(ראה גם: קרבן-כללי)
והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, מצות תאכל במקום קדש בחצר אהל מועד יאכלוה. לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי, קדש קדשים היא כחטאת וכאשם... (ויקרא ו ט)
כל זכר בכהנים יאכל אותה, קדש קדשים היא. וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל, באש תשרף. (שם שם כב)
כל זכר בכהנים יאכלנו, במקום קדוש יאכל קדש קדשים הוא. כחטאת כאשם תורה אחת להם, הכהן אשר יכפר בו לו יהיה. (שם ז ו)
ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר. ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל, וממחרת, והנותר ממנו יאכל. והנותר מבשר הזבח, ביום השלישי באש ישרף. ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, והבשר כל טהור יאכל בשר... (שם שם טו)
וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח, כי קדש קדשים היא. ואכלתם אותה במקום קדוש כי חקך וחק בניך היא מאשי ה' כי כן צוותי. ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך, כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל... ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף, ויקצף אל אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר. מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים היא, ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה'... וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'. (שם י יב)
איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר, והנוגע בכל טמא נפש, או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע... ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. (שם כב ד)
והנותרת, אף על פי שלא הומלחה אף על פי שלא הוגשה אף על פי שלא הקטיר את כל לבונתה. מן המנחה, פרט לשחסרה, היא, פרט לשחסר קמצה ולא הקטיר מלבונתה כלום. לאהרן ולבניו, לאהרן תחלה ואחר כך לבניו, לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת... (ויקרא פרק יא)
כל זכר לרבות בעלי מומין, למה אם לאכילה כבר אמור, אם למחלוקת כבר אמור, אם כן למה נאמר כל זכר, שיכול אין לי אלא בעלי מומים עובר, בעלי מום קבוע מנין, תלמוד לומר כל זכר בכהנים יאכל אותה, קדושה ולא פסולה... (צו פרק ז)
חמשה דברים באים בטומאה ואינן נאכלין בטומאה, העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים, הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה.... (פסחים עו ב, וראה שם עוד)
קרב הקומץ שיריה נאכלין, מנלן, דכתיב והקטיר הכהן את אזכרתה, וכתיב והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, קרב הקומץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, דאיתמר הקומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה, רבי חנינא אמר משתשלוט בו האור, רבי יוחנן אמר משתיצת האור ברובו. ורשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן ודבש, מאי טעמא, אמר קרא למשחה, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין, ואין אסורין אלא מלחמץ... (סוטה טו א)
וטמא שאכל את הקדש, בשלמא הבא למקדש טמא כתיב עונש וכתיב אזהרה... אלא טמא שאכל את הקדש בשלמא עונש כתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, אלא אזהרה מנין, ריש לקיש אומר בכל קדש לא תגע, רבי יוחנן אומר תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו כתיב הכא וטומאתו עליו ונכרתה, וכתיב התם טמא יהיה עוד טומאתו בו, מה להלן עונש ואזהרה, אף כאן עונש ואזהרה... (מכות יד ב, וראה שם עוד)
האי מיבעי ליה לכדתניא ובשר זבח תודת שלמיו, למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה, חליפין וולדי תמורות מנין, תלמוד לומר ובשר, חטאת ואשם מנין, תלמוד לומר זבח, ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח, תלמוד לומר שלמיו, לחמי תודה וחלות ורקיקים שבנזיר מנין, תלמוד לומר קרבנו, כולן קורא אני בהן לא יניח... (זבחים לו א)
אמר רבי אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שירי מנחה, שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח, וכי אצל המזבח אכלוה, אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, אשכחן שירי מנחה, קדשי קדשים מנלן, תלמוד לומר קדש קדשים, קדשים קלים מנין, אמר אביי אתיא מדרשא... (שם ס א)
מנא הני מילי, דתנו רבנן כל זכר לרבות בעלי מומין, למאי, אי לאכילה הרי כבר נאמר לחם אלקיו מקדשי הקדשים יאכל, אלא לחלוקה... כל שאינו ראוי וכו', ולא, והרי בעל מום דלא ראוי לעבודה וחולק, ותו הא ראוי לעבודה חולק, הרי טמא בקרבנות ציבור דראוי לעבודה ואינו חולק, ראוי לאכילה קאמר. והרי קטן דראוי לאכילה ואינו חולק, הא לא קתני... (שם קב א וראה שם עוד)
כשם שנצטוה אדם לאכול מכל עץ הגן חוץ מעץ הדעת, בדוגמא זו נצטוו הכהנים לאכול קדשים מכל המינים חוץ מן העולה. (ויקרא)
המחטא אותה - העובד עבודותיה, שהיא נעשית חטאת על ידו, המחטא אותה יאכלנה - הראוי לעבודה, יצא טמא בשעת זריקת דמים שאינו חולק בבשר, ואי אפשר לומר שאוסר שאר הכהנים באכילתה חוץ מן הזורק דמה, שהרי נאמר למטה כל זכר בכהנים יאכלנה. (ויקרא ו יט)
ובשר זבח תודת שלמיו - יש כאן ריבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י"ד שיהיו נאכלין ליום ולילה. ביום קרבנו יאכל - וכזמן בשרה זמן לחמה. לא יניח ממנו עד בקר - אבל אוכל הוא כל הלילה, אם כן למה אמרו עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העברה. (שם ז טו)
כל טהור יאכל בשר - מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל, יכול לא יאכלו שלמים אלא לבעלים, לכך נאמר כל טהור יאכל בשר. (שם שם יט)
וטמאתו עליו - בטומאת הגוף הכתוב מדבר, אבל טהור שאכל את הטמא אינו ענוש כרת אלא אזהרה, והבשר אשר יגע וגו' ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה אלא חכמים למדוה בגזרה שוה. ג' כריתות אמורים באוכלי קדשים בטומאת הגוף, ודרשוה רבותינו בשבועות אחת לכלל ואחת לפרט ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד, שלא נאמר על אלא על טומאת מקדש וקדשיו. (שם שם כ)
והקטיר הכהן את החלב - ואחר כך והיה החזה לאהרן, למדנו שאין הבשר נאכל בעוד שהאימורים למטה מן המזבח. (שם שם לא)
קחו את המנחה - אף על פי שאתם אוננין וקדשים אסורים לאונן... (שם י יב)
תאכלו במקום טהור - וכי את הראשונים אכלו במקום טמא, אלא הראשונים שהם קדשי קדשים הוזקקו אכילתם במקום קדוש, אבל אלו אין צריכים תוך הקלעים, אבל צריכין הם ליאכל תוך מחנה ישראל שהוא טהור מליכנס שם מצורעים, מכאן שקדשים קלים נאכלים בכל העיר. (שם שם יד)
ואותה נתן לכם - שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים... (שם שם יז)
הייטב בעיני ה' - אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות. (שם שם יט)
והקריבו - ללמדך שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם, ואי זה הוא חטאת, שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה, מכלל שעד כאן קרויה טמאה. (שם יב ז)
לא תאכלו על הדם - להרבה פנים נדרש בסנהדרין (ס"ג), שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים... (שם יט כו)
כל איש אשר יקרב - אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה, "בכל קדש לא תגע", אזהרה לאוכל, ולמדוה רבותינו בגזרה שוה... וטומאתו עליו - וטומאת האדם עליו, יכול בבשר הכתוב מדבר, וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר, על כרחך ממשמעו אתה למד, במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה. (שם כב ג)
נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה - לענין הטומאה הזהיר כאן, שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאת מגע ומשא אלא טומאת אכילה בבית הבליעה אסור לאכול בקדשים, וצריך לומר וטרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טרפה. (שם שם ח)
ובשר זבח תודת שלמיו - יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבע עשר שהיו נאכלין ליום ולילה, לשון רש"י, ואין זה נכון, שחגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד כשאר שלמים, וכן שנינו במסכת פסחים... ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת הפסח, תלמוד לומר שלמיו, זו היא הברייתא הזו, ופירוש הרב בשלמים הבאים מחמת הפסח שהיא חגיגת ארבעה עשר שהיא באה עם הפסח, וכן מצאתי במסכת פסחים בפרק מי שהיה, שפירש לשם שני לשונות בשלמים הבאים מחמת הפסח, וכתב לשון אחר חגיגת ארבעה עשר, וזו שמעתי, וסמך הרב בכאן על שמועתו, ואין הדבר כן, אלא שלמים הבאים מחמת הפסח היינו מותר הפסח, כגון תמורתו ופסח שנתכפרו בעליו באחר, דכיון שמתחלתו אינו נאכל אלא ליום ולילה אין סופו כן, אבל חגיגת ארבעה עשה נאכלת לשני ימים כדברי חכמים. (ויקרא ז טו)
וממחרת והנותר ממנו יאכל - ...ולפי דעתי ענין שאמר הכתוב הזה בעבור שאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, והיה במשמע שתהיה מצוה שיאכל בשני ימים, יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר, ולפיכך חזר לבאר והנותר ממנו בראשון יאכל וממחרת, לא ישאר ממנו בכונה, ולא שהוא רשאי להניח כולו ליום המחרת, אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון, והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר... (שם שם טז)
בקדש הקדשים תאכלנו - למד על קדשי קדשים שאינן נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהונה, לשון רש"י, כי קדש הקדשים אינו מקום אכילת הקרבנות, כי הכתוב אומר במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד, וקדש הקדשים הוא במקום הארון לפנים מן הפרוכת, כמו שכתוב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים... ואין שם אכילה ושתיה, שאין נכנס שם אלא כהן גדול ביום הכפורים. וראיתי בספרי, רבי יהודה בן בתירא אומר, הרי כותים שהקיפו את העזרה מנין לקדשי קדשים שנאכלין אפילו בהיכל, תלמוד לומר בקדש הקדשים תאכלנו... ועל דרך הפשט נפרש "בקדש הקדשים תאכלנו", שתאכלנו בקדושת קדש הקדשים, כי אמר תחלה קדש קדשים לך הוא ולבניך, שלא תנהגו בהם מנהג קדשים קלים, אבל יהיו בידכם קדש קדשים, וחזר ופירש בקדש הקדשים תאכלנו, שתהיה אכילתך בהם בקדושה חמורה... (במדבר יח י)
אכילת החטאת והאשם מצות עשה, שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם", הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה.
וכן אכילת שירי מנחות מצות עשה, שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, ואין חטאת ואשם ושירי מנחות נאכלין אלא לזכרי כהונה בעזרה, ואם נאכלו בהיכל נאכלו, שנאמר "לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו", וכן שלמי צבור הרי הן כחטאת וכאשם כמו שביארנו.
חזה ושוק של שלמים נאכלין לכהנים זכרים ונקבות, שנאמר בהם "לך נתתים ולבניך ולבנותיך", וכן המורם מתודה והמורם מאיל נזיר, שנאמר "כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנותיך".
וכן הבכור, שהרי נאמר בו "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין", וכל אלו הנאכלים לכהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה, וכולן נאכלים בכל העיר, שנאמר "את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור", לא נאמר בהן במקום קדוש שהיא העזרה, אלא טהור שהוא כל מחנה ישראל, שכנגדו לדורות ירושלים. והוא הדין למעשר ופסח שהרי הן קדשים קלים כשלמים, והחלונות ועובי החומה כלפנים.
השלמים נאכלים ביום הזביחה וכל הלילה וכל יום המחרת עד שתשקע החמה, שנאמר "ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי" וגו', נמצאת למד שהן נאכלין לשני ימים ולילה אחד, בין חלק הכהנים בין חלק הבעלים, והוא הדין לבכור ומעשר, שהרי הן קדשים קלים כשלמים.
אבל התודה אף על פי שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה שנאמר בה "ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר", וכן איל נזיר והלחם הבא עמהן וכיוצא בהן, בין חלק הכהנים בין חלק הבעלים. והוא הדין לחטאת ולאשם ולשלמי צבור ולשירי מנחות, שהכל נאכל ליום ולילה, שנאמר "ביום קרבנו יאכל", כל הקרבנות במשמע חוץ מן השלמים, שפירש בהן הכתוב, ובכור ומעשר הדומים להם.
כל אלו הנאכלין ליום ולילה דין תורה שהן נאכלין עד שיעלה עמוד השחר, וכדי להרחיק מן העבירה אמרו חכמים שאין נאכלין אלא עד חצות הלילה.
כל הקרבנות בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אין אוכלין אותם אלא הטהורים בלבד המולין, אפילו העריב שמשו ולא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים. והטומטום אסור לאכול בקדשים, לפי שהוא ספק ערל, אבל האנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים.
ומותר לאכול את הקדשים בכל מאכל, אפילו הכהנים מותרין לאכול חלקים בין מקדשים קלים בין מקדשי קדשים בכל מאכל, ולשנות באכילתן ולאוכלם צלויים שלוקים ומבושלים ולתת לתוכן תבלין של חולין אבל לא תבלין של תרומה, שלא יביאו את התרומה לידי פסול, והעצמות הנשארות מותרות, ועושה אדם מהם כל כלים שירצה.
היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומות כדי שתהיה נאכלת עם השובע, היתה להן אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שלא תהיה נאכלת אכילה גסה, וכן בשיירי המנחות.
אין מבשלין חטאת או אשם עם מורם מתודה או מאיל נזיר, מפני שממעט באוכליהן ובמקום אכילתן, ולא מורם מתודה ומאיל נזיר עם בכור או עם חזה ושוק של שלמים מפני שממעט זמן אכילתן, ולא מורם משלמים של אמש עם חטאת ואשם של יום מפני שממעט באוכליהן ובמקום אכילתן ובזמן אכילתן, אבל חטאת ואשם מתבשלין זה עם זה, ותודה ואיל נזיר זה עם זה, והבכור וחזה ושוק זה עם זה. חתיכה של קדשי קדשים או של פגול או נותר שנתבשלה עם חתיכות אחרות אותן החתיכות אסורות לזרים ומותרות לכהנים. ראב"ד: והוא שיהיה בשל היתר כדי להעלות את האיסור.
בשר קדשי קדשים או בשר קדשים קלים שנתבשל עם בשר תאוה הרי בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים.
נאמר בעולה "עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה", ונאמר בחטאת "הכהן המחטא אותה יאכלנה"... אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי, שהכהן הראוי לעבודה זהו שיש לו חלק לאכול, ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן, כגון שהיה טמא, אין לו חלק לאכול אפילו כשיטהר לערב, אבל לענין חלוקה הכל לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום, וכולם חולקים בכל קדשי המקדש איש כאחיו, בין זה שהקריב בין אחיו שעמו במקדש שלא הקריב.
ולמה חלק הכתוב במנחות בין מנחות האפויות ומנחת הסלת, שהרי באפויות הוא אומר "כל מנחה אשר תאפה בתנור וגו' לכהן המקריב אותה לו תהיה", ובמנחת הסלת הוא אומר "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", שהאפויה כשחולקין אותה אנשי בית אב כל שיגיע לו חלקו אפילו כזית פת הרי הוא ראוי לו, שהרי אוכלו מיד, אבל הסלת אם יחלקוה ביניהן נמצא מגיע לזה מלא כפו סלת או פחות שאינו ראוי לא ללוש אותו ולא לאפותו, לפיכך היה עולה על הדעת שיחלקו מנחה כנגד מנחה, ולא יחלקו מנחה זו בפני עצמה על כל אנשי בית אב, הוצרך הכתוב לומר בה "לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", לומר שיחלקוה בפני עצמה. מכאן אמרו חכמים אין חולקין מנחה כנגד מנחה, אפילו מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת או סלת כנגד סלת, אלא כל אחת ואחת חולקין שיריה בפני עצמה.
וכן אין חולקים עוף כנגד עוף, ולא חטאת כנגד חטאת, ולא חזה ושוק כנגד חזה ושוק, אלא כל חלק וחלק חולקין אותו ביניהן בשוה.
אין הקטן חולק אפילו בקדשים קלים אף על פי שמותר להאכילו קדשי קדשים, ואין אשה ואנדרוגינוס אין חולקים להם בקדשי המקדש כלל, שנאמר איש כאחיו, אבל בעל מום בין קבוע בין עובר בין שנולד במומו בין שהיה תמים ונפסל חולק ואוכל, שנאמר "לחם אלקיו מקדשי הקדשים" וגו', והוא שיהיה ראוי לאכילה, אבל אם היה טמא אינו חולק לאכול לערב.
וכהן גדול אוכל שלא בחלוקה אלא נוטל כל מה שירצה.
כל הראוי לאכילת הקדשים בשעת הקרבן חולק לאכול, וכל מי שאינו ראוי לאכול בשעת העבודה אף על פי שהוא ראוי לעבודה והרי הוא ראוי לאכול לערב אינו חולק כדי להניח חלקו לערב, כיצד, טבול יום ומחוסר כפורים והאונן ביום הקבורה בין כהן גדול בין כהן הדיוט אין חולקין לאכול לערב.
כל שאין לו חלק בבשר אין לו חלק בעורות, אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק בבשר, שנאמר המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה, עד שיהיה טהור וראוי לעבודה משעת זריקה עד אחר הקטר חלבים.
נטמא אחר זריקה וטבל והרי הוא טהור בשעת הקטר חלבים הדבר ספק אם חולק אם אינו חולק, לפיכך אם תפס אין מוציאין מידו.
קרבן צבור הבא בטומאה אף על פי שהטמאים מקריבין אותו אין חולקין עם הטהורין לאכול לערב מפני שאינם ראוים לאכילה. (מעשה הקרבנות פרק י א והלאה)
כל האוכל כזית מבשר העולה בין לפני זריקת דמה בין לאחר זריקת דמה לוקה, שנאמר לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך וגו', מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל בשר העולה. וחלבה ובשרה וסלתה ושמנה ויין של נסכיה חמשתן מצטרפין לכזית.
וכן האוכל כזית מכל האימורין בין לפני זריקה בין לאחר זריקה בין כהן בין ישראל לוקה, שהאימורין כליל למזבח ככל העולה, והרי נאמר במנחת כהנים כליל תהיה לא תאכל, כל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה ולוקין עליו בכזית...
כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמם לוקה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ונדבותיך", כלומר לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך קודם שזורקין דמן בשערי המקום. מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל תודה או שלמים קודם זריקת דמים, והוא הדין לשאר קדשים בין קלים בין חמורים, וששה דברים שבתודה שהם החלב והבשר והסלת והשמן והיין והלחם כולן מצטרפין לכזית.
כל האוכל כזית מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה לוקה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך", מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה, והוא הדין לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה, שחומת ירושלים לקדשים קלים כחומת העזרה לקדשי קדשים, ואחד בשר חטאת ואשם או שירי מנחות.
בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לחומת העזרה ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים נפסל ונאסר לעולם, ואף על פי שחזר למקומו אסור לאוכלו, והאוכל ממנו כזית לוקה, שנאמר "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נעשה כטריפה.
נכנס בשר קדשים קלים להיכל הרי זה כשר.
זר שאכל כזית מבשר קדשי קדשים בעזרה אחר זריקת דמים לוקה, שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם וגו' וזר לא יאכל" וגו', במקום שהכהן אוכל ובעת שראוי לאכול אם אכלו שם הזר לוקה, אבל אם אכל הזר בשר קדשי קשים בחוץ לוקה משום אוכל בחוץ, לא משום זר שאכל קדש, שהרי אינם ראויין שם לכהנים, וכן אם אכלן בעזרה קודם זריקה לוקה משום אוכל קודם זריקה בלבד, לא משום זרות.
זר שאכל כזית מחטאת העוף לוקה שתים, אחת משום זר שאכל את הקדש, ואחת משום אוכל נבילה, שכל מליקה נבילה היא, וכשהותרה לכהנים הותרה לא לזרים... (שם פרק יא א והלאה)
שנצטוו הכהנים לאכל בשר קצת מן הקרבנות כגון החטאת והאשם, שנאמר עליהם "ואכלו אותם אשר כפר בהם" (שמות כ"ט), ואמרו ז"ל כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (פסחים נ"ט ב')... משרשי המצוה היסוד הקבוע אצלנו כי כל פעולות הקרבנות להכשיר מחשבתנו וכונתנו לטוב, ולהשפיל הנפש המתאוה אשר בנו, ולהגדיל ולחזק נפש השכל אל המצות, ועל כן נצטוינו להתנהג בכל עניני הבית והקרבנות דרך מעלה וגדולה וכבוד למען תנוח בלבבנו יראה וענוה ושפלות הרוח בהיותנו שם, גם בזכרנו אותו ממקומנו, ובאמת כי מן הנהגת הכבוד אל הקרבן שהכפרה תלויה בו, להיותו נאכל אל המשרתים בעצמם ולא שיתנוהו לעבדיהם ולכלבם או ימכרוהו לכל קונה, וכן מן הכבוד הוא שיאכל במקום קדוש, וכן שלא ישהו אכילתו הרבה כדי שלא יסריח ותהיה הנפש קצה בו... (תצוה מצוה קב)
שנצטוו הכהנים לאכל שירי מנחות, כלומר אחר שהפרישו ממנה מה שהיו מקטרין במזבח, שיאכלו הם כל השאר... מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל שכל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקומץ כולו על גבי המזבח, והשאר נאכל לכהנים חוץ ממנחת זכרי כהונה שאינה נקמצת, שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. נמצא שמנחת חנוך וחביתין וכהן שהביא מנחת חוטא או מנחת נדבה נשרפות על גבי המזבח ולא נקמצות... (צו מצוה קלד)
שלא לבשל שירי מנחות חמץ, והוא חלק המנחות אשר לכהנים, שנאמר במנחה לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי, והוא כאלו אמר חלקם שהוא שיירי המנחה לא יאפה חמץ, ובפרוש אמרו ז"ל במשנה וחייבין על אפיתה חמץ... (שם מצוה קלה)
שלא לאכל שום דבר מבשר קדשים קלים קודם זריקת דמים, וקדשים הן כמו תודה ושלמים וכיוצא בהן... משרשי המצוה, לתת אל לבנו שראוי לנו להקדים לעולם תועלת נפשותנו לתועלת גופנו בכל דבר בעולם, על כן אין ראוי שיהנה הגוף באכילה טרם זריקת דמים שבאין לכפרה על הנפש... (ראה מצוה תמח)
...משרשי המצוה, לפי שהקדשים שולחן גבוה הם, ואין ראוי למי שהוא דואג וכואב מאד בלבבו לקרב אל שלחן המלך, ועל דרך משל, כענין שכתוב "כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד' ב'), ועוד טעם אחר, כי באכילת הקדשים תמצא כפרה על הבעלים, וכענין שאמרו ז"ל כהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, ואין ספק כי באכלם את קדשיהם היו אוכלין אותם בכונה ובדעת שלמה, וכל מחשבותם וכל תנועותיהם נכונות נגד השם, ובהיות האדם צעור דואג וחרד ביום מות קרובו אין דעתו וכונתו מיושבת כלל, ועל כן אין ראוי לאכל קדשי שמים, וכשר הדבר בעיני אומרו... (כי תבא מצוה תרח)
מצות תאכל במקום קדוש - פירש"י במקום קדוש, ואיזו בחצר אהל מועד, ומכל מקום במקום קדוש מיותר, גם תאכל יאכלוה אחד מהם מיותר, ומשמעות הלשון הוא שיש כאן בחינת האוכל והנאכל, בחינת האוכל היינו שהכהן האוכל אותה צריך שידע שאכילתו משלחן גבוה היא, ומן הדין שתהיה המנחה כליל לגבוה זולת שהקב"ה נתן לו חלקו מאישיו, ואם כן צריך הכהן לאכול חלקו במקום שנאכל חלק גבוה, דהיינו בחצר אהל מועד, כי שם מקום המזבח, ואף על פי שבאמת המקום ההוא קדוש, מכל מקום אין קפידא על האוכל מצד קדושת המקום, כי אם מצד שצריך להסמיך אכילתו אל אכילת המזבח, להורות שכמו שאכילת המזבח מכפרת כך אכילת הכהנים הבעלים מתכפרין בהם. אמנם בחינת הנאכלת היא המצה, מצד היותה נקיה מן השאור יש במצה צד קדושה, על כן נאמר "מצות תאכל במקום קדוש", כי מצד בחינת המצה יש קפידא שיהיה המקום קדוש... (ויקרא ו ט)
הכהן המחטא אותה יאכלנה - אי אפשר לומר דמדובר כאן ברשות לאכול מן החטאת, כאילו רק הכהן העושה את מעשה הקרבן רשאי לאכול מבשרו, שהרי מיד לאחר מכן ניתנת רשות זו ל"כל זכר בכהנים", ואף בעלי מומים שהם פסולים למעשה הקרבן, אלא מדובר כאן בזכות המשפטית לחלוק בבשר החטאת. על זכות זו נאמר בדברים י"ח "חלק כחלק יאכלו", הוה אומר כל הכהנים שוי זכויות, להוציא את מה שעתיד להמסר לבתי האבות. נמצאת אומר, מתחלה היו כולם שווי זכויות, אך עם גידול אוכלוסית הכהנים היה צורך בוויתור הדדי, מכאן ואילך רק בתי אב מסוימים זכו לעבוד ולאכול מן הקרבן. וכך היו נוהגים, מימות משה ועד דוד היו מחלקים את הכהנים לשמונה משמרות, ואילו שמואל ודוד חילקו אותם לעשרים וארבעה משמרות, והללו התחלפו מדי שבוע בעבודת המקדש, וכל יום היה בית אב אחר עובד עבודה...
במקום קדוש תאכל - כאן השוה הכתוב אכילת חטאת לעבודת חטאת, הזכות לאכול תלויה בכשרות לעבוד ולאכול בשעת הקרבה, (כהן גדול אונן לא היה זכאי לחלוק, אף על פי שהיה רשאי להקריב אונן, שהרי בעודו אונן היה אסור לו לאכול מן הקרבן). כך מתבהרת החשיבות הגדולה של אכילת כהנים, שהיא עצמה עבודה... יסוד החטאת כיסוד העולה ביטול החושניות שאיננה מבוקרת. אך בחטאת תכלית מעשי הקרבן איננה התנזרות מן החושניות, אלא קידוש הנאותיה בקדושת כהונה. (ויקרא ו יט)
המחטא אותה יאכלנה - ידוע דעת חז"ל שהוא לענין חילוק... מכל מקום ודאי אין המקרא יוצא מידי פשוטו, דמיירי באכילה ממש... דאף על גב דכל זכר בכהנים יאכל אותה והיא מצוה עליהם, מכל מקום על המחטא היא מיוחדת ביותר, משום שבאכילת הכהן מתכפרין הבעלים, והכהן המתחיל במצוה אומרים לו גמור, משום הכי אם נשרף או נטמא הבשר ולא נשאר אלא כזית, המצוה שיאכל המחטא אותו כזית... (ויקרא ו יט)
...והענין דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו, ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים, היינו כדי שיהיה מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה, ויהיה ספור הנס לפני רוב אנשים, וארבע חלות לכהנים שהם תלמידי חכמים... (שם ז יג)