קללה

(ראה גם: ארור, ברכת ה', מגדף, מקלל אביו ואמו, קבה, תוכחה)

 

ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית השדה, על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך... (בראשית ג יד)

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציויתיך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך... (שם שם יז)

ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידיך. כי תעבד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ. (שם ד יא)

ויאמר ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו. (שם ט כה)

אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאור. (שמות כב כז)

לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול, ויראת מאלקיך אני ה'. (ויקרא יט יד)

ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה, ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. ויניחוהו במשמר, לפרש להם על פי ה'. ויאמר ה' אל משה לאמר. הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו, ורגמו אותו כל העדה... (שם כד יא)

והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום, ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. (דברים יא כח)

ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר, וענו כל העם ואמרו אמן... (שם כז טו)

והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום, ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. ארור אתה בעיר, וארור אתה בשדה... (שם כח טו)

יחולו על ראש יואב ואל כל בית אביו, ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם. (שמואל ב ג כט)

וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר משחת לא-דני, כי מלך גדול אני אמר ה' צב-אות ושמי נורא בגוים. (מלאכי א יד)

אם לא תשמעו ואם לא תשימו על לב לתת כבוד לשמי אמר ה' צב-אות ושלחתי בכם את המארה וארותי את ברכותיכם, וגם ארותיה כי אינכם שמים על לב... (מלאכי ב ב)

יהי שולחנם לפניהם לפח, ולשלומים למוקש. תחשכנה עיניהם מראות, ומתניהם תמיד המעד. שפך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם. תהי טירתם נשמה, באהליהם אל יהי יושב. (תהלים סט כג)

הפקד עליו רשע, ושטן יעמוד על ימינו. בהשפטו יצא רשע, ותפילתו תהיה לחטאה. יהיו ימיו מעטים, פקודתו יקח אחר. יהיו בניו יתומים, ואשתו אלמנה. ונוע ינועו בניו ושאלו, ודרשו מחרבותיהם. ינקש נושה לכל אשר לו, ויבוזו זרים יגיעו. אל יהי לו מושך חסד, ואל יהי חונן ליתומיו, יהי אחריתו להכרית בדור אחר ימח שמם. יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח. יהיו נגד ה' תמיד ויכרת מארץ זכרם. (שם קט ו)

כצפור לנוד כדרור לעוף, כן קללת חנם לא תבא. (משלי כו ב)

גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים יגיד דבר. (קהלת י כ)

זהר:

שלשה הם הגורמים רעה לעצמם, אחד מי שמקלל את עצמו, השני, מי שזורק לחם או פירורים שיש בהם כזית... (הקדמה רנד)

ר' יוסי אמר, כתוב קללת חנם לא תבא, ובארוהו, לו עם ו', (דהיינו כמו שהיה כתוב, קללת חנם לו תבא, להורות) שאם קללת צדיק הוא אפילו שלא נתכוון כלל לקלל, כיון שיצאה הקללה מפיו מקבל אותה היצר הרע, ומקטרג עמה בשעת הסכנה.

יעקב אמר, עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ואף על פי שהוא לא ידע (שרחל גנבתם) קבל הדבר אותו השטן הנמצא תמיד אצל בני אדם, (ובשעת הסכנה קטרג עליו), ועל כן למדנו לעולם לא יפתח אדם פה לשטן, משום שלוקח אותה המלה ומקטרג עמה למעלה ולמטה, וכל שכן אם המלה יצאה מפה של חכם או צדיק ועל שנים אלו נענשה רחל, א' משום שאחר לשלם את נדרו, ב', משום הקללה שהוציא מפיו. (וישלח קצו)

תא חזי, סוד הדבר יש כעס ויש כעס, יש כעס שהוא מבורך מלמעלה ומלמטה ונקרא ברוך, כמו שלמדנו שכתוב ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ, וכבר בארוה, (אף על פי שאברהם עשה מלחמה והרג אנשים, מכל מקום נאמר עליו במעשה זו ברוך אברם וגו', משום שקדש שם שמים בזה). ויש כעס שהוא מקולל למעלה ולמטה, כמו שלמדנו שנקרא ארור, שכתוב ארור אתה מכל הבהמה וגו' ארור אפם כי עז וגו'.

ועל סוד הזה יש ב' הרים, שכתוב, ונתת את הברכה על הר גריזים, ואת הקללה על הר עיבל, שהם כנגד אלו ב' המדרגות, (שאחת נקראת ברוך, ואחת נקראת ארור כנ"ל), ועל כן (גם ב' ההרים) זה ארור, וזה נקרא ברוך, ושמעון ולוי הם מצד דין הקשה, ומן צד דין הקשה והחזק יוצא הכעס שנתקלל (הנקרא ארור כנ"ל).

ותא חזי, מצד דין הקשה יוצא הכעס לשני צדדים אחד שנתברך ואחד שנתקלל, אחד ברוך ואחד ארור, כעין זה מצד יצחק יצאו שני בנים, אחד מבורך, ואחד שנתקלל למעלה ולמטה, זה נפרד לצד שלו, וזה נפרד לצד שלו, זה דירתו בארץ הקודש, וזה דירתו בהר שעיר שכתוב, איש יודע ציד איש שדה זה מקומו במקום במדבר וחורבן ושממה, וזה יושב אהלים, והכל כמו שצריך להיות.

ומשום זה, שתי מדרגות הן, ברוך וארור, זו אל הצד שלה וזו אל הצד שלה, מזו יוצאות כל הברכות שבעולם שלמעלה ושלמטה וכל טוב, וכל הארה, וכל גאולה, וכל הצלה, ומזו יוצאות כל הקללות, וכל חרבה, וכל דם, וכל שממה. (וישב קי)

ומכאן יוצא רוח אחד טמא, הנקרא ארירי"א, וכמה אלף ורבבות עמו, וכולם נקראים אוררי יום, כמו שאמר יקבוהו אוררי יום, ורוח הזה וכל אלו שעמו כולם עומדים לקחת מלה ההיא שהאדם מקלל עצמו מתוך כעסו והם מעוררים את הנחש הזה שנקרא לויתן נחש עקלתון, כדי להביא ולהעיר קללות על העולם, וזהו שכתוב, יקבוהו אוררי יום.

ואוררי יום אלו שולטים על הרגעים ושעות היום, (שעל כן נקראים אוררי יום), ולוקחים אלו המלות שאדם קלל את עצמו בין מתוך כעס, בין בדרך שבועה, ובמלה ההיא מעוררים את נחש עקלתון הזה שנקרא לויתן, כדי להעמידו שיחבל העולם, ועל כן קלל איוב בצערו את יומו, ולא את גופו, (כדי שלא יתאחזו בהמלות שלו), שכתוב, ויקלל את יומו תחילה, ואחר כך יקבוהו אוררי יום, הרחמן יצילנו מיצר הרע, ומדיניו, ומכל דבר רע. (פקודי תתצד)

ר' חייא פתח ואמר אחריו המקרא לא תקלל חרש ולפני עור וגו', מקרא זה הוא כמשמעו, אבל פרשה זו כולה למדנו ממנה דברים אחרים (עליונים), וכולם תלוים זה בזה, (כי כל ענין שלמטה מראה על רושם שלו למעלה). תא חזי, מי שמקלל חבירו והוא נמצא לפניו, וביזה אותו, הוא כאלו שפך דמו, וכבר העמדנו, ומקרא זה מדבר בשעה שאין חברו לפניו, והוא מקללו, דבור ההוא עולה למעלה (ומקטרג עליו).

שאין לך דבור ודבור שיוצא מן האדם שאין לו קול, קול ההוא עולה למעלה, וכמה מלאכי חבלה מתחברים בקול הזה, עד שעולה ונתעורר המקום של תהום הגדול, (ששם הקליפות), כמו שהעמדנו, וכמה מהם מתעוררים על האדם להענישו. או למי שהוציא דבור רע מפיו, וכבר העמידוהו. (קדושים פט)

ובחבור הראשון (אומר), שלשה הם הגורמים רעה לעצמם, שנים הם בעולם הזה, ואחר בעולם האחר, ואלו הם מי שמקלל את עצמו, שלמדנו, ממונה אחד נתמנה לפני האדם, ובשעה שהאדם מקלל את עצמו, ממונה הזה ושבעים אחרים הממונים תחתיו לוקחים מלה ההיא ואומרים אמן, ומעלים אותה למעלה ודנים אותו. וממונה ההוא רודף אחריו עד שעושה ומשלים לו (הקללה) של מלה ההיא (שאמר).

מי גדול לנו ממשה, שאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, שאמר זה לצורך (ישראל), ואף על פי שהקב"ה עשה רצונו (ומחל לישראל), עם כל זה לא ניצל מעונש, והרי אמרו, שלא נזכר (שמו) בפרשת ואתה תצוה, ונמחה משם, וכבר העמידוהו. ומי לנו גדול מדוד המלך, שאמר, אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, מהו בעוד רשע לנגדי, היינו אותו ממונה שנתמנה על זה (שמקלל עצמו), ולוקח מלה ההיא להזיק לאדם כנ"ל. (פנחס תרמב)

...אמרתי לו למה חזרת מדבריך והתנחמת. אמר לי אסור לאדם לקלל את עצמו וכל שכן לאחר, משום שקללת חכם אפילו שהיא על תנאי, היא מתקיימת. אמרתי, כך הוא ודאי, שכתוב עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ונתקיים, (כי רחל מתה בדרך), אבל אתה בדקתי אותך, (ולא מצאתי שתהיה בן תורה), וקללותיך אינן כלום... (זהר חדש שיר השירים ו)

מכילתא:

אלהים לא תקלל, למה נאמר, לפי שהוא אומר ונוקב שם ה' מות יומת, עונש שמענו, אזהרה לא שמענו, לכך נאמר אלהים לא תקלל מכל מקום, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר בדיינין הכתוב מדבר, שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם, אלהים לא תקלל. אין לי אלא דיין נשיא מניין, תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור, אני אקרא ונשיא בעמך לא תאור, אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ד' דברים, בן נשיא שקלל את האב חייב בארבעה דברים, משום נשיא, ואב, ודיין, ומשום בעמך לא תאור. ר' יהודה בן בתירא אומר אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור, שומע אני לא יהא חייב עד שיהא דיין ונשיא, תלמוד לומר אלהים לא תקלל, לחייב עליו משום דיין, ונשיא בעמך לחייב עליו משום נשיא, ומה תלמוד לומר בעמך, בזמן שהן עושין מנהג עמך. אלהים לא תקלל, אין לי אלא דיין ונשיא, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר בעמך לא תאור מכל מקום. (פרשה יט)

ספרא:

ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו, ר' אומר בגדולה מתחילין מן הגדול, ובקלקלה מתחילין מן הקטן, מניין שנאמר ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת וגו' ואיבה אשית בינך ובין האשה וגו', ואל האשה אמר וגו', בתחילה נתקלל נחש, ואחר כך נתקללה חוה, ואחר כך נתקלל אדם. (שמיני הקדמה)

לא תקלל חרש, אין לי אלא חרש, מניין לרבות כל אדם, תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים. (קדושים פרשה ב)

ואם עד אלה, ר' אליעזר אומר אין המקום מביא פורענות בישראל עד שהוא מעיד בהם תחלה, שנאמר ואם עד אלה. ר' יהושע אומר שלא יהו אומרים ישראל כלו המכות ועוד אין לו אחרת להביא עלינו, תלמוד לומר ואם עד אלה, עוד יש לי אחרות מאלה וכאלה להביא. ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, אתם עברתם לפני שבע עבירות, בואו וקבלו עליכם שבע פורעניות. (בחקותי פרק ה)

תלמוד בבלי:

ואמר ר' ירמיה בן אלעזר נתקללה בבל נתקללו שכיניה, נתקללה שומרון נתברכו שכיניה, נתקללה בבל נתקללו שכיניה דכתיב ושמתיה למורש קיפוד ואגמי מים, נתקללה שומרון נתברכו שכיניה, דכתיב ושמתי שומרון לעי השדה למטעי כרם. (עירובין יח ב)

...ויגידו למרדכי את דברי אסתר, ואילו איהו לא אזל לגביה, מכאן שאין משיבין על הקלקלה... ואמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה, הנה הוא לך כסות עינים, ונתקיים בזרעה, ויהי כי זקן יצחק. (מגילה טו א)

ואין מפסיקין בקללות, מנא הני מילי, אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי אסי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס, ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות, אלא היכי עביד, תנא כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהן. אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק, מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. לוי בר בוטי הוה קרי וקא מנמנם קמיה דרב הונא בארורי, אמר לו אכנפשך, לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים אבל שבמשנה תורה פוסק. תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא, אמר אביי ואיתימא ריש לקיש, כדי שתכלה השנה וקללותה... (שם לא ב)

כי אתא רב דימי אמר, שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה, ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, שמונה עשרה קללות מאי נינהו, דכתיב כי הנה האדון ה' צב-אות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים גבור ואיש מלחמה שופט ונביא וקוסם וזקן שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש, ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם... (חגיגה יד א, וראה שם עוד)

...ונלחם בנו ועלה מן הארץ, ועלינו מיבעי ליה, א"ר אבא בר כהנא כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים. (סוטה יא א)

רשב"ג אומר העיד ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה וכו', אמר רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר... (שם מט א)

...אמרה ליה אפכוה לכורסיה, כבי תרי עבדא לי, הפכוה לכורסיה ותרצוה, ואפילו הכי לא איפרק מחולשא. (גיטין לה א)

...אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו... (בבא מציעא מד א)

ואמר ר' לוי בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, הקב"ה ברך ישראל בעשרים ושתים וקללן בשמנה, ברכן בעשרים ושתים מאם בחקותי עד קוממיות, וקללן בשמונה מואם בחקותי עד ואת חקותי געלה נפשם, ואילו משה רבינו ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים, ברכן בשמונה מוהיה אם שמוע תשמע ועד לעבדם, וקללן בעשרים ושתים מוהיה אם לא תשמע עד ואין קונה. (בבא בתרא פח ב)

תא שמע היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקיללו חייב, בא אחר והכהו וקיללו פטור, והוינן בה מאי שנא בנו ומאי שנא אחר, ואמר רב חסדא במסרבין בו לצאת ואינו יוצא, רב ששת מוקי לה בשאין מסרבין בו לצאת, אי הכי אחר נמי, אחר גברא קטילא הוא... אלא היינו טעמא דפטור דאמר קרא ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך... אמר רבה בר רב הונא וכן תנא דבי רבי ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית, הרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו. (סנהדרין פה א, וראה שם עוד)

...ודילמא קללת אלישע גרמה ליה, דאמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו על חנם היא באה. (שם צ ב)

...והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא... אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו בחנם היא באה, מנלן, מאחיתופל, שבשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא בעא למישטפא לעלמא, אמר מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה, ליכא דאמר ליה מידי, אמר כל היודע דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו... ואפילו הכי כתיב ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וכו'. א"ר אבהו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, מנלן, מעלי, דקאמר ליה עלי לשמואל כה יעשה לך אלקים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר, ואף על גב דכתיב ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו, ואפילו הכי כתיב ולא הלכו בניו בדרכיו וגו'. (מכות יא א)

...המקלל בכולן (בכל הכינויים) חייב, דברי ר"מ וחכמים פוטרין, המקלל אביו ואמו בכולן חייב, דברי ר"מ, וחכמים פוטרין, המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה, יככה ה' אלהים וכן יככה אלקים זו היא אלה הכתובה בתורה, א-ל יכך ויברכך וייטיב לך, ר"מ מחייב וחכמים פוטרין... (שבועות לה א, וראה שם עוד)

מדרש רבה:

קללות מקללות את בעליהן, לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, אם עשית כן לא יהיה לך מה לישא ומה ליתן ומה ליקח ומה למכור... (ויקרא טו ז)

גם במדעך מלך אל תקלל, א"ר אבין לא במדע שנתתי לך יתיר מן הבהמה וחיה ועוף תהיה מחרף ומגדף לפני, בראתי לך שני עינים ולה עינים, לך ב' אזנים ולה ב' אזנים, דמיתיך להם, שנאמר נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט) ואין נדמה אלא שתיקה. דבר אחר גם במדעך מלך שלפניך אל תקלל, ובחדרי משכבך עשיר שלפניך אל תקלל, כי עוף השמים יוליך הקול, א"ר ירמיה בן אלעזר זה העורב וחכמת טייארין, ובעל כנפים יגיד דבר, ר' לוי אמר אזנים לדרך ואזנים לכותל. דבר אחר גם במדעך מלך שבדורך אל תקלל, ובחדרי משכבך עשיר שבדורך אל תקלל, כי עוף השמים יוליך את הקול... (ויקרא לב ב, וראה שם עוד)

מדרש תנחומא:

...וכאן כתיב ושמעתי כי חנון אני, מה כתיב אחריו אלהים לא תקלל, מה ענין זה לזה, מעשה באחד שהלך אצל הדיין עם חבירו וזכהו, יצא ומשבח את הדיין, אמר אין חכם בעולם כפלוני הדיין והוא מלאך. לזמן חזר אצלו לדין וחייבו, התחיל לקללו ואומר אין שוטה בעולם כמותו, אמרו לו אתמול מלאך והיום שוטה, לכך כתיב אלהים לא תקלל. מה כתיב אחריו מלאתך ודמעך לא תאחר, אם קללת הדיין תבואתך אתה מקלל, וכן אתה מוצא כל זמן שהדיין מקולל התבואה מתמעטת והרעב בא, שנאמר ויהי בימי שפוט השופטים, דור שופט את שופטיו, לכך נאמר אלהים לא תקלל וסמיך ליה מלאתך ודמעך. (משפטים י)

אמר להם עזרא זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה שתו ואין שכרה, לבוש ואין לחם לו, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, זרעתם הרבה והבא מעט משבטל לחם הפנים, אכול ואין לשבעה משבטל נסוך המים, שתו ואין לשכרה משבטל נסוך היין, לבוש ואין לחם לו משבטלו בגדי כהונה, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, משבטלו תמידים של צבור, כל כך למה, שבטלו הקרבנות. אמר נביא (חבקוק ג') כי תאנה לא תפרח משבטלו הבכורים, ואין יבול בגפנים משבטלו הנסכים, כחש מעשה זית משבטל שמן המאור, ושדמות לא עשה אוכל ושדי בהמות לא עשה אוכל משבטלו הבכורות, גזר ממכלה צאן משבטלו התמידים, ואין בקר ברפתים משבטלו הפרים שהיו קריבים. ארשב"ג משום ר' יהושע משחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה, שנאמר (תהלים י"ז) וא-ל זועם בכל יום. (תצוה יג)

לקח טוב:

ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, מלמד שהמקלל מהתפכת עליו הקללה כיון שהיא בחנם, חוץ מתלמידי חכמים שקללתם אפילו בחנם מגעת. (כי תצא)

ילקוט המכירי:

יבושו ויבהלו עדי עד ויחפרו ויאבדו, אריב"ל אין הקב"ה מקלל את הרשעים אלא בבושה, ולא עוד אלא שכופל קללתם, שנאמר יבושו ויבהלו עדי עד... (תהלים פג)

אמונות ודעות:

וכן מי שהרע לחברו שלא בממון אלא בחרפות או במכות, הרי הדבר תלוי במחילתו על כך, אם מחל נסתלק העונש, כאמרו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. וצריך שיבקש ממנו שלש פעמים... (מאמר ה פרק ו)

חובת הלבבות:

והקללה הם הקללות והגדופים והחרפות שמזכירים בהם שם שמים לבטלה, והוא גנאי גדול למאמין, וכבר התירו עמי הארץ לעצמם זה עד שהגיעו בו אל תכלית הגנות, והם מכונים בזה להפליא ולהפליג בגדופיהם ולהגדיל ולפאר חרפותם, והם דומים בזה למה שאמר החכם (משלי י') כשחוק לכסיל עשות זמה... (שער י אהבת ה' פרק ו)

רש"י:

אלהים לא תקלל - הרי זו אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דיין. (שמות כב כז)

אבן עזרא:

...ויש אומרים כי (בלעם) היה יודע דעת עליונים לקבל כחם למטה בצורות, וזה טעם "ואשר תאר יואר". והנכון בעיני כי היה יודע מזלות, ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אותו, ובבא הרעה אל המקולל יחשבו הרואים והשומעים הנמצאים כי בעבור קללתו באה הרעה... כי החלק לא ישנה החלק רק גזירת הכל משנה גזירת החלק ולא אוכל לגלות זה הסוד כי עמוק הוא... (במדבר כב כח)

כי קללת אלקים תלוי - בעבור שברך את השם, ועל דרך הפשט כי האלקים פועל והקללה תבא לכל מקום קרוב מהתלוי, ויש לו סוד דבק בנפש, על כן ולא תטמא את אדמתך... (דברים כא כג)

רמב"ן:

לא תקלל חרש - אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר בעמך לא תאר, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים, לשון רש"י, והוא שנוי בתורת כהנים. אבל המדרש בגמרא אינו כן, אלא הזהיר הכתוב בנכבדים בעם, הדיין והנשיא, שאמר אלהים לא תקלל, ונשיא בעצמך לא תאור, וחזר והזהיר באמללים שבעם, והוא החרש, ומהם ילמדו בנין אב אל כל שאר העם, כי מן הראש ועד הסוף הכל בכלל האזהרה. ומלת בעמך נדרש בעושה מעשה עמך, להוציא הרשעים, ועל דרך הפשט הזכיר החרש בקללה כי אף על פי שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו, ואין צריך לומר בשומעים שיתביישו ויחר להם מאד, ועוד כי יזהיר בהווה, שאדם מקלל החרש ומכשיל העיור שלא יירא מהם, כי לא ידעו ולא יבינו, על כן ויראת מאלקיך שהוא רואה הנסתרות. והוסיף לאו אחר במושלים הנשיא והדיין בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכבם כאשר בהשפטו יצא רשע, ובקללת הנשיא והדיין תקלות רבות , כי המון העם בסכלותם ישנאו אותם ויתעוררו לקום עליהם והם בהשפטם יעמידו ארץ. (ויקרא יט יד)

רד"ק:

ארור אתה - שיחסרו לו רגליו, וכל לשון מארה הוא ענין חסרון, וקלל הנחש תחלה כי הוא היה סבה לאשה ולאדם... (בראשית ג יד)

משנה תורה:

כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה, שנאמר אלהים לא תקלל, וכן אם קלל הנשיא, אחד ראש סנהדרי גדולה, או המלך הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר ונשיא בעמך לא תאור. ולא דיין ונשיא בלבד, אלא כל המקלל אחד מישראל לוקה, שנאמר לא תקלל חרש, ולמה נאמר חרש, שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו. ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה, (הרי הוא כחרש).

המקלל את המת פטור. הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב למה ייחד לאו על דיין ולאו על נשיא, לחייבו שתים, נמצאת למד שהמקלל אחד מישראל בין איש בין אשה בין גדול בין קטן לוקה אחת, ואם קלל דיין לוקה שתים, ואם קלל נשיא לוקה שלש, וכן נשיא שקלל אביו חייב משום ארבעה שמות, שלשה של כל אדם ואחד משום האב.

המקלל עצמו לוקה, כמו שקלל אחרים, שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, כגון י-ה ואלקים, וש-די וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנוים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן (ראה ראב"ד), הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב, שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה הרי הן ככל הכנוים. וארור בו שבועה, בו קללה בו נדוי.

אינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים כשאר כל חייבי לאוין, אבל אם לא היתה שם התראה או שקלל בלא שם ולא כינוי, כגון שאמר ארור פלוני, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים, כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה', או אל יברכו א-ל וכיוצא בדברים אלו אינו לוקה.

אף על פי שאינו לוקה, אם חרף תלמיד חכם מנדין אותו, ואם רצו הדיינים להכותו מכת מרדות מכין ועונשין אותו כפי מה שיראו שהרי בזה את הזקן. ואם חרף עם הארץ עונשין הדיינים בדבר כפי מה שהשעה צריכה לו לפי המחרף ולפי זה שנתחרף.

אף על פי שיש לו לדיין או לנשיא למחול על כבודו, אינו יכול למחול על קללתו, וכן שאר העם אף על פי שמחל המקולל מלקין את המקלל שכבר חטא ונתחייב, אבל מי שנתחייב נידוי מפני שהפקיר בבית דין ורצו בית דין למחול על כבודן ולא נדוהו הרשות בידן, והוא שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד הבורא, כגון שהיו העם מבעטין בדברי תורה ובדיינים, הואיל ופקרו העם בדבר צריכין לחזק ולענוש כפי מה שיראה להם. (סנהדרין כו א והלאה)

ספר חסידים:

...אלא סתום אזניך אל תשמע מחרפים זה את זה, וטוב לך למשול ברוחך ותתאפק ושים לפיך מחסום בלי לחרף קרובך ואפילו ידבר על אביך או על אמך דבר שאינו הגון לא תשיב שלא כהוגן... (עב)

אל תעניש ישראל ואל תקללו אך התפלל עליו שישלים הקב"ה לבו ויחזירהו למוטב, ואל תמסור עליו דין לאמר הצור ינקמני מידו וישיב לעושה הרע כרעתו, כי כל המוסר דין על חבירו באה מדת הדין לפני הקב"ה... אל תקלל שום אדם כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כולן על ראשו ועל זרעו, שכן מצינו שכל הקללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו. (עו)

אל יאמר אדם כך חטאתי עד שמחויב כליה, וכך חטאים עשיתי עד שמחויב כליה, שהרי כתיב (ישעיה א') "כסדום היינו" וקראם בסמוך (שם) "קציני סדום". ועוד מפיבושת אמר כן לדוד שבית שאול חייבים, ונתקיים על ידי הגבעונים. חקר רבי אחרי זרעו של רבי טרפון שהיה אומר אקפח את בני, ונענש שאמרו בן אין לו בת יש לו. לאשה אחת היו לה בנים והיתה מקללת אותם תמיד, אמר בעלה לאיש אחד מה אעשה לה, א"ל אני אמנעה, כשהיתה מקללת זו את בניה היה עונה אמן אחריה, אמרה אם אני מקללת אין בלבי שיתקיימו הקללות בהם, אמר אם תבקשו להם טובות אומר אמן, ואם תבקשו רעות אומר אמן, ומנעה. אמרו לו אם היו הקללות מתקיימות הרי גרמא שלך, אמר מוטב שאחטא פעם או פעמים כדי למנוע ממנה, ועוד קודם שאני עונה אמן אחר דבריה אני אומר בלחש יחיו ועונה אמן בקול רם. במקום אחד היו מקללות אשה חברתה ואיש בר מחלקותו נשתמדו בניהם. פעמים היה מתקיים על המקלל, על שם "שמח לאיד לא ינקה" (משלי י"ז), ופעמים על המקולל. והטובים היו מצווים לזרעם שלא ידורו באותה עיר כי רבים היו שהמירו דתם בעיר מפני הקללות. (תפ)

תנו רבנן שלש חלאים חלה אלישע, אחד שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ואחד שגירה דובים בתינוקות, ואחד שמת בו, הרי אלישע שידע אותם שהם רעים ולא יצא מהם צדיק כך, כל שכן אחר שלא יקלל בני אדם. (תפג)

כבר היו חכמים יושבים ובא אחד ושאל, אם הבן מכה את אביו לאחר מותו פטור, ואם מקללו חייב, אם מת האב ועושה בו חבורה ודם יוצא אמאי אינו חייב, מאי שנא אם בעבור ביזוי שמקללו גם זה ביזוי שמכהו לאחר מותו. א"ל כי מועלת הקללה שיש היזק לאב לנשמתו, מה שאינו כן בהכאה. (תקעו)

מעשה בצדיק אחד שהיה רגזן וכשהיו מתקוטטים עמו לא היה משיב אלא מעניש ואחר כך עובר כעסו והיה מתחרט, ושאל לחכם מה אעשה שלא אעניש בני אדם, אמר תקבל עליך לאחר שתקלל ותעניש שתאמר כל מה שאמרתי לא יבא לו, או קודם שתבא לקללו תאמר כל מה שאומר לא יבא לו, אז לא תעניש ולא תקלל. ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט). וזה לא רצה לעשות כך, אלא קבל עליו בכל עת שיקלל ויעניש שיתן כך וכך לצדקה מעות, לפי שיודע שבשביל מעות לא יקלל, ועוד שיהא לו כפרה. (תרנו)

רבינו יונה:

ויש באזהרות התלויות בלשון שלוקין עליהן, כי כן אמרו רז"ל, (מכות ט"ז א') כל האזהרות שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומקלל את חברו בשם... (שערי תשובה שער ג מה)

אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור (שמות כ"ב), לא תקלל חרש (ויקרא י"ט), הוזהרנו בזה, שלא יקלל איש מישראל בשם ולא באחד מכל הכנויים, ומה שהוזכר בתורה אלהים לא תקלל ונשיא וחרש, כי בא להזהיר שלא לקלל השופט כאשר ירשיעהו בדין, ולא את הנשיא כאשר יענוש אותו לשלחו ביד פשעו. והוצרך להזכיר החרש, פן תאמר, אין עונש בקללתו אחרי אשר איננו שומע ולא ישיגהו צער על קללתו. ובסוף פרשת משפטים נכתב, אלהים לא תקלל, לאמר שלא תקלל השופט את המשפטים האלה, אבל השופט אשר לא כדת, אותו תקלל, ואמרו רז"ל (שבועות ל"ו) המקלל את חברו או את עצמו בשם לוקה, וענשו בידי שמים רב מאד, שנאמר (דברים כ"ח) "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך, והפלא ה' את מכותך", ופרשו רז"ל ענין הפסוק (תמורה ג') על מי שמקלל את חברו או את עצמו בשם. (שם מו)

ואסור לאדם שיאמר, כן יושיעהו השם כאשר הדבר הזה דבר אמת, והנה הוא כזב, כי הנה קלל את עצמו בשם, שמכלל הן אתה שומע לאו. (שם מז)

ויזהר אדם שלא יקלל את חברו ולא יקלל את עצמו לא בשם ולא בכינוי, שהמקלל את חברו או את עצמו בכל הכינויין חייב מלקות, וזאת אחת מן העבירות החמורות שבתורה, שנאמר (דברים כ"ח) "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ליראה את השם הנכבד והנורא הזה והפלא ה' את מכותך", ופירשו חז"ל (תמורה ג') את לא תשמור לעשות ליראה את השם, שלא תזכרנו על מה שהוזהרת שלא להזכיר, שכבר הזהירה התורה שלא יקלל אדם את חבירו, שנאמר (שמות כ"ב) "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור", ונאמר (ויקרא י"ט) "לא תקלל חרש", ואמרו חז"ל הוא הדין לכל אדם שאסור לקללו, ולא חייבה תורה מלקות על המקלל את חברו עד שיקלל אותו בשם או בכינוי. (אגרת התשובה טו)

ספר החינוך:

שלא לקלל את הנשיא, ובא הפירוש שהנשיא זה המלך, ואמנם זה הלאו כולל גם כן הנשיא שבישראל, והוא ראש סנהדרי גדולה, שנקרא נשיא גם כן, לפי שכונת הכתוב להזהירנו על כל מי שהוא ראש שררה על ישראל, בין ממשלת מלכות או ממשלת התורה. משרשי המצוה, לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה, ולא יסכימו כלם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, מתוך כך יצא מביניהם הבטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם... ומאחר שהממונה לראש סבה אל התועלת שאמרנו, ראוי הדבר וכשר שלא נקל בכבודו וגם שלא לקללו אפילו שלא בפניו, וכל שכן בפני עדים כדי שלא נבוא מתוך כך לחלוק עמו... (משפטים מצוה עא)

שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה, ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר לא תקלל חרש, ובא הפירוש עליו מי שאינו שומע קללתך... אף על פי שאין בנו כח לדעת באיזה ענין תנוח הקללה במקולל, ואיזה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל, ותדביק בו המארה והצער, ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות נאמר כי משרשי המצוה שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתנו, כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו ז"ל (מו"ק י"ח א') ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם, ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב') "ויפח באפיו נשמת חיים", ותרגם אנקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים בנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקילל. והרמב"ם ז"ל אמר בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס. ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה ענין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעס ואל פחיתות המדות.

מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שאסור לקלל בשום ענין, ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות כגון י-ה, ש-די וא-לוה וכיוצא בהן, או בכינוי מן הכנויין, כגון חנון, קנוא וכיוצא בהן. ובכל לשון שקלל בשם או בכינוי חייב, שהשמות שקוראין בהם הגוים להקב"ה הרי הן בכלל הכינויין. ומה שאמרו (שבועות ל"ו א') שאפילו המקלל את עצמו לוקה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד... (קדושים מצוה רלא)

בעל הטורים:

אל תוסף ראות פני - אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, בשביל שאמר לו אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות, אמר לו ה' בעת מותו אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. (שמות י כה)

לא תלין פעולת שכיר - וסמיך ליה לא תקלל, כי אף אם ילין שכרך אל תקללהו אלא תתבעהו בבית דין. (ויקרא יט טו)

אברבנאל:

את מי חרפת - בחירוף ג' רעות, החירוף בעצמו, הקול גדול, והתנועות שעושה המחרף בפניו ובידיו... (ישעיה לז כג)

ספורנו:

אלקים לא תקלל - אף על פי שתחשוב שהטה הדיין את דינך לא תקללהו, שאין אדם רואה חובה לעצמו. ונשיא בעמך - כאמרו ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב. (שמות כב כז)

ספר חרדים:

במקלל לעצמו נכפל לאו בתורה דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד, וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם, והשמר הוי לא תעשה, ואמרו בזוהר דכמה אלפים ורבבות מלאכים רעים עונים אחר קללתו אמן כדי לקיימה, לכן כל איש יחרד. (פרק ד מצות לא תעשה מן התורה התלויות בפה)

מהר"ל:

ואל יקשה בעיניך הרי בפרשת בחקותי שמזהיר הכתוב הברכות שיהיה להם על המצות והם אינם כל כך הרבה כמו הקללות שהם הרבה מאד, ואם כן אין השכר הרבה כמו העונש, דבר זה אין קשיא, כי הברכות הם לישראל כסדר שהם מאל"ף עד תי"ו, כי מתחילין באל"ף אם בחקותי ומסיימין ואולך אתכם קוממיות, בתי"ו, ואחר הסדר נמשך הכל הן העולם הזה והעולם הבא, ובכלל ברכות אלו הם הכל שהם מאל"ף עד תי"ו, ובזה יש הכל. אבל הקללות הם שלא כסדר, ואין דבר נמשך אחר הקללות כאשר הם שלא כסדר, ובהפך הסדר, לכך אין הקללות שבאו על ישראל כמו הברכות, ואף אם יש להם כפול, לזמן מה חוזר הכל אל הסדר, וזהו ענין הברכות, אבל הקללות הפוכות, שהם מתחילין בוי"ו ואם לא תשמעו, ומסיימין בה"א "ביד משה", וזה לפי שהדבר שהוא הפוך אינו קיים, ואם הוא לזמן מה אי אפשר שיהיה קיים, וחוזר הכל אל הסדר, לכך הקללות הם הפוכים ואין בהם הכל...

ולכן כאשר היסורים באים על ישראל היסורים מזככין אותם מן החטא ובזה הם דבוקים בו ית' ומזכירין שמו, ודברים אלו עוד עמוקים. ולכך השי"ת מביא מכות על ישראל בענין זה שלא יהיה חס ושלום כליה בהם, ולכך תמצא בעונשם אשר מביא "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם", ואין הפירוש שהשי"ת מייסר החוטא שבע פעמים על מה שעשה, חס ושלום לומר כי הוא יתברך אינו נפרע מן האדם יותר ממה שחטא, אבל הפירוש כי הוא יתברך אם היה מביא המכה בפעם אחת כפי מה שעשה אין ספק שלא היה יכול לעמוד מפני המכה של הקב"ה, לכך מביא המכה מחולקת. ומה שהם נחלקים לשבע דוקא זה ידוע, כי החלוק הגמור הוא כאשר נחלק לשבעה... (נצח ישראל פרק יד)

תהא מן לוטא ולא תהא מלטט. פירוש כי קללת חנם באה על עצמו, מפני שהוא מקלל אחד ואותו אחד אין ראוי לקבל קללת חנם, ולכך הקללה חוזרת עליו. למה הדבר דומה, הזורק אבן בכותל של אבנים שאין הכותל מקבל האבן, וחוזר האבן על הזורק, וכן המקלל בשביל שאין מקבל אותו שמקבל הקללה החוזרת הקללה עליו... ומפני כי דוד קלל את יואב ועתה בא שלמה להרוג אותו, ותרי קטלא לא קטלינן, וכאלו היו אותם קללות של יואב קללת חנם, לכך אמר יואב שהוא יקבל אותם עליו כמשפט קללת חנם שהקללה חוזרת עליו... (חידושי אגדות סנהדרין מח ב)

קללת חכם אפילו על חנם באה, כי התלמיד חכם אשר בו השכל, באה הקללה ממנו אל החומר אשר אינו במעלתו והוא במדריגת החומר, כי החומר אשר הוא חסר בעצמו ואין לך חסר וארור כמו החומר שהוא חסר ונעדר כל צורה, ולפיכך קללת תלמיד חכם אפילו בחנם באה אל הדבר שנחשב חמרי בערך תלמיד חכם, ולא נחשב זה חנם כי החמרי הוא נחשב ארור וחסר בעצמו נגד השכלי, לכך אפשר להוסיף קללה אליו אחר שנחשב החמרי חסר בערך מעלת התלמיד חכם, ועוד כמו שהנדוי והגזרה באה מן התלמיד חכם כך הקללה גם כן, כי גם הנדוי הוא קללה, כי ארור בו נדוי, והכל בשביל כי התלמיד חכם שבו השכל גוזר ומחייב דבר, ולפיכך הקללה באה ממנו אפילו בחנם. (שם צ ב)

של"ה:

איסור חמור להוציא קללה מפיו. וזה לשון הטור ח"מ סימן כ"ז, ואפילו המקלל עצמו חייב, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך מאוד". ואינו חייב בכל אלו עד שיקלל בשם או באחד מהכינוין, וכיון שמקלל בכינוי חייב, אם כן המקלל בכל לשון חייב, שהשמות שקוראים העכו"ם להקב"ה הם בכלל הכנויין, ואם אמר ארור יהא הוי קללה, כי ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה, ובכל אלו אין חייב מלקות עד שיתרו בו בפני עדים ככל חייבי לאוין, אבל אם לא היה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כנוי, כגון שאמר ארור פלוני, או שהקללה באה בכלל דברים כגון שאמר אל יהא פלוני ברוך לה', או אל יברכהו ה', וכיוצא באלו אינו לוקה, אבל מיהא איסורא איכא, אף על פי שאינו לוקה על כך. ויען כי הרבה והרבה אינם נזהרים בזה על כן באתי באזהרה גדולה.

וכתב ר"ח בשער הקדושה פרק י"ז וזה לשונו, שלא יקלל למי שאינו שומע, כפי שפירש המתרגם על "לא תקלל חרש", לא תילוט דלא שמע, וכן אמר בזוהר תא חזי, מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאלו אושיד דמיה, והא אוקמינא והאי קרא דלא חבריה עמיה וההוא לייט ליה הוא מלה ולית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דלא אית ליה קלא, וההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטורי מתחברין עמיה דההוא קלא עד דסלקא... וכתב החסיד בעל ח"ה וכמה נתגנו בזה עמי הארץ בהוציאם קללות וגידופין, עוד יזהר שלא יקלל עצמו בכעס, שבהיכל ד' מהיכלות הקליפות יש כחות נקראים אוררי יום, ואלו לוקחים אותה קללה שקלל עצמו ומקיימין אותה חס ושלום, והוא מאותן שגורמין רעה לעצמן כדפירש בזהר שדוד מפני שאמר בן מות האיש וכו' תפש עליו דומה, ואלמלא הקב"ה שעזרו היה נופל בידי דומה, כמו שכתב דוד המלך ע"ה לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, ועל כיוצא בזה אמרו רז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן... וכן ראוי שלא יקלל אשתו, שהרי הזכר הוא פלגא דגופא ושניהם כאחד הם אדם שלם, ואם מקלל אותה נמצא מקלל עצמו, ונראה לומר שאזהרה לכל בחינות אלו הוא מפסוק ושם אלהים אחרים לא תזכירו, וכל פגמי הלשון הם מצד החיצוני שהוא אלהים אחרים, וכן אמר דוד המלך ע"ה נצור לשונך מרע, הכוונה שכל הדברים שיש בהן תפיסה לרע שהוא סמאל, וכאשר ישמור לשונו יזכה אל החיים ואל הטוב... (שער האותיות אות ש')

ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג, איתא בזוהר אמר בלשון נקיבה לפי שהיה מתגבר כח הדין והתחיל לשלוט המיתה בעולם, שעליה נאמר רגליה יורדות מות, ולכן אמר משה הרגני נא הרוג, מיד ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש וגו', אמר הקב"ה אתה מבקש מיתה בכל פעם, הנה אצלתי מן הרוח וגו', ואז ידע משה שהוא ימות ולא יכנוס לארץ, שהרי אלדד ומידד ניבאו על זה. ומכאן למדנו שלא יקלל אדם את עצמו, שהרי כמה מלאכי ממונים ממתינים על זה, וכן כאן משה לא בא לידי ענין זה אלא על ידי שקילל את עצמו, ולכן במלאכת המשכן לא הוזכר משה כאשר הוזכר אהרן והנשיאים לחנכת המזבח, לפי שאמר "ואם אין מחני נא מספרך", נענש בזה שלא הוזכר בפרשת המשכן. וכן דוד המלך ע"ה אמר על זה "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", בעוד שאותו ממונה הממתין לענות אמן על קללת עצמו עומד לנגדי להרע לי אשים מחסום לפי שלא לקלל את עצמי... (תורה שבכתב בהעלותך)

...וענין הקללה הוא קול הקטרוג שיקטרג על ישראל ויזכיר עונותיו בעת בא רגע הזעם, כי הוא יודע דעת עליון ויודע הרגע, וגם הוא יודע לקטרג ולהטיל פגם בהזכרת עונותם, ובפרט כי ראה בלק פרצה בישראל שהם מוכנים לחטא, כאשר היה באמת שחטאו לבסוף בפעור...

ועתה יבא ביאור קבה וארה, קבה ביאורו כחו בפיו לקלל לקטרג בעת הרגע, ארה לו ב' פירושים, האחד הוא גם כן לשון קללה, כמו קבה, השני פירושו מלשון כמלא אורה וסלו, שפירושו לקיטה, והענין הוא כדאיתא בזוהר ארה לי עשבין וחרשין דרישי דחוויין ושוי לון בקדירה דחרשייא וכו'... (שם בלק)

כלי יקר:

ומקללך אאר - נראה כי שלשה לשונות אלו כל אחת קשה משל חברתה, וסדר מדריגתן בזיון, קללה, ארור, כי בזיון לשון קל מכולם, והוא כשב ואל תעשה, שהמבזה אינו נוהג כבוד במבוזה... ולשון קללה משמש גם כן לשון בזיון, ויש במשמעותו גם כן קללה נמצאת משמש קרוב ללשון ארור, אבל לשון ארור אמרו רז"ל בו נדוי, בו חרם, בו קללה, כי לשון זה כולהו איתנהו ביה... וכן אברהם שהיה אב המון גוים וכל בני דורו כאין נגדו, על כן אין די כשיקבלו מקלליו קללה, אלא מקללך אאר, אוסיף להם מארה לפי ערכם... (בראשית יב ג)

אלה יעמדו לברך - ובקללות לא נאמר אלה יעמדו לקלל, לפי שהטובות באות מאת ה' בפועל, אבל הקללות אינן באים כי אם מעצמם על ידי הסתרת פניו ית', כי מפי עליון לא תצא הרעות, ולכך נאמר ואלה יעמדו על הקללה, ולא לקלל כי אם ליעד ביאת הקללות, והדבר בספק אם יבואו או לא, כי מאחר שאינן באים כי אם בהסתרת פנים אם כן עדיין הדבר תלוי בהוראת המערכה. ומה שנאמרו כל הארורים בפירוש ונשארו הברכות בדיוק ולא להפך, לפי שעיקר הברכה לעולם הבא הנסתר... ועוד רמז בזה שברצות ה' דרכי איש אז יהפוך לו הקללה לברכה, שאפילו הארורים יתהפכו לברכות, ועוד רמז שהברכה בכלל הארורים, כי מאחר שהקללה היתה סבה שמיראתה בא לידי סור מרע ועשה טוב, אם כן מפאת הקללות נמשכו הברכות... (דברים כז יב)

אור החיים:

ויחר ליעקב - על שהוציאה דבר קללה, שאמרה מתה אנכי, ודברי צדיקים אפילו בסדר זה עושים רושם. (בראשית ל ב)

מה אקוב - ... ולעמוד על כונת הדברים יש להעיר בעיקר הדבר של האיש המקולל ממה נפשך, אם הוא חייב כפי הדין רעה הבאה עליו באמצעות הקללה על כל פנים לא ינצל ממנה, גם כי לא יקולל, ואם הוא כפי משפט אלקים לא עשה דבר שיתחייב עליו ביאת הרע קללתו תשוב על ראש המקלל, בשלמא הברכה לפי שמדה טובה מרובה גם לעשות ה' רצון ידידיו לברך המתברכים מהם במדת החסד תקובל ברכתו גם למי שאינו ראוי לה כפי מעשיו, מה שאינו כן מדה רעה כי לא יריע ה' לאדם חנם חס ושלום. אכן עיקר הדבר הוא, לפי שמדתו ית' להאריך אפו לעוברי רצונו, בין לצדיק כשיחטא בין לרשע הגם שירצו לחטא, ומדה זו היא א' מי"ג מדות רחמים ונוהגת תמיד זולת בעת אשר יזעום ה', דכתיב כי רגע באפו, אז מתגברים הדינים על הנתבע במשפט באותו זמן, ולא תתנהג מדה זו של ארך אפים, וכמו כן כשיקלל אדם את חברו תסובב הקללה שעונותיו אשר ה' מאריך לו אפו עליהם ימהר ליפרע ממנו, אבל אם אין לו עון לא תועיל קללת המקלל כלום. עוד אשכילך, כי כל עושה רשע יפעיל פגם במדה עליונה בענף ההוא שתלויה אותה מצוה שעבר עליה, ולא בכל המדה הוא פוגם אלא בשורש נשמתו, והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרוחק לעמוד שם וליהנות ממקור החיים, וחלק זה המרוחק נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת, וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה או לא נפרע על חטאו, זה הוא סוד נושא עון שאמרו רז"ל שה' מפרנס הקטיגור הנברא מחטא האדם, וכי הוא זה הנפרע מהאדם עצמו, כאומרו "תיסרך רעתך", והאיש המקלל יעורר הדין בכח הקללה בעת הזאת למהר להשליט השליט באדם לרע לו.

עוד יש לדעת כי חלק הארור יקרא בשם זה קללה וזעימה, וכן קראם הכתוב דכתיב "ישלח ה' וגו' את המארה וגו' ואת המגערת", והם שמות כחות המחבלים, קללה הוא כנגד עבירות קלות (או: חמורות, וזעם כנגד עבירות), ולזה כשהיה בלעם רוצה לקלל אומה היה בוחר עת הזעם, ולצד היותם כלם זעומים בשביל מעשיהם הרעים היו דבריו מועילים להם... (במדבר כג ח)

הכתב והקבלה:

ארור אתה - הוא עיקר הקללה, והאומר כן אין צריך להוסיף על דבריו כי בו כל הרעות, אבל האומר פלוני יקלל, עליו לפרש הרעה שהוא נושא עליו, ושתיהן המארה וקללה הן כשמזכירין שמו או כשמתכונין אליו, אבל המארר והמקלל סתם למי שעשה או יעשה כך וכך, וכן המארר ומקלל על תנאי היא הנקראת אלה בכל מקום... והרד"ק אמר כי אלה קללה בשם, ואין הכתובים מורים כן, שנאמר "ויואל שאול את העם לאמר" וגו' ולא הוזכר השם כלל. (בראשית ג יד)

מלבי"ם:

אלהים לא תקלל - יש הבדל בין מקלל ובין מארר, שהקללה מציינת הדבור, והוא משתתף עם קלה מנחי ל"ה שהוא הפך הכבוד, רק שקלל בכפל הוא מורה בזיון יותר, וארר מציין הפעולה ששולח בו גרעון ומזיק לו בדבורו, והוא הפך הברכה, ולכן אמר "ומקללך אאר", שהם רק יקללו בדבור ולא יזיק לך, ואני אאור אותם בפועל. ובסנהדרין (ס"ו) דעת ר"ע שאלקים קדש, ודעת ר"י שהוא חול, ואמר שם שלמאן דאמר אלהים חול גמרינן קדש מחול, ולמאן דאמר אלקים קדש ידעינן קללת דיין ממה שאמר תקלל ולא אמר לא תקל... (שמות כב כז, וראה שם עוד)

לא תקלל חרש - דברי הספרא מכוננים על פי דברי הגמרא סנהדרין ס"ו, וכפירוש הר"ן בחדושיו שם, שממה שכתב נשיא בעמך לא תאור ולא תקלל חרש, תפס צד הגדול וצד ההשפלה, להורות שאסור לקלל בין החשוב בין השפל... (ויקרא יט יד)

ארה לי - ארור מציין הרושם שעושה על ידי הקללה, שפועל מארה וגרעון וחסרון בכח גופו או בקנינו, אבל קלל או נקב אינו מציין את הרושם שיעשה במקולל רק את דבור הקללה בלבד, ועל כן הקללות היוצאות מאת ה' יבואו תמיד בלשון ארור כי הם עושים רושם ומארה במקולל, ולא נמצא לשון קללה מה' רק פעם אחת, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה. אבל אשר יהיה מאדם אל האלקים לא בא לשון ארור בשום פעם רק בא "כי יקלל אלקיו", שמקלל מציין דבור הקללה והבזיון הנקשר עמה. והנוקב מציין שמפרש את הקללה בפרהסיא ומזכיר את שם המקולל... והנה בענין בלעם יש אומרים שהיה בכחו להרע לאיש או לאומה שלמה בכח נחושים וכשפים או על ידי עין הרע שיכול להזיק ולהשחית באמצעות כחות של העולם השפל, או באשר היה קוסם ובקי במשפטי הכוכבים היה יודע לעשות טלסמאות להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים, וזה שאמרו שהיה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה... (במדבר כב ו)

רש"ר הירש:

לא תקלל - קלל הוא היפוכו של כבד, רב משקל ומכובד, ונראה שקלל מתייחס בראש ובראשונה אל משקלו של אדם, דהיינו אל השפעתו ומעמדו החיצוני, ופירושו לרצות שמישהו יעשה קל בעיני הבריות ויפסיד את משקלו. כנגד זה ארר קרוב לערר, להעשות בודד ועקר ויבש, וכן חרר, להישרף, פירושו לרצות שכלייה ואבדון יחולו על ראש אדם. המקלל שופט אינו מתגרה באישיותו אלא במשרתו, ואלו הנשיא דוקר את עיני המקלל ביתרון עושרו וכבודו האישי, לפיכך נאמר לא תקלל ביחס לשופט, ולא תאר ביחס לנשיא. קללת השופט שלוחה אליו מתוך קשיות עורף ועיקשות לב, ואילו מארת הנשיא מתוך קנאה. (שמות כב כז)

לא תקלל חרש - עד כה הוזהרנו שלא להזיק אדם בממונו להנאת עצמנו, ואילו פסוק זה מזהיר שלא להזיק אדם בכלל במשמעותו הרחבה של מושג זה. לא תקלל, אפילו במילה שאין לה כח להזיק, אל תאחל לאדם שיאבד ישעו, שהרי זו משמעות קללה. הקללה מבטאת את כל רוע לבו של המקלל, רק מתוך שאין לו כח הוא נמנע מלהרע לחברו, איסור לא תקלל הוא כללי ביותר, והתוספת "חרש" לא בא לצמצם את היקפו, אלא להוסיף עליו אפילו קללת חרש אסורה, ואף על פי שאינו שומע, ונמצא שאין הקללה אפילו לצער אותו. (ויקרא יט כד)

העמק דבר:

לא תקלל - במשמעותו לשון בזיון, והכי תרגם אונקלוס לא תקל, ולא כבמקלל אביו ואמו דילוט, וענין המקרא, דמי שהוא מנהיג מכונה בשם אלהים, וטבע האדם להטיל מום ופגם בהנהגת חברו ולבזותו... מיהו מדכתיב תקלל ולא כתיב תקלה למדו חז"ל על קללה ממש. (שמות כב כז)

שפת אמת:

ויברך אלקים ...דכלפי מה שנאמר בו בשעת החטא ארורה האדמה בעצבון תאכלנה, וזה היה ביום שנברא אדם, ואחר כך חזר בתשובה באותו היום, חזר הקב"ה וברך ביום השביעי, והיה השבת עצה לצאת העולם מארור לברוך... כי באמת כל הקללה היא בטבע, אבל בשבת שמתגלה כוח החיות שלמעלה מהטבע כתוב בו ברכה... (בראשית תרמ"ט)

בפסוק כי ברוך הוא... והענין כי כל כח הקללה בא רק מחטא הראשון, שכתוב ארורה האדמה בעבורך, כי קודם החטא לא היה נמצא כלל הקללה, רק על ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע נתערב הרע בכל דבר, ולכן נמצא ארור בעולם, ואפילו הברכות בטבע העולם יש בהם קצת תערובת, ומכח זה היה בלעם מקלל למי שרצה, כמו שאמרו חז"ל שידע לכוין השעה שהקב"ה כועס, וגם זה הזעם בכל יום נולד אחר התערובות טוב... (בלק תרס"ג)

במדרש אין מפסיקין בתוכחות, ואל תקוץ לא תעשה תוכחות קוצין קוצין וכו' דכתיב אנכי נותן וגו' היום ברכה וקללה. פירוש שבכל יום ניתן לבני ישראל בחירה חדשה, אם כן לעולם ביד האדם להפוך הרע לטוב, ואין לדבר סוף, וזה שאמר אין מפסיקין קוצין קוצין, כי אין אחרית וסוף להקללה, כמאמר שקר אין לו רגלים כי בסוף מתהפך טוב, והאמת כי אין הרע יורד משמים, אך לכל השפעה מוכרח להיות תערובת מטוב ורע, וכל שיש התחדשות ברכה נמשך גם כן אחריו הקללה, וזה שאמר "נותן לפניכם", שהכל ביד האדם. וביאור הענין "ואל תקוץ בתוכחתו", היא מדת השתוות, שמשבחין מאד מדה זו, והיינו לקבל כל המאורעות בשוה, כי אם אין האדם משתנה בפגעו בו מדת הדין אין לה קיום להקללה, וחולפת ועוברת ממנו, אך חס ושלום אם האדם מתפעל יותר מדאי, בזה נוסף קיום וחיזוק להרע... (ראה תרל"ה)

פרי צדיק:

והענין הוא שהברכה היא הפך הקללה, ובקללת אדם וחוה לא מצינו לשון ארור דכיון שנאמרה להם ברכה ביחוד שנאמר "ויברך אותם אלקים", לא נאמר בהם קללה, וכמו שלא נתברכו החיות מפני הנחש שעתיד לקללה, שלא יהיה הוא בכל ברכה, וכל שכן באדם שנאמרה להם ברכה ביחוד. וכשנאמר לשון קללה נאמר רק "ארורה האדמה בעבורך" וגו', והיינו שמקודם היו כל האכילות מסטרא דעץ החיים, וכל מה שהיה אוכל היה טועם בהם טעם עץ החיים, וכמו שנאמר "ועץ החיים בתוך הגן", ואחר שטעם מעץ הדעת טוב ורע אז נעשה ערבוב וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה...

ואף שמצינו לשון ארור באדם, שנאמר "ארור כנען" וגו', וכן אמר אברהם לאליעזר אין ארור מתדבק בברוך, אך באמת הם אינם בכלל אדם, כמו שאמר (יבמות ס"א) אתם קרויים אדם וכו', והם עם הדומה לחמור... (נשא י)

ראה אנכי נותן לפניכם וגו', הלשון "נותן" מורה על לשון מתנה, וכן אמר כאן ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה שהם מתנה, והיינו דאף ההיפך מהברכה הוא גם כן מתנה והוא רק לטובתכם, כמו שכתוב במדרש רבה (פרשה זו), לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות, אלא להודיען איזהו דרך טובה שיבחרו אותה. והוא כמו שנאמר ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על אויביך וגו', והיינו כעין שאמר בזוה"ח (בלק) מהפסוק ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך, אל תקרא אדם אלא אדום, שהשי"ת נותן נכרי במקומו. והוא רק להפחידו כדי שיבחר בדרך הטוב... והאומות העולם שהם החייבין בזה, שעל ידי הכח הרע שבהם מכניסין זה בלב ישראל גם כן, ועל ידי זה ונשא השעיר עליו את כל עונותם, עונות תם... (ראה ב)

מכתב מאליהו:

בדרך זו אפשר להבין עוד מאמר קשה הבנה, "קללת חכם אפילו על תנאי היא באה" (ברכות נ"ו). כי יש לומר שאילולא היה בלבו של החכם משהו נגד האיש ההוא לא היה יכול בשום אופן להוציא מפיו דבר כזה אפילו על תנאי. וכן מה שאמרו ז"ל קללת חכם אפילו בחנם היא באה (מכות י"א), פירושו שבמעשה זה הוא בחנם, אבל יש הצדקה לקללה מצד מעשה אחר, כענין אחיתופל המובא שם. ופעולת הקללה היא, שבמדה וקיום המקולל תלוי בזכות החכם, אם החכם בעומק לבו אינו חפץ בו, יוכל הלה לאבד זכותו, ואף עם החכם לא התכוון לזה מדעתו, כלפי שמיא גליא, ומתחשבים ברגשותיו הסמויות שאינן נגלות אפילו לעצמו, ומה שהיה יכול להוציא מפיו דבר כנגדו מגלה את צפוני לבו. (חלק ד עמוד רכב)