיא תאוה השולטת על הרצון, וכבר כתבתי בפרשה הקודמת בפסוק "כמעשה ארץ מצרים" וגו', כי בחינה זו אין יכולת באדם לשלוט עליה אלא בגדר הריחוק בבחינת החושב, ומעתה לצד שצוה ה' במקומו לקיים המין ולהדבק בצלע נכון לאיש, יש מוצא רע מבחינה זו להתגבר בו בחינת חשק... אשר על כן בא מאמר ה' כאן וצוה בנעימות אמרי קודש קדושים תהיו, פירוש שיקדשו עצמן במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותם, פירוש שלא יעשה הדבר לתאות הגשם ולהשלים החפץ השואלו עשות דבר, אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית ומכניס תפילין בזרועו, וימאס בדעת חפץ הבא מעצמו, והוא מאמרם ז"ל יהיה דומה כמו שכפאו שד, ולאיש כזה קדוש יאמר לו. ולצד שיאמר אדם איך נכחיש המורגש שהחפץ יכירנו ויטעם טעם הדבר, ואין כח בבחינת החושב למנוע ההרגש בזה, כי הרגשתו גדולה ומעוררת כל החושים וההרגשות וכובשת המחשבה לבא עמהם בטעימת הדבר, לזה אמר כי קדוש אני ה' אלקיכם, פירוש על דרך אומרם ז"ל כי כל העושה מצוה אחת שמו ית' הוי"ה שורה על אבר שבו עשה המצוה... ובזה אין דבר רע משתלשל מהמעשה.

עוד ירצה באומרו "כי קדוש אני" וגו', לצד שיש מאמרו יתברך בתורה שעם בני ישראל הם דבוקים בהקב"ה דכתיב "ואתם הדבקים" וגו'... מעתה בא הקב"ה בטענה הנשמעת ואמר קדושים תהיו, והטעם כי קדוש אני, ואם תאמר ומה לתבן את הבר, לזה אמר אני ה' אלקיכם, כאן רמז השראת שכינה בדבקותו לה'...

עוד ירצה על זה הדרך, קדושים תהיו, לשון עתיד, פירוש אין הפסק למצוה זו, כי כל שער מהקדושה אשר יכנס עדיין ישנו בגדר הנכנסת שער אחר למעלה ממנו, כי אין שיעור להדרגות הקדושה המזומנת לכל הרוצה ליטול את השם... ונתן טעם לדברו "כי קדוש אני ה' אלקיכם", שאין שיעור אל קדושתו יתברך, וחפץ ה' בבניו ידידיו להדמות לקונם בהפלגת הקדושה...

ואמר "אל כל עדת בני ישראל", לבל יאמר אדם שאין מצוה זו הגדולה לכל איש ישראל ולא דבר הכתוב אלא ליחידי סגולה, לזה אמר אל כל עדת וגו', שכלם ישנם בגדר מצוה זו, והוא אמרם ז"ל יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבינו... (ויקרא יט ב, וראה שם עוד)

כי לחמנו הם - ...אבל חכמי האמת הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עיקרי הנבראים מעלין בקודש בסוד הבירורין של ניצוצי הקדושה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדושה יקראו לחם עם ה', גם אמרו ז"ל כי כל נברא יש בו ניצוץ קדוש, ואפילו בנבראים בלתי טהורים והאנשים הרשעים, וגם בס"מ הרשע, אין מהם שאין בו חלק החיוני שהוא בחינת הטוב שהוא דבר המעמיד שזולתו לא יתקיים כל דבר, ובהפרד ניצוץ החיוני ממקומו יתבטל ויאבד כל הבנין. גם אמרו כי בחינת הקדושה בטבעה להמשיך מינה כאבן השואבת, ובזה תשכיל להבין מאמרם ז"ל שאמרו יהיב ביה עיניה ונעשה גל של עצמות, והבן. ועל פי דבריהם יכוין אומרו "אל תיראו וגו' כי לחמנו הם", וחזרו ופירשו מין הלחם שאנו אומרים הוא סר צלם מעליהם, והוא ניצוץ המחיה אותם כבר הוסר מעליהם, ועוד וה' אתנו, שהוא בחינת כללות הקדושה, ובזה נעשה כאבן השואבת לכל ניצוצין המחיים אותם ונאבדים כולם יחד. (במדבר יד ט)

א-ל מוציאו ממצרים - פירוש על דרך אומרם ז"ל כי בצאת ישראל ממצרים בררו כל נצוצי הקדושה שהיו בקליפי מצרים, וכבר הקדמנו שתוקף הקדושה היא כשמבררת ענפיה, והוא אומרו מוציאם וגו' כתועפות ראם לו, פירוש לעם, ולזה גם כן רמז במאמר "יאכל גוים צריו", שהאכילה היא להוציא ניצוץ הקדושה שבו ותהיה נכללת בנפש ישראל, בסוד צדיק אוכל לשובע נפשו... (שם כד ח, וראה שם עוד)

השקיפה ממעון קדשך - נראה שהכתוב יעיר סוד אחד, והוא כי האדון ב"ה הכין ב' השפעות למעלה, א' השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפע הטוב לחיות הנבראים, שהוא מזון לכל, ושנים אלו יקראו להם רז"ל זיווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זיווג. ואמרו המקובלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות, ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות שהוא מוכרח לקיום העולמות. והוא אומרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה ממקום גבוה הנקרא קודש, וכבר גילו המקובלים מה בין הדרגת קודש להדרגת קדוש, כי קודש למעלה. וכנגד השפעת חיות העולמות אמר "מן השמים", זה זיווג למטה מהראשון... (דברים כו טו)

בהנחל עליון גוים - ...פירוש יש לך לדעת כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה טוב ורע, כי נפשות שבנבראים נטעם ה' מב' אילנות, אילן אחד טוב ואחד רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס"מ אדם בליעל. וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות, עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות, ונתברר האילן הטוב מחדש, וזה הוא יעקב אבינו ע"ה, לזה אמרו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה. והבן הדברים. ואילן זה יש בו ע' ענפים, והם ע' נפש שירדו למצרים, ואשר על כן כאשר הפריד ה' האומות הציב גבולם למספר בני ישראל עשה מהם ע' כנגד ע' ענפי הקדושה, והכוונה בזה כדי שתהיה כל בחינה ובחינה של כל ענף מענפי הקדושה מושלת על שכנגדה בחלק הרע, וזה סוד רגליה יורדות מות, שרגלים של הקדושה דורכים על ראשי הקליפה... (שם לב ח, וראה שם עוד)

תניא:

וזהו כלל בכל סטרא דקדושה שאינו אלא מה שנמשך מחכמה שנקרא קודש העליון הבטל במציאות באור א"ס ב"ה המלובש בו ואינו דבר בפני עצמו כנ"ל, ולכן נקרא כ"ח מ"ה, והוא הפך ממש מבחינת הקליפה וס"א, שממנה נפשות אומות העולם דעבדין לגרמייהו ואמרין הב הב והלעיטני להיות יש ודבר בפני עצמו כנ"ל, הפך בחינת החכמה, ולכן נקראים מתים, כי החכמה תחיה, וכתיב ימותו ולא בחכמה... (ליקוטי אמרים יט)

...וזה שאמר אשר קדשנו במצותיו, שהעלנו למעלת קודש העליון ב"ה שהיא קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, וקדושה היא לשון הבדלה, מה שהקב"ה מובדל מהעולמות והיא בחינת סובב כל עלמין, מה שאינו יכול להתלבש בהן, כי על ידי יחוד הנפש והתכללותה באור א"ס ב"ה הרי היא במעלת ומדרגת קדושת א"ס ב"ה ממש, מאחר שמתייחדת ומתכללת בו ית' והיו לאחדים ממש. וזה שאמר "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"... ולכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו, רק שאין נפשו מרגשת מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלקים, כמו האבות וכיוצא בהן שראו עולמם בחייהם... (שם מו)

הכתב והקבלה:

...ונראה לי כי שם קדושה ענינה התעלות וההתרוממות על דבר פחות המדרגה, לכן אחר צווי על העריות ומאכלות אסורות אמר, (ויקרא כ') "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". וצונו הוא ית' "קדושים תהיו כי קדוש אני", כיון שהוא ית' נהג עם האומה הישראלית בהנהגה נפלאה נגד חקי הטבע ביציאת מצרים על הים ובמן וכדומה הרבה, לכן האומה מחוייבת להתקדש במחשבתה ובמעשיה נגד טבע לבבה ולשמור חוקי ה', ועל זה אמר שם "והתקדשתם והייתם קדושים"... ועל זה אמר "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", שמתרחק בה מתאוות הממון נגד טבע ויצר הלב, ויום השבת נתן לאומה הישראלית לשום דעתה על הנהגתו ית' עמה בדרך הקדש בהנהגה הנפלאה נגד חוקי הטבע... (שמות לא יג)

קדושים תהיו - ...ולזה לדעתי מה שכיונו חז"ל באמרם פרושים תהיו הוא לבאר לנו גדר הקדושה, שהיא היותו פרוש מכל הנאה גשמית, וזה שבהיותו פועל מהגשמות המותר לו והמוכרח לבד יצטרך להיותו פרוש בעת הפעולה שלא ישתף בו שום הנאה וערבות גשמי, ולא יתעורר אליה למלאות תאוה גשמית כלל, אלא יתעורר אליה בהתעוררות שכלי לקיים מינו או אישו כפי הפעולה שיעשה ולקיים מצות בוראו, באופן שהוא פועל בכלים חומריים פעולה שכלית, ובזה יקרא שכלי הפרוש מהגשמיות מכל וכל, ולזה כיונו באמרם קדש עצמך במותר לך, לומר שבמותר אשר יפעל יקדיש ויפריש עצמו מלשתף בו שום ערבות והנאה גשמית כלל, ואיש כזה קדוש יאמר לו... (ויקרא יט ב)

עם קדוש אתה - ובמקום אחר הוא אומר "ואנשי קדש תהיון לי"... ורבותינו התעוררו על זה (במכדרשב"י משפטים קכ"א), מה בין האי להאי, דא לעילא לעילא, ודא לאו הכי. לעילא לעילא קדש, קדש הוא כללא דכלא אתכליל ביה, אנשי קדש גוברין דיליה ממש. ונראה לי כוונתם להבדיל בין התחברות מלות קודש וקדוש לאחד משמות הקבוץ בהבדל מדריגת הקדושה שבנושא, כי יש בקדושה מעלה על גבי מעלה ומדרגה על גבי מדרגה. הקדושה עצמה להיות פרוש מן המותרות, למעט במשגל רק לפי הכרחי, הממעט בשתיית היין, הפורש עצמו מטומאת מת וכדומה, השומר פיו ולשונו מלהתגעל ברבוי האכילה ומדבור הנמאס ושיחה בטלה, המתנהג עם חבריו בעניני משא ומתן בקו הישר לכנוס בו לפנים משורת הדין וכדומה לאלה, אף שלא הוזכרו בפירוש בתורה, וכללו במה שאמר הכתוב "קדושים תהיו", שבא בו הפירוש קדש עצמך במותר לך. וזוהי מדרגה הקטנה שבקדושה. אמנם יש מדרגה יותר גבוהה מזה, והיא הפורש עצמו מכל הנאה גשמית, שבעשותו אחת מפעולות הגשמיות המותרים והמוכרחים אליו מצד חומרו הוא מקדש עצמו ופורש בעת פעולתו מהנאה הגשמית, ולא ישתף בה שום ערבות גשמי, באופן שאינו פועל בכליו החומריים רק פעולה שכלית רוחנית לקיים מצות בוראו... לזה העומד במדרגה הקטנה שבקדושה איש קדוש יאמר לו, שיש לו תאר הקדושה, כי עצמותו עדיין איננו קודש, כי הגשמיות עדן מצויה אצלו. אמנם הזוכה להתעלות על מדרגה הגדולה שבקדושה לו יאות שם איש קודש בתאר השם, כי עצם גופו נתקדש וכאילו הוא הקדושה עצמה... (דברים יד כא)

מלבי"ם:

נאדר בקדש - הקדושה מציינת ההבדל וההתנשאות על חוקי הטבע והעולם, שאתה נבדל מכל העולמות, ובכל זאת אתה נורא תהלות... כי אתה המנהיג והמחיה את כולם... (שמות טו יא)

בחדש השלישי - ...ואמרו חז"ל בשבת, פתח האי גלילאה בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי וגו', כי הקדושה עולה בג' מדרגות, כמו שכתוב קדוש קדוש קדוש, הקדושה התחתונה היא על ארעא שיתקדש החומר והארציות, והקדושה האמצעית היא בשמי מרומא שתתקדש הנשמה בת שמים המושלת על החומר, והקדושה הגבוהה היא קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, שהיא הנצחית שלקח הקב"ה לעצמו... (שם יט א)

והתקדשתם והייתם קדושים - הקדושה תאמר על שני פנים, על הפרישות, שהוא פורש ובודל עצמו מדברי חול וכובש את טבע יצר הלב, ב', על המתרומם מדרכי הטבע בכלל ומדמה את עצמו לקדושים המובדלים מן החומר והולך על דרך הפלא והניסויי, על הראשון אמר והתקדשתם כי קדוש אני, ומפרש בספרא כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים, ועל השנית אמר והייתם קדושים כי קדוש אני, ואמר כשם שאני קדוש וכו'. (ויקרא יא מד)

קדושים תהיו - הקדושה היא הפרישות וההתנשאות מכל דרכי החומר והטבע אל ענינים נפשיים אלקיים גבוהים ונעלים מכל עניני הבשר. ויש בקדושה מדרגות רבות, יש מתנשא על כח המתאוה לעריות ומאכלות אסורות, יש מתנשא לפרוש מכל עניני החומר ומשאלותיו ומכל הנאות העולם עד יהיה כבר אלהין, וכן תמיד, וכן הקדושה הנאמרת אצל ה' היא מה שיעלה מן ההנהגה הטבעית אל הנהגה נסית פלאית וששודד ומבטל כל עניני הטבע ותהלוכותיה. אולם ה' ערך סדרי העולם הגדול והנהגתו שיהיו נמשכים לפי סדרי האדם שהוא העולם הקטן והנהגתו... ועת יתקדש האדם ויתנשא מן החומר אל הנהגה בחירית נפשית והשכל גובר והנפש האלקית שוררת, אז גם בעולם יתקדש ה' ויתעלה להנהיג הנהגה נסית פלאית... (שם יט ב)

...שקדושת ה' מתפשטת בעולם שנה נפש, וכמו שבנפש הלב יש בו סגולה יותר מכל הגוף, כן בעולם בחר במקום המקדש, ובשנה בחר ביום השבת... וכמו שקדושת הזמן אינה פוסקת, כן קדושת המקום קיימת אף כשאין בית... (שם שם ל)

ביום הראשון מקרא קדש - הקדושה היא ההבדלה שיבדיל יום זה משאר הימים אם בדבורו שיקראהו קדש, אם במעשיו לשנות לבושיו ומאכליו. (שם כג לה)

כי עם קדוש אתה - כבר בארתי שיש הבדל בין עם קדוש ובין עם סגולה, שסגולה היא דבר החשוב מצד הבחירה, דבר שיקר בעיניו מצד שמוצא חן לפניו, ועם קדוש הוא בעת יתקדשו ויתעלו מצד קדושת מעשיהם. (דברים ז ו)

שם ופועל קדש מציין הזמנה ופרישה והתיחדות הדבר לאיזה ענין נעלה ונשגב, כמו הקדושה מעניני הגוף או להפוכה, ולכל דבר היוצא מהמורגל... 

שם קדושה ותואר קדוש מצין ההבדלה הפרישות וההתנשאות מכל דבר חומרי וענינים השפלים משיגי הגשם וההתרוממות מכל דרכי החומר והטבע אל ענינים נפשיים אלקיים נעלים וגבוהים. וגדר הקודש הוא ההפרשה וההבדלה מזולתו ומכל עניני החומריים להתנשא למעלה בהתדמות אל הרוחניים גבוה מעל גבוה, ויש בזה מדרגות רבות. יש מתנשא על כח המתאוה לפרש רק מאכילה ומעריות אסורות, וכל שיקדש יותר יבדל ויתרחק יותר מהענינים שהוא מתקדש מהם וינשא יותר אל הרוחני, ויש מתנשא בקדושתו לפרוש מכל עניני החומר וכל הנאות העולם עד יהיה כבר אלהין למעלה למעלה מקודש... (הכרמל)

רש"ר הירש:

נאדר בקדש - קדושה היא החירות המוחלטת של ההווייה, של הרצייה ושל היכולת וחירות זו בלתי תלויה לחלוטין, אינה מותנית בתנאי כל שהוא, חירות שאין מעצור לה, הרי זו תכונה המצויה רק בה' לבדו, קדוש לה' הוא במובן יחסי, דבר שניתק מכל דבר אחר ושעומד מוכן ומזומן לחלוטין לעבודת ה', על כל הווייתו, רצייתו ויכולתו, הקדושה באדם היא הדרגה העליונה של החירות המוסרית, כאשר הרצייה המוסרית אינה צריכה עוד לעמוד במלחמת היצר, אלא מוכנה לחלוטין לעשות את רצון ה'... (שמות טו יא, וראה שם עוד)

ואנשי קדש - לא נאמר אנשים קדושים, אלא "ואנשי קודש", אנשים שייעודם היא עבודת הקודש, אין אדם נעשה "קדוש" כשאינו אוכל בשר טריפה, אך דרכו סלולה לקראת חיי קדושה. מאכל טריפה הוא מכשול בדרכנו לקראת השגת ייעודנו הקדוש, מי שאוכל טריפות יקשה עליו לעלות אל רום מעלת הרוח והמוסר שעל כולנו להגיע אליו... (שם כב ל)

...כנגד זה עומדת הסיסמא של "קדש לה'" הכתובה על ציץ זהב טהור שעל מצח אהרון. בשמחה ובחדווה מעבירה הסיסמה הזאת כל שמץ של אותו דמיון שוא קודר, באשר היא מעמידה את כל קדשי המזבח תחת שלטון יחידו של עולם, אלקי החירות, החיים והאמת, שכל איתני הטבע הגשמי וכל חוקי הטבע הגשמי אינם אלא יצוריו ועבדיו, ורק עובדי האלילים משתחוים לפניהם ברעדה. וכשם שהוא בכח גבורתו ובחירותו עליון ושליט על כל כחות הכפיה של הטבע, כן הוא קורא גם את האדם, שבראו בצלם חירותו האלקית שיתעלה מעל לכל כחות הכפיה של הטבע העיוור ויחיה את חייו תוך השתלמות מתמדת של כחות חירותו המוסרית, חיים של עבודת ה' ואין בלתו, חיים של קדושה, ואין קדושה אלא שיחרור משלטון הכפיה של כחות הטבע העיור. (שם כח לח)

והיה המזבח קדש קדשים - מה פירושו, אנו מפקפקים אם אמנם צורך סמיכות זו אינה אלא לשון הפלגה, עבד עבדים הוא עבדם של עבדים, מלך מלכים הוא מלך מעל למלכות, אמור מעתה שקדש קדשים הוא מקדש המשפיע מקדושתו על מקדשים אחרים...

יותר מכל דבר אחר מסמל המזבח את קידוש האדם הפועל. המזבח עומד סמוך לפתח המקדש, מול ארון התורה שבקודש הקדשים, הוא פועל יוצא גלוי מן התורה והמצוה המונחות בקודש הקדשים כשהן סמויות מן העין. הוא מהווה את המרכז העיקרי של החצר והעזרה שמסביב למקדש, ואש דת היוקדת על ראש המזבח מסמלת את ההתמסרות אל תורת ה' כתנאי לכניסה לתוך המקדש, לפיכך שמו מזבח העולה, והוא עומד כולו על יסוד קידוש המעשה, במובן זה הרי הוא קדש קדשים. (שם כט לז)

שמן משחת קודש - כפי שהערנו כבר יש בכלל מושג הקדושה שתי תכונות המהוות את עיקר מהותו, התכונה השלילית של הפרישה מכל דבר אחר, והתכונה החיובית של התמסרות מוחלטת, להיות מוכן ומזומן למען המטרה האחת העילאית... (שם ל כה)

...בכך תתבטא האמת הגדולה שהיא יסוד כל הקדושה בישראל, יסוד האמת של תחום הקדושה הוא שאינו תחום שמעבר לחושים, תחום הנעלה מחיי החולין ומגילוייהן ושולל אותם, נהפוך הוא, את המזבח מצוה לעשות "מזבח אדמה", ששום דבר לא יפריד בינו לבין האדמה... וכך לגבי מקדש התורה בכללו, המציאות הממשית של הקיום האנושי הארצי היא תנאי הקודם למקדש, המקדש קשור במציאות זו ישירות, ואותו יש להגשים במציאות החיים ללא הפרדה, כי המטרה העליונה והקדושה העליונה היא, ביסודו של דבר, רק אותו ייעוד ואותה הגשמה שלמענם נברא האדם בארציותו ובחייו הגשמיים. הקדשת הזיקוק של החומר הבלתי אציל התרומה של הנחושת עצמה, היא היא לאמיתו של דבר "תנופה" שלו. (שם לח כב)

...כבר הזכרנו את ההלכה שדם טעון כיבוס רק קודם זריקה, נתינה או הזייה, ולא לאחר השלמת העבודה. הלכה זו קרובה כנראה לכלל, שאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. נמצאת אומר, קדושה מצויה בחפץ רק כל עוד הוא אמצעי למצוה העתידה להעשות, אך משנעשתה מצותו בטלה קדושתו. כך מתנגדת היהדות לאמונות הבל של אליליות מיסטית, התולה כוחות מאגיים בחפצים מקודשים. חפצים אלה הם אמצעים בשירותו של רעיון, ורק רעיון זה בלבד הוא קודש, ורק כל עוד הם עומדים לבטא רעיון זה, הרי הם נוטלים חלק בקדושתו, אך אין הקדושה העוברת אליהם חומרית, ואין היא דבקה בהם עולמית. עם זאת, יש להמנע גם מקיצוניות שניה, אין לעשות מעשה, הנראה כזלזול באותה מטרת מצוה, שהחפץ עמד בשירותה, משום כך אמרו תשמישי קדושה נגנזין, ואף תשמישי מצוה אינן נזרקין. (ויקרא ו כ)

והתקדשתם - קדשו עצמכם, הפנו את כל מרצכם כלפי עצמכם, הכניעו את כל הכוחות המתנגדים למען תהיו מוכנים לקיים את מוסר אלקיכם, או אז והייתם קדושים, ילך ויקטן המאבק, וכחות המתנגדים יעלמו מנפשכם. בסופו של דבר תקיימו את מוסרי בלא מאבק ובשמחה, וכל נבזה ונאלח יהיה נמאס בעיניכם, כי קדוש אני - שכן קדושה זו באידיאליות המוחלטת והחופשית שלה, היא היא המציינת את מהותי, בה תלוי גם היסוד של ייעודכם להתקדש, והסבה של כושרכם להשיגו, הואיל ואני קדוש, חייבים גם הקרובים לי להיות קדושים כמוני, וקדושתי היא סיבת "והייתם קדושים", הואיל ואני קדוש, יכולים אתם להיות קדושים. נשמה שנפחתי בכם משלי, מעלה אתכם מעל כל כורח גופני, בה שיתפתי אתכם בקדושתי ומסרתי לכם חירות מוסרית, ולפיכך שומה עליכם להיות כאלקים, עליכם לשלוט בעולם הקטן של הכחות שמסרתי לשלטונכם בטבעכם החושני, כדרך שאני כא-ל חופשי שולט בכל הכחות בעולם הגדול כולו. הא-ל האישי והחופשי ערב לאדם האישי והחופשי, הואיל ואני קדוש חייבים אתם להתקדש ויכולים אתם להיות קדושים. (שם יא מד)

דבר אל כל עדת בני ישראל - מצאנו כעין לשון זה רק במצוה הראשונה שניתנה לישראל, במצות קרבן פסח... אכן מצות קדושים תהיו מצוה על הדרגה העליונה המוחלטת של שלמות אנושית מוסרית, ובדין שתאמר אל כל אחד בפירוש. כל אדם, ללא הבדל מעמד ומין, גיל וגורל, נועד להשיג את הדרגה המוסרית העליונה. אין אדם, שקריאה זו פונה אליו ביחוד, כולנו חייבים להיות קדושים.

קדושה - להיות מוכן ומזומן לכל מעשה טוב, ואין אדם מגיע למדה זו, אלא אם כן נפשו חדורה מוסריות צרופה, ונמצא, שהיפוכו של הטוב, הנטייה אל הרע, שוב אין לו מקום בנפשו. מאמר חז"ל בתורת כהנים, קדושים תהיו - פרושים תהיו, מבליט אותה בחינה שלילית של הקדושה. אף הוא מצביע על הדרך המביאה לידי קדושה, כי רבה העבודה המוטלת על כל אחד, כדי להשיג את מעלת הקדושה. קדושה נקנית על ידי שליטה בכל הכחות והכשרונות ובכל הגירויים והנטיות הקשורים לאלה, להיות מוכן ומזומן לעשות את רצון ה'... אל לו לאדם להכנס לגבול המותר לצורך האימונים האלה, שכן אם יכשל שם כבר נמצא עובר עבירה, אלא ינסה ויאמץ את כוח רצונו בתחום המותר בלבד, יתגבר על נטיות מותרות הקרובות לאסורות, כך יקנה את כח השליטה בעצמו, ישעבד לעצמו את כל כוחותיו וכשרונותיו לעשות בהם את רצון ה', איש איש על פי תכונותיו המיוחדות... (שם יט ב)

מקרא קדש - קודש מציין את מושג הקדושה דרך כלל, והוא מציין גם כל חפץ מקודש, כך אתה מוצא שישראל קרויים קודש, "קדש ישראל לה'" (ירמיה ב'), וגם השבת קרויה קודש, "כי קדש היא לכם" (שמות ל"א), אולם קדושת האדם היא היותו מוכן לקיים את חובתו בלא היסוס, ועל פי זה יש לבאר גם את קדושתם של חפצים מקומות וזמנים, היא נובעת מייעודם להעלות אותנו על כל הכחות המתנגדים לקדושה, והיא מסייעת לנו להתקדש, להיות מוכנים לקיים את חובתנו, נמצא שכל קודש איננו אלא "מקרא" קודש, הוא קורא לנו להנתק ולצאת ולהתעלות מכל שקיעה בהוויה חושנית, ומכל תלות ברצון ללא חובה... (שם כג ג)

התקדשו למחר - כבר הערנו שזו הוראת היסוד של קדש - להיות מוכן בכל לב למטרה כל שהיא, הוראה זו היא כללית ביותר, ולפיכך קדש מציין גם את ההתמסרות הגמורה להשחתה חושנית גסה... (במדבר יא יח)

העמק דבר:

ויסעו מרפידים - יש ללמד בכל דבר מה שהאדם מכין עצמו יותר חל ההכשר עליו, כמו בפרק הפועלים, דר' חייא גדיל נשבי וצייד וכו', רצה להגדיל כח קדושת המגילות שיפעלו בלב התינוקות, על כן התחיל פעולותיו (ציד חיות לשם עיבוד עורות) לשם קדושה הרבה לפני השעה ההכרחית על פי הדין, ולמד מכאן שהכינו עצמם לתורה משעת נסיעתן מרפידים. (שמות יט ב)

וקדשתם - וסתם קדושה היא פרישות מאשה. (שם שם י)

לשני המקצועות יהיו - בלי קפידא איזה כאן ואיזה כאן כמו שפירש בסדר הקרשים, כדאיתא בירושלמי הוריות פ"ג מדכתיב והקמות את המשכן כמשפטו, דקרש שזכה לצפון לא יעמוד בדרום, אבל לא כן משפט הטבעות. והטעם כמו שכתבנו, שלא באו הטבעות לכוין איזה ענין בעולם אלא לשמש הקרשים. ומזה למדנו דכל תשמישי קדושה בבית הכנסת וכדומה אין להם משפט הקרשים, ולא כמג"א בסימן ח' שכתב לענין טלית של מצוה, ואי אפשר ללמוד מקרשים אלא במעלות אנשים, כדאיתא בירושלמי שם, משום שכל איש יש לו משפט וזכות שהגיע למעלה זו. (שם כו כד)

לדעת כי אני ה' מקדשכם - דכל דבר הגורם לישראל התעוררות קדושה, כגון בית המדרש וכדומה בא על ידי התפעלות מדבר שבקדושה, ונמצא שגם זה הדבר מסייע לכך, ואפילו גוי שרואה בית הכנסת או ספר תורה ישיג איזה התפעלות הנפש מידיעתו שזה דבר שבקדושה, אבל מה שאדם מישראל ישיג קדושת הנפש בשבת ויום טוב בלי שום הרגש חיצוני מה יום מיומים, הוא אות שהקב"ה בעצמו כ"י מסייע לקדש למי שבא להתקדש, ומשום הכי קדושה זו יקרה בעיני ה' לדחות כל עשיית דברים שבקדושה. (שם לא יג)

קדשים תהיו - כלפי מעשה ארץ מצרים וכנען בתאותם לפרוץ אפילו כל חוק, באה המצוה על כל עדת בני ישראל להיות גדור מן התאוה אפילו מה שהוא נגד שכל אנושי לבד, וכברמב"ן. אל כל עדת - באשר אין פרישת כל אדם שוה, ותורת כל אחד לבדו בידו לפי טבע גופו והליכות ביתו וכדומה... מה שאינו כן כל המצות הדבר ידוע שהכל שוים. (ויקרא יט ב)

והתקדשתם - בפרשת שמיני כתיב גם כן זה הלשון, שם מיירי בקדושת אכילה ולמנוע תאות דברים האסורים, לכן מסיים כי קדוש אני, וכאן מיירי בקדושת פרנסה, שיהא אדם מתקדש להיות דבק בה' להפיק רצון על ידי קרבנות ותפלה, ועל זה כתיב והתקדשתם - שאם תקדשו עצמכם, והייתם קדושים - יסייעו אתכם מן השמים, כענין תכין לבם תקשיב אזנך... (שם כ ז)

קדושים יהיו לאלקיהם - קדושה היא פרישות מאנשים לשם ה', בכל ענין שמתקדש שם שמים על ידי זה שנוהגים כך, היינו שיהיו מצוינים במדות טובות ובצניעות וכדומה לאפוקי שלא יהיו מובדלים מאנשים בדבר שאין בזה קידוש שם שמים, ואין זה אלא גאוה והתרברבות. (שם כא ו)

כי עם קדוש אתה - משום הכי אתה עלול שיהא נטפל שמץ ע"ז בך, כדרך כל קדושה שדברים טמאים נמשכים אחריה ביותר. (דברים ז ו)

משך חכמה:

וישלך מידיו - כי ראה טעותם שיש קדושה בדבר מחמת עצמו, ובאמת אין קדושה בעולם, רק השי"ת שמו קדוש ומציאותו, ולו נאוה תהלה ועבודה, והקדושות רק מצד שציוה לבנות משכן וכו' ולזבח בו, וכן בכרובים אין קדושה ועשאם רק לסימן להודיע אם ישראל עושים רצונו של מקום שאז פניהם איש אל אחיו, ואם היה מביא הלוחות היו מחליפים העגל בלוחות, ובשבירתם הראה שאין בהם קדושה מחמת עצמם, רק מצד שמירת ישראל התורה... (שמות לב יט)

מוהר"ן:

ועיקר הקדושה הוא חכמה ומוחין דקדושה, כי חכמה נקרא קודש כידוע, כי קודש הוא בחינת ראשית, כמ"ש (ירמיה ב') קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, כי כל ראשית הוא קודש בכל מקום, וראשית הוא בחינת חכמה, כמ"ש (תהלים קי"א) ראשית חכמה. וכשאדם זוכה לדבר דיבורים קדושים של תורה ותפלה ומכניס כל מוחו וחכמתו ודעתו בתוך הדיבורים דהיינו שמקשר מחשבתו היטב להדיבורים ומבין ושומע מה שהוא מדבר, זהו בחינת קודש, ויש להשי"ת תענוג גדול מזה, וזהו בחינת שלום, שהוא בחינת התחברות חסד וגבורה, כי הוא מחבר ומקשר החכמה והמוחין שהם בחינת חסדים כנ"ל להדיבור שהוא בחינת גבורות כנ"ל... (פ)

שפת אמת:

במדרש, עליונים שיכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה וכו'... וטעם שאין הקדושה יכולה להתגלות בעולם הזה רק על ידי הסתר... וככל הדברים האלה (אור הגנוז) היה גם כן בתורה, בעת קבלת התורה היה בהתגלות, אחר כך שנעשה קלקול על ידי החטא היה צריך הבדלה על ידי המשכן ובית המקדש, דכתיב "ונועדתי לך שם" וגו', הרי שכל המשכן נעשה להיות כלי לשמוע דבר ה'... שעל ידי מקום הקודש נבדלו בני ישראל מתערובות הרשעים שנמצא בעולם... (ויקרא תרמ"ו)

בפסוק וידבר ה' אל משה ואל אהרן... והענין הוא, שבני ישראל שמזון שלהם בא מקדושה עליונה, לכן צריכין לאכול בטהרה וקדושה, כדכתיב "והתקדשתם והייתם קדושים", פירשו חז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה... ופירוש והתקדשתם מלמטה להיות נפרש ממאכלות אסורות, כי עצם הקדושה אינו למטה רק פרישה בכלל קדושה, כמו שכתוב והיא מתקדשת מטומאתה. גם פי' בספרים והתקדשתם בגוף והייתם קדושים בנפש, והתקדשתם הוא בימי המעשה, והייתם קדושים בשבת שיורדת בו קדושה מלמעלה לבני ישראל, והיא הנשמה יתירה, וגם שבת הוא מעין עולם הבא, מקוים בו והייתם קדושים... כי כפי בחינת הטהרה שנמצא בבני ישראל זוכין לקבל הקדושה, ולכן תיקון המדות בימים אלו שקודם קבלת התורה צריכין לתקן המדות ולהתטהר, כדי שנוכל לקבל קדושת התורה... (שמיני תרנ"ג)

במדרש נכונו ללצים שפטים וכו'... והענין הוא, דכתיב השמר בנגע הצרעת וגו', היינו שהנגעים הם שמירה אל הפנימיות שלא יתערב בו פסולת, וכמו בכלל ישראל כשהם נבדלים מן העכו"ם מתגלה בהם הקדושה, וכשנתפזרו בגלות הקדושה אינה יכולה להתגלות, ולכן אמרו חז"ל קשין גרים לישראל כספחת, שעל ידי הגרים מתמעטת התגלות הקדושה, כי לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול, וכמו כן בפרט האדם כשנתערב בו איזה פסולת מסתלקת רוח הקדושה ונעשה נגע וסגירו שלא יתגלה הקדושה שבו למקום שאינו צריך, והוא שמירת הקדושה... (תזריע תרנ"א)

במדרש קדושים ואתה מרום לעולם ידך בעליונה... וברש"י כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה וכו' קדושה. כי עריות הוא לשמור חק השי"ת להיות דבוק כל דבר במקומו הראוי לו, וזה מביא קדושה, כמו שאומר הרי את מקודשת, שמתיחדת אליו, כן יש לכל דבר בן זוג, ובני ישראל בפרט מקודשין ומיוחדין להשי"ת, כמ"ש מקדש עמו ישראל, קדושים תהיו, וגם בכלל הבריאה השי"ת נתן קדושה לכל הבריאה, רק כפי מה שמיישר כל אדם דרכו להיות מיוחד אליו מעורר הקדושה, לכן גם בשבת קודש על ידי שמתיחדין כל הנבראים לעלות להתדבק בשורשם שורה קדושה, וזה שכתוב ויכל וכו' ויברך וגו' ויקדש וגו' כי בו שבת. ובכל מצוה יש קדושה, כמ"ש אשר קדשנו, ועל ידי הרצון באדם להתבטל להשי"ת כעבד לעשות רצון רבו שמיוחד אליו על ידי זה חלה עליו קדושה, וזה נותן כח לקיים המצוה, וזה שאמר עזרך מקודש. אחר כך צריך האדם לקבל רשימה מן המצוה בלבו, וזה שאמר מציון מעשים שבידך, ובמדרש, יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש, קדושתי למעלה וכו', פירוש כי כאשר ברא השי"ת כל הנבראים בסדר מיוחד מדרגה אחר מדרגה, אין בהם שינוי, אבל על ידי קדושת האדם עולה למדרגה גבוהה, ואותו מדרגה עולה יותר כנ"ל, וזה שאמר לעולם ידך בעליונה, וכתיב נקדש בצדקה, על ידי הצדק שמתנהגים בו בני ישראל להיות כל דבר במקומו הראוי מעוררין הקדושה למעלה. (קדושים תרל"ד)

במדרש ואתה מרום, רוממות אתה וכו'. כי מה שבחר הקב"ה לתת קדושה יתירה לבני ישראל וכן לכהנים וכו' הוא מצד כי הקדושה נמצא מהקב"ה שהוא קודש, וכפי דביקות הנבראים בו כך חלה עליהם הקדושה, ולכן כיון שבני ישראל קרובים אליו ית', לכן נמצא בהם הקדושה, וזה שאמר קדושים תהיו כי קדוש וכו', וכיון שאתם עם קרובי תוכלו להתקדש ביותר... (שם תרל"ה)

במדרש רוממות אתה נוהג בעולמך וכו', כהונה לאהרן, קדושה לישראל. פירוש שיכולין לעורר הקדושה גם בעולם הזה, אף על פי שעיקר הקדושה הפרישות מעולם הזה, מכל מקום בכל דבר יש ניצוצי קדושה, מכל שכן במעשה איש הישראלי, וזה שאמר מרום לעולם ה', פירוש אף בעולם עצמו שהוא העמדת הטבע בגשמיות עם כל זה יש בו התרוממות הוית הבורא ית', ופירוש קדושים תהיו על פי מה שאמרו חז"ל בלשון הויה בהויתו יהא, וכל שאין עצם הנפש משתנה מהויתו הלא הוא חלק אלקי ממעל והוא קודש, כי קדוש אני ה' אלקיכם, פירוש שהכתוב גילה לנו כי אלקותו ית' חלה עלינו כמו שהוא קודש, כי בודאי השי"ת מהוה כל הוה, כל אחד כפי ערך המקבל, וגם חיות הבלתי קודש הוא מהבורא ית' בהשגחה והתנהגות רחוקה, אבל אלקותו על בני ישראל היא בבחינת קדוש אני ה' אלקיכם, שם הוי"ה ב"ה, ולכן קדושים תהיו... (שם תרל"ח)

פירש"י הוו זהירין מן העריות ועבירה... ולפי עניות דעתי יפה כיון רש"י ז"ל, כי בודאי מצות קדושים תהיו הוא מדברים שאין להם שיעור, וכפי הפרישה כך זוכין לקדושה, ואין לדבר סוף, לכן כתיב תהיו, כי לעולם צריך האדם להתקדש קדושה על קדושה, והרמז לדבר בפסוק "וקדשתם היום ומחר", כלומר שאין סוף לומר כבר קדוש אני, והראיה כי הלא אותו הדור היה באמת כל העדה כולם קדושים, ונאמר להם "קדושים תהיו", וזה שרמז המדרש, יכול כמוני וכו', היינו שכיון שהפסוק אומר שאין סוף להקדושה כנ"ל, עד שנותן גבול, קדושתי למעלה מקדושתכם, ממילא מובן איך אין סוף לקדושה זו שיכולין בני ישראל להתקדש בעולם הזה יותר מהשרפים כנ"ל. אכן ודאי התחלת הקדושה הוא להיות פרושין מעריות ועבירה, אז מתחילין לכנוס בגדר הקדושה, שזה החיוב של הקדושה לכל איש ישראל, ואז יש לו להרבות תוספות קדושה כנ"ל, כענין תלמוד תורה וכדומה שאין לו שיעור. (שם תרמ"א)

במדרש ישלח עזרך מקודש וכו'... אכן התעוררות הקדושה שבאדם הוא כפי מה שנלחם עם היצר הרע, וברש"י כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה כנ"ל, כפי מה שלוחם האדם לפרוש מן הערוה אתה מוצא קדושה, כמו שאמרו יגעתי ומצאתי, וכמו שכתוב ישלח עזרך וכו', ואז נתחזק הארת הנשמה, עזרך הוא העזר המיוחד לך, והוא כח הנשמה שיש לה שורש בשמים. (שם תרמ"ד)

במדרש, העליונים מכתירין להקב"ה בג' קדושות כביכול, נתן לבניו ב' קדושות, לבאר הענין, כי קדושה פירוש גם כן לשון פרישה והבדלה, כדאיתא בתורת כהנים פרושים תהיו וכו', וזה שאמר במדרש מקידוש מעשים וציון מעשים הוא בחינת מצות לא תעשה סור מרע, ועל ידי זה בני ישראל נפרשים ומובדלין מכל האומות, וציון מעשים הוא עשה טוב. והנה הג' קדושות הם א', שהקב"ה וברוך שמו נבדל מכל, הגם כי מלא כל הארץ כבודו, עם כל זה הוא קדוש ונבדל, והב', הוא גוף הקדושה שהוא קדוש בכל מיני קדושות, והג', הוא קדושה שאין כח הנבראים להשיג במציאות קדושה זו, וזה הוא ענין ג' הקדושות, וב' מהם נמצאים בבני ישראל בחינת הבדלה ואבדיל אתכם וגו', שהגם שבני ישראל הם בין האומות הם נבדלין בעצם ואין להם התדבקות להם, ובחינת הקדושה עצמה קודש ישראל לה', נמצא שב' קדושות נתן הקב"ה גם לבני ישראל, זולת ענין קדושה הג' שאין השגה בה לנבראים, וכתיב קדושים תהיו, לשון הויה חדשה שבכל עת שאיש ישראל מקדש עצמו מאיר בו כח הנשמה ונעשה כבריה חדשה, כדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. (שם תרמ"ו)

בפסוק איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו... ומסתמא כל אלו שכתובין בפרשה זו מסייעין אל הקדושה, דיש בחינות עולם שנה נפש, שיש מקום מיוחד לזכות לקדושה הוא ארץ ישראל ובית המקדש בעולם, ויש זמנים מיוחדים לקדושה, שבת ומקראי קודש, ויש נפשות מיוחדים, ובנפש עצמו מקום מיוחד בראש מקום הנשמה, והכלל, בכל מקום שיש התחדשות הארה מלמעלה נקרא קדושה, ולכן דרשו חז"ל לקדש עצמו בשעת תשמיש, על ידי שבלידת בנים נמשך נשמה והיא התחדשות מלמעלה, לכן נקרא קדושה, וכמו כן בשבת קודש שיורדת הנשמה יתרה, וכמו כן בבית המקדש שכשעלו בני ישראל לשם חלה עליהם הארת הנשמה... (שם תרמ"ז)

ובמדרש ישלח עזרך מקודש וכו', הם ב' קדושות שבראש בני ישראל שכתוב במדרש, והם בחינת ברית הלשון והמעור, הלשון קודש שנמסר רק לבני ישראל, כמו שכתוב "בהנחל עליון וגו' בהפרידו", והוא בחינת דיבור, וברית מילה היא בעשית רושם ממש בגוף, זה מציון יסעדך, וקדושת המחשבה היא למעלה מכל זה, ולכן בזה אין רושם מיוחד בבני ישראל, אבל בתיקון בחינת דיבור ומעשה ניתקן ממילא המחשבה, ועל זה מבקשין ויהי נועם ה' וגו' עלינו. (שם תרנ"ד)

במדרש ורש"י, למה נסמכה קדושים לעריות... הענין כי בכל מקום שיש קדושה שם סובב הסט"א וצריך להיות שם גדר ערוה, וזה אות ברית קודש ששם מקום הערלה, והוא גדר ערוה ושם גנוז עיקר הקדושה, ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך הוא שמו שחתם בברית מילה, שאות י' נחתם במילה, והוא שם ש-די... (שם תרנ"ה)

קדושים תהיו... ובמדרש שלש קדושות הם ונתן לבני ישראל שתים. דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד, וזה הג' קדושות, קדושת הקב"ה, וקדושת התורה וקדושת בני ישראל, והנה קדושת בני ישראל הוא המצות, כמו שאומרים "קדשנו במצותיו", כי המצות הם עיקר ציור האדם רמ"ח ושס"ה, ועל ידי קיום כל מצוה ניתקן אותו האבר לקבל הארה וציור אדם, אשר על זה אמרו אתם קרויים אדם, כי בגוף האדם הוא אדם ובהמה, אבל בני ישראל הם כלים על ידי המצות להיות פושטים צורה ולובשים צורה, ציור אדם בלי השתתפות חלק הבהמיות... (שם תרנ"ז)

במדרש ג' קדושות הם, וב' קדושות נתן לבני ישראל. דיש קדושה בבחינת מחשבה דיבור ומעשה, ובכח התורה ומצות מתקדשין בני ישראל בדיבור ומעשה כמו שאומרים אשר קדשנו במצותיו, וב' קדושות אלו יכול איש ישראל להתקדש בעולם להיות כל דבריו ומעשיו נשמרין בקדושה לשמור הדיבור והמעשה, אבל המחשבה להיות נשמר לעולם בקדושה בלי מחשבה זרה אין באפשרות. ובאמת עשה האלקים וגו' האדם ישר, אבל אחר החטא אי אפשר לאדם להתקדש בבחינת מחשבה, לכן ניתן לנו ב' קדושות. אך המקדש עצמו כראוי בב' הקדושות מעלין עליו כאילו נתקדש גם קדושה השלישית, כיון שברצונו להתקדש ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. ובקדושת הדבור ומעשה כל שאינו מתקדש בהם נעשה רשימה בפועל בדיבור או במעשה, לכן לא סגי ברצון בלבד, אבל בבחינת המחשבה תלוי ברצון, ולכן כל שרצונו באמת להתקדש אין האונס פוגם בו. והנה מצות קדושים תהיו להמשיך הקדושה בכל עובדא, כי קדוש אני ה' אלקיכם, אם כן הקדושה נמצאת באיש ישראל, אבל צריכין להמשיך הקדושה בכל האברים... (שם תרנ"ט)

עוד למדרש קדושים, ואתה מרום לעולם, רוממות אתה נוהג בעולמך... דבכל אדם נמצאת הקדושה בכח הנשמה שבאדם חלק ה' ממעל, אבל האדם צריך להמשיך מקדושת הנשמה אל הגוף ורמ"ח אברים, והוא בכח המצות שהם מול רמ"ח אברים, כמו שחיות הנפש מתפשט אל האברים בגשמיות, כמו כן בקדושה מקור הקדושה בנשמה, ונמשך אל האברים כמו שכתוב "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", שעל ידי המצות נמשך החיות אל האברים... והנה כפי מה שנמשך הקדושה והחיות מהנשמה אל הגוף כמו כן מתרבה וניתוסף קדושה וחיות ביותר אל הנשמה מחי החיים, ועל זה כתיב יחליפו כח, שכפי התרחבות כח הנשמה בגוף כך מקבלת לעולם כח חדש, וזה שאמר מרום לעולם ה', שיש בכח הנשמה להמשיך חיות וקדושה לעולם יותר ויותר, לכן כתיב לעולם קדושים תהיו, שאין סוף לקדושה זו... (שם תרס"ג)

נאמרה בהקהל, כי עיקר הקדושה בכלל ישראל, והם גדר ערוה כשמתיחדין כאחד, וכן הוא בשבת קדש דמתאחדין ברזא דאחד, לכן סט"א ערקית ויורד הקדושה לבני ישראל, יום מנוחה וקדושה לעמך נתת, מנוחה בחינת שמור גדר ערוה, וקדושה בחינת זכור להמשיך קדושת שבת בפה בקידוש היום, וזה שורש כל המצות... וצריכין לעשות המצות לשם כל ישראל, וזוכין להקדושה שקדשנו במצותיו, שזה הוא לכלל ישראל, והם לעולם קדושים... כי האדם יש לו השתנות תמיד, אבל כשזוכין להיות בכלל ישראל על ידי מצות ואהבת לרעך כמוך, אז מוצא הקדושה לעולם מצד הכלל, ועומד על רגל אחת תמיד. (שם תרס"ד)

בפרשת מועדות הקדים "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כי עיקר הקדושה יכולין לקבל בהמועדות, כמו שכתוב "מקראי קדש", ושבת "קודש היא לכם", ובזמן המקדש בודאי קבלו נפשות ישראל קדושה בהיותם רואים פני ה' במקדש ג' פעמים בשנה. ובשבת כתיב "שבת היא לה' בכל מושבותיכם", כי במועדות היו צריכין לעלות ולמצוא שם הקדושה, ובשבת יש בכל מושבות וגם בגלות, כמו שאמרו חז"ל על שבת "נחלת יעקב אביך", נחלה בלי מצרים, ויכולין למצוא קדושה בשבת בכל מקום. אכן כל הקדושה שבמועדות הכל תלוי בקדושת נפשות בני ישראל בעצמותם, כמו שכתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ממש... (אמור תרמ"ד)

בפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל"... דיש ג' קדושות, כדכתיב קדוש קדוש קדוש, ביציאת מצרים היה במעשה, ששינה הקב"ה הטבע, ובמתן תורה בדיבור, וסוכות ענני כבוד הם סוכת שלום, וכמו כן בני ישראל בג' מועדות זוכין לאלה הג' קדושות במעשה דיבור מחשבה, רמז לדבר "בצלו חמדתי", ושבת כולל כל הג' קדושות, שיש ג' שבתות, ג"פ היום, וג' סעודות שבת. (שם תרמ"ט)

בזוהר הקדוש, קרח חלק על שלום ושבת... ואמר כל העדה וגו' קדושים וגו', ובזוהר הקדש כהן קדוש לוי טהור, כי קדוש הוא מתחלתו, וטהור בא מעבודתו לדחות הטומאה, כמו שכתוב מי יתן טהור מטמא, והשי"ת בחר באהרן הכהן להיות קדוש מרחם הוא וזרעו עד סוף כל הדורות, ואין זה מעבודתו רק מה שנתן לו השי"ת... ועל ידיהם נמשך קדושה לכלל ישראל, ומה שאמר כולם קדושים אמת, היה בכח שדביקים באחדות הקדושה על ידי אהרן כהן גדול שנקרא קדוש... (קרח תרל"א)

בפסוק מה טובו אהליך וגו', הקדושה נמשכת אחר בני ישראל בכל מקום שהם, כמו שכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" וכו', והנה ארץ ישראל ובית המקדש מיוחד בקביעות לבני ישראל, וזה משכנותיך ישראל, אבל אפילו בכל מקום שבני ישראל שרוין אפילו בדרך עראי שם נגלה להם הקדושה, כי "נחלים נטיו", כי מעין התורה נמשך בכל מקומות מושבותיהם... (בלק תרנ"ו)

בפסוק כי אתם באים וגו' לגבולותיה. וכבר בארנו במקום אחר, כי כשנכנסו בני ישראל לארץ ישראל אז נתגלה בארץ ישראל הקדושה המוכנת לה, ולא לחנם נתחבטו האבות ומשה רבינו ע"ה לארץ ישראל, וכתיב אשר אראך וגו', שארץ ישראל היא סתים וגליא, וכשבני ישראל נכנסו לתוכה נתגלה הקדושה, לכן היתה צריכה גבולים שלא תתפשט הקדושה לחוץ... וזהו עצמו הענין בשבת קודש שיורדת בו נשמה והארה יתירה, לכן יש תחום שבת, כי הבדלה תליא בדעת... וכשבני ישראל נכנסו לארץ ישראל קבלו הם נשמה יתירה והארץ קיבלה תוספות קדושה, דכתיב גוי אחד בארץ, וכמו שיש זמנים מיוחדים שבתות וימים טובים שמוכנים לנשמה והארה יתירה, כך במקומות מוכנים שיתגלה בהם הנשמה, וכמו כן נותן נשמה לעם עליה, לכן כשנכנסו לארץ ישראל קבלו נשמה יתירה, ובאמת הנשמה יתרה מתגלה כפי האחדות... (מסעי תר"נ)

במדרש כי ירחיב וגו'... ולכן התיר לנו אחר כך בשר תאוה, שניתן לבני ישראל כח חירות שלא להיות נאסר ונאטם על ידי הגשמיות, ומה שהיה מקודם אסור התיר להם, כמו שאמרו במדרש, ה' מתיר אסורים. והענין כי הכל תלוי בעבודת האדם שהוא עולם קטן, בפרט איש ישראל, וכמו שיש באדם מקומות שקשה למצא שם הקדושה, כמו כן נמצא ברואים שנאסרו ומטמטמים לב האוכל אותם, וכפי מה שנעשה חירות ותיקון בנפשות בני ישראל כן הותר להם אותן המינים, ולכן לעתיד לבא איתא שיהיה מותר החזיר, כאשר יהיה התיקון השלם, ולכן כי ירחיב וגו' הותר להם בשר תאוה, שיוכלו להיות דבוקים בקדושה ולא יזיק להם הבשר, ומהאי טעמא גם כן בשבת שהוא יום מנוחה וחירות מצוה להתענג, כי אין התענוגים מזיקין לנפש, וגם זה תלוי כפי היגיעה בימי המעשה... (ראה תרמ"ט)

במצות סוכה הוא תיקון המקום... ובכל מקום שנבדלין בני ישראל בפנימיות המיוחדת להם מתגלה הקדושה להם, כמו שכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו', וכמו כן בשבת "שבת הוא לה' בכל מושבותיכם", והוא דבר נפלא, שקדושת השבת מתגלה רק במושבות בני ישראל, וכן כתוב ושמרו בני ישראל וגו' את השבת לדורותם, כי אין הקדושה יכולה להתפשט בעולם הזה רק בדירת בני ישראל, לכן בסוכה שנבדלין בני ישראל לעצמם חל עליה שם שמים. (סוכות תר"נ)

בגמרא לה' הארץ ומלואה וגו' כאן קודם ברכה, והנהנה בלי ברכה מועל, והארץ נתן לבני אדם לאחר ברכה. דבאמת יש קדושה בכל דבר שהוא כח הפועל, ורק על ידי הברכה שיודע האדם שחיות הכל ממנו ית' על ידי זה יכול להתגלות הקדושה, שאם שיהנה יהיה דבוק בכח הקדושה שבו, וכמו שאמרנו לעיל, ועשו לי מקדש, להיות בטל לכח עליון שבכל מעשה, על ידי זה ושכנתי, ואז ניתן ליד האדם... (תרומה תרל"א)

בפסוק אך את שבתותי תשמורו... ויש לומר דבישר להם הקב"ה אחר החטא שנשארה להם קדושת שבת, וביאור הדברים, דפרה היה תיקון העגל... דיש ב' בחינות קדושה וטהרה, ובני ישראל נבראו להיות קודש לה', כמו שכתוב "קודש ישראל לה' ראשית" וגו', והיינו שלא יהיה להם שייכות לעולם הזה כלל, כפירוש קדוש, נבדל. וכן היה בלוחות ראשונות חירות וכו', ואחר החטא היה התיקון על ידי בחינת טהרה, טהור מטמא, שעל ידי היגיעה בעולם הזה לברר האמת ולהנצל מסט"א על ידי זה יבוא כל אחד על מקומו, וכן המשכן והקרבנות שהתחיל אחר החטא הוא גם כן ענין טהור הנ"ל, ובשבת נשארה הקדושה, כמו שכתוב "קודש היא לכם"... (פרשת פרה תרל"ד)

שם משמואל:

וישקיפו על פני סדום, ברש"י כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים. פירוש הדברים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דענין השקפה שהוא לרעה יש לומר הטעם, דהגשמי אינו סובל את הרוחני כי אם במדה ובמשקל, וכאשר נתוסף רוחני יותר מכפי המדה שבכח הגשמי לקבל, אז הרוחני מבטל את הגשמי, כענין שבירת הכלים כידוע... וזהו ענין כל השקפה שהיא לרעה, דהשקפה היא חיבור, חוץ מהשקיפה וגו' מתנות עניים, דכתיב (ישעיה נ"ז) אשכון ואת דכא, ועני באשר יש לו לב נשבר הרי הוא כלי לקבל יותר את הכח הרוחני והאלקות, כי דרכו של הקב"ה להשתמש בכלים שבורים, ובאמצעות מתנות עניים מתחבר לעני, וממילא באמצעות העני יוכל גם הוא לקבל הקדושה עוד יותר, ומאחר שהוא כלי שסובל את הרוחני ממילא מביא הרוחני כל מיני טובות שבעולם, וזה שמהפך מדת הרוגז לרחמים...

ובזה תובן כוונת מאמר השי"ת ארדה נא ואראה, דעל ידי שנכנסו בה המלאכים הרי אם לא היו כל כך רעים היו חוזרים בתשובה... אבל מאחר שהיו רעים וחטאים מאד לא היו יכולין לסבול הקדושה, ומזה עצמו בא להם החורבן. ומזה יצא לימוד לכל אדם כאשר באה שבת ואז שופעת על האדם קדושת השבת, ובכן צריך לראות שיהיה כלי מוכן לקבל את הקדושה... (וירא תרע"א)

מה שקורין יום השמיני זאת חנוכה... ונראה שזה עצמו החילוק בין קודש דהוא מלה בגרמיה, לבין קדוש שפירושו שנמשכה עליו קדושה מקודש כבזוהר הקדש, וזה שאנו אומרים הנרות הללו קודש הם ולא קדושים הם, ולא עוד שלא השמיני בלבד נקרא קודש, אלא כל שמונת ימי חנוכה קודש הם, והשמיני לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו, דהיינו כל שמונת הימים... (חנוכה תרפ"ג ח')

והנה מצות בנין בית המקדש הוא שיהיו בו שלש קדושות, קדושת חצר אוהל מועד, (ובבית המקדש העזרה), וקדושת אוהל מועד, (ובבית המקדש ההיכל), וקודש הקדשים... וכבר אמרנו שעולם שנה ונפש הם בגוונא חדא, ועל כן בקדושת שנה שהיא קדושת הזמן יש בה נמי שלש קדושות, שבת, ויום טוב וראש חודש. וכן בנפש יש שלש קדושות, קידוש ממעשים בלתי ראויים, כמו שאמרו ז"ל כל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה, קידוש למעלה מזה אף מדברים המותרים, כאמרם ז"ל (יבמות כ') קדש עצמך במותר לך, ויש עוד קידוש למעלה מזה שיעשה כל מעשיו לצורך גבוה, ענין (משלי ג') "בכל דרכיך דעהו".

ונראה עוד לומר דכל הקדושות הללו מקבילות הן, קידוש מדברים האסורים מקביל לקידוש ראש חודש שמותר בעשיית מלאכה, אלא שיפשפש במעשיו של כל החודש אם לא עשה שום דבר איסור במלאכתו, והוא מקביל לקדושת עזרה וחצר אהל מועד, שהכל מותרין לכנוס שמה חוץ מטמא. למעלה מזה הוא קדש עצמך במותר לך, והוא מקביל לקדושת יום טוב, שאסורה בו אפילו מלאכת הרשות רק מלאכת אוכל נפש מותרת, והוא מקביל לקדושת אוהל מועד שאין נכנסין שמה אלא כהנים לצורך עבודה. הקדושה השלישית היא קודש הקדשים, שכל מעשיו יהיו צורך גבוה לבד, והוא מקביל לקדושת שבת, שכל המלאכות אסורות בו, שבת יעשה כולה תורה ואין בה אלא להתענג על ה', והיא מקבילה לקודש הקדשים שאין נכנסין בו כלל אלא כהן גדול ביום הכפורים, שהוא כמלאך משרת... (תרומה תרע"ב)

ונראה דהנה במדרש (ויק"ר כ"ד) העליונים לפני שאין יצר הרע מצוי בהם קדושה אחת, שנאמר ובמאמר קדישין שאלתא, אבל התחתונים לפי שיצר הרע שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, הדא הוא דכתיב דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שתי הקדושות, האחת שלא יהיה נמשך אחר תאות החומר, והשנית שלא יתקרב לפנים ממחיצתו, וכענין שכתוב "פן יהרסו אל ה' לראות", והנה הקדושה הראשונה שלא יהיה נמשך אחר החומר ותאוה זו אינה שייכת במלאכים אלא הקדושה השניה שלא יתקרב לפנים ממחיצתו, זו שייכת גם במלאכים... אלא כך יש לומר, הקדושה הראשונה מעניני הגוף שמהתחתונים שלא יתמשך אחר החומר והתאוה, והקדושה השניה מעניני הנפש שהיא מהעליונים, שלא יתמשך אחר הכבוד והגאוה, וקדושה זו נוהגת גם במלאכים, כבמדרש (ב"ר ג' וכ"ח) על ידי שנתגאו ואמרו "כי משחיתים אנחנו" וכו'... (כי תשא תרע"ט)

ויעש את שמן המשחה קודש... ונראה שאף דבמעשה שתי המעלות (קודש וטהור) בכל אחד, מכל מקום הכוונה זה לקודש וזה לטהור. דהנה ההפרש שבין קודש לטהור פירש הראב"ד (בהקדמת ספר בעל הנפש), שקודש הוא במחשבה וטהור הוא במעשה, ומייתי לה מהא דכתיב (איוב י"ז) וטהר ידים. ויש לומר עוד דהנה ידוע ההפרש בין קודש לקדוש, דבזוהר הקדוש דקודש היא מלה בגרמיה, וקדושה הוא המשכה מקודש. ועל כן יש לומר דקודש הוא שמעלה את הדבר שנתקדש ומגביהו לשרשו. ונראה שזהו ענין שמן המשחה, דכתיב (שמות ל') "שמן משחת קודש", שמקדש את הנמשח ומעלהו ומגביהו להיות ראוי לקודש, ואפילו בגשמיות הוא מגביהו למעלה, אך טהור הוא ענין נקיון שמנקה מהפסולת והסיגים כמו זהב טהור, שפירושו מנוקה מסיגים, ואינו מגביה את הנטהר למעלה אלא כמו שהוא למטה תבדל ותפרד ממנו הפסולת... (ויקהל תרע"ז)

במדרש רבה (פרשה כ"ד), בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות, מה הקב"ה עושה, נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל. הענין דבתרגום מפרש שלש הקדושות, קדיש בשמי מרומא... וצריכין להבין מה הוסיף בזה שתרגם על ארעא "עובד גבורתיה". ויש לומר על פי מה שאמר בספר הכוזרי ענין ברכת אתה קדוש אחר ברכת מחיה המתים, דעל ידי שמזכירין גבורות השי"ת בזה העולם סומך נופלים וכו' שנראה כאילו היא חס ושלום השפלה בהשי"ת שעוסק בדברים נמוכין כאלו, לזה מזכירין קדושה לומר שבכל אלה נבדל וקדוש ומרומם מדברים אלו, וזה שאמר קדיש על ארעא עובד גבורתיה, שאף בשעה שעובד גבורתיה על ארעא הוא קדוש ונבדל. והנה קדוש הראשון מובן שאין שייך לומר רק על השי"ת לבד, והאחרון יש לומר שנמצאת קדושה כזו גם בישראל, כי כמו שהשי"ת חי וקיים לעד כן ישראל קיימים ונצחיים לעד, ובש"ס סנהדרין צ"ב א' צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן, שנאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימין. ובזוהר הקדש נאמר עוד יותר דעתידין לאשתאבא בגופא דמלכא. וכמו כן הקדושה האמצעית גם כן יש בישראל בצד מה, היינו אף כשהם עוסקים בדברים חומריים, אף על פי כן הם מתקדשים ונבדלים מן החומריות, וזוהי קדושה יתירה מהמלאכים, שאף שהם קדושים היינו מפני שאין שייכת בהם החומריות, וצא ולמד מעוזא ועזאל מה היה סופן, מה שאין כן ישראל, וזהו קדש עצמך במותר לך, היינו בשעה שעוסק בחומריות מקדש את עצמו בזה. וזהו שנכתרו ישראל בשתי קדושות מהשלש שמכתירין להקב"ה. (קדושים תע"ר)

קדושים תהיו, ובמד"ר (פרשה כ"ד) פרשה זו נאמרה בהקהל. הענין שרק מצד הכלל יכולין להיות קדוש, לא איש פרטי מצדו. וכ"ק זקני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק אמר בזה הלשון, איך יכולין להיות קדוש, אך מצד כי קדוש אני ה' אלקיכם, והכוונה דמצד שיש בכל ישראל חלק א-לוה ממעל, על ידי כן מגיעין לקדושה, וזה שאמר "דבר אל כל עדת בני ישראל", מצד הכלל הנ"ל, וכל כמה שאדם מקרב את עצמו להכלל כמו כן מקבל הקדושה, ושבת הוא רזא דאחד ונעשין כולם כלל אחד, וזה הוא כמקבלי מתן נחליאל, שאז נאמר לישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". (שם)

במדרש רבה (פרשה כ"ד) כל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה. להבין היאך אפשר על ידי זה שאין עושין עבירות להקרא תיכף קדוש? אך הענין, דכשאדם עושה גדר לערוה על ידי זה באין לקדושה, וזה שאמרו ז"ל (סנהדרין נ"ו) לאמר זו גילוי עריות, דלאמר הוא חיבור, כי ערוה היא חיבור לרע, וכשאדם סר מזה ועושה עוד הרחקה, על ידי כן זוכה להיפוך ובא אל הקדושה, וכל כמה שאדם מרחיק את עצמו מהערוה, כמו כן מגיע אל הקדושה... ולזה ניתנו להם מצות פרישה והגבלה שיזכו לעשרת הדברים, וכן הוא תמיד, דכל כמה שאדם פורש את עצמו מהפחיתות כמו כן מגיע לעומתו בקדושה. (שם)

והנה כ"ק זקיני אדומו"ר זצללה"ה אמר בפסוק קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, איך נוכל לומר על בשר ודם שיהיה קדוש רק משום כי קדוש אני ה' אלקיכם. ויש לפרש כוונתו שלכאורה בלתי מובן שבשר ודם שהטבע מושכהו לדברים החומריים והטבעיים איך ישתנה ויחליף טבעו שלא תהיה לו שייכות כלל לדברים אלה, כי זהו החילוק שבין טהור לקדוש, שטהור הוא טהר ידים במעשה, היינו שמתגבר על טבעו ואיננו נמשך אחר הטבע, אבל קדוש פירושו נבדל, היינו שלא תהיה לו שייכות לענינים אלו כלל, איך יתכן זה, רק משום כי קדוש אני ה' אלקיכם, היינו שכאשר מאיר באדם ענין אלקי שוב גם החומר והטבע שבו מרגישים רצון השי"ת ואינם יכולים לפעול רק מה שהוא לרצון השי"ת, וקל וחומר ממלאך גבריאל הנ"ל, שבאשר הוא שר של אש כשירד לתוך כבשן האש נתעלתה האש כנ"ל, מה גם כשמאירה אלקות בלב האדם שנתעלה הטבע, וכל זה מפאת שם הויה ב"ה שהוא אלקי ישראל כנ"ל ואם כן מאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם הוא מקביל למאמר אנכי וגו'.

ונראה שבאמצעות שבת קודש, והוא קביעא וקיימא וניתן במתנה לבני ישראל, ומתנה הוא דבר שאינו מגיע ושייך אליו כמובן, ואם כן ישראל נוחלין השבת קודש אף שהם בלתי ראויים אליו, רק כשהוא מתכוון לזכות בו זוכה ושורה בו קדושת שבת, על כן יכול להגיע להיות קדוש כנ"ל, שהטבע לא יפעל בו וימשכהו רק למה שהוא רצון השי"ת וכנ"ל. (שם תרע"א)

דבר אל כל עדת, לכאורה יפלא איך שייך לומר לכל עדת בני ישראל שיהיו קדושים, מה שהוא מעלה אפילו לגדולי ישראל, כי לאו כל אדם זוכה לכך שיקרא קדוש, ובאשר זוהי מצות עשה לכל אחד ואחד נראה שכל איש ואיש יהיה מי שיהיה יכול להיות קדוש, וזה פלא. ונראה דהפירוש הוא דכל אחד ואחד לפי מה שהוא מצוה עליו שיפרש ויבדל ממה שהוא עומד בו. ובאמת כי הקדושה של פשוטי העם לא נחשבת לאנשי המעלה מאומה כמובן, ומכל מקום לאיש כזה שהוא מבדיל עצמו מהחומריות שנחשבת אצלו לחומריות היא אצלו קדושה, ולאנשי המעלה עדיין אין זו קדושה כלל, והוא צריך להבדיל עצמו גם ממה שהוא בתמידות, אף שלגבי הפשוטים התמידות שלהם היא להם לקדושה גדולה, הכלל שהיא מצוה כוללת, אך לכל אחד יש קדושה אחרת מה שאין לזולתו, כי כל איש צריך להתקדש ממה שטבעו נוטה לזה. (שם)

בתורת כהנים קדושים תהיו, פרושים היו... טהור הוא במעשה, וקדושה הוא שיהיה נבדל לגמרי, והנה בא בכאן הציווי להיות קדושים, ולכאורה זה אינו ביד האדם, שהאדם יכול רק להיות טהור או להתקדש, אבל לא שיהיה קדוש, אך ידוע דכל מה שהאדם פורש מפחיתות בא לעומתו בקדושה, כבזוהר הקדש ויברח משה מפני פרעה, שהוא הטומאה, בא לעומתו בקדושה, וישב על הבאר. נמצא אם אדם פורש עצמו מענינים וכסופין דהאי עלמא זוכה לעומתו להארה מעולם העליון, והארה זו עושה אותו לקדוש, וזהו כי קדוש אני ה' אלקיכם. וזה עצמו דברי התורת כהנים, פרושים היו, שלשון היו הוא ציווי, ואז קדושים תהיו, שהוא לשון הבטחה.

והנה בשבת הוא שמור שהוא הפרישה ממלאכה, ושמור הוא שבת דמעלי שבתא (ערב שבת), שאדם משליך ממנו כל עניני מלאכה ושיהיה כאילו כל מלאכתו עשויה, ועל ידי זה בא לעומתו להדבק בקדושת שבת, וזהו זכור הארה מהשמים, וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. (שם תרע"ב)

ובזה יש לפרש קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, כי כמו שהשי"ת הוא אין סוף וגבול וגדר, כן תהיו קדושים בלי שיעור וגבול. ובזה יש לפרש והתקדשתם והייתם קדושים, שאף שהתקדשתם מכל מקום עוד עליכם המצוה והייתם קדושים. וזהו ההפרש בין קדושת מלאכים לקדושת ישראל, שהמלאך הוא עומד, ובקדושה שהוא נברא לא יוסיף ולא יגרע, אבל אדם הוא הולך תמיד מדרגא לדרגא כנ"ל. וזהו העליונים שאין יצר הרע מצוי בהם די בקדושה אחת, היינו שאינו מוסיף על קדושתו, וזה נקרא קדושה אחת לא יוסיף ולא יגרע, אבל התחתונים שיצר הרע שולט בהם אם לא יתמיד להוסיף קדושה על קדושה תמיד ירד אחורנית, כי היצר הרע מושכו תמיד ברשתו אחורנית, ואם לא יעלה בהכרח שירד, כי רגש והתלהבות העליה פעם אחר פעם הוא הוא המחזיק בידו שלא יפול... וזה נקרא שתי קדושות, שלעולם יש בו הקדושה שעומד בה, והקדושה שהוא צריך להוסיף. (שם)

אך יובן על פי מה שהגיד זקיני זצללה"ה מקאצק שיש קדוש במעשים ויש קדוש במוח, ואין הפירוש קדוש במעשים שאינו עושה מעשים בלתי ראויים, שזה אינו נקרא אלא טהור ולא קדוש, אלא קדוש במעשים היינו שהוא נבדל ממעשה בלתי ראוי, שאיננו כלל בגדר זה, ואינו צריך לכוף את יצרו כלל, וזה נוסף על מדרגת טהור שהוא במדרגת מעשה ההוא, וצריך לכוף את יצרו שלא לעשותו, וקדוש במוח היינו שאינו בגדר המחשבה, שלא לבד שאינו בגדר המעשה, אלא אפילו אינו בגדר המחשבה, היינו שכל דבר הבלתי ראוי הוא רחוק ממנו כל כך כרחוק מזרח ממערב, וכמו שלא שייך לומר שאדם יש לו מחשבה שלא יאכל דבר נמאס ונפסל מאכילת כלב, ועוד יותר מזה הם מעשים הבלתי ראויים לפני איש קדוש במוח, ועל כן נעשה שכלו נבדל מגשמיות, וידוע לשון זה במהר"ל "שכל הנבדל", וזה נקרא קדוש במוח.

אך קדושה כזו כמעט איננה ביד האדם, אבל האיש שהוא קדוש במעשים הוא ממשיך עליו קדושה עליונה, ובאמצעות הקדושה העליונה שהוא ממשיך עליו יכול לבא להיות קדוש במוח... (שם תרע"ג, וראה שם עוד)

ולפי האמור יש לפרש גם כן דברי המדרש, דהנה ידוע דהאדם יש בו דוגמא מכל העולמות, והמוח שבו הוא דוגמת עולם העליון, והלב הוא דוגמת עולם התחתון. והנה בתרגום יונתן דשלש קדושות שמכתירין להקב"ה הוא, קדיש בשמי מרומא, עלאה בית שכינתיה, קדיש על ארעא עובד גבורתיה, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, היינו למעלה ולמטה ונצחיות. והנה אם האדם קדוש במעשים ובמוח הוא דוגמת השי"ת למעלה ולמטה, וזה שהביא המדרש שני פסוקים אלו קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים, שקדושים תהיו על קדושת מעשים, והכתוב והתקדשתם על קידוש המוח, אך הקדושה השלישית שהיא נצחיות עדיין אין לישראל בשלימות, כי עדיין הוא צריך למות ולהתבלות בקבר כדי שתפרד ממנו זוהמת הנחש שנשתאבה בקרבו מחטא אדם הראשון עד לאחר התחיה, אמרו ז"ל (סנהדרין צ"ב א') צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותם אינן חוזרין לעפרן, שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים. אבל בזמן הזה אין לישראל אלא שתי קדושות. ועל כן אמרו ז"ל (ב"ב ע"ה) עתידים צדיקים שאומרין לפניהם קדוש, שמשמע כל שלש הקדושות. וכן מצינו באדם הראשון קודם החטא, שרצו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש, מפורש שם שהכוונה קדוש קדוש קדוש... (שם)

בזוהר הקדש אמר קב"ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל, דכתיב ואתם הדבקים בה', אתון ולא שאר עמין. ויש להבין דבודאי אין הכוונה על סתם עמין העושין כל תועבה, דבהו לא צריכין למימר, ועוד אפילו היה רוצה הם אינם רוצים, אלא ודאי דמיירי בטובים שבהם, וכגון חסידי אומות העולם. אך יש להבין דמשמע משום דהם אי אפשר שיהיו קדושים, והרי בחסידי אומות העולם מסתמא נמי נמצא בהם גדורים מערוה, ולמה לא יקראו קדושים?

ונראה דהנה במצות קדושים תהיו יש להבין כי להיות קדוש ונבדל עד שלא תהיה לו שייכות לדברים אלו כמעט אין זה מסור ביד האדם אלא מתת אלקים היא, כי מטבע החומר לבקש את תפקידו, אלא כענין שאמרו ז"ל (נדרים ל"ב) באברהם אבינו ע"ה שהמליכו הקב"ה על כל רמ"ח אבריו. אך נראה על פי מה שכתב הרמב"ם (גירושין סוף פ"ב) בטעם דמועיל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שנפשות ישראל בעצם רוצים לעשות רצון קונם, אלא שיש שגברו עליהם כחות החומר, וכאשר מסלקים כחות החומר על ידי כפיה שוב נשאר עצם הרצון, ונחשב שוב שעשה הדבר ברצון ולא בכפיה. ובדוגמא זו יש לומר בענין קדושה, שנפש ישראל רוצה להתקדש, אלא שהחומר מושכה למה שהוא, על זה באה המצוה שיכוף את טבעו על כרחו שלא בטובתו, עד שיהיה בעיניו נמנע לעשותו כמו שנמנע בעיני איש לאכול גחלי אש, ואז שוב הטבע לא יחמדהו, כמו שכתב אבן עזרא בענין איסור לא תחמוד, שכל שנמנע בעיני איש לא יחמוד אותו, כמו שלא יתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמימה. ובהסתלק חמדת החומר שוב תשאר עצם הנפש בטהרה, שברצונה להתקדש, ושלא תהיה לה שייכות לענינים אלו.

ולפי האמור יובן דהמצוה של קדושים תהיו תלויה הכל בגדר ערוה, (וכל תאות עולם הזה נכלל בזה), שעל ידי גדר הערוה ישוב הדבר נמנע אצלו ולא יחמדהו כלל, ושוב תופיע קדושת הנפש בעצמה...

והנה כל זה ניחא בישראל שמוצא נפשם ממקור הקדושה, אבל אומות העולם שמוצא נפשם ממקור אחר ואין הנפש בעצמה רוצה להתקדש, אין לו אלא מה שהוא כופה את טבעו ולא יותר, ושוב אין לו דרך להגיע להיות קדוש... שבעוד שרצונו של איש עודנו קשור באהבות חיצוניות בלתי אפשר להתדבק בקב"ה... (שם תרע"ה)

במדרש רבה (פרשה כ"ד) הדא הוא דכתיב ויגבה ה' צב-אות במשפט, תניא ארשב"י אימתי שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו, בשעה שעושה מדת הדין ברשעים... ונראה עוד לומר בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דקידוש החודש משפט כתיב ביה, דלכאורה אינו מובן דמשפט אין שייך אלא בין שני בעלי דינים. והגיד דידוע דבעת מיעוט הירח הוא זמן שליטת כחות החיצוניים, וקידוש החודש הוא משפט, שמעתה והלאה אין לכחות החיצוניים עוד שליטה. והנה ישראל שהם בנים למקום היה צריך להיות טבעם מקודש לשמים, כטבע האש שנמשך למעלה, כי כל דבר נמשך לשרשו, אבל מחמת חטא אדם הראשון שנתערב טוב ורע, ובשער הקודש להרח"ו שאין לך דבר בעולם שאין בו תערובת טוב ורע, וחלקי הרע הם מושכים לאחור למונעם מלהתקדש... אך בזה שאמרה תורה קדושים תהיו, הנה יצא מפיו של הקב"ה משפט לומר שהאיש הבא להתקדש תהיה לו היכולת להתקדש, ולא תהיה יכולת ביד חלקי הרע וכחות החיצוניים לעכב. וזהו שבא בלשון ציווי ובלשון הבטחה "תהיו"... כי קדוש אני ה' אלקיכם, הפירוש בשביל שאני קדוש אני רוצה שעמי יהיו קדושים, ועל כן אני עושה משפט שלא יתפשטו כחות החיצונים יותר מדי, ותהיה היכולת בידכם להתקדש...

ומעתה יתבארו דברי המדרש שבריש דברינו, הדא הוא דכתיב ויגבה ה' צב-אות במשפט, אימתי שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו בשעה שעושה מדת הדין ברשעים, כי על ידי שבמדת המשפט עושה דין ברשעים נסתלקו כחות הרע מלב ישראל, ואז ישראל ביכלתם לקדש את שמו הגדול בעולם, ושמו של הקב"ה נעשה גבוה ומרומם ונתעלה צדקת ה'... (שם תרפ"א)

ר' צדוק:

...לכך יש להם ג' פרגודים, כי קודש בכל מקום לשון הבדל מובדל ומופרש מהשגתם, ואומרים שלשה פעמים קדוש. וזה דפריך שם בגמרא מברוך כבוד ה' ממקומו, ומשני ההוא אופנים שהם מכסא הכבוד... מעולם העליון מקום שנפשות ישראל חצובה ולכך מתדמים במעלתם לישראל... (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד ל)

כל המצוות מכניסות קדושה בלב איש ישראלי, כמו שנאמר "ועשיתם כל מצותי והייתם קדושים", וכמו שאומרים קדשנו במצותיך, ומברכין עליהם אשר קדשנו במצותיו וצונו. נראה דזהו המכוון של כל המצות להיות על ידם קדושים, וכמו שאיתא יבמות (כ' ב') דוהתקדשתם הוא מצות עשה כוללת על כל עשה ולא תעשה שבתורה, עיין שם בתוספות, שעל ידיהם האדם מתקדש, וזהו תכלית בריאת האדם בעולם והתדמות אליו יתברך שהוא קדוש ומשרתיו קדושים, ונאמר "קדושים תהיו כי קדוש אני". ועיקר הקדושה היא קדושת הברית, כמו שאיתא בוי"ר (כ"ד) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, כדאמר ריב"פ כל שהוא גודר עצמו מהערוה נקרא קדוש... וכן גידול הפרע לגלחו לשמים (של נזיר) מציל מפחיזות היצר בהרהורים, כמו שאיתא בעובדא דנזיר (נזיר ד' ב') עיין שם ברש"י... ובכלל זה כל הגדרות תאות הגופניות הם גדר לערוה ועל כן לחד מאן דאמר (תענית י"א א') היושב בתענית נקרא קדוש... ומתאות אכילה ביחוד...

ואלישע תלמיד אליהו והולך בעקבותיו אף שלא זכה להתקדש כמלאכים ממש ולהתהפך למלאך כרבו, שזה לא זכה לה אדם בעולם חוץ מאליהו מצד שרשו, מכל מקום נתקדש בתכלית הקדושה האפשרית באנשים באשר הוא אדם, וזכה ליקרא בשם איש קדוש על ידי האשה המכרת באורחים יותר... ואמרו שם מנא ידעה, כי קדושת הברית מדברים שבצנעה שאין ניכר. וחד אמר שלא ראתה זבוב על שלחנו, היינו שהכירה באכילתו שלא היה בתאות היצר הנמשל לזבוב, ומזה ידעה שגדור בעריות גם כן. וחד אמר סדין וכו' ולא ראתה טיפת קרי, אף שטורח הדרך מביא לידי קרי גם לחסידים לפעמים, כמו שאיתא בשבת (קכ"ז ב'), ודבר זה אי אפשר לאדם ליזהר בהשתדלותו שלא יארע רק מה ששומרין אותו מלמעלה כפי מה שמקדש עצמו מלמטה...

וכל המצות עשה ולא תעשה הם סייעתות ועצות מגדול העצה ית"ש להביאן על האדם הקדושה מלמעלה, ועל כן אמרו ע"ל "ונשמרתם" וגו' שלא יהרהר, מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי וכו' עד לידי קדושה כפי הנוסחא שלנו...

ועיקר הקדושה קדש עצמך במותר לך, דדבר האסור מאן דלא עביד הכי רשע נמי מקרי כמו שאיתא (יבמות כ' א')... ואף איסורין דרבנן לא שייך לקרות המקיים קדוש, כמו שאמר רבא ביבמות שם... מכל מקום האיסור מצד עצמו מצד תחלת תקנת חכמים שהיה עדיין היתר וחכמים באו לאסרו, שהם כיוונו בזה לגדור ולקדש במותר כדי להוסיף קדושה בלבבות בני ישראל, יש לקראו איסור קדושה, שעל כן אסרוהו כדי להוסיף קדושה במותר... ובין הגודרין עצמן גם כן יש מי שנקרא קדוש ביניהם, כשהוא גודר עצמו ביתר שאת מה שאין כל הגודרין גודרים עצמן, וכמו שאלישע נקרא איש קדוש בדורן של נביאים, ורבינו הקדוש בין התנאים... ובימיו דרבי היה קהלא קדישא שבירושלים שהיה רבי אומר שמועות מהם ביומא (ס"ט ב')...

ומהו הקידוש במותר, אמרו בתורת כהנים (ריש קדושים) קדושים תהיו - פרושים תהיו. ופירש רמב"ן על התורה שם דהוא מצוה בפני עצמה לפרוש מן המותרות... ופירש"י פרישות אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו, ומשמע דקדושה הוא ענין אחר למעלה מזה. ופירוש פרישות בכל מקום הוא כן לפרוש מכל מיני תאות כמשמעו של מלת פרוש... (חלק ב ישראל קדושים עמוד ג והלאה)

אבל הקדושה המוזכרת בתלמודין היא החסידות דירושלמי, שפירש הר"ן שם דכל מעשיו לשם שמים, ובסוף קידושין פ"ב א' איתא הכל לשם שמים לענין שאין צריך כל כך הגדרה מערוה לענין שימוש באשה, ומה דלקח בת ברתיה תותי כנפיו, עיין שם. והכונה דמי שכל מעשיו לשם שמים אין צריך כל כך פרישות מן המותר, שהוא רק מפחד היצר... כששמור מהיצר על ידי התורה יוכל להשתמש בהנאותיו אכילה ושתיה ורחיצה וכדומה, והיינו על ידי שכל כונתו בקדושה ולשם שמים... (שם שם עמוד ז וראה שם עוד)

ועיקר הקדושה הגמורה הוא כשהגיע למדרגה זו הגדולה שיוכל להשתמש בכל הנאותיו בקדושה בלא כונה לגרמיה והנאת גופו. ורבינו הקדוש אמר על עצמו כתובות ק"ד א' שלא נהנה באצבע קטנה... ואף שהיה שולחנו מלא כל מעדני עולם, מכל מקום הוא לא נהנה מזה כלל, דהיינו דכל אכילתו היה בקדושה יתירה כמדתו דנקרא קדוש שהוא שלימות הקדושה להיות כל מעשיו והנאותיו לשם שמים, ולא הרגיש הנאת עצמו כלל...

וזהו על ידי ההתקדשות מלעלה לשמרו במה שהוא עצמו לא יכול לישמר, ובהתפשטות כל כך עד שהגיעה גם לקניניו החומריים (חמורו של רפב"י), שזהו תכלית התפשטות הקדושה שמלמעלה דאני ה' מקדשם. כענין קדושת שבת דכתיב ביה "למען ינוח שורך וחמורך" וגו', ומצווה על שביתת בהמתו, שהתפשטות הקדושה היא גם בהם. דדבר זה אי אפשר לאדם לקדשו ולהכניס קדושה בבעלי חיים כלל, רק בקדושת השבת קודש לה' שהשי"ת מקדשו... (שם שם עמוד יב, וראה שם עוד)

...כידוע דכל קומה כלולה מי' והם י' קדושות דתנן בפרק א' דכלים בעולם, וכן הם בשנה, דרך משל קדושת שבת ויום הכפורים ויום טוב וחול המועד וראש חדש הרי ה' קדושות מפורשות בתורה, וערב פסח שקדוש מפני הקרבת הקרבן בו ובכללו פסח שני, וכן זמני קרבן עצים לאותם משפחות, וכדומה הרי ו', וחנוכה ופורים שהם קדושות מדברי סופרים הרי ח', וט"ו באב שהוא קדוש בקדושי יום טוב מצד המנהג, שיש כמה דברים שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים רק מצד מנהג ישראל שהוא גם כן תורה... ויש בכח מנהגי ישראל לקבוע קדושה באותו דבר הנהוג כמו בדברי תורה. והעשירית היא הקדושה שיש בכל ימי החול בעת עסקו בתורה ובתפלה ובמצות... ומכניס קדושה באותה שעה, והיא מושכת עמה שאר היום...

וכך יש י' מדרגות גם כן בנפשות, וג' ראשונות הם התלמידי חכמים הגדולים ראשי הדור, וג' אמצעיות הם תלמידי דבי רב שלקבל איברין דגופא הנז"ל מהזוהר, שהם גם כן נקראים קדש קדשים היינו לגבי האחרים... וג' אחרונות הם תמכי אורייתא ומשמשי תלמידי חכמים והמהנים תלמידי חכמים מנכסיהם. ואפשר דנגד היסוד ביחוד הוא המארח תלמיד חכם בתוך ביתו והמשיא בתו לתלמיד חכם, והעשירי היא מדרגה אחרונה דקדושה שישנה בכל ישראל קדושים אפילו בפושעי ישראל, דלעתיד לא ידח ממנו נדח ויזכו כולם לעולם הבא... (שם עמוד מא)

ופעם ראשון שנזכר בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת, מיד בבריאת העולם בפרשת בראשית, ויברך וגו' ויקדש אותו, וקבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכרת פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין. וכן שורש הקודש שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת, ההיא קדושה קביעא וקיימא שקבע השי"ת בעולמו זמן מיוחד לברכה וקדושה שבירכו וקידשו. והקדושה נמשכת מהברכה שהיא השפעה עליונה, וממילא כשמקושר לשלמעלה נמשך עליו רוח קדושה מלמעלה, וזהו עיקר הקדושה לזכות שהשי"ת מקדשם, אבל הכנת אדם לקדושה מה היא חשובה וכמה יכול לקדש עצמו, וגם זה אינו אלא אחר שקידם השי"ת יום השבת ונתן קדושה בזמן מזה נמשך גם למקום ולנפש. ובמקום, הקדושה הראשונה היתה בהר האלקים חורב, ששם נאמר למשה רבינו ע"ה בפרשת שמות "המקום וגו' אדמת קודש"... ובנפש מתחלה ביציאת מצרים הבכורות, "קדש לי כל בכור", ואחר כך במתן תורה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"... (שם שם עמוד סו)

וג' קדושות נאמר בתורה "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'", מה שהאדם מתקדש מעצמו בהשתדלותו ואתערותא דיליה וזהו ההתחלה שצריך להיות מצד האדם באתערותא שלתתא, והשתדלותא דידיה כי הוא העיקר בעולם הזה שהוא עולם הבחירה, ואחר כך זוכה להקדושה שיש לו בשורש מורשה מאבות שנוצר מזרע ישראל קדושים, והוא כבר קדוש בתולדה מאבותיו, דאף על פי שחטא ישראל הוא, ואפילו פושעי ישראל עדיפי מנביאי אומות העולם, ודבר זה לא בהשתדלותם רק מצד הקדושה שבתולדה בכל זרע ישראל. וזהו החילוק שבין ישראל לגרים, שאמרו (קידושין ע' ב') זו מעלה יתירה דבישראל כתיב והייתי להם וגו' ואחר כך והמה וגו', והיינו שהשי"ת הוא על כרחם להם לאלקים... וזהו רק בישראל מצד הקדושה שלהם בתולדה מאבותם, מה שאינו כן בגרים. ואחר כך כי קדוש אני, היינו מה שהשי"ת מקדש האדם מלמעלה, שזהו עיקר ושורש ומקור כל הקדושה דישראל, וכמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני ה', ואתם הדבקים בה' וגו' צריך שתהיו כמוהו... והיינו מתוך דביקותם בשרשם במקור הקדושה, ואם כן סלקא דעתך כמוני דאין שום טומאה חוצצת בפני קדושתו ית'... וסלקא דעתך דגם ישראל כן שקדושתם למעלה מקדושת מלאכי השרת ויוכלו להשתקע בכל מקום שישתקע ועם כל זה הקדושה לא תזוז, ועל זה אמר אני ה', קדושתי למעלה...

והגם שהכל יחוד א' ואורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד, והם ג' קדושות הנ"ל, אורייתא הם מה שהאדם משתדל בעצמו על ידי התורה שהיא עיקר הקדושה, כמ"ש בזוהר קדושים שם, וישראל הוא קדושת כל הכנסת ישראל בשורשם מאבות. והקב"ה הוא מה שהוא מקדשם בקדושתו שלמעלה, והכל א' ביחוד גמור, ומכל מקום קדושת ישראל הוא למטה שהם יונקים מהקדושה שלמעלה המשפיע לקדושה שבהם מעצמם ומאבותם, ועל כן צריכים לקדושת עצמם גם כן. ואף דאני ה' השוכן בתוך טמאותם כתיב, מכל מקום הכל כפי הכנת האדם עצמו מלמטה, ואפילו פושעי ישראל כפי הכנת הקדושה שיש בשורשם מאבות מה שלא ניתק מהם בהגדלת החטאים, כי אי אפשר לנתק הכל כל השורש ליהדות... (שם שם עמוד צא)

...וכך הוא סדר זמנים להיות מושכים הקדושה מזה לזה, ובמקום שמסיים קדושה שלפניו מתחיל שלאחריו, ואין רגע ריק מהמשכת קדושה מקדושת הזמנים המקודשים... (שם עמוד קד)

כי הג' אבות הם שורש לג' קדושות הנזכרות, אברהם אע"ה שנקרא תחלה לגרים הוא התחלת הקדושה שמלמטה בהגדרת כל אבריו וכחותיו להיות הכל בקדושה, והוא הוצרך לקרב את עצמו... ונתנסה בי' נסיונות להתברר בי' המדרגות של כל קומה מצד קדושת עצמו שמלמטה במלחמת היצר... ויצחק כבר היה יושב בארץ הנגב, להיות מנוגב מכל ויצרו בידו, ועל כן לא היה צריך למלחמות ונסיונות, וגם העקידה לא נחשב לנסיון לו כלל, כי הוא זכה להקדושה שמלמעלה להיות יצרו בידו, זהו מה שהוסיף הוא להיות נקרא אב בפני עצמו... כי הוא המשיך שורש קדושה חדשה בעולם, דהקדושה מלמטה כבר היה לו מורשה מאברהם והוא המשיך הקדושה שלמעלה.

ויעקב אע"ה כבר מצא ב' קדושות לו מושרשים בלבו והוסיף להמשיך הקדושה דעולם הבא שהוא הנחלה בלא מצרים שזכה לה כנ"ל. וכל ישראל זרע אברהם יצחק ויעקב שכולם קדושים ובתוכם ה' הם כלולים מכל ג' קדושות אלו מה שהוא בשרשם מורשה מאבות...

ונראה לומר דג' מיני זמנים מקודשים הנזכרים גם כן נגד ג' קדושות הנ"ל, ובכל ישראל יש בהם קדושה, ואפילו הריקנים מלאים מצות כרמון... וזוכין על ידי זה דמקדשין הרבה בראש חודש, ועדיין היא קדושה שלמטה. וביום טוב הוא מה שמקדשין מלמעלה, כי יום טוב נקרא שבתון ושבת כמ"ש "ממחרת השבת", דאף דישראל מקדשי יש בו גם כן מקדושת שבת דקבוע וקיימא, שהוא הקדושה שלמעלה הבאה על ידי דישראל מקדשי, דהיינו מצד קדושתם דבעולם הזה... ושבת שהוא מעין עולם הבא זהו מה שמקדשין לעולם הבא, ובשעת מתן תורה שנעשו לגוי קדוש זכו לכל קדושות הנ"ל. ואמירת נעשה ונשמע הוא הקידוש שמלמטה שהוא במעשה, ומלמעלה שהוא בשמיעה וקבלה בלב... (שם עמוד קי, וראה שם עוד)

...והק' הוא המתדמה לו כקוף בפני אדם, היינו מה שהוא בכח האדם מצד השתדלותו בעולם הזה, דק' קדוש, כמ"ש בשבת (ק"ד א'), ובקדושה הוא מה שהאדם מתדמה לעליון, כמ"ש והתקדשתם וגו' כי קדוש אני, והה' הוא הסייעתא דשמיא דאדם מקדש עצמו מעט ומלמטה, הקב"ה מקדשו הרבה ומלמעלה (יומא ל"ט א'), דדבר זה אי אפשר בלא עזר השי"ת, שהקדושה היא גדר ערוה, ופרישות מכל דמיונות היצר להיות נקי לגמרי אי אפשר אלא אם כן הקב"ה עוזרו, אך האדם צריך להתחיל על כל פנים מעט מלמטה... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד יג)

...ויעקב אע"ה נולד כבר נפש הבהמיית מתוקנת לגמרי בב' סימני טהרה ואין בו שום פסולת עוד בטומאה, רק עדיין יש ב' מדריגות טהור וקדושה, והטהרה יש בכל נבראים שמקבלים טומאה ויש טהורים, וכן בבעלי חיים יש טהורים וטמאים, אבל קדושה היא רק באדם, וכן כל הקדושות של נבראים דחיילא קדושה עלייהו הוא מצד האדם שמקדישו, רק בכור דקדושתו מרחם. וזה כל השתדלות יעקב אע"ה אחר שכבר נולד שרשו בהכרה דאנכי והרחקה דלא יהיה לך עדיין העולם חסר שבת שהוא ההשבה הכל לשורשו, דעדיין הנברא הוא נפרד מהבורא, וזה מצד העולם הזה שהוא עלמא דשיקרא היפך האמת ליעקב, שהאמת הוא שאין שם דבר נפרד כלל, וזה קדושה שההקדש הוא שדבר זה שייך לקודש, וכקדושי אשה שהיא שייכה להבעל. ועיקר קידוש לשון הזמנה והכנה כנ"ל, כי כל עיקר קדושת שבת בהשתדלות אדם הוא רק ההכנה והזמנה שמכין עצמו לכך שיהיה שייך להשי"ת שהוא הקדוש, כמ"ש "קדושים תהיו כי קדוש אני", ומצד ההכנה לקבל קדושה והתקדשתם הוא הכנה להיות על ידי זה והייתם קדושים. וזה כל השתדלות יעקב להיות הקדושה גם כן מלידה מבטן, דהיינו מצד נפש הבהמיית גם כן כקדושת בכור בהמה, וזכה לכך כמ"ש בני בכורי ישראל, שקריאת השם ישראל המורה על ניצוח המלאכים הוא מצד הזה, שהמלאכים הם קדושים ומובדלים מכל עניני עולם הזה, ולכך הם ערערו על בריאת האדם שהוא להיפך. ואז"ל (ב"ר ח') מה עשה, השליך אמת ארצה וכו' הוא מדת יעקב אע"ה... (חלק ה רסיסי לילה עמוד עח)

וב' השגות אלו הם רק הכנות והתחלות להשגה ג' שהיא התכלית, כטעם "והתקדשתם והייתם קדושים", דאחר ההכנות דוהתקדשתם בא למדריגת והייתם וגו' שהוא גם כן לכל ישראל, כמשאז"ל (חולין ז') ישראל קדושים. וקדושה היא ההבדלה לגמרי מכל תאוות עולם הזה להיות דבוק בו ית', לא דרך הכרה רק דרך יחוד, וזהו דרגא דאמת ליעקב שמטתו שלימה, דכאשר כולא חד לא שייך פסולת. ועולם הזה כולו עלמא דשיקרא, כי האמת הוא שאתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה וכו', דהכל יחוד גמור. והשגה זו דדביקות בהשי"ת שישראל קדושים גם כן בתולדה זה בא מצד יעקב אע"ה שנקרא איש תם, שאמונה כזו להיות תקוע בלב דרך אמונה על כל פנים לא בהתגלות הלב ממש בא רק על ידי תמימות ושלא להרוס לעלות אל ה' בחקירות שלמעלה מהשגת השכל... (שם עמוד צח)

אחר ציווי מלאכת המשכן בפרשת תשא כתיב "לדעת כי אני ה' מקדשכם", כי המשכן היה שיהיה מקום להשראת שכינתו ית'. ואולי יעלה על הדעת מה לנו עוד לקדושת שבת, הלא מבלעדי קדושת שבת קדושים אנחנו, כמו שנאמר כי עם קדוש וגו', וכבר יש לנו קדושת משכן להשראת שכינתו בתוכינו, לזה אמר השי"ת את שבתותי תשמורו וגו', כי עדיין יש קדושה למעלה מקדושה, וגם זה שקדוש לגמרי כל ימי המעשה הוא ישיג ביום השבת קדושה עליונה יותר... כי בשבת משיגים הדעת והקדושה לדעת כי אני ה' מקדשכם, וכל הקדושות שיש באדם הם רק מצד השי"ת שמשפיע בו קדושה... וכפי הקדושה דו' ימי המעשה כך מתרבה הקדושה ביום השבת, שאז יכול לזכות לביעור היצר הרע מלב לגמרי על ידי בליעת דברי תורה ויזכה לדעת. (פרי צדיק וארא יב, וראה שם עוד)

...אך הענין, דקדושה ראשונה כתיב בשבת "ויקדש אותו", ואחר כך קדושה במקום בסנה, ואחר כך קדושה בנפש על ידי משה רבינו ע"ה, שבמתן תורה כתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"... ועיקר הקדושה אצל השי"ת, דאף המלאכים אין להם תפיסה רק שיש קדוש נבדל מכל, ועל זה אומרים ג' פעמים קדוש, וקב"ה תורה איקרי, כמו שכתוב בזוהר הקדש, ובמתן תורה כתוב וירד משה וגו' ויקדש את העם, ומאז נקראו ישראל בשם גוי קדוש, ונזכר כמה פעמים לשון קדושה בישראל, ואנשי קודש, כי עם קדוש, קדושים תהיו, ובגמרא (חולין ז') ישראל קדושים הן, וזהו מה שאמרו ישראל ואורייתא וקב"ה חד, ושבת קדושה קביעא וקיימא, דשבת כללא דכל אורייתא, כמו שכתוב בזוהר הקדש, ואוריתא קודש עלאה, ושבת מדת מלכות תורה שבעל פה, חכמה תתאה קודש תתאה, ובשעת מתן תורה היו כל ישראל פנוים רק לתורה, והיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואחר הקלקול נבחרו הכהנים שהם פנוים רק לתורה, ונשאר אז מקום המקדש בעולם, ושבת שהיא מקדש בשנה... (שם תרומה ד, וראה שם עוד וכן תרומה ט)

בזהר ריש ד"ה איש תנינן דפרשא דא כללא דאורייתא. נראה שכל דבר זה דקדושים תהיו היא כלל התורה כולה, דכל המכוון שבכל התורה כולה ומצותיה הוא רק להכניס בלב קדושה, וכמו שנאמר ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים וגו', וכן בפרשה זו ושמרתם וגו' ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם, דכל המצות נותנים קדושה בלב האדם, כמו שנאמר בברכה "אשר קדשנו במצותיו", ובתפלה "קדשנו במצותיך", ונאמר על קבלת התורה "ואתם תהיו וגו' וגוי קדוש"... ומה שאמר תנינן, נראה דכוון לברייתא דתורת כהנים, והוא גם כן במדרש רבה דעל כן נאמרה בהקהל לפי שרוב גופי התורה תלויים בה, ופירוש גופי היינו עיקרי התורה, ויש לומר כמו שאמרנו דאין הכונה למצות שבפרשה, דזה אמר במדרש רבה שם אחר כך, דעשרת הדברות כלולין בה, אבל קאי על מה שאמר "קדושים תהיו", ועל כן נאמרה בהקהל כמו במתן תורה, שאיתא אלמלא חסר אחד מישראל לא ניתנה התורה, כי ס' רבוא דדור המדבר הם ס' רבוא אותיות דתורה, כי כל אחד שורש נפשו הוא מאיזו אות או חלק מאות מהתורה, ואם היה חסר היה חסר אותו אות או חלק, וספר תורה שחסר אפילו קוצו של י' כולה פסולה וכן כאן גם כן מה שאמר קדושים תהיו כי קדוש אני, שאמר בתורת כהנים מה אני קדוש אף וכו' היינו קדוש כמוהו ית' ואף שאמר במדרש יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם אינו סותר, כי האדם צריך להתדמות לקונו... ובאמת לקדושתו ית', אין קץ וכן בקדושת האדם יש מדרגות לאין שיעור, ועדת קרח אמרו כל העדה כלם קדושים וגו', ודבר שקר לא נכתב בתורה, ובודאי האמת היה כן, אבל יש קדושה למעלה מקדושה, וכל ישראל קדושים, ואהרן נבחר לקדוש בין קדושים... (שם קדושים א, וראה שם עוד)

...וזהו פתיחת הפרשה דקדושים תהיו, שהוא כללא דאורייתא, כי זהו כלל מכוון התורה כמו שכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", וכהנים היינו קדושים, כמו שנאמר בריש פרשת אמור, ובשעת מתן תורה שנעשו חרות מיצר הרע היו כן, דהקדושה שאמרו פרושים תהיו היינו פרישות מתאות גופניות המותרות ולקדש עצמו במותר, כמו שכתב הרמב"ן, ואמר זה לכל עדת ישראל אחר שחזר יצר הרע למקומו, ואיך יוכלו כנסת ישראל לזכות לזה, ועל זה הקדים ב' מצות אלו, כי מורא אב ואם הוא מצד הקדושה שבו בתולדה מהם, ומוראם מכניס קדושה אז בלבבות בני ישראל, כמו שנאמר כי אני ה' מקדשכם. והקדים מורא אב ואם דמצד שהם קדושים מצד האבות מקדש אותם הקב"ה במצות קדושת שבת שהוא מתנה טובה לישראל, והאומות מצד שאין בהם קדושת האבות אף שישבות בשבת, עכו"ם ששבת חייב, ולא די שלא ישיג שום קדושה אלא עוד עוסקים בדברי תפלות, ורק לישראל מקדש הקב"ה בקדושת השבת מצד שהם זרע קודש, ולכן הקדים מורא אב ואם לשבת, ועל ידי שני קדושות הללו יכולים ישראל לזכות להיות קדוש כמוני. (שם ה)

...אך קדושה אינה כלל רק כשבא על ידי טהרה שהוא שיטהר מקודם הלב מכל וכל מהלב כסיל לשמאלו, ואז הקדושה נקרא קדושה, ובלאו הכי אינו קדושה כלל, וזה שנאמר בפרשת קרח כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', היינו שהשי"ת שוכן בקרבם וכל קדושת הוי"ה שהוא כולל שכינתא עלאה ותתאה ואתפני יצר הרע מתמן, ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים, וזה שאמר שיהא תוכו כברו, טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ, שעל ידי טהרה מבפנים יוכל להיות הקדושה מבחוץ. ואמר ומה כוס לאו טהרתיה וקדושתיה מלגאו ומלבר בלא מיא, אוף הכי נשמתא לאו טהרתה וקדושתה מלגאו ומלבר בלא אורייתא, והוא דהטהרה מיצר הרע הוא רק על ידי דברי תורה, וכמו שכתב בזוהר הקדש דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא, וכן הקדושה מבחוץ הוא רק על ידי דברי תורה, דבלאו הכי אינה כלל בגדר קדושה, ואמר ובגין דא אמר רבן גמליאל מי שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, בגין דלאו איהו מסטרא דאילנא דחיי אלא מעץ הדעת טוב ורע... (שם פנחס ה)

חכמה ומוסר:

אתמול דברנו ענין מבהיל מאד, הנה ידוע בספרי המקובלים כי כל הגלות הוא, כי נפלו איזה ניצוצות של קדושה על ידי חטא של אדם הראשון בתוך הקליפות, וצריכים ישראל עם תורתם ומעשיהם הטובים, בכל מקומות מושבותיהם, לברר ניצוצות הקדושה מהטומאה, ואז יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, ואם כי איני יודע קבלה, אבל יש לדבר הזה מהלך בנגלה. והנה ידוע כי כבר כמה מאות שנים אחר החורבן, אשר סבלו היהודים כמה גזירות ושמדות, וחרפו נפשם למות ביסורים קשים ומרים על קידוש השם, וכמה רבבות חסידים ואנשי מעשה היו מאז גלו מארצם, ועדיין לא נתבררו הניצוצות מהטומאה של הקליפות, הרי כמה עזים כחות הטומאה שיש להם כח כל כך להחזיק ניצוצות הקדושה. ולמה הם מתאמצים כל כך להחזיק בידם הניצוצות, מפני שהם נזונים וקימים ומתענגים מהם, ואילולא הניצוצות היו כלים תכף ומיד, והנה היו חוטפים הניצוצות על ידי עבירה. בא וראה תוקף החטא, שכל גבורתם מעבירות המה.

והנה כל הזדים ועושי רשעה נזונים ומתענגים מלחם מגואל של הטומאה, כדי שיעשו עבירות ויחטפו מעט קדושה על ידי זה לחיותם ולהתענג בהם, ונוח להם לתת מעט עונג לעושי עבירה, כדי שישיגו מעט קדושה על ידם. והנה מעט הקדושה שהשיגו להתענג בהם כל כך הוא רק ניצוצות מעט, וגם הקדושה נקראת בידם מת, כמבואר בסדור של"ה הקדוש, ועם כל זה יש כל כך כח למעט הקדושה מתה שבידם, וגם אינה שלהם כי סוף כל סוף יבוררו הניצוצות ויחזרו לחיותם בכל תוקף קדושה, ומעתה נוכל להבין עוצם העונג של רוב קדושה ולא רק ניצוצות, וגם קדושה חיה ולא מתה, וגם מי שזוכה להתקדש על ידי תורה ומצות ואז הקדושה שלו קנין עצמי, אין כח לשער עוצם העונג הזה, ומעתה נוכל להבין אשר אנו מברכים על מצות "אשר קדשנו במצותיו". ומעתה למה לאדם להתענג מן הטומאה המתה, אשר כל עונגה רק מניצוצות מתות בידם ולא שלהם, טוב להתענג מהרבה קדושה של תורה ומצוות אשר בידו והיא שלו ממש. ומי יכול לשער עוצם העונג שיהיה לאדם המתקדש בתורה ומצות קדושים תהיו... (חלק א פט)

שעורי דעת:

וכן צריך להבין גם השם קדוש, שענינו הוא מובדל ומופרש, אין זה תואר למציאותו ית' כי ענין מובדל אנו מרגישים בשני נמצאים שהאחד מובדל מחברו, וכלפי הבורא ב"ה אין שייך ענין ההבדל וההפרשה, כי אין לו שום יחס לאיזו מציאות המורגשת לנו, שנוכל להגיד עליו שהוא מובדל ומופרש מזה... כי כל השמות שאנו מתארים בהם את הבורא ית"ש, אין זה חס ושלום על עצמותו ית', אלא לעניני ההשפעות הנמצאות בהנהגת הבריאה והפועלות בכל העולמות, אולם ענין קדושה הרי לכאורה לא יתכן לקרא על הפעולות הנראות בהנהגת הבריאה, כי ענין הקדושה הוא הבדלה והפרשה מעניני הבריאה, נמצא שאם נתאר את הבורא ב"ה בשם קדוש, אין זה אלא על עצמותו, שהוא מובדל ומופרש מכל הבריאה שברא, וזה לא יתכן, כפי שנתבאר, שגם ענין קדושה אי אפשר שניחס לעצמותו של הבורא ב"ה, והוא גם כן הגשמה למציאותו האמיתית. אבל אחרי שהבורא ית' השפיע ענין קדושה בעולם, שבתוך ההתקשרות וההתחברות שיש בכל הבריאה נמצא ענין ההבדלה וההפרשה בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, הרי כבר ישנה השפעת קדושה בבריאה, לכן על פי מציאות השפעה זו נוכל לתאר את הבורא יתברך בשם קדוש, וזהו מה שאמר הקב"ה אני קדוש אני, וכי לעצמי אני מקדש? כלומר, כל עוד שאין נמצא ענין קדושה בבריאה, הלא אם אקרא קדוש אין זה אלא על עצמותי, אלא אני משפיע שפע קדושה בבריאה ופועל ענין זה שאני מקדש את ישראל, נמצא שכבר יש ענין קדושה בבריאה והם מקדישין אותי, כי אז יכולים לכנותי בשם קדוש על פי ענין הקדושה שהושפעה בבריאה.

ואפשר לכוון כך בתפלתנו, "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה", כלומר, מכירים אנו שאתה קדוש ויש לך שם קדוש, כי קדושים שישנם בעולם יהללוך סלה, כי על ידם אפשר להללך בשם קדוש... (חלק ב עמוד עד)

והנה דמיון זה שנתנו לנו חז"ל נותן לנו אפשרות להבין גם ענינים הרבה בנוגע לדרכי הבורא ב"ה. אנו אומרים בתפלותינו בימים הנוראים "קדוש אתה ונורא שמך" וכו', באור הדברים הוא, כי לכאורה קשה שימצאו ביחד ויתאימו זה לזה שני ענינים אלו של קדוש ונורא. כי הנה באור של קדוש הוא, מובדל ומופרש מכל מושג, נעלה ומרומם מכל עניני העולם, ונורא שייך רק אם יש לו שייכות לעולמנו והתקשרות תמידית, כי אז הוא מנהיג אותנו ומשגיח עלינו, וזה גורם לירא מפניו. אולם אצל הקב"ה מצטרפים ב' אלו הענינים ביחד, ואדרבה ענין אחד הוא, כי הנוראות בשביל הקדושה, "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו", וכל שמכירים אנו יותר ההשגחה התמידית והפרטית בכל עניני העולם, עוד יותר מתרוממת אצלנו ההשגה בגדולתו יתברך וקדושתו. וזהו שאנו אומרים "ויגבה ה' צב-אות במשפט והא-ל הקדוש נקדש בצדקה". דהנה מלך בשר ודם אם יתחיל להתעסק בעצמו בכל המשפטים שבין אנשי המדינה וגם יעשה בעצמו את כל בצוע המשפטים, יתערב ויתעסק בכל עניני המדינה, והוא בעצמו יהיה השופט והשוטר, הרי ירד מגדולתו וגאותו ויאבד חין ערכו כבודו ומוראו, וכמו כן בנוגע לצדקה וחסד, אם האדם הגדול יעסוק בעצמו בכל הענינים הגדולים והקטנים של מעשה הצדקה, אף שגם הם עניני חסד, מכל מקום אם ילביש ושינעיל את העניים והאביונים יושפל כבודו אצלנו ולא יאות דברים אלו למלך רם ונשא.

אולם אצל הקב"ה ההפך הוא. הוא בעצמו עושה משפט לכל הנבראים... ובזה עוד ירום אצלנו כבודו ית' ותרב הכרתנו בקדושתו ומרגישים אנו יותר קדושה יותר נוראות. ומדוע? כי באמת יש להבין כי היחס וההתקשרות של הבורא עם ברואיו אינו כמו מלך עם עבדיו, אלא דוגמת נשמה עם גוף. והנה אצל האדם הגדול, אף שעניני גדלותו הם עניני חכמה עליונה, עם כל זה כשאנו רואים שגם עניניו השפלים מוארים בחכמה ואמתיות מכירים אנו יותר את גדלות נפשו וקדושתו, כי הקדוש כל עניניו מתהפכים לקדושה... כדוגמא לזה הוא אצל הקב"ה, כי מזה שכל מעשיו בחכמה, מזה שחכמתו וקדושתו חודרת ומאירה את כל עניני העולם אף הכי קטנים, מכירים אנו יותר את רוממותו וקדושתו... (שם עמוד רב)

ר' ירוחם:

על האזהרה של לא תחמוד כבר רבו המתמיהים, איך שייך אזהרה על דבר שבלב, מה יעשה האדם אחרי שמאיליו החמדה באה? ודאי צריכים לנפש זכה לשלילת החמדה, אבל לא נאמר כי ההיפוך של חמדה הוא קדושה, כאילו שאדם שאין לו קדושה הנהו בהכרח משחת בעריות! מבהיל מאד הענין לראות מזה כחה של תאוה, והענין אשר בקדושה כאילו התאוה סרה ובטלה, הוא אשר חידש לנו רש"י הקדוש, והוא ביאור חז"ל שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה - ההיפוך של תאוה הוא קדושה, יסוד נורא ונפלא... (דעת תורה ויקרא עמוד קעא)

...והענין עלינו לדעת כי קדושה אין זה ענין של שבח כזה, שמשבחין בו את מי שהוא, על הנהגתו ועל פעולותיו, קדושה היא מציאות כזאת, מציאות הנאצלת מאתו ית' למי שמתקדש בקדושתו ית', כן אמרו חז"ל (ויק"ר כ"ד ח') ב' קדושות נתתי לכם, קדושים תהיו, והייתם קדושים, כמו שישנה מציאות של גבורה, מציאות של תפארת וכו', כן ישנה מציאות של קדושה, הוא אמרו ית' "כי קדוש אני ה'" - הנה זה המציאות של קדושה, וקדושתכם קדושתי, כמו שנקרא השי"ת מלך, והכוונה שכביכול הוא ית' מלכות, וכן אמר "אשר מלך בטרם כל יציר נברא", מלכותו לא בכלום תלויה...

הרבה מציאויות בעולם, אנחנו רואים רק מה שרואים בעיני בשר, אנו רואים כל העולם הזה הגשמי, אבל רוחניות העולם איננו רואים כלל, לא יודעים כי כל המקומות ושמות הקדושה מציאויות הם... והא כשהמציאות כמתכונתה. ככה צריך כל אחד מישראל להאמין - כה חושי, כה יבש, כה פשוט, כי ישנה בבריאה המציאות, המציאות הרוחנית, שנקרא בשם הקדוש ברוך הוא. נפגשים ורואים בכל הבריאה מציאות של קדושה. ואיך הוא זה? ומהו זה? זהו סוד שם הקדוש ברוך הוא.

ואומרים את שם הא-ל המלך הגדול הגבור והנורא, ואחרי כל זה - קדוש הוא. היינו כי גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם סוד הקדושה... אבל לאמיתן של דברים, הנה גם הטבע קדוש הוא, למעלה מכל גבול, גם בארץ, גם בטבע אומרים קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות מלא כל הארץ כבודו, קדוש ג' פעמים להגדיל הענין שאין למעלה ממנו, (לשון הגר"א ז"ל ישעיה ו'), ואמר מלא כל הארץ כבודו, כבוד הוא סוד הקדושה, כי קדוש וכבוד שניהם ענין א', כנאמר (ישעיה נ"ח י"ג) "ולקדוש ה' מכובד"... קדושה בכל העולם, בכל הבריאה שוררת קדושה, קדושה היא נשמת כל ההויה, אין חיים לבריאה בלעדי קדושה, הקיום של הבריאה הוא רק בקדושה, כל הנבראים לכלליהם ולפרטיהם הם בסוד הקדושה, הוא שמו ית' הקדוש ב"ה. איפה, ואימתי אנחנו בוחנים ורואים כי יש קדושה בבריאה - בעת שרואים כי מן סלע נוזל מים, ואשר לפי הנראה והמורגל הנה אין מטבע הסלע ליתן מים. אם אמנם כי לאמיתם של דברים אין לי בזה שום מהלך, אצלי היה יתכן להיות כי הטבע של סלע יתן מים באין כל חילוק מן המעיין שבארץ הנותן מים, וכאמרו, כי אל לנו ליתן גבולים לטבע... מי שאמר והיה חלמיש, הוא אמר ויהי מים, אין כל מציאות בכלל, לא של חלמיש ולא של מים אלא קדוש קדוש קדוש ואין עוד... (דעת תורה במדבר עמוד קפו, וראה שם עוד)

ומעכשיו, אם חמור, ורק נושא נכסי ישראל (ביציאת מצרים), אבל אחרי אשר בו הרי נזכר שבחו של הקב"ה, בהנס שנעשה עמו לפני אלפים שנים, וכבר עלינו לנהוג עמו איזו קדושה לעולם ועד, ואסור הוא בחילול אם לא בפדיון, אם כן איזה קודש קדשים אנו צריכים כבר לנהוג עם ארץ ישראל מטעם ענין זכרון נפלאות ה' בה לבד... (דעת תורה דברים ב עמוד רי)

מכתב מאליהו:

...תדעו חביבים, כי אמרו ז"ל שביום השבת יש לו לאדם נשמה יתירה, מהו פירוש דבר זה? פירושו הוא תוספת השפעת קדושה מן השמים, כמו השפעת הקדושה שנקראת הנשמה הטהורה.

ושמעתי מרבי ומורי הצדיק והקדוש ז"ל, כי אם לא ירגיש האדם בעצמו קדושה יתירה ביום השבת, זה לאות כי אין בו אותה הנשמה היתרה, וכן מי שלא ירגיש קדושה בעצמו כלל, זה לאות שאפילו נשמה אין בו, ואין לו דביקות כלל אל הנשמה כי הלכה ממנו לגמרי, ורק אם ישוב בתשובה תחזור אליו.

וידיעה הזאת יש בה תועלת גדולה מאד מאד. הן כל דרכי איש טובים בעיניו והוא תמיד חושב שהולך בדרך הישרה, גם לא יאמין לאחרים שיאמרו לו כי טועה הוא, ועל כן כשיש לו ראיה לדעת את מדרגתו עד כמה קרוב הוא אל מדרגת הרשע ורחוק ממדרגת הצדיק זה טוב לו מאד מאד, כי בהסתכלו בזה יכול להנצל מרעתו... (חלק א עמוד עב)

"ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו". ויברך אלקים, בצאת האדם מעולם ההגבלה אל בחינת "חוץ לזמן", פירוש חוץ להבחנות העולם הזה, אז "ויקדש אותו", השבת מתקדשת. חולין פירושו דבר שאינו מזומן לכל תכלית נעלה. קודש, לעומת זאת, הוא בחינת הזימון, כגדר הקדושין. לקדש את השבת פירושו להזדמן ולהתיחד רק לרוחניות השבת, וזהו גדר זכור את יום השבת לקדשו, כי בזה שהאדם מקדש את השבת נעשה גם הוא קדוש, כי זוהי הדבקות הפנימית ביותר, בבחינת "והייתם קדושים כי קדוש אני ה' אלקיכם". דבקות זו היא בחינת העולם הבא.

נמצאת למד כי גדר השבת הוא להסתלק מהערכים השליליים המוגבלים של הגשמיות. וזהו שאמרו ז"ל (ביצה ט"ז) שכל המצות נתנו בפרהסיא חוץ משבת שניתנה בצנעה, שנאמר "אות היא ביני וביניכם", ופירשו בגמרא שמתן שכרה לא נתגלה, וכתב הר"י גיקטיליא ז"ל שמתן שכרה לא יתכן לגלותו כי הוא קדושת השבת שבפנים הלב, שהוא הוא עצם העולם הבא.

השבת שורש כל הקדושה, וממנה תתפשט הקדושה אל תוך החול... כל קדושת החיים מתפרשת ומתאמת במדת דבקותנו לשבת. השבת מבררת אם אמת הוא שאין לנו דבר לעשותו, ואף לא לשאוף אליו, זולת הרוחניות. וזהו "אות היא ביני וביניכם", כי השבת היא האות המברר את אמיתות האדם. (חלק ב עמוד טו)

 ויש לבאר, כי ודאי המלאכים רוחניים יותר (מאדם), אכן עיקר הידיעה היא לדעת שלא נדע, וכמש"כ הרמב"ם (מו"נ א' ס') שרק תארים שליליים הם אמיתיים אצל השי"ת. ולכן המלאכים, לגודל השגתם, מבטאים את ידיעתם בלשון "קדוש", והתואר קדוש אצל השי"ת פירושו נשגב ונעלה מהשגתנו, וכוונת דבריהם היא שהשי"ת נעלם בתכלית ההעלמה... (חלק ה עמוד שנט, וראה עוד ידיעת ה')

"קדוש" פירושו מופרש ומובדל, נאמר בפרשת קדושים "והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". (קדושה - כגדר הקדש, דכולי עלמא בדילי מניה, וכקידושי אשה שאסורה על כל העולם כהקדש. ומה שפירשו תוספות בקדושין ב' ב' שהוא לשון הזמנה, הוא אותו הגדר, שהאשה מיוחדת לו ועל כן מופרשת מכל, וכן הקדש מיוחד לשמים ומובדל מכל העולם). ועיין שם רש"י בשם תורת כהנים, "אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו אתם של נבוכדנצר וחבריו". וכן "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט), ופירשו רז"ל בויקרא רבה, כל מקום שנאמר לי אינו זז בעולם הזה ובעולם הבא, בחינת קדושה שלמה.

כשזוכים למדרגה זו אז הקב"ה משפיע שפע קדושה מלעילא, אשר ענינה הסתלקות מכל שייכות לשום אומה ולשון בעולם הזה. ועוד, חיי עולם הזה של ישראל במצב זה כולם בקדושה, ושאיפתם בכל עניניהם רק לשם שמים ממש, ובכל חדלו להיות חיי עולם הזה במובן הרגיל, ונהפכו להיות מעין חיי העולם הבא, כי הרי ענין עולם הבא הוא שלמות הקדושה בלי כל זיקה לגופניות וחומר. במדרגה זו מובן שאין שום אומה יכולה לשלוט בהם.

בזכות אהרן זכו ישראל לענני הכבוד, להשפעת קדושה מיוחדת בבחינת שמירה והבדלה. קדושה זו, מבחינת קדושת קדש הקדשים היא, שהיא קדושת כהונה גדולה, (שהרי אין נכנס לקדש הקדשים אלא כהן גדול לבד), ולכן זכות אהרן הכהן היא שזיכתה להם את ענני הכבוד, שגם הם מאותו סוג של קדושה והבדלה מיוחדת. קדושה זו מגעת למעלה מקדושת המלאכים, כי כן מצינו "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו" (ויקרא ט"ז), ואמרו ז"ל אפילו אלו שנאמר בהם ופניהם פני אדם, דהיינו המלאכים. ואמנם זכו דור המדבר להגיע לתכלית שלמות הקדושה יותר מכל דורות העולם הזה, ולא יהיה דור כמוהו עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, וכן אמר קרח "כל העדה כולם קדושים ובתוכם (בפנימיותם) ה'", (במדבר ט"ז), דהיינו בחינת בית המקדש שבלב, בחינת "ושכנתי בתוכם"... (שם עמוד רסו)

...למדים אנו מדבריהם, שאם נהנה אדם בשעה שמשתמש בעניני עולם הזה, בהכרח מכווין גם לשם הנאה. נמצא, שגדר הטהרה, שאינו נהנה כלל מהמעשים הגשמיים ההכרחיים שעושה ומכווין רק אל הטוב היוצא מהמעשה, כגון שאוכל למען יתחזק גופו ויהיה בריא, וזאת רק למען עבודת בוראו, ובהנאה הגשמית הוא מואס ואינו רוצה בה.

אמרו רז"ל "כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים" (שה"ש רבה א' י"ג), כשם שהחול מובדל לגמרי מהקודש, כן הקודש מובדל לגמרי מקודש הקדשים. וכבר ביארנו שההפרש בין מדרגה למדרגה שלמעלה ממנה, איננו רק בגדר של תוספת, אלא הפרש של איכות, שמוכפלים כל הערכים הכלולים במדרגה הקודמת, וכל המדרגות הנוספות הן עולמות חדשים נעלים, כמו כן קדושת קודש הקדשים היא גבוהה בכפלי כפליים לעומת הקודש. ומשום מה שיר השירים קודש קדשים? כיון שכאשר עסק שלמה המלך ע"ה בעניני העולם הזה, בענינים הצריכים צניעות מפני הבושה מחמת התאוה הפחותה שעלולה להתערב בהם, לא הרגיש הוא בהם שום תאוה גשמית, אלא מחשבתו היתה דבקה תמיד באהבת בוראו, הוא לא מצא בענינים הגשמיים הללו שום ענין זולת למוד וציור לאהבת הבורא, והגביר על ידי זה את אהבתו ודבקותו לבורא יתברך, זהו גדר עשיית יצר הרע לטוב, שאינו משמש אלא ללמוד הברור של גדרי הדבקות בו יתברך...

דברי חז"ל "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך - בשני יצריך" יש לפרש גם כן באופן זה של הפיכת הרע עצמו לטוב, מי שעלה למדרגת הקדושה, משתמש בהנאה גופנית כאמצעי להשגת האהבה הרוחנית, זהו ענין הפיכת דבר שהוא בעצם רע לטוב ממש...

נמצא שהזוכה למדרגת הקדושה, משתדל להשיג את הנאות עולם הזה כדי להשתמש בהם אך ורק לעבודת הבורא, ואין לו בהם שום שמץ של תאוה ושום ענין של גופניות כלל. בכל לבבו אין אף נקודה כלשהי של רצון להנאות עולם הזה, אלא הכל משמש אך ורק ככלי לדבקותו בשי"ת שאינה פוסקת אפילו לרגע, ואפילו בשעת מעשה הגופני ממש. זהו ענין העלאת ניצוצות הקדושה. אין דבר בעולם שלא יהיה בו ניצוץ של קדושה... (חלק ג עמוד קמט, וראה שם עוד)

הדרך השלישית היא דרך הקדושה, ועולים אליה על ידי שלשה גדרים.

הגדר הראשון הוא מדת האמת, לחנך את עצמו להיות נאמן בלבו, שיודה תמיד על האמת, ויסרב לקבל את השקר כאמת. זוהי בחינת האמונה שנאמרה על אברהם אבינו ע"ה, ופירשה נחמיה בתפלתו, "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", לבבו היה נאמן לאמת שהכיר.

הגדר השני הוא לעסוק בשבירת היצר, ולהרגיל את עצמו לפרוש מתאוות העולם הזה שלא במקום מצוה, כמו שפירש רש"י, קדושים תהיו - פרושים תהיו, כי בסילוק הרע מן הלב ממילא רואה הוא את אורו של השי"ת.

והגדר השלישי לעסוק בקדושה לא רק בדרך פרישות, אלא בדרך דבקות בתורה בהתלהבות. עניני קדושה מגיעים ללבו של האדם רק כאשר עוסק בהם בהתפעלות והתרגשות, על כן צריך האדם להרגיש תמיד חידוש בלמודו, כי אין התפעלות והתרגשות אלא על ידי פגיעה פתאומית בדבר חדש... בהתדבקו בתורה הקדושה על ידי התפעלותו ממנה יעלה לבו במדרגות האמונה, שכן אור התורה הוא המפתח הגדול לאמונה.

הדרך הרביעית הוא הבטחון בהשי"ת בפועל, שיתנהג בכל דרכיו בדרך הבטחון, שידע שהקב"ה יכול לתת לו צרכיו בכל עת, לכן אינו דואג היום למה שיהיה מחר, כי יודע שלכל יום יש השפעה בפני עצמה, בהיותו הזדמנות לגילוי חדש של כבודו ית'. מובן הוא, שבלא הקדמת אמונה אי אפשר להגיע למעלת הבטחון, אך כאשר יתמיד להתנהג בבטחון בכל מעשיו, תעלה דרגת אמונתו ובהירותה, כי כיון שתולה את עיניו בקב"ה ומשתחרר מהמבט הטבעי, יראה בחוש את השגחתו הפרטית בכל.

הדרך החמישית היא ההתעסקות בדבקות גמורה ותמידית בהשי"ת, שעל ידה רואה את הקב"ה בבהירות בפנים לבבו, כמו שכתוב, שויתי ה' לנגדי תמיד, היא הדרגה היותר נעלה בהתעסקות האמונה, עליה נרחיב את הדבור בסוף המאמר הבא. (שם עמוד קסב)