(ראה גם: קרבן-אכילה-הקרבה)
והנותר מבשר הזבח, ביום השלישי באש ישרף. ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. (ויקרא ז יז)
או נדר או נדבה זבח קרבנו, הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים שנאכלים לשני ימים, אין לי אלא שלמים, מניין לרבות את החגיגה, ארבה את החגיגה הבאה בזמנה מניין חגיגה הבאה מחמת פסח חגיגה הבאה תשלומין... תלמוד לומר נדר אם נדר או נדבה... (צו פרק יב, וראה שם עוד)
ואם האכול יאכל ביום השלישי לא ירצה, אמר רבי אליעזר כוף אזנך לשמוע שהשוחט את זבחו על מנת לאוכלו ביום השלישי הרי זה בלא ירצה, אמר רבי עקיבא שומע אני אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, אם אכל ממנו ביום השלישי יהיה פסול ואי אפשר לומר כן מאחר שהוכשר יחזור ויפסל... תלמוד לומר המקריב, בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל ביום השלישי... (שם פרשה ח)
דתניא לא תותירו ממנו עד בקר, והנותר ממנו עד בקר וגו', בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו דברי ר' יהודה, ר' עקיבא אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו... (מכות ד ב)
ר"ש אומר יש נותר שהוא מטמא טומאת אוכלין ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין, כיצד, לן לפני זריקה אינו מטמא טומאת אוכלין, לאחר זריקה מטמא טומאת אוכלין... (מנחות קא ב)
א"ר סימאי לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מגזרה שוה, מאי היא, יליף קדש קדש, ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל, וכתיב ושרפת את הנותר באש כי קדש וגו'. (כריתות ה א)
ואם האכול יאכל - במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר, יכול אם אכל ממנו בשלישי יפסל למפרע, תלמוד לומר המקריב אותו לא יחשב בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי... (ויקרא ז יח)
והנותר מבשר הזבח ביום השלישי - אין ענין הכתוב שיהיה הנותר ליום השלישי נשרף ויאכל בלילה, שכבר למדו רבותינו מן הכתוב בפרשת קדושים תהיו והנותר ביום השלישי באש ישרף, שכל מה שישאר מב' ימים כלל טעון שרפה, אבל ביום השלישי אינו דבק עם והנותר, אבל הוא דבוק עם באש תשרף, יאמר כי הנותר מבשר הזבח שלא נאכל ביום הקריבו וממחרת ישרף באש ביום השלישי בבקר... (שם ז יז)
אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר והוא הדין לשאר הקדשים כולם, והמותיר אינו לוקה, שהרי ניתקו הכתוב לעשה, שנאמר "והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו".
האוכל כזית מבשר קדשים שנותר במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה, שנאמר "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה", ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר, אם קדשי קדשים הם חייב עליהן מאחר שיעלה עמוד השחר, ואם קדשים קלים הם חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני שהוא תחלת הלילה של יום שלישי. והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר במלואים, שהרי נאמר שם לא יאכל כי קדש הם, להזהיר על כל שפסולו בקדש שהוא בלא תעשה על אכילתו.
והפגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית, וכל הפגולים והנותרין מצטרפין. (פסולי המוקדשין יח ט)
שנצטוינו לשרוף הנותר, והוא בשר הקדשים שנשאר אחר עבור זמן אכילתן המוגבל להן, שנאמר "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף", וזאת השרפה היא מצות עשה, שכן אמרו במכילתא גבי פסח, "ולא תותירו ממנו וגו' והנותר באש תשרופו", בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה, דמשמע שמצות שרפת נותר עשה הוא, ודין הפגול והנותר שוה בזה.
משרשי המצוה, לפי שטבע כל בשר להפסד בשהיה ולבא לידי סרחון, ועל כן להגדלת דבר הקרבן כמו שאמרנו למעלה נצטוינו לשרפו מיד ולבערו מן העולם לבל יקוץ אדם בו ובריחו. ותכלית הכליון הגמור הוא על ידי האש יותר מן הפירוד וזריה לרוח או כל דבר אחר, גם מלבד זה יש בדבר רמז אל הבטחון בהשי"ת, שלא יהא אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדי להצניעו ליום מחר, בראותו כי הא-ל יצוה לכלות בשר קדש משעברה שעתו כליון גמור, ולא רצה שיהנה בו בריה אחרת לא אדם ולא בהמה... (צו מצוה קמג)
שלא לאכל נותר, והוא מה שנשאר מבשר הקדשים מקרבן שקרב כמצותו, אחר זמן הראוי לאכלו, שנאמר במלואים לא יאכל כי קדש הם, ובא הפרוש על זה כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו... ונשיאות עון זה הוא כרת, כמו שנלמד בגזרה שוה מנותר, וכתיב הכא גבי נותר "והנותר עד יום השלישי פגול הוא לא ירצה ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה" וגו'. ועל כן אף על פי שאזהרת שניהם ממקרא אחד, לא נמנע מפני כן לחשבם שני לאוין...
מדיני הנותר מה שאמרו ז"ל אכל מן העור או מן המרק או מן התבלין או מן האלל או מן המוראה או מן הגידין ומן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים ומן החרטום, מביצי העוף, מן הנוצה אינו חייב כרת. וכן בדם אין חייב בו משום נותר, וכן בלבונה והקטורת והעצים וכמו שכתבנו בפיגול. אבל מן השליל או מן השליא חייב כרת. וכן מה שאמרו כי קדשי הגוים כלומר נדרים ונדבות שמקבלין מהן אין בהן משום נותר ופגול... (קדושים מצוה רטו)