(ראה גם: מצורע, צרעת)
וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה תמימה, ושלשה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ולוג אחד שמן. והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם, לפני ה' פתח אהל מועד. ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן, והניף אותם תנופה לפני ה'... ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית, ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית. ולקח הכהן מלג השמן, ויצק על כף הכהן השמאלית. וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית, והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה'. ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית, על דם האשם. והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר, וכפר עליו הכהן לפני ה'...
ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו, ועשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן. ושתי תורים או שני בני יונה אשר תשיג ידו והיה אחד חטאת והאחד עולה... (ויקרא יד י)
...ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם, למדנו שהם טעונים תנופה כאחת, מניין אם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא, תלמוד לומר אותו לשם, יכול יניף ויחזור ויניף, תלמוד לומר אותו לאשם, יכול יניף ויחזור ויניף, תלמוד לומר והניף תנופה, תנופה ולא תנופות. לפני ה' במזרח... (מצורע פרשה ג)
כי כחטאת האשם הוא לכהן, מה חטאת מן החולין ביום בידו הימנית, אף אשם מן החולין וביום ובידו הימנית, מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעון כלי, מה חטאת דם מזבח מתירה, אף אשם דם מזבח מתירו. אי מה חטאת דמה נתון למעלה אף אשם יהיה דמו נתון למעלה, תלמוד לומר קודש קדשים הוא, ואת דמו יזרוק לרבות כל האשמות ואשם מצורע שיהא דמו נתון למטה.
ואיני יודע איזה יקדום, אם מזבח אם בהונות, כשהוא אומר הוא לכהן הכהן יקדום, מה מצינו מכשירו לכהן המזבח המזבח יקדום, הוא פרט לששחטו שלא לשמו. קודש קדשים לרבות לוג שמן של מצורע, הוא פרט לשחסר כלשהו.
ולקח יכול בכלי, תלמוד לומר ולקח הכהן ונתן הכהן, מה נתינה בעצמו של כהן, אף קבלה בעצמו של כהן. יכול אף של מזבח תהא ביד, תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן, מה חטאת טעונה כלי, אף אשם טעון כלי. נמצאת אומר שני כהנים מקבלים את דמו, אחד בכלי ואחד ביד, זה שקיבל בכלי בא וזרקו על המזבח, וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע, ומצורע טבל בלשכת המצורעים, בא ועמד בשער ניקנור, רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה שכבר טבל מבערב. ונתן על תוך, יכול על תוך ודאי, תלמוד לומר על נוך, אי על נוך יכול על גובה של אוזן, תלמוד לומר תוך נוך, הא כיצד, זה גדר אמצעי...
ויצק על כף הכהן השמאלית, מצוה שיצוק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא. וטבל, ולא המספג, וטבל והזה על כל הזיה טבילה, אצבעו, נאמר כאן אצבעו ונאמר להלן אצבעו, מה אצבעו האמורה כאן המיומנת שבימין, אף אצבעו האמורה להלן המיומנת שבימין. והזה מן השמן באצבעו ז' פעמים, מלמד שהוא טובל ומזה ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים, ועל כל הזיה טבילה.
אין לו בהן יד ובהן רגל ואזן ימנית אין לו טהרה עולמית, רא"א נותן הוא על מקומו, רש"א אם נתן על שמאל יצא. והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר, אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר דברי ר"ע, ריב"ג אומר שירי מצוה הן, בין שנתן בין שלא נתן כפר ומעלים עליו כאילו לא כפר... (פרק ג, וראה שם עוד)
מיתיבי, אשם מצורע שנשחט שלא לשמו או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות הרי זה עולה לגבי מזבח, וטעון נסכים וצריך אשם אחר להכשירו... (מנחות ה א)
...כף זה איני יודע מהו, כשהוא אומר ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית, כאן שמאלית הא כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין. והא מיבעי ליה לגופיה, שמאלית אחרינא כתיב. ואימא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, שמאלית אחרינא כתיב, כאן שמאלית ואין אחר שמאלית... אמר ליה ר' ירמיה לרבי זירא על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיב (בשמן דמצורע עשיר) למה לי, (דהא כתב על דם האשם), חד להכשיר צדדין וחד לפסול צידי צדדין. על דם האשם על מקום דם האשם למאי אתו, הני צריכי, אי כתב רחמנא על דם האשם הוה אמינא איתיה אין נתקנח לא, כתב רחמנא על מקום, ואי כתב רחמנא על מקום הוה אמינא דוקא נתקנח, אבל איתיה אימא הוי חציצה, קא משמע לן... (שם ט ב)
תנו רבנן לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול, מפני שדם אשם מתירו לבהונות, דברי רבי מאיר, אמרו לו לרבי מאיר והלא אדם מביא אשמו היום ולוגו מיכן ועד י' ימים, אמר להן אף אני לא אמרתי אלא בבא עם האשם... (שם טו ב)
אלו טעונות תנופה ואין טעונות הגשה, לוג שמן של מצורע ואשמו... תנו רבנן והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה, מלמד שטעונין תנופה כאחד, מנין שאם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא תלמוד לומר והקריב אותו לאשם והניף, יכול יניף ויחזיר ויניף, תלמוד לומר תנופה ולא תנופות. לפני ה' במזרח, והא אמר לפני ה' יכול במערב, אמרי הני מילי מנחה דאיקרי חטאת, וחטאת טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד, אבל הכא לפני ה' קרינא ביה. (שם סא א)
...אלא חצי לוג שמן לתודה ורביעית שמן לנזיר ואחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני. (שם פט א)
כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם, אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים... תלמוד לומר ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד, עולה זו עולת מצורע, זבח זו חטאת מצורע, או לזבח זו אשם מצורע... (שם צ ב)
המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה ומצורע שנתנגע נגעים הרבה, הביא ציפרין ונתנגע לא עלו לו עד שיביא חטאתו, רבי יהודה אומר עד שיביא אשמו... מנלן דכתיב זאת תורת המצורע, תורה אחת למצורעים הרבה. הביא צפרין ונתנגע לא עלו לו עד שיביא חטאתו... והאמרת אין מביא אלא קרבן אחד, חסורי מחסרא והכי קתני, הביא צפרין ונתנגע אין מביא אלא קרבן אחד, ולאקבועי בעניות ובעשירות לא מיקבע עד שיביא חטאת, רבי יהודה אומר עד שיביא אשמו. תנן התם, מצורע שהביא אשמו והעשיר הכל הולך אחר חטאת, דברי ר"ש, רבי יהודה אומר הכל הולך אחר אשם, תניא ר"א בן יעקב אומר הכל הולך אחר ציפרין. ואמר רב יהודה אמר רב שלשתן מקרא אחד דרשו... (כריתות ט ב)
...אי כרבי יהודה דאמר אשם קבעה, וכיון דקבעה לה אשם בעשירות לא מצי מייתי חטאת בדלות, דתנן מצורע שהביא קרבן עני והעשיר או עשיר והעני הכל הולך אחר חטאת דברי ר' שמעון, ורבי יהודה אומר הכל הולך אחר אשם, רבי אליעזר בן יעקב אומר הכל הולך אחר צפורים... דתניא אמר ר"ש למחרת מביא אשמו ולוגו עמו, ומעמידו בשער ניקנור ומתנה עליו ואומר, אם מצורע הוא הרי אשמו ולוגו עמו, ואם לאו אשם זה יהא שלמי נדבה, ואותו אשם טעון שחיטתו בצפון וטעון מתנת בהונות וסמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק, ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה, ולא הודו לו חכמים לר' שמעון מפני שמביא קדשים לבית הפסול... (נדה ע א)
ביום השמיני מביא ג' בהמות חטאת ואשם ועולה, והדל היה מביא חטאת העוף ועולת העוף. בא לו אצל האשם וסמך שתי ידיו עליו ושחטו, וקבלו ב' כהנים את דמו, אחד בכלי ואחד בידו, זה שקבל בכלי בא וזרקו על קיר המזבח, וזה שקבל ביד בא לו אצל המצורע, והמצורע טבל בלשכת המצורעים, בא ועמד בשער ניקנור, ר' יהודה אומר לא היה צריך טבילה.
הכניס את ראשו ונתן על תנוך אזנו, ידו ונתן על בהן ידו, רגלו ונתן על בהן רגלו, רבי יהודה אומר שלשתם היה מכניס כאחד, אין לו בהן יד בהן רגל אוזן ימנית אין לו טהרה עולמית, רא"א נותן הוא על מקומן, רש"א אם נתן על של שמאל יצא.
נטל מלוג השמן ויצק לתוך כפו של חברו, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא, טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים, על כל הזאה טבילה, בא לו אצל המצורע מקום שהוא נותן את הדם שם הוא נותן את השמן, שנאמר על מקום דם האשם, והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר לכפר, אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר, דברי ר"ע, ר' יוחנן בן נורי אומר שירי מצוה הן, בין שנתן בין שלא נתן כפר, ומעלין עליו כאלו לא כפר, חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו, משיצק יביא אחר בתחלה, דברי ר"ע, רש"א חסר הלוג עד שלא נתן ימלאנו, משנתן יביא אחר בתחלה... (נגעים יד ז, וראה שם עוד)
כשיתרפא הצרוע מצרעתו אחר שמטהרין אותו בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומגלחין את כל בשרו ומטבילין אותו, אחר כל זאת יכנס לירושלים ומונה שבעת ימים וביום השביעי מגלח תגלחתו שניה כתגלחת הראשונה, טובל והרי הוא טבול יום ומעריב שמשו ולמחר בשמיני טובל פעם שניה ואחר כך מקריבין קרבנותיו, ומפני מה טובל בשמיני אחר שטובל מאמש, מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו, ואינו נזהר משום טומאה, ושמא נטמא אחר שטבל, לפיכך טובל בשמיני בעזרת הנשים בלשכת המצורעים ששם אף על פי שלא הסיח דעתו.
נתאחר ולא גילח בשביעי וגילח בשמיני או אחר כמה ימים ביום שיגלח יטבול ויעריב שמשו ולמחר יביא קרבנותיו אחר שיטבול פעם שניה כמו שביארנו, כיצד עושין לו, המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית באסקופת שער ניקנור ופניו למערב, ושם עומדים כל מחוסרי כפרה בעת שמטהרין אותן, ושם משקין את הסוטות, והכהן לוקח אשם של מצורע כשהוא חי ומניפו עם לוג השמן במזרח כדרך כל התנופות, ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא, ואחר כך מביא את האשם של מצורע עד הפתח, ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך עליו ושוחטין אותו מיד, ומקבלים שני כהנים את דמו, אחד מקבל בכלי וזורקו על גבי המזבח, ואחד בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית, ואם שינה וקבל בשמאל תחילה פסל. הכהן שקיבל מקצת הדם בכלי מוליכו וזורקו על המזבח תחילה, ואחר כך יבא הכהן שקיבל הדם בכפו אצל המצורע, הכהן מבפנים והמצורע מבחוץ, ומכניס המצורע ראשו ונותן הכהן מן הדם שבכפו על תנוך אזנו הימנית, ואחר כך יכניס ידו הימנית ויתן על בהן ידו, ואחר כך יכניס רגלו הימנית ויתן על בהן רגלו, ואם נתן על השמאל לא יצא. ואחר כך יקריב חטאתו ועולתו, ואחר שיתן הדם על הבהונות נוטל הכהן מלוג השמן ויוצק לתוך כפו של חבירו השמאלית, ואם יצק לתוך כף עצמו יצא, וטובל אצבעו הימנית בשמן שבכפו ומזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים, על כל הזייה טבילת אצבע בשמן, ואם הזה ולא כיון כנגד בית קדש הקדשים כשירות, ואחר כך יבא אצל המצורע ויתן מן השמן על מקום דם האשם בתנוך אזן ובהן ידו ובהן רגלו, והנותר מן השמן שבכפו יתננו על ראש המתטהר ואם לא נתן לא כפר, ושאר הלוג מתחלק לכהנים.
שיירי הלוג אינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהונה כשאר קדשי קדשים, שהרי הוקש לאשם, ואסור לאכול מלוג השמן עד שיתן ממנו מתן שבע ומתן בהונות, ואם אכל לוקה כאוכל קדשים קודם זריקה. (מחוסרי כפרה ד א והלאה)
אי זהו תנוך אזן, זה גדר האמצעי, נתן על צדי הבהונות כשר, נתן על צדי צדיהן פסול, בין שנתן השמן על דם האשם עצמו מלמעלה, בין שנתן בצד הדם, אפילו נתקנח הדם קודם שיתן השמן על בהונות יצא, שנאמר על מקום דם האשם, אין לו בוהן יד ימנית או בוהן רגל ימנית או שאין לו אזן ימנית אין לו טהרה עולמית.
אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות הרי זה עולה למזבח וטעון נסכים כנסכי אשם מצורע, וצריך המצורע אשם אחר להכשירו. הקדים חטאתו לאשמו לא יהיה אחד ממרס בדמה אלא תעובר צורתה ותצא לבית השרפה.
יש לאדם להביא אשמו היום ולוגו לאחר עשרה ימים, ואם רצה לשנות הלוג לאשם מצורע אחר משנה, אף על פי שקדש בכלי, חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו, חסר מאחר שיצק יביא אחר בתחילה. יצק מן השמן לכפו והתחיל להזות ונשפך הלוג אם עד שלא גמר מתן שבע נשפך הלוג יביא אחר ויתחיל במתן שבע, גמר מתן שבע ונשפך הלוג יביא אחר ויתחיל לכתחילה בבהונות. התחיל בבהונות ונשפך הלוג קודם שיגמור יביא אחר ויתחיל לכתחילה בבהונות, גמר הבהונות ואחר כך נשפך הלוג קודם שיתן שאר השמן שבכפו על ראש המטהר אינו צריך להביא לוג אחר, שמתנת הראש אינה מעכבת, שנאמר והנותר בשמן, ומיתר השמן.
הקדים מתן שמן למתן דם ימלא הלוג שמן ויחזור ויתן השמן אחר הדם, הקדים מתן שמן על הבהונות למתן שבע, ימלא הלוג ויחזור ויתן על הבהונות אחר מתן שבע, שנאמר "זאת תהיה תורת המצורע", שתהיה כל תורתו על הסדר.
נתן שבע המתנות שלא לשמן לא הורצה, והוכשר המצורע.
מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שניה, וכן אם הביא אשמו ונתנגע צריך קרבן על כל אחת ואחת, אבל אם נתנגע ונרפא והביא צפוריו וחזר ונתנגע ונתרפא והביא צפוריו, קרבן אחד לכולן.
מצורע שהביא קרבן עני והעשיר או עשיר והעני, קודם שיקריב קרבנותיו הכל הולך אחר האשם, אם היה בשעת שחיטת האשם עשיר ישלם קרבן עשיר, ואם היה עני ישלם קרבן עני.
שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהן ונזרק דם אחת משתי החטאות שלהן ואחר כך מת אחד מן המצורעים, כיצד עושה זה המצורע החי, להביא חטאת בהמה אינו יכול שמא זו שנזרק דמה חטאתו היא, ואין מביאין חטאת בהמה על הספק, ולהביא חטאת העוף אינו יכול שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא, וכיצד יעשה, יכתוב כל נכסיו לאחר ונמצא עני ויביא חטאת העוף מספק ולא תאכל כמו שביארנו, ונמצא אוכל בקדשים... (שם ה א והלאה)
שני כבשים - בעבור היות נגע הצרעת מוסר על מעשה הלשון, על כן יקריב כבש אחד לעולה כמשפט כל העולה על הרוח, ואחד אשם כמשפט כל אשם, ונקבה לחטאת כמשפט כל חטאת. (ויקרא יד י)
שני כבשים - לא פירש הכתוב מה יעשה בב' הכבשים והכבשה, אבל הזכיר בכבש האחד שיקריב אותו לאשם, והזכיר שיעשה החטאת ואחר כך ישחט העולה, וזה בעבור שכבר הזכיר בויקרא בחטאת שתהיה נקבה, ובכל עולה שהוא זכר, לכך לא הוצרך להאריך, כי בידוע שהכבש השני יהיה העולה, והכבשה היא החטאת. (שם)
לאשם - כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקודש, כמו החטאת על חיוב כרת, וכבר אמרו שהצרעת על לשון הרע וגסות הרוח, ששניהם מעילה בקדש, כי אמנם לשון הרע עקרו בסתר, כמעמיק מה' לסתור עצה, ואומרם (ברכות) העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי השכינה, ועל המתגאה נאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל... (שם שם יא)
זאת תורת - הפסוק מיותר, ורז"ל דרשו שריבה הבאת קרבן עשיר לעני אם ירצה... ונראה כי לצד שרצה למעט עשיר אם הביא קרבן עני שלא יצא... ואולי שחש הכתוב שיבא החכם וילמד משפטי השג יד האמור במצורע מהשג יד האמור בטומאת מקדש וקדשיו וכו', שישנם גם כן בקרבן דלי דלות, ובמקום ב' תורים וכו' יביא עשירית האיפה, תלמוד לומר זאת תורת אשר לא תשיג ידו, הגם שלא השיגה ידו בטהרתו הרשומה בו יתפלש בעפר ויביא שתי תורים... (שם שם לב)
ושלשה עשרונים סולת - אחר שחטאת ואשם אין טעון נסכים, יש לומר לכאורה ששלשה עשרונים אלה היה מנחה בפני עצמה, וחז"ל הכריעו שהיה זה מנחת נסכים, ממה שכתב "והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה", שפשטותו מורה שרוצה לומר מנחת העולה, ומשמע שהמנחה כליל כמו העולה, ובודאי היא מנחת נסכים שהיא כליל... (שם שם י)
קרבן המצורע כולל את כל הגוונים של קידוש המעשה, אשם, חטאת ועולה, וכמעט אין כיוצא בזה במקום אחר. כל שלושת הקרבנות האלה מלווים בנסכים, ואין כיוצא בזה במקום אחר... המעשים האופיניים האמורים כאן מתרכזים מסביב לאשם, וגם בהלכה הרי האשם הוא הקרבן המכריע המסיים את עברו, שכן אם הביא ציפרים ונתנגע אין מביא אלא קרבן אחד, כנגד זה אם נתנגע לאחר הבאת האשם הרי כאן שתי תקופות של צרעת, ויש לכפר עליהן בשני קרבנות נפרדים, ועוד שעת הבאת האשם קובעת אם הוא מביא קרבן עני או עשיר. נזכור שדווקא אשם מבטא את האישיות שסכנת שממה נשקפת לה, בעוון האנוכיות בתחום השליטה והאינטרסים, כך נבין את חשיבותו המיוחדת של האשם בקבוצת הקרבנות של המצורע... (שם שם י, וראה שם עוד)
וכבשה אחת - לא הוצרך הכתוב לפרש בחטאת שתהיה אחת דוקא, שהרי אינו בא נדבה... ומשום דאיתא בזבחים ט' דחטאת נזיר ומצורע הני עולות נינהו, משום הכי הוצרך הכתוב לפרש דמכל מקום דוקא אחת. ולוג אחד - דייק הכתוב דוקא אחד, דאף על גב שאינו בא על גבי המזבח, וסלקא דעתך דכשר גם ב' לוגין. והטעם דכל שאינו בזה אחר זה גם בבת אחת אינו, ולא יחול עליו קדושה. (ויקרא יד י)
הכבש האחד - המיוחד, דאשם עיקר המכשיר, והוא לעכובא. (שם שם יא)
והזה מן השמן - מיותר, ומכאן דרשו בתורת כהנים על כל הזיה טבילה... ולפי הפשט משום שחדוש להזות מהשמן, על כן שנה עליו הכתוב. (שם שם טז)
וכפר עליו הכהן - ...עוד יש לבאר ענין שלש כפרות הללו כמו שביארנו גבי מנחה, דתניא בתורת כהנים, שלש אזכרות כמו שכתבנו לעיל פרק ב' א' וב', והכי נמי יש כאן שלשה דברים שצריכים כפרה, העון אשר חטא שהביא לידי צרעת, הצרעת מביא לידי הרהור רע על עונשי השי"ת, ועתה כשנתרפא מביא האשם על ראש העון, ומשום הכי טעון הזיה על אוזן ובוהן יד ורגל, שהמה גורמים לזכות כלי השמיעה לתוכחת חיים, כדכתיב שמעו ותחי נפשכם, וכן להיפך. וכלי המעשה הוא יד ורגל, וכבר ביארנו בפרשת תצוה לענין אהרן ובניו, ואחר כך מביא החטאת לכפר על גוף הצרעת שיהא מתרפא לגמרי, ומשום הכי כתיב ביה על המטהר מטומאתו, ואחר כך טעון כפרה על הרהור רע שגרם לו הצרעת, ועל זה מביא עולה ומנחה, דצרעת גורם השחתת המדות גם כן, ועל זה מביאים מנחה כמו שכתבנו במקומו. (שם שם כ)
ואין ידו משגת - בקרבן עולה ויורד כתיב בלשון עתיד "ואם לא תגיע ידו", "ואם לא תשיג ידו", וכן ביולדת, וכאן כתיב בלשון הוה, היינו משום דכל הקרבנות שאדם חייב באמצע השנה לא היה הולך לירושלים מיד, אלא ממתין עד בא הרגל, והיה מקדיש לפעמים לפני המועד, ואם כן אם היה דל בשעת הקדש והקדיש קרבן עני, ואחר כך נתעשר בשעת הרגל היה צריך להביא קרבן עשיר, משום הכי הזהיר הכתוב שלא יפריש קרבן עני אם לא שרואה בדעתו שלא תשיג ידו גם בשעת הקרבה במועד. מה שאינו כן מצורע שאסור ליכנס למחנה ישראל, ומשום הכי היתה המצוה ליטהר ביום טהרתו, ואחר כך כשנטהר ומתחיל ימי ספורו הרי זה אסור בתשמיש המטה, ולכמה פוסקים אסור ליכנס גם כן לביתו, וממילא היה ראוי להזדרז להביא קרבנו מיד, ואם כן הדבר תלוי היאך ידו משגת בשעת הקדש... (שם שם כא)
ונראה עוד לומר, דהנה אמרנו לעיל דצפרי מצורע ושני שעירי יום הכפורים הם בסגנון אחד, אחד להדחות את כחות הרע, ואחד להמשיך חיים מחדש... ונראה דהיינו טעמא דבמצורע בשביל שפגם בכח הדיבור שהיא הנפש חיה נסתלקה ממנו הנפש חיה, שהיא כל רגש חיות דקדושה, אם כן אי אפשר להתחיל בסור מרע תחילה, כי עיקר סור מרע הוא כשנודע ומכיר ומבין עד היכן הדברים מגיעים מה שפגם וקלקל, כי באם לאו הכי אף שנותן אל לבו להטיב מעשיו ואיננו עושה עוד רע עדיין אינו נקרא סר מרע, כי לשון סור הוא כענין הסרת הבגדים הצואים מעליו... וזה אי אפשר רק כשיודע ומכיר היטב מהו הרע ונעשה נבזה ונמאס בעיניו מאד אז נקרא בלשון סור מרע, וזה שכלה ממנו כל רגש וחיות דקדושה, והוא כמת בחייו, אין בשר המת מרגיש באזמל, ואי אפשר להיות לו חרטה אמיתית להיות סר מרע לגמרי, על כן אין עצה אלא שישאב בתוכו חיים חדשים תחילה ואחר כך יכול להיות סר מרע, ובודאי שאחר כך אחר שיהיה סר מרע לגמרי ישאב חיים חדשים ביתר שאת... (מצורע תרע"ג)