(ראה גם: צר עין)
...הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצמי המערכה.. (פסחים פא ב)
ואמר רבי יהושע בן לוי כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו, שנאמר אל תלחם את לחם רע עין וגו', כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין, אל תלחם ואל תתאו. וא"ר יהושע בן לוי אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין, שנאמר וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה, וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא בא לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו, ולא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונוות... (סוטה לח ב)
...ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי... (סנהדרין כט ב)
וסימניך עשירים מקמצין. (מנחות פו א)
א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין... ועל צרות העין דכתיב ובא אשר לו הבית וגו', ותנא דבי ר' ישמעאל מי שמיוחד ביתו לו. (ערכין טז א)
הדא הוא דכתיב יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו, יהו גוררין ומוציאין, אימתי ביום שיגרה הקב"ה אפו באותו האיש, הא כיצד, אדם אומר לחבירו השאילני קב חטים ואמר לו אין לי, קב שעורים אין לי... אשה אומרת לחברתה השאילני נפה היא אומרת אין לי, השאילני כברה ואומרת אין לי, מה הקב"ה עושה, מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות, לא היה אומר אין לי כלום, ראו כמה חטים יש כאן... לווט ביתא באילן לווטיא. (ויקרא יז ב)
משרבו צרי עין טורפי הטרף הן הן שופכי דמים רבו אומצי הלב, וכל אחד ואחד קופץ ידו מחברו ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל... (ישעיה פרק כב)
...והחלק השלישי מן המותר הוא הקצור, והוא שלא יגיע האדם אל גדר די הספוק במאכל ובמשתה ובמלבוש ובדבור ובעסק בצרכי המזון והדומה לזה, וזה יחלק לשני חלקים, שיהיה חסידות או לענין העולם. ומה שיש ממנו לחסידות ולהתקרב בו אל ה' על דרך הפרישות הוא משובח... ומה שיש ממנו לענין העולם, והוא להותיר (להרבות) ממנו (ס"א: ממונו) או לשבח אותו שהוא פורש מן המותר ומסתפק מן העולם בפחות ממזונו זה מגונה, מפני שהוא יוצא מנתיב הבחינה והוא חומס את גופו, וזה מפני רוב אהבתו בעולם. ואמרו קצת החכמים מי שפורש מן העולם לאהבת העולם כמי שמכבה האש בתבן... (שער ג עבודת האלקים פרק ד)
כילי - הפך שוע ונדיב שידיו פתוחות. (ישעיה לב ה)
יותר טוב להתחבר עם עם הארץ שותרן בממונו במשא ומתן, מלהתחבר עם תלמיד חכם שעצרן וקפדן. (שכג)
אחד היה עשיר ובנו היה עשיר, והאב היה עצרן במאכל ובמשתה שלו, אמר לו החכם לבן אף על פי שיש עושר לאביך כיון שהוא עצרן תזכה בו והאכילהו והשקהו משלך ותכסהו. (תקפב)
אם רעב שונאך האכילהו לחם (משלי כ"ה), אבל אם היה צר עין בכל עניים שלא נתן לחם ולא מהנה לכל אדם וגם גוזל את העולם עליו נאמר (תהלים ק"ט) ואל יהי חונן ליתומיו, כל שכן עליו. (תתרכז)
שלא להמנע מהלוות אל הצריכים מפני פחד השמטה... משרשי המצוה לחזק ולקבע בלבבנו מדת הנדיבות ולהרחיק תכלית ההרחקה מדת הכילות, ואין נדיב בעולם כמלוה מעותיו עם היותו יודע שהזמן קרב להשמיט הלואתו ולהפסידה ממנו... וכל מבין דרכי התורה ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה, ידע בברור כי המפזר ממונו אל הצריכים נוסף עוד, וחושך מיושר אך למחסור, כי השם ידין את האדם לפי מעשיו, ויעניקהו מברכתו כפי התקרבו אליה, ומדת הכילות מחיצה של ברזל בינו ובין הברכה... (ראה מצוה תפ)
אמר להם צאו וראו אי זו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם, ר' אליעזר אומר עין רעה... כי מפני שיש כמה מדות טובות שהפכן אינו רע, כמו מדת החסידות שהיא מעלה גדולה עד מאד, ואם לא יתחסד לא יקרא רע, על זה אמרו עין רעה, כלומר מדת הכילות, לבל תחשוב כי מדת נדיבות טובה אך הכילות אינה רעה אשר לא עשק ולא גזל את עמיתו, ורעתו רבה כי היא יסוד לכל מדה רעה, וממנה יבא לעשות כל דבר רע... כן מדת הכילות גורמת לאיש להיות בליעל במדות הטובות, ונקרא שמו בליעל כמו שמצינו בנבל הכרמלי, מפני שאמר (ש"א כ"ה י"א) "ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי", שנאמר עליו (שם) "אל נא ישים אדוני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל". (אבות ב יג)
נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו (דברים ט"ו), הוזהרנו בזה להרחיק מנפשנו צרות העין ולהיותנו טובי עין, כענין שנאמר (משלי כ"ב) "טוב עין הוא יבורך", ולא די במתנת היד עד אשר נטע בנפשותינו מדת הנדיבות... (שערי תשובה ג לה)
ג', הנבלה היא בהעדר נתינת ממון והעדפת קבלתו, באנשים יקרא נבל, ואם בגדולים יקרא רשע עריץ, והתורה הרחיקה לקחת ממון אחרים בכל האופנים, וי' הדברות חתמו ב"לא תחמוד" הכולל את כולם, ואם כן איך נאמר שבני יעקב באו על החללים ויבוזו? (בראשית לג יח שער כז)
ארבע מדות באדם, כתב ר"י ז"ל יש להקשות איך נחלקו חכמים במדות וכלם יודעים אותם והם בהם, והנביא אומר בפירוש כי מניעת הצדקה מדת סדום היא, (יחזקאל ט"ז) "הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה". אלא ודאי לא נחלקו אלא במדה לבד, שנותן צדקה כדי חיובו מתוך היראה, אך בטבעו הוא כילי, ואחר שמחזיק יד עני ואביון מה לנו ולטבעו המדה בינונית היא. ויש אומרים המדה בעצמה מדת סדום היא ושרשה רע עד תהיה לו מדת הוותרנות. ומה יעשה האדם ויתרחק מהמדה הרעה הזאת, ירבה לתת עד שוב לו טבע שני, ודע כי סימן הנדיב שיתן בשמחה... (אבות ה יג)
ארבע מדות באדם, אפשר שבכאן לא דבר על ענין הצדקה, כי אחר כך ידבר בענינה... אלא בוודאי ענין מדה זו הוא בענין הנהגת אדם עם חבירו השוה לו ואינם נצרכים זה לזה, ואינם רוצים ליהנות זה מזה, אלא לעולם ממונו מובדל לו לשמו, כי אומר שלי שלי ושלך שלך. תנא קמא סבר כי זו מדה בינונית, כיון שהיא מדה ממוצעת בין החסיד והרשע, כי הם שתי קצוות, והיש אומרים סברי כי אין להעריך המדה בערך השתי קצוות, אלא בערכה במה שהיא מגונה שאינו רוצה להנות לאחרים משלו... (אבות ה יג, וראה שם עוד)
הצייקנות זאת המדה היא מגונה ברוב עניניה, ועל הצייקן אמר שלמה ע"ה (משלי כ"ג) "אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו... אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך".
ואלה מדות צר העין, מקבץ הון,ולא יתן צדקה, ולא ירחם על העניים, וכשיש לו משא ומתן עם חברו מדקדק עמו יותר מדי ולא יוותר לו מאומה, אינו מאכיל ואינו מלביש, ולא יהנה שום אדם ממנו, ואין לו בטחון על מי שנותן לו הממון, והוא שנוא לבריות, אינו מהדר אחר המצוות, ולא יקנה לו רב וחבר, ומתוך כך ישאר ריק מן התורה ומן המצות.
ואם הוא צייקן בגופו גם הוא רע מאד, שלא יעשה חסד עם בני אדם. ורע על כל רעות, אם הוא כילי בחכמתו או בספריו, כיון שהוא אינו חסר בזה מאומה, כי החכמה דומה לאש, שאינה חסרה אם מדליקים ממנה נרות או אש אחרת...
והטוב שבזאת המדה, שאינו מפסיד ממונו בהבלים, ופעמים נמנע מעברות גדולות, ומחמת שמחסר נפשו מטובה מתוך כך אין לו גאות כמו שיש לנדיב, כי מרוב טובה והנאה שיש לו לאדם, יבעט ביוצרו. לכן ידקדק האדם בעצמו שיהיה נדיב כפי יכלתו במקום שראוי לו להתנדב, ובמקום שאין ראוי לו להתנדב יהיה צייקן וכילי, וישקל כל זה במאזנים של תורה. וילמד מיעקב אבינו שהיה צייקן שאין דוגמתו, שנאמר (בראשית ל"ב) "ויותר יעקב לבדו", ואמרו רז"ל ששכח פכים קטנים וחזר עליהם... ומצינו במקום אחר שהיה ותרן שאין דוגמתו, כמו שדרשו רז"ל "בקברי אשר כריתי לי" (בראשית נ') מלמד שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותם כרי, ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה...
לכן מזה ילמד האדם שלא יפזר אפילו פרוטה לריק ושלא לצורך, ובמקום מצוה, כגון בצדקה ובשאר מצוות התלויות במעות יהיה ותרן גדול, כדי להשיג מעלות עליונות... (שער הציקנות)
...ועין טוב נקרא כאשר הוא חפץ ורוצה שיהיה חבירו בשלימות בטוב, והפך זה עין רע נקרא כאשר עינו צרה בשל אחר, ומפני כך אמר טוב עין הוא יבורך, כי העין מדרכו שהיה צר ואינו חפץ בשלימות, לכך הוא רחוק מן הברכה, וזה שהוא נותן בעין טובה מורה שהוא דבק בברכה יתירה...
אמר ר' יהושע בן לוי מנין שאפילו עופות השמים מכירים בצרי עין... וביארו דבר זה, כי צרי עין כל כך פועלים בעיניהם עד שאפילו עופות השמים מרגישים בדבר כמו זה, כי עוף השמים הוא מסוגל לדברים כמו אלו שהם דברים רוחניים, ודבר זה ידוע אצל המבינים, ובא לומר כי צרי עין יש להם כח רוחני רע ביותר, ולכך עוף השמים שהוא רוחני מכיר ומרגיש בצרי עין... וזה שאמר אחריו אמר רבי שמעון בן לקיש כל הנהנה מצרי עין עובר בלאו, שנאמר אל תלחם לחם רע עין, ורצה לומר כי מה שנותן צר עין לאחר דבק בו עינו הרעה, עד שהדבר ההוא מרוחק לגמרי מן העולם.
אמר ריב"ל אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין... ופירוש דבר זה, כי נחשב מי הוא רע עין לגודל רעת הפועל הוא כמו שפיכת דמים, דודאי עינא בישא קטיל, וזהו אומנות של בעל עין הרע, ואדם זה בשביל שפטרו בלא לויה בשביל עינו הרעה נחשב זה שפיכות דמים גמור מן בעל עין הרע, ולפיכך ראוי להביא עגלה ערופה... (נתיב עין טוב פרק א)
מדת הכילות היא מדה מגונה ובה האדם מתגנה ביותר, כי העושר הוא כבוד האדם וכמו שאמר הכתוב "ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה", וכמו שאמרו במסכת קדושים, איזהו עשיר, כל שמכבדין אותו מפני עשרו, הרי העושר הוא כבוד האדם והעושר נראה בוויתור... ומאחר שמעלת העושר נראה בהוצאה, לכך אם הוא כילי, דבר זה הוא גנות ובזיון אליו, כי אינו רוצה בכבוד העושר כי כל כבוד הוא אצל אחרים, ולפיכך העושר שבו הכבוד כאשר נראה העשירות שלו לאחרים, שהוא וותרן להם, וזהו הכבוד שהוא בעושר. והפך זה הכילי הוא מאוס, לכך נקרא הכילי עכברא דשכיב אדינרי, וזה כי העכבר דרה בחורין ובסדקין נבדל מן הבריות, ולכך העכבר מאוס יותר מהכל, כי אשר אינו נבדל מן הבריות אינו מאוס, לכך זה שהוא נבדל גם כן מהבריות שהרי אינו מראה כבודו לבריות, ולכך נקרא עכבר... ואמר דשכיב אדינרי, כי שכיבתו אדינרי קשה, שיותר טוב לשכב על דבר שהוא רך מן הדינרי שהם קשים לשכב עליהם, וכן הכילי כאשר כל כך אוהב העושר עד שאין נהנה ממנו גם הוא תמיד בצער והעושר מוסיף לו דאגה. וגם מביאה מדה זאת אל כמה חטאים, מפני שמדקדק ומקפיד אף על דבר קטן ומלמד זכות על כל מעשיו, ויבא לידי גזל ועושק וכמה חטאים... ואפשר כי נקרא בשביל זה כילי, שהוא כמו כלי אשר הכלי עומד לקבל ולא להשפיע לאחר והוא הפך הנדיב... (נתיב הנדיבות פרק א)
אשר אני נותן לכם לאחוזה - והקרוב אלי שעיקר הטעם בעבור צרות העין, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחוזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים, כי לי הכסף והזהב אמר ה' (חגי ב')... לכך נאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, כי לא בחרבם ירשו ארץ, כי אם ימין ה' רוממה לתת להם נחלת גוים, ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ואם כן דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו, ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מצרי העין המיחסים האחוזה אל עצמם, אז ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם... (ויקרא יד לד)
וכדי לשמור הזכרון הנ"ל צריך לשמור את עצמו שלא יפול לבחינת רע עין, לבחינת מיתת הלב, כי עיקר הזכרון תולה בעין, בבחינת (שמות י"ג) "ולזכרון בין עיניך", כי השכחה באה על ידי רע עין, על ידי מיתת הלב, בבחינת (תהלים ל"א) "נשכחתי כמת מלב", כי רע עין ומיתת הלב הם בחינת אחת, כי שוריינא דעינא בלבא תליא (ע"ז כ"ח ב')... ומיתת הלב היא בחינת שברי לוחות, לב הוא בחינת לוחות, בבחינת (משלי ג') "כתבם על לוח לבך", ושכחה היא על ידי שברי לוחות, כמאמר חז"ל (עירובין נ"ד) אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא היתה שכחה בעולם. נמצא שעיקר השכחה היא על ידי רע עין... נד ד)
ועוד אמר ר' יהושע בן לוי כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו... ועל זה כתב מהר"ל כי מה שנותן צר עין לאחר, דבק בו עינו הרעה, עד שהדבר ההוא מרוחק לגמרי מן העולם, ועובר בלאו, כמו אכילת דבר שהוא דבר טמא שהוא מרוחק מן האדם. ונראה בפרוש דבריו הקדושים, שהרי עולם חסד יבנה, וחסד הוא קיום העולם, ומי שאין בלבו חסד הריהו מתנגד למציאות העולם, ואם נהנה אדם מצר עין כזה הריהו משועבד לו, ולא ימלט מבלי שתהיה איזו השפעה ממנו עליו, וזוהי הסכנה והאיסור שלא ידבק בו החסרון חס ושלום... (חלק ד עמוד ה, וראה שם עוד וערך עין הרע)
בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו בכיסו ובכעסו (עירובין ס"ה). פירוש בכוסו ובכיסו הוא פשוט, כי על ידי דברים אלו נחלשו ההגבלות החיצוניות שבאות מצד הנימוס האנושי וממילא מתגלה הפנימיות. אבל מהו בכיסו? מידת הכילות באה מצד חסרון בטחון והדאגה המלווה אותו, והדאגה הזאת מבטלת את ההגבלות החיצוניות ומגלה את הפנימיות. הכילות היא תמיד סימן לרשע. אבל מי שאוהב את הבריות באמת לא ירגיש כלל דאגה לפרנסת עצמו, שהרי את עצמו הוא נותן באהבה, וגם כל מה שנותן לו השי"ת הוא מקבל באהבה, ואיך ידאג... (חלק ה עמוד צג)