(ראה גם: קרבן-פסח)
דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית... ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף, על הבתים אשר יאכלו אותו בהם... וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'... והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים. (שמות יב ג)
דברו אל כל עדת וגו', למה בעשור לחדש, אמר ר' אבא הוא בזמן שהיובל (שהוא בינה), מאיר אל הלבנה, (שהיא מלכות), שכתוב ביובל בעשור לחדש השביעי יום הכפורים הוא, (ויום הכפורים הוא הארת הבינה, הרי שהארת הבינה במלכות הוא בעשור לחדש).
ויקחו להם איש שה לבית אבות, למה, משום שבשעה ההיא צריכים למשוך אותו, כי למדנו, בדבר זה (בלקיחת השה) נשבר כתר התחתון שנאחזים בו כל שאר כתרים התחתונים (דקליפה), ועל זה פרש משה ואמר משכו וקחו לכם צאן, כמו שכתוב צאן ועבד ושפחה, (שהם כתרין תתאין דקליפות וצאן כולל כולם, והמצרים עשו אותם לאלהים).
אמר הקב"ה עשו אתם מעשה למטה, (שתמשכו ותקחו צאן), ואני אשבר תקפם למעלה, וכמו שתעשו אתם לשרפו באש, שכתוב, כי אם צלי אש, אני גם כן למעלה אעביר אותו באש, בנהר דינור.
למה נמשך בעשרה לחדש, ונשחט בארבע עשר. אמר ר' אבא, בזה (בשה, שהוא אלהי מצרים כנ"ל), נקשרו ישראל תחת שעבודו, ארבע מאות שנה, ואף על פי שלא השתעבדו בהם ארבע מאות שנה, מכל מקום, משום שהיו מוכנים להתקשר בהם ת' שנה, (לולא דלג הקב"ה את הקץ), נחשב כאלו השתעבדו בהם כל ת' שנים, משום זה מעכבים את השה ארבעה ימים, כשהוא קשור ברשות ישראל, ואחר כך ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים.
למה נשחט בין הערבים, משום שהוא בשעה שהדין תלוי, ובשעה שנמסר דבר זה (של גלות מצרים) על ידי אברהם, שכתוב ויהי השמש באה ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אימה הוא כתר אחד (של הקליפה), חשכה, כתר אחר, גדולה זו שהיא גדולה מכל הכתרים, ואף על פי שביארנו כתוב הזה על שאר שעבודי ישראל...
תאנא, לא יצאו ישראל ממצרים עד שנשברו ממשלתם כל השרים שלהם למעלה, ויצאו ישראל מרשותם ובאו לרשות הקדושה העליונה בהקב"ה ונקשרו בו... (בא קס, ועיין שם עוד)
תנא א"ר שמעון, כתוב, בעשור לחדש הזה ויקחו להם וגו', וכתוב אך בעשור לחדש השביעי יום הכפורים הוא, נשמע מה שלמדנו, שכתוב, בעשור, דבר זה, של לקיחת השה בעשור תלוי, (שהוא בינה המאירה במלכות כנ"ל, ועל זה מביא מקודם ההקש מן עשור שבכאן לעשור של יום הכפורים שהיא בינה, כנודע, ושואל), כתוב לחדש הזה, בחדש הזה היה צריך לומר, משום כשבא ההארה למדרגה הזו (שהיא המלכות, כתוב) לחדש הזה, (לחדש) בדיוק, (שהיא המלכות שנקראת חדש).
ויקחו וגו' שה לבית אבות שה לבית, למדנו ג' קשרים הם, בכור בהמה, בכור השבי, בכור השפחה, וכל שאר מדרגות הקליפה מתקשרים באלו ג' אפנים שלמעלה, ובזו שנקראת צאן נקשרים הכל, והכל כלול בצאן, (שהוא מדרגה עליונה שבכולם). ונקשרים צאן (של מטה) בצאן (של מעלה), ולא יכלו להפרד מקשריו, ונמצא שבזה כולם נקשרו, ועל כן כתוב בו והיה לכם למשמרת, (דהיינו) קשרו אותו בקשר ויהיה נמסר בידכם ברשותכם עד שתשחטו אותו, ותעשו בו דין, ולזמן שיבא, כתוב, מי זה בא מאדום, וכתוב, כי זבח לה' בבצרה, (דהיינו שיבער כל הס"א מן הארץ), וכתוב אז והיה ה' למלך וגו'. (שם קעו)
ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חוקת הפסח וגו', מצוה זו, לשחוט את הפסח בין הערבים בי"ד בניסן, זכר לפסח דמצרים, וזה הוא חוב על הכל, כמו שאמרו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים.
פסח זה צריך שיהיה שמור מעשרה ימים ולמעלה, שכתוב, בעשור לחדש הזה ויקחו וגו', מהו הטעם, הוא משום שאז מתחילה הלבנה להאיר, מעשרה ימים ולמעלה עד שנשלמה בחמשה עשר, ויהיה נשחט בארבעה עשר, בשעה שהדין תולה על העולם, (דהיינו בין הערבים).
סוד זה הוא להעביר את הערלה מלפני הברית הקדוש, ולהנות בריח הזה שמתפשט מצלי אש, (שלומר שעיקר המצוה הוא להנות מן הריח שבו), ועל כן אינו בא אלא על השובע, (שאינו צריך עוד לאכול), ועל כן כל ערל לא יאכל בו, מי שיש בו ברית הקודש יאכל בו, כי זה שהוא מבני ברית משבר תוקפו של כח הס"א, ומעביר הערלה מפני הברית, משום זה הוא צריך להעשות בבני ברית, ולא בבני ערלה.
כאשר בא הקב"ה למצרים ראה הדם של הפסח שהיה נרשם על הפתח, ודם הברית, איך היו עומדים על הפתח, שכתוב, ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם וגו', אזוב בארנוהו שהוא מעביר רוחות רעות, וכל צד ריח רעה הוא מעביר בהתעוררות שלו, לגאולה העליונה של ישראל...
על שתי המזוזות ועל המשקוף, בזה הרשימו של אות הי', (דהיינו במזוזות), ובזה הרשימו של אות הי' (דהיינו במשקוף), להראות בהם הרשימו של ברית הקדוש (שהוא הי'), ונשברה הערלה מפני דם הברית הרשום על הכל, ובא דם על דם, (דהיינו דם הפסח על דם הברית), כשעבר המשחית היה רואה דם, והתרחק מן הבית, כמו שאמר ולא יתן המשחית וגו'. (שם קפו, ועיין שם עוד)
ראה עוד קרבן-פסח, שמות שכ, ובא קצד.
תא חזי, כשרצה הקב"ה להתאחד בישראל במצרים, לא עמדה השעה, משום הערלה (דהיינו הס"א) כסה האור, עד שבא הזמן, שהמקטרג היה לוקח את שלו מאיוב, אז צוה הקב"ה לאכול את הפסח בחפזון, כל עוד שאותו הס"א עסק בו באיוב, וצוה להסיר הערלה מהם, ואז התאחד הקב"ה בישראל, והסטרא אחרא נפרד מן הקדושה ועסק באיוב ולקח את שלו, ואז פסח הוא לה', כי עד עתה לא היה הפסח לה', אשרי הם שיודעים ומייחדים יחוד אדונם כראוי. (תצוה מח, ועיין שם עוד)
תא חזי, במצרים, בצד ההוא שלהם, (דהיינו השה שהמצרים עבדו אליו), כתוב, אל תאכלו ממנו נא וגו', צלי אש כדי שיעלה ריחו נודף, ראשו על כרעיו, כדי לשברו ולהכניע אותו, ואז כל הבאים מצדו לא יוכלו לשלוט. כעין זה פרה אדומה תמימה וגו', שהיא כדי להכניע כל אלו צדדי הטומאה שלא ישלטו. (פקודי שכג)
ולהראותם, שהוא עתיד להפרע מהם, זה שאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה', משום שהם מטעים את הבריות ועושים עצמם אלהות, ומשום שהטלה הממונה שלו גדול על כל הממונים של אלהים אחרים, צוה הקב"ה לישראל ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, והשליטם עליו, ותפשו אותו תפוש בתפישה שלהם יום ושנים ושלשה, ולאחר זה הוציאוהו לדין לעיני כל מצרים, ולהראות שאלוה שלהם הוא ברשות ישראל לעשות בו דין.
משום זה אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו, כדי שיהיה נדון באש צלי, וצוה להשליך עצמותיו בשוק בבזיון, משום זה, ועצם לא תשברו בו. וצוה על יום הרביעי, שלאחר שיהיה ג' ימים קשור לעשות בו דין, וזה היה קשה להם מכל המכות שהכה אותם הקב"ה על ידי רועה הנאמן, ולא עוד, אלא שצוה שלא לאכלו בחשק (אלא על השובע), ומיד שרואים עצמותיו בשוק ואינם יכולים להצילו, קשה להם זה מכל, ולא עוד, אלא שנאמר בהם ומקלכם בידכם, להכניע כל אלהי מצרים תחת ידיהם, ומשום שאלהיהם הם בכורות ממונים כתוב, וה' הכה כל בכור. (פנחס רעיא מהימנא תשלה, וראה עוד קרבן-פסח פנחס תשכא)
דברו אל כל עדת ישראל, הדיבור הזה בראש חודש, ולקיחה בעשור, ושחיטה בי"ד, אתה אומר הדבור היה בראש חודש ולקיחה בעשור ושחיטה בי"ד, או אינו אלא הדבור ולקיחה בעשור ושחיטה בי"ד, תלמוד לומר החדש הזה לכם דברו, אימתי היה הדבור, בראש חודש... בעשור לחודש ויקחו, אין לי אלא עשירי שהוא כשר ללקיחה, ארבעה עשר מנין, אמרת קל וחומר, ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה, י"ד שהוא כשר לשחיטה אין דין שיהא כשר ללקיחה... בעשור לחודש, להוציא פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור, ופסח דורות מקחו כל זמן... (בא פרשה ג)
והיה לכם למשמרת, מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים. היה רבי מתיא בן חרש אומר, ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל ט"ז), הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו' (שם), ערום מכל מצות, נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו', ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט') לכך הקדיש הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים, שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה.
רבי אלעזר הקפר ברבי אומר, וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצות שאין כל העולם כדאי בהם, שלא נחשדו על העריות, ולא על לשון הרע, ולא שנו את שמם ולא שנו את לשונם... ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים, לפי שהיו שטופין בע"ז במצרים, וע"ז שקולה כנגד כל המצות, שנאמר והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה (במדבר ט"ו), יחד הכתוב מצוה הזאת ואמרה ענין בפני עצמו, ואי זה זה ע"ז... אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות. (שם פרשה ה)
ולקחו מן הדם, שומע אני בין ביד בין בכלי, תלמוד לומר אשר בסף, מגיד הכתוב שעוקר וחוקק בצד האסקופא ושוחט בתוכה, ואין סף אלא אסקופה, שנאמר בתתם ספם את ספי (יחזקאל כ'), דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר אין סף אלא כלי, שנאמר והספים ומזמרות ומזרקות והכפות וגו'.
ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף, מבפנים, אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ, תלמוד לומר וראיתי את הדם, הנראה לי ולא הנראה לאחרים, דברי ר' שמעון. ר' נתן אומר מבפנים, אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ, תלמוד לומר והיה הדם לכם לאות, לכם לאות ולא לאחרים לאות. ר' יצחק אומר לעולם מבחוץ כדי שיהו המצרים רואים ומעיהן מתחתכין... (שם פרשה ו, וראה שם עוד)
ואכלתם אותו בחפזון, זה חפזון מצרים. אתה אומר כן או אינו אלא חפזון ישראל, כשהוא אומר ולכל בני ישראל לא יחרץ הרי חפזון ישראל אמור, הא מה אני מקיים ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון מצרים. ר' יהושע אומר, ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון ישראל, אתה אומר כן או אינו אלא חפזון מצרים, כשהוא אומר כי גורשו ממצרים הרי חפזון מצרים אמור, ומה תלמוד לומר בחפזון, חפזון ישראל. אבא חנן משום רבי אלעזר אומר זה חפזון שכינה, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, קול דודי הנה זה בא וגו' (שיר ב')... (שם פרשה ז)
וראיתי את הדם, היה ר' ישמעאל אומר והלא הכל גלוי לפניו ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא (דניאל ב'), ומה תלמוד לומר וראיתי את הדם, אלא בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם... וראיתי את הדם, רואה אני דם עקדתו של יצחק, שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה וגו'... (שם)
זאת חקת הפסח, בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר בפסח מצרים הכתוב מדבר, אין לי אלא פסח מצרים, פסח דורות מנין, תלמוד לומר ככל חקותיו וככל משפטיו... (שם פרשה טו)
כל עדת ישראל למה נאמר, לפי שהוא אומר משכו וקחו לכם צאן, כשם שפסח מצרים אינו כשר אלא למשפחה אף פסח דורות אינו כשר אלא למשפחה, תלמוד לומר כל עדת ישראל, מגיד שפסח דורות בא בערבוביא. (שם)
ולקחו מן הדם, שיהא בדם כדי לקיחה, מן הדם, מדם הנפש ולא מדם הבשר ולא מדם העור ולא מדם התמצית. ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף, יכול יתן על משקוף ומזוזות של חלונות, תלמוד לומר על הבתים, על משקוף ומזוזות של בתים הוא, יכול עשרה בתים זה לפנים מזה לפנים מזה וחבורה אוכלת בפנימי יכול יהא צריך ליתן על כולם, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. מנין אתה אומר חבורה אוכלת בבית אחד ולו חמשה פתחים צריך ליתן מדם על כל משקוף ומשקוף, מדם על כל מזוזה ומזוזה, תלמוד לומר על שתי המזוזות ועל המשקוף, מדם על כל משקוף ומשקוף ומדם על כל מזוזה ומזוזה. מניין אתה אומר חמש חבורות אוכלות בבית אחד ולו חמשה פתחים שיהו צריכין ליתן מכל דם ודם על כל משקוף ומשקוף ומכל דם ודם על כל מזוזה ומזוזה, תלמוד לומר על שתי המזוזות ועל המשקוף, מכל דם ודם על המשקוף, ומכל דם ודם על המזוזה. על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכלל שנאמר בבית אחד יאכל, מלמד שאין פסח מצרים נאכל אלא בבית אחד, מניין אף בשני מקומות, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, הא למדת שפסח מצרים נאכל בשני מקומות, אבל האוכלו אין אוכלו אלא במקום אחד. יאכלו אותו, שלא יאכלו עמו חולין, ושלא יאכלו עמו חגיגה, בהם, בגופו של פסח הכתוב מדבר. (שמות יב ז)
כיוצא בו אתה אומר, ולקחו מן הדם ונתנו על המשקוף ועל שתי המזוזות, וכי מה הדם מהנה למלאך ומה הדם מהנה למזוזה, אלא כל זמן שישראל עושין רצונו שלמקום ומאמינין במה שפקדו המקום למשה לעשות המקום חס עליהן. (שם יז יא)
מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים מקחו מבעשור, וטעון הזאת באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות, ונאכל בחפזון בלילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה. מנא לן, דכתיב דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו, זה מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור... אלא מעתה דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה, הכי נמי דזה נאכל בלילה ואין אחר נאכל בלילה, אמר קרא ועבדת את העבודה, אלא הזה למה לי, לכדר' אלעזר בן עזריה ור"ע... והתניא רבי יוסי הגלילי אומר מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד, תלמוד לומר לא יאכל חמץ, וסמיך ליה היום אתם יוצאים, אלא הכי קאמר, לילה אחד, והוא הדין לפסח דורות, וחימוצו כל היום, ופסח דורות נוהג כל שבעה. (פסחים צו א, וראה שם עוד)
...וכן אתה מוצא בישראל כשהיו במצרים היו עובדין ע"ז ולא היו עוזבין אותה, שנאמר (יחזקאל כ') איש את שקוצי עיניהם לא השליכו, א"ל הקב"ה למשה כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים לא יגאלו, לך ואמרת להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בע"ז, הדא הוא דכתיב, משכו וקחו לכם, כלומר משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח, שבכך הקב"ה פוסח עליכם, הוי (ישעיה ל') בשובה ונחת תושעון. (שמות טז ב)
דבר אחר, משכו וקחו לכם צאן, הדא הוא דכתיב (תהלים צ"ז) יבושו כל עובדי פסל. בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט הפסח, א"ל משה, רבון העולם, הדבר הזה האיך אני יכול לעשות, אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן, שנאמר (שמות ח') הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. א"ל הקב"ה, חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו אלהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלהי העכו"ם כלום... (שם שם ג)
ראה עוד קרבן-פסח שמות טו יג.
כל בן נכר לא יאכל בו, לקיים מה שנאמר (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל וגו', א"ל הקב"ה אומה אחרת אל יתערבו בו ואל ידע מסתוריו אלא אתם לעצמכם. בעולם הזה כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחפזון, שנאמר וככה תאכלו אותו וגו', על שם כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, אבל לעתיד לבא (ישעיה נ"ב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון... (שם יט ז)
וככה תאכלו אותו, ואכלתם אותו בחפזון, בבהילות יוצאי דרכים. אין לי אלא אכילתו שיהא בחפזון, מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו, תלמוד לומר וככה, יכול שאני מרבה את צליאתו והדחת קרביו, תלמוד לומר ככה ככה. אותו, אותו בחפזון ואין פסח דורות בחפזון. דבר אחר אותו בחפזון ואין מצות ומרורים בחפזון. (שמות יב יא)
וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו', צא ולמד מאכילת פסח של מצרים דכתיב ביה חפזון, שבינ"ה היתה נחפזת לגאול בניה, והקרא פירש ככה תאכלו אותו בשלשה מיני הזדמנות, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם, ג' מיני הזדמנות. (בא)
וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' וגו', איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, מהו מפחד בלילות, שלא היו יכולים לעשות הפסח, שנאמר כל ערל לא יאכל בו, ואם לא יעשו ישראל הפסח היו מתים בלילי פסח כאשר מתו בכורי מצרים, שנאמר וראיתי הדם ופסחתי עליכם. (שם)
והיה לכם למשמרת - ויהי לכון קטיר ונטיר עד ארביסר יומא לירחא הדין דתנדעון דליתכון מסתפין ממצראי דחמיין יתיה... (שמות יב ו)
ולקחו מן הדם - ויסבון מן דמא ויתנון על תרין סיפייא ועילוי מסקופא עילאה מלבר על בתיא דייכלון יתיה ודדמכין בהון. (שם שם ז)
והיה הדם לכם - ויהי דם נכסת פסחא וגזרת מהולתא מערב לכון למעבד מיניה את אל בתיא דאינון דרין תמן ואחמי זכות דמא ואיחוס עליכון... (שם שם יג)
ורבים אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא, כי כבר נפל פחדם עליהם ולא יפחדו שיסקלום, ואילו היה כן היה זה בשער החצר, והנה לא הושם הדם כי אם בסתר, שסגרו שער החצר, והם שחטו בין בערבים שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה, ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר... רק הטעם להיות הדם על המשקוף להיותו כופר בעד כל האוכל בבית, ויהיה סימן למשחית שיראנו, כדרך "והתוית תיו"... (שם שם ז)
ומקלכם בידכם - לנהוג החמורים, כמו ויך את האתון במקל. וטעם בחפזון - שלא יתעכבו, וימהרו לאכלו לפני בוא רגע המשחית שיפסח השם על הפתח, על כן צוה השם להיותו צלי אש להתבשל מהרה, וכן אמרו אבות הקדושים אינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא צלי. (שם שם יא)
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר - כי בעבור זה נצטוו בנתינת הדם על המשקוף שיהיו שמורים שם, כמו שאמר "ולא יהיה בכם נגף למשחית"... והענין לומר, שהזהיר הכתוב את ישראל במצרים שלא יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא, לפי שהקב"ה עובר במצרים כמלך שעובר ממקום למקום וספקלטורים לפניו שלא יפגע בו אדם ולא יסתכל בו... (שם שם כב, וראה עוד קרבן-פסח)
שה לבית אבות - אפילו אינם ממשפחה אחת והם בבית אחד יקחו הם להם שה. שה לבית - למצוא יראתם בכל בית ובית. (שם שם ג)
ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל - שלא יוכל שום יהודי להטיל על חברו הדבר לומר לא עשיתי זאת, אלא אחר עשה הדבר, כי כולם יהיו שותפין בדבר. בין הערבים - בשעת אסיפת העם כשפועלים באין ממלאכתן. (שם שם ו)
וככה תאכלו אותו - כלומר דרך חול ובזיון, אבל לא כשאר קדשים שאוכלין אותן דרך כבוד, ויש מפרשים מצות אכילתו על החפזון... ולא תותירו ממנו - אין דרך בני אדם שדעתם ללכת בדרך להותיר ליום המחרת... (שם שם יא)
וככה תאכלו אותו, הפסוק הזה אומר לך דרשני, אמר מתניכם חגורים, רומז למה שפירשנו ב"ויעשו להם חגורות", כי מלת חגורה רומזת לדין, שנאמר "חגור חרבך", "וחגור נתנה לכנעני" הנאמר על אשת חיל, והבן זה, ועל כן מלת חגורם חסר י', וזהו נעליכם ברגליכם, כמד"א "מה יפו פעמיך בנעלים", ומקלכם בידם, כד"א "כי במקלי עברתי את הירדן הזה", והבן זה... (בא, ועיין שם עוד)
מתניכם חגורים - מזומנים לדרך, כענין וישנס מתניו, להורות על בטחון בלתי מסופק בא-ל יתברך בהיותם מכינים עצמם לדרך בעודם בבית הכלא. (שמות יב יא)
ולא יהיה בכם נגף למשחית - לא יגע בכם נגף, פירוש מכה של אותה ההשחתה שאני עושה במצרים. בהכותי - שמלבד מכת הבכורות שלח בשאר העם עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, כי לולי הפסיחה שעשה בחמלתו על ישראל לא היו נמלטים משאר הצרות ששלח על שארית עם מצרים, וצוה עליהם מתנות הדם לאות למען ימלטו, וזה למעו שמו לבלתי החל, כאמרו ואומר לך בדמיך חיי. (שם שם יג)
מן הדם אשר בסף - שתהיה על כל הזאה טבילה, כמו שצוה הא-ל באמרו על שתי המזוזות, וזה קודם ואחר כך על המשקוף, וזה לא יתכן זולתי בג' הזאות, להורות על ג' יודין, כאמרם העולם הבא נברא ביו"ד, וכן היה קודם חטא אדם הראשון וביום מתן תורה עד העגל, כי בם יהיה צור עולמים, נצחיים, כי היו"ד תורה על פשיטות נצחי ותורה היו"ד עליונה מציאות היחיד בעולמו על שני עולמים נצחיים. (שם שם כב)
החודש הזה - להסיר מהם מורא החודש שמזלו טלה המנוגד להם, הבטיחם שיגאלו דוקא בו, ולמען לא יהיה להם הטלה שעבדוהו למזכרת עון ציוה שיזבחוהו לקרבן פסח. כל עדת - מה שעבדו הטלה היה כל אחד בפני עצמו, ועתה יעשו המצוה כולם יחד, ואינו דומה מרובים העושים למועטים, ויגבר כח המצוה על העבירה. וציוה להם על השה מראש חודש להתחלת שליטת מזלו, כדי שיקבלו מצוה זו בלבבם בטרם תחול בו כח שליטת החיצונים, ומחשבתם הטובה תשפיע להסיר מהשה כל בחינת הטומאה, ואחר כך יקשרוהו ד' ימים בכרעי המטה לעיני המצרים לכפר על מה שחללו השם ועבדו הטלה במצרים, ושתחול עליו קדושת השם בין ד' אותיות... (שמות יב ב, וראה שם עוד)
משכו - ימשכו את השה שהיה להם לקטגור, וקחו לכם - אותו מכח הטומאה שיהפך לכם לסנגור, שיהיה מעתה קרבן לה'. (שם שם כא)
דברו אל כל עדת וגו', פירשו רז"ל שהיה הדבור באחד לחודש והלקיחה בי' לחדש והשחיטה בי"ד, ודבר זה דוקא בפסח מצרים, ופירשו הטעם במכילתא, ר' מתיא אמר... מפני שבא הקב"ה לגאלם ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם... פירוש כי היו נגאלים באותות ובמופתים, ומי שהוא בעל חומר גשמי אין ראוי לזה, כי האותות והמופתים מורה שהוא דבק בהשי"ת אשר הוא נבדל מן הטבע, לכך נתן להם שתי מצות שיתעסקו בהם להיות נגאלים על ידי מצות אלקיות, ובשביל זה זכו ליציאה, ודוקא דם פסח ודם מילה, כי רצה הקב"ה לגאול ישראל מבין האומות ולקרבם אליו, ולא היו ישראל ראוים אל זה, שכמו שאמרו הם ז"ל, לכך נתן להם שתי מצות אלו דם פסח ודם מילה, והיא הסרת הערלה שהוא פחיתות וגנות האדם... ואחר שהסיר פחיתות וגנות שלו אז יעבוד לו בודאי, וזה דם פסח, שהפסח הוא עבודתו לו יתברך, ואז ראויים להגאל. ועוד יש לפרש כי דם מילה לרחם עליהם, כי במילה נאמר "כי עליך הורגנו כל היום", ולפיכך בדם מילה היה מרחם עליהם, ואין הרחמנות גורם רק שלא יהיו בשיעבוד ובצרה, אבל אינו מביא גאולה, ובדם פסח שהיו עובדין בו אל השי"ת היו לחלק השי"ת, וראוי שיהיו נגאלים עד שלא יהיו תחת רשות מצרים, וזהו שתרגם יונתן בדמיך חיי, בדם מילה אחוס עליך, ובדם פסח אפרוק יתך.
ור"א אמר שצוה בפסח מצרים שיקחו בעשור לחדש מפני שהיו שטופים בע"ז, לכך אמר משכו ידיכם מן הע"ז וקחו לכם צאן של מצוה. ביאור זה, כי אי אפשר שיהיו ישראל לחלק ה' בפעם אחד אחר שהיו שטופים בע"ז, ולכך צוה עליהם שיקחו את פסח זה בעשרה לחדש, כי הלקיחה היא פרישה קצת מע"ז לקרב אל הקב"ה, ואחר כך לזבח אותו בי"ד, והוא מורה על הפרישה מע"ז לגמרי, כי כל ענין הפסח מורה על העבודה שהיא להשי"ת שהוא אחד. ומיד בראש חודש צוה עליהם משכו, כי החדש הזה מוכן לגאולה, והלקיחה בעשור, ודוקא בעשור לחדש, כי תמיד העשירי נבדל לקדושה.
ואמר הכתוב שה לבית אבות שה לבית וגו', וגם דבר זה דוקא בפסח מצרים, היו נמנים דוקא לבית אבות ולא פסח דורות, כי פסח מצרים יצאו בזכות אבותיהם, לכך ראוי שיהיו נמנים שה לבית אבות, כי השתלשלות יחוסם מביא להם הגאולה כמו שהמשפחות משתלשלים מאבותיהם. ועוד בשביל שהפסח מורה על שישראל הם לחלק השי"ת שהוא א-ל אחד, כמו שבארנו למעלה, מפני זה צריכים ישראל שיתאחדו על ידי המשפחות על פסח זה, כי המשפחות מתאחדים במה שהם בשר אחד. וכל ענין הקרבן הזה מורה כי קרבן זה לא-ל אחד לכך יהיו מתאחדים עליו. וכן מה שצריכים להיות נמנים עליו קודם שחיטה, כדי שיהיה מיוחד לכל אחד ואחד קרבנו, שקרבן הפסח מורה על מי שאנו עובדים לו עבודה הזאת שהוא א-ל אחד, לכך ראויה זאת העבודה שיהיה הכל מיוחד... (גבורות ה' פרק לה, וראה עוד קרבן-פסח)
והיה הדם לכם לאות ופסחתי וגו', ודרשו במכילתא לכם לאות ולא לאחרים לאות, פירוש שאתם צריכים לאות מה שאתם לחלק הקב"ה, וזה האות שלכם, ומפני כך היו נותנים הדם מבפנים ששם היו יושבים, כי זה האות להם כמו המילה שהיא אות לאדם, כך היה הדם הזה אות שהם להקב"ה, ובשביל כך ופסחתי עליכם שהרי אתם שלי שלא להשחית ולאבד דבר שהוא שלו, שהרי הדם מורה שהם עובדים לו... (שם פרק לו)
והיה לכם למשמרת - פירוש צריך שמירה כדין קדשים, כיון שקרא עליו שם פסח. ועוד ירמוז על דרך אומרם ז"ל בפסוק "גוי מקרב גוי", שהיו ישראל במצרים סרוכים קצת בחוקי ע"ז מצד היותם בין המצריים, ואמרו עוד שרמז הכתוב באומרו משכו שימשכנו מע"ז, והנה אין כונתם ז"ל לומר חס ושלום שהיו עובדי ע"ז, אלא לצד שהיו ביניהם מבלי ידיעתם ועשו חוקים של עובדי ע"ז בפרטי המלבושים והמאכלים ודברים הרגילים, ואשר על כן מלבד שצוה שיעקרו מאותם פרטים, שידמו להם, נתחכם עוד א-ל עליון לעקור בחינת הרע מהם ולעשות תיקון עון זה, ואמר שיקחו הטלה שהיא ע"ז של מצרים שבה היה לישראל המכשולות, ויעשו בו מצוה האמורה בענין, ובזה יהיה להם תיקון לשמירת עון ע"ז, והוא אומרו "והיה לכם למשמרת"... (שמות יב ו)
וישא העם את בצקו טרם יחמץ - ...משמע שמה שאמר ר' יוסי הגלילי לקמן שבמצרים לא נהג איסור חמץ רק יום אחד, היינו יום י"ד והלילה שלאחריו, וזה נראה משני טעמים, א' שקודם מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום, ב', שבקדשים הלילה הולך אחר היום, ובודאי היתה אזהרת חמץ מיום י"ד, דהא אסור לשחוט את הפסח על החמץ, והרי במה שחשב במשנה (פסחים צ"ו) דברים שבין פסח מצרים לפסח דורות לא חשב שפסח מצרים נשחט על החמץ... (שם שם לד)
שה לבית אבות - ...אלא יש בזה כונה אחרת גם כן, דגם בהיות שה לבית אבות יהיה שה לבית, דראיית הדם שעל פתח הבית היה מגין, ואם כן ישראל שעבר ויצא מביתו ונכנס לבית מצרים היה ראוי להיות ניזוק, אבל באמת אינו כן. עוד ראוי לדעת שהיו כמה רשעי ישראל באותו דור שלא מתו בדבר, אבל מכל מקום לא היו ראוים להנצל מן המשחית בשביל רשעתם, אלא בזכות הכשרים שבבית אב שלו, ואם כן היה תועלת של השה גם לכלל בית אב, גם לבית, שהיה מגין על כל בית אב שלו אפילו לא היה יושב בבית... (שם שם ג)
צלי אש ומצות על מרורים - ...אבל בפסח מצרים ודאי היתה המצוה לאכול פסח בפני עצמו ומצה בפני עצמה, רק הפסח היה מצותו לאכול בכריכה עם מרורים... (שם שם ח)
...אחר שביארנו כל זה נעמוד על השינוי שבשתי פרשיות, דבפרשה הקודמת מיירי אף כשאין באותה משפחה ובית אב תלמיד חכם, והעושי הפסח המה בעלי עבודה וגמילות חסדים, ובזה הזכות המה ניצולים, על כן תחלה ראוי לעשות באזכרת הדם של פסח כראוי להם, על המזוזות, ואחר כך על המשקוף זכות תלמוד תורה שמקיימים. אבל תלמידי חכמים אם הם עושי הפסח יש להם לעשות להיפך, מתחלה אזכרה לזכות התורה, ואחר כך לזכות עבודה וגמ"ח שביניהם ובמשפחתם. ומשום זה כתיב כאן ביחוד ולקחתם אגודת אזוב, באשר האזוב סימן לשפלות הדעת, ומשום דתלמידי חכמים עלולים להתגאות יותר מהמון העם, נצטוו המה ביחוד לקחת אגדת אזוב... (שם כב, וראה שם עוד)
בעשור לחודש - נראה בזה עוד טעמים שפסח מצרים היה מקחו מבעשור, כי ההשגחה רצתה לעשותם גוי מצוין בנימוסיו, ויהיו ראויים להנהגה מסודרה ומתנהגת תחת גדוליה, ויוכלו לעצור בעד מאויי לבבם, לכן כאשר ישתוקקו כולם להיות חפשי, וידע השי"ת כי יעמדו בכורי מצרים מפני פחד דברי משה בשם ה' על נפשותיהם ויבואו אל פרעה וילחמו בעד נפשם, ואז כי ילכו (ישראל ממצרים) מי יעיז לדבר נגדם, ובכל זאת כל זמן שלא ישמעו מפי משה ואהרן ללכת בהסכם פרעה לא יזוזו ממקומם, וזה חנוך חזק לעצור ברוחם כעת הזאת.
עוד נראה שהרי לא יכלו לצאת מביתם בלילה זו, והיו מוכרחים להשתתף עם שכניהם שבצדם, והיו יותר משש מאות אלף גברים מבן כ' ועם נשים וטף, ורובם היו עניים טרם ששאלו ממצרים, והיו צריכים לאכול בשר צלי ולבלי לשבור עצם, מאין היו להם, על זה אמר במכילתא משכו, מי שיש לו, וקחו מי שאין לו, היינו שהעשירים היו נותנים להם דמים והם היו לוקחים צאן, ובכל זה יעשו צדקה גדולה... (שמות יב ה)
והנה ידוע שישראל היו אז בשפל המדרגה ובמ"ט שערי טומאה ולא היו מוכנים לגאולה, והעצה היעוצה היתה שעל כל פנים תהיה בהם מדת ההכנעה והביטול לרצון ה' בלי התחכמות... וזה היה ענין פסח ומילה שניתנו להם כדי שיהיו ראויים להגאל, פסח היה עבודה למעלה מכפי שכל אנושי, כמו שכתוב "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו", ועוד שבזה יתנו פתחון פה לטענה הישנה של פרעה "לכו זבחו לאלקיכם בארץ", שהרי עשיתם הפסח ולא סקלו אתכם, ואף על פי כן לא התחכמו ולא שאלו אלא כפו את אזנם לשמוע, ונכנעו לציווי השי"ת ובטחו בו בכל לב...
ונראה שבעוד היה כח מצרים תוקפם בכח לא היה בכח ישראל לבוא להכנעה וביטול לרצון ה' ואמונה ותמימות, וכל כמה שהיתה יד מצרים מתמעטת ומסתלקת מעליהם לעומת זה היה בכח ישראל להתחזק ולהכנע ולבטל את עצמם לרצון השי"ת יותר ויותר, היפוך דתן ואבירם שנתפעלו מעזותו וחוצפתו של פרעה, וישראל לא נמשכו אחרי זה, ומכל מקום לא עצרו כח לעמוד על רום מעלת מסה זו אלא כפי מסת הסתלקותה של טומאת מצרים מעליהם... (בא תרע"ח)
ויש לומר עוד על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שמחת יום טוב, דבזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר קדשים, כי שמחת יום טוב שנצטוינו עליה הוא שמחת פנימית של הנפש, ולא שמחה חיצונית של הגוף, וכן בבשר קדשים הקדושה היא בפנימיותו דבחיצוניות אין שינוי בין בשר זה לבשר חולין, וזה מעורר זה שבדומה לו. ועל כן מצות פסח דעיקרו לאכילה עורר בקרב ישראל שמחה פנימית ודביקות הנפש באביהן שבשמים, ועל כן לא הקריבו בני נח שלמים, שהם חיצונים ואין להם ענין עם קדשים הנאכלין, ונתגלה אז בחינת ישראל שהם פנימיים וראויין לאכילת קדשים, ומחמת זה שנתגלה שהם פנימיים היתה הגאולה, וזה עצמו מצות מילה להסיר הפסולת שהיא החיצוניות, ועל כן ערל אסור בפסח ובקדשים... (משפטים תרע"ד)
וכאשר רצה השי"ת לגאול אותנו ממצרים בעודנו ערום ועריה נתן לנו שתי מצות אלו, פסח ומילה, שהם מקבילים לעומת שני הכחות הרעים הנ"ל, פסח נקרא עבודה מורה שהוא עבד ה' ויקבל עליו עול מלכות שמים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבאכילת הפסח משלחן גבוה מורה שהוא עבד ה' ומזונותיו משל רבו, והוא לעומת שהיה במצרים בלי עול מלכות שמים, מילה היא סילוק הערלה שהיא סילוק תגבורת התאוה.
ולפי האמור יש ליתן טעם מה שמילה מעכבת בפסח, כי פסח שמורה עבודת ועול מלכות שמים, אם הוא בהכרח מיראת עונש עדיין אין זה משובח, אלא צריך לקבל עול מלכות שמים באהבה, והנה כל עוד שהערלה בו יש בו נטיה לאהבות חיצוניות, ואי אפשר להיות מקבל עליו מלכות שמים באהבה, על כן מילה שהיא סילוק אהבות חיצוניות ובאין לעומתה לאהבת השי"ת מעכבת בפסח.
ויש עוד לומר שבזה שקבלו עליהם עול מלכות שמים שהוא יראת שמים, כמו שכתב הזוהר הקדוש הנ"ל, זכו ליראה עילאה מפאת התגלות כבוד ה', ומחמת מילה שהיא פרישה מאהבות חיצוניות זכו לעומתן להתקשר באהבת ה'. וזה הוציאם ממצרים... אך עדיין צריכין למודעי, התינח מילה שהיא דבר שבידם, אבל קבלת עול מלכות שמים שאי אפשר במאן דכפית באחרא, ואם כן בעוד רשות פרעה עליהם איך יכלו לעשות הפסח. ויש לומר דהנה כתיב "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו", ואם כן במה שמשכו את השה וקשרו אותו בכרעי המטה, והיה צועק כדרך השה, והיה הדבר נשמע בכל מצרים, בזה עצמו היתה פריקת עול מלכות הרשעה מעליהם, ובאמת היתה זו מסירת הנפש ממש, ולעומת שפרקו מעליהם עול מלכות הרשעה, זכו לעומתם לקבלת עול מלכות שמים...
ולפי האמור יש לפרש מספר הימים שהיתה לקיחתו קודם לשחיטתו, ולא סגי ליה באותו יום או מאתמול, דהנה כבר אמרנו שבגלות מצרים היו כלולים כל ארבע המלכיות, וזהו שגזר עליהם ד' גזירות... הרי כי כחו של פרעה היה כפול ארבעה, ועל כן לסלק כחו זה היה נדרש שמסירת הנפש שהיתה להם בלקיחת השה תהיה נמי ד' ימים יום אחר יום, שפרקו מעליהם עול מלכותו ויראתו, עד שנתפרסם הדבר מאד שזהו פריקת עול מלכותו לגמרי ולא במקרה, ובמה שמסרו נפשם בפריקת עול מלכותו זכו לעומתו לקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה, ורק אז יכלו לגשת לעשות הפסח... (ויקהל תרע"ה)
ויש להבין למה לא אמר להם להמול תיכף בראש חודש ושערל אסור בפסח, והמתין עם אמירת פרשה זו עד י"ד בניסן... וכמו שהגדנו לעיל שמצות הפסח היא לעומת כח רע של פרעה שמחשיך את העינים ושמושך לע"ז, כן נמי היה מאמר פרשת הפסח מאיר את העינים מתוך החושך, ומעתה יתפרשו דברי הפסיקתא בטוב, שעל ידיהם שלח הקב"ה אורה לישראל, היינו פרשת החודש הזה לכם שנאמרה על ידי משה ואהרן, ואחר כך נגאלו לגמרי על ידיהם ממצרים...
ומצד הסברא יש לומר דכמו דבפסח שנקשרו ישראל באביהן שבשמים בבחינת השכל והמוח, היתה פרשת הפסח להם לאור השכל, והעינים להאיר את החושך ולסלק את סתימת השכל והמוח, כן נמי דבמילה שנקשרו ישראל באביהן שבשמים בבחינת הלב, היתה פרשת מילה הא דערל אסור בפסח הפחת חיים חדשים בלב ישראל לסלק את סתימת הלב, כמו דבפרשת פסח סילק סתימת העינים. ונראה עוד לומר, דאלמלא סילוק הסתימה על ידי אמירת הפרשיות, לא היה אפשר לישראל לעשות הפסח ולהמול... (שם תרע"ח)
בפייט יום ב' אז על כל חיתו יער וכו'... ויש להתבונן מה ענין למועדים לכפר על חטא העגל. ונראה דהנה פסח מצרים טעון הזאה באגודת אזוב, מה שאינו כן בפסח דורות, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם, דהנה במצרים לא היתה לישראל בחינה אחרת אלא הכנעה שהיו מדוכאים תחת יד פרעה ומצרים, והיו צריכין להגביה את הכניעה שתהיה לשמים, וזה היה הענין מה שאמר "ולקחתם אגודת אזוב", שאזוב מורה הכנעה באשר היא שפל מהכל, שלקיחה היא לשון הגבהה, היינו שיגביהו את האזוב שהיא הכניעה שתהיה רק לשמים, וכל זה במצרים, אבל לדורות שנתגדלו ישראל בשכל ומצות צריכין להגביה הכל לשמים, על כן אין עוד ענין לאגודת אזוב... (פסח תרע"ז)
מצות הפסח היא תיקון על את פריו זה הבל, שנולד מהמצוה שלא לשמה, והיינו על פי מה שאיתא בספרים הקדושים, שחטאו של הבל היה שנתיאש בעיני עצמו, והיה מהביל את עצמו יותר מדאי, ולא התעורר מעצמו להקריב קרבן אלא אחר שראה שקין הקריב. על כן התיקון לזה היה מצות פסח שישראל קבלו אותו ברשפי אש אהבה עד כלות הנפש למיכל על פתורא דאבוהון, עד שלא זכרו ולא חשבו את עצמם עם סכנת הנפש שכרוכה בו, ומגודל האהבה ותשוקה להתקרב לא השגיחו על שום דבר... ומעתה מבואר ששתי מצוות אלו פסח ומילה הן הן עשו את התיקון של המצוה שלא לשמה שממנה תוצאות כל הגליות, וזה נשאר גם לדורות... (שמיני תרע"ט)
ונראה דהנה כבר אמרנו ענין שתי מצות אלו שניתנו להם במצרים, כי מילה היא סור מרע להדחות הערלה שהיא טומאה חמורה מכל הטומאות, ופסח הוא שהוזמנו לאכול על פתורא דמלכא והוא התקשרות ישראל בשורשן, והוא שאיבת חיים חדשים ממקור החיים, והוא עשה טוב. ובכלל שתי מצוות אלו הם סור מרע ועשה טוב. אך באשר היו במצרים במ"ט שערי טומאה, איש שקוצי עיניו לא השליכו וגו', לא היה אפשר להם להיות על סדר סור מרע קודם כנ"ל, ואינו דומה לפסח דורות שישראל מקושרין בקב"ה, אבל אז היתה חסרה להם החיות דקדושה, על כן היתה העצה בראשונה עשיית הפסח, ואחר כך היו יכולין למול ערלת הגוף וערלת הנפש. (מצורע תרע"ג)