(ראה גם: קרבן-כהן משיח-פר העלם דבר)
ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ, בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם. או הודע אליו חטאתו אשר חטא, והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא... (ויקרא ד כז, וראה שם עוד)
דבר אל אהרן ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת, במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה' קדש קדשים היא. הכהן המחטא אותה יאכלנה, במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד... כל זכר בכהנים יאכל אותה, קדש קדשים היא. וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל, באש תשרף. (שם ו יח)
ותא חזי, יש בני אדם שמתדבקים בצד הזה (של הטומאה), משום שהנפש ההיא שלא זכו יותר ממנה, וכשעבר עליהם רוח הטומאה ההוא, שורה עליהם ומתדבקים בו. אז חטא ההוא שחטא אדם זה הוא מצד אותו רוח הטומאה, וקרבנו הוא עז אחת, משום שהיא בהמה הבאה מאותו הצד לכפר על חטאתו.
אמר לו ר' אלעזר בנו, והרי כתוב, לא תלין נבלתו על העץ וגו', ולא תטמא את אדמתך, משום שהארץ היא קודש, ורוח הטומאה לא ימצא מקום בארץ הקדושה לשרות עליו, אם כן כיון שבהמה ההיא (העז), רוח הטומאה שורה עליה, ובאה מצדה, למה מקריבים אותה לצד הקדוש, א"ל יפה שאלת.
אבל תא חזי בני, כתוב, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, יש אש אוכלת אש, אש של הקב"ה אוכלת אש אחר של הסט"א. ותא חזי, יש מלאכים האומרים שירה לפני הקב"ה, וכשמסיימים השירה הם מתבטלים בניצוץ אש אוכלת (השורפת אותם). ולמטה הכין הקב"ה אש של המזבח, (שה"ס אש המלכות, מהדינים שלה), ואש הזה אוכלת ומכלה לכל צד ההוא הטמא, ומתבטל צד ההוא באותה שלהבת האש, ולא נשאר ממנו כלום בעולם. ואדם ההוא המקריב את קרבנו, עומד עליו, ובאותו הריח העולה מן הקרבן, נעבר ממנו הצד של רוח הטומאה ששורה עליו, ומתכפר, ומשום זה הכל מתבטל ויכלה, ואין מי שיעמוד לפני האש ההוא (של המזבח). (ויקרא תמ)
כך הוא אשם, כי ישראל האחוזים בכנפי השכינה, שהם החיות הנושאות את הכסא, (החטאת מעכבת) שלא תעלה בהם (המלכות) על ידי זכיות ישראל אל הקב"ה, (שהוא ז"א, שהחטאות שלהם) מעכבים אותה ומכבידים הכנפים. והאשם הוא האשם של הערב רב, הוא סרכא הנאחזת בהכסא ששם המלכה, (ולא רק בכנפים כמו החטאת), ואינה עוזבת אותה לעלות מן הגלות. והזכיות (שעושים ישראל), נאחזות בה להעלותה (מן הגלות, ועל כן) היא נשארת באויר, כמו סרכא התלויה באויר. (ואויר) זהו עמוד האמצעי, (כלומר שתלויה כמו סרכא בקו האמצעי, שהוא ז"א מחמת האשם, ואינה יכול להתיחד עמו זולת על ידי קרבן אשם, ועל כן נקרא אשם תלוי, על שם תלייתו באויר). וכך אשם תלוי בצדיק, (שהוא יסוד דז"א, ששם הוא פוגם, ושם מתקן הקרבן אשם), שהוא אחוז בין שמים, (שהוא ז"א), ובין הארץ, (שהיא המלכות, ונבחן שהוא תלוי בין ז"א למלכות, ועל כן נקרא אשם תלוי).
(והנה נתבאר שהחטאת מקומו בשמאל, ופוגם בכנפי השכינה, שה"ס החיות, הנושאות את הכסא, שהוא המלכות, ולא בכסא עצמו. אבל האשם מקומו הוא בקו האמצעי בת"ת או ביסוד, והוא פוגם בכסא עצמו).
חטאת היא יותרת הכבד, משום שמכבידה על המלכות, בחטאות מטינופי עונות ישראל, כמו הכבד המכביד עם השמרים שהם דמים, על עורקי הלב, כך אלו חטאות מכבידות על כנפי השכינה, שהם מצות עשה, הדומים לכנפי יונה. לא תעשה המכבידים על עשה, שאמרנו, (פירושו) כשעונות ישראל הם מרובים מזכיות, אז נאמר בתורה, שהוא גוף, (דהיינו ז"א המכונה גוף), ותשלך אמת ארצה, (והמלכות) צועקת נתנני ה' בידי לא אוכל קום... (צו מה)
אבל קחו שעיר עזים לחטאת למה, (כיון שלא חטאו אלא בהרהורי הלב, שמספיק עולה, ומשיב), שהוא משום שהקריבו תחילה לשעירים השולטים על הרים הרמים, וזהו לחטאת, שהיו צריכים חטאת להטהר מחטא זה, ולא עוד אלא לחידוש הלבנה, היו צריכים (חטאת, שהיה אז ראש חודש ניסן, ובראש חודש מקריבים חטאת). (שמיני נ)
בזמן שהיה בית המקדש קיים, (החוטא) מקריב קרבנו, כל כפרה שלו תלויה עליו, עד שמתחרט ומשבר לאותו רוח (מצד הטומאה שמשך עליו בחטאו), מגאותו ומשפילו, וזה הוא שבירה לאותה מדרגת הטומאה, (שהרוח נמשך ממנה), וכשנשבר אותו רוח הטומאה ומקריב קרבנו זה הוא קרבן המקובל ברצון כראוי.
ואם אותו רוח הטומאה אינו נשבר, אין קרבנו כלום, והוא נמסר לכלבים, כי קרבן זה אינו של הקב"ה אלא של הכלבים, ומשום זה זבחי אלקים כראוי, הוא רוח נשברה, שישבר אותו רוח הטומאה ולא ישלוט, ועל כן מי שמשברו כראוי עליו כתוב, רוח הולך ולא ישוב, אותו איש יהיה בטוח שלא ישוב אליו לעולם, זה שאמר ולא ישוב. לב נשבר ונדכה, אדם זה שאינו מתגאה ואינו מתענג בתענוגי העולם, אלקים לא תבזה, כי הוא בכבוד אצלו. (פנחס תקכד)
...ומשום זה נאמר ושעיר עזים אחד לחטאת, ולא אמר לעולה, (שפירושה שעולה) להיות כתר על נו"ה), ומאין לנו שיש ירידה בחטאת שנאמר וירד מעשות החטאת, ולמה שתף העולה עם החטאת בירידה, אלא ללמד שהיתה מתחילה עולה, שהיא מדת הרחמים, (כלומר מחזה ולמעלה דז"א, ששם מקום דין), ונקראת חטאת, והכל אחד, (שהן עולה והן חטאת הוא סוד המלכות).
ומשום זה (אמר הקב"ה, שהוא ז"א), הביאו עלי כפרה, כי עלי היתה הלבנה לכתר ודאי, (טרם המיעוט, דהיינו כתר ממעל לנצח והוד דז"א) כעין זה, ואחר כך נתמעטה וירדה לרגליו שלו, (דהיינו למטה מנו"ה הנקראים רגלים, כעין זה), ובזמן זה של הביאו עלי כפרה, (דהיינו בעת שמקריבים שעיר ראש חודש לכפר על מיעוט הלבנה, נאמר בה היא העולה, שהיא עולה מרגליו... (שם תרעג, ועיין שם עוד)
ראה גם קרבן-כללי, לך לך רחצ, ויקרא קיח ותכח ותמב.
נפש כי תחטא, בני ישראל מביאין חטאת ואין הגוים מביאין חטאת, ואין צורך לומר מצות שלא נצטוו עליהם בני נח, ואין מביאין עליהם חטאת...
מצות ה' ולא מצות המלך ולא מצות בית דין, מכל מצות ה' ולא כל מצות ה', פרט לשמיעת קול ולבטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו, מצות ה', שומע אני עשה ולא תעשה, תלמוד לומר אשר לא תעשנה, אוציא מצות עשה הקלה ולא אוציא מצות עשה החמורה, תלמוד לומר אשר לא תעשנה, אוציא את מצות שאין חייבין עליהן כרת ולא אוציא את הפסח ואת המילה שחייבין עליהם כרת, תלמוד לומר אשר לא תעשינה, אוציא את הפסח שאין תדיר ולא אוציא את המילה שהיא תדירה, תלמוד לומר אשר לא תעשינה, או יכול שאני מוציא את מצות עשה שבנדה, תלמוד לומר מכל מצות ה' ריבה, מה ראית להוציא את כל המצות ולהביא מצות עשה שבנדה, אחר שריבה הכתוב מיעט, מפני מה אני מוציא את כל המצות שאין בהן בלא תעשה ומביא את מצות עשה שבנדה שיש בה בלא תעשה.
אשר לא תעשנה, יכול דברים שזדונן כרת ודברים שאין זדונן כרת, תלמוד לומר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, הרי כל העושה בשגגה בעבודה זרה, מה ע"ז מיוחדת מעשה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל מעשה שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת... (ויקרא-נפש הקדמה וראה שם עוד ופרק א)
נפש כי תחטא, אחת תחטא, בעשותה תחטא, הרי אילו מיעוטים, העושה על פי עצמו חייב ולא העושה על פי הוראת בית דין... מעם הארץ פרט למשומד, ר' שמעון בן יוסי אמר משום ר' שמעון מה תלמוד לומר אשר לא תעשנה בשגגה, היושב לו מידיעתה חייב על שגגתה, ויצא משומד שאין יושב לו מידיעתה. בעשותה, התולה בעצמו חייב והתולה בבית דין פטור... בעשותה אחת, העושה כולה לא העושה מקצתה, כיצד, שנים אוחזים במלגז ולוגזים, בכרכר ושובטים... (שם פרשה ז)
או הודע לו, לא שיאמרו לו אחרים, או יכול אף על פי שאינו מכחיש, תלמוד לומר או הודע אליו חטאתו והביא. והביא את קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה, מנין שתבא בת שנתה ודין הוא, זה מביא חטאת ומצורע מביא חטאת, מה חטאת מצורע בת שנתה אף זה בת שנתה, לא אם אמרת בחטאת מצורע שהיא טעונה נסכים, תאמר בזו שאינה טעונה נסכים...
וסמך את ידו על ראש החטאת, לרבות חטאת ע"ז לסמיכה, ושחט את החטאת במקום העולה, שלא תהא שחיטתה אלא בצפון במקום העולה, ולקח שלא יהא קיבול דמה אלא בצפון, מיכן אמרו שחט בצפון וקיבל בדרום, בדרום וקיבל בצפון פסל עד שישחוט בצפון ויקבל בצפון... (שם פרק י)
מה תלמוד לומר יביא יביא, מנין אתה אומר המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות, מנין שיביא אי זו מהן שירצה, תלמוד לומר יביא יביא, יכול יביא שתיהן, תלמוד לומר יביאנה, אחת הוא מביא אינו מביא שתים. יכול לא יביא שתיהן על שני חטאים אבל יביא שתיהן על חטא אחד, תלמוד לומר יביאנה, אחת הוא מביא אינו מביא שתים.
וסמך את ידו על ראש החטאת, לרבות חטאת נזיר וחטאת מצורע וחטאת מטמא מקדש לסמיכה, ושחט אותה לחטאת, שתהא שחיטתה לשם חטאת, ולקח הכהן מדם החטאת, שיהא קיבול דמה לשם חטאת, וכפר עליו הכהן מחטאתו, שתהא כפרה לשם חטאת, מכאן אמרו שחט שלא לשמה קיבל שלא לשמה, הילך שלא לשמה, זרק שלא לשמה פסל... (שם פרק יא)
כל זכר (יאכל) לרבות כל בעלי מומין, למה אם לאכילה כבר אמור אם למחלוקת כבר אמור, אם כן למה נאמר כל זכר, שיכול אין לי אלא בעלי מומים עוברים, בעלי מום קבוע מניין, תלמוד לומר כל זכר בכהנים יאכל אותה, קדושה ולא פסולה... (צו פרק ז)
אחד לעולה ואחד לחטאת, כל מקום שנתחלפה חטאת הקדים חטאת לעולה, כאן שנתחלפה עולה הקדים עולה לחטאת, כל שהיא באה על חטא הקדים חטאת לעולה, עולה כאן שאינה באה על חטאת הקדים עולה לחטאת. כל מקום ששנים באים תחת חטאת הקדים חטאת לעולה, כאן שאין שנים באים תחת חטאת הקדים עולה לחטאת... (תזריע פרק ד)
אמר רבא הוי קרוב לשמוע דברי חכמים שאם חוטאים מביאים קרבן ועושים תשובה, מתת הכסילים זבח, אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואין עושים תשובה... (ברכות כג א)
ורבנן האי תורה אחת מאי עבדי ליה, מיבעי להו לכדמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה, תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, וכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה, הוקשו כולם לע"ז, מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת... ור' יוחנן האי קרא דרשב"ל מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא, מעם הארץ פרט למומר, רבי שמעון בן אלעזר אומר משם רבי שמעון אשר לא תעשינה בשגגה ואשם, השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו... (שבת סח ב)
...והתניא והקריב את אשר לחטאת ראשונה, מה תלמוד לומר, אם ללמד שתהא קודמת לעולה, הרי כבר נאמר ואת השני יעשה עולה כמשפט, אלא זה בנה אב לכל חטאות שיהו קודמות לכל עולות הבאות עמהן, וקיימא לן דאפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה, אמר רבא שאני עולת מצורע, דרחמנא אמר והעלה הכהן את העולה, שהעלה כבר... (פסחים נט א, וראה שם עוד)
דתניא רבי יהודה אומר חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם, מה היו עושין, עומדין ומתנדבין נזירות למקום, כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום. (נדרים י א)
...ובדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה, שלא יהא קרבנו מהודר, אבל חטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים, לפי שאין באין על חטא... (סוטה טו א)
השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים... והא בעינא סמיכה, אמר רב יוסף בקרבן נשים, רב פפא אמר בחטאת העוף. (גיטין כח א)
העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט... ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח... אמר עולא דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת, מאי טעמא יאוש כדי לא קני, ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת, שלא יהו כהנים עצבין... (שם נה א)
כל המצות שבתורה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת היחיד מביא כשבה ושעירה, ונשיא שעיר, ומשיח ובית דין מביאין פר, ובעבודת כוכבים היחיד והנשיא והמשיח מביאין שעירה, ובית דין פר ושעיר, פר לעולה ושעיר לחטאת... (הוריות ט א, וראה שם עוד)
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת, הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן... (זבחים ב א)
אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רב משמיה דמבוג חטאת ששחטה על שמחוייב חטאת כנחשון כשירה, חטאת נחשון עולה היא. איכא דאמרי אמר רב משמיה דמבוג חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון פסולה, חטאת נחשון עולה היא. ולימא חטאת נזיר וחטאת מצורע, עיקר חטאת נקט. אמר רב חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם, לשם חטאת עבודת כוכבים כשירה, לשם חטאת נזיר לשם חטאת מצורע פסולה. הני עולות נינהו, בעי רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דטומאת מקדש וקדשיו מהו, מי אמרינן כרת במיתה, או דילמא אין קבוע כמותה...
איתמר שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה, רבי יוחנן אמר פסולה, וריש לקיש אמר כשירה, ר' יוחנן אמר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה, וילפינן ממחשבת פיגול, ור"ל אמר כשירה אין מחשבין מעבודה לעבודה ולא ילפינן ממחשבת פיגול... (שם ט ב, וראה שם עוד)
הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן קבל והלך וזרק שלא לשמן, או לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן פסולים... שהזבח נפסל בארבעה דברים, בשחיטה ובקבול ובהילוך ובזריקה... (שם יג א)
חטאת הצבור והיחיד אלו הן חטאות הצבור שעירי ראשי חדשים ושל מועדות, שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות, כיצד, עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית, שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית, ונאכלין לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה בכל מאכל ליום ולילה עד חצות. (שם נב ב, וראה עוד קרבן-זריקת דם)
חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית, ובכל מקום היתה כשירה אלא זה היתה מקומה... (שם סג א)
חטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כשירה, כמעשה חטאת לשם עולה, כמעשה עולה לשם חטאת, כמעשה עולה לשם עולה פסולה, עשאה למעלה כמעשה כולן פסולה... (שם סו א, וראה שם עוד)
כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, דם החטאת קודם לדם העולה מפני שהוא מרצה, איברי עולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהוא כליל לאישים, חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן לד' קרנות על היסוד... מנא הני מילי, דתנו רבנן ופר שני בן בקר תקח לחטאת, אם בא ללמד שהן שנים הרי כבר נאמר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, מה תלמוד לומר ופר שני בן בקר תקח לחטאת, שיכול שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה, תלמוד לומר ופר שני בן בקר תקח לחטאת, אי פר שני יכול תהא עולה קודמת לחטאת לכל מעשיה, תלמוד לומר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, הא כיצד דם חטאת קודמת לדם עולה מפני שמרצה... (שם פט א, וראה שם עוד)
...דתנן הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות, מתכפר באחת מהן ושניה תמות דברי רבי, וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו בעלים, הא קודם שנתכפרו בעלים רועה, שמואל כרבי סבירא ליה, דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה, אלא רועה לרבי היכי משכחת לה, כדרבי אושעיא, דאמר רבי אושעיא הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באיזה מהן שירצה, והשניה תרעה... (מנחות פ א)
כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם, אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים... שם צ ב)
תניא נמי הכי, כיצד מולקין חטאת העוף, חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה, הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, ובעולה שנים או רוב שנים... (חולין כא א)
חטאת היחיד שכפרו בעליה מתה, ושל צבור אינה מתה, רבי יהודה אומר תמות... תנו רבנן, מהו אומר חטאת יביא, מנין למקדיש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה קיימת והרי שתיהן עומדות, מנין שאיזו מהן שירצה יביא, תלמוד לומר חטאת, יכול יביא שתיהן, תלמוד לומר יביאנה, אחת ולא שתים, ואותה שניה מה תהא עליה, אמר רב המנונא תניא ר' יהודה אומר תרעה, רבי שמעון אומר תמות... (תמורה טו א, וראה שם עוד)
ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו, ושעיברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכפרו הבעלים תמות, לא נהנין ולא מועלין, ואם עד שלא כפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת ועושה תמורה ומועלין בה... (שם כא ב, וראה שם עוד)
חטאת העוף הבאה על הספק תשרף, ר' יהודה אומר יטילנה לאמה... תניא אמר ר' יהודה חטאת העוף הבאה על הספק יטילנה לאמה, ומנתחה אבר אבר וזורקן לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון. (שם לד א)
ובפלוגתא, האומר לא יתכפר לי חטאתי, אביי אמר אינה מכפרת, רבא אמר מכפרת, היכא דאמר לא תיקרב דכולי עלמא לא פליגי דלא מכפרת, דכתיב יקריב אותו לרצונו, כי פליגי דאמר תיקרב ולא תכפר, אביי אמר אין מכפרת, דהא אמר לא תכפר, רבא אמר מכפרת כיון דאמר תיקרב, כפרה ממילא אתי. (כריתות ז א, וראה שם עוד)
אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת, עד אומר אכל ועד אומר לא אכל אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל מביא אשם תלוי... (שם יא ב, וראה שם עוד)
יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבעה חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין ביום הכפורים... (שם יג ב)
כשם שאם אכל חלב וחלב בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת, כן על לא הודע שלהן אינו מביא אלא אשם תלוי אחד, אם היתה ידיעה בינתים, כשם שהוא מביא חטאת על כל אחת ואחת, כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. כשם שאכל חלב ודם ופיגול ונותר בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת, כך על לא הודע שלהן מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת. (שם יז ב)
המפריש חטאת ומת לא יביאנו בנו תחתיו, לא יביאנו מחטא על חטא, אפילו הפריש על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום, שנאמר קרבנו על חטאתו, עד שיהא קרבנו לשם חטאתו. מנא הני מילי, דתנו רבנן קרבנו, בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו, יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש אביו מן הקלה על החמורה, או מן החמורה על הקלה, אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה, או מן החמורה על החמורה, תלמוד לומר קרבנו, בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבנו של אביו... (שם כז ב)
נחמן בריה דרבי שמואל בר נחמני בשם רבי שמואל בר נחמני, חמש חטאות מיתות רצו בית דין לבטל מבטלין, אמר רבי חייא בר אדא הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה, אבל ליקרב על גבי המזבח אין חטאת מיתה קריבה. (שבת יא א)
בעון קומי רבי בא היך מה דאת אמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת ואמר אוף הכא לא יצא ידי קורעו (וצריך לקרע עוד פעם)... (שם עב א)
חטאת מניין, ושחט אותה לחטאת, ושאר כל מעשיו מנין, ועשה את האחד חטאת, מעתה אפילו הקטר אימורין, תלמוד לומר ושחט, מה שחיטה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה, יצאו הקטר אימורין שאינן מעכבין את הכפרה. חטאת לשם בעלים מנין, א"ר ירמיה ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר מטומאתו... אמר רבי חנניה קומי רבי מנא ומחטאתו של מצורע אנו למדין, וכי חטאתו של מצורע לא לחידושה יצאת, שתהא טעונה נסכים לשם בעלים, ודבר שיצא לחידושו אין למדין ממנו, א"ל וכי חטאתו של מצורע מאיכן למידה שתהא פסולה שלא לשמה, לא מן הדין קרייא דכתיב ושחט אותה לחטאת, וכתיב זאת תורת החטאת, תורה אחת לכל החטאות, אלא ממקום שהיא למידה משם היא מלמדת, שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו, א"ר יוחנן יש שלא לשמו בעבודה לעבודה והוא פסול, ר' שמעון בן לקיש אמר יש שלא לשמו מעבודה לעבודה ויהא כשר... (פסחים לב א, וראה שם עוד)
עולא בר ישמעאל בדין הוה אפילו לא נודעה לרבים לא תכפר, למה אמרו תכפר, שלא יהא המזבח שמם, ריש לקיש אמר בדין הוה דאפילו נודעה לרבים תכפר, ולמה אמרו לא תכפר, שלא יהא מזבח מקבל גזילות, וכמה הם רבים, גוריון בשם ריש לקיש שלשה בני אדם. רבי אבין בשם ר' יונתן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה, מה פסח וחולה בגלוי, אף כל בגלוי. (גיטין לא א)
דאיתפלגון נתחרש או נשתטה או נשתמד או שהורו בית דין לאכול חלב, ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו, ריש לקיש אמר לא נדחית חטאתו. רבי יוסי בי רבי בון אמר רבי יוחנן מיחליף שמועתא דלא תהא מילתיה דרבי יוחנן פליגא על מילתיה, דמר רבי שמואל בר אבא בשם רבי יוחנן הגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו. (גיטין לט א)
ראה קרבן-כללי שמות לח ד.
המקלל אביו ואמו והאומר לחברו לך ועבוד ע"ז והמסית ומדיח ונביאי השקר ועדים זוממין, אף על פי שיש בהן מיתת בית דין אין בהן קרבן לפי שאין בהן מעשה. המכה אביו ואמו וגנב נפש מבני ישראל וזקן ממרא על פי בית דין ובן סורר ומורה והרוצח אף על פי שיש בהן מעשה ויש בהן מיתת בית דין אין בהן קרבן לפי שהן בהכרת. (כריתות פרק א)
למה גזר לכהנים שלא לאכול חטאת הדיוט חוץ למקדש אלא בחצר אהל מועד, שלא ילמדו אדם אחד מהן שחטא ההדיוט ההוא ויתבייש. למה לכהן גדול לא עשה כך אלא בפרהסיא גזר המקום לשרוף פר החטאת של כהן גדול, שילמדו ושיראו למה כן בשביל טעמים הרבה, א', שידעו הכל צדקתו של הקב"ה שאינו נושא פנים לא לקטן ולא לגדול ולא למלך ולא לכהן גדול... אלא רצה הקב"ה ללמד שלא יהא אדם מתבייש להתוודות חטאתו לפני כהן גדול, שכן כתיב (ויקרא ה') והתודה אשר חטא עליה... ולמה גזר המקום בתורה לכל אדם העושה החטא בשגגה להביא קרבן בעד עצמו ואין אותו האיש נקי עד שיקריב קרבן על שגגתו, אלא שלא יעשה אדם חטא לפני המקום בזדון, כתוב אחד אומר אל פני פרוכת הקודש, וכתוב אחד אומר את פני הפרוכת, לומר לך חטא הנשיא הגדולה במקומה, חטא הצבור אין הגדולה במקומה... (פרק יח)
ואכלו אותם אשר כפר בהם וגו' בניצוצות הגנוזים שהם הבעלים ממש של אותו החומר הנאכל, פירוש כי לפעמים על ידי חטא אדם מגולגל לתוך הבעל חי, והם נקראים בעלים של אותו בעל חי ועל ידי אכילת כהנים מתכפרים וחוזרים לשרשם, וזה סוד כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. (תצוה)
ע"ש דע כי בצד צפון יש מקומות וחדרים מלאים מלאכי חבלה מיני משחית מיני פורענות נחשים ועקרבים וכו' ומצפים מתי יצא בדין לחרוב ארצות ולעקור ממלכות ולהכות בני אדם בכל מיני מכה וכו', ואז יוצאים כל מיני מלאכי חבלה ומיני פורענות ועל אלו נאמר מצפון תפתח הרעה. דע שיש במקום הזה אלף מקטרגים מלשינים על הבריות, ולפי שלישראל נתן תורה ומצוה צוה בחמלתו להקריב קרבנות לכפר העונות וצוה בתורה כל קרבן הבא על חטא יהיה נשחט בצפון, וכן הוא אומר ושחט אותו על ירך המזבח צפונה. (ויקרא)
חטאת שמתה בעליה למיתה אזלא, כי החטאת בעבור יסורין והנה כבר המיתה ממרקת, ואם תאמר ויבא חטאת ויגן על הרעות שיש לו לסבול אחר מותו, אלא לפי שהחלב והדם של חטאת מגינים על חלבו ודמו של אדם ולאחר מיתה אין חלב ודם שמצטער אלא נשמתו. (שם)
מכל מצות ה' - פירשו רבותינו אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת, ושגגתו חטאת. מאחת מהנה - מקצת אחת מהן, כגון הכותב שבת שם משמעון נח מנחור. (ויקרא ד ב)
והזה מדם החטאת - בעולה לא הטעין אלא מצוי, ובחטאת הזאה ומצוי, אוחז בעורף ומתיז, והדם ניתז והולך למזבח. חטאת היא - לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה. (שם ה ט)
אם מעיני העדה - אם מעיני העדה נעשתה עבירה זו על ידי שוגג ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהיא מותרת לעבוד ע"א בכך. לחטת - חסר א' שאינו כשאר חטאות שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה, שנאמר (ויקרא ה') "ואת השני יעשה עולה", וזו עולה קודמת לחטאת. (במדבר טו כד)
עז בת שנתה - שאר עבירות יחיד מביא כשבה או שעירה ובזו קבע לה שעירה. (שם שם כז)
...ומלת חטאת בעבור שהיא קרבה לכפר החטאת נקראת כן, וככה האשם, על כן "וחטאו את המזבח", ויסירו חטא מעליו. (שמות כט יד)
...והחטאת לכפר פניו במנחה ההולכת לפניו, וכבר כתבתי זה, והאשם זכר בעבור כי החטאת בחייבי הכריתות שתשוב הנפש אל האלקים אשר נתנה, והאשם לא יבא על חיוב כרת, וכאלו הוא לריח ניחח כעולה, ושעיר הנשיא בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט והלוחם מלחמות השם, ועל חרבו יחיה כדרך שעירי עכו"ם. (ויקרא ג א)
והביא את אשמו - עד סוף כל הפרשה נקרא הקרבן הזה אשם... וטעמו והביא את קרבנו לה', כי הקרבן ההוא חטאת הוא, כמו שאמר כשבה או שעירת עזים לחטאת, ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא. ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה, כי יש חטאת זכר שעירים ופרים, ואין לומר שיהא מפני חומר החטא, כי הנה המצורע מביא שני קרבנות, שם האחד חטאת והשני אשם. והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיום שמם נאבד מלשון "האשימם אלקים", וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון "אל השערה ולא יחטיא"... ועל דרך האמת עוד הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת, והזכר יקרא אשם, השעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת. (שם ה טו)
זאת תורת החטאת - ...יחדש בפרשה זו דברים רבים, זאת תורת החטאת, תורה אחת לכל החטאות שאם חטאות הפנימיות דמן טעון כיבוס, יכול אף חטאת העוף, תלמוד לומר זאת, ואמר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת, שכל החטאות לא תהא שחיטתן אלא בצפון, לפי שלא נאמר כן בפרשת ויקרא אלא בחטאת נשיא ויחיד, וכאן נתרבו כולן, חטאות הצבור וחטאות הפנימיות... ועוד נתן עתה בשר החטאות לבני אהרן, וצוה שיאכלנה בחצר אהל מועד הזכרים מהן ולא בנות אהרן, וחידש דינים הרבה בנבלעים מן החטאת. (שם ו יח)
ראה עוד קרבן-כללי, ויקרא א ט.
כל קרבנות הצבור זכרים, וכן חטאתו של צבור מן העז או מן הבקר, ואין בהן מן הכבשים, וכל עולות הצבור מן הכבשים ומן הבקר, ואין להן עולה מן העז, כל חטאת יחיד נקבה ותאכל לכהנים, ואינה באה מן הבקר חוץ משלש חטאות, חטאת נשיא שהיא עז ונאכלת, וחטאת כהן משיח שהוא פר ונשרפת, והוא פר הבא על כל המצות, והשלישי פר שמביא כהן גדול ביום הכפורים והוא חטאת ונשרף.
כל חטאות של צבור נאכלות חוץ משעיר של יום הכפורים שחבירו משתלח, וכן שעירי ע"ז ופר העלם ופר הבא על כל המצות ופר העלם נקראים פרים הנשרפין, ושעירי ע"ז נקראים שעירים הנשרפים, הא למדת שחמש חטאות הם הנשרפות, שתים ליחיד ושלש לציבור.
כל הקרבנות האלו נקראים זבחים וכל העולות והחטאות והאשמות ושני כבשי שלמים של עצרת נקראים קדשי קדשים... (מעשה הקרבנות א טו, וראה שם עוד)
ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם, שנאמר לפלא נדר או נדבה, דבר הבא בנדר ונדבה, יצאו חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח הואיל ואין באין בנדר ונדבה אין טעונין נסכים... (שם ב ג)
ראה עוד קרבן-זריקת הדם שם ה ז.
מצות עשה לעשות החטאות כמצותן האמורה בתורה, וכיצד מעשה חטאת הנאכלת, שוחט ונותן הדם כמו שביארנו, ומפשיטה ומפריש האימורים ומולחן וזורקן על גבי האשים, ואם רצה ליתן את האימורין בכלי כשמוליכן למזבח נותן, ושאר בשרה נאכל לזכרי כהונה בעזרה.
וכיצד מעשה חטאות הנשרפות, שוחט וזורק דמם כמו שביארנו, ואחר כך קורעם ומוציא האימורים ונותנן בכלי ומולחן וזורקן על גבי האשים, ומוציא שאריתן חוץ לעיר, ומנתחין אותן שם כנתחי העולה בעורן, ושורפין אותן שם בבית הדשן...
ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה, וכל הנשרפים חוץ לעזרה כל העצים כשרין לשריפתן, אפילו בקש ובגבבא, שנאמר על עצים באש מכל מקום, ולמה נאמר עצים, להוציא את הסיד ואת הרמץ.
חטאת העוף כיצד היתה נעשית, מולק אותה בקרן דרומית מערבית כמו שביארנו, ויורד בצפורנו עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהן, ואינו מבדיל הראש מן הגוף, ואם הבדיל פסל ולוקה, שנאמר ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאצבעו, ושירי הדם מתמצים על היסוד, שנאמר "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח", מכלל שהנתינה על קיר שהשירין שלו מתמצין אל יסוד, וזהו קיר התחתון.
כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה, אוחז שתי רגליה בין שתי אצבעותיו, ושתי אגפיה בין שתי אצבעותיו ומותח צוארה אל רוחב שתי אצבעותיו ומולק, וזו מעבודות קשות שבמקדש, ואם שנה ואחז בכל מקום כשרה.
וכל מקום מן המזבח כשר למליקתה, ולבד שיזה דמה למטה מאמצע המזבח, ואם הזה בכל מקום כשירה, והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש... (שם ז א והלאה)
חומר בחטאת בהמה משאר קדשי קדשים, שדם חטאת הבהמה שניתז מן הכלי שקבל בו הדם קודם הזיה על הבגד טעון כיבוס במים בעזרה, שנאמר "ואשר יזה מדה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש"... ואחד דם חטאת הנאכלת או דם חטאת הנשרפת, אבל לא דם חטאת העוף, שנאמר "תשחט החטאת", בנשחטת הכתוב מדבר, לא בנמלקת.
חטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה שעת הכושר בין שלא היתה לה שעת הכושר. אי זו היא שהיתה לה שעת הכושר, שלנה, ושנטמאת, ושיצאת חוץ לעזרה, ואי זו היא שלא היתה לה שעת הכושר, שנפסלה בשחיטה או בזריקת הדם...
נתן ארבע המתנות ואחר כך ניתז מן הכוס על הבגד משירי הדם, אינו טעון כבוס, אף על פי שעדיין לא זרק השירים על היסוד, וכן בחטאות הנשרפות...
כלי חרש שנתבשלה בו החטאת הנאכלת טעון שבירה בעזרה, וכלי מתכות שנתבשלה בו טעון מריקה ושטיפה במים בעזרה, שנאמר "וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר", אף על פי שלא נאמר כאן במקום קדוש, הרי דינן כדין הכיבוס, מה כיבוס הבגד בקדש, אף שבירת כלי חרס ושטיפת כלי מתכות ומריקתו בקדש, ואחד כלי שבישל בו או כלי שהערה לתוכו רותח... (שם ח א וראה שם עוד)
אכילת החטאת והאשם מצות עשה, שנאמר "ואכלו אותם אשר כפר בהם", הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים... (שם י א, וראה עוד קרבן-אכילה)
חטאת ואשם אינן באין אלא על חטא, ואינן באין בנדר ונדבה, האומר הרי עלי חטאת או אשם או שאמר הרי זו חטאת או אשם לא אמר כלום, היה מחוייב חטאת או אשם ואמר הרי זו לחטאתי או לאשמי או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי דבריו קיימים. (שם יד ח)
ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים הרי אלו ימותו. נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה, הרי זו ספק אם תמות אם תרעה עד שיפול בה מום, לפיכך תמות, וכיצד הן מתות, לא שיהרגם בכלי או בידו, אלא יכניסם לבית ונועל עליהם עד שימותו. ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו. אין כל הדברים אמורים אלא בחטאת יחיד בלבד, אבל חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה, בין ראויה בין אינה ראויה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה, ואין אתה יכול לומר בחטאת צבור ולד או תמורה או שמתו בעליה, שכל קרבנות הצבור זכרים, ואין הצבור עושין תמורה כמו שיתבאר, ואין כל ישראל מתים...
המפריש שתי חטאות לאחריות, מתכפר באי זו שירצה והשניה תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה. הפריש חטאת מעוברת וילדה, הרי היא וולדה כשתי חטאות שנתפרשו לאחריות.
המפריש חטאת ועברה שנתה, תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אחרת, וכן אם הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת.
כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה (אף על פי שנמצאת בעלת מום או שנמצאת אחר שעברה שנתה), אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, נמצאת אחר כפרה אף על פי שנמצאת בעלת מום או עברה שנתה, הואיל והיתה אבודה בשעת כפרה הרי זו תמות.
היתה גנובה או גזולה בשעת כפרה ואחר כך חזרה אינה מתה אלא תרעה, לא שמעו ממשה רבינו אלא אבודה, היתה עיקר אבידתה בלילה אף על פי שהיתה אבודה בשעת כפרה אינה מתה אלא תרעה... (פסולי המוקדשין ד א, וראה שם עוד)
המפריש מעות לחטאתו ומת ילכו המעות לים המלח, וכן המפריש מעות לחטאתו ואבדו והקריב חטאת תחתיהן, ונמצאו המעות אחר כפרה ילכו לים המלח.
הפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש מעות אחרות תחתיהן, ולא הספיק ליקח בהן חטאת עד שנמצאו מעות הראשונות, יביא מאלו ואלו לחטאת, והשאר יפלו לנדבה...
הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט ואמר אלו אביא מהם חטאתי, המותר חולין... (שם ה א, וראה שם עוד)
כבר ביארנו במעשה הקרבנות שחטאת העוף נעשית למטה ועולת העוף למעלה, חטאת העוף שעשאה למעלה פסולה, בין שעשה הזייתה כמעשה חטאת, בין שעשאה כמעשה עולה, בין שעשאה לשם עולה בין שעשאה לשם חטאת. (שם ז ה)
חטאת העוף שנתערבה בעולת העוף, או עולת העוף שנתערבה בחטאת העוף אפילו אחת ברבוא כולן ימותו, במה דברים אמורים כשהיו מפורשות בשעת לקיחת הבעלים, זו חטאת וזו עולה, אבל אם הביא עופות לחובתו מהן חטאת ומהן עולה ולא פירש אלא כולן סתומות, ונתערבה חטאת או עולה בחובה זו הסתומה, יש להן דינים אחרים... (שם ח א, וראה שם עוד)
כל העובר בשגגה על אחת ממצות לא תעשה שיש בה מעשה שחייבין עליה כרת הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת, ומצות עשה שיקריב חטאת על שגגתו.
וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת, חוץ משלש עבירות, מגדף, ומבטל מילה וקרבן פסח. הפסח והמילה מפני שהן מצות עשה, וחטאת אין מביאין אלא על שגגת לא תעשה, שנאמר "אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה", והמגדף מפני שאין בו מעשה, ונאמר "לעושה בשגגה", יצא מגדף שאין בו מעשה, לפיכך המקבל ע"ז באלוה, אף על פי שהוא חייב כרת אם היה מזיד נסקל, ואם קיבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה, ונאמר "בעשותה אחת".
כל כריתות שבתורה חוץ משלש כריתות שביארנו, אם עבר היחיד על אחת מהן בשגגה מביא חטאת קבועה, חוץ מטמא שאכל קדש וטמא שנכנס למקדש, ששניהם אין מביאין חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד כמו שיתבאר... נמצאת למד שכל העבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה ארבעים ושלש, ואלו הן... (שגגות א א, וראה שם עוד)
אין אדם חייב חטאת על שגגתו עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף, אבל אם שגג בתחילה והזיד בסוף או הזיד בתחלה ושגג בסוף פטור מקרבן חטאת. כיצד, כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות בשבת, עקר בזדון והניח בשגגה, או שעקר בשגגה והניח בזדון פטור עד שיעקור בשגגה ויניח בשגגה, וכן כל כיוצא בזה.
עבר עבירה ויודע שהיא בלא תעשה, אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת, הרי זו שגגה ומביא חטאת. אבל אם ידע שהיא בכרת ושגג בקרבן ולא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו, הרי זה מזיד, ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהן כרת.
מי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא, אף על פי שידע בודאי שעבר על לא תעשה שיש בו כרת, הרי זה פטור מקרבן חטאת, שנאמר "אשר חטא בה", עד שידע החטא שחטא בו. כיצד, חלב ונותר לפניו ואכל את אחד מהם ואין ידוע אי זה אכל... הרי זה פטור מקרבן חטאת...
שגג בשם אחד והם שני גופין חייב, כיצד, שתי נדות ושגג באחת מהן ואין ידוע אי זו היא, שתי אחיות ושגג באחת מהן ואין ידוע אי זו היא, חייב חטאת, שהרי ידע עצמו של חטא, למה זה דומה לשתי נרות דולקות שכבה אחת מהן ואין ידוע אי זו נר היא...
כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו ועשה בשגגה ונודע לו אחר שחטא, אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחלה שזה חטא הוא, הרי זה חייב חטאת. כיצד, תינוק שנשבה לבין העכו"ם וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם ועשה מלאכה בשבת ואכל חלב ודם וכיוצא בהן, כשיודע לו שהוא ישראל ומצווה על כל אלו חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה, וכן כל כיוצא בזה.
השוגג בלא כוונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת, בשבת פטור מחטאת. כיצד, היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה, והרי היא ערוה עליו, דמה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם והרי הוא חלב, הרי זה חייב חטאת. נתכון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כונה לחתיכתו פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה כמו שביארנו במקומו.
כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה, הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות. כיצד, הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע, הרי זה פטור מחטאת, שהרי עשאה ברשות. אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת, מפני שלא שאלה ואחר כך יבעל, אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה... (שם ב א והלאה, וראה שם עוד)
העושה עבירות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת, אפילו עשה הארבעים ושלש אלו שמנינו בהעלם אחת חייב ארבעים ושלש חטאות, וכן אם עשה מעשה אחד שהוא חייב עליו משום שמות הרבה, חייב על כל שם ושם, והוא שהיו האיסורין כולן באין כאחת, או איסור מוסיף או איסור כולל... (שם ד א, וראה שם עוד)
מי שהיה נשוי שלש נשים ובא על אמה של אחת מהן שהיא אם אמה של שניה שהיא אם אביה של שלישית, אף על פי שזקנה זו היא חמותו ואם חמותו ואם חמיו ושלשה שמות ואיסור בת אחת היא, אינו חייב אלא חטאת אחת, לפי שנאמר באשה ובתה ובת בנה ובת בתה שארה הנה זמה היא, הכתוב עשה שלשה גופין כגוף אחד, לפיכך יחשבו השלשה שמות כשם אחד.
אבל הבא על אחותו שהיא אחות אביו והיא אחות אמו חייב שלש חטאת, שנאמר "ערות אחותו גילה", חייב על אחותו בפני עצמה, ואף על פי שהיא אחות אמו ואחות אביו... (שם שם ד, וראה שם עוד)
הבא על ערוה ביאות הרבה בהעלם אחת, אף על פי שהיה בין בעילה ובעילה ימים הרבה, הואיל ולא נודע לו בינתים והרי היא גוף אחד, הרי הכל שגגה אחת ואינו חייב אלא חטאת אחת. אבל אם שגג בה ואחר כך נודע לו, וחזר ושגג בה עצמה ובעלה, ואחר כך נודע לו וחזר ושגג בה עצמה ובעלה חייב על כל בעילה ובעילה, שהידיעות מחלקות השגגות... (שם ה א, וראה שם עוד)
ולד החטאת ימות, ואין צריך לומר ולד תמורתה. השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבעה חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת, שולדי הקדשים במעי אמן הם קדושים. (תמורה ד ב)
ודע כי השוגג ענש יענש, כאשר הקדמנו לבאר, אף כי הפושע, רצוני לומר מי ששגג בדבר שדרך בני אדם להזהר ממנו, ויש לו לדאוג ולפחד מחטאו. ואמרו רז"ל בפרוש מה שכתוב (תהלים מ"ח) "יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב", כאשר היה אדם עובר עברה בשוגג, היה לבו דואג עליו וחרד ומפחד לחטאו, עד שהיה עולה לירושלים, והיה מקריב קרבן החטאת והיה אך שמח, על זה נאמר "יפה נוף משוש כל הארץ". ומה שכתוב ירכתי צפון, על המזבח דבר, כי ירכתי צפון היה משוש כל הארץ, כי החטאת היתה נשחטת על ירך המזבח צפונה. ואמרו רז"ל בזמן שאדם עובר עברה ונושא ונותן בלבו תמיד על ענין חטאתו אשר חטא וחרד ומפחד עליה, הקב"ה מוחל לו, ובזמן שמעביר העברה מנגד עיניו והיא קטנה וקלה לנגד עיניו, דומה ענינו למי שנשכו עקרב והוא בז לנשיכה... (שערי תשובה ד טו)
אם עולה קרבנו - ...ועל דרך הקבלה הקדים עולה כי היא לבינה, ולכן סדור הפרשיות כגופי הקרבנות, עולה תחלה, ואחר כך שלמים, ואחר כך פר כהן משיח הוא חטאת, וזה כסדר שלשה שמות שבשלש עשרה מדות, העולה למעלה מן המדות, השלמים למכריע ביניהם כדי להשלימם, ופר כהן משיח שהוא החטאת לכנסת ישראל, כי כן כתוב מפורש (ויקרא ט"ז) "וחטאתם לפני ה'". (ויקרא א ג)
נפש כי תחטא בשגגה וגו', צריך אתה לדעת כי כל העובר עבירה אחת ממצות התורה הרי הוא חוטא באותו ענין שהמצוה ההיא תלויה בו, ובעבור כי מצוות לא תעשה נשפעות ממדת שמור צריך להביא כפרתו לתקן מעוותו, דוגמת החטא, ועל כן קרבנו נקבה כשבה או שעירה, וטעם היות האשם זכר כתב הר"ב ז"ל בעבור כי החטאת בחייבי כריתות שתשוב הנפש אל האלקים אשר נתנה, והאשם לא יבא על חיוב כרת, וכאילו הוא לריח ניחוח כעולה שהיא עולה למעלה מן החטאת, ופר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור הם נשרפים בחוץ, וכבר העירותיך עליהם. וטעם "על שפך הדשן ישרף" וגו', פירשנו, גם שעיר נשיא תדע סודו מן השעירים שהם להעביר רוח הטומאה, כמו שאמרו רז"ל בספר הזוהר שעיר לא מתקרב אלא מגו לאתדכאה מרוח מסאבא וכו', אמנם מה שנראה מדעת הרב ז"ל שכתב וזה לשונו, ושעיר הנשיא בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט והלוחם מלחמות השם ועל חרבו יחיה כדרך שעירי ע"ז שהשעיר הוא לצדיק אשר לו המשפט, והנה קרבנו שעיר לרמוז למדתו שהיא לוחמת מלחמות השם הגדול ולפיכך הוא זכר. וטעם היות ההזאה שבע פעמים תבין מסוד השביעיות, ואמר לפני ה', אפשר שירמוז לפנים של זעם, ופני ה' הם הפרוכת, והבן זה. (ויקרא)
ועוד ספק עצום מדוע הקרבנות רק בשוגג שהם מועטים מהמזידים, ושבאמת לא חטא ולא יפול בו חרטה ותשובה. אלא שהחטאת ציוה כדי להטיל גערה ותוכחה בחוטא, ומחסד ה' להגביל ענינו, כדי שלא תנעול דלת בפני בעלי התשובה, וכמו שהסכימו בזה המפרשים, שכאשר יראה הקרבן נקרב וכו' ישים על לבו משפטו הוא לולא ריחם ה' עליו, והיא תחבולה נפלאה, כי על הרוב לא יכיר החוטא גודל חטאו כי אם על פי העונש, וכן במורה ג' מ"ו, אך כאשר חוטא מדעת לא ניתן לכפרת קרבן, כדי שלא יתפרסם ברבים, וכי החוטא בנפש המדברת לא יתכפר על ידי נפש בלתי מדברת, אלא הנפש החוטאת עצמה תקריב עצמה בצומות ומעשים טובים, כבישעיה נ"ח ומיכה ו'. אמנם התקון הטוב ביותר הוא שלמות הנפש בעשותה משפט ואהבת חסד והצנע לכת, ויצדקו הפסוקים האומרים על קרבנות אלו שאין חפץ ה' בהם עם אלו המורים על צרכם, כי טוב לאדם שלא יחטא. (ויקרא א א שער נז)
החטאת והאשם: נראה לי שה' רצה להעניש החוטא בממונו כדי שתתפעל נפשו ויזהר, וכן קרבנות הטמאים להזהירם מהטומאות, וכגודל האיש כן חטאו, על כן ציוה פר כהן גדול שיחשוב כאלו נשרף בעצמו, האמורים על המזבח להורות על נקיות כונתו בחטא, והשאר מחוץ למחנה כפי שהיה ראוי לגופו. ואם כן אינו כעולה הבאה לדבקות ונשרפת על המזבח. והזאת הדם בפנים היא לכפרה, על כן אינה בעולה, וכן בחטאת הקהל, אבל בנשיא פחות, שאין עליו להורות לעם כאלו. וחטאת הדיוט נקבה, שהיא מורה על החומר, ממנו נגרם החטא, ולא רצה לפרסם זאת בגדולים, ובע"ז כולם שוים חוץ מסנהדרין, שכולם שמעו האיסור בסיני בשוה. (ויקרא הקדמה)
שעירת עזים - כי חטאו מפאת חמרו, ושעיר כינוי לשדים ולחומר, כי הוא שטן ויצר הרע. והזכר ירמוז לצורה כבמורה. (שם ד כח)
ובענין פרטי עבודת הקרבנות עם כונת המקריב ראוי להתבונן שהכונה בהם היא שיקנה מביא הקרבן קביעות תכונה בנפשו בהתיצבו על קרבנו והיותו מכוין אל פרטי הנעשה אז בפועל, יותר ממה שיקנה בציורו ובמחשבתו בזולת אלה, כי אמנם הפעלות בעת העשותן בפעל להורות על דבר יעורר המדמה גם אחרי כן להוביל אל הכח השכלי ולהתבונן בדבר אשר הורו עליו, ובכן יקבעו תכונה בנפש כענין קנין סודר לקיים כל דבר.
ובכן בדבר הכפרה בדם ראוי להתבונן, ראשונה שהנושא לכח החיוני הוא האיד הדק הנמצא בדם, שנים שהכח החיוני הוא שרש לכל כחות הבעלי חיים, גם כי בכל אלה מותר האדם מן הבהמה אין, והנה בהתבונן מקריב הקרבן שאין יתרונו על הבהמה זולתי שזה הכח החיוני בו, והנאצל ממנו ישרתו בו לשלמות צלם אלקים אשר בו על צד הכונה הראשונה ולקיום המצות אשר על צד הכונה השנית, ובכן יסכים לכוננו לזה מכאן ואילך, וזה יציר בתת בפועל הדם על המזבח, בכן ראוי שיהיה זה כופר נפשו בלי ספק, כאמרו "כי הדם הוא בנפש יכפר"...
אמנם בכל חטאות אלה הפנימיות יהיה עורם בשרם ופרשם למאכולת אש חוץ למחנה שכינה, ואל המזבח לא יעלו, להורות על כובד אשמת ההמון אשר פעולותם מכוונות לחיי שעה ולבקשת מותרות, אבל הענין האלקי בעיון ובמעשה ושריית שכינתו בתוכם רחוק מכליותיהם, ולא יעלו על לב אצלם כלל...
ושיירי דם החטאת היה שופך על יסוד דרומי, לא על יסוד מערבי או צפוני, שהם לפני ה', ובזה יכוין מביא הקרבן שיצטרך לעשות לב חדש ודם חדש לרוח חדשה להבא, שיהיה ראוי להיות קרב אל משכן ה' ולא ישוב לכסלה... ובחטאת ובאשם צוה להקטיר על המזבח החלב והאליה והיותרת שהיא המסך בין אברי הנשימה ואברי המזון המניע את אברי הנשימה, והכליות שהם ראשית אברי הזרע, להורות על היות מביא הקרבן נותן כל אלה בגופו בפעולותם מכוונת לעבודת הא-ל ית' מכאן ואילך, וכהנים משלחן גבוה קא זכו בשירי הקרבן, ולזה נאכל לכהנים מידי צדק במקום קדוש, אשר שם עדת א-ל מורים מישרים בתורת חסד על לשונם בשולחן אשר לפני ה', ויהיה בזה תשלום כפרה למביא הקרבן כאמרם ז"ל הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים... (ויקרא הקדמה, וראה שם עוד)
...ויובן גם כן מה שרצה באמרו "זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי", ובאמרו "למה לי רוב זבחיכם", וכאלה רבים בספרי הקדש, כי אמנם ראוי שיהיה המביא הקרבן אדם כשר להביא ובוחר במין הראוי לקרבן הנאות להשיג התכלית אשר בסבתו בא להקריב ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עונו על ראש הקרבן כענין בשעיר המשתלח, ובזה יוציא לאיזה פעל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו ונרצה לו לכפר עליו, ובהיות מיני החטא קצתם במחשבת הלב בלבד וקצתם גם במעשה, הנה לכפרת הרהור הלב יאות אותו החלק אשר יעלה בלהב המזבח והם העולה ואימורי הקרבנות ואזכרת המנחות, ולכפרת המעשה יאותו חלקי הקרבן הניתן לכהנים, וזה לתמורת איברי החטא שהתעסקו בפעולת הרע ינתן חלק איברי הקרבן לעובדי הא-ל המתעסקים בעבודתו, כאמרו "ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם", וכן אמרו רז"ל שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ובהיות הפועל הרע הראוי להתכפר בקרבן קצתו עם כובד עון כמו חייבי כריתות וקצתו קל מה אבל עם איזה חלול בקדש, הנה לחלק הראשון יאות החטאת לחטא את הנפש שנטמאה בחיוב כרת, כאמרו "ונכרתה הנפש ההיא", ולחלק הב' יאות האשם להעביר חלול אשר אשם לו, וזה בהכנעת הקרבן עם התשובה, ותורה אחת להם. אמנם קרבן השלמים הוא כמשתף הבעלים עם משרתי הא-ל לעבדו שכם אחד, ובהיות החוטאים על מדרגות מתחלפות, מהם מוכנים להכשל בחטא ומהם רחוקים מזה ויקרה בהם על המעט, היה הדבור בהם על אופנים מתחלפים וקרבנותיהם מתחלפים, ולכן על הכהן המשיח מפני שהוא רחוק שיכשל בחטא אמר אם הכהן המשיח וכו'. (שם א ב)
אמנם האדם כמלאך אם לא יחטא, ובהעוותו מתרחק ממנו ית' וגם יברא מלאך רע מקטרג עליו, עד שימס על ידי התשובה, ואז גם תנקה נפשו מחלאת טומאת החטא, ועל ידי הקרבן שוב יתקרב אליו ית', אך קודם צריך למחות זכר המשחית המעכב על ידי תשובה וודוי בסמיכה, ואז יתלבש הכח הטמא שהסיר מעליו על בעלי החיים, ולכן נצטוינו תכף לסמיכה שחיטה, פן ישוב לאיתנו על ידי הרהור זר, ואותו כח מתמרק ונאכל על ידי אש המזבח, ולכן השפע אש מלמעלה שכחה יותר גדול להכניע הטומאה, אך כאשר יחטא במזיד משתתפים גופו ונפשו בקשר אמיץ, והמשחית הנברא גדול מהכיל כפרתו בקרבן, וגם לא יומר בעל שכל שחטא בשלמות מחשבות שכלו בבהמה, ורק כשהחוטא בגופו בלבד, שחשב שהוא שומן ואכל חלב, ומחשבתו מסולקת מהעוון, אז יש כח בחרטה וודוי וסמיכה להפשיט מעליו הכח הטמא שהוליד בחטאו ולהלבישו בבעל חי, וכח חטא זה הנעשה רק בחומר, ולא במחשבה, חלוש, ולכן קרבנו נקבה שכחה תש. ומה שחטא במחשבה מבחינת הנפש יביא עולה זכר. ולהיות שאין במחשבה תפיסת ידי אדם, אין בקרבן אכילת אדם, אמנם הגיע לנפש עכירות מהחטא, ונגדה יקריב דם הנפש, ומה שמקריב חומר עכור על המחשבה המתיחסת לנפש הוא, כי המחשבה כוללת ב' הלבבות יצר הטוב ויצר הרע המתיחס לצד החומר, ובבא מחשבת עוון הוא על ידי התגבר מחשבת היצר הרע על היצר הטוב לחשוב לעשות חטא, ולכן מתכפר על ידי בעל חי. ולהיות שעל ידי זה יתחבר האדם אל מקורו שנפרד ממנו, על כן בחר ה' שיהיה על המזבח שהוא במקום שער השמים, מקום התחברות העולם הזה אל העליון, כי משם יורד שפע העליון לארץ... (ויקרא א א)
...והכפרות הם ט' מיני בהמות מפני שהחטאים דומים לחולי הגוף, והחולי אשר מתהוה בגוף יש חולה שיש לו חמימות יותר מן הראוי, ורפואתו היא בענין אשר ראוי לו, ויש מקרירות ורפואתו בענין הראוי לזה, ויש בענין הלחות, ויש בענין היבשות, ורפואתו בענין הראוי לו. כך רפואת הנפש אין זה כזה, ולכל אחד קבעה התורה התמימה כפרה ורפואה מה שראוי לו, ולכך הם תשעה כפרות מן הבהמות, ובט' יכללו כל החלקים. ותור וגוזל הם אחד, כי כן כתוב "ואת הצפור לא בתר", כלל שניהם בלשון אחד... הרי הם עשרה קרבנות. כי כבר אמרנו לך כי השי"ת נתן לישראל כפרות הרבה שאין חטא זה כזה, ומפני כי המספר עולה עד עשרה, שהרי אחר עשרה יחזור למנות אחד, דהיינו אחד עשר, אם כן אין מספר יותר מעשרה. והטעם בזה, לפי שכל דבר בעולם יתחלק לתשעה, לפי שכל דבר אשר אפשר בו חלוק יש בו ראש ואמצע וסוף, ולדבר זה יתחלק, ובענין זה תמצא בו ט' חלקים לכל צד... ולפיכך אמר עגלה משולשת ואיל משולש ועז משולש, שיהיה כל מין משולש, שהרי הט' חלקים משולשים הם, והם ט' מיני בהמות, אך העשירי תור או גוזל ענין מיוחד, כי העשירי על ידו נשלם המספר ונעשה כללי, לפיכך היה העשירי דבר בפני עצמו אינו דומה לחלקים... (גבורות ה' פרק ח, וראה שם עוד)
ואמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי הירח, בני אדם אשר לא ידעו דברי תורה חושבים, כי כאשר האדם חוטא לפני ה' במעשיו וחייבה התורה להביא קרבן, אותו קרבן הוא כמו דורון שבשביל זה יכפר לו הקב"ה, כמו אדם שחטא למלך בשר ודם ומביא דורון אליו לרצותו, וכך מביא קרבן אל השי"ת לרצותו, ומפני זה היה זר ונפלא בעיניהם מה שאמרו הביאו עלי כפרה, אבל חס ושלום לומר כך, שיהיה הוא יתברך מקבל דורון ומכפר לו. רק הקרבן הוא הקרבתם אל השי"ת אשר הוא מביא אליו הקרבן, כמו שמורה לך שם קרבן, וכאשר יש קירוב והשבה אל השי"ת אשר הוא בעל המעלה בלי חסרון, מסולק מאתו כל חסרון והעדר המצורף אליו, וזהו לשון כפרה שהוא לשון קנוח... ולכך בכל יום שיש בו קדושה ומעלה כמו החגים הקדושים וראש חודש יש בו קרבן חטאת, כי הימים האלו יש בהם קדושה, לכך הם מיוחדים לסלק החסרון ולהתקרב ולשוב אל השי"ת... וזה שאמר "חטאת לה'", כלומר כי הקרבן הוא סלוק החסרון שנמצא בעולם, הוא העדר האור מצד הקטנות אשר יש לירח... וכאשר אמרה תורה להביא בראש חודש שעיר לחטאת וזה הוא הדביקות למעלה, ובזה יש הסרה לחטא שהוא הריחוק מן השי"ת, ובשביל זה יש קירוב גמור אל השי"ת, והקירוב הזה עצמו הוא סלוק ההעדר. ואל תשאל מן השבת, שהוא יום קדוש ואין בו חטאת, כי זהו מפני שהוא יום מנוחה, יום שהכל מתוקן בפרט מעשה האדם, ואין ראוי לתקן החסרון ביום המתוקן, וכמו שאסור כל תקון ביום הזה ולכך אין חטאת ביום השבת. (חידושי אגדות שבועות ט א)
ראה קרבן-כללי, מסכת תענית.
...והקרוב אלי לומר בזה, שכל מי שהוא חוטא ורב מרי נמשל לאיש בעל קרנים מנגח כלפי מעלה, בעבירות שבין אדם למקום ב"ה, כמו שפירש רש"י פרשת לך לך... וכן באומות נאמר (דניאל ח') "האיל אשר ראית בעל הקרנים" וגו', כך נשא המשל כאן באיל בעל קרנים זה, כי יש מנגח כלפי מעלה זהו החוטא לשמים, ורוב קרני הבהמות פונין לימין ושמאל, כי כך האדם החוטא לחבירו מזיקו הן באורך ימים שבימינו, הן בעושר וכבוד שבשמאלו, לפיכך אדם הראשון שהיה יחידי בעולם וחטא לשמים לבד, על כן נזדמן לו לכפרה שור שהיה לו קרן אחת במצחו, רוצה לומר מצד היותו במצחו היה פונה כלפי מעלה, כי במה שחטא יתקן... אבל לדורות מביא שור או כשב או עז בעל קרנים לימין ולשמאל, לכפר על אשר חטא לחבירו, כי אפילו החוטא בדברים שבין אדם למקום ב"ה, מכל מקום הוא מזיק גם לבריות, הן מצד שכל ישראל ערבים זה בעד זה, ורבים נשאו עונש חטאו כנודע, הן מצד שגורם שאחרים לומדים לעשות כמעשיו, על כן דינו להביא בהמות בעלי קרנים לימין ולשמאל, לכפר על מה שחטא לבריות, והקב"ה מוחל חלקו, כי אם רבו פשעיו מה יעשה לו ית', אבל לאדם הדומה לו היה יכול להכות בו מכה רבה כפי גודל כחו, על כן דינם חלוקים בקרבנות, כי הכהן משיח וסנהדרין כחם גדול ובידם היה להכות מכה רבה בזולתם, על כן דינם להביא פר שנגיחתו גדולה ומסוכנת ביותר... אבל העני שכחו חלוש מלהזיק ודומה לעוף המכה בכנפיו, על כן דינו להביא תורים ובני יונה, לומר כי הוא נרדף כמותם, ואף על פי כן הוא מכה עם כנפיו בזולתם. ובדלי דלות החשוב כמת, על כן קרבנו סולת שאין בו נפש החיוני, לפי שכל מכפר צריך שיתדמה בתואריו אל המתכפר...
ודבר זה נרמז לאברהם, יען כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא... כי האיל הראשון הוא האדם החוטא המנגח צפונה ונגבה, ובחמלת ה' לקח תמורתו איל אשר היה נאחז בסבך בקרניו, ענין היותו נאחז בסבך, היינו אילן, רמז שככה החוטא נסתבך בחטא הנמשך מאכילת עץ הדעת, אשר היה סבה לכל חטאת. וענין בקרניו, בעבור היות לו קרני ראם קרניו, מרים קרן למרום... (בראשית כב יג)
אבל החטאת באה על חטא המעשה, הנעשה על ידי כלי המעשה התלוים בחומר המתפעל כנקבה, על כן קרבנו נקבה, ועיקר החטא תלוי באברים מיוחדים, ובראשם החלב והדם, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, כי על ידי רתיחת הדמים כל היום יתאוה תאוה לדברים האסורים, וכן כשישמן ישורון אז הוא מעותד ביותר אל החטא, על כן מקריבין מן החטאת החלב והדם והבשר יאכל לכהנים דרך צדקה להאכיל לעניים משרתי בית אלקינו, כי בחסד ואמת יכופר עון. (ויקרא א ג)
דבר ואמרת - לצד שצוה ה' ב' מיני קרבן, א' הבא לרצון נידר ונידב, וא' לכפרת חטא כי יחטא אדם, כנגד זה אמר דבר, כי גזרת מלך היא עליו חובת חטאת הרשומה בכל פרט... עוד ירמוז גם על פרט חטאת השגיונות, שיש בהם דיבור לבחינת החיוב ואמירה שהוא לצד שיתרצה ה' לקבל בהמה תחת נפש החוטאת, שמן הראוי היא תמות, וה' פדה נפש אדם בשה כשבים ושה עזים ולמרבה פר בן בקר. (ויקרא א ב)
ולקח את שני השעירים - ...ונראה לומר על פי הקדמות שהודיעונו רז"ל תנן במשנת חסידים, העושה מצוה אחת קונה לו סניגור אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, ומפורשים הדברים באר היטב על פי דברי הזהר הקדוש, ובהשכל מושכל עליון על פי האריז"ל לבאי בהיכלי מלך, כי מהעבירה עצמה יולד דבר רע שהוא עצמו העון שעשה ובידו נמסר עושהו, כאומרו, תיסרך רעתך ותמוגגנו ביד עונינו, ולזה כשמחל ה' לדוד הודיעו שאבד הכח הרע שנולד מהמעשה הבלתי הגון... הכוונה בזה, כיון שהחטא שעושה האדם נברא ממנו הנפרע מעושהו, ממילא באבוד המשחית אין משחית, וזה שאמר לו ה' שאחר שהעביר חטאתו לא ימות, כי אין ממית מעתה כיון שעל ידי המעשים נוצרים דברים הרעים המזיקים והמצערים את האדם, צוה ה' המעדיף טובו עלינו ואמר כי כל שעושה דבר בלתי הגון בלא ידיעה מחטאות האדם יביא קרבן, וצוה שיסמוך עליו בעל הקרבן, והטעם כי בזה יורקו החיצונים ההם שנתהוו ממעשיו הרעים על הקרבן ההוא, ופעולה זו הודיע ה' שתעשה בסגולת הבאת האדם קרבנו לבית אלקינו, וסומך עליו שם יעשה הדבר בכח השלם של אלקי הרוחות לכל בשר. וזה הוא טעם שצוה ה' הסמיכה בחטאות. והנה כל המעשה אשר יעשה בחטאת זבח והקטר יפעיל בבחינת ההיא הנמשכת מהאדם בקרבן ההוא על ידי סמיכתו כנזכר, ובזה היא נעקרת בחינת הרע ההוא. וכבר ידעת כי אין חטאת באה אלא על החטאת, שהוא הדבר שעושה האדם בשוגג, משום דלא נפיש זוהמיה, מה שאינו כן על עון שעושה האדם במזיד, דנפיש (גדול) זוהמיה, אין מביאין קרבן, וזה אמרו זבח רשעים תועבה, כי יתעבהו ה' ב"ה להקריב על מזבחו תיעוב כזה, שאין לך מיאוס בעולם כמיאוס וזיהום העון רחמנא ליצלן.
ולפי הקדמה זו יתבאר הענין בהקדים מה שאמרו רז"ל בתורת כהנים, "וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם" וגו', על זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, ועל שאר העבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר... ואחר שהודיענו ה' את כל זאת, הנה שלך לפניך, טעם מספיק כי הב' שעירים נושאים כל זוהמי תחלואי הנפש, השעיר שנושא עליו זדון טומאת מקדש וקדשיו קבלו ה' ולא תעבו, אבל שעיר הנושא זוהמות כל העבירות קלות וחמורות, צוה ה' שיאבדם ויכלם חוץ ממקום הקודש. וצוה שיסמוך אהרן עליו את ידיו שהוא שליח של ישראל, וכל אשר עושים שם הוא היה עושה, ששלוחו של אדם כמותו, ואמר "ונתן אותם על ראש השעיר החי", באר הכתוב היטב הדבר שבסמיכתו הוא נותן כל הטומאות המזוהמות ההם על ראשו. ואמר ונשא השעיר, מודיע כי ימצא בו בחינת המקבל לישא את הרע ההוא אל ארץ וגו'. ולהבין הענין, משל למלך שבקר בגדי בניו וראה בהם בגדים נקיים וכתם בו משפשפו בידו ונותנו לבנו, וכשראה בגד מלוכלך הרבה נותנו לעבד אחד מעבדיו אשר לא ימאס הדבר המאוס. כן הדבר הזה, המלך הוא מלכנו יתרומם שמו כשמביא לפניו קרבן, אם הוא בפרט וטהרת כתם כל שהוא שהם כתמי השגגה, או פרט אחד של טומאת מקדש וקדשיו הנזכר לא יתועב הקרבן אליו, אבל כל הזוהמא של כל העבירות שעשו ישראל קלות וחמורות הוא מיאוס גדול, ואמר שיוליכהו לעבד אחד מהרחוקים מהמלוכה לצד היותו מהפחותים וקלי הערך, והוא ישבר ויאבד וימחה אותם... (שם טז ח)
ראה עוד קרבן-כללי ויקרא ט ח.
מכל מצות ה' אשר לא תעשינה - ממשמעות הלשון משמע שעל כל חטא במצות לא תעשה חייב חטאת, אמנם בפרשת שלח (במדבר ט"ו כ"ט) על מה שכתוב שאם חטא יחיד בעכו"ם יביא חטאת אמר "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה", וקבלו פירושו, שרוצה לומר שכל העושה בשגגה יהיה תורה אחת לענין חטאת כמו עכו"ם, שכמו שהמעשה שמביא עליו חטאת בעכו"ם זדונו כרת, כן כל דבר שזדונו כרת יביא על שגגתו חטאת. אמנם יש לומר שבא לאמר שידמה בכל פרטיו לעכו"ם שיש בה ארבעה חומרות, א', שמשנאסרה לא הותרה, ואוציא אשת איש ונערה המאורסה שיש להם היתר בגט ובמיתת הבעל. ב', שלא הותרה מכללה, ואוציא את השבת שהותרה גבי עבודה, ג', שחייבים עליה מיתת בית דין, ואוציא חייבי כריתות, ד', שאיסורו נוהג בבני נח, ואוציא מצות שאינן בבני נח, לכן כתבה התורה כאן "מכל מצות ה'" ארבעה פעמים... (ויקרא ד ב, וראה שם עוד)
ועשה אחת מכל מצות - מלת אחת למותר. והנה מה שכתב בחטאת משיח "מאחת מהנה", ובחטאת העדה "אחת מכל מצות" צריך לדרוש, שצריך שיכתב שם קטן משם גדול (נח מנחור), אמנם מה ששנה זה בחטאת נשיא ושלש בחטאת יחיד הוא למותר, ואמרו חז"ל משום שממה שכתב בחטאת העדה "ועשו אחת", שידעינן מלשון אחת שחייב על כל מצוה בפני עצמה, לא נודע רק במצות חלוקות, כגון חלב ודם, לכן כתיב עוד שתי פעמים "אחת ממצות" שנדע שג' דברים מחלקים לחטאת, א', חילוק המצות, חלב ודם, סקילה ושרפה, ב', אם היה בשתי העלמות אף משם אחד, ג', משני שמות שאכלן בשתי תמחוין אליבא דר"י... (שם שם כב, וראה שם עוד)
חטאת קרבה על עבירה בשוגג על לאו שזדונו כרת, היחיד או העם לא עמד ברום מעלת תעודתו היהודית במלוא תודעתו, והוא שקע בקלות הדעת, עתה על הכהן להורות לו באצבעו, כי להבא עליו לעמוד איתן ברום מעלת תעודתו הישראלית, ולהיות קדוש לה' בכל נימי נפשו ולהשמר מכשלון על ידי הרצינות שבתודעה... (שמות כז ח)
חטאת הוא - נראה שחטאת נגזר משורש חטא בבנין פיעל, משום כך אין הכרח שקרבן זה בא לכפר על חטא שכבר נעשה אלא לחטא, מביע את רצונו של האדם המקריב להתרחק להבא מכל חטא, הקבלה בלב לגבי העתיד היא השלב הראשון בדרך הכפרה על חטאים שבעבר...
אין בשר החטאת נאכל אלא בעזרה, בתחום הסמוך למקדש, והכהנים חייבים ללבוש בגדי כהונה בשעת האכילה (רמב"ם מע"ק פ"י ה"ג, יומא סח ב', המשנה למלך שם מוסיף שצריך הכהן לראות את פתח העזרה בשעת אכילה, אולם דעה זו סותרת את דברי הגמרא בזבחים נ"ו א' "סמי מכאן אכילה", אפשר שבשר החטאת אף אינו נאכל אלא בעמידה, מל"מ שם)... (שם כט יד)
נפש כי תחטא - הנפש היא עיצומה של האישיות, המתגלה בשכל וברצון, והגוף על אבריו וכחותיו מסור לשלטונה והדרכתה, עתה שומה על הנפש להפעיל את שליטתה והדרכתה רק בהתאם לרצון ה', ולשם כך חייבת גם היא להשתעבד לאש-דת למען ישלוט בה אורה של תורה... מעתה משמעות קרבן חטאת, הנפש יצאה מתחום שלטון רצון ה', עתה היא חוזרת ומבקשת את קרבת ה', שטהרת מעשיה תלויה בה. הקרבן המבטא בקשה זו קרוי קרבן חטאת, בעצם בקשת קירבת ה' מכפרת הנפש על ריחוקה מאש-דת.
אולם אין אדם מביא קרבן על חטאו אלא אם כן תחילתו וסופו בשגגה (שבת ק"ב א'), שהרי זו משמעות לשון הכתוב כאן, "נפש כי תחטא", אורו ועוזו של רצון ה' לא האיר לנפש ולא הדריך את הרצון. "בשגגה", תוך כדי שגגה, כנגד זה אם תחילתו או סופו זדון, הרי זה פטור מחטאת, ואפילו שגג בתחילה ונודע לו חטאו בסוף, ובאותה שעה המעשה כבר הולך ונשלם, ושוב אין בידו להחזירו, כגון הזורק (אבן לרשות הרבים) ונזכר מאחר שיצאה מידו, קל וחומר אם תחלתו וגם סופו זדון, בכל אלה החטא הוא מחוץ לתחום הכפרות...
הגבלת חיוב חטאת ללא תעשה שיש בו כרת מוסברת על ידי חולשתו הטבעית של האדם, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אין לצפות ממנו שינקה משגגה בלא דעת, משום כך אין שגגתו טעונה כפרה מיוחדת, אלא אם כן גילה אדישות כלפי מצות שעונשן כרת, כי היה זה בדין, שחומר הכרת שבהן יגן עליהן גם מפני עבירה בשוגג. אך יש גם דרך אחרת להסביר את הדבר, חיוב חטאת על שגגת לא תעשה שזדונו כרת מבליט בפנינו דוקא סוג זה של מצות, והוא דורש מאתנו להתיחס למצות אלה בריכוז וכובד ראש מיוחד. במקום אחר נוכיח (להלן ד' כ"ד) שחיובי כרת הם בעיקר עבירות בעלות אופי יהודי מובהק, נציין לדוגמה, מילה, פסח, חלב, דם, נידה, וכן העריות שחייבים עליהן רק כרת, ובהתאם להנחתנו אין בן נח מוזהר עליהן, וכן אמרו "כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה" (סנהדרין נ"ז ב'), רק אחותו מן האם יוצאת מכלל זה...
מאחת מהנה - ...יכולה זו להיות "אחת מהנה" או "מאחת מהנה". יש העושה מספר פעולות אסורות, הנובעות כולן מטעות אחת, (אחת מהנה), כגון השוכח שהוא שבת, ועשה מספר מלאכות של אבות שונים, "שגגת שבת וזדון מלאכות", כי המלאכות שעשה נובעות מטעות אחת, והוא חייב עליהן רק חטאת אחת. ויש היודע שהוא שבת, ועשה מספר אבות מלאכות מתוך ששכח את איסורן בשבת, כאן העבירה על האיסור האחד של השבת נובעת ממספר טעויות, "זדון שבת ושגגת מלאכות" (מאחת הנה), והוא חייב מספר חטאות כמספר הטעויות שטעה.
בכלל אין חיוב חטאת תלוי במספר הפעולות, אלא במספר הטעויות. העושה מלאכה ביום הכפורים שחל להיות בשבת חייב שתי חטאות, כנגד זה השוכח איסור חלב ואכל חלב פעמים אחדות, ולא נודעה לו טעותו בינתים, (בהעלם אחד), חייב רק חטאת אחת. לשיטה אחת של החכמים הרי "תמחויין וגופין מחלקין", אם טעות אחת נשנית בגופים שונים, הרי מספר החטאות הוא כמספר הגופים (כריתות י"א ב', ט"ו ב'), דיעה זו לא נתקבלה להלכה על ידי הרמב"ם (שגגות פ"ו ה"א). (ויקרא ד ב)
אשר חטא בה - אין די שידע דרך כלל שנעשתה עבירה שעל זדונה הוא חייב כרת, אלא עליו לדעת את העבירה המיוחדת "אשר חטא בה", אין די שידע שאכל חלב או נותר, כגון שהיו חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל, אלא עליו לדעת בייחוד שאכל חלב או אכל נותר (כריתות י"ט א'), תנאי זה של הכרת החטא המיוחד קשור עם האמור שם, והוא מאשר שחטאת היחיד באה לא על עבריינות בדרך כלל, אלא על מעשה מסוים בהחלט, כדי לעורר את הלב לזהירות ביחס לדברים מסויימים... (שם ד כג)
ושחט אותו - מדיוק זה נדרש בתורת כהנים שרק בהמה זו כשרה לקרבן משהופרשה כדין על ידי החוטא, והיא עומדת להקרבה לשם כפרת חטאו, ואילו ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה וכו' ושאבדה וכו' משכיפרו הבעלים (באחרת), כל אלו הולכות למיתה והן פסולות לכל קרבן... כל ההלכות האלה מתבארות מתוך הסגולה המיוחדת המציינת לדעתנו את עצם מהות החטאת, היא הקרבן היחיד הבא רק כחובה, מחמת סיבה מסוימת, (סיבת המוספים היא עיצומו של יום), ולעולם אינה קרבה נדבה, כל שאר הקרבנות, ואפילו אשם במקרה של אשם תלוי, קרב לפחות מסיבה מסופקת, (לטור או"ח א' ויו"ד ה' מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום). מתקבל אפוא על הדעת, שהחטאת, הואיל ואיננה קרבה כנדבה, גם אינה סובלת את מצב הבינים בו היא כשרה אך אינה עולה לחובה... אנחנו מבינים עתה, שהתורה מרחיקה מעל המזבח כל חטאת שאין לה עילה או שעילתה נתבטלה. חטאת בלא עילה פירושה אחת מהשתים, או שהיא תופסת את מצב החטא את העבריינות כמצב נורמלי של המין האנושי, או שהיא מבטאה את הקיצוניות השניה מעבר מזה, יהירות רוחנית, זו הרי היא מוות לכל השתלמות מוסרית, לא פחות מרעיון העברינות שאין לה תקנה, שתיהן מביאות לידי מות מוסרי, זו שאינה חושבת צורך בעליה, וזו שאינה מאמינה באפשרות העליה... (שם שם כד, וראה שם עוד)
לחטאת לה' - ...וזו משמעות חטאת זו של ראש חודש, השי"ת הוא אלוקי החסד המחנך את האדם ואת האנושות, ובחליפות האור של תקופות הלבנה הוא הראה לנו דוגמא של עצמנו, כל אימת שהלבנה מתחדשת הוא קבע לנו יום של ראש חודש, ללמדנו שאנחנו מסוגלים להתחדש כמותה ולזכות באור אחרי כל אופל, וכך הורה לנו את האמת הגדולה, שגם החוטא עודנו לה', ולא עוד, אלא גם החטאת היא לה', כי חטאת היא היכולת לחטא, הצורך להתחטא, והאפשרות להתחטא ולהתעלות ממעמקי החטא. חטאת זו היא לה', היא מתנת חסד עליונה שה' העניק לבחיר יצוריו, לאדם... (במדבר כח טו, וראה שם עוד)
שעירת עזים - הקדים הכתוב שעירה קודם לכשבה, ולא כעולה ושלמים, לפי סוגית הגמרא סוטה ל"ב, דבשעירה ניכר יותר שהוא חטאת ומיכסף נפשיה, ואם כן ניחא, דלכתחלה יעשה באופן דליכסף נפשיה כי היכי דלהוי לכפרה. ולפי הפשט הוא משום שלא יהא מהודר, וכן בחטאת יולדת כתיב ובן יונה או תור לחטאת, הרי דבחטאת בן יונה קודם ובעולה תורים קודמים. (ויקרא ד כח)
וכפר בעדו ובעד העם - מכפר על חייבי עשה שלו ושל ישראל, דאף על גב שכל החטאות מכפרין על כל עשה, כדאיתא בזבחים ז', מכל מקום זה אינו אלא בחטאת החיצון במזבח שמכפר על עשה על ידי עולה, מה שאינו כן בזה החטאת שבא לפנים אין בו כפרה על חייבי עשה, ומשום הכי מביאין עולות אלו לכפרה בפני עצמן. (שם טז כד)
וכל חטאת אשר יובא מדמה - והענין דנפש האדם מקבילה למשכן הכבוד, כמו שמבואר אצלינו במקום אחר, דכחות השכל המה מקבילים נגד משכן כבוד ה' הסוכך על הכרובים. ולכן כל החטאות אשר באים על דבר שזדונו כרת, אשר הוא עון השקול ליטול נפש האדם ולהכריתה מחלק החיים, אם הוא בשוגג אשר הוא מפעולות החומר, לא הטעה בשכל, מקום כפרתו במזבח החיצון אשר הוא מקביל נגד הלב והרוח, לא בפנימיות, לכן אם החטאת הוא על הזדון וזה הוא או בזדון או בהעלם הוראה אשר הטעה הוא בשכל, גם כפרתו במזבח הפנימי והפרוכת, מקום השכל...
עוד כי כח התאותני אשר באדם אם כי בכללו הוא עברה, אינו ראוי להסירו לגמרי, וכמו שאמרו יצר תינוק ואשה ימין מקרבת וכו', רק על זה אמרו "בכל דרכיך דעהו", אפילו לדבר עבירה, וזה עצם השלמות לזכך את כחות החומר אשר יאכלו רק לשם שמים לקיים המציאות, ואמרו הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין כאילו הקריב לגבי מזבח, לא כן ההטעה בשכל הוא כלה נחרצת וראוי להעבירו, כי לא יתכן לעזוב שום שורש מההטעה ולכלותו לגמרי, כי השקר והמרד נתעב לא ירצה... (ויקרא ו כג)