קלפה

(ראה גם: מזיקין, מציאות, סטרא אחרא, רע, שדים)

זהר:

כיון שנתקדש היום, נשארה בריאת הרוחות שלא נברא להם גוף, וכי לא היה יודע הקב"ה לעכב מלקדש היום עד שיבראו גופים לאותם הרוחות. אלא עץ הדעת טוב ורע, היה מעורר את הצד האחר הרע, ובקש להתגבר בעולם, ונבדלו (ויצאו) הרבה רוחות בהרבה כלי זיין להתחזק (ולהתלבש) בגופים בעולם. (והוא סוד אשר ברא אלקים לעשות, שהשי"ת עשה כל הברורים וגמר כל המלאכות באופן שתהיה לנו האפשרות לעשות, דהיינו שנוכל לעשות ולגמור אותם על ידי העבודה שלנו בתורה ומצות... וזה אמרו שנשארו רוחות שלא הספיק השי"ת לעשות להם גופין עד שקדש השבת, והרוחות האלו בלי הגופין הן הקליפות והמזיקין המביאים את האדם לידי חטא, ובכונה הניחם, כי על ידי זה נשארו לנו כח הבחירה ומקום עבודה בתורה ומצות)... (הקדמה רמח, ועיין שם עוד)

שלמה המלך כשירד לעומק סוד האגוז, בסוד הכתוב אל גנת אגוז ירדתי וגו', לקח קליפת אגוז והסתכל בכל אלו הקליפות שוב, וידע שכל עיקר התענוגים של אלו הרוחות שבקליפות האגוז אינו יותר אלא להתדבק בבני אדם ולטמא אותם, דכתיב ותענוגות בני אדם שדה ושדות, שמשמעות הכתוב שתענוגות השדים הוא רק לבני אדם לבד.

עוד יש לפרש הכתוב, שמתענוגי בני אדם המתענגים בשינת הלילה יוצאים ונולדים מהם שדה ושדות. והכל היה צריך הקב"ה לברא בעולם, (דהיינו כל אלו הקליפות הנ"ל ולתקן העולם בהן), והכל הוא כמו האגוז, מוח בפנימיות והרבה קליפות מסבבות את המוח, וכל העולמות הם בזה האופן, (דהיינו כמו האגוז, מוח בפנימיות והרבה קליפות מסבבות אותו), למעלה ולמטה... (בראשית קד, ועיין שם עוד)

אם התפלה אינה שלמה כמה מלאכי חבלה רודפים אחריה, כמו שאמר כל רודפיה השיגוה וגו', ומשום זה מתפללים והוא רחום וכו', שהוא כנגד ד' קליפות, יכפר עון, הוא כנגד ס"מ שהוא הנחש, ולא ישחית, הוא כנגד הקליפה הנקראת משחית, והרבה להשיב אפו הוא נגד הקליפה הנקראת אף, ולא יעיר כל חמתו הוא נגד הקליפה הנקראת חמה... וכמה מלאכי חבלה תלוים באלו ד' הקליפות הנ"ל... (שם קפד, ועיין שם עוד)

כעין זה כמה אגודות של אורות הקליפות יצאו לעולם, מאותו נחש העליון הראשון שנתפתה בו אדם, וכולם ממונים על מעשה העולם שבסתר, ומשום זה כשבא האדם להטהר עוזרים לו מלמעלה ועזרת רבונו מסבבת אותו ונשמר ונקרא קדוש.

בא האדם להטמא, כמה אגודות אורות של הקליפות נועדו לו, וכולם שורים בו ומסבבים אותו ומטמאין אותו ונקרא טמא, וכולם הולכים ומכריזים לפניו טמא טמא, כמש"א וטמא טמא יקרא, וכולם קשורים בנחש ההוא הראשון ונסתרים בכמה מעשים של בני העולם. (חיי שרה עב, ועיין שם עוד)

וזה סוד מי יתן טהור מטמא, קליפה ומוחה עולים זה בזה, וקליפה זו לא תהיה נעדרת ולא תשבר, עד הזמן שיקומו המתים מעפר, אז תשבר הקליפה, והאור יאיר בעולם, בלא סתימה, מן המוח. אשרי הם הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא. (יתרו נג)

בארץ הקדושה מתתקן הכל באופן אחר, כי קליפה הקשה (המתלבשת בתוך הארץ) נשברת ממקום ההוא, ואינה שולטת בה כלל, כי קליפה הקשה משתברת והולכת ומתפתחת מצד זה ומצד זה, (עד שנעשה שם פתח, פירוש שהארות הקוין מצד ימין ומצד שמאל, משברות הקליפה הקשה הסותמת, ונעשה פתח במקומה לכל האורות).

ופתיחה ההיא, היא בארץ הקדושה, בכל זמן שעובדים עבודה כראוי, כיון שגרמו העונות, (הקליפה הקשה שמצדדי) הפתיחה נמשכת (חזרה) לצד זה ולצד זה עד שנתקרבו (צדדי) הקליפה יחד, (וזה היה רק בזמן החורבן), כיון שסתמה הקליפה את המוח אז שולטת הקליפה עליהם, (על ישראל), ודוחה אותם לחוץ ממקום הזה.

ועם כל זה, אף על פי שדחתה אותם לחוץ, אינה יכולה קליפה הקשה ההיא לשלוט במקום ההוא הקדוש, (דהיינו בארץ הקדושה), כי אינו מקומו, ואם תאמר אם כן כיון שהקליפה אינה יכולה לשלוט במקום ההוא הקדוש, למה עומד חרוב, שהרי אין חורבן בעולם אלא מצד הקליפה ההיא הקשה.

אלא ודאי כשנחרב לא נחרב אלא מצד ההוא (של הקליפה הקשה), בשעה שסתם המוח, והקב"ה עשה שלא תשלוט קליפה הקשה ההיא על מקום הזה, וכשהקליפה) דחתה את ישראל ממנו אז קליפה ההיא חזרה ונפתחה כבתחילה, ומשום שעם הקדוש לא היו שם, (כי היו בגלות), נתכסה על פתיחה ההיא כיסוי קדוש של פרוכת קלה לשמור מקום ההוא, שהקליפה הקשה לא תסתום אותו, (והכיסוי) אוחז בכל צדדיו (לשמרו)... (תרומה קסט, ועיין שם עוד)

פתח ואמר, וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון וגו', יחזקאל ראה מראה ההוא בתקון שאינו עומד אלא בשעה שכוכב ההוא שולט, אבל מקרא הזה העמידוהו, והנה רוח סערה העמידו, שרוח הזה בא לכבוש כל העולם לפני נבוכדנצר, אבל רוח סערה זה הוא כוכב ההוא שאמרנו, שבלע ע' כוכבים אחרים, וזה הוא רוח סערה שראה אליהו, (שנאמר עליו) מפרק הרים ומשבר סלעים, (כי אין כח שיעמוד לפניו), וזהו העומד תמיד לפני כל (הקליפות מבחוץ), כדי לשמור אותם שמבפנים הימנו כקליפה השומרת המוח. (פירוש, אף על פי שנגנז נמצא כחו תמיד מחוץ כל הדינים כדי לשמרם. והוא מטעם היותו שורש כל הדינים, ואם הוא היה מתבטל היו מתבטלים עמו כל הדינים).

ולמה נקרא סערה, משום שסוער הכל למעלה ולמטה, (ואין מי שיעמוד בפניו). בא מן הצפון, כי מצד הזה הוא בא, וסימנך מצפון תפתח הרעה, (כלומר הוא עצמו בחינת דינים קשים של המסך דמלכות דמדת הדין, אבל הוא בא מן הצפון, דהיינו למשוך חכמה מקו שמאל כדרך כל הקליפות), כי כמה בחינות אחרות חוץ מצפון נאחזים ברוח סערה ההוא, ועל כן (אומר הכתוב עליהם) יוצא מן הצפון, (כלומר שקבל גם דינים דצפון).

ענן, (דהיינו קליפה השניה שביחזקאל הנקראת) ענן גדול, משום שהוא פסולת הזהב, וזו נאחזת בצד צפון, (דהיינו בקו שמאל), וזו היא נקודה האמצעית העומדת במקומות החרבים, ומשום שידע לפתות את חוה הוא שולט בנקודה האמצעית של הישוב ובכל דברי הישוב, חוץ מארץ ישראל בזמן שישראל שרו בתוכה, ולאחר כך שחטאו ישראל, שלטה גם על ארץ הקדושה, משום שכתוב השיב אחור ימינו מפני אויב. (ויקהל קסב, ועיין שם עוד)

דתניא כל אלו (החיצונים) התלוים משערות ראש, הם עליונים על אחרים ואינם חצופים כמוהם, וכל אלו התלוים מפאת השערות של אלו הפנים (העזים) כולם חצופים וקשים, ומשום זה פניו לוהטים כאש, משום ניצוץ הקשה שבהם, ובזה כתוב פני ה' חלקם, פני ה' בעושי רע (תזריע קל, ועיין שם עוד)

למעלה בעץ החיים (שהוא ז"א) אין קליפות, כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, למטה במטטרון יש קליפות, שהוא (מטטרון) בצורה של עמוד האמצעי, (שהוא ז"א), כי בזמן שהקב"ה הוא לחוץ מן המלכות שלו, (דהיינו בעת שהמלכות היא בגלות), הוא מתכסה בפנים וכנפים של העבד שלו, (שהוא מטטרון), זה שאמר וירכב על כרוב ויעף...

ואלו הקליפות המסבבות את ד' חיות דמטטרון, הם א' תהו, (ועליה כתוב) והנה רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לא ברוח ה'. ב', בהו, (ועליה כתוב) ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה', הרי ב' קליפות (שהוא סוד קליפה) ירוקה, (וקליפה) לבנה שבקליפות של האגוז, האחת שהיא תוהו, היא קו ירוק, השניה שהיא בהו היא אבנים מפולמות, שהיא קליפה קשה כאבן מפולם, כנגד ב' קליפות אלו יש מוץ ותבן של החטא.

קליפה השלישית (המסבבת את ד' חיות דמטטרון), היא דקה, והיא כנגד סובין של החטה, כי כאן היא מתדבקת בחטה, ואין יכולים להפרישה משם, עד שטוחנים אותה ברחים שהם כנגד (שנים) הטוחנות שבפה האדם, שצריך לטחון בהם דברי תורה עד שיהיו כקמח כסולת נקיה... והנשמה מתפרנסת בה כמו שהגוף מתפרנס בדברי העולם...

וקליפה זו היא כקליפה המתדבקת במוח האגוז, שבזמן שהאגוז היא רכה, נפרדת קליפה ההיא מן מוח האגוז בלי כבדות, ובזמן שהאגוז הוא יבש, קשה לאדם להעבירה משם, כי עוד הקושיא במקומה עומדת, ומשום זה צוה הקב"ה לאדם לחזור בתשובה, בימי נעוריו קודם שיזקין בו יצר הרע, זה שאמר מפני שיבה תקום, (שפירושו קודם השיבה שלך (תקום בתשובה). וקליפה זו היא אש, ועליה נאמר ואחרי הרעש אש לא באש ה'. קליפה רביעית (המסבבת את ד' חיות דמטטרון היא) תהום, (דהיינו וחושך על פני תהום שהוא סוד) החלל שבאגוז, שעליה נאמר קול דממה דקה, ששם בא המלך, (ועליה כתוב) ומתוכה כעין החשמל מתוך האש.

ואלו ד' קליפות הן רשומות בד' אברי הגוף, בריאה ששם לחות, שממנה נמצאות סרכות הריאה, המדביקות כנפי הריאה זו לזו ומחלישות אותה, (ועליה כתוב) רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו, ושם רוח חזק מפרק (הרים) הדופק בכנפי הריאה של האדם, וזה הוא רוח המסעיר גופו של אדם, (שהוא הקליפה הראשונה שנקראה ביחזקאל) רוח סערה, והוא הרוח שאליהו כפף אותו תחתיו ועלה בו למעלה, זה שאמר ויעל אליהו בסערה השמימה, ורוח זה דופק על הריאה השותה כל מיני משקים, ובהם ורוח אלקים מרחפת על פני המים, זה הוא קליפה לרוח הקודש לשמאל, רוח סערה, עליהם נאמר לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו...

דוד הסיר אותו (רוח סערה) מלבו והרגו, זה שאמר ולבי חלל בקרבי, (כי הסיר את רוח הסערה ונשאר בלב חלל במקומו), ומשום זה זכה שינשב רוח צפונית, (דהיינו הארת חכמה שמשמאל) בכנור שלו, (שהוא המלכות), ונאמר בו כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח, והיה מנגן בו בכנור בד' מיני נגונים, בשיר פשוט, שהוא פשוט שהוא סוד י', ובשיר כפול שהוא סוד י"ה, ובשיר משולש שהוא סוד יה"ו ובשיר מרובע, (שהוא סוד ארבע אותיות) י"ה ו"ה, הרי הם ביחד עשר אותיות, שדוד עשה כנגדן עשרה מיני תהלים, (שהם אשרי ומשכיל ומזמור ומכתם וכו'), ועולים לע"ב פנים, (דהיינו ע"ב אורות), כחשבון יו"ד אותיות אלו (של הוי"ה בריבוע הנ"ל...

כי מיכאל גבריאל נוריאל רפאל, (שהם ד' חיות המרכבה) שולטים על ד' יסודות טובים של האדם, שהם מים אש רוח עפר, (שה"ס חו"ג תו"מ), וכל אחד מהם יש לו ד' פנים, (אריה שור נשר אדם), ועון ומשחית אף וחימה תלוים על מרה לבנה שהיא הריאה שעושים בה סרכה, ועל מרה אדומה שבכבד שמתאדם במאדים, ובמרה ירוקה הנאחזת בכבד, שהיא חרבו של מלאך המות, שנאמר בה ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות, ובמרה שחורה שהיא לילית, (שהיא כוכב לכת שבתי), שהיא שליטת בטחול, שהוא עצבות, שאול תחתית, עניות וחושך בכי והספד ורעבון. (פירוש, ד' יסודות טובים של האדם מים אש רוח עפר, הם בחינת ד' החיות מיכאל גבריאל נוריאל רפאל, שהם בפנימיות ד' קליפות רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת ונוגה, וכמו שד' החיות מלובשות בפנימיות ד' קליפות אלו, כך ד' יסודות שבאדם מלובשים בד' קליפות עון משחית אף וחימה, אשר עון הוא כנגד נגה, משחית הוא כנגד אש מתלקחת, אף כנגד רוח סערה, חימה כנגד ענן גדול)...

מיד, כשעוברים אלו ד' הקליפות מן האדם שולט עליו עץ החיים בע"ב פנים... (פנחס רעיא מהימנא רסד, ועיין שם עוד)

...ירד בשבילו, כי ודאי ד' גליות היו, ג' כנגד ג' קליפות של האגוז שהן, הא' תהו, שהוא קו ירוק, דהיינו קליפה ירוקה של האגוז, הב', בהו, שהוא אבנים מפולמים, שהם סלעים חזקים, שבעלי המשנה פסקו מהם כמה פסקים, ואוחזים בהם, להוציא מים של תורה, ומשום זה נקראים אבנים מפולמות, משום שמהן יוצאים מים. קליפה הג', היא קליפה דקה (של האגוז), שהיא גלות הג' שהיתה קטנה, וזהו וחשך. גלות הד' היא תהום רבה, שהוא חלל של האגוז, וזהו וחושך על פני תהום.

(וקליפה ד' תהום) נקראת בור שנפל שמה שור, זה שכתוב ביוסף בכור שורו הדר לו, שנאמר בו וישליכו אותו הבורה, שהיא נוקבא רעה (של הקליפה), והבור רק, הוא דכר (של הקליפה), שהוא רק בלי תורה (הנקראת מים), אבל נחשים ועקרבים יש בו, וזהו גלות רביעית, (שהיא רק בלי תורה), שהוא דור של רשעים מלא נחשים ועקרבים שהם רמאים כנחשים ועקרבין, משום שעקרו דברי חכמים ודנים דין שקר, עליהם נאמר היו צריה לראש... (כי תצא סג, ועיין שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין אסורין בערלה ובאשירה ובנזיר ומותרים ברבעי. (ערלה ז ב)

כל הקליפין מיטמאות ומטמאות ומצטרפות, ר' יהודה אומר שלשה קליפין בבצל, הפנימית בין שלימה בין קדורה מצטרפת, האמצעית שלימה מצטרפת וקדורה אינה מצטרפת והחיצונה בין כך ובין כך טהורה. (עוקצין ב ד)

ילקוט ראובני:

תלת קליפין דערלה אינון, משחית, אף וחימה לקביל ערלה, איהו עו"ן דתקינו בצלותא והוא רחום יכפר עו"ן, ולא ישחי"ת דא משחי"ת, והרבה להשיב אפ"ו דא א"ף, ולא יעיר כל חמ"תו דא חימה, ומאן דעאל אות ברית לרשות נוכראה אלו ארבע שליטין עליה, הדא הוא דכתיב והמים גברו מאד על הארץ, דא גופיה דיליה, והא איתמר בפרשת נח ויגברו המים, והמים גברו, קבילתו והא אוקמוה. (נח)

ויבחר לו לוט את כל ככר וגו', ביום הפרד לוט מאברהם כי יפרדו הקליפות עמון ומואב מן קדושי' מלכותא דאברהם, והענין הוא כל הקליפות כשנפרדות מן הקדושה לוקחים עמהם על כל פנים ניצוץ קדושה מה שאפשר לה לתפוס, וזהו החיות שלהם, וקליפת עמון תפסה לניצוץ לאה שאורה בא מן המלכו"ת, וקליפות מואב תפס ניצוץ קדושה מן מלכו"ת עצמה ונתפסו מלכותם עד שהוציא הקב"ה שתי פרידות טובות, ואז נכבה גחלתם. (לך לך)

בסטרא דקדושה הוי חמשין דרגין וכן בסטרא דמסאבא, והיינו רזא דשמנה מלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך בישראל, וימלוך באדום שהוא תוקפא דדינא, אדמומית והוא דינה בל"ע, והוא קליפה לקביל חס"ד, חס"ד ואקרי בלע, למימר שבעי למבלע עלמא בתוקפא, בן בעור כלומר דהוי בוער כאש, וימת בלע, כלומר המסתלק ההוא קליפה ושלטה אידך קליפה יוב"ב דאיהו לקביל גבור"ה, ואיהו תוקפא דדינא כמו בעל דבבא, דיובב ובעל דבבא חדא הוא, מן בצרה, כלומר דאיהו מבצר ומקטרג עלמין, ואיהו בן זרח, כלומר אחר קליפה קדמאי דזרח בעילא, וימלוך תחתיו חושם, חושם דאיהו לקביל תפאר"ת, ואתקרי חושם, למימר דאית ביה תרין חושים, חד מסטרא דחס"ד וחד מסטרא דגבורה, והיינו מארץ התימני, דהאי דרום רמז בתפאר"ת בד"ד בן בד"ד, איהו קליפה לקביל נצ"ח, שמלה איהו קליפה נגד הו"ד, ושמלא ושמאלא כולו חד, למימר דאיהו סטרא שמאלא, ממשריקה כמו שריקת עדרים, דשריקתו רמז לתוקפא דדינא, שאול קליפה לקביל יסו"ד, ואקרי שאול משום דלזימנין נקט ליסוד בשמאלא חלק בתפאר"ת. מרחובות הנהר, כלומר יסוד מתחלק בבינה דאיהו רחובות הנהר, בעל חנן בן עכבור, דאיהו קליפה לקביל מלכות, כלומר דאיהו כלילה לכולא ספירין אלו קליפות לקביל מלכות התורה, הא דאשתכח בקצותיהון לא אמרינן בו, ושם השם כלול מתרוייהו ולא כי דחד לחודייהו, ושמלה הוא שמיה רמז עליה דלסטר שמאלא הוא, והיינו הו"ד, ועוד תשתכח בקצתהון אמר שם עירו, דהיינו בבלע והדד, רזא דמלתא בסטרא קדושה כד שלטת ספירה חדא איכא ספירה אחרא דמנהיג עלמא כדי שלא תחשוב שהוא כמו בא שמיטה דספירה שלנו מנהיגי עלמא דאיהו דינא רפיא ומבסמא תוקפא דדינא וגבורה, דהא היא כחו של אברהם וחוט של חסד משוך עליה, להני בסטרא דקליפה לא הוי הכא אפילו לקליפה לקביל חסד, עירו דהוי סטרא דהוי מנהגא בזימנא דהוה עליהו דאיהו עותא, ואמר ביה המכה את מדין וגו', כלומר דאף על גב דאיהו לקביל נצ"ח, דאיהו סטרא דחסד, הוית עבדא הכאות ומדנים, ואית לך למידע דאף על גב בסטרא דקדושה כל ספירה דלתתא תקיפא דינא מלעילא מינה, בההוא סטרא הוי אפכא, דכל סטרא דלתתא קלש קליפה תקיפת דינא מלעילא מינה, ומשום הכי אמר בהדר ושם עירו פע"ו מסטרא דקדושה למשליט, ושם אשתו מהטבאל דהא סטרא דקדושה הטוב הוא זמן למשלט בת מטרד מי זהב, כלומר דאיהו כליל מסטרא דחסד וגבורה.

אמר המחבר הדבר מוטל עלי בספק להדפיס הדברים הללו מי' ספירות הטומאה, כי מה טיבו של מת לחי עולם, כי בספר הזה יש בו סודות נעלמים מקדושה ומרזי אורייתא קדושה וטהרה, אך יגעתי ומצאתי שכתב בה דברי פה קדושה רשב"י בספר הזוהר פרשת פקודי היכלות הקדושה והיכלות הטומאה, וגם המגיד אשר הבאתי לעיל שהביא קליפות הטומאה נגד הספירות קדושים, על כן אמרתי גם אני להודיע לרבים אלו עשר ספירות הטומאה להודיע מעשה ה' כי נורא הוא אשר זה לעומת זה עשה אלקים. וזהו הטעם איסור והיתר, הטמא והטהור, הפסול והכשר... (וישלח, ועיין שם עוד בארוכה)

סוד אחד עשר כוכבים משתחוים לי, דע כי ע"ז ירש כח להכניע י"א אלופי עשו, והוא סוד וילך עשו אל ישמעאל להוסיף רשעה על רשעתו... ומנין י"א הוא מפורסם, כי י"א קליפין הם וכנגד י"א סמני הקטורת, וי"א פסוקים המתחילים בנו"ן ומסיימים בנו"ן, להכניע י"א קליפין, ומלת אלו"ף כללו מלת א"ל מסטרא דאברהם ו"ף מסטרא דיצחק. וברעיא מהימנא פרשת פנחס מבואר כי משיח בן יוסף מסטרא דיוסף שנקרא בכור שור יכניע קליפות ישמעאל הנקרא חמור, עני ורוכב על החמור, ואמר אנכי על סוד זה נקרא יוסף שו"ר ת"ם ממנין תתקמ"ו שאמר בלימודי אר"י כי מטטרו"ן כולל תתקע"ה רקיעים ועשו מנין תתקמ"ו, ואומר אני כי מנין תתקמ"ו יניקתם י"א קליפות י"א פעמים תתקמ"ו, והסוד גדול רבו"ת רעו"ת צדי"ק ומכול"ם יצילנ"ו ראשי תיבות תתקמו, ועל ידי שמש וירח דקדושה ואחד עשר כוכבי דקדושה יש להכניע י"א אלופים. (וישב)

משה בקש לבטל קליפות כלב בבית שני, כדאיתא בכנפי יונה ח"ד בבית ראשון היה פני אריה, בבית שני פני כלב, אמר הקב"ה רב לך, כבר היתה יכולת בידך וכמה רב גוברך בענין קליפות כלב שלא יחרץ לשונו לבני ישראל בשעת יציאת מצרים, גם בעל צפון שהיה תמן דוגמת כלב רע, ושיבר הקב"ה כל הכשפים ומשלשליהון וכחו של עשו במ"ש יש לי רב אחי יהא לך, כבר הכנעת אותו וכו'... (בא)

יש קליפה חיצונה נקראת רי"ב, ויש עמה תר"ה חיילות כמנין אדר"ת, וסודו ועשו כאדר"ת שעיר, ופעולתו שמבטל התורה מן החולה, והשם של כדת כתוב על מצחו של משיח בן דוד מבטל כל זה וסודו עשה למען דת"ך... (שם, ועיין שם עוד)

לעתיד לבא יהיו הקליפות מתים כקליפת מצרים שמתו ואין בהם ניצוצי טהרה, שנאמר וינצלו את מצרים, עשאוה כמצולה שאין בה דגים, ולכן נאסרה ביאת מצרים מאחר שאין שם שום קדושה למה יובילו שם גלות שכינה מאחר שאינו תועלת. (שם)

ידוע כי רע הגמור שאין בה טוב כלל הם ג' קליפות חיצונים, רו"ח סער"ה ענ"ן גדול ואש מתלקחת, אבל נוגה הרביעית לא נתברר לגמרי, לכן נשארה בבחינת לבוש ועור על הקדושה ומכרזת מעט מעט ונעשה גוף גמור, כי הא רפ"ח כלים שבורים של רפ"ח ניצוצות אשר נשארו להבררו קליפות נוגה, ולכן נקרא נוג"ה אילנא דמוח כנזכר בתקונים דף צ"ו ע"ב, ומה שנתדבק נוג"ה אל הקדושה חוזר להיות תוספת שבת גמור טוב, מה שאינו בחול כנזכר בזוהר פרשת ויקהל, והנה בכל ערב שבת כאשר רוצה קליפות נוג"ה לעלות בקדושה, אזי ג' קליפות אחרות אומרים לה גם כן אנחנו יחד נעלה עמך ולא נגרע ממך, אזי היא נותנת להם יד ומחזקת אותם ואומרת להם התדבקו עמי ונעלה יחד, וכשהיא עולה עם חברותיה אזי יוצאה שלהבת דאש מתחת כסא הכבוד ומחצת ראשם של ג' קליפות שנדבקו עם הקליפת נוג"ה ומפרידין אותן ממנה ונופלים ויורדים עד נוקבא דתהומא רבא, ושם נגנזים וסוגרים עליהם פי התהום, כדי שלא יצאו לחוץ ביום השבת, ונג"ה לבנה נשאר דבוק בקדושה, וזה סוד רחיצות במים חמין בערב שבת שצריך לכוין בסוד שלהבת י"ה מי שממשיך עליו הקליפות גורמים לו שמשכח תלמודו מפני שמחשכים עיון השכל, ג' קליפות הנ"ל מקבילין מהנג"ה ומפתים אותה שתגנוב מן הקדושה ותתן להם, ואז מטמאים כל החיצונים העולמים ושולטים בעולם. (יתרו)

ענין קרבן עולת תמיד, הענין כי שם מ"ב שהוא אב"ג ית"ץ הוא בגימטריא תולע, הנה שם מ"ב שרשו בגבורה, אבל הוא עצמו חס"ד שבגבורה, שהרי כל הספירות כלולים זה בזה, ולהיות שרשו בגבורה נקרא תול"ע כמו תולעת שני. והנה יש בקליפה תולע המרקיב הכל ומכלה הכל, ובכל בקר מתעורר אותו טמא לכלות העולם, והקב"ה ברחמיו מגלה אור החסד, ועל ידי עולת תמיד שהיו ישראל מקריבים על ידי זה היה נכנע אותו תול"ע הטמא. (ויקרא)

עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וגו', הם ט' קליפות שהעביר משה בעבר הירדן, והקליפה העשירית חרון אף לא היה יכול משה לבטל בחייו רק במותו, גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. (מטות)

אחד עשר יום מחורב, י"א מזמורים שנשתכחו אחרי מות משה אלו י"א כחות הקליפות, שהם י"א בסוד אחד עשר יום מחורב, והאריך במדרש נגד י"א שבטים אשר בירך משה לפני מותו להכניע י"א קליפות הידועים לחכמי אמת בסוד עשתי עשרה יריעות, וי"א סמני הקטורת, וי"א פסוקים המתחילים בנו"ן ומסיימים בנו"ן, נגד י"א קליפות שמצדם השכחה, והחש"ך אותיות שכחה, ומזה נשתכחו י"א מזמורים הנ"ל, ורמז לדבר מש"ה גימטריא פעו"ר, וי"א יתירים, היינו י"א קליפות, ודוד המלך חזר ויסדם. (דברים)

בימי יהושע בן נון לא יכנעו מסטרא אחרא רק תרין מאללי ארעא, אבל הנשים רק בימי שלמה, אז תבאנה שתי נשים זונות, ומאן נינהו אותן נשים זונות, אותן שכל הזונות יונקים מהם, לכן הוצרך שלמה לבנות בית המקדש בשנת ת"פ ליציאת מצרים שהם ת"פ מחנות של לילית, ועל זה התפלל משה בעת ההיא לאמר, תמן תשתכח נוטריקון של דכורין ונוקבין לילית, אדום, מחלת רהב ראשי תיבות לאמ"ר, ובקש משה לעבור לארץ ישראל להעביר ד' מחנות הטומאה. (ואתחנן)

בכל יום שבת מתבטלת ג' קליפות על ידי השלהובית דאשא ונג"ה נכנסת ונעשה קדושה, וזה סוד יגמרו נא רע רשעים, בעת שישראל חס ושלום רובא חייבים שנקראים רשעים, אזי גורמים שמחברים בכל ד' קליפות יחד ונגמר הרע שלהם כי נ"א ר"ע ראשי תיבות נגה אש רוח ענן, אבל כשהם טובים גורמים שהנגה מחוברת אל הקדושה וג' אחרות נופלות לתהומא רבא וכו'. (שם)

הקליפות מולידים נפשות מצריים, וכל בניהם שהם מולידים מתים ואין להם חיות, ואז הולכת לילית ומתחממת עם בני אדם וגורמת להוציא זרע לבטלה, ואז מושכת היא נשמה אחת ומכנסת אותה תוך בנים משחיתים ובזה הם חיים, ועל ידי קריאת שמע על המטה יוכל אדם להמית אלף ומאה ועשרים מהם. (שם)

משה בק"ך שנים הכניע ד' קליפות שהם ד' בנים שהיה לחם, מצרים, כוש, פוט, וכנען, פוט בגימטריא מאדים, והוא כח המ"ן, מ' שנים ראשונים הכניע קליפת מצרים, מ' שנה בכוש הכניע קליפת כוש, מ' שנים במדבר פוט, דתמן מאדי"ם, ובקש גם להכניע כנען, אמר לו הקב"ה צו את יהושע. (הברכה)

של"ה:

נחזור להמאמר בית ישראל... וקבלתי מפי מורי הרב ר' שמואל אבשרגה ע"ה כי כוונת הנחש בפתותו לאדם היתה מפני כי הוא וסיעתו נקראו באלקות והמה היו במורדי אור על שהם הקליפות, והם הוצרכו לגוף האדם הנברא מקליפה ונפש, ורמוזות הקליפות האלה בד"ה בפסוק המה היוצרים ויושבי נטעים עם המלך במלאכתו וישבו שם והדברים עתיקים וגו'. ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך בישראל, כי בכל הדברים ההעדר קודם להויה, ובספר התקונים והארץ היתה תהו, והארץ הא חד, תהו ב', בהו ג', חשך ד' תהום חמש, וארבע אינון דכלילן בגופא ואינן ד' יסודין דאינן קליפין דאגוזא, ובבגין דא והארץ היתה תהו ואוקומוה... הנה כי בהופיע האצילות האציל הקליפות אשר קדמו מציאות' היה מצד החסרון הדבק בדבר המחודש בהתחדשו והתגלותו אחר שלא היה נגלה, וכי הוא צריך לעילתו, ולזה קדמו, מפני שמצד ההעדר באו וההעדר קודם להויה, וכן הענין הזה רמז במה שאמרו חז"ל היה בונה עולמות ומחריבן, הם העולמות אשר מצדם בא החורבן והשממה וגם עתידים להתבלע, שנאמר בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה וגו'. וכל המרכבות שיש בפנים יש מבחוץ, ואם לא היו משנות מקומן טובות היו, כי לא תהו בראה לשבת יצרה, וידוע שמצדם התאווה באה, וכמו שבגוף האדם סובבת הקליפה אל הנפש, כמו שכתוב באיוב עור ובשר תלבישני וגו', כך למעלה סביב רשעים יתהלכון, כי הפרי נשמר וגנוז בתוך קליפתו, וקליפות האגוז שהן ארבע רומזים להם, כמו שכתב בפרישת הרקנאטי יותר באורך, ולזה קנאו באלקות, כי הנחש היה ערום, רוצה לומר שהיה בחוץ כדרך המלבוש שהוא סובב אל המתלבש בו, ונמצא אם כן שהיה ערום ועריה מבלי לבוש, כי הוא עצמו הלבוש אשר עומד בחוץ, ולזה רצו להפוך הקערה, והיה זה נמנע כי אם מצד האדם אשר יש לו הקליפה ונפש ובאמצעיתו יכניסו לפני ולפנים לא באופן אחר, ומפני זה סבבו עליו אכילת הפרי, בעבור שהוא ממונה על התאוה, והראיה כי התבוששו מאחר שאכלו ממנו, כמו שמתבייש כשרואה דבר שהוא חרפה לו, ואז הרגישו כי אותו החוש חרפה להם, כי בא מצד כח הבהמי, ומפני כשזה קם זה נופל, אם כן כשיגבר בו הכח הבהמי בענין התאוה הבאה מצד הנחש הפועל הזה יעורר דוגמתו למעלה, ויגברו גם המה, ואז תתהפך הקערה והעבד ימלוך כמו שהוא עתה בעונותינו... (בית ישראל)

והענין, דע כי זה לעומת זה עשה אלקים, כמו שהואצל אצילות קודש סוד האחדות הנקרא אדם העליון כמו שכתוב ועל הכסא דמות אדם, כן עשה אדם בליעל שהוא כקוף בפני אדם, והוא הנקרא עולם הקליפות, יש בו עשר ספירות וז' היכלות, וכמו ד"ו פרצופין בתפארת ומלכות כולל אצילות הקודש, כן בקליפה סמאל ולילית בר מינן ושמותיהן ועניניהן מבואר בארוכה בפרדס בשער התמורות. ואם תשאל מנין יצאו הקליפות, ומי נתן טהור מטמא, כבר כתב הפרדס התשובה, כי האמת הוא, כי למעלה במקום האצילות אין דבר רע יורד מהשמים, כי למעלה הדברים דקים תכלית הדקות, אמנם בהתעבות הדברים וירידתם בסתר המדריגה הנאצלות הוכרח היות הדבר נפרד אוכל מתוך האוכל, ויתהוה שם פסולת. עוד משל נאה ומתיישב ביותר להמשל אל זרע האדם, אשר הוא המובחר המתהוה בגוף האדם, והוא יוצא מהמוח דרך האשדות אל הגיד, ואתה הטיפה בבטן המלאה יתהוה ממנו הוולד ודברים אחרים מזוהמים מזולת הולד, וכי יעלה על הדעת שנזרע האדם שהוא מבחר הגוף יתהוה בו מציאות הזוהמא ההיא, לא ודאי שאם כן יספה ברגע, אבל הזוהמא ההיא מתהוית בהמשכת טפה הזרעית ממקום למקום וממדריגה למדריגה מתהוה הזוהמא, בהבדלת המובחר יתהוה ממנו הולד, ומהשאר מתהוה הזוהמא וכן הדברים באצילות למעלה במקומה אין דבר רע אמנם בהמשכת למטה יתהוה ממנו בהבדלת הטוהר והקדושה דבר טמא שהיא הפסולת וסיגי הזהב...

ודע כי אף שהאדם בצלם ודמות עליון מאחר שנתלבש מזוהמת הנחש לדעת טוב ורע, אם בוחר ברע משנה פניו ונמשל כבהמות נדמה ונעשה כקוף, ואמרו רז"ל אין חיה שולטת באדם אלא כשנדמה כבהמה, החיה הרעה הטורפת היא הקליפה, על כן בתוך מעלת ורוממות האדם מרומזת התמורה, כי על כל דבר פנים טהור בתמורתו פנים טמא... וזהו ענין שני יצרים באדם יצר טוב ויצר רע, מאז שהיה לדעת טוב ורע, ועל כן היצר הרע בא לאדם קודם יצר הטוב, כי כן קליפת הפרי קודמת לגידול הפרי...

והנה הקליפה קליפת הפרי נקראת בלשון רז"ל שומר, והוא ענין גדול, כבר כתבתי ענין הקליפות הוא ממותרות הקדושות, והנה אם לא חטא אדם לא היה הקליפה מתנגד רק שומר לפי כמו המלך שהוא יושב פנימי והעבדים שומרים אותו, אבל מצד החטא התעורר המרירות בהם ונעשים מורדים, ובמסכת סנהדרין פרק ד' מיתות תניא ר"ש בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא נתקלקל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנים לו ב' נחשים טובים אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלפונים טובים ואבנים טובות ומרגליות, ולא עוד אלא שמפשילים רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגנתו ולחרבתו. המאמר הזה רומז למ"ש וכן יהיה לעתיד הקליפות שהם רעים יחזרו להיותן טובים בסוד מלאך רע עונה אמן, ורמז על ידי נביאים בכמה פסוקים, ישעיה אמר "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" וגו' כל זה מורה על כחותיהם למעלה, כי יכרע כל ברך, ואז הקליפות נקראים שומר, כי הם שומר לפרי, וזה שרמז קין בגנבו דעת עליון אמר השומר אחי אנכי, נודע קין קינא דמסאבותא מזוהמת הנחש הבאה על חוה, והבל הוא מסטרא דקדושה, וקין מקליפה והבל הוא פרי עץ חיים הקדושה, ואמר השומר אחי אנכי, והיא תמיהא מתקיימת, כלומר כי הוא שומר ולא קליפה, כי קליפה הוא הנזרק חוצה, כענין שאמרו בחגיגה ר' מאיר וכו' וקליפתו זרק, כי הקליפה מתנגד ומקטרג, והוא רצה לגנוב דעת עליון, ואמר שהוא שומר הפרי עבד נאמן לקונו, וכן באמת יהיה לעתיד לבא. (שם)

...ולעתיד אמלאה החרבה מצד הבנין הקדוש ויחזקאל הנביא אמר "והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה" וגו'. וזה לשון הרב הגלאנטי בפסוק "שישי ושמחי בת אדום" הקדמה מעלה קבלתיה ממורי ז"ל. והיא שלא תהיה ביטול הקליפות כולם מכל וכל, אבל תהיה שאותו צד המר והקשה יעקרו הקב"ה מן העולם וישאר הקצה הטוב והמתוק, וענין הוא שימתיק הקב"ה החיצונים ממרירותם עד שיכנסו אל הקדושה פנימה, וזה סוד "ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה", כי כבר ידעת כי סוד הייחוד והזווג נקרא שעשוע, והנה השעשוע הזה תרד סוד שמחתו עד שיונק שהוא מטטרון, שהוא תינוק יונק משדי אמו, שעל ידו נעשה היחוד בשית יומין דחול, תרד השעשוע הזה עד חור פתן, דהיינו אותו חור שהוא נוקבא דתהומא רבה משכן הטמאים, ועל מאורת צפעוני, דהיינו נקבתו של פתן חרש וצפעוני הזה שהיא מאורת מרת חסר כתיב, דהיינו סנדלפון אשר הוא נגמל מחלב אמו, ידו ומקומו הדה, וכל זה מורה סוד המתקת החיצונים ומרירותם תחלף מן העולם וישארו בלי זוהמא, וזהו סוד למה נקרא שמו חזיר, שעתיד להחזיר, שעתה אסור להשתמש ביצר הרע ללא דבר מצוה, כי מטבעו חם מקצתו חם כולו, ולכן עתה אסור החזיר הזה להתקרב אליו, אבל לעתיד שיתמתק יהא מותר... (שם, ועיין שם עוד)

סוד קריאת שמות, כתב בכנפי יונה חלק ג' סימן ז', דע שיש ג' קליפות סביב הקדושה, והרביעית דהיינו נוגה פעמים קודש פעמים חוזר לקליפות, ונעשו ד' קליפות, דכתיב ונוגה לו סביב, שהוא סביב הקדושה, והגרים הם מזאת הקליפה שלפעמים נוטה לקדושה ולפעמים מתהפך לטומאה. ואונקלס הגר שהיה מבחינת נוגה רצה לתקן אותם, ועשה התרגום שהוא ממדתו לכלול אותו עם הקדושה, ולפיכך ביום ו' שמתחיל ליכנס הקדושה ראוי לעבור הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ולא ביום ה' וגם ביום שבת, כי כיון שרואים קליפות אחרות ביום ו' שעלתה קליפת נוגה בקדושה, רוצים גם הם ליכנס בקדושת אחרים ונכנס שבת לעומק דתהומא רבה, כמבואר בזוהר, וזהו שאמר הכתוב במזמור של שבת, "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און", פירוש שרוצה לפרוח ולעלות לקדושה ביום ו', ונהפך להם שהוא לדעת להשמדם עדי עד, שמביאים בעומק דתהומא רבא, וזהו "יתפרדו כל פועלי און", פירוש שהם מתחלקים נוגה לקדושה והקליפות לטומאה... (מסכת שבת, ועיין שם עוד)

ומברך המבדיל בין קודש לחול, ותקנו בכאן ד' הבדלות כנגד ארבע קליפות שסביב האצילות, והם רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת ונוגה לו סביב, ואלה הם סוד עשרה כתרים תחתונים הנקראים קליפות ליודעי חן, ואלה הקליפות הם מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים כשגורמים העוונות, ועל זה כתוב כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו' ושכינה מתלבשת בהם בימות החול לקיים ומלכותו בכל משלה, ולקיים מלך אלקים על גוים, והוא סוד בכל צרתם לו צר, וכתיב עמו אנכי בצרה, בסוד גלו למצרים שכינה עמהם וגו', והוא בשביל לשמור את בניו, והם כמשל הגרזן ביד החוצב, והם הרע שבעץ הדעת, והדברים עתיקים. 

ודע כי בשבתות וימים טובים מתלבש הקב"ה בפאת הטוב שבעץ הדעת, והם סוד בגדי קודש, ובמוצאי שבת מתפשט מהם ומתלבש בקליפות הנזכרות להנהיג העולם, ולפי שהלבושים של שבת הם בדרך בריאה ויכולים להתערב בהם אלה הקליפות תקנו לנו להבדיל במוצאי שבת לזה סוד כלאים ושעטנז, והמערבם עליו הכתוב אומר כי את מקדש ה' טמא, אבל המאורות העליונים, שהם בדרך אצילות, אין שום טומאה נוגעת שם ולא מתערבת עמהם, וזהו סוד ההבדלה המבדיל בין קודש לחול, המאורות העליונים בגדי קודש והתחתונים חול, ובין אור לחושך סוד המאורות העליונים שהם האור הנעלם והחשך שהם הקליפות ובין ישראל לגוים, ישראל נטלו גוף האילן מקום קדוש, והגוים טמאים דבוקם במקום טמא, והם הקליפות הנזכרות, וצריך להבדיל ביניהם ובין יום השביעי שהוא קודש לששת ימי המעשה הנזכרים שהם חול, והמבדיל ביניהם הוא העושה הטוב בעיני ה'... ועתיד הקב"ה להתפשט מן הקליפה להראות לישראל פנים בפנים בלי שום מחיצה, כענין שכתוב, "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", וזה יהיה בזמן שיתקיים מה שכתוב בלע המות, וכתיב "וחפרה הלבנה ובושה החמה" סוד השר הידוע ובת זוגו, ואז יתקיים בשני האורים, "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים"... (שם)

וזה לשון הזוהר פרשת אמור... וענין טומאת נדות מענין פירסה חוה נידה שהיתה תכף לאחר בריאת העולם מצד הנחש הערום, והוא רשע ערום, וכן במצרים "ואת ערום ועריה", כי חטאו של אדם הוא היה הסיבה שנפתח המעין הנרפש מקור הזוהמא ונמשכה עליו ועל כל יוצאי ירכו, והוצרכו הצורות ההם צירוף וליבון, וזה טעם גלות מצרים, כמו שכתב בפרדס בשער השערים, כי בעת שחטא אדם ובא הנחש על חוה והטיל בה זוהמא וערבו קודש וחול והוליד קין קנאה דמסאבותא והיה כח הקליפה הולך ומתפשט עד שנתלבש בכתנות עור, ר"ל בכללות ע' אומות כמנין עין שבעור, ולא חלקם הקב"ה לכבוד שמים, ושפע נשמותיו היה משפיע בין המבחר שבאנשים עד שזרח אור אברהם שנטלו לחלקו, וחלק השאר כראוי להם, על ידי אברהם נתקן כתנות אור שהוא רמז לאחדות השם ויחודו, ולכן הוא בא, אבל לא נתקן לגמרי, כי עדיין היו הסיגים מעורבים בכסף והכסף בסיגים, כלומר בקדושה היתה עדיין זוהמא, ובין האומות היו נשמות טהורות, ובתחלה רצה הקב"ה לטהר הקדושה והוציא מאברהם ישמעאל ומיצחק עשו... (מסכת פסחים)

וזה לשון תולעת יעקב, טעם ארבע כוסות כבר כתבנו למעלה, כי כשגלו ישראל למצרים נפלו תחת הערלה ההיא יש לה ארבע קליפות קשות, וכל מי שנופל תחתיהם שוב אין לו צד חירות כפי טבעו של עולם... וכשהגיע עת הגאולה הוצרך הקב"ה לשבר הקליפות ההם כדי להוציא את ישראל לחירות, וזהו וה' הכה כל בכור, ובאלהיהם עשה ה' שפטים, ולפיכך צוה הקב"ה למול את בני ישראל לצאת מתחת הערלה, וכשנבדלו מן הערלה מיד יצאו לחירות, כענין שכתוב בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, וכנגד שבירת הארבע קליפות נאמר ארבע לשונות של גאולה בפרשת וארא, כדי להוציא את ישראל מתחת שעבודם, ונגדם נצטוינו לשתות ארבע כוסות ובהסיבה דרך חירות, והבן, כי יין המשומר בענביו היה סיבת גאולתן של ישראל ממצרים מתחת הערלה בעלת ד' קליפות הנזכרות במרכבת יחזקאל הנביא ע"ה, ולפיכך ד' כוסות של יין בלילי פסח, ובכוס ד' אנו גומרין את ההלל, לפי שאז אנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. (שם מצה שמורה בהתחלה)

...ויש בזה ענין עמוק, נודע כי הקליפה קודמת לפרי, כענין קדימת עשו ליעקב, וקדימת יצר הרע להיצר הטוב, וביותר שיש קדושה יש קנאת הקליפה, כענין חיכוך המזיקים בתלמידי חכמים, כמבואר בברכות, וכענין יצר הרע בתלמידי חכמים כדאיתא בסוכה, בתלמידי חכמים יותר מכולם, וביציאת הקליפה והכנעתה אז נשאר הקדושה מזוכך זך בלי שמרים, ואדרבה מלאך רע יענה אמן, ומאחר שהמעלה הגדולה עבדי ה' כדפירשנו, לא היינו באפשר לבוא למעלה זו, כי אם בהקדמת הקליפה, וקליפת עבד שבקדושה היא עבד לפרעה, ואחר כך לבסוף הודה פרעה על הברכות, וה' נתן את חן העם וגו', ואמר קומו צאו וגו'. וזה ביאור הא דתנן מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ובגמרא מאי בגנות, רב אמר מתחלה עובדי ע"א היו אבותינו, ושמואל אמר עבדים היינו. 

ועתה שמע דברי חכמים, כי לפום ריהטא קשה, מה לנו בשעת חדוה להזכיר צרה שעברה, אלא היא החדוה היתרה הקדמת הקליפה וצאתה החוצה, והנה לשתי מעלות אלו שזכרנו עד כה, דהיינו ענין שם יהו"ה וענין עבד הקליפה הקודמת לצאת הזוהמא חוצה מענין אמונה ביהו"ה הוא מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום בלי תערובת שום זוהמא נידנוד מחשבת חוצה וקליפה הקודמת יוצאת זוהמא מקדושת עבדות לה' הוא עבדים היינו, ופרעה הודה על הברכה, וכן לעתיד כי לך תכרע כל ברך וכו'... (שם מצה עשירה, ועיין שם עוד)

...והנה ג' אלו נתנו על ידי יסורין, שקדמה הקליפה לפרי, וזהו ענין מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ותכלית גלות מצרים והגאולה היתה לקבל התורה, כמו שכתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", וזהו קבלת התורה, והתורה הוא עבדות שנתן לנו השי"ת, ועול גדול תושיה שמתשת כחו של אדם, וקדם לזה עול הקליפה, עול מצרים. אחר כך למתנה של ארץ ישראל לא זכו כי אם בהקדמת הקליפה, דהיינו ארבעים שנה שהיו במדבר, ושם יתמו ושם ימותו, וטפכם אחריכם וגו'... אחר כך למתנה של עולם הבא הקליפה הקודמת הם ד' גליות המזככים והמנקים והמטהרים ומביאים לידי תשובה, ובזה מתורץ למה חושבים רז"ל תמיד ארבע גליות, דהיינו בבל, מדי, יון אדום, ולא חשבו גלות מצרים שהיתה רד"ו שנה, ויון לא היה רק ק"פ שנה ומדי ע' שנה, אלא אלו ד' הם הקליפה החושך הקודם לאור עולם הבא שהוא אור הגנוז מששת ימי בראשית, שגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא. כי ד' זמנים הם קודם שיבא עולם הבא הנצחי, והם המוזכרים ביוצר דשבת, אין כערכך בעולם הזה וכו'... (שם)

...והזכיר במזמור הזה ג' פעמים אמילם וד' פעמים סבבוני, דע כי ע' שרים נתנו להם ד' ראשים והם ד' קליפות המבדילים בין ישראל ליהו"ה כשחוטאים, כמ"ש עונותיכם מבדילים, וג' מהם הם קליפות קשות, שעליהם רמז יחזקאל רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת, ותחת שלש אלה רגזה הארץ, והקליפה רביעית אינה קשה כל כך ומתקרבת כמעט אל הקדושה, ועליה רמז יחזקאל ונגה לו סביב, נמצא ד' הם סובבים וג' הם קליפות קשות והם ערלות קשות, ועליהם אמר ג' פעמים כי אמילם, כריתות הערלה, וכן תמצא במילה ג', דהיינו מילה, פריעה מציצה. זה העליתי מספר שערי אורה. בקיצור, דחה דחיתני לנפול וה' עזרני רומז לסוכת דוד הנופלת בגלות, ויהו"ה בעצמו יקימנה, כמו שכתב עתה אקום יאמר ה', וזה יהיה בעת הגאולה. ודבר זה ביארתי בארוכה במקומו... כי חסרונות שהיו לנו בגליות והצרות שסבלנו הם כולם לנו לטובה לזכך אותנו, ויהיה לנו יתרון אור ממה שהיה לנו אור קודם הגליות, ויתרון אור מכח סיבת החשך שישבנו במחשכים וסבלנו... (מצה שמורה בסוף)

והנה רש"י פירש פרמשתו אמתו... ומתחלה אקדים מ"ש המקובלים שהקליפה שהיא המרור יש לה אחיזה בקדושה שלמעלה, היא דקה מן הדקה, דאלולי זה חס ושלום היו שניות, רק מצד ההשתלשלות נתעבה ונתעכר עד שהומרר, וזה סוד רישיה דעשו המונח בעטיפא דיצחק במערה, כמו שכתב יונתן בן עוזיאל בתרגומו, וזהו סוד שחיטת מלאך המות לעתיד, כי האדמומית שבו יתבטל והקדושה תשאר, כי גם סמאל אף שהוא מלאך טמא מצד הקליפות יש לו אחיזה בקדושה ומחציו ולמטה הוא סם, דהיינו סמא דמותא, ומחציו ולמעלה יתבטל הסם, דהיינו המרירות וישאר אל, דהיינו הקדושה, וזהו סוד עתיד חזיר לטהר, כי הקליפה תטהר. ודבר זה מבואר בפרדס בשער היכלות, ועיין באורך בספר קול בוכים של ר' אברהם גלנטי נפלאות מסוד זה... וכל זה יהיה באחרית הימים, שהקליפה תחזור לקדושה והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות ש-די וכל בני בשר וכו', כנודע ביאור ענין זה למקובלים וזה סוד המרור שנקרא חסא, שרומז על העתיד שהוא בחינת יהיה... (מצה עשירה)

...ובענין בחינות עולם הנקבה דחיית הקליפות היה אברהם טפל לשרה, אבל אברהם נקרא אב מצד נשמתו, והוא בעולם הזכר בסוד אור הגנוז המופלג, והוא יתן טהור מטמא, שבהתגלות אור הגנוז המופלג יטהרו הקליפות, וזהו סוד יציאת הקליפות מאברהם, כי ממנו יצאו ואליו ישובו, ואברהם הוא שמכניס הגרים, כי אף החיצונים יטהרו ויהיו פנימיים, ומעלת שרה דחיית הקליפות בעת שליטתם בעולם הנקבה, ובחרה בפנימיות. וכבר כתבתי ענין בכל מכל כל, כי מאברהם יצא פסולת ישמעאל, ואחר כך עשו, ונתדבק עשו בישמעאל, כי לקח בת ישמעאל לאשה, ושרה אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, ובזה היה אברהם טפל לה, אף שעשו יצא גם כן משרה כמו מאברהם, מכל מקום אחד אינו מן המנין, והתחזקו השנים בהתחברם כי נתדבק עשו בישמעאל, ואף על פי שנתפרדו ומעולם אין שלום ביניהם כדרך הקליפה, מכל מקום נתנו חיזוק זה לזה להיותם יונקים מלמעלה... (תורה שבכתב חיי שרה)

...כבר כתבתי בפרשת חיי שרה ענין בכל מכל כל, מאברהם יצא קליפת ישמעאל, ובן בנו הוא עשו, ומיצחק יצא קליפת עשו, וענין יציאת הקליפות מאבות הקדושים הוא כמו קדימת הקליפה לפרי, שאי אפשר לפרי בלא הקדמת הקליפה שהיא הנץ והפרח, ויעקב הוא הפרי, אבל יש סוד בדבר, כי הקליפה יש לה אחיזה בקדושה בשרשה ובשרשה למעלה נדבקת בקדושה, והטומאה היא בהתפשטותה, ולעתיד תחזור ותטהר על ידי הצדיקים הקדושים המכניעים אותה, בסוד איזהו גבור הכובש את יצרו, שבארתי בכמה מקומות שהענין הוא אינו הורג את יצרו הרע רק כובשו תחתיו ומטהרו, שלוקח מדת היצר הרע ומשתמש בהם עבודת השי"ת, כגון קנאה, קנאת סופרים, חמדה חומד חמודה גנוזה וכיוצא באלה הרבה, וזהו ענין שאמרו לאברהם אבינו נשיא אלקים אתה בתוכינו, כלומר בת כיו' שלנו, דהיינו בשרשינו אתה נשיא, ועל ידך נטהר לעתיד, וכל האומות הודו לזה, כמו שאמרו רז"ל עמק השוה שהושוו כולם והמליכו את אברהם על עצמם, זהו בחינת יציאת הקליפות מאברהם, אבל אברהם בעצמו הוא עצם מעלת ישראל, ויותר מעלתו ממעלת שאר האבות, והענין שמו ישראל הוא יותר בנעלם וביותר עליה ודקות למעלה, ושם אברהם הוא על שם אב המון נתתיך בגוים, והוא ענין נשיא אלקים אתה בתוכינו, שפי' כי כן נאחזים בשרם. והנה אברם נקרא אברהם, כי יצא ממנו ישמעאל בעוד שמו אברם, נמצא הותחל בו הסוד של אב המון בעודו אברם, רק עתה נתוסף בהולידו את יצחק שיצא ממנו עשו שהוא כולל כל הקליפות. והנה ראה בעיניך הגלות הזה נקרא על שם אדום, אף על פי שיש מלכיות גדולות מלכות ישמעאל ועוד הרבה, וכולם נכללים בשם גלות אדום, והרמב"ן האריך בזה בפרשת בלק, הרי מבואר אברם נקרא אברהם, יצחק נקרא אבהם כי ממנו יצא עשו הכולל כל הקליפות, כמו שכתבנו, על כן בענין הזה יצחק גם כן אב המון, אבל ביעקב לא שייך שם זה...

...אך אי אפשר לבא למעלת ישראל רק אחר הצירוף והזיכוך וקבלת יסורין, והיסורין הם נמשכים מכח קטרוג הקליפות, וכשמקבל היסורין באהבה אז נשברו הקליפות ונתמרק, ומי שכחו גדול לא די לו שממרק הקליפה אלא כובש הקליפה תחתיו ומטהרה כדלעיל, ואחר כך עולה מעלה מעלה, והנה כל ג' אבות נזדככו בענין הגליות, יעקב ובניו ירדו למצרים לגלות בפועל, כי היו גולים לארץ אחרת, וראוי היה יעקב לירד בשלשלאות וכו', גלות ד' מאות שנה התחיל משנולד יצחק, אף שלא היו גולים מכל מקום כתיב תמיד לשון ויגר, שהיו כמו גרים... (שם תולדות, ועיין שם עוד)

הענין שעיר של ראש חודש הוא כדמיון שעיר לעזאזל, עיין האורך ברקנאטי פרשת בא בפסוק החודש הזה לכם. והנה בצד המיעוט מצד חטא אדם שנתעורר כח החיצוני המקטרג, וגם שנמשך ההשפעה לחיצונים מכח קטרוגו ודבר זה כביכול גורם לו פגם בכל צרתם לו צר, ובהקרבת השעיר שהוא כח הקליפה בהקרבתו אותו לה' אז הקליפה מתמתקת ונכנס לקדושה, ואז הוא כפרה לה', כי ענין כפרה הוא קינוח, כמו שאמר רש"י אפסוק אכפרה פניו, ונתקנח הפגם ולה' הישועה כביכול, ובכל ראש חודש חידוש לבנה נעשה כך עד שיתמעט הקליפה לגמרי, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, ומלאה הארץ דעה, רוצה לומר אף החומריות ארצית שבאדם יזדכך ויחזור להיות שני מאורות גדולים שוים. והנה סוד עזאזל וכן שעיר הזה חלק הקליפה דבר זה אינו מובן חס ושלום מכינים הקרבן להם, אבל באמת קרבן לה' כדפי' עד כאן הוצרך הכתוב לפרש ולכתוב בו לה', וזהו ראשי חדשים זמן כפרה וכו' מיד שונא... (שם ראה, ועיין שם עוד)

רמח"ל:

ועתה אבאר לך בראשונה כמה קלקולים גרמה הגלות, כדי שתוכל להבין עניני הגאולה היטב, כי כל הקלקולים עתידים הם ליתקן, ופה תראה חכמה עמוקה, כי אין מקרה בעולם שלא נמצאו עליו כמה סודות גדולים ליודעי האמת.

דע כי קלקולי הגלות רבים הם ונמצאו נכללים בארבעה ראשים. הראשון נתבאר בפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים ל"א), וזה סוד גדול מאד, כי הקב"ה סידר המאורות שעל ידיהם יצא השפע לעולם... וכאשר גרמו העוונות אז הסתירו המאורות פניהם ולא האירו זה לזה, וגם תולדותיהם לא לקחו מחיה די שביעתם, ואז תשש כח הקדושה וכל הנמשכים אחריה, ונתגבר כנגד זה כח הטומאה. והבן מאד, כי כל זה גרמו עוונות ישראל, כי בחטאם נתחזקה הטומאה והיתה מתגברת לעמוד במקומות מן הקדושה לפי חטאם. ותדע שכל כך נתגברה, עד שאם היה הדבר נמשך יותר כבר היה צריך העולם ליחרב, ומאהבת הקב"ה את ישראל לא המתין להם עד מלאת סאתם, רק הקדים להגלותם...

הקלקול השני גדול כמו כן מאד, והוא נמשך מן הראשון שפירשתי, ונרמז בכתוב (יחזקאל כ"ו) "אמלאה החרבה", אם מלאה זו חריבה זו (פסחים מ"ב), ועל כן בהחלש כח הקדושה גבר כח הטומאה, ולא יחלש עד שיתחזק תחתיו צד הקדושה. ועתה אפרש לך זה הענין כראוי, כי בשני דברים תלוי זה הכח שאמרתי, האחד בתיקון מדרגותיהם שנסדרו בסדרים שלא היו להם מתחילה, ואז נסדרו כשנתקלקלו בקדושה סדר נגד סדר המתקלקל, והשני הוא בכח שקבלו בעצמם בתחילה, שקבלו אותו בעת החורבן, ועוד שכמה מאורות מן הקדושה נפלו למטה, ומהם נתחזקו בעצמם, וכן הם מתחזקים, ועל כן נמשך לאומות שפע גדול וכח וממשלה שלא היו בהם בראשונה.

והקלקול השלישי איום ונורא הוא, שיצאה השכינה וגלתה בין שרי הטומאה, וכמה מיני מאורות עצומים וחזקים יצאו אחריה, ונמסרו ביד הקליפות, ועל זה הסוד כתוב (קהלת ח') "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". והנה גם בזה מתחבר הקלקול השני שפירשתי כבר, כי בשלטם על אלה המאורות, לקחו מהם שפע וגבורה, ונתחזקו כמו שפירשתי, ונמצא להם גאון שבעת לחם, על כן אמרו ידינו רמה, ועבדים מתפרצים לפני אדוניהם...

הקלקול הרביעי הוא היות ישראל מדוכאים בחבלי עוני, וגזירות קשות נתחדשו עליהם, ובאמת כי זה צירוף הכור המצרף והמטהר, כי אלה היסורים לא חנם הם, רק בהתחזק הגבורה הקשה מפני עונותיהם לקחו שרי העונש את תוקף הדין ההוא החזק... ובהם מענישים את ישראל עד תתום חלאתם...

כתוב "והיה ה' למלך על כל הארץ" (זכריה י"ד), זוהי תכלית הטובה והשלום שהבטיח הקב"ה את ישראל שיתענגו בו לעתיד לבא. והבן כי לא אמר והיה ה' מלך, אלא למלך, והענין, כי כל המדריגות שנבראו עומדות בסדר זו תחת זו, ונמצאו המדריגות החיצונות עומדות תחת הקדושה ומשועבדות אליה, ובהיות הדברים כך, הכל הוא בתיקון, וזהו שיהיה לעתיד לבא. כי כיון שמרדה הקליפה באדוניה הכל נתקלקל, ונאמר בה "ונרגן מפריד אלוף" (משלי ט"ז), כי בהאחזה במדריגות האור שב לאחור, והמידות לא נתחברו אחת אל אחת, והשפע נמעט, וכח ישראל דל וחסר, ולעתיד לבא יוסר הרע מן הקליפה, ומה שישאר ממנה ישוב תחת עבודת הקדושה, ויכירו הכל כי הקדושה היא השורש האמיתי ואדון הכל, ועל כן אמר והיה ה' למלך על כל הארץ, כי מלך כל הארץ כבר הוא וכבר היה תמיד, כי אין שום נברא פועל בלא רשותו כלל, אלא שאין כל העבדים מכירים אותו, ולעתיד לבא יכירוהו הכל וישתעבדו אליו מרצונם...

ואמנם אמר "יהיה ה' אחד ושמו אחד", והאמת, כי על התפארת ועל המלכות הוא מדבר, כי העליונים נעלמים, והם לתקן את התחתונים האלה שבהם העולמות, ונמצא שעתה יש אלהים אחרים בעולם, אף על פי שבאמת אי אפשר לעשות דבר אשר לא ציוה עליו המלך, הנה הם פועלים במרדם ובגאותם כאילו היה חס וחלילה שורש אחר נבדל מן האמיתי, כי באמת הקדושה מבדלת עצמה ומתרחקת מן הטומאה, ועל כן אלהים אחרים הם נקראים, אבל כיון שתתוקן הבריאה כולה והרע שבקליפה יכלה, והטוב ימשך אחר הקדושה כראוי, והוא סוד "גרים גרורים הם" (יבמות כ"ד ב'), הנה אז יוודע לכל כי לא יש רק שורש אחד יחיד ומיוחד. ועתה הבן, כי מן התפארת נתפשטה כל המציאות למטה, ויצאו כל הבריות, אפילו אלה החיצונות, ובהתחברן אל שרשן יוודע כי ה' אחד ואין שורש אחר זולתו, כי הכל ממנו הם יוצאים כענפים מגופו של אילן...

...ואמר עוד "ונגולו כספר השמים", וזה גם כן סוד גדול, כי בהיות הקליפות שולטות, נתפשטה הקדושה לחוץ וממנה היו יונקים, אבל עתה הנה תאסוף רגליה אל המקום למעלה עד שלא יינקו ממנה עוד. והבן איך הדברים הולכים בסדר גדול, כי בתחילתה יוסר הסיבוך והעירוב שהיה מונע התיקון, ונמצא שלא ישאר עוד כח לקליפה, ועוד תשוב הקדושה תאסף הביתה למקומה, ואז יתחזקו ישראל בפנים, ולא יעצרו כח הקליפות כלל, כי לא יוכלו להיות נכללות באסיפת המעלה ההיא, וישארו נובלות מעצמן, וזהו שאמר "וכל צבאם יבול"...

והנה זה זמן המלחמה הגדולה הוא שתלחם הקדושה עם הטומאה, ובהתעורר אלה כנגד אלה יעפילו שרי הטומאה להתחזק, ובהתחזקם נמצאת הטומאה קשה מאד, והיא דם טמא, ועל כן הכינה הקדושה לזאת בראשונה, ועל כן נמלאת החרב דם, והוא דם טהור נגד הדם הטמא להכניעו מאד. ותדע מי הוא זה החרב, כי הוא משיח בן יוסף... והנה אז ידרוך המלך את הפורה הזאת. והנה מפני כי הטומאה מגברת עצמה להתחזק, הנה ממנה תזיד להתגבר, ותחשוב לידבק בבגדים שהם הלבושים החיצוניים של הקדושה, ועל כן נאמר "וכל מלבושי אגאלתי", והבן מאד. ובהיות הקליפה מתגאה בעצמה כך, הנה היא לא תעצור כח ולא תוכל לעלות. אך החלק הטוב אשר בה, והוא הא-ל מסמאל מתוך קפיצת הטומאה שקפצה יעלה ויהיה נמשך אחר הבגדים, כי הוא לא ירד, והרע ירד ולא יוכל לעלות, ועל זה הטוב נאמר "ויז נצחם על בגדי". והנה אחר כך יטהרו עוד הבגדים מן הטומאה, ויישאר הטוב בסוד גרים גרורים...

 

 

ועתה אפרש לך סדר הדברים היטב, איפה הלכו למיום היות אדם על הארץ ועד אחרית כל הימים, ותראה עומק מחשבות אלקינו ב"ה. בשעה שברא הקב"ה את בריותיו, גם לקליפה הניח מציאות בסוף כל המדרגות, לנסות בה את בני האדם שיהיה להם שכר טוב בעמלם, ותדע שעל הזמן ההוא נאמר (קהלת ז') "גם את זה לעומת זה עשה האלקים", כי לא היו מתדבקות הקדושה והטומאה זו בזו כלל, רק הקליפה עומדת נוכח הקדושה ותאוותה להידבק, אך לא ניתן לה רשות, כי חוק הושם עליה ולא תעברנו. ותדע, שלא ברא הקב"ה את האדם רק בסוד הבינה, ועל כן נברא זכר ונקבה בפרצוף אחד, אחוריהם ביתה זה נגד זה, כי עליו היה המשא להשלים התיקון בסוד החכמה, כמו שאפרש לך עוד לפנים. ואם היה המאציל מתקן העולמות ראשונה בסוד החכמה, היתה הקליפה אובדת, ונמצא שביד האדם היה תלוי התיקון, וזה הענין נזכר בפסוק (בראשית ב') "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", ואמרו לעבדה אלו מצות עשה, ולשמרה אלו מצות לא תעשה... והענין כי המצות עשה הן בסוד החסד, ומצות לא תעשה הן בסוד הגבורה. והנה היה צריך להשלים בנין הגן בראשונה בסוד המצות עשה, ובהיות הבנין הזה נשלם, אז תבא השמירה. ועוד אבינך זה הענין באר היטב. הנה לחוץ צריך תמיד להמצא הגבורה הסותמת, והיא נקראת קליפה, ומבית יהיה האור הנקרא מוח. והנה עתה היתה הקליפה טמאה, והיא צריכה, ושימושה לשמור המוח, אבל כשתעבור מן העולם לא יישמר המוח בלתי קליפה, רק שהקליפה תהיה גם היא במדרגת קדושה, כי לא תהיה רק הדין הסותם כמו שאמרתי, וזה צריך תמיד, כי אין המקבלים יכולים לקבל אלא בגבול. ומה שכתוב (ישעיה ל') "ולא יכנף עוד מוריך", הוא כי בהיות הקליפה טומאה, אז היא מחשכת האור, ונשאר רק חושך ולא אור, אבל בהיות הקליפה סוד הגבורה לבד, הנה גם היא תאיר ולא תחשיך, ולא יהיה שימושה אלא לתת גבול, אבל ריוח גדול יימצא כמו ששמעת עד הנה. ונמצא שכך היה צריך אדם הראשון לתקן תיקונו להשלים בנינו בראשונה במצות עשה, ואחר כן לשית השמירה סביב, והוא סוד הגבורה, ואז ישאר הכל בתיקון, והקליפה לא ישאנה לבבה עוד להדבק בקדושה, אך תיבול לעולם. ואתה כבר שמעת כי בהתקן מדריגות הבריאה באור החכמה, כבר היתה הקליפה אובדת, ועל ידי אדם היה נעשה זה ונשאר לו השכר לנצח, כי אחר יתקן המאציל המדרגות להיות השפע שלם לנצח נצחים, כאשר יהיה בחידוש העולם, והוא (ישעיה ס"ד) "עין לא ראתה אלקים זולתך". והנה לתיקון הזה הגיעו ישראל במתן תורה, על כן אמרו נעשה על המצות עשה, ונשמע שלא לעבור על המצות לא תעשה...

וכאשר חטא האדם, אז נתערב החול בקודש, ולא היו עוד זה לעומת זה לבד, כי כבר נתדבקו מדריגות החול במדריגות הקדושה, ומשם והלאה נתחזקה הרבה להתפשט בכל העולם ובכל עשרה הדורות שמסוד אדם עצמו נתחזקה הרבה. והנה היצר הרע מתחילה לא היה רע באדם, ונעשה רע אחר כן, ובדור המבול היה הזמן שנתגבר יותר, ושם נאמר "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו'). והנה הקליפה היתה מתפשטת לכל הצדדים בכל העולם כולו, ולא היתה נותנת מקום לקדושה כלל, ועל כן בסוף עשרה הדורות הוצרך לתת לקליפה חלקה, ואז נטלה כל חלקה בכל בני העולם וגם בעולם עצמו, כי כמעט שחזר העולם לתוהו ובוהו. וכיון שלקחה חלקה זה הגדול, הנה עוד לא היתה שליטה כבראשונה בשום דבר, אך עדיין נמצא לה כח גדול, ועל כן גם דורות נח לא הצליחו, אלא שבסופם לא הוצרכו כליה, אבל שם נעשה ענין ההפלגה, והוא כי ניתן מקום וגבול לטומאה והקדושה לקחה לה מקום וגזע מיוחד, והוא שורש אברהם אבינו ע"ה, ועדיין היתה מתפשטת בשאר העולם בערבוביא. ובצאת עשו וישמעאל אז גם נסדרו, וזה היה תיקון לעולם להיותם מתחלקים אלו לכאן ואלו לכאן, ממה שהיו הולכים בערבוביא כחיות המשולחות מן היער. והנה משם והלאה הלכו ונתפשטו כן, צד החול לעברו וצד הקדושה לעברו, אך צד הקדושה לא נתחזק עדיין, וצד החול שלט הרבה... אבל צד הקדושה לא נטהר היטב מן הדיבוק הראשון שנתדבק החול בקודש, וסוף טהרתם היה במצרים כור הברזל ששם נטהרו, ובצאתם קבלו התורה, ואז נתחזקו בתיקונם היטב, ואז ניטלה השליטה מן האומות... אם לא שחטאו בעגל. והנה בעגל חזר הרע שכבר יצא ונדבק בהם, ואז נאמר "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"... ולכן ניתנה עוד ממשלה לאומות העולם, ומאז שלטו בהם...

והאמת שזה הרע שחזר ונדבק עדן לא הטהרנו ממנו, וזה נמעט וחסר או חזר ונתגבר, אך לא יצא לגמרי, אלא שבזמן שלמה עמדו בתיקון ונבנה הבית, ונאמר (מלכים א' ה') "אין שטן ואין פגע רע". ובאמת, אלמלא בת פרעה היה הרע מסתלק וכלה, אלא שעל ידה עוד נשאר לפנים, אלא שמעט היה, וחזר עוד ונתגבר עד שהחריב את הבית, ועמדו בגלות שבעים שנה לפי הכח שקבלה הקליפה. וכאשר הניחתם מעט חזרו ובנו את הבית, אך לא נסתלק אלא נמעט ונחלש, ועל כן היה להם לישראל מקום להתחזק, אבל לא עבדו הרבה עד שחזרו ונחשך להם אור חושך לגמרי, ועמדו בחשוכתו עד עמוד לכסא משיח צדק, כי בזמן ההוא יעמדו שני המשיחים ובהם יתתקן העולם, ומשה רועה הנאמן יהיה להשלים תיקונם של ישראל. והנה בזמן ההוא כבר תתבלע הקליפה, כי הטוב מן הטומאה יסתלק ויהיה נמשך אחר הקדושה, והרע יידחה למטה, והשאר נדבק בעובדי אלילים שכבר מתו בגיהנם. ובאמת שצערם גדול יהיה בזמן ההוא בהיות הקליפה עצמה בלא שום אור וטוב, ויישאר הרע ההוא עד סוף ימי הארץ. והנה אז בהיות הקדושה שולטת לבדה יהיה התיקון תיקון גדול, כאשר היה יכול לתקן אדם הראשון בראשונה, ואז ישתלם הבנין שלא נשלם...

ועתה אודיעך עוד סודות גדולים, לראות איך הדברים נקשרים זה בזה. כי בראשונה עשה המאציל צד הקדושה וצד הטומאה, ובזה הענין תלויים כל עניני העולם למגדול ועד קטן. ואומר לך עתה סוד יפה מאד. כי הנה כתוב (עמוס ט') "הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש בקוצר" ולהעמידך על אמיתת הענין אקדים לך הקדמות בקצרה. ותדע, כי כשהשכינה מאירה בכל תיקוניה הגדולים מאור אחד תפש לו מקום בראשונה, שאין אור אחר נחשב לפניו מפני רוב גדולתו ותפארתו, ונקרא שם המאור הזה שלום, בהיות המאור הזה מתחזק בו נקשרים כל הבריות מקטנן ועד גדולן, וכאשר יהיה הוא משפיע בהן הנה כולן יהיו במנוחה גדולה... והקליפה שונאה השלום הזה, שכן כתוב (תהלים ק"כ) "רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום", כי במקום שנמצא השלום הזה בצד הקדושה, נמצאת המלחמה כנגדה בצד הטומאה, ועל זה הסוד נאמר (קהלת ג') "עת מלחמה ועת שלום", כי לילית היא "עת מלחמה", והשכינה הקדושה היא "עת שלום". ועתה תבין הענין עוד היטב, כי בהתגבר מדריגות הקדושה ובתהחזקן לשלוט ימשכו כל הדברים בשמחה ובאהבה גדולה וייחוד ביניהם, כי כן הם מיוחדים בשרשים, אבל הטומאה היא להיפך, כי כולם פרודים הם מפני הדין הקשה המתגבר בהם, ולא נמצא ביניהם אהבה ואחוה ולא ייחד כלל, אלא בהתחזקם לפעול לא יצא מהם אלא ריבות ומדנים...

ונחזור לעניננו כי הקליפה שונאה השלום הזה, וכאשר יותן לה כח ממעשה התחתונים הנה תחשיך אור זה השלום, והוא שכתוב (זכריה ח') "וליוצא ולבא אין שלום"...

...ואומר לך הטעם למה היה כך, כי כן נאמר (ירמיה י"ג) "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", כי הקב"ה מסתתר מפני גאות הקליפות, ואיך היה זה, אלא שחטאות ישראל התישו כח המאורות, והקליפה בחציפות פנים היתה מתגאה להידבק במקום לא לה, ועל כן אמר "מפני גוה", אך האמת, שאין הקליפה מעיזה פניה כך אלא כשהמאורות מעלימים כחם מפני חטאת ישראל, כמו שאמרתי, אבל כשהם מתחזקים באורותיהם, אין כח לקליפה להסתכל בפניהם, והיא הופכת פניה, ואז הקדושה משלחת אחריה רוב גבורתה הקשה ודינה החזק, ובה תכניע אותה. ועל זה הסוד נאמר (שמות כ"ג) "ונתתי את כל אויביך אליך עורף"...

ועתה עוד אפרש לך בזה ענין גדול, והבן, כי אין יניקת הסיטרא אחרא אלא מתוך המלכות, והוא הסוד שנאמר (איכה א') "טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה". והנה על זה אמרו "טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך". שהרי הקליפה מתחזקת בכח שלוקחת מן הכנפות האלה, ואחר בגאוה ובגודל לבב חושבת למרוד בגבירתה, ולעתיד לבא נאמר (איוב ל"ח) "לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה", ואז לא יתחזקו עוד בכנפים האלה לעבור אחר כן את גבולה בסוד "נחלה עבר על נפשנו" (תהלים קכ"ד), כי הנה גבולות הושמו לה, אבל כשבעה ותרם לבה לעבור הגבול למרוד, אבל לעתיד לא תינק עוד מן הכנפים כאשר אמרתי, ולא תוכל להתחזק ולעבור גבולה, ואז תיבלע...

ועתה אפרש לך סוד אחר גדול מאד, והוא מה שכתוב (ישעיה כ"ז) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" וגו'... דע שאחיזת הקליפות ויניקתן היא למטה, אבל תוקפן הוא מאחרי הבינה. והבן היטב, כי מלכי אדום הראשונים מן הבינה יצאו, על כן משם הם מתחזקים למטה להתקיים. והבין היטב, כי הבינה דינין מתערין מינה, ומשם מתחזקים אלה למטה, אבל ממנה ולמעלה הכל רחמים גמורים. והנה כשיצאו ישראל ממצרים בראשונה, מתוך תגבורת המאורות היה שלא יכלה הקליפה לעמוד ברוב אורם, אבל אחר כן חוזרת ומקשה ערפה ורוצה להתדבק. והאמת שיותר מבראשונה היתה רוצה להתחזק, כי כבר יצאו מתחת ידה פעם אחת, ואז נתעורר העתיקא, ונגלה למטה, וקרע את הים העליון לפניו, ובקרעו הים הזה שהוא הבינה, הנה נכרתו הקליפות, שלא יעצרו כח עוד כאשר עשו בראשונה מן המקום שאמרתי, ואז נכרתו ואבדו. והנה כן יעשה עוד לעתיד, אחר שישובו האומות ויתיצבו על ה' ועל משיחו, כי יתקע בשופר גדול, שהוא הבינה, והתוקע למה לא נזכר, אלא שהוא פלא ולא נזכר שמו, והנה אז יאבד כל כח מהקליפה לגמרי... (מאמר הגאולה, ועיין שם עוד)

עולם הנקודים הוא שורש מה שהקב"ה רוצה לגלות אמיתת יחודו בדרך הכיר האור מתוך החושך, ועל כן בו נמצא שורש לרע בשתי בחינותיו, פירוש מצד היותו רע, ומצד היותו חוזר לטוב... (כללים ראשונים י)

...והנה עד שהאדון ב"ה תופס בשתי המדות, מידת הארת פניו ומידת הסתר פניו כאחד, אין שם השחתה והפסד, אך ההפסד והחושך אינו נולד אלא מהיות האדון ב"ה מסתיר פניו מעולמו הסתר גמור, אז יוולדו כל הקלקולים, ומענין זה נתהוו כל מלאכי החבלה וכל מדריגות הרע והטומאה. וזה ענין מיתת המלכין קדמאין, שהאור נסתלק מהם ולא נשארו רק הכלים שהם שרשי החסרון כמו שכתבנו, והשלימות נתרחק מהם, ומהנהגה זאת יצאה הס"א וכל תולדותיה. (שם יא, ועיין שם עוד)

הסטרא אחרא היא כלל כחות נבראים, ויש בה תחילה עשרה מקורות מקבילים והפכים לעשר ספירות, ונקראים גם כן בשם זה, דהיינו עשר ספירות של קליפה ונחלקים לארבעה עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, מקבילים והפכים לאצילות בריאה יצירה עשיה דקדושה. ואמנם ארבע מדריגות דקליפה יש, זו קשה מזו, ובכל אחת מהן ארבעה עולמות, אצילות בריאה יצירה עשייה, וארבע המדריגות נקראות רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת ונוגה. שלש מאלה הארבע הן רע גמור, אך קליפת נוגה יש לה זמנים, ופעמים שמתחברת עם השלש ונעשית רע, ופעמים משתעבדת לקדושה ונטפלת לה, והיינו שנפרדת מן השלש ומתחברת לקדושה ומטהרת, ונקראת תוספת מחול על הקודש, שהיא טוב... (כללי מאמר החכמה יד)

ועיין עוד אדיר במרום דף נד והלאה.

אור החיים:

ויהי אחרי הדברים - ...וטעם שהוצרך הכתוב לכתוב כל סדר הנולדים מנחור גם מפילגשו ראומה ללא דבר, דע כי כשתתנוצץ נפש צדיק מופלאת בעולם הזה או צדקת כרבקה אם כל זרע הקדושה לצד מה שקם מהתערובת מבחינת הרע וסיבת חטא אדם הראשון אשר דבק בו רע וטוב בעונות ימצאון בשכונתה נפשות גדולות מחלק הקליפה, ובעמדה יעמודו עמה ובצאתה לעולם יצאו כולם בשכונתה... (בראשית כב כ)

גור אריה - ...אכן יתבארו הכתובים על פי הקדמה אחת זכה וברה אשר האירה עינינו בדברים נחמדים מאור תורתינו. והוא כי אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדושה שיצאו לעולם מיום היות עולם ואשר עתידין לצאת וכשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר, ודרשו מעל ספר אנשי אמת מה עצמו השבויים מהקדושה בקליפה, והן עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בלעו מפיו, והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו היא התורה והמצוה, גם לפעמים באמצעות דביקות הנפש הקדושה בנפש הטומאה לאונסה תוציא נפש חיה למינה, והוא סוד "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב", ששאבה נפש דינה הקדושה לנפש קדושה מינה שהיתה נתונה תוך שכם... ולפעמים תצא הנפש מעצמה לעולם לצד השרצת נפשות הקליפה בעולם תצא גם היא, ובצאתה תהיה מובדלת מאוצר הקליפה טבעה ותתאוה ללכת בדרך הטוב... ובכלל דבר זה גם כן באמצעות דבר מגונה ביותר יבחר השבאי שהוא אדם בליעל להוציא נפש הקדושה ששבויה בידו במקום קליפה שהיא בחינת העון, שיהיה יותר מגונה, וזה לך האות רות המואביה יצתה מזנות אב ובתו...

ויש לך לדעת כי אם היה עושה מעשה לוט אדם אחר לא היו יוצאים באמצעותו ב' פרידות הטובות אלא לצד לוט שהיה גדול בבחינתו, כי גם בחינת הרע יש בה הדרגות גדולות זו למעלה מזו כפי בחינתם, וצא ולמד מהאומות שהם ענפי הקליפה שיש בהם מלכים גדולים ומלכים קטני הערך ושרים וכו'. והוא סוד אומרם ז"ל בעקבות משיחא, כוונתם בזה כי לצד שאנו מבררים כל תפיסת הקליפה מהקדושה כשיגיע הבירור לסוף דבר שהוא העקב, ולזה תמצא כי בזמנים הראשונים היו מתבררים מהקליפה נפשות גדולות... והן היום שספו תמו ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה ולא נשארו כי אם בעקבות, גם כח המברר בבחינת עצמה קטנה... (שם מט ט)

אוסרי לגפן עירה - ...ודקדק לומר עיר ואתון לצד שיש בבחינת הקליפה שהיא שורש נפשות האומות בחינת זכר ונקבה, ולבחינת זכר יקרא עיר ולבחינת נקבה יקרא אתון... או יאמר שהכתוב מדבר בב' הגאולות, הא' היא של מצרים, נגדה אמר אוסרי לגפן, על דרך אומרו "גפן ממצרים תסיע", שאז כפה ה' לפניכם בחינה א' הנקראת עיר, ונגד גאולה הב' בע"ה שתהיה בימינו אמר ולשורקה, פירוש בעת אשר ישרוק ה', אז בני אתונו, כל בחינת האומות... ואולי נוכל לומר על דרך מה שאמרו בזוהר כי בסטרא אחרא הנקבה היא יותר חזקה מהזכר, וכדבר הזה וכחזיון הזה הראוני בחלום שהאבקתי במלחמה עם הזכר והיה נקל בעיני להכניעו, והפלתי אותו בכחי, ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ, אך לא כבעלה הזכר... (שם שם יא, ועיין שם עוד)

ויהי לנחש בכפו - כוונת אות זה הוא לרמוז כי בחינת הקליפה תתייחס לנחש, וצא ולמד מנחש הקדמוני, כי הוא בחינת ס"מ, ורמז לו כי באמצעות ידי משה בכחו העצום מאבד כח הנחש ויהי לעץ יבש... (שמות ד ג)

ואיבתי את אויביך - אולי שירמוז כי באמצעות עסק התורה והמצות הנה האדון יעקר שורש הקליפה וענפיה שהם המסיתים והמדיחים והמבקשים להשפיל דגל התורה. (שם כג כב)

...אכן אשכילך בדבר האלקים לפי מה שקדם לנו מדבריהם, כי בחינת הערלה היא בחינת הרע, כי מעשה הערלה יגיד על בחינות נעלמות, כי כל הגוף אינו אלא נרתק לנפש, והנרתק יודיע את מה שבתוכו, ואמר ה' כי ישראל כשימולו הערלה הנה הם מושללים מבחינת הרע שהערלה סימן לה, מה שאינו כן אומות העולם, שכל נפשם היא בחינת הרע שהיא הערלה. ודבר ידוע כי בריאת אדם הראשון היתה בריאה תמה בבחינת הקדושה מושללת מכל רע, ולזה לא היתה בתכונתו בחינת הערלה, ובסיבת החטא משך בערלתו ונולדה בו בחינת הערלה, גם נמשך מזה שליטת הטומאה באשה, והיא דם נידותה, גם באמצעות חטא האדם נזרע זרע רע בכל ממשלתו ותוציא הארץ פריה בקליפות רבות, וזה לך האות כי אין אדם יכול ליהנות מהחטא עד עשות בה מלאכות רבות במספר עשר, כנגד עשרה קללות שנתקללה האדמה כאמור בדבריהם... ולצד שכל גדולין אלו מהארץ אשר צמחה יעידו למו שמלאים בחינת הרע בכמה הדרגות שבין הגלוסקאות לשבלים, אשר על כן הזרע שממנו יצירת הולד לא יצא מבחינה זו, ולזה יצא הולד ערל בשר... (ויקרא יב ג, ועיין שם עוד)

...עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל שאמרו כי המדבר הוא מקום חנות ס"מ הרשע, ונתכוון לעורר כחותיו, והוא אומרו "וישת אל המדבר פניו", ששם הוא ראש הקלפה ס"מ וחיילותיו שונאי עם בני ישראל, ודקדק לומר פניו אולי שתעורר הקליפה באמצעות הכעס כדרך שתתעורר הקדושה בשמחה ובלב טוב, כי כל אחד יתעורר למינו. (במדבר כד א)

ואומרו ויהיו על מדין - יתבאר על פי מה שאמרו אנשי אמת שבחינת הקדושה היא יסוד העליה, ובחינת הקליפה היא יסוד הירידה, וכשאדם חוטא ונדבק בו חלק הרע תפעיל בו טבעה ויסודה להשפילו... והוא אומרו "ויהיו על מדין", פירוש שלא יהיה בהם מהטומאה הסובבת השואתם למדין... (שם לא ג)

תניא:

...והיראה היא שורש לשס"ה לא תעשה, כי ירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה, או יראה פנימית מזו שמתבושש מגדולתו למרות עיני כבודו ולעשות הרע בעיניו כל תועבת ה' אשר שנא הם הקליפות וסטרא אחרא אשר יניקתם מהאדם התחתון ואחיזתם בו הוא בשס"ה מצות לא תעשה... (ליקוטי אמרים פרק ד)

...וכן כל הדבורים וכל המחשבות אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו, שזהו פירוש לשון סטרא אחרא, פירוש צד אחר שאינו צד הקדושה, וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתב' בין בפועל ממש כמלאכים עליונים, בין בכח ככל איש ישראל למטה, שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת ה'... אבל כל מה שאינו בטל אצלו ית' אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב"ה מבחינת פנימיות הקדושה ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה, אלא מבחינת אחוריים שיורדים ממדרגה למדרגה רבבות מדרגות בהשתלשלות העולמות דרך עלה ועלול וצמצומים רבים עד שנתמעט כל כך האור והחיות מיעוט אחר מיעוט עד שיכול להתצמצם ולהתלבש בבחינת גלות תוך אותו דבר הנפרד להחיותו ולקיימו מאין ליש, שלא יחזור להיות אין ואפס כבתחלה מקודם שנברא. ולכן נקרא עולם הזה ומלואו עולם הקליפות וסטרא אחרא, ולכן כל מעשה עולם הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו, כמו שכתב בעץ חיים שער מ"ב סוף פ"ד, אלא שהקליפות הן נחלקות לשתי מדרגות זו למטה מזו, המדרגה התחתונה היא שלש קליפות הטמאות ורעות לגמרי ואין בהם טוב כלל, ונקראו במרכבת יחזקאל רוח סערה וענן גדול וגו', ומהן נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות עובדי גלולים וקיום גופם ונפשות כל בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה, וקיום גופם וקיום וחיות כל מאכלות אסורות מהצומח כמו ערלה וכלאי הכרם וכו', וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה של כל שס"ה לא תעשה וענפיהן. (שם פרק ו)

אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנ"ל, ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה, וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בעניני העולם הזה שאין בהם צד איסור לא שרש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו, לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה, והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה, רובו ככולו רע, רק מעט טוב מעורב בתוכה, שממנה באות מדות טובות שבנפש הבהמית שבישראל, כמו שכתבנו לעיל, והיא בחינה ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי, ובין בחינת ומדרגת הקדושה, ולכן פעמים שהיא נכללת בשלש קליפות הטמאות, ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה, דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה, כגון דרך משל האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו... אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה, שממנו מדת התאוה, הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות, וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו, כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה' שזהו לשון היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור ביד החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה' רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף, ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר, כמ"ש לקמן. מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי, הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם עד כי יבא יומם ויבולע המות לנצח, או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכיות ממש, שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו ית', וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות היא הסטרא אחרא ורחוקה מאור פני ה' בתכלית, ולזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים... (שם פרק ז)

זאת ועוד אחרת, שכח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדבור בתלמוד תורה או תפלה וכיוצא בהן או מצות מעשיות, הרי כל גידולו וחיותו מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש, שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם, שהיו תחת ממשלתה וינקו חיותם ממנה, ועתה היא מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדושה על ידי כח נפש החיונית הגדל ממנה שנתלבש באותיות אלו או בעשיה זו אשר הן הן פנימיות רצונו ית' בלי שום הסתר פנים, וחיותן נכלל גם כן באור א"ס ב"ה שהוא רצונו ית', ובחיותן נכלל ועולה גם כן כח נפש החיונית, ועל ידי זה תעלה גם כן כללות קליפת נוגה שהיא כללות החיות של עולם הזה הגשמי והחומרי כאשר כל הנשמה ונפש האלקית שבכל ישראל המתחלקת בפרטות לששים רבוא תקיים כל נפש פרטית כל תרי"ג מצות התורה שס"ה לא תעשה להפריד שס"ה גידים של דם נפש החיונית שבגוף שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלש קליפות הטמאות שאין להן עליה לעולם כי אם ביטול והעברה לגמרי, כמו שכתוב "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". ורמ"ח מצות עשה להמשיך אור אין סוף ב"ה למטה להעלות לו ולקשר ולייחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף ביחוד גמור להיות לאחדים ממש, כמו שעלה ברצונו ית', להיות לו דירה בתחתונים והם לו למרכבה כמו האבות. ומאחר שכללות נפש החיונית שבכללות ישראל תהיה מרכבה קדושה לה', אזי גם כללות החיות של עולם הזה, שהיא קליפת נוגה עכשיו תצא אז מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה להיות מרכבה לה' בהתגלות כבודו, וראו כל בשר יחדיו... ועל ידי זה יתבלעו ויתבטלו לגמרי כל השלש קליפות הטמאות כי יניקתן וחיותן מהקדושה עכשיו היא על ידי קליפת נוגה הממוצעת ביניהן, ונמצא כי כל תכלית של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי כבודו ואלקותו ית' ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ תלוי בהמשכת אלקותו ואור אין סוף ב"ה לנפש החיונית שבכללות ישראל בכל רמ"ח אבריה על ידי קיומה כל רמ"ח מצות עשה, ולהעביר רוח הטומאה ממנה בשמירתה כל שס"ה מצות לא תעשה שלא יינקו ממנה שס"ה גידיה, כי כללות ישראל שהם ששים רבוא נשמות פרטיות הם כללות החיות של כללות העולם, כי בשבילם נברא, וכל פרט מהם הוא כולל ושייך לו החיות של חלק אחד מששים רבוא מכללות העולם התלוי בנפשו החיונית להעלותו לה' בעלייתה... (שם פרק לז)

רוח חיים:

וכל זמן שאדם גורם רעה לעצמו, ידוע שהקליפות הנעשים מעונות אנשים יקראו נגע, כמו שכתוב "נגעי בני אדם", והנעשים מעונות נשים נקראים רע, וידוע שדוכרא דסטרא אחרא מפתה לנשים, ונוקבא דסטרא אחרא מפתה לאנשים, וזה פירוש הפסוק (תהלים צ"א) "לא תאונה אליך ר"ע ונג"ע לא יקרב באהלך", ואהלך פירוש אשתו, וזה שאמר וכל המרבה שיחה וכו' גורם רע"ה לעצמו, והבן. (אבות א ה)

שפת אמת:

כמעשה ארץ מצרים וגו'... ובמדרש כשושנה בין החוחים עיין שם, כמו שברא הקב"ה העולם מתלבש כל דבר בטבע ויש בו פנימיות נסתר, כמו שכתוב ה' בחכמה יסד ארץ, כמו כן בנפשות, ובכל מקום שיש אור יש עליו מתלבש קליפה מסתרת האור, ואות ברית מילה יוכיח שהוא האור המאיר ומעלה את האדם עד לשמים ויש עליו ערלה, ובהסיר הערלה בחיתוך ופריעה ואטופי דדמא מתגלה סוד ה' ליראיו, וכמו כן בכלל. וג' ערלות הנ"ל הם עצמם בחינת ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, שהם ג' עבירות החמורות, וכמו כן היה הגאולה ממצרים שהוא ראש לכל עבודה זרה שבעולם, והוא ערלת החיתוך שמשליכין לעפר, וארץ כנען שהיה מיוחד לקדושה, רק שהכנענים הסתירו אור הצפון שם ובני ישראל איבדו אותם שהוא בחינת גילוי עריות, והוא עור הפריעה שצריכין להסירו כדי לגלות העטרה... ולעתיד שימסור לנו קיני קניזי וקדמוני חלקו של עשו הוא אדום יהיה תיקון שפיכות דמים בחינת אטופי דמא, והכל רמז באות ברית קודש... ובאיבוד הרשעים ומעשיהם מתגלה אחר כך אור הצפון לצדיקים... (אחרי תרנ"א)

שם משמואל:

אך כל זה שייך בדברים שיש בהם שני הדרכים, דרך החיים וכו', אבל יש מין קליפה שאין דוגמתה בקדושה, והיא אוטם הלב, היינו שכל מה שיעשה יהיה בלי חיות הקדושה, בזה לא שייך לומר לאחוז בימין מקרבת בראשונה, שהרי אין כאן ימין מקרבת כלל אלא שמאל דוחה בלבד, וזה הוא ענין הערלה שפירש"י יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו. ועל כן איתא בספרים שטומאת הערלה חמורה מכל הטומאות, כי ערלת הגוף גורמת ערלת הלב שיהא אטום ומכוסה מלבא בו שום חיות דקדושה, וזה ידוע שעצבות ואוטם הלב גורמים לידי מחשבות רעות ומקרה לילה רחמנא ליצלן... (וירא תרע"ג)

וירא אליו ה' וגו' והנה שלשה אנשים נצבים עליו. ויש להתבונן בענין מראה השכינה וג' מלאכים. הנה כתיב ביחזקאל וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב, ובזוהר הקדש שרוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת הם שלש הקליפות הטמאות לגמרי, והרביעית היא קליפת נוגה, שהיא מתהפכת לכאן ולכאן, שהצדיקים מהפכין אותה לקדושה והרשעים מהפכין אותה לטומאה. ובספר התניא, ששלש הקליפות הטמאות מושכות את האדם ומסיתות אותו לדבר איסור, ונוגה היא המסיתה להתענג בדברי רשות, והצדיקים שמקיימים בכל דרכיך דעהו, עושין מן הרשות מצוה, והרשעים להיפוך. ונראה דהנה באשר שורש כל העבירות הם ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים, על כן נראה שמוצאם מג' הקליפות הנ"ל, רוח סערה מושכת לשפיכת דמים, ובזוהר הקדש שרוח סערה היא המסעירה גופא דבר נש וגורמת המיתה רחמנא ליצלן, על כן נמשך מקליפה זו חטא שפיכות דמים. ענן גדול הוא המחשיך עיני השכל, וממנו נמשך חטא ע"ז שהוא טעות בשכל. אש מתלקחת ממנה נמשך אש זרה יצרא דגילוי עריות, וכלשון הש"ס קידושין פ"א נורא בי עמרם. ויש לומר נמי דענן גדול שיסודו מים שהוא חסד ממנו נמשך חטא גילוי עריות חסד דקליפה, וכמו דור המבול שעיקר חטאם היה בגילוי עריות, נמחו במים. ואש מתלקחת הוא יצרא דע"ז, כבש"ס יומא ס"ט על יצרא דע"ז נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדש הקדשים, ושני הפירושים אמת, דכמו להבדיל בקדושה מיא כלול באשא ואשא במיא, כן את זה לעומת זה עשה האלקים.

אך נוגה היא קליפה דקה כוללת הכל טרם נתחלקו לענינים מופרדים, והרשעים שמהפכים אותה לרע באים ממנה לג' עבירות אלו, והצדיקים שמהפכים חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא על ידי קדושתם במותר להם נעשית קליפת נוגה כולה קודש.

והנה במצות מילה יש בה שלשה ענינים, מילה, פריעה ואטופי דמא. ויש לומר שזה מקביל לעומת שלש הקליפות הטמאות לגמרי, שבמצות מילה מסלקין את שלש הקליפות הטמאות במילה, היינו חיתוך העור מסלקין את יצרא דגלוי עריות, כי חטא גילוי עריות גורם להמשכת ערלה חס ושלום, ולכולם מסיק אברהם אבינו ואינו מניחם לירד לגיהנם בר מהבא על ארמית דנמשכה ערלתו ולא מבשקר (מכיר) ליה (עירובין י"ט), והוא מקביל לעומת אש מתלקחת או לענן גדול. בפריעה שהוא לשון גילוי מסלקין את יצרא דע"ז הבא מכח טעות וחושך השכל, והוא מקביל לענן גדול או לאש מתלקחת, ועל כן איתא בספרים שהמוהל שיש לו מעט גילוי עינים הוא רואה בעת הפריעה כמין נצוצי אש. באטופי דדמא מסלקין את יצרא דשפיכות דמים. אך סילוק קליפת נוגה הוא על ידי מילת הלב, שעל ידי שהאדם מעורר את כחות הלב ומוציאם מהעלם לגילוי ומקיים בכל דרכיך דעהו, ויום אחר יום לאט לאט אתהפך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא זה נקרא מילת הלב...

והנה ידוע שאברהם יצחק ויעקב תיקנו חטא ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים. ויש לומר נמי דג' מלאכים אלה הם נמי היפוך ג' עבירות אלו, מיכאל קו ימין שר של מים הוא היפוך גילוי עריות, גבריאל שר של אש היפוך ע"ז, רפאל הממונה על רפואה הוא היפוך שפיכות דמים. ועל כן אברהם בזכות המילה שהיא סילוק ג' הקליפות הטמאות שמהן ג' כחות רעים אלה, זכה לעומתם לשלשה מלאכי עליון המקבילים אלה מול אלה... אך לעומת קליפת נוגה שהיא מילת הלב כנ"ל התהפכות חשוכא לנהורא זה היה עיקר מדתו של אברהם אבינו, ולעומת שהפך חשוכא לנהורא זכה וזיכה גם את כל העולם להתהפך מרע לטוב, בשביל זה זכה לאור האלקי, וזהו וירא אליו ה'...

ויש לומר שבדוגמא ושמץ מנהו יש בכל אדם ביום השבת, שעל ידי שהאדם מתאמץ בכל ששת ימי המעשה להיות נזהר מדברי איסור שמוצאם מג' העבירות הנ"ל ואביזרייהו, זוכה בשבת לשלש סעודות שהן בזכות אברהם יצחק ויעקב, שהם תקנו חטא אדם הראשון שהיו פתוכות בו ג' עבירות אלו, והם הורישו לבניהם אחריהם שיהיה להם הכח להתאמץ לבלי להמשך אחר כחות רעים המושכין לג' עבירות אלו ואביזרייהו, ועל כן הנזהר מהם זוכה לרוחניות ג' סעודות אלו, אך בשכר היות מקדש עצמו במותר לו זוכין בשבת לעצם עונג שבת שהוא בצד מה דוגמת מראה השכינה לאברהם אבינו ע"ה.

ויש לומר עוד שלעומת כל אלה יש בכל איש פרטי בכל יום ציצית קריאת שמע ותפילין ותפלה. ציצית לעומת הקליפה המושכת לגילוי עריות, כבש"ס מנחות מ"ד, באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו. קריאת שמע היא יחוד השי"ת לעומת הקליפה המושכת לע"ז, תפילין שבראש ושבזרוע שהן חיבור העליונים והתחתונים כבזוהר הקדש והוא ידוע למבינים, והוא היפוך שפיכות דמים, ועל כן מצינו ענין תפילין רק ביעקב שבמקלו היה מכוון סוד התפילין כבזהר הקדוש כי הוא דוגמתו... וממוצא הדברים שבכל ג' אלה מסלקים שלש הקליפות הטמאות ובאין לעומתן בקדושה. אך תפלה שהיא השתפכות הנפש לפני ה' היא שמץ מנהו ממראה השכינה בצד מה, היינו דלעומת שהאדם מקדש עצמו במותר לו זוכה להתקשר בהשי"ת ולשפוך לפניו נפשו. (שם תרע"ד)

ענין שליחת אליעזר... כן זה שנסתלק ממנו שם הוי"ה ב"ה שורה לעומתו כח טומאה מתדמה לכח שנסתלק ממנו. והיינו דהנה כל כחות הטומאה הם בגלוי, ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, וידוע דכל שהוא בגלוי אין כחו כל כך גדול כמו דבר נסתר, אך יש טומאה מסתתרת בלבוש טהור, אז כוחה גדול יותר, וכמו עשו שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור, והיא קליפת הצביעות והחנופה והשקר, שזה גרוע מהכל, והוא מתראה במראה לבן כאילו היה שרשו בקדושה, שזה למעלה מכל המראות הנ"ל...

ולפי זה יובן ענין קליפת בתואל הארמי ולבן הארמי, דהנה במדרש הרשעים הן קודמין לשמן וכו' אבל הצדיקים שמן קודמים... והכתיב ושמו לבן, ר' יצחק אמר אפורדוכסיס, ופירש במתנות כהונה בשם הערוך לבן ביותר... ר' ברכיה אומר מלובן ברשע. ונראה דר' יצחק ור' ברכיה לא פליגי, דר' יצחק מיירי מחיצוניותו, שבחיצוניותו היה נראה במראה לבן תובע דיקיון של בריות, אבל תוכו מלא מרמה, ועל כן כמו בשם הוי"ה שמו ב"ה קודם, כן הוא הסתיר עצמו בלבוש מראה לבן לעומת שם הוי"ה כנ"ל, וזהו לשבח, שהלבוש היה לבוש של שבח. ור' ברכיה מדבר מתוכיותו שהיה רשע, אלא מתלבש כנ"ל וזהו לגנאי, שזה גרוע יותר מאילו היתה רשעתו בהתגלות כנ"ל... (חיי שרה תרע"ד)

ונראה בהקדם מה שדקדקנו כבר מה שהזכיר בפרשה כמה פעמים גמלים. ונראה על פי דברי פרקי דר"א שהנחש הקדמוני כמין גמל היה וס"ם רוכב עליו. ביאור הדברים, שלהתקרבות ההפכים אי אפשר בלתי על ידי דבר ממוצע שיש בו קצת מזה וקצת מזה, על כן על ידו יוכלו ההפכים להתחבר. והנה ס"ם שורש הרע בלתי אפשר היה לו להתחבר אל האדם לפתותו, כי היה היפוך לו לגמרי, על כן יצא ובקש לו אמצעים והוא הנחש הקדמוני שהיה לו קצת מעניני האדם, מהלך בקומה זקופה והיה מסיח כבני אדם, ובאמצעותו התחבר ס"ם לאדם. והנה בדוגמא זו גמל בין הבהמות, שיש לו סימן א' של טהרה, ועל כן אמרו ז"ל על הנחש כמין גמל היה, היינו במהותו.

והנה לפי האמור יובן, אשר נשמה קדושה שמושקעת בידי החיצונים באשר הנשמה טהורה אי אפשר שיהיה לחיצונים בה חיבור כל כך באשר הם הפכים לה לגמרי, אך קליפת נוגה שהיא מעירוב טוב ורע יש לה כח יותר להתחבר עמה, ובאמצעות כח מעורב זה יש לחיצונים אחיזה בה ביותר. והנה קליפת בבל הגיד כ"ק אדמו"ר זצללה"ה שהיא קליפה מעורבת טוב ורע, ושורש שם בבל מפני "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ", ויש לה כח העירוב, וידוע מענין צלמו של נבוכדנצר שהיה בו עירוב טוב ורע, ועל כן הנשמות של האמהות שהיו שקועות בקליפה ההיא שגם ארם נהרים בכללה, ולשונם לשון ארמית שהיא מנוגה כידוע, כמבואר במקובלים היתה להחיצונים אחיזה בהן ביותר באמצעות הקליפה ההיא של עירוב טוב ורע, ועל כן היה כל כך קשה להוציאן משם, והוצרך לתחינות ובקשות וחסדים, וכן יעקב הוצרך לעבודה של י"ד שנים.

ולפי זה יובן מה שהזכיר הכתוב עשרה גמלים מגמלי אדוניו, שגמלים שרשם עירוב טוב ורע, אבל גמלי אדוניו היינו שהפך אותם לקדושה... וזהו שסייעוהו להוציא נשמת רבקה מקליפת עירוב טוב ורע ולעשותה זיווג ליצחק, שהוא עולה תמימה בלי תערובת רע כלל... (שם תרע"ה)

ונראה דהנה בזוהר הקדש שעפרון לא ידע מה דבגוה... ולפי זה באם היה עפרון בא למוכרה לאברהם במנהגו של עולם היו כחות החיצונים שאיוו למושב להם שמה מכניסין בלב עפרון שלא ימכרנה לעולם, באשר יודעים כאשר תבא ליד אברהם בהכרח יסתלקו משם סילוק עולמית.. ועל כן היה כל הכחות החיצונים מתאמצים בכל כוחם לפעול על לב עפרון שלא ימכרנה לאברהם, וידוע שיש בכח החיצונים לתקוף בכח את האיש שיש להם שליטה עליו לעשות כרצונם... ומה גם לאיש כעפרון שהיה כולו מהם, ועל כן לא באה מערת המכפלה לידי אברהם בנקל בכלל כל רכושו כמנהגו של עולם...

והנה ידוע שכחות החיצוניים ואפילו כל השכלים הנבדלים אינם יודעים מחשבת האדם, ואינה נגלית אלא להשי"ת לבדו היודע תעלומות, ואם כן לא היו יודעים החיצונים מחשבת אברהם, וחשבו שהוא אינו יודע במטמון שבה, ושרצונו בגשמיות המערה, ולפי השערתם עבר אברהם אבינו ע"ה חס ושלום על לא תתאוה ועל לא תחמוד, ובעבירה באה ליד אברהם, ומאחר שיש בה ענף גזל שוב תהיה המערה עוד יותר קן ומקום מושב בטוח לחיצונים יותר מבראשונה כשהיתה ביד עפרון, ושמה תרגיע לילית...

ודומה לזה בליקוטי התורה מהאר"י ז"ל כי החיצונים כשיש נשמה יקרת הערך ביניהם אינם מניחים אותה לצאת משם כלל, האומנם כוונתם לטמאה בכל הבא בידם כדי שתשאר תמיד בידם, כי הם יראים אולי תהיה שם זכות באיזה אדם להוציאה משם בעת זיווג, לכן כשרואין איזה מקום פגום עד מאד הם נותנים שם אותה הנשמה ומניחין אותה לצאת כדי שתתקלקל מזה שהיתה ותחזור להם יותר פגומה מבראשונה, כדי שתעמוד בידיהם ימים רבים וכו'. וכן היה בלידת אברהם אבינו ע"ה שתרח בא על אשתו נדה... (שם תרע"ח)

והנה את זה לעומת זה עשה אלקים, כמו ד' אותיות הוי"ה בקדושה, שכל הנמצאים הם מאמיתת המצאו והם שורש וחיות המציאות כולה, לעומתן יש בטומאה ד' כחות רעים שהם שורש חורבן ושממון מחריבי המציאות, והם ד' גוליירין בישין עון משחית אף וחימה, וכנגדם באדם ד' מרות, מרה לבנה אדומה ירוקה ושחורה, ובזוהר הקדוש שהמרה היא גיהנם שבאדם, וידועים דברי המהר"ל שענין גיהנם הוא העדר המציאות והוא מקביל לד' אשות הזמה הידועות, ובאשר כח בעליהם הוא ס"ם נכלל בהם, שגמטריא האותיות שלו שהם בטומאה היא מאה, (כידוע ששתי האותיות הראשונות שלו הן בטומאה, והאחרונות הן שם קדוש), וכבר אמרנו במקום אחר שהן מאה כחות רעים, ועל כן ארבע אשות הזמה הן ד' מאות כחות טמאין מושכין למה שהן, והן בטומאה לעומת ת' עלמין דכסופין בקדושה, והבורח מן ת' כחות רעים אלו זוכה לעומתם לת' עלמין דכסופין.

ויש לומר שגלות מצרים ת' שנה לכוונה זו היתה, היינו ששלטו אז ת' כחות רעים אלו בעולם, וכל מגמתם היתה למשוך את ישראל ברשתם, וישראל התאמצו בכל עוז שלא להמשך אחריהם, אדרבה ד' דברים היו בהם שאין כל העולם כולו כדאי להם, ובזכות ד' דברים אלה נגאלו ממצרים, על כן זכו לעומתם לקבלת התורה, שורש ת' עלמין דכסופין... (וישלח תרע"ה)

והנה ידוע שמחמת חטא אדם הראשון נתערבו כל הנשמות בין החיצונים, ולהוציא נשמות מתוכם הוא דבר קשה מאד וצריך לתחבולות גדולות, כמבואר בדברי האריז"ל. והנה הנשמות שנתערבו בין כחות החיצונים בודאי שנתערבו כל אחת בדבר ההיפוך לו, נשמה שמקו הימין דקדושה בכחות החיצונים שמסתעפים מן הימין וכדומה, ועל כן נשמת משיח בן יוסף היתה בעירוב בקליפת עשו, שור דקדושה בשור דטומאה, ונשמת דוד המלך היתה בעירוב בקליפת ישמעאל חמור דקדושה בחמור דטומאה... (שם תרע"ו)

ובזה יש לפרש כפל הלשון "ויירא ויצר לו", שמפני קליפת שור שהיא טומאה בשכל כנ"ל יצדק לומר לשון ויירא, דבחכמה תמן יראה אותיות ראיה, ומפני קליפת חמור שהיא טומאה בנפש להגביר בה כח התאוה יצדק לשון ויצר, היינו שבמדות שבנפש תמן שייכים מצרים, כי ידוע דבשכל אין מגיעים שם המצרים אלא מהמדות ולמטה, וזה ויחץ וגו' לשני מחנות, היינו לפי שורש הנשמה, אלו מסוגלים ביותר לעמוד נגד קליפת שור, ואלו נגד קליפת חמור... (שם)

מזוזה בימין... אך הנה איתא בזוהר הקדש כי יש קליפות הנקראין עננין חשוכין שהאור שבא בהן נטבע, ורומזות לזה שבע הפרות הרעות שבחלום פרעה, שלא נודע כי באו אל קרבנה, וכתבנו במקום אחר שהיא קליפת הגיאות והעזות, שכל מה שבאה בו הארה אלקית משיג יותר גיאות ויותר עזות, ואם כן קליפה זו לא נוכל לדחותה באור, ועל כן ביונים שכל ענינם היתה גיאות ועזות לא היה בדין לדחותם באור, אך באשר לולא שהיתה שולטת בעולם קליפת העזות והגיאות לא היה באפשר שירהבו איזה אנשים להלחם נגד חיל כבד כזה, ורק קליפת הגיאות והעזות עמדה אז לימינם לרהוב עוז בנפשם, אם כן נתקנה ונתעלתה שהשתמשו בה לקדושה, ושוב אין קליפת הגיאות כל כך קשה ואינה מטביעה את האור, ועל כן יכול האור לדחות את החשך... (חנוכה תרע"ג)

והנה בבריאת העולם הזכיר הכתוב אחר החושך שלש בריאות, אור, רקיע, ויקוו המים ותדשא. ונראה שהן מקבילות לעומת שלש הקליפות שבראשי תיבות חשך, לעומת חמור בקליפה שלעומתם בקדושה הוא אברהם המאיר ובא כנ"ל, נברא אור ביום ראשון מדת החסד, ולעומת שור בקליפה שלעומתו בקדושה יצחק מדת הדין להרחיק מה שראוי להרחיק, וזה נרמז נמי במהות השור ששרשו מפני שור מהשמאל... וזה מדת שור בין בטומאה לעשות פירוד בין הדבקים, ובין בקדושה לרחק מה שראוי לרחק, על כן לעומתו נברא ביום שני רקיע המבדיל בין מים למים, ולעומת כלב בקליפה היוצא מהרכבת שור וחמור, שלעומתו בקדושה הוא יעקב דכלול הוה, נבראו ביום השלישי שני דברים, גמר מלאכת המים המורה על פירוד, וכן פירוד בין המים לבין הארץ לישובו של עולם, זה מתיחס למדת יצחק שור בקדושה, ומאמר השני תדשא הארץ להכין מזון בחסדו, שזה מתיחס למדת חסד לאברהם... וממוצא הדברים דלעומת שלשת הדברים בטומאה הרמוזים בתיבת חשך, נברא התיקון בשלשה ימים... (שם תר"פ)

להבין מה שנראה במדרשים חילוקים בענין התחלת השעבוד, בפרשת ויחי מצינו משמת יעקב אבינו התחיל שעבוד מצרים... ונראה דהנה ידוע שכל הדברים והענינים והגזירות שיורדים מן העולם העליון בראשונה הם ברוחניות ואחר כך משתלשלים ויורדים בגשמיות... וידוע דשרשי הרע הן ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים. וממילא קודם שהיה השעבוד הגשמי היה השעבוד הרוחני שהיו מוטלות עליהם שלש הקליפות משלש העבירות, והיתה עליהם עבודה רבה לדחות מעצמם אלו הקליפות שלא להיות נמשכים אחריהם, וכל זמן שיעקב אבינו היה קיים היתה קדושתו משפיעה על כולם ולא היה כח בכל הקליפות ליגע בהם כי כולן נדחו מפניו, והנה ע"ז היא טעות בשכל, ולכך כשנפטר יעקב אבינו ע"ה שהיה עיניהם ולבם של ישראל היתה נמשכת עליהם הקליפה שמושכת לע"ז, והקליפות האחרות לא היו נמשכות עליהם מחמת שהיה יוסף קיים, והוא היה שומר הברית והגן על ישראל. וכשמת יוסף נתנו עליהם משוי של מצרים, היינו שהיתה נמשכת עליהם הקליפה של גילוי עריות, והקליפה של שפיכות דמים לא היתה נמשכת עליהם כל זמן שאחד מן השבטים קיים, שהיו מתנגדים לשפיכות דמים, כי ראובן אמר אל תשפכו דם... וכשמתו השבטים נמשכה עליהם הקליפה משפיכות דמים, אך עדיין לא היה שעבוד בגוף כל זמן שאחד משבעים הנפש קיים, שכל שבעים האומות מקבלים משבעים הנפש כנודע, ואם כן אי אפשר שיהיו שבעים הנפש תחתם בשעבוד...

ונראה דשלש הסעודות בשבת מפקיעות משלש הקליפות האלה, סעודת הלילה איתא בכתבי האריז"ל שהיא כנגד יצחק, ובמהר"ל שיצחק תיקן החטא של ע"ז... ובסעודת יממא שהיא כנגד אברהם, והוא תיקן חטא גילוי עריות, ולכך היא סעודת עתיקא קדישא בסוד הוי"ה... והסעודה השלישית היא נחלת יעקב שביטל הקליפה משפיכות דמים, שהיא מוציא ש"ז לבטלה, וזהו רעוא דרעוין.. (שמות תרע"א)

והנה קליפת פלשתים היתה שחוק וליצנות, כמו שדייק הרבי ר' בונים זצללה"ה מן הקרא (שופטים י"ז) קראו לשמשון וישחק לפנינו, וכן הוא מפורש בב"ר ובמושב לצים זה אבימלך, ועל כן גלות יצחק אבינו ע"ה היתה בפלשתים, שיצחק מדתו יראת שמים ששחוק וליצנות הוא היפוך לגמרי מיראה ופחד... ונראה עוד דקליפת פלשתים היא אמצעית בין קליפת מצרים שהיא ערוה כנ"ל, ובין כנען שהוא ביותר בע"ז, כדאיתא בספרים, וקליפת פלשתים כלולה משתיהן, ועל כן נמצא בהן שחוק וקלות ראש המרגילין לערוה, ובשחוק ובליצנות יש בהם נמי קליפת ע"ז לצאת מרשות עול מלכות שמים, ועל כן יצחק שתיקן חטא ע"ז ומדתו היתה יראת שמים היתה גלותו בארץ פלשתים, שהם הפכים אליו לגמרי, ועם זה יובן שקליפת פלשתים בטומאה היא לעומת תורה בקדושה... והם אמצעים ומחברים קליפת מצרים שהיא חומרית ביותר עם קליפת כנען שהיא ע"ז שהיא בשכל. ואולי באמצעות קליפת פלשתים המחברת כנ"ל היו המצרים שטופין נמי בע"ז וכנענים בעריות... וגם ארצם היא בין מצרים ובין ארץ כנען... והנה קליפת פלשתים שהיא היפוך התורה היה בדין שקודם מתן תורה יכניעו את קליפת פלשתים, וכמו שקודם בנין בית המקדש היתה תמיד מחיית עמלק באשר בית המקדש הוא לחבר עליונים ותחתונים, ועמלק הוא נרגן מפריד אלוף, מפריד בין יו"ד ה"א לוא"ו ה"א כידוע, ועל כן קודם המשכן היתה מחיית עמלק על ידי יהושע, וקודם בנין בית ראשון כתיב (מ"א י"א) "כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום"... על כן לא נחם דרך ארץ פלשתים "כי קרוב הוא", היינו שקליפת פלשתים קרובה לקליפת מצרים כנ"ל, והם באשר יש להם צירוף בצד מה לקליפת מצרים ינחם העם בראותם מלחמה, היינו מלחמה רוחנית של קליפת פלשתים, ולא יהיה ביכולתם לעמוד בקשרי המלחמה הרוחנית של שחוק וקלות ראש של פלשתים המרגילין לערוה של מצרים, וזהו "ושבו מצרימה"... (בשלח תרע"ב)

ולפי דרכנו יובן ההפרש שבין מנין זה ובין המנין שקודם כניסתן לארץ, כי במנין זה נאמרו ארבעה דברים, במספר שמות, לגלגלותם, למשפחותם, ולבית אבותם, ואילו במנין שני לא נאמר רק למשפחותם ולבית אבותם. כי הנה המלחמה הרוחנית שהיתה במדבר במקום נחש שרף ועקרב וצמאון יש לפרש לדעתי כי הם ארבע קליפות שבטומאה, לעומת ג' האבות ודוד המלך שבקדושה, כי שרף כשמו הוא אש שורף שלעומתו בקדושה פחד יצחק, עקרב הוא קרירות כבש"ס ע"ז כ"ח ב'), והוא לעומת קו הימין שבקדושה, מדתו של אברהם אבינו ע"ה כנודע והוא מי החסד. נחש הוא נגד מדתו של יעקב כלול בתרין, וסימנך "כי לא נחש ביעקב"... צמאון לעומת מדתו של דוד, דכתיב ביה "צמאה נפשי לאלקים" (תהלים מ"ב)... ועל כן נאמרו כאן ארבעת הדברים הנ"ל נגד ד' הכחות שבקליפה, כי מספר שמות לגלגלותם הם כנגד שתי האותיות הראשונות, ועל כן במנין השני שהיתה המלחמה רק עם מלכי כנען שהם לעומת ו"ה שבקדושה, לא הוצרך לא מספר שמות ולא לגלגלותם, רק למשפחותם ולבית אבותם לבד, והבן. (במדבר תע"ר)

ויש להוסיף בזה, דהנה כתב מהרח"ו דגרשון קהת ומררי הם חסד דין ורחמים, קהת חסד, מררי דין, גרשון רחמים ממוצע בין חסד לדין... והנה כבר כתבנו על מה שכתב הזוהר הקדש דמסעות ישראל במדבר היה לכפיא סט"א נחש שרף ועקרב וצמאון, והם בקליפה לעומת מדת אברהם ויצחק ויעקב ודוד בקדושה. ועל כן קהת מדת החסד מדתו של אברהם, שלעומתו בקליפה הוא עקרב, ועל כן חנייתו בדרום בקו הימין. ומררי מדת גבורה מדתו של יצחק, ולעומתו בקליפה הוא שרף, ולכן חנייתו בצפון בקו השמאל. גרשון מדת הרחמים מדתו של יעקב, ולעומתו בקליפה הוא נחש... ועל כן חנייתו במערב בין צפון לדרום. והחונים לפני המשכן קדמה משה ואהרן ובניו שעבודתם דבקות וצמאון דקדושה, מדתו של דוד, לעומתן צמאון דקליפה. וד' מחנות אלו הם מקיפים את אהל מועד שהם מכניעים את ד' הקליפות הנ"ל, וידוע ששלש הקליפות הראשונות הן קשות ואינן ממותקות אלא בשרשן גבורות, והקליפה הרביעית נמתקת על ידי משה ואהרן ובניו... (נשא תע"ר)

להבין ענין המרגלים... והנה ידוע דעיקר חיות החיצונים הוא ממה שנמצאים בישראל עבירות ומעשים בלתי מזוככים, ומובן שלהכניע את החיצונים צריכים להיות אנשים קדושים וטהורים מכל עניני תיעוב, ואם ימצא אף באחד מעשים לא מטוהרים שוב יש להם אחיזה על ידו לינק מן הכלל כולו, שכל ישראל הם כאיש אחד, ועל כן מצורע משולח חוץ למחנה ישראל, למען לא יינקו החיצונים על ידו מכל הכלל... 

ולפי האמור יובן היטב כל ענין המרגלים, שהיו הראשים שבכל ישראל וגדוליהם, ויהושע לעד, למען בכח קדושתם ומכח שהם שלוחי משה רבינו ע"ה, ושלוחו של אדם כמותו, היה נחשב כאילו משה רבינו בעצמו הלך לשם. ובכתבי האריז"ל שנתעברו בהם נשמות י"ב השבטים, על כן היו צריכין להכניע את כל קליפות מלכי כנען כנ"ל, ולא המתין עד ביאת כולם כאחד לכבוש את הארץ, כי בכל הכלל אי אפשר שלא ימצא אף איש אחד בלתי מזוכך ובאמצעותו יהיה בכחם עוד לינק מהקדושה ולהתחזק יותר ולא יתכנעו... (שלח תע"ר)

ר' צדוק:

עיין חלק ג דובר צדק עמוד קיח ועמוד קסה, וראה עוד יצר הרע חלק ב צדקת הצדיק עמוד קד.

יצוה צור חסדו וכו' מארבע רוחות עדיו להקבץ. בהפטורה נאמר אל תירא כי אתך אני, ממזרח אביא זרעך וגו', חשב כל הד' רוחות, שבקדושה הם נגד ד' רגלי המרכבה, שהם ג' אבות ודוד המלך ע"ה, שהוא רגל ד' שבמרכבה, וכנגד זה יש בקליפה ג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד, וקדושת האבות הם נגד ג' קליפות אלו, דאברהם אבינו ע"ה מדת חסד ואהבת הבריות, והוא נגד קליפת עשו שהוא הקנאה ורציחה והוא שונא הברית, ויצחק אבינו ע"ה מדתו פחד יצחק נגד קליפת ישמעאל שהיא תאוה וחמדות זרות, ויעקב אבינו ע"ה הבריח התיכון שכולל קדושת אברהם ויצחק והוא כנגד קליפת עמלק שהוא קליפת כלב, שהוא פנימיות משור וחמור קליפת עשו וישמעאל ופנימיות משור וחמור ו' מ"ו גימטריא כלב, והוא כלב נובח כלבין דחציפין שביציאת מצרים שמעו עמים ירגזון והוא עמד להלחם נגדם ולא הביט על כל זה. וקליפת עמלק קליפת הגאוה, וכן הוא מפורש במדרש (נשא י') גאות אדם תשפילנו זה עמלק וכו', וכנגדו יעקב אבינו ע"ה שהיה שפל בעיניו... ועוד יש קליפה רביעית והוא מינות, וכנגדה גוג ומגוג, שהוא יקבץ מכל ע' אומות גימטריא גו"ג ומגו"ג, והוא בא על ה' ועל משיחו, שכל האומות אמרו בגמרא סוף מנחות דקרו ליה א-להא דאלהא, והוא יקבץ כל האומות על ה' ועל משיחו, וכנגדו בקדושה דוד המלך ע"ה ומשיח שיהיה דוד בעצמו, שהוא מרכבה למדת מלכות איהי אמונה, והם כנגד ד' רוחות העולם. ושבת איתא בזוהר הקדש שבת ש' רשא דג' אבהן וכו' נגד ג' קדושות שבת שהם קדושת ג' הסעודות, ובסעודה ג' שכנגד יעקב אבינו ע"ה זוכין ישראל לקדושת יעקב אבינו ע"ה, ואחר כך במוצאי שבת הוא ליל ראשון דכתיב ביה ורוח אלקים מרחפת על פני המים... הוא סעודתא דדוד מלכא משיחא, ואז יהיה גמר התיקון מכל הפגם מקליפת עשו וישמעאל הכוללים כל הקליפות... (פרי צדיק בראשית יב)

ונראה הענין דשורש כל הקליפות הוא שרו של עשו, שהוא הס"מ כידוע, וכן עשו שורש כל הקליפות והוא קליפת הקנאה והכעס, וממנו נסתעף ע' הקליפות, וכמו בקדושה ז' ימי בראשית ז' מדות שהאציל השי"ת לבריאת העולם, וכשכל אחד כלול מעשר הוא ע' ומזה בקדושה ע' נפש לבית יעקב, וכן ע' אנפין דאורייתא כמו שכתוב בזוהר הקדש ותיקונים, וכן יש מזה ע' סנדעקין שיש ע' דעות בתורה... (שם חנוכה יח)

...וענין החשכות של השעיר מרמז על פגם הברית, והוא ענין השעיר של בית הכסא, דאיתא בגמרא (ברכות ס"ב) ולרבי ליה גדיא, שעיר בשעיר מיחלף, ופירש רש"י שד של בית הכסא דומה לשעיר, ועליהם נאמר ושעירים ירקדו שם, ועפ"י פשוט מפני שזה נאמר על חורבן בבל שיהיה מקום שממה וטינופת, אמנם עיקר הטעם כענין קליפת פעור שהוא בצואה, והיא הקליפה של תאות זנות בשטים, מפני שהיצר הרע בזה נקרא מנוול, וכמו שאמרנו על פי מה שכתוב (שבת קנ"ב) אשה חמת מלא צואה וכו' , ועל כן נקרא שעיר. ואיתא בגמרא (קידושין ע"ב) הראני ישמעאלים דומין לשעירים של בית הכסא, ופירש"י מלובשים שחורים וכו', והוא גם כן למכוון זה, כי ישמעאל הוא הקליפה של זנות כידוע, וזה נקרא שחור ומכוער בתורה הקדושה, היפך יפה תואר שמורה מי שנגדר בזה ויש לו גוף נקי ומהודר, וכמו כן בני קדר המה שחורים מפני שהם מקליפה של ישמעאל, וכמו ששמעתי מרבינו הק' זצוק"ל דפרוש הלא כבני כושיים אתם לי מרמז על בני הנעורים שדוה לבם על שהמה משוקעים בזו התאוה, ולכן נקראו בני כושיים, ומנחם אותם בזה שנאמר אחר כך "כי הנה אנכי מצוה וגו' ולא יפול צרור ארץ", שהשי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, הכל יהיה נתקן בעזר השי"ת...

והנה יון נקרא שעיר וחושך מפני שהם רצו להכניס הקליפה שלהם בישראל שאז היה הגזירה תיבעל לטפסר תחילה, והיינו שרצו להטיל הזוהמא שלהם שהם משוקעים בזוהמת הנחש, ורצו להטיל בנפשות ישראל, ודייקא על ידי חשכות זה נעשה הנס בחינת נהורא דנפיק מגו חשוכא, להאיר עיניהם ולזכך נפשות ישראל על ידי נרות של חנוכה... (שם כא)

...ונמצא בהקללה מהנחש ג' לשונות של עצב, הרבה ארבה עצבונך, בעצב תלדי בנים, בעצבון תאכלנה, והוא נגד ג' הקליפות שהם היפך החיים, שהם הקנאה והתאוה והכבוד, שקדושת האבות שזכו לחיי עולם הם נגדם, דאברהם נגד קליפת הקנאה, ויצחק נגד קליפת התאוה, ויעקב נגד הגאוה והכבוד, כמו שנאמר "מי יקום יעקב כי קטן הוא". וזה הענין שבהאשה שלא היה רק ב' הקליפות קנאה וכבוד שהנחש פיתה אותה שתאכל מהטוב שבעץ הדעת, וכמו שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ וגו', ורצתה לאכול מהטוב, רק הנחש הכניס בה קליפת הגאוה, כמו שנאמר "והייתם כאלקים" וגו', וזה שורש הקליפות שהוא על ידי שבירת הכלים ומלכים קדמין דמיתו שהיה על ידי גאות דאנא אמלוך כידוע, ובא על ידי לבוש מלכות שהשי"ת מתלבש, כמו שנאמר "ה' מלך גאות לבש", והאדם נברא בצלמנו וגו' יש בו גם כן לבוש זה... ואחר כך ותתן גם לאישה וגו', זה היה מקליפת הקנאה, שנתקנאה שתמות והוא יחיה ויקח אחרת, לבד שהיה גם רציחה, שעל ידי זה שפכה דמו, וזה שורש קליפת הקנאה, ולכן נתקללה בב' מיני עצבון, בעצב תלדי בנים נגד בני שתלד בעצב, וארבה עצבונך נגד חיי שתסבול חיי צער בגידול בנים. ועל ידי קדושת אברהם ויעקב שנתברכו בבני וחיי ניצולין מב' מיני עצב אלו... (שם ויחי ו)

...ולהיפך בקלפה רזא דתנין הגדול אריך דקליפה, והיינו היצר הרע מראשית דקליפה והוא אינו מסית לרע מפורש, רק הוא מתחפש כמורה דרך לטובה כעין שמצינו בהס"מ שרו של עשו, דאיתא (חולין צ"א) כתלמיד חכם נדמה לו, דאמר מר המהלך לימין רבו וכו', שהתחפש נגד יעקב אבינו ע"ה כרב המורה דרך לטובה, כעין שמצינו בהס"מ שרו של עשו, דאיתא כתלמיד חכם נדמה לו כרב המורה דרך לטובה, והוא שם חושך לאור ואומר לרע טוב, והוא שורש הנחש שבאמת הוא כולל כל הקליפות, שאף שתחלת הסתת הנחש היה בתאוה, מכל מקום היה בו גם כן קליפת הקנאה והרציחה, שהרי ידע שיביא המיתה לעולם... אך מתחלה הכניס בלב חוה ששינתה ואמרה פן תמתון, ואחר כך אמר לה לא מות תמותון, דהיינו דאמת שדאג השי"ת לטובתכם ואמר שלא תאכלו מעץ הדעת טוב ורע פן תטעמו מצד הרע ופן תמותון, מכל מקום רוצה יותר שתאכלו ממנו רק תטעמו מהטוב לבדו, אז והייתם כאלקים... (שם בא א)

ולקחתם אגודת אזוב - אין אגודה פחות מג', והענין שיש ג' קליפות הקנאה התאוה והכבוד, שהם היפך החיים, ונגד זה יש ג' קדושות של האבות, שהם היפך זה והם חיי עולם, והם מרכבה לג' מדות חג"ת, והם ענפים מג' ראשונות, כמו שכתוב (זח"ב קע"ה ב') חסד עלאה נפקא מחכמה, גבורה דהוא דינא תקיפה נפקא מבינה וכו', ושם, עביד לאברהם ברזא דחכמה, ליצחק ברזא דתבונה, ליעקב ברזא דדעת, ושורש היצר הרע הוא הגאוה שהוא ראשית דקליפה, ואזוב רומז לשפלות, ויש ג' מיני שפלות, כמו שאמרו (אבות ריש פרק ג') הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה, והם נגד ג' קליפות הנזכרות, מאין באת מטפה סרוחה נגד קליפת הקנאה שהיא להתגבר על חבירו, כעין קליפת עשו על חרבך תחיה, ועל ידי שישפיל דעתו שבא מטיפה סרוחה במה יתגאה ויתגבר על חבירו, ולאן אתה הולך למקום עפר וכו', על ידי זה יוכל לבטל קליפת התאוה, וכמו שאמר שעצה האחרונה להתגבר על היצר הרע שיזכיר לו יום המיתה, שאז גמר לכל התאוות, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, על ידי כן ינצל מקליפת הגאוה והכבוד, שאף שיוכל היצר הרע להטעות בנפשו שימצא בו מעלות במה להתגאות, מכל מקום כשיזכור שצריך ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, אז ידע בנפשו כי מה אני ומה חיי נגד גדולתו ית' ואיך יתגאה. וזה ענין אגודת אזוב ג' קלחי אזוב כנגד ג' מיני שפלות הנזכר כדי לבטל הג' קליפות. והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות זה כנגד ג' קדושות האבות שתי המזוזות ימינא ושמאלא חו"ג שהם ענפים מחכמה ובינה... וזה שאמר בזהר הקדש פרשה זו, אגדת אזוב למה, בגין לבערא רוח מסאבא מביניהו ולאחזאה בפתחייהו בהני תלת דוכתי מהימנותא שלימתא, חד הכא וחד הכא וחד בגווייהו... (שם בא ז)

וזה ידוע מהאריז"ל ששלש קליפות טמאות יש בעולם, והם מרומז בפסוק רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת, שהם שרש כל מיני בעלי חיים טמאים והנאות איסורים אשר אין להם תיקון, והרביעית ונוגה לו סביב, שהוא קליפת נוגה, שהוא השרש של כל מיני תאות ההיתר שיש להם תיקון, ומשרש ג' הקליפות הנ"ל נפגמו ג' העולמות בריאה יצירה עשיה שיש בהם בחינת תערובות רע, והמה אופנים וחיות ושרפים, ובנפש האדם המה נפש רוח ונשמה שיוכלו להפגם באיסורים על ידי שורש ג' קליפות הנ"ל, זולת חיה יחידה שהמה אור מקוף ואינם נפגמים. והנה אם פגם האדם וקלקל גם בג' בחינות שלו היינו במוחו ולבו וכלי המעשה שהמה בחינת נר"נ בכל השבע מדות הקדושות שיש בכל אחד מזוקק שבעתים היינו מ"ט שערים עם כל זה יש לו עוד תקוה להטהר על ידי התשובה מעומקא דלבא, שהוא שער החמשים שיש בכל אחד. וזהו שרמזו חז"ל בגמרא הנ"ל בתלמידו של ר' מאיר שהיה יכול לטהר השרץ שהוא מרמז על ג' קליפות הטמאות בכלל, גם אם נטמא האדם חס ושלום בכולם ביכלתו אף על פי כן ליטהר על ידי שער החמשים שיש בכל אחד, וזהו הפירוש בק"ן טעמים, היינו בג' שערי החמשים שיש תקוה מכל השלש קליפות ליטהר, ועל רמז זה עשה שלמה המלך ע"ה הים שהיה מחזיק ק"ן מקוה טהרה... (שם ואתחנן ג)

חכמה ומוסר:

הנה ידוע בספרי המקובלים, כי כל הגלות הוא כי נפלו איזה ניצוצות של קדושה על ידי חטא של אדם הראשון בתוך הקליפות, וצריכים ישראל עם תורתם ומעשיהם הטובים בכל מקומות מושבותיהם לברר ניצוצות הקדושה מהטומאה, ואז יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, ואם כי איני יודע קבלה, אבל יש לדבר הזה מהלך בנגלה. והנה ידוע כי כבר כמה מאות שנים אחר החורבן, אשר סבלו היהודים כמה גזירות ושמדות, וחרפו נפשם למות ביסורים קשים ומרים על קידוש השם, וכמה רבבות חסידים ואנשי מעשה היו מאז גלו מארצם, ועדיין לא נתבררו הניצוצות מהטומאה של הקליפות, הרי כמה עזים כחות הטומאה שיש להם כח כל כך להחזיק ניצוצות הקדושה, ולמה הם מתאמצים כל כך להחזיק בידם הניצוצות, מפני שהם נזונים וקיימים ומתענגים מהם, ואילולא הניצוצות היו כלים תכף ומיד. והנה היו חוטפים הניצוצות על ידי עבירה, בא וראה תוקף החטא, שכל גבורתם מעבירות המה.

והנה כל הזדים ועושי רשעה נזונים ומתענגים מלחם מגואל של הטומאה, כדי שיעשו עבירות, ויחטפו מעט קדושה על ידי זה לחיותם ולהתענג בהם, ונוח להם לתת מעט עונג לעושי עבירה, כדי שישיגו מעט קדושה על ידם, והנה מעט הקדושה שהשיגו להתענג בהם כל כך הוא רק ניצוצות מעט, וגם הקדושה נקראת בידם מת, ועם כל זה יש כל כך כח למעט הקדושה מתה שבידם, וגם אינם שלהם כי סוף כל סוף יבוררו הניצוצות ויחזרו לחיותם בכל תוקף קדושה, ומעתה נוכל להבין עוצם העונג של רוב קדושה ולא רק ניצוצות... (חלק א פט)